רקע
אלישע פורת
המשיח מלה גרדיה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה ביתן; 1988

 

א

בֶּן־נִפְלֵי, פחח־רכב מתוסכל, נשוי ואב לשניים קטנים, יצא מביתו אל מגרש החנייה הענק של איצטדיון הכדורסל ביד־אליהו. תל־אביבי, איש מילואים כבר לא צעיר, לאחרונה נפל בחלקו שירות ארוך ומייגע בלבנון הדרומית, שניתק אותו מעבודתו, מאשתו ומשני קטניו. בוקר של קיץ. אור מלבין ומסמא. שלושה־עשר ביוני אלף תשע מאות שמונים וארבע. זיעת שחרית מוקדמת, שונה כל־כך מזיעת האהבה שהיה רגיל בה בבקרים, זוחלת ויורדת מגופו אל בגדיו. כשיגיע אל מושב הפלסטיק שלו, בתוך האוטובוס המחניק, כבר יהיה רטוב כולו מזיעה.

ברחבת החנייה הנמצאת לא הרחק מביתו, מתרחשת התמונה המוכרת: שעת בוקר מוקדמת, אוטובוסים רדומים חונים זה אצל זנבו של זה. בפינה מתלהקים נהגי האוטובוסים, מכונסים אל קפה הנהגים, שואפים את ריח המשקה ועוסקים בדין ודברים קולני. פרלמנט מגוחך שבו מתקנים נהגי האוטובוסים את העולם המקולקל. אצל בן נפלי, תוך הליכה, מתחילה לנוע סידרת תמונות המטרימה את היום. הארת פתאום נוחתת עליו והוא חוזה, תוך שהוא מתקדם אל הרחבה, את כל מהלכי הזמן שיבוא. הנסיעה הממושכת, שאין בה טיפה של נוחיות, העתונאי מ“דבר”, המתלווה בכל נסיעה אל חבורת החיילים. ריח גופו החמוץ, חביבותו הטרחנית, מאמצי ההתקרבות המגושמים שלו. שיחתם המתמשכת, שאלותיו המביכות, ידענותו האבהית. אפשר לקרוא לך בן? כן, למה לא. איזה שם משפחה משונה יש לך. איך אתה כותב נפלי? ואיך אתה מנקד אותו? זה שלך מקורי באמת, או שאביך שינה את שמו במגיפת השינויים שעברה על המדינה? הבאתם את השם אתכם מחוץ לארץ? בן, קיצור של מה, של בנימין?

העיתונאי מ“דבר” מזכיר לבן מין דוב כבד שבּוּיָת. יש לו זקן חום המסתיר עור מחוטט ופנים רחבות שאין בהן שום נוי. הוא מהמם את בן בפרטי המידע שהוא פולט, רובם אמנם גלויים וידועים, אבל מפליא שהוא עושה בהם כחפצו. שיחתו של העיתונאי יש בה משהו מרגיע. הרכילות השוטפת ממנו ללא כל מעצור, השמות המפורסמים המתגלגלים מפיו במחרוזת של תיאורים קצרים וגיחוכים של יודע־סוד. סיפוריו הקולחים בשרשרת ארוכה של אנקדוטות עוקצניות. כל אלה מטילים על בן תנומה מתוקה. טלטולי האוטובוס בנסיעה הארוכה הם כנענועי עריסה, ונהמת המנוע הקצובה היא כמנגינת ערש מרדימה, ובן צולל לתוך תנומת הנוסעים הנעימה שהוא מיטיב כל־כך להכירה. מסיבוב חדרה כבר אובדת צלילותו ורק מתוך איזה ערפל הוא מריח את ריח התחנות המתחלפות בדרך המוכרת עד לזרא.

המעלה התלול אל בית־החולים של עפולה, המרחבים הפתוחים של צומת גולני, נהמת הרוח בכבישים הרחבים של הגליל שריחות נושנים ושכוחים מזנקים בהם בפתאומיות. ריחן של כבשים חמוצות־שתן וריחו של חלב־עיזים וריחם של מים מעופשים הנשאבים מבור מוצל. קפיצת־הדרך של החיילים העולים מהערים הגדולות שבדרום. עצי האקליפטוס העבותים של מדרונות ראש־פינה, וכבר־כבר האבק, הצרחות והחום של קריית־שמונה. מכאן אל שער הכניסה ללבנון הדרומית המרחק באמת קצר. ושוב הפגישה המוזרה עם שמו הנכתב באותיות הפוכות על גבי הניירות הוורודים בידיה של חיילת צעירה שרק אתמול עוד מילאה בשקדנות של תלמידה ניירות אחרים. בן? בן נפלי? אתה מאנגליה אתה? אולי מדרום אפריקה, מה?

ופעם אחת ישבה שם בשער ילדה אחת ששאלה אותו אם בא מאמריקה, כי השם המוזר שלו נראה לה משונה. אבל המבטא שלו לגמרי לא אמריקאי. בכלל, כמה שזה מרגש אותה לכתוב את שמות החיילים הנכנסים בשער. ומשום מה התחמץ בו לבו פתאום ובאיזה דחף לא מוסבר פנה אליה, כי היה בטוח שהיא מאוד רעבה. ודאי לא אכלה ולא שתתה שעות, מן הבוקר. והחיילת רק חייכה ולא אמרה כן ולא אמרה לא. והוא ניגש אל הדוכנים שבסמוך וקנה לה סנדוויץ' ופחית של קוקה־קולה. והניח לפניה, ממש על דפי־השיבוץ הקרבי הערוכים לפניה. והיא הרימה אליו עיני ילדה ואמרה לו תודה דוד. וסילקה את פחית הקולה וראתה את שמו כתוב מתחתיה ואמרה שוב תודה לך דוד בן. והוא עשה בידו תנועת ביטול של לא־חשוב ואנא־אל־תשימי־לב כי זו דרכם של הדודים מהמילואים לחבב פתאום ילדה כמוך שהשמות המשונים גורמים לה גירוי ענוג.

אבל לחץ מפתיע של דמעות לא צפויות טיפס במעלה עיניו, והוא הסיר את משקפי־השמש שלו ועשה עצמו שקוע בניגוב העדשות. וכשהרים את עיניו שוב אל האשנב, ראה שהילדה הנחמדה כבר חוקרת קבוצה חדשה של חיילים צעירים, מהיכן באו ולהיכן הם נוסעים. האם לא היו כבר כאן אצל שולחנה לפני כמה ימים? ואם רק יואילו למסור לה את שמותיהם ואלה יצלצלו באוזניה, אז בטח תיזכר.

העיתונאי בעל הגוף מ“דבר” שישב לידו, קם וירד בתחנת קריית־שמונה. וכמו בבת אחת שכח את תחינותיו אל הקצין הממונה שיוּתר לו, לאזרח, להיכנס עם החיילים, כמה נסיעות נסע באוטובוס המוּעָד הזה, כמה פעמים הניחו לו הממונים להגיע ממש עד המחסום האחרון של המשטרה הצבאית. אבל תמיד רודפת אחריו פקודה מוזרה לשוב לאחור אל הבסיס הקדמי של דובר הצבא במלון במטולה. ושם עליו להתייצב ולהתעכב ולצאת לבסוף בלא כלום. וחבל, כי תמיד מפסיקים אותו באמצע הסיפור הכי טוב, שבמאמץ קטן הוא יכול להפוך אותו לסידרה של כתבות־פצצה, מלבנון הדרומית. העיתונאי שנדבק לחיילים בתחנה ביד־אליהו גורם להם לחוש צמרמורת מייד עם היכנסם לתוך האוטובוס המועד. חיילים שניצלו מפיגוע קטלני סיפרו שעוד בתחילת הדרך נטפל אליהם איזה עיתונאי שמן מ“דבר” והזהיר אותם מפני עלייתם היום אל הארץ הארורה. הנהגים הקבועים של הקו מכירים אותו ויש מהם שמכנים אותו המלאך המבשר. ובן נפלי חושב שמי שחוסם את דרכו של העיתונאי הזה מביא הרבה טובה לעולם. אבל שם במערכת חושבים אחרת ומכריחים אותו בכוח ובאילוצים לסיים את הכתבות מתוך דמיונו ומתוך סיפורים של חיילי המילואים, במקום שיסיים אותן פעם אחת כמו שצריך. וגם הוא עצמו, כשהוא בוחש בזקנו החום והסמיך, נמאס לו כבר למצוץ מן האצבע מילות סיום לכתבותיו. והיה רוצה פעם אחת לשבת ביניהם כאח, שווה בין שווים, ולדעת שגורלו שווה לגורלם לפחות לכמה שעות קצרות. ואז אולי יזכה ודברי הבשורה שלו יתאמתו והוא יראה פעם אחת איך באמת מתרחשים המעשים הנוראים שעליהם הוא מקשקש בכתבותיו הבדויות.

בן יקום וייפרד לשלום מהעיתונאי הנחפז ויתנצל בפניו על שלא היה מרואיין משובח. ובעצם יש לו המון סיפורים שראה מבשרו אבל דווקא בבוקר הקיץ הזה המיסה בו הזיעה את כל זכרונותיו. ולשונו, שהיא כבדה ממילא בכל הימים, הכבידה היום כפליים. והוא ביקש להתנצל גם על נחרות חטופות שהשמיע בשנתו, אבל העיתונאי כבר נאחז בקדחת עצבנית ואמר אין דבר, אוטובוס שלם של חיילים נוסעים לאן שגורלם מייעד אותם ורק אני נוסע לאן שהעורך שולח אותי. ומי שיחזור ומי שלא יחזור כבר לא משנה, כי הכול כתוב באיזה מקום, ורק לי לא נותנים, כרגיל, לראות מה שכתוב שם.

ורק כשירד העיתונאי וריחו החמוץ רודף אחריו, נזכר בן נפלי שאצלו בבית איש אינו קורא את “דבר” וכל דבריו שנאמרו, ממילא לא יגיעו אל שני קטניו ואל אשתו המסכנה. ואגב הקטנים, זכרונו נפרש והוא בחן מה הספיק בחופשה הקצרה ומה הבטיח להם ולא קיים. על הטיפול בגינת הבית לא יכול לוותר וגם לא על התצפית מראש הבניין הגבוה שבצומת לה־גארדיה. העיר המלבינה מתרחקת למטה, החפירות העמוקות באפיק נחל איילון משחירות בקווים ארוכים. הנחל שנכלא בתוך תעלת האבן הצרה נלחץ בכאב. ומטרידה אותו השאלה: מי באמת אחראי לסגירת דלתות הברזל של בנייני המשרדים הגבוהים?

בן נפלי נזכר במה שקרה לו לפני שנים על גג בית־ההסתדרות בירושלים, שהיה אז הבניין הגבוה בעיר. בדרכם אל הגג, חברתו באה אתו אל מסעות־הגובה המוזרים שלו, שוחחו על הסרט המרגש שראו בעיר. למטה, בתחתית הבניין, עצר בהם השומר וביקש מהם תעודות זהות. בשביל מה נחוצות לשומר התעודות? לשם ביטחון, אמר השומר, מי יודע מה אתם זוממים, ילדים נחמדים שכמותכם… השומר חייך אליהם בנימוס אבל לא ויתר, והחזיק בתעודות שלהם עד שירדו מהגג וכשהחזיר להם אמר שאסור להאמין בנוער של ימינו, וכבר קרה שבאו צעירים שביקשו לראות את הרי ירושלים, וקפצו מראש הגג, והתנפצו למטה בגינה המטופחת. גג חדש, התנצל השומר, מושך לכאן את כל חובבי הקפיצות שבעיר, וצריך לשמור ולהישמר.

חברתו צחקה על דיבורו המשעשע של השומר והמתיקה אתו לחישות כאילו באמת היו להם כוונות חשודות ורק בנס ניצלו ממה שהיה מיועד להם. השומר הביט בהם נבוך בלכתם, ובן נפלי לא צחק. אמנם השיב לה בחיבוקים וכל אותו הלילה עמד ביניהם טעמה החדש של איזו סכנה שפחדו לגַלוֹתָהּ.

היא ודאי שכחה למחרת הכול, כי היו לה סידורים דחופים וגם היתה אמורה לנסוע לשפלה, אבל הוא לא שכח. ככה זה, יש כמה מעמדים בחיים שאינם נשכחים לעולם. ולא רק שאינם נשכחים, אלא שאיזה כוח דוחק בהם ומחזיר אותם פעם אחר פעם אל דרך החיים עצמם. כמו תמרורים שנשכחו, כמו דברים של הכתב המרושל ההוא, הבטוח שיש סיום מוחץ לסידרת הכתבות שלו ואינו יכול להבין מדוע מונעים אותו ממנו בהתמדה זדונית שכזו.

בן ממהר אל דלת הברזל שהשאיר אותה פתוחה מעט, ויורד במדרגות, כאילו אין מעליות בבניין הגבוה וכאילו לא מדובר בשתים־עשרה קומות. ומשך כל הדרך למטה שהוא עושה מתוך עיון מרוכז מטרידה אותו המחשבה מי הוא הממונה על נעילת דלתות הגגות בבניינים הגבוהים שבעיר. האם אותו שומר נבוך מירושלים, שהתכוון רק לטובה, עודו מופקד על תעודות הצעירים הממהרים לעלות אל מרומי בית־ההסתדרות? מה הוא אומר היום לזוגות נאהבים כשהוא רואה בעיניהם כמה הם נכספים לחזות מקרוב בכוכבים? האם עודו נבוך מצִחְקוּק משועשע ומתגנדר של נערה שכורה מאהבה?


 

ב

בשעה שמונה וחצי בבוקר השלושה־עשר ליוני שמונים וארבע עצר בן נפלי בדרכו לאוטובוס החיילים שהיה מיועד להסיעו למחנהו שבלבנון הדרומית. מהרחוב הקטן שבו עמד אפשר לראות את גגותיהם המבהיקים בשמש הבוקר של טורי האוטובוסים החונים. תנועה קלה של חיילים משכימים הנאספים לאט מבתיהם כבר רחשה ברחבה. הנהגים יצאו מכלי הרכב והתקבצו בקבוצות קולניות, ואלמלא רעש־העיר, אפשר שהיה בן נפלי יכול לשמוע במה הם מדברים.

בימים האחרונים, ברגעים פזורים על־פני השעות, רחש בראשו מחזה כזה ממש: רחבת האיצטדיון מעלה אדי קיץ קלים בשעת שחר מוקדמת. אוטובוסים רדומים נחים על המסלול, קפה של נהגים נותן ריח עז ומחבורת הנהגים עולה שאון של דיבורים נלהבים.

האם עלה על אחד האוטובוסים או נשאר כך על עומדו, משקיף על איצטדיון הכדורסל ומעיין עיון מעמיק ברצועות הבטון הקשוחות הנושאות על גבן במסירות ובשתיקה את כובדה העצום של כיפת־הענק שהיתה צבועה פעם בצבעים כסופים מושכי־לב, אבל היום כולה מאובקת ומאפירה מול שמי הקיץ הלחים. האם ניגש באמת עד לחבורת הנהגים ושם התחרט ופנה לאחור ומצא לו עמדת־חמיקה הפונה אל הרחוב1 הקטן המתנקז לרחבה? האם שב והתפרש לפני עיני רוחו אותו מחזה־תעתועים הפוקד אותו ללא הרף ואינו מניח לו לאחרונה? הוא מוסע בכביש צר ומתפתל וסלעי. הכביש מוקף עצי לימון רעננים המצלים עליו. אור חזק זוהר פתאום על הכביש ועל שפתו, נהרה משתפכת מעברים ונגינות מתוקות מתפשטות באוויר, מעמעמות את קול הפצפוץ הנוקב של ירי מרוחק. את מי נושאים החברים שהחווירו כל־כך? ומי זה מועמס בחופזה על הרכב ומוסע בפראות לתוך ביצורי העפר של חומת בית־החולים הסמוך? על מי מאיימים שומרי השער של בית־חולים שדה, ומדוע הם רצים נבהלים אל האלחוט ומזעיקים את מנחיתי המסוק? ולאן ממריא המסוק שנעלם מאחורי הפיתול מעבר למחסום הסלעים?

בן נפלי מעביר יד מגששת על בגדיו, על תרמילו, על הרובה הנסרח לרגליו, על המחסניות המלאות המכבידות על כיסיו. הוא מחליק באצבעות הוזות על הפתילים האדומים המסמנים את נשקו שלא יטעה חס ושלום ולא יחליף אותו באחרים בשעת הדוחק והמהומה, כשהשיירה משתחלת בכבדות ברחוב הצר והמאיים של העיירה הלבנונית. הפתיל שהרובה מסומן בו, פתיל זוהר שאין לטעות בו, מאיר גם הוא בחשיכה. וכל אלומת אור הנזרקת עליו בלילה רוחצת את הרובה והמחסניות בשלולית אדומה ומנצנצת כאילו היו נשטפים בדם סמיך.

המחסניות המלאות מעיקות על גופו ומושכות במכנסיו עד שהוא מרגיש חוסר נוחות. בכל נסיעותיו הארוכות לא ידע להחליט איזה הוא המקום הנוח לשים בו את המחסניות, ולרגעים חשב שאין טוב מלנעוץ אותן בבטן הרובה, במקום הנכון להן מעצם טבען. הוא התכופף מעט ופרק את תרמילו מעליו, הניח את רובהו לרגליו על המדרכה המאובקת. בתרמיל רחשו שקיות הפלסטיק כמו חיות שגופותיהן נדחסו אל תוכו. בקול רשרוש העלה אותן ובדק מה הכינה לו אשתו האומללה. גם הפעם לא שכחה להכניס פתקים בשקיות, כתובים בכתב ידה שמעלה בו זכרונות מימים רחוקים. בשקית אחת הכניסה פתק שכתבה בו “נקניק”, ובשקית השנייה הכניסה פתק שכתבה בו “גבינה”. ובשלישית לא כתבה כלום ורק הכניסה ירקות טובים המכריזים על עצמם. היום הראשון המחורבן במילואים, איך היה עובר אותו בלי השקיות הנפלאות שלה, שהוא מוחל להן אפילו את רשרושיותן. מתחת לשקיות היה מונח הספר שהכין לו לקריאה לדרך הארוכה, מעוטף בעיתון ולחוץ מעט בין האריזות. יפתח את הספר או לא יפתח? יקרא בו הפעם בנסיעה הארוכה או שלא יקרא? יניח אותו מתחת לאפוד המגן בתור ריפוד נוסף, כשייצא להוליך את השיירה, או לא יניח אותו מתחת לאפוד? על אלה שאלות נכבדות הן, שבן נפלי נוהג לחשוב עליהן במסעותיו הממושכים. אם נכון שיש לכל חייל קמיע, מדוע שהספר הזה שהביא מביתו ושתקע אותו בינות לשקיות שארזה המסכנה, מדוע לא יוכל הוא להיות קמיע? ואם נכון שלכל קמיע יש צוואר, למה שלא יהא הספר ענוד על גופו, נוגע בו ומחבקו, מקיפו באהבה מתחת לאפוד־המגן הלח מזיעה תמידית?

ממילא בהגיעו אל המחנה הקטן שבלבנון הדרומית מתרוקן תרמילו במהירות, ובסופו של היום נותר בו רק הספר בעטיפת העיתון הישנה. בחניות הקצרות בן שולף את השקיות ומחלק מטובן בין החברים. מי שלגבינה לגבינה, ומי שלנקניק לנקניק. ורק את הפתקים הוא מקפיד תמיד לסלק ולשים בכיסו. שלא תהיה המסכנה עילה לצחוק החברים ולרחמיהם. ואפילו בימים שהנקניק היה משובח והגבינה זכתה לתשבחות החברים, הוא לא גילה את סוד הפתקים הקטנים שהיא כותבת במו ידיה, בעט הביתי הקטן שלה, המונח על מדף הטלפון.

בן נפלי מוצף בזכרונות פתע והוא רוכן מעט, ידיו מגששות בתוך תרמילו ורובה־השירות מוטל לרגליו. ותוך שהוא רוכן אל המדרכה המאובקת, שב ופוקד אותו חזיון־התעתועים שלו, שאינו מרפה ממנו בימים האחרונים. סחרחורת קלילה אוחזת בו והוא מתיישב על המדרכה. לא, הוא לא יוכל לנסוע היום. הוא לא יוכל לשוב אל החברים המצפים לו במאהל הנחבא בין הזיתים, הוא לא יוכל לעלות על האוטובוס. ואם יבוא גם היום העיתונאי מ“דבר”, הנצמד כמו עלוקה לחברים ושואב מהם סיפורי־פחדים, לא ימצא אותו במקומו הרגיל, על הספסל הרביעי, בצדו הימני של אוטובוס החיילים. הוא לא ינמנם לקול שקשוק הגלגלים, ופטפוטיו המרדימים של הקַרְצִית צמאת־הדם מ“דבר” לא יערסלוהו בדרך.

יד נעלמה מושכת בו הבוקר, מעכבת בעדו, עוצרת אותו מהליכתו ומזהירה אותו: אל תעלה לאוטובוס, אל תיסע ללבנון הדרומית, אל תצא עם השיירה. כל הקמיעות שנתת בתרמילך לא יועילו לחלצך ממה שנועד לך. שוב אל שני קטנֶיךָ, יתומים חמודים ורכים. שוב אל אשתך האמוּלָה, שנושאת אליך את ידיה חסרות הדם, הכבדות כל־כך מעייפות. שוב אל ביתך אל מיטתך אל הרצפה המאפירה של חדר־המדרגות. מכל הגגות של מגדלי־המשרדים ובתי המגורים הגבוהים, הצופים אל צומת לה־גארדיה, עולה קריאה המכוונת ישירות אל בן נפלי. מקימה אותו מרבצו שעל המדרכה ומעבירה צמרמורות דקות בעורו המיוזע, עיניו סורקות את הגגות המשוננים, את ביתני־המעליות ואת בסיסי האנטנות. זה כמה ימים שמראה המגדלים טורד את מנוחתו. הוא נזכר במגדלים שכוחים שזה כבר יצאו מספר־התמונות של חייו. בהפתעה הוא נוכח שזכרונו איסם את המראות על פרטיהם. כמו אותו מגדל ישן במחנה הצבאי הבריטי בין הפרדסים וגבעות החמרה. פעם אחת – כמה שנים כבר חלפו מאז, חמש־עשרה, עשרים? – הוא נקלע למרגלותיו בשעת בוקר לאחר

תורנות מתישה של שמירה בסיסית. הוא נזכר איך סיפרו במחנה על אחד חמום, שאיבד את ראשו מרוב טירטורים, העפיל אל ראש המגדל, התבצר שם וירה על סביבותיו כמטורף. סופו היה עצוב, ובן נפלי התקשה לזכור מה היו פרטיו של הסוף העצוב. האם נורה הטירון המשתולל בידי צלפי המשטרה ונפל אל זרועותיה של אדמת החמרה הרכה? האם נפצע ודימם על ראש המגדל שעות ארוכות עד שנשתתק? האם אפשר היה להצילו, כמו שטענו כמה מהטירונים החיוורים, אילו לא היה נשק בידו ואילו לא היו המצילים שנתלקטו למטה מהססים זמן רק כל־כך? ומה באמת קרה לו שם, לבחור, ברגעיו האחרונים על המגדל? בין הטירונים הילכו סיפורים נוגים על חבילות של ציוד שהעלה ומשך אתו למעלה, בחבלים חזקים. על פחיות שימורים שנתגלגלו מרוקנות בשלולית הדם. על מנות־חרום פתוחות למחצה, על ערימות כדורים שערם סביב מרבצו. אבל מה מכל אלה היה באמת ומה הוסיפו המספרים ממה שראו בעיני רוחם?

בן נזכר בריחם הטוב של התפוזים המבשילים. בכתמי החלודה שטיפסו כמו עורקים במגדל לכל גובהו. בצינורות הברזל העקומים הצמודים אל רגלי הבטון הענקיות. בכל הדברים ששימחו מעט את לבו הנצבט של שומר טירון, מכורבל בשִׁינֶל ישן ומרעיד בלילות מקור ומגעגועים. התמונות חולפות בראשו במהירות עצומה. הוא יכול למשש באצבעותיו את האריג הצבאי הגס, המדיף ריח ישן של גשם ובוץ שנסתפג בתוך הבד. הוא מסוגל לראות את החריצים הבהירים על קת הרובה העשויה עץ מושחם. כמה קל לו לראות את ידי הטירון שלו, החרוצות מקור, צרובות משמן רובים ומכורסמות מסבון־חיילים מחוספס. בבהירות הוא יכול לשמוע את סוליותיו הממוסמרות מקישות במדרגות המגדל, חורקות על מעטה החול ונאלמות לאטן במעלה המפותל. ואפשר גם לדמות ששומעים את הבריח המשומן משקשק פעם ופעמיים, את קפיצי הפלדה של השַׁחלָה נדרכים באנחה, את צרימות המתכת של חמישיית־הכדורים הנדחסים לתוך המחסנית.

מה היה שמו של הבחור ההוא? הרי כתבו עליו אז הרבה בעיתונים. היכן אפשר למצוא היום את העיתונים הישנים ההם ואת הסיפור הרחוק ההוא? אוכל־החינם מ“דבר” יודע בוודאי המון פרטים על המקרה. צריך לתפוס אותו פעם, לפני תום הנסיעה, ולחקור אותו ברצינות. גם מטפִּילים כמוהו מפיקים תועלת לפעמים. בן נפלי מהרהר לעצמו מדוע נאלץ האיש לעלות במגדל, איך תכנן הכול ועל מי השאיר את אומלליו? האם ניחש ששם יהיה סופו? ואם ניחש, מה רצה להשיג בסוף מפוצץ כזה? ולמה היה לבדו שם? הרי זה נורא להיות שם לבד, גבוה מכולם. מוקף באוויר השוקט ורק רוח קלילה מחללת בין החללים של קורות הברזל, ומה שעורר בעומד למטה פחד מרעיד, ומה שניפח למטה את העורקים בכוח, מתמעט כאן למעלה ואוֹפֵס באוויר החופשי ובמראות הרחוקים הנפתחים לכל העברים.

ושני הקטנים, מהרהר בן נפלי הרהור עיקש, היכן בדיוק השאיר אותם כשעזב את הבית בדרכו אל המגדל? שני הקטנים שלו, מתחפר בן2 נפלי במחשבה מדאיבה, מה אמר להם כשנפרד מעליהם? מה נתן להם בלכתו, מה הבטיח?

והוא מתעצבן לפתע, לעזאזל, מי בכל העולם יוכל להגיד לו כעת ובדחיפות מה יעשה בשני הקטנים שלו?


 

ג

מעתה התגלגלו הדברים תכופים ומהירים. ההפסקות התקצרו והיתה הרגשה לבן נפלי שאיש לא יוכל לעצור בעדו. כך הרגיש כשפנה לאחוריו, התרמיל מכותף על שכמו, הרובה הצבאי תלוי בידו והמחסניות המלאות מושכות את בגדיו כלפי מטה. כך הרגיש כשעלה אל דירתו בבניין המגורים הגבוה, לא הרחק מגשר לה־גארדיה החדש. הוא לא רצה להשתמש במעלית ולא הביט אפילו פעם אחת בשעון־המילואים הישן שלו שהיה מוציא אותו מפינתו המאובקת בכל פעם שנקרא לשירות מילואים ממושך. איזו משמעות יש עכשיו לדקות החולפות? הרי הוא יודע כסידרן את חליפת השעות עד להתייצבות במאהל שבין הזיתים, ועד לשעה המדויקת של יציאת השיירה.

אגב צעידתו המהירה לעבר דירתו נשמט הרובה מידו פעם ופעמיים, ועד שהתעשת ומשך אותו אליו נגרר הרובה אחריו על המדרכה כמו צעצוע־עץ של ילד קטן הגורר אותו אחריו להנאתו. כמה אהב לצפות בשני קטניו בשעת הטיול, או בין הנדנדות בגן השעשועים הסמוך. הילדים מצאו תמיד דרך יפה לגרור אחריהם את מעילם החדש או את מכנסיהם שנרטבו, כאילו גררו אחריהם חיות בית שיש להן נשמה משלהן. ולרגע היה אפשר לדמות שלא חפצים נגררים אחרי הילדים, אלא גורי־חתולים או כלבלבים היוצאים לרחוב לשעת מרעה השחרית שלהם.

מבלי משים סלסלה אצבעו בפתיל המאדים שקשר לרובה השירות שלו. הפתילים הביאו לו תועלת מיידית ומנעו בעדו לשכוח את נשקו בצריף השק"ם או בתחנת האוטובוסים של קריית שמונה, על גבי הספסלים הארוכים והמזוהמים. הוא נהג לדמות לעצמו שהפתילים האדומים הם סימנים שנשלחו אליו מעולם אחר. ורק צריך היה לדאוג שלא יפריעו לטעינה המהירה בשעת הירי, ושלא יסתבכו בשעת החלפת המחסניות ושלא יעכבו אותו אם ירצה לנוע בקפיצות־קרב מפינה אחת של הגג המזופת אל הפינה האחרת. או אם יתמלא כוח פתאומי ורוח של תנופת עלומים תצנוף אותו והוא ידלג כאחד הנפילים המופלאים ההם, מאגדות הקולנוע שראה בילדותו, יינשא כִּמְכוּנָף מגג אל גג ממעקה אל מעקה מביתן של מעלית אל מגדל־משרדים כמו שליחים מעולם אחר היכולים להקנות לו את הכושר להתעופף. ואפילו שידע שאין הם אלא פתילי אריזה זוהרים שגזר מעטיפה של חבילת קרטון, ראה בהם שדרים מעולם רחוק.


סֶקֶר הגגות שהחל לערוך בראשו עוד בנסיעתו הקודמת ללבנון הדרומית – כבר אז פיעמה בו איזו רוח אזהרה מוקדמת שלא ייחס לה חשיבות – העסיק אותו בדרכו אל דירתו. והוא מיין את הגגות של מגדלי המשרדים שמסביב כדי לברור את הגג האחד והמיוחד שאליו יוכל גם להביא את שני קטניו ואת אשתו המסכנה. לילדים לא יפריע שום דבר, והוא העלה בדעתו כיצד הוא מפתה אותם ומושך בהם לעלות אחריו אל הגג, אל אותו מקום שהמדרגות מסתיימות בו ורק דלת ברזל כבדה, צבועה ברשלנות ומלאה בצלקות של ריתוך חובבני, רק היא חוצצת ביניהם לבין העולם המופלא הנפתח לפניהם מעל הגג. ולא הסנוורים הקשים, אותם סנוורי הסיד המלבין העוצרים בעדו ומשהים את ריצתו אל המעקה, ולא העיר המלבינה סביבו בראשי מגדליה הנמשכים למזרח, לעבר מגדליה של רמת־גן ועוד הלאה משם עד להרי יהודה המכחילים מעבר לחומת האדים המיתמרת מעל לכבישים המהירים ומעל לאלפי המכוניות המתרוצצות בתוך אפיקי הרחובות הרחוקים. ובן נפלי חש כאילו צומחות לו כנפי־פלא חסונות, ואם רק ירצה יוכל לעופף בהן לאותם מחוזות רחוקים שאינם נראים אפילו באופק. רחוק מהמאהל המשמים בשמש הצהריים, בין הזיתים המאפירים, שהחברים טורחים בתוכו בשקדנות מסורה להעמיד את השיירה שתהיה מוכנה ליציאה בעוד שעה קלה. ורחוק גם מביתו, שהאומללה יושבת בו ליד החלון הפתוח אל הרחוב, מאחורי גבה ניצים שני הקטנים בקולות צווחה דקים. היא כאילו חשה שבן נסוג מתחנת האוטובוסים, נשמט ממגרש החנייה שבמבואות האיצטדיון, פונה לאחוריו ובצעדי ריצה מזורזים הוא מגיע אליה, אל דירתם, אל הסעודה שהכינה ותגיש עוד מעט, אל ידיה העייפות ממלאכות הבית.

הוא שב וסורק את הגגות הנישאים של אזור הצומת. מהו הבניין הגבוה שבתחום הנראה לעין? ומהו בעצם ההבדל בין מגדל משרדים לבית דירות רב־קומתי? ואיזה גג טוב יותר לצורכי התבצרותו? ביתר פירוט הוא שב ומרכיב את קבוצת הגורמים לשלמות שאותה הוא מחפש. גם לשכבת הזפת השפוכה על הגג יש כאן חשיבות, שהרי אם זו תתרכך מדי הוא עלול לשקוע בה בשעת ריצתו השפופה וליפול. ועד שיעבור לירי נכון ממצב שכיבה, הם ינחתו על הגג ויקדימו אותו. והסדקים, אותם סדקי־בנייה רחבים, הממולאים בכל מיני חומרים, גם להם יש חשיבות. שלא יתברר ברגע האחרון שבחר עמדה מוקפת בחריצים מכשילים, שאפילו את תרמיל המחסניות לא יוכל למשוך אחריו במהירות. אין צורך להזכיר איזו רתיחה תתחולל על רצפת הזפת הרכה כשיתעופפו התרמילים הרותחים וישקעו בתוכה, ממיסים את פניה לנוזל שחור ושמנוני. גם על הפרטים הזעירים יש לתת את הדעת, ועל הכול צריך לחשוב מראש. כמה ידיים יש לאדם אחרי הכול? והוא הרי רוצה שהעמדה תהיה משופרת ומלאה בכל טוב, גם על הרדיו־טייפ חשב ועל שירי העם הנוגים שאותם אהב. אותם שירים שהנבואה הקודרת הצפונה בהם תמיד מתגשמת בסופו של אביב־אושר קצרצר. הוסף לכל אלה את הריפוד ההכרחי כדי שלא להיכוות בשעת הירי, ויש לך ערימת ציוד נכבדה.

בן נפלי, בדרכו לדירתו, מחשב את כושר הסחיבה של שני קטניו, את כושר המעמס של ידיהם הזעירות. מה יוכלו לשאת ומה יהיה כבד מכוחם לשאתו. ומה תוכל האומללה לשאת בשעה שכמעט ברור לו שאתה לא יילכו הדברים בפשטות. היא תבעט, היא תנשוך, היא תקפץ על רגליה. הצרחות שלה וההיסטריה הקולנית שלה יישמעו עד לאיצטדיון הכדורסל. הוא מעלה את ידו וממשמש בתוך כיס חולצתו הצבאית ומוודא שאטמי האוזניים הפלסטיים שחולקו לכל המתגייסים ישנם במקומם. האטמים אינם נעימים לאוזן והם מקיזים מתוך אוזניו הפרשה לא נעימה שנודף ממנה ריח רע. ואם לא תצרח ממש מקרוב, לא יתקע אותם באוזניים כדי שלא יגרדו.

בשעה קרובה לשעת הצהריים, כשריחות התבשילים מפכפכים מן הדלתות לאורך המדרגות, הוא נעצר לפני פתח דירתו. וכשפתח אותה והדף אותה פנימה בכוח, בדרך שונה לגמרי מדרך כניסתו הרגילה, ראה בפניה של האומללה כל מה שצריך היה לדעת. מבע פניה הדהום מכניסתו האלימה גבר כשפנתה לאחור, צעדה מעט מתוך המטבחון הקטן וצעקה מתוך גופה, ואלמלא אטמי האוזניים היה גם הוא נחרד לשמע הצעקה כמו שנחרדו שני הקטנים שהפסיקו לריב מעצמם וקרבו לראות מה מתרחש בין הגדולים.

וכשהסביר לה ששאלותיה אינן נחוצות, ואת ההסברים הנכונים ייתן לה בשעה מאוחרת יותר, כשיתפנו מלחץ הסידורים החייבים בביצוע מיידי, נדמה לו לבן נפלי שאשתו המסכנה משלימה עם הופעתו ודוחה באמת את תמיהותיה לשעה מאוחרת. וכשביקש ממנה שלא תאמר כלום במעמד הקטנים ותסייע בידו להביאם אל הגג שבחר, נדמה לו שהיא מבינה במה הוא מדבר וגם מבטיחה כאילו שהכול יסתדר. והיא בטוחה שהוא יתייצב שוב אל תחנת ההסעה שלמטה בעוד שעה או שעתיים. והיא לא ראתה בזה משהו נורא או יוצא־דופן, ולאחר שנרגעה קצת גם אמרה לו בקול שדברים כאלה קורים עכשיו הרבה. והעיתונים שהיא קוראת מלאים בהם בכל יום. ורק אתמול או שלשום ראתה בעיתון הערב שלה סיפורים מפחידים על סרבני־לבנון שעשו הצגה שלימה במגרש ההסעה, שם למטה, ליד האיצטדיון. ולא הועילו השוטרים הצבאיים, ולא המפקדים הבכירים ולא קציני בריאות־הנפש שהוזעקו מבית־החולים הקרוב. וגם לבן נפלי שלה מותר להיתפס לרגע של סירוב והיא יכולה להבין לרוחו הנסערת. ואם הוא רוצה הרי היא יכולה לטלפן מייד ליחידה ולבקש שם במשרד שיקראו לאחד מחבריו הטובים. עדיף שיהיה עורך־דין. אין צורך להתרגש, הכול יהיה בסדר. ואפילו את שקיות הסנדוויצ’ים שארזה בלילה בחבילות אין צורך לפתוח, אלא אפשר להכניסן לתא הפירות שבמקרר עד שייצא שוב לדרך. והגבינה לא תתקלקל, כי היא טובה, ועל הנקניק כדאי להגן באיזו דרך כי היא זוכרת את שבחי החברים שאמרו לה שהיא רוממה את רוחם בשעה שליוו את השיירה הארורה ההיא, בכביש החוף, בדרך לצידון.

אבל בן כבר לא היה מסוגל לשמוע איך היא מוסיפה דברים ואיך היא מנסה בכוח לשונה לרדד כל מה שהכין בלבו, ואיך היא הופכת הכול לסידרת רשמים עלובה ממה ששמעה וממה שקראה בעיתון הערב שלה על הסרבנים ועל המשתמטים למיניהם. והוא אחז לפתע בשתי ידיה ולחץ אותן, עד היא השמיעה אנקת כאב והפתעה. ואז העלה את ראשה אליו, לאט אבל בכוח, והיא נאלצה להֵישיר פניה אליו ולהביט ישר בתוך עיניו. ולרגע נדמה לו שהוא רואה בעיני רוחה את השומר הקשיש ההוא, הספקן והציניקן, מבית־ההסתדרות החדש בירושלים הרחוקה, וגם היא נזכרת איך לא הניח להם להתחמק ודרש שישאירו בידו את תעודות הזהות שלהם, את שתיהן, ואיך אחז בהן והניחן זו על גבי זו, קפוצות בתוך ידו, כאילו חובר שם גורלם לתמיד.

ואז חילץ את שני האטמים מתוך אוזניו ושמע אותה גונחת על כתפו בבעתה.


 

ד

ממש כמו באותו מגדל רחוק, הנטוע בלב גבעות החַמְרָה, מוקף פרדסים, והוא, בן נפלי, טירון מבוהל מעוטף בבגדי חורף כבדים של הצבא, עומד למרגלותיו ומותח את צווארו כדי שיראה מה באמת מתחולל שם על ראש הבטון החשוף, הרי הוא כאן, בצהרי יום רכים ולחים, בקיץ שטרם פיתח את עונשו המלוהט, באיזה יום של אמצע יוני, אלף תשע מאות שמונים וארבע. כמה שנים חלפו מאז אותם ימים למרגלות המגדל ההוא? חמש־עשרה? או שמא3 נבלעו הדברים בזכרונו משנים אחרות? האם גם אז חישב בחיפזון מהו גובהו המדויק, מה עובי קירותיו, כמה זמן יחזיקו מעמד נגד המטחים המדויקים של צלפי־המשטרה? האם העלה אז בדעתו שיכרע פעם, אפוף באבק הבטון ומוקף בנתזי הכדורים, ימינו אוחזת ברובה הצבאי ושמאלו מרגיעה את שני הקטנים המבוהלים עד מוות?

כאילו לא חלף מאז הזמן ולא נכזבה תוחלתו, כאילו הכול עדיין פתוח ומקוּוֶה ותלוי רק בו עצמו, בבן, איך יוליך את החוט המתפתל של חייו. כמו הנער הניצב משתאה מתחת למגדל בלב הפרדסים, וחלומות נפלאים סובבים עליו. חלומות שמציירים את חייו באור מתוק, כמו האור הנשפך מזהב התפוזים התלויים מסביב. וכמו הריח הנעים שהם נותנים בשתיקתם. ואם גם חלפו אותן עשרים שנה, ואם גם הוא מתחיל היום הכול מחדש, כאילו כל מה שחי עד היום לא חי באמת. כאילו לא כל מה שהתנסה בו, אהב, חמד, ביקש, כאילו כל אלה לא היו באמת. הרי הוא צריך להתגאות בתוך לבו שדווקא הוא, מכל אלפי האלפים הזורמים ברחובות שמתחת, שדווקא הוא נחת כאן למעלה, בראש מגדל המשרדים בקרן רחוב לה־גארדיה. בידו הרובה, שני הפתילים המאדימים בידו השנייה, ומאחוריו פני יתומיו המכווצים ומכודרים זה בזה כמו גורים שנעזבו. וְאַמוּלָתוֹ מוכת התדהמה, שהדיבֵּר אבד מפיה, מצויה גם היא כאן בסביבה. ואולי לא עמד לה כוחה והיא נשארה אחריהם כושלת במעלה המדרגות? ואולי לא הקפיד עליה מרוב שעלה הדם אל ראשו, וכשהטיח ונעל את דלת הברזל הצבועה בצבע חלודה לא בדק אם עברה גם היא אל רחבת הגג?

בן נפלי זכר איך נולדו הקטנים ואיך מיהר לבית־היולדות לראותם, ואחר־כך זכר גם איך אספם הביתה עם אמם. הראשון נולד עדיין בבית היולדות הישן שבלב המושבה, לא הרחק ממחנה העולים הישן שהריסותיו עוד ניכרו מסביב. הוא זכר את ספסל העץ הירוק שבכניסה מימין מתחת לעץ הפיקוס האדיר, ששורשי האוויר שלו כרו מנהרות צל מופלאות. הוא זכר איך הצטמרר על הספסל כששמע את צעקותיהן של היולדות. ואחרי שנה או שנתיים, כשנולד השני, כבר נסע לבית־היולדות החדש, אגף שלם בתוך הקמפוס הנבנה של בית־החולים האזורי. שם הלך לאיבוד בינות לריקועי הנירוסטה המבהיקים, דלתות הקפיצים הנסגרות מעצמן, החדרים מוצפי הלוֹבֶן. הוא זכר את החיוך המתנצל של אלמנתו ואת ידיה החיוורות, נטולות־הדם, הנחות בעייפות על כיסוי המיטה. אותם שני הקטנים, שאם רק יושיט לאחור את ידו הפנויה מן הרובה ואם רק ישמוט למטה אותם שני פתילים מאדימים, יוכל לפתוח את כפו הקמוצה וללטף את ראשיהם קצוצי השיער שעליהם אהב להעביר את ידו, כנגד כיוון הצמיחה של שערם הרך.

מערכות הכריזה המשתוללות מזה שעה כמעט מטריפות עליו את דעתו. בצריחות של משוגעים הן מכריזות והולכות מרחוב לרחוב. ואף כי בן ידע שהקול המאוס בוקע מצלחות המתכת התלויות על מגדלי האזעקה העירוניים, בכל זאת בלש למטה ברחוב ודימה שהוא מזהה את המכונית הכחלחלה שבתוכה יושב מי ששלח את צלפי המשטרה אל הגג שמנגד, ומי שאומר להם עכשיו תירו עכשיו חידלו. באותם ימי נעורים רחוקים העולים היום בזכרונו, לא היו מערכות הכריזה רעשניות כל־כך. ומה כבר יכול לבקוע מתוך שפופרת פח מגוללת, שרק בשעת רצון אפשר לכנותה מגביר־קול? ואם צריך היה להודיע הודעות חשובות כגון זו שצריך להיזהר כי בצומת לה־גארדיה יש יריות ופוגעים בכל הכיוונים, הרי מישהו צריך היה להתאמץ בשביל להפיץ את הידיעה ולהתרוצץ בין האוהלים הפזורים, ולשוב ולחזור על צעקותיו פעם ועוד פעם עד שקולו ניחר לגמרי.

בן סובב בעיניו בין מגדלי הברזל העירוניים, ממש כאילו קשרו קשר סמוי כנגדו. הם מצריחים מולו בקול־הסירֶנוֹת החורקני והנורא שלהם, כאילו התקפת מטוסי אויב מתקרבת אל העיר בהפתעה, והתושבים משולחים בריצה מהירה אל המקלטים הציבוריים. דו־קרב מתמשך כנגד יחידת צלפי המשטרה הוא מעמס מכביד. ידיו הדואבות, עיניו המטושטשות, קרעי בגדיו, אבק הבטון, הטיח הצורב, המכסה הכול בעננה צפופה. בעין של אחד רחוק השקיף בן נפלי על זוג ידיו, ידיים של שוגה בחלומות. אצבעותיו ההוזות, הלוחצות על ההדק בתנועות סחיטה עדינות, כמו שלומדו בצבא שנה אחרי שנה. בתחילה שגה וחשב שכל העיר תצטרף אליו. חשב שהרחובות ישחירו מרוב אדם. שכל החיילים מרחבת החנייה הענקית של האיצטדיון, אלה החיילים המחכים בסבלנות כמו נואשת להסעתם, אלה יפוצו בין החצרות, מריעים ומזמרים, ומתהוללים בדילוגי שחרור עליזים. ממש כמו שראה פעם אחת בירושלים באיזה אחר־צהריים חורפי ובהיר. הוא עמד עם אשתו המסכנה ושני פעוטים אצל רחבת הכותל. הר־הזיתים שבמזרח הלבין מן הקרינה החוזרת של השמש. ולפתע נשמעו קולות כבדים ועצובים נעים ומתקרבים מצד מערב. על ההר, ממש ממול עיניהם, נהר נחש שחור של חרדים, אלפים על אלפים לבושי שחורים, מהלכים בקצב מהיר, מובילים לפניהם לקבורה איזה רב מפורסם. תוך כמה דקות כמו לקה אור השמש, וכל המדרון המלבין של הר הזיתים השחיר כולו מהמון המספידים. מהמקום שבו עמדו אפשר היה לראות איך נחפזים האחרונים שלא להחמיץ. ומסביב מקפצים אנשים ומתהוללים מחמת הצער כמו חיפושיות קטנות.

הפעוטים נצמדו אליו כמאליהם וגיששו אחר ידיו בחשאי. והמסכנה גם היא הטתה אליו ראשה. והם עמדו ארבעתם ללא נוע, כאילו הם חוזים במראה שלא יועד כלל בשבילם. כאילו במקרה לגמרי זכו לראות תמונה לא להם שאינם יכולים להבין את פשרה. כשיצאו לאטם, בגוש משפחתי הדוק, אל מחוץ לרחבת הכותל, ובחוץ החל כבר להחשיך, עוד הפנו הקטנים ראשיהם לאחור לעבר הר־הזיתים הנבלע באפלה. כמו רצו להיווכח שמה שראו באמת היה ובאמת ראו, ולא איזה חלום רע ומטריד. בן נפלי היה מכריז עכשיו במערכות־הכריזה המרושעות ומגיד להמונים מה שבוער בתוך לבו. הוא היה גורף את ההמונים אחריו, מדביר אותם תחתיו, ומושך בהם אל מחוץ לכיכרות, החוצה מהאיצטדיונים, הרחק מהרחובות. הנה ראו, קרא אליהם, שומט את הרובה, מנמיך את הכוונת, פורק אפילו את המחסניות ומטיל אל ההמון את אלפי הכדורים שנצברו אצלו מתחת למעקה הבטון. כאילו חיסל מתוך חוסר תקווה את ביצוריו, את עמדות החליפין שהכין בעמל רב, את מצבור התחמושת שלו. ואחר־כך, נטול נשק לחלוטין, מפורז עד עמקי נשמתו, הוא מוליך אותם במעלה הארץ הטובה והירוקה. הים המכחיל רובל לשמאלו, ההרים המסגילים נרכנים מימינו, ולפניו בולטים הסלעים הגירניים הלבנים של ההר המאורר בואך העיר הרעה צידון.

כאילו כל העם הרב שלמטה אינו אלא שיירה קטנה שיש ללוותה, ולהביאה בביטחה ללא שום נפגעים אל המקום שבו מצפים לה כל־כך. כאילו לא המכוניות נוסעות בשיירה הארוכה, אלא העם באלפיו הולך בה. כל שנותיו, כל שיכול היה לבוא בחייו ולא בא, אֲמוּלָתוֹ, קטניו המסופרים כקיפודים, חלומותיו, כולם נוסעים בשיירה האחרונה שהוא מוליך.

ובן מתפלא על עצמו לרגע, כיצד הוא מסרב פקודה ומשתמט מהשירות דווקא עכשיו, ברגע האחרון, כאשר כל חייו מסתדרים לפי סדר היציאה ומצפים לו שיבוא ויוליכם. והוא מתרומם לקרוא אליהם, לגלות בפניהם את לבו המלא, והוא רוכן מעבר למעקה המגן מעבר לביתן המעלית המוצק. אלא שצרור כדורים של צלפי המשטרה האורבים לו מנמיך את ראשו ומצמיד אותו חזק אל הבטון.

איך באמת נסתיימו הפרשיות ההן של הבחורים שהתבצרו על המגדלים? האם לא נדפסה שום חוברת בעניין עד היום? פעם יקום מישהו שיפקח את עיני המְסוּמָאִים. יש ודאי משהו בארכיונים של מערכות העיתונים, אבל נותרו גם כמה עשרות עדים חיים. יש מהם שנפצעו בשעתו מהצליפות הפרועות של המתבצרים. ויש מהם שעמדו שעות מתחת למגדלים. בחשיכה, בקור, ברטיבות, והפצירו ביורים שיניחו את נשקם ויירדו למטה. מה קראו אליהם בשעות הארוכות ההן? האם באמת הזכירו להם תמונות מילדותם הרחוקה? או שהביאו לפניהם קטעים מרגשים ממחברות נוער נושנות? האם הראו להם ממרחק תמונות דהות מאלבומים מצהיבים? או אולי דיברו על לבם והוכיחו להם בסבלנות אין־קץ שאין איש יכול להימלט מגורלו? בן נפלי אינו מוצא מנוחה על הגג. הירי המדוייק של צלפי המשטרה מגלה בתוך שניות כל מסתור חדש שלו. כאילו עיני העיר כולה נעוצות במשקפת גדולה העוקבת אחר כל שערה משלו, כל אדוות עור, כל נימת דם מתנועעת. הוא חש שהם מתקרבים. בדקות האחרונות הוא יורה עליהם כמכונה ואפילו אינו עוקב בעיניו צרובות־הסיד אחר מעוף הקליעים. הוא אינו יודע היכן נשארו הקטנים ומה עלה למסכנה. כעת רק הוא, כחתול נרדף, סובב את ביתן המעלית ואת זיזי הבטון המתלבטים מעל הגג. התרמיל נגרר אחרי כתפו לכל מקום והוא יכול לשמוע את רשרוש שקיות הפלסטיק. ויכול גם לראות את הפתקים הקטנים שהיא כתבה והכניסה לתוך השקיות. “נקניק” בשקית אחת, “גבינה” בשקית שנייה ובשאר הירקות שנותנים ריח טוב. ואלמלא הרובה ושני הפתילים המאדימים שבידיו היה רוכן ומפתח את רצועות התרמיל, ואולי אפילו מתאזר וחוטף נגיסה אמיצה מהסנדוויצ’ים הטעימים מעשה ידיה. ואילו היתה כאן בסמוך היה גם אומר לה מלה אחת, לפני שהכול נגמר בתוך ענן האבק שיבוא לאחר ההתפוצצות.

אבל צלפי המשטרה הארורים אינם מרפים ממנו, והאש שלהם מרדפת אותו מצד אל צד. קודם, כשירה בהם, עדיין היה מטרה קשה להשגה. זריז וחמקמק. בזריזות התנפל ממרבץ למרבץ, והחליף עמדות בכושר של נער בגדנ"ע. אבל עכשיו, שכוחותיו עוזבים אותו והוא נשאר רק עם כמה זכרונות יקרים, עם שקיות הפלסטיק שלה ועם אותו דגדוג מוזר בכפותיו, אותו דגדוג של געגוע קשה לראשיהם המכּוּסָחִים, שבילדותו היו אומרים עליהם ראשיהם המְצוּפָּחִים.

כעת היה אולי רוצה, רוצה מאוד, אין, אין אוויר, אש ואבק, שוטרים מדלגים, עייפות הידיים, הרובה הנשמט, גג שנגמר פתאום, מעוף אל רחוב רחוק. הגשר החדש, האבנים הגדולות המתקרבות במהירות, אבנים מחוזקות אל הדפנות ברשתות ברזל, כמו בשַׁכְפָּ’צִים ההם, בַּמוּצָבִים הרחוקים, ומשהו חמים וסמיך, סמיך וּמְעוּבֶּה, מעובה ורטוב, זורם זורם אל תעלת האבן הצרה, המוליכה אל הים את נחל איילון.


 

ה

בסופו של אותו שבוע, נדפסה רשימה קטנה בגליון השבת של עיתון “דבר”. שם הרשימה “גלויות מצוירות: בשיירה מעל לזַהראָנִי”, גלויה אחרונה בסידרה. העיתונאי מ“דבר” כתב בגלויה הגיגים ציוריים על מוראות המלחמה בלבנון, על תעתועי השֵירוּת הקשה, על פגישות משונות עם אנשים רחוקים, על ציפורים רצוחות ועל נהרות זורמים בחוזקה. והעורך בנדיבותו, או אולי לכבוד הרשימה האחרונה בסידרה, נתן אותה במסגרת אדומה כפולה, כזו שהעין מייד נמשכת אליה ותרה כאילו מעצמה אחרי הדברים הכתובים. מה נכתב שם ברשימה, שלא נכתב בכל עיתוני השבת, באותם ימים של ראשית קיץ תשמ"ד?

העיתונאי פתח ותיאר את ההכנות ליציאת שיירה אל הקווים הקדמיים באזור הזהראני. גיבור הרשימה, חייל מילואים מתבגר וספקן, צופה בהכנות לצאת השיירה ובלבו צפים ועולים געגועים לימי־נוער רחוקים שחלפו, לשמחת המרחבים הפתוחים שהיתה פוקדת אותו אז בנסיעותיו, דקירות הפחד, רגשות הצער והדאבה. וכל אלה נחרזים במין מתיקות נעימה. במשפטים קצרים מקוטעים, מלווים בהפסקות עמוסות משמעות. מקפים רבים מסתדרים מאליהם בשורות רומזניות וקבוצות של שלוש נקודות מתארגנות מעצמן, קורצות אל הקורא החורש ברשימה, ומטילות עליו מעין פחד סתום ממה שנסתר ממנו, ממש כמו בספרי הנעורים הרחוקים שבהם הובלטה הרפתקה בסימנים הגחמניים הללו.

העיתונאי חטף את קוראיו מעל כורסת השבת שלהם, הכניס אותם עם השיירה לכביש־החוף, העביר אותם על־פני מחנות־הפליטים, על־פני הריסותיו של בית־הממשל שבמבואות צור, הסיע אותם על־פני הגשרים המופצצים של נהר הליטאני. ותוך כדי נסיעת השיירה, תוך כדי שריקת הרוח, תוך כדי מעוף גרגרי החצץ, אל מול משקפי המגן המתוחים על פניהם של מובילי השיירה, הוא נעצר ומצטט, לכבודם של קוראי השבת שלו, ביד חופשית וגם לא לגמרי מדייקת, מתוך שיר מיוחד שנדפס סמוך לאותם ימים באחד מעיתוני הערב.

“המשיח מלה־גארדיה” מאת איזה משורר מתחיל ובלתי ידוע, אחד מאלה הרבים ששירתם ניעורה בימים האפלים של המלחמה בלבנון. כל השיר כולו מחזיק פחות מעשרים שורות שאין בהן אפילו חרוז אחד.

"משיח מלה־גארדיה שהולך

משיח מלה־גארדיה שעולה

במדרגות, אל המגדל המתנשא…"

בינתיים חולפת השיירה במרוצת פראים על־פני הפרדסים הסוגרים באיום על כביש החוף. על־פני גדרות האבן, משוכות החבלבל המַסְגִילוֹת, שדרות הקזוּארינוֹת שהרוח שורקת בחוזקה בין מחטיהן. משהו עומד להתרחש. מישהו אורב לשיירה באחד הפיתולים. אבל עד שיתקוף מן המארב, ויעלה קול הנפץ הקשה, מותח העיתונאי מ“דבר” את קוראי השבת שלו ללא שום רחמים.

"… עם זוג מחסניות מלאות

רובה ושני פתילים מאדימים ביד…"

העניין מתחיל להתחוור. בין נוסעיו של הג’יפ המוליך את השיירה מצוי מישהו שגורלו נחרץ. האם יעלה הג’יפ על מוקש באותו מעבר צר שכביש החוף מתקרב בו אל הים? האם תיפתח על הג’יפ אש תופת מאחת הגבעות המסולעות? העיתונאי פורש את הסיפור אט אט. יש לו זמן. שבת שלמה ממתינה בנחת מעבר לגליון העיתון, ומה צורך יש להיחפז? האם יעצור הג’יפ, לרגל תקלה בלתי צפויה ברחובה הראשי של צור? האם יזנקו מפתחי הבתים עשרות תוקפים ויעוטו על אנשי השיירה, יפתיעו אותם לגמרי, מגיחים מתוך הצל העמוק של מרפסות הקיץ?

"מערכות כריזה משוגעות

כורזות על פני העיר:

יש משיח בלה־גארדיה

קרוב לצומת, זהירות…

כאן מגלה העיתונאי, בעזרת המשורר הנרגש, פרטים נוספים על הדרך שבה בחר האיש לרדת אל סופו. הוא כאילו מסרב פקודה למפקדיו, אינו מצטרף אל חבריו המגויסים ומתעקש שלא לעלות עם האוטובוס למחנהו שבלבנון הדרומית. הוא בורח אל ביתו, כך נראה מתוכן השיר הלא־ברור, נכון יותר נס אל דירת המגורים שלו הנמצאת בבית דירות גבוה בקצה יד־אליהו, סמוך לגשר לה־גארדיה החדש. מרחק של כלום מצומת הסואנת.

ומה עם השיירה? בינתיים השיירה עוברת. כלבי הכפרים מנַבְּחִים עליה, ילדים מְצַעֲקִים, ציפורי הטרף מַצְרִיחוֹת. אבל השיירה טסה ודוהרת בין הים המכחיל שלשמאלה, ובין הגבעות המוריקות שלצידה, מימין. הלאה הלאה צפונה ללא עיכובים, ללא עצירות, צפונה, קדימה אל העיר הרעה צידון. שיירה כזו אי אפשר לעצור. משהו חזק מכוח אנוש מדהיר אותה אל איזה קץ מחריד. והמשורר הנאיבי אינו נח, אינו נרגע, והוא ממשיך בתיאוריו המסורבלים:

"אומרים שהוא חמוש

אומרים שהתבצר על גג בטון

על גב אשתו האמוּלה

ושני קטניו…"

המשורר רומז והעיתונאי קולט ומפתח ומגדיל. והתמונה נפרשת כך: מכל אנשי השיירה היושבים קפואים, כפותים על מושביהם, עקודים בקישורי החגור הגסים ועטופים באפודי־המגן, רק איש אחד צופה אל מחוז הנסיעה. דעתם מוסחת מן הסוף מרוב שפעת הפרטים הזורמת אל עיניהם. קוצים שהתייבשו, מדורות קטנות בשולי הפרדסים שמבעירים בהן גֶזֶם מיותר, יונים אפורות מקננות בצמרות דקלים, נשורת חומה וריחנית של איצטרובלים. רצועות הקסדה המעיקות, לחץ האבזמים, הזיעה התוקפת כל מקום פנוי. אבל עיוורונם אינו מעוור את עיניו. הוא כבר מצוי מעבר לכל זה. הוא כבר סיים אל נסיעתו. בשבילו השיירה כבר אינה משימה מסוכנת אלא ליווי מכונית מהיר לאיזה מחוז חזוי ורחוק.

"תנועותיו שקטות חתוליות

בטוח שהמון נגרף אחריו,

מרים קנה, מכניס לכוונות…"

משורר־הבוסר המצוטט ברשימתו של העיתונאי מ“דבר” אינו מרבה לברור במלים. מלים המוניות נכנסו לתוך השיר והתיישבו בניחותא ליד מלים טכניות. מי מהקוראים יודע מה פירוש “להרים קנה”? ומה פירושן של המלים “להכניס לכוונות?” הנאיביות שלו גם אינה מצליחה לשכנע. הרי כל קורא פשוט יכול לנחש מייד שיש כאן שתי דרמות המתרחשות בו־זמנית. ומי יכול להימתח כל־כך משתיהן גם יחד? התגיע השיירה אל מחוז חפצה? התעבור דרך החתחתים שלה בשלום? האם לא ייפגע איש מאנשיה? ובו בזמן על המשורר לדאוג גם למהלכיו המופלאים של המשיח מלה־גארדיה. איזה מטורף כנראה, שיצא לגמרי מדעתו, והוא מתחיל לארגן עכשיו, בשלוות מטורפים אמיתית, שלב אחר שלב, מרחץ דמים נוראי. במקום לרוץ בגלויה המצוירת אל סופה המאיים, כדאי אולי לנטוש את השיירה כעת, בעצם מרוצתה. לטוס במהירות לצומת לה־גארדיה, לאתר בדיוק, אם רק ניתן הדבר בלחץ הנסיבות הגובר, את בניין המגורים הגבוה, להתעופף אל אחת מקומותיו העליונות ולעצור את המשיח באופן מיידי ובכוח אם אין ברירה אחרת, שהרי הוא מתכוון לעקוד את שני קטניו על גב אלמנתו. הנה, המשורר ממשיך בקצב שאין לו מעצור:

"ואחר־כך הלחיצות, באצבעות הוזות:

לא בשמים הוא, רק כאן על המגדל,

בקצה רחוב לה־גארדיה…"

הו אלוהים, עשה משהו שיעצור בשתי הדרמות המקבילות מלהשתפך בנהר אחד של דם. ובאמת נדמה לקורא שיש משהו בבקשה הזו הנרגשת, מפני שמאחת המשאיות של השיירה נשמע קול פיצוץ עז וענן אבק נירום מגלגליה האחוריים. וכבר ברור שאין מנוס וצריך לעצור את השיירה, לארגן אבטחת יום בשהייה ולהחליף את הגלגל המנוקב במהירות כדי שהשיירה תוכל להמשיך לדהור.

תִּרגוֹלֶת החלפת גלגלים מתבצעת בשיירה למופת. הנהגים ועוזריהם תופסים עמדות חיפוי. חיילי הליווי מוקפצים למעלה אל גגות המשאיות. והג’יפים הזריזים משוטטים מסביב לשיירה הדוממת כמו כלבי־רועים חסרי מנוחה. ופתאום אפשר לנשום לרווחה. אפשר להתיר את קישורי הצַמְדָן הזִיפִי המחניק, לפתח את חרצובות החגור ולהקשות כלפי שמי הקיץ התכולים שמא גם שם לא הכול מתוכנן כהלכה. ואולי גם בדברים הבאים מלמעלה יש פְרָצוֹת שאפשר לאיש הנרדף לחמוק בעדן מגורלו. ואז גם מתגלה שהשיירה תקועה ליד בית־מטבחיים כפרי שהקצבים נותרו בו על עומדם, מופתעים, אילמים, וסכיניהם נוטפים דם כבשים מְעוּבֶּה. הים אינו רחוק מכאן, ודמן הסמיך של הבהמות השחוטות עובר כברת דרך קצרה עד שהוא נספג בשפת הים.

הרגשה משונה יורדת על חיילי השיירה, על העיתונאי מ“דבר” ואולי גם על הקוראים המחזיקים בגליון השבת שלהם. מעין פסק־זמן מפתיע לחלוטין, לא מבוקש כלל, העוצר לגמרי את מרוץ העניינים. האם הוא במקומו, האם יש לו השפעה מרגיעה, או שמא הוא רק משהה את הסוף הרע, הגלוי מכבר לכל מי שלא כיסה את עיניו עד עכשיו? מן הפרדסים הסמוכים לכביש מסתלסלת שירה מזרחית, המלפפונים הרעננים נותנים ריח נפלא, ובין משוכות השיטה מצהיבים לימוני־מחמדים. ורק המשורר כבד־הלשון ממשיך לתקתק בשורותיו הקצרות את מהלכו של הזמן.

"מטרה נעה קשה להשגה

לצלפי המשטרה ומעמס נורא

על צוואר אשתו, על לב בניו…"

ההפסקה נגמרה רבותי, אנא תפסו את מקומות התצפית הנוחים שלכם. המרדף מתחיל. לא נוכל להרשות למשוגעים להסתובב חופשיים בעיר הזאת. ראו הוזהרתם. הוּתְרֵיתֶם פעמיים, אוּיָמְתֶם מספיק. עכשיו הוא מכריח אותנו לפעול בדרך שאין ממנה חזרה. משיחים זה דבר יפה, אבל במקום אחר. למה לא בא עליו התקף המשיחיות בהיותו בשירות בלבנון? מדוע דווקא כאן, בביתו, על צוואר אשתו המסכנה, על לב בניו הקטנים? הביטו, שום תקווה מתקוותיו המוּפרכוֹת לא התקיימה. ראו בעצמכם, ההמון לא נגרף אחריו, הרחובות לא התמלאו באוהביו וכיכרות העיר נותרו מיותמות. אצבעותיו ההוזות אינן מראות את הדרך הקצרה למלכות השמים. איש אינו מצטרף לכוחותיו. לאן חמקו כל אוּגדוֹתָיו? מדוע הוא שוב לבדו ברגע הקשה הזה? אפילו היא, המסכנה, אינה מבינה דבר מכל דיבוריו. חיוורת ובקושי נושמת והילדים כבר מעולפים מפחד. אל מי הוא ממשיך לבַרבֵּר בין היריות?

אתם רבותי תצטופפו ככל שתרצו, אבל רק מאחרי מחסה בטוח, כי תיכף יתגברו היריות. אפשר כבר להריח את אבק־השריפה באוויר. ורק תזכרו לפנות מקום טוב לעיתונאים הנדחקים. גם אם יאחרו אל תתפסו את מקומם. אחדים מהם רְתוּקִים אל הטלפונים במערכת. זרם של ידיעות רעות מלבנון. שוב נלכדה שיירה במבואות צידון. יש נפגעים, עוד לא ברור כמה. הידיעות מספרות על ג’יפ שנשרף ומשאית שהתהפכה וקרב קצר שהשתולל במבואות צידון, מעל לזהראני. כעת כולכם זוזו הצידה, תנו ליחידת הצלפים של המשטרה לדבר. המשוגע התחיל לירות אל הרחובות, ממש כמו שחזה המשורר הרדוד בעיתון הערב:

"מטרה נעה קשה להשגה

לצלפי המשטרה ומעמס נורא

על צוואר אשתו, על לב בניו

ילדי הערובה של כל חייו…"

אבל כמה יפות היו כוונותיו. וכמה רצון טוב השקיע בתוכניתו. שהרי אם העם אינו שועֶה אל מי שמושך אותו בטוב, אולי ישעה אל מי שמושך אותו ברע. ומה הוא כבר רוצה בסך הכול? להימנע משפיכות דמים מיותרת, להתחמק מגורלו המיועד ולהגשים חלום נעורים נושן. להינשא מעל להמונים ומעל לרחובות ומעל לחצרות המוזנחות. לגאול אותם רצה. בכוח ולא בנעימות. באותו כוח שהם מתעקשים להפעיל על־מנת שלא יזכו להיגאל. באותה מנת־דם שהם מוכנים לשפוך כדי להרחיק מהם כל סימן וזכר להליכתו אליהם. ומהי האלמנה שהקריב למענם ומהם שני ילדי־הערובה שעקד למענם? כשהגיעו השוטרים בפעם הראשונה לשמע המהומה העולה מהדירה הוא אמר להם: זהירות, יש כאן משיח. שלא תנסו לפגוע בו. שלא תרימו עליו יד. ולנוכח צחוקם ודברי הזלזול שהשמיעו התעמקה נְחִישׁוּתוֹ.

וכשבאו בפעם השנייה, ומערכות הכריזה שאגו ברעמים והטריפו עליו את דעתו, ביקש מהם לנהל משא־ומתן בשקט אם אפשר, כמעט בחשאי. וכשהם סירבו וגידפו אותו מאחורי דלת הברזל הנעולה של הגג, הוא קרא אליהם בקול הוזה: זהירות, גם המשיח נזקק לפעמים לרובה. ואיים גם עליהם וגם על שני עקודיו הקטנים. ואחר־כך כשדיבר אתו מפקד יחידת־הצלפים ואמר לו שזהו באמת הרגע האחרון ואם הכול היה בדיחה עד עכשיו, ומשחק שיש בו כמה משתתפים, הרי כעת הכול נגמר. ואין יותר משחקים מעל לצומת לה־גארדיה ההומה. המשטרה אינה יכול להרשות משחקים מסוכנים ביד־אליהו בצהרי היום. ומישהו ייתן את נפשו על מעשה ההיתולים הזה. וכשרצה לפרוש לפני מפקד יחידת הצלפים את פרטי תוכנית הגאולה המקֶפֶת שלו, נתקף ההוא עצבנות וחרחר ברוגז מעבר לדלת שהוא מתכוון לספור בקול רם עד עשר, ואם לא ייצא ולא יסגיר את עצמו, הרי הוא ואנשיו יפרצו מייד אל הגג ויעשו בו כלה. וההמשך אינו ידוע, וגם לא יוכל להיוודע אף פעם, כי בשוך היריות ובשקוע האבק לא נותר מי שיספר על יתרונות תוכניתו של המשיח מלה־גארדיה.

"ילדי הערובה

ילדי הערובה

ילדי הערובה של כל חייו."

עד כאן לשון הגלויה המצוירת, שהיתה אחרונה בסידרת הגלויות המצוירות שנדפסו בעיתון “דבר” באותו קיץ של אלף תשע מאות שמונים וארבע.


  1. במקור המודפס: ‘הרחוק’ – הערת פב"י  ↩

  2. במקור המודפס: ‘בו’ – הערת פב"י  ↩

  3. במקור המודפס: ‘שמע’ – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות