רקע
אלישע פורת
המדריך לחקלאות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: זמורה ביתן; 1988

 

א

שַׁבְּתַאי חֶרְמוֹנִי, איש תָּם וכבד־שמיעה במקצת, שאף־על־פי שמלאו לו כבר חמישים וחמש שנה נשא אשה לראשונה רק לפני כמה חודשים, יצא מביתו שבנגב המערבי אל העיר הרעה עזה, ולמען הדיוק אל סמטאות השוק של עזה, בואך שפת הים, לבקש אחר עקבות אשתו הקטנה שנעלמה מן הבית בנסיבות מפוקפקות ומעוררות חשד.

לגופו חליפת חאקי מן המתפרות הישנות של “אתא”, ולרגליו אותן נעלי גומי ישנות שהיה רגיל לקנותן בחנות “המגפר”, ובכיסו תחוב כובע בעל שוליים נוקשים במקצת וחורי־אוורור שטבעות המתכת הנעוצות בהם מעלות תמיד איזו ירוקת־זיעה שלא ניתן למחותה. הוא היה נוהג למשוך את הכובע מתוך כיסו, כיוון שלראשו לא חבש אותו אף פעם, מעביר אותו מיד ליד וממרק בבלי־דעת את טבעות המתכת. וכל כמה שלא שייף אותן, וכל כמה שלא ירק עליהן לצפותן ברוק פיו ששימש לו כמשחת הברקה, וכל כמה שלא ההביל עליהן בהבל הלח והחמים של פיו, נשארו הטבעות דהויות, מחוספסות מעט, ועל גבן היה מצמח אותו דוק של ירקרקוּת שאינו ניתן להסרה.

נעלי הגומי הישנות שלרגליו, שמימיו לא נעל אחרות על פניהן, והיה מחליף זוג שנתבלה בזוג חדש כל שנתיים בדיוק, כבר גרמו לו פעם צרות צרורות. לפני כמה שנים, ירד לנגב המערבי ונטש אחרי גבו את חלקת החַמְרָה האהובה עליו, החלקה הקטנה ההיא שירש מאביו המנוח, שהִשְׁבִּיעוֹ לפני מותו שיעבור עליו מה, אבל את חלקת המשפחה לא ימכור. הוא לא עמד בהבטחה שקיבל על עצמו לפני מיטתו של אביו הגווע, ולא חרש אותה ולא טיפל בפרדס הקטן שהצמיח לימונים ואתרוגים כמו שהפציר בו אביו. אבל את עבודת האדמה אהב אהבת נפש והקדיש לה את כל חייו. את כל הזמן שחיסר מביתו העלוב והזנוח, את כל מלאי־הנפש שחיסר ממשפחתו שלא הוקמה, מילדיו שלא נולדו ומאשתו שלא מצאהּ כל חייו. עד שנעשה מדריך אזורי לגידול אגוזי־אדמה, ואחר־כך נתפרסמה מסירותו לצמחים הללו בכל הארץ והוא נקרא אל המרכז שבתל־אביב, ושם נתנו לו כבוד גדול והציעו למנותו מדריך ארצי לגידול אגוזי־אדמה. אבל את מושבו צריך היה להעתיק לנגב המערבי, מפני ששם הלכה ונתפתחה בצעדי־ענק מבטיחים ארץ אגוזי־האדמה, שנשתרעה הרחק מערבה עד לדיונות החול הנרחבות הנושקות לחוף הים.

ופעם אחת יצא שבתאי חרמוני להדריך מְגַדלים צעירים וטירונים, באיזה מושב שרק אתמול נוסד. רכב לא היה לו, ובכלל לא אהב את הנסיעות המטורפות במכוניות הצרות והמסריחות. המגע עם הרגבים ועם החול היה גורם לו תחושת התרוממות הרוח, ובריחוף של רקדנים היה עושה דרכו, קילומטרים על גבי קילומטרים, מבלי להתעייף כלל, בדרכו אל החקלאים הנבוכים המצפים לעצתו. והוא תמיד אהב להפתיעם ולהגיע אל המושב לא מן הצד המצופה, כלומר מצד הכביש, אלא דווקא מאחור, משבילי השדות המאובקים, מבורות המזבלה המעלים עשן־תמידי, ומציבורי הקורות והפלסטיק שהפועלים הערבים בנו בהם את נחלתם הזמנית, בפרדס הנטוש מאחורי גדרות המושב. העקבות שהותיר על הדיונות בנעלי הגומי הנושנות שלו הקפיצו את סיור משמר־הגבול, הגששים הוזעקו והתפתח מרדף־יום עד לתוככי חלקת אגוזי־האדמה. רק בנס לא נורה שבתאי חרמוני בידי הגששים. ואחר־כך היה צריך לשבת עמהם ולפייסם, וגם לתת בידי חיילי־הסיור טופס מדויק של סוליות־הגומי המצחינות שלו, כדי שיכירו אותן גם להבא ולא יתפתו לרדוף אחריו כל אימת שייתָקלו בעקבותיו הטבועים בחול.

עורו היה שחום, פניו שזופות, וגם הקרחת הקטנה שבראשו היתה חסינת־שמש. הילד שבא מפולין הרחוקה לפני כמה עשרות שנים, סמוך ונדחק אל אביו ואל חלומות ההתיישבות שלו, גאולת־הקרקע ורכישת הפרדס, לא נראה כלל כמי שבא מאירופה הצפונית. שבתאי חרמוני נראה היה כאיש שנולד בתוך החום והאבק של המזרח התיכון, בתוך האוֹרָה צרוּבת־השמש של ארץ־ישראל. הבגדים שלבש כאילו לא חסמו ולא סיננו את קרני השמש. הוא השחיר בתוך הצֵל הלַח, מבעד לשכבות הכותנה הדחוסות, עד שאפשר היה לחשוב שגם נפשו, המתחבאה מתחת לכיסוייה, נִקְלתָה עד יובש בשמש. לא יכול עוד לשאת את היעדרה של האשה הזו המטריפה את דעתו ויצא אל העיר הרעה העָזה לבקש אחר עקבותיה. הוא השליך את לוח הפגישות שלו, שהיה מדקדק בהן תמיד, ואפילו הפליט מעין גידוף עצבני כשראה את שמות החקלאים המצפים לו בחלקותיהם. לא אני האיש להושיע לכם, קרא כמעט בקול, כשהוא דוחק בחיפזון כמה חפצים אל התרמיל הצבאי העתיק שלו, שהוא נושא עמדו בכל תהפוכות חייו. לא אני אבוא להצילכם, מי שהוריד עליכם את זעמו, הוא יעלה עמכם ויצילכם. הרעדה שאחזה בו כששב אל ביתו לפני כמה ימים וראה מייד שהבית נטוש, אינה מרפָּה ממנו גם עכשיו, כשהוא משלים את הכנותיו לצאת ולבקש את אהובת־נפשו שנמלטה. וכשנכנס פנימה אל החדרים וראה את המהפכה שנתחוללה, כבר ידע לִבּוֹ לאן הדברים מוליכים. וכשהגיעו הטלפונים האנונימיים גברו חשדותיו ביתר־שאת. מי היו המטלפנים? מדוע טילפנו בשעה כל־כך מאוחרת? ומנין ידעו פרטי פרטים על חייו ועל חייה, על מה שלא העזו לדבר בו אפילו ביניהם?

שבתאי חרמוני, האיש התם וכבד־השמיעה, שנתפרסם לפני כמה שנים בניסויי החקלאות החדשניים שלו, ששמו נדפס לפתע לא רק בכתבי־העת המקצועיים שקוראיהם מעטים, אלא גם בעיתונים הגדולים ובאחדים מהם אפילו בלוויית תמונות דהות שהראו איש אחר לחלוטין, ושלכאורה אפשר היה לחשוב שאולי לא חי את חייו לשווא, ואולי לא בזבז אותם כמו שחשבו אחדים מידידיו, ואולי לא היו בסופו של דבר “פיקשוש אחד גדול” כמו שהתבטא איש צעיר ממכריו, עמד עכשיו לפני המראה הקטנה התלויה מול הדלת וארז מתוך בולמוס חפצים שונים בתוך תרמילו. הוא לא ידע מה שידיו עושות ובראשו רצו תמונות ורידפו זו את זו, התבוללו זו בזו, והגבירו עד ללא נשוא את המהומה שבנפשו.

ולמה דווקא צעקו לו בטלפון שילך ויחפש אותה בשוק של עזה? רק משום שהוא כבד־שמיעה? מה יש לה לעשות בשוק של עזה? בתוך המערבולת הרצחנית של השוק הערבי ההומה? ומי הוא זה שידע שהתינוקת נשארה ללא טיפול, מכחילה מרוב בכי וקצרת נשימה? הרי כל הבית היה הפוך ומהופך מבריחתה החפוזה ורק התינוקת שכבה במיטתה כאילו לא התרחש דבר. וכשבא וראה אותה שוכבת ככה חסרת אונים, נבהל וכרע לפני מיטתה הקטנה והחל ללחש לעצמו שירי־ילדים בפולנית שכוחה, כמו ששר לעצמו לפני ארבעים שנה כשחש עצמו נעזב מאמו ומכל העולם, ורק נדחק בכל כוחו אל אביו הממהר אל תחנת הרכבת. והוא התפלא כיצד חוזרים בתי השיר הרחוקים אל שפתיו אחד אחד, כמעט ללא גמגום, ולפתע עלתה בו המחשבה הנוגה שלא חזר על השירים הללו אפילו פעם אחת במרוצת כל עשרות השנים שחלפו מאז. ועיניו החלו דומעות מעצמן. על חייו שחלפו במהירות כזו, על אביו שנטשו, על איזה דבר שצריך היה לבוא ולא בא, צריך היה להתקיים ולא התקיים, והוא קם לאטו מן הרצפה המלוכלכת והקרירה, וניגש כמונע על־ידי כוח חזק ממנו ישר אל פינת הסתרים שלו שבחדר השינה, ופתח את המגירה המעלה מעין עובש, והתיר בידיו אחוזות הרעדה הקשה את שקית הפלסטיק ואת כריכות המגבת הישנה, והוציא לאט מתוך המחבוא את אקדחו, ואת שתי המחסניות הטעונות הצמודות אל הנרתיק.


 

ב

שבתאי חרמוני החזיק בתרמיל הצבאי הישן שליווה אותו שנים ארוכות. התרמיל, מתוצרת בריטית, היה חזק ומחוספס ועמד בכל תלאות השנים, הוא עדיין זוכר איך הגיע עם התרמיל הזה אל מחלקת הלוחמים בשרון ואיך הפנו אתו שם ישר אל מפקד הרַגָמים. השם? הגיל? המקצוע? שירות קודם? סיבת ההתנדבות? ואחר־כך בלשון חברית, אתה מבין משהו במרגמות? ותיכף סופח אל משפחת הרגמים.

ואחר־כך השתתף בקרבות הקשים על כפר־יַעבֵּץ. הגבעות עברו מיד ליד, לילות ארוכים ללא שינה, חברים שנפלו ונעלמו בבת־אחת מתוך חייו, והחרדה שאינה מרפה: מה יעלה בגורלה של חלקת הפרדס הקטנה שרכש אביו וקיווה לגדל בה לימונים משובחים? החלקה היתה סמוכה לפרדסי כפר־יעבץ ושבתאי חרמוני היה צופה לאחור, תוך כדי רתחת הירי במרגמות, וחורש בדאגה את המסך האפור שברקע, שורת הפרדסים הנמוכים. האם הערבים זוחלים עכשיו בתעלות המים ההרוסות? האם מכתרים אנשי הכנופיות שירדו מן ההרים את חלקת החמרה הקטנה שאביו השביעו עליה?

באחד הקרבות בפאתי כפר־יעבץ, בלילה קשה שאין לו סוף, נפגע באוזניו והתחרש חלקית. ממרחק השנים הוא מתקשה לשחזר מה בדיוק קרה בעמדה החליפית של צוות המרגמה. שמונים־ואחד מילימטר נחשבו בשנים ההן לארטילריה ממש, ארטילריה כבדה. האם היתה זו “הזנה כפולה”, פגז שפוצץ פגז עוד בטרם נורה מתוך הקנה המלוהט? או היתה זו אש נגד סוללות שפגעה ישירות בתוך העמדה העמוקה, החפורה בתל החמרה?

הוא רק זוכר כשהתעורר בבית־החולים, מיהר ושאל את מי שישב לידו: האם לוחמים עדיין בכפר־יעבץ? מחזיקים מעמד? ומה עם הפרדסים שמאחור, לא נחפרו, לא עלו באש? ורווח לו מאוד כששמע שהקרבות בשרון דעכו, המלחמה חלפה לה למקומות אחרים, והכפרים הגדולים שמנגד, הדבוקים לאדמת הסלעים של ההרים, לא הצליחו לדחוק את קו הגבול. כשהיה עוצם את עיניו בבית־החולים, בהפוגות שבין טיפולים, היה רואה את חומת הבתים הלבנה של הכפר טייבה צומחת מולו, את מגדל־התפילה המחודד של קַלַנְסוּאָה דוקר את שמי הקיץ, ומרחוק, שרועה כאילו על בִּטְנָהּ, רובצת וממתינה לטרפה, היתה גוהרת טוּל־כַּרְם, העיר הרעה.

מחלקת הרגמים התמעטה, רבים התחלפו, עזבו, נסעו למקומות אחרים, ועד מהרה תמו גם ביקורי החברים אצל מיטתו. וכשיצא מבית־החולים כבר לא חזר אל השרון. תרמילו בידו, החל בנדודיו ממפקדה למפקדה, מרגיש שאיש בעצם אינו זקוק לו ואיש אינו רוצה בו, והוא מתגעגע לשווא אל אותה תקופה קצרה וקשה שבה התהדקו הקשרים בין חיילי מחלקת המרגמות. ופעם אחת, עוד בטרם נסתיימה המלחמה, נטל את תרמילו שלא נקרע גם קרע אחד קטן בכל הימים הללו, ועלה ממקום שירותו שבנגב המערבי אל לב השרון. הוא היה מוכרח לדרוך שוב על הקרקע החולית והיבשה, שרק חיפושיות וחרדונים הותירו בה את סימניהם. הוא כרע על ברכיו ואחר־כך השתטח ממש, בכל כולו, על חלקת החמרה. ומתוך התרגשות שלא היתה מובנת גם לו עצמו סיים שם את הדו־שיח עם אביו, שלא השלימו בזמנו.

שבתאי חרמוני אמר לעצמו שעכשיו איש לא יוליך אותו בידו מחוץ לחדר־הניתוחים. עכשיו לא יצביע כאילם על מסיכת־המוות של אביו, ולא ייאלם כשהרופא המנתח יבקש לשמוע מה בפיו, אז חנקו אותו הזכרונות, הצער והגעגועים, כשהבין שאביו הלך ממנו לעולמים. והרי עלה כילד עם אביו מפולין הרחוקה. ואחר־כך גידל אותו האב, ואף־על־פי שנזף בו לעיתים היה אומר לו גם דברים אחרים. שבתאי, אני מבקש, לא קיבוץ, ו־שבתאי, שום פלמ"ח. שבתאי, אתה תלך ללמוד חקלאות. אתה תהיה אגרונום. כדי שתהיה מסוגל לנהל את אחוזת־המשפחה, והפרדס שאתה תיטע. והמשפחה הגדולה שלך שתנווה בצל הקָזוּאָרִינוֹת. ואתה תוסיף דונם ועוד דונם. כי תדע שגוש החמרה הזה, של לב השרון, הוא אדמת העידית של הארץ. ומשפחתנו שהתרוצצה בעולם תתקע יתד ותכה שורש. ולא נוסיף עוד נדודים.

שבתאי חרמוני כרע אז ליד מיטת אביו, בקומה החמישית של בית־החולים הענק, באיזו מחלקה ששוב אינו זוכר את שמהּ. והוא קירב את אוזנו אל אביו המדבר בלחש. זה היה זמן קצר לפני המלחמה, לפני הקרבות בכפר־יעבץ ולפני שקרה הפיצוץ במרגמה. ושבתאי שמע כל אדוות נשיפה קלה שנפלטה מאפו של אביו. והוא כרע לפניו ממש כמו שהוא כורע כאן, בחול החמים, והוא אמר כן אבא, וחזר כן אבא, ושנה שוב, כן אבא, אני נשבע, אני מבטיח, אני מתחייב שלא למכור את החלקה לעולם. וכשאביו החל לדבר איתו בפולנית רצוצה ורסוקה ושבתאי כבר לא יכול להבינו, הוא קימץ את אצבעותיו והביאן לפני החזה, ממש כמו בטקס השְׁבָּעָה בתנועת־הנוער, ואצבעותיו דבקו זו בזו, במחוות־השבועה, עד שרק בעמל רב עלה בידו להפרידן זו מזו, כשהרופא הוציאו כמעט בכוח אל המסדרון, והושיבו על ספסל העץ המצובע ואמר לו, ממש אל תוך אוזניו, אני מצטער מר חרמוני, לא יכולנו לעשות יותר.

ואחר־כך התגלגלו חייו בכיוון הפוך לחלוטין. הוא הפר מבלי דעת כמעט כל הבטחה והבטחה שהבטיח לאביו. החברים שדבק בהם במפקדה בנגב המערבי חלמו בין הקרבות על הקמת קיבוץ חדש, וחלומם דבק בו. וכיוון שהיה בודד כל־כך בעולם, והם שמחים כל־כך בזולתם, הלך אחריהם וחשב שהוא מאושר. וכשהגיעו הימים שרצה לצאת ללמוד היו קשיים כלכליים לקיבוץ. אבל שבתאי חרמוני לא ויתר ומכר את חלקת הפרדס הקטנה שעליה נשבע לאביו. וכשתמו ימי לימודיו, והוא כבר היה כמעט אגרונום, ממש כמו בחלומו האחרון של אבא, חזר אל הקיבוץ והחל מגדל אגוזי־אדמה. וכשהיה חושב לפעמים על צל הקזוארינות, כל המשפחה הגדולה השוכנת בבית־הפרדס ולידו בריכת המים המנצנצת, היו עיניו דומעות כמו מעצמן, והוא לא יכול להבין מדוע הידרדרו חייו לאן שהידרדרו.

שבתאי חרמוני לא נשא אשה ולא הוליד ילדים, וחי לו בבדידותו המרירה שהשנים עשאוה מרירה יותר. החקלאות הפכה לו מין שיגעון יחיד והוא התמכר לה ולא חש איך חולפות שנותיו במרוצה בלתי חוזרת. הניסויים החדשניים, שאיש בעולם לא ניסה לפניו. ארגזי ההַנְבָּטָה היקרים שמרוב דאגתו להם החזיקם בחדרו, ממש מתחת למיטתו. המלחמות המתישות עם סדרני־העבודה האטומים, עם רכזי־המשק הסרבניים, עם הילדים שהיו באים לעבוד אצלו ולא הבינו על מה הוא נותן את נפשו. ואם גם היו שמחות קטנות מדי פעם, גידול שהצליח, זן חדש שהתאקלם לאחר ייסורים רבים, יבול בוטנים שעלה יפה חֵרף המחלות הקשות והמזיקים והטפילים, הרי הן צללו עד מהרה בשטף האפור והחדגוני של חיי הקיבוץ המסוגפים.

שבתאי חרמוני מישש את החבילה הנוקשה הכרוכה בהידוק, שהניח בתחתית התרמיל הבריטי הנושן. לפחות עשה מה שהיה צריך לעשות לפני שעזב את הבית. את הילדה הפקיד בידי שכנים שיטפלו בה עד שתשוב האשה הצעירה. לא יכול עוד לשאת את בכיה המתמשך, המציק. הוא חש שהיא קוראת אליו איזו קריאה עמוקה מתוך בכיה המתיש, אבל הוא דחה את תשובתו. יותר מאוחר, כאילו דיבר אליה, בלשון שאינה יודעת פינוקים, יותר מאוחר, אחרי שנמצא את אמא שלך. ואיך זה שהיא הגיעה פתאום אל השוק של עזה? אמנם היתה קונה שם מפעם לפעם, אבל להימלט לשם? להיחבא דווקא שם? חמתו עלתה בו לפתע, משתלחת בבת אחת אל כפות רגליו ואל קצות מצחו, מעבירה בו סחרחורת קלילה.

האם היו אלה באמת אחֶיהָּ, אותם אנשים גסים שפרצו אל ביתו באחד הלילות ודיברו איתו קשות, תוך השמעת איומים על שלומו ובריאותו? איזו התנהגות נוראה, כאילו לא היו אנשי מושב ישרי־דרך אלא סרסורים או רועי־זונות מעזה. חבל שלא מיהר כבר אז אל המסתור הפרטי שלו, ולא שלף כבר אז את האקדח המונח בתחתית תרמילו. חבל שלא איים עליהם כבר אז, לא הניסם מחוץ לחצרו, ולא הכריחם לפחות לדבר אליו בלשון אחרת. אבל הוא רק קפא על מקומו, נבהל ואיבד את לשונו, החוויר, ואחרי שהלכו והתרחקו כרע על ברכיו, התנשם חרישית וקילל אותם בלבו, כדרך חסרי האונים, עוד שעה ארוכה אחרי שגוועו צעדיהם על הכביש.


 

ג

גינוּנֵי חיזורו אחרי נשים היו מיושנים ואל הנערות התייחס בשמרנות טקסית. כמו חליפת החאקי המיושנת שלו, וכמו נעלי הגומי השמרניות שנעל. ופעם אחת הבהיל עד מוות נערה רכה, כשארב לה מאחורי שיח הדוּרָאנְטָה, לא הרחק מבריכת־השחייה הישנה שבקיבוץ. הוא חיזר אחריה זמן ארוך אבל היא היתה כל־כך צעירה שלא הבינה מה רוצה ממנה האגרונום המוזר והדוחה, המסתגר בחדרו המוזנח שבקצה אזור המגורים. שבתאי חרמוני לבש לכבודה את חליפת החאקי הטובה שלו, חגר את חגורת העור הרחבה שכבר לא היתה חביבה על הצעירים, האבזמים הכבדים, גרבי הצמר הלבנים שנותרו אצלו עוד מן הימים שלאחר המלחמה, כפתורים מסורבלים ומעוררי גיחוך.

הוא השתופף מאחרי מסתור השיח והמתין לה שתעבור בדרכה מחדר־האוכל אל חדרה, כמנהגה ערב ערב לאחר הארוחה. הכול התערבל בתוך ראשו במערבולת קשה והוא הצטער שלא כתב את דבריו על פתקים, ולא הניח אותם בכיס האחורי של מכנסיו, כמו שהיה נוהג בשעת הרצאותיו לפני מגדלי אגוזי־האדמה. הוא פחד שגרונו ישתנק כמו שכבר קרה לו פעם, כשכרע לפני הנערה שאהב, ובמקום לומר לה מה פשר התנהגותו המשונה, החל להשתעל ולהזיע וכמעט שנחנק לעיניה, עד שהנערה נואשה מהצגתו הנואלת והאומללה והסתלקה. שבתאי חרמוני זכר איך רץ אחריה בשבילי החול הלחים של ליל הקיץ, ואיך חמקה ממנו ולא השיבה על קריאותיו המפצירות לפני חלונה. ואחר־כך, בלהט המרדף, נתקל בכבלי־הכביסה המתוחים שליד המכבסה, פיקת גרונו נתקעה בכוח פנימה, נשימתו פסקה והוא נפל והתגלגל בין שיחי היַנבּוּט הקוצניים שדקרו את כל גופו.

וכשהתקרבה הנערה והגיעה אזל הדם מפניו והוא החוויר מאוד. וכשחלפה ליד שיח מחבואו, קם ויצא לפניה ופעל כמו אוטומט. בלי שהרגיש, כרע ברך לפניה ואחר־כך ירד גם על הברך השנייה: ובלי שידע מה הוא עושה חטף את ידה, קירב אותה אל פיו בכוח ונשק לה על גב ידה. וגם חוורונה הפתאומי, גם נהקות בהלתה לא עיכבו בעדו והוא השלים את הטקס החגיגי, שעליו חלם לילות רבים כל־כך. כמו מבעד לחלום רחוק, וכמו בהצגת־צלליות מרוחקת, התרחשו הדברים אחרת לגמרי ממה שרצה. כפותיו המזיעות התמלאו חול וידיו שליטפו את ידה היו יבשות ומחוספסות ומלאות בגרגרים, והן הכאיבו לעורה העדין של הנערה. מתחת לברכיו השתרבבו קוצי קיץ והם הציקו לו כשניסה לקום ולקוד לפני הנערה הנדהמת. היא משכה את ידיה וניסתה להיחלץ ממנו ולהימלט, פניה כוסו זיעת־בהלה והיא הפנתה ראשה אל האור שמעבר לשיח והזעיקה לעזרתה עוברים ושבים על המדרכה הלילית.

שבתאי חרמוני תפס מתוך צער שגם הפעם תחמוק האשה ממנו, והוא נשבע לפניה שבועות ממולמלות בפולנית שכוחה. גם הוא עצמו לא ידע להסביר מניין הגיעו אל שפתיו המלים הרחוקות. האם היתה זו אמו, אי אז בילדותו, הממלמלת מתוך ריגשה שבועות אהבה בפולנית לא מובנת? מעט כל־כך זכור לו מדמותה, מהילוכה, מלבושה, נעימת דבריה – כמה מעט הוא זוכר מכל אלה, כמה קלושים זכרונות ילדותו – שמלות הקיץ הבהירות שלה, תניני־הכסף שרכסו את מפתח צוארה, שירי האהבה הצרפתיים שהיתה חוזרת עליהם בזמזום קליל אגב צעדי ריקוד ומחוות ידיים מעגליות. איך זה שלא היתה לידו כשהיה ילד ואיך זה שלא היתה לידו כשאביו עקר ובא לארץ? ואיך זה שהוא מתרוצץ מרודף תשוקות קשות בלילות קיץ, אורב לנערות תמימות, נוהג בהן ובעצמו באורח מחפיר, ואינו מוצא לעצמו מרגוע?

הנערה ההמומה משכה את ידיה, ולא אבתה להאזין אל קולו המתחנן. וכשניסה לקום סוף סוף ולנער את מכנסי החאקי שלו, כדי שיוכל להתייצב מולה ולדבר פעם אחת כמו שתכנן, היא עקרה בחוזקה ממקום עומדה, מטה אותו כמעט עד לארץ מתוך עלפון בהלתה, והתרחקה במנוסה חפוזה, משמיעה קריאות רמות לאנשים שימהרו לעזרתה וישימו יד על המַניָאק שנטפל אליה.

ואילו היתה נענית לו, לאן היה מוליך אותה? הרי חדרו נראה כערימת גבבה אחת גדולה. הירחונים החקלאיים שרצו בכל פינה, אבק כבד כיסה את הכל והדלת נפתחת בקושי. ארגזי ההנבטה כיסו את הרצפה ושקים של בוטנים היו תלויים על קורת הגג ואפילו על המרזבים. ומה היה אומר לה, במה היה קונה את לבה? הרי היא נערה צעירה ורכה והוא כבר חדל כמעט למנות את שנותיו. ואילו חיים היה מציע לפניה? ומה היה נותן לה כדי שתתרצה לו? ומי בכלל זקוק להקרבתו, למסירותו, לרעיונותיו? הרי העולם ירוץ יפה גם בלא אגוזי־האדמה הפוריים לו, שעליהם הוא מוציא את כל לילותיו, שבתאי חרמוני, הרווק המזדקן, האיש המסתגר, שהיה פעם אחר כל־כך ובימי לימודיו, כשתלמידי הפקולטה לחקלאות היו מתכנסים למסיבות עליזות, הרי היה גם הוא שר עם כולם את השירים האהובים. הרי גם הוא היה מחולל עם כולם במחולות העליזים. ואף שנחשב לתלמיד המבוגר מכולם, הרציני מכולם, מי שמתמסר ללימודיו ללא שיור, הרי היה מוצא לו אז שעות לא מעטות של קורת־רוח ופורקן. ומה היה בכוחו להבטיח לה? שלא יוציא את ימיו בשדות המאובקים? שלא ינעל עוד את נעלי הגומי הישנות שלו? שיטיל אל האשפה את חליפות החאקי הכבדות שלו? שלא יכרע עוד על ברכיו לפני נערות רכות, שלא יבהיל אותן עד מוות בהגיחו עליהן מבין צללי־השיחים? ומה מכל חייו שנגררו אחריו עד הנה יכול היה להגיש לה? את געגועיו הדהויים לאמו, שנותרה בזכרונו רק כְּתַבְנית של צילומים מטושטשים? את רגש הבושה בפני אביו, על שום שלא עמד בהבטחותיו, ולא החזיק בחלקת הפרדס, ולא עקר את שיחי הלַנְטָנָה המצמחים בפראות, ומטפסים אל צמרות הברושים?

שבתאי חרמוני מיהר אל הכביש, בדרכו אל השוק הישן של עזה, העיר הרעה. תרמילו הישן אתו ובתחתיתו, מחותל במגבת ישנה, האקדח ושתי המחסניות הטעונות. את התינוקת מסר, את הדלתות סגר, וממילא לא הספיק לכתוב מה שרצה לכתוב, מה שייזכר כמכתבו האחרון. ואחר־כך עוד התלבט היכן להשאיר את המכתב: על השולחן שבחדר הגדול, או על הדלת, ממש בכניסה? או אולי לשלוח את המכתב, חתום וסגור, אל חבריו המעטים שהשאיר אחריו בקיבוץ הרחוק?

איש מוזר, מדריך מזדקן לחקלאות, שגם ימי פרישתו קרובים, מחפש אחרי אשה נמלטת שהשאירה לו תינוקת שאינו מצליח להרגיעה. גבב מיטלטלין שאפשר לעומסו על משאית קטנה, כך נפרשו לפניו כל חייו, ומה ייוותר מחלומותיו, מחשקיו, ממרירותו? כמה מאמרים שהצהיבו בירחון לחקלאות, דף תלוש ממחברת שעליו ניסח ביד רועדת את ויתורו החגיגי על חלקת הפרדס שקנה אביו, ניירות בית־החולים הצבאי המאשרים את חירשותו החלקית וקובעים לו אחוזי נְכוּת זעירים, לימודי החקלאות שלו, כתב האימוץ של התינוקת, מסמכי החתונה החפוזה, וזה הכול.

שבתאי חרמוני קפץ את ידו הריקה ופתחה שוב ועוד פעם סְגרהּ. בתוך הכף הזו יכולים להידחס כל חייו ועוד יוותר מקום. שניים־שלושה ניירות וחייך חלפו, בן־אדם, ואתה רץ ומבקש את פשרם על הכביש החדש העוקף את עזה ואת מחנות־הפליטים הדבוקים אליה, ואת השוק המאיים המתפרס לכיוון שפת־הים. והוא בדרכו אל הכביש, ממהר אל סופו, מהרהר מתוך חרדה במעללי האלמונים המטלפנים אל ביתו בלילות האחרונים. הספק שזרעו בו השיחות הליליות, הפחד שהכניסו בו הקולות המאיימים. האם באמת היה לה מאהב עשיר בעזה? האם באמת אליו נמלטה לאחר הלידה, לאחר שנעלמו עקבותיה? האם כל זה לא היה אלא תכסיס מכוון של קרוביה לזכות בביתו העלוב? האם באמת מפחד המשפחה ברחה, או שעשתה זאת כדי שיוכלו לזכות במגרש הזעיר המקיף את הבית, שאפילו חתימת ירק אינו יכול להצמיח?


 

ד

בתשע וחצי בבוקר, בעשרים ושניים לאוגוסט, יצא שבתאי חרמוני בפעם האחרונה מביתו. במושב הקטן שבנגב המערבי חגגו לפני כמה ימים את חג האהבה הקיצי של ט"ו באב. הקימו בימת קרשים נישאת, על ראש הגבעה שבשולי המושב, הזמינו תזמורת רעשנית מהעיר הסמוכה, וכלה דקיקה עטופת גלימות לובן קרטעה במבוכה על הבימה, עד שבא חתנה, חזק ושזוף ומזיע וּנְשָׂאָה אל מתחת לכפות הדקלים דרך מדרגות־העץ המתנודדות, ונשק לה נשיקה ממושכת ומוצצנית, עד ששניהם כמעט התמוטטו מחוסר אוויר, לשמחת לבבו של הקהל היושב ומריע בחשיכה העמוקה שמתחתם.

את כל אלה ראה ושמע מפתח ביתו בשעה שישב אל שולחנו אובד עצות וממית עצמו מכעס ומדאגה. מעולם לא אמר לה, בכל חודשי נישואיהם שמיהרו לחלוף, שהתינוקת מאוסה עליו או שהיא מפריעה לעבודתו, או שיש לו שמץ של עניין לדעת מי הוא אביה ומדוע נישאת צעירה שכמותה, שכל חייה עודם לפניה, כשהיא כבר אם לתינוקת בת כמה שבועות. מעולם לא חש שהוא טוב ממנה, או נעלה עליה מאיזו בחינה שהיא. ואף־על־פי שהיא לא ביקשה ממנו שיספר לה בפרטות כל מה שעבר עליו בחייו, הרי הוא מיוזמתו פרש לפניה את סיפור חייו, מתחילתם ועד שנפגשו, במשק הבוטנים של אחיה, כשבא אליהם להדריכם בגידול אגוזי־אדמה. ומה היא חשבה, שלא היו לו אהובות משלו לפני שידעה? שלא רץ בזמנו העירה כדי לזכות, כמו אחרים, באהבות קצרות וגנובות? והרי מעצמו התעורר לספר לה עד מה הכבידו על חייו האהבות הקנויות, עד מה מאוס היה אז בעיני עצמו, כשהיה שב אל המשק לפנות בוקר וכל העולם יודע בו, מנחש ומריח בו מאצל איזו מיטה מזוהמת הוא חוזר.

ולילה אחד, מאותם לילות משכרים שעברו עליהם בראשית

נישואיהם, הוא סיפר לה מזכרונותיו הרחוקים, בעודוֹ ילד רך בבית אביו בפולין. ואיך שאל את אביו מניין בא לו השם המשונה, שהרי כמה ילדים נקראים בשם שבתאי? ואביו סיפר לו אז סיפור מופלא על לידה שנתאחרה ועל אמו שנתמלאו חרדה לגורלה ושיכנו אותה בבית־החולים הגדול שבעיר, שבו ישגיחו עליה היטב. ולבסוף נולד, בלידה קשה ומכאיבה. והיה אז יום שבת, בדיוק בצהרים ואביו, שישב כל הלילה על הספסל הנוקשה והרהר איך התגלגלו חייו עד הנה, החליט מעצמו באיזו הארה בת רגע, לקרוא את שמו על שם היום שבו נולד. ואמו, מה הוא יודע עליה, האם היתה מאושרת שנקרא בשם המוזר הזה שבתאי? ואיך בכלל היתה, האם החלימה כליל אחר הלידה הקשה, האם שבה לאיתנה, האם שבה להיות אשה צעירה ונאה כפי שהונצחה באחת התמונות שהוא מחזיק בארגזו עד היום?

המנגינות המשמחות שחדרו אל ביתו בליל החתונה שבמושב העלו בתוכו תמונות נשכחות שאפשר לשמח בהן לב דכא והוא נזכר איך נטל את אשתו הקטנה בלילה ההוא, לאחר ששבו ממשרדי המועצה הדתית, ולאחר שהתפרעו שם שלושת אחיה, ולאחר שצריך היה להזעיק את השומר כדי שישתלט עליהם וירגיעם. ואיך הניח אותה על מיטתם, ואיך כיבה את כל האורות והאהיל את הווילונות. ואז ניגש אליה ולאט לאט כרע על ברכיו לפני המיטה, ותוך שהוא ממלמל מילים קטועות בפולנית רסוקה, נישק את כפות רגליה הזעירות, ואחר־כך הוציא את שארית הלילה בנישוק מדוקדק של כל מילימטר ומילימטר בגופה הקטן, והוא זכר איך התפתלה, איך נשב אליו חום־גופה, איך נפתחה לקראתו ונכרכה סביב ידיו. אבל הוא לא נענה לה אז, והדפה בקלות ובנעימות אל המיטה ולא חדל מנישוקיו הקפדניים, ולא המיש את שפתיו מעורה עד שעלה הבוקר. האם אמר לה פעם שאחיה מאוסים עליו למן הפעם הראשונה שראה אותם? האם הבחינה ברעדה הקלה שאחזה בו ולא הרפתה ממנו גם אחרי לכתם? וגם עכשיו, כשהוא סוגר אחריו את עברו, ואת הבית ואת רכושו הדל המכונס בשני החדרים הקטנים, וכשהוא מתכנן מתוך דילוגי־התרגשות שאינה בת־עצירה המקלקלת את שורת ההיגיון, איך ייצא למסע של חיפושים אחריה, איך ייסע אל השוק של עזה ויפגוש שם אנשים שיכירו בו את המדריך שלהם לחקלאות, זה שהלך בחולות החמים נעול בנעלי הגומי הישנות שלו וארוז בתוך חליפת החאקי המחניקה שלו, הרי אינו מעלה גם בקצה דעתו להתקשר אליהם ולשתף אותם בדאגתו. ומניין לו שהם יודעים שנעלמה? ומניין לו שהם מגלים עניין במה שמתרחש בביתו הקטן? והתינוקת, שום דאגה לא גילו לתינוקת, כאילו סמכו עליו שכבר ימצא לה סידור, אף־על־פי שמרוב דאגה לאשה הצעירה יכול היה לשכוח את התינוקת.

מה היה אביו אומר על חתונתו? ולמה דווקא על החתונה, מה היה אומר על האשה הצעירה שלקח לו בנו בגיל מאוחר? ומה היה אומר על חלקת הפרדס שנמכרה? איש תם וכבד־שמיעה, בן חמישים וכמה מקים לו בית משלו, ומקווה לספח אליו ברבות הימים את הפרדס שנמכר לזרים. ובחלומו, אחרי שמסולקים אבזרי החתונה־שבדמיון, אותה חתונה שהזמין אליה את אביו שאיננו כבר אתו ואת אמו שנסתלקה מחייו לפני המון שנים ואת קומץ ידידיו מהקיבוץ, ואת שרידי חבריו ממחלקת המרגמות מחטיבת “אלכסנדרוני”, ושניים שלושה חברים מתקופת פרישותו הקשה, תקופת לימודו, ואחרי שמסולקים כל אלה לאחור, הריהו שב ומקים במו ידיו את אחוזת־המשפחה הקטנה. הרי הוא ממלא את המשבצות החסרות שאביו לא הספיק למלאן. הוא נוטע בוסתן ומקים בתוכו בית וחצר ובריכת־מים קטנה, בָּיָיארָה של ממש, ולא הרחק משם הוא בונה חומת אבנים מחופה בשריגי גפן מסתלסלים, בָּייקָה של ממש, שמשוכות של צבר קוצני מתמשכות ממנה אל קצווי האופק. ועל הגג, מתחת לאשכולות הכבדים, הוא מותח בשביל האשה הקטנה ערסל אמיתי, קלוע מחבלי דייגים. ושם הם יושבים בצל, מתערסלים לרוח היום, ובחצר למטה הומה בקולניות עדת ילדים שזופים, וכלבים מנבחים במרחק, וצהלה חסרת מנוח נשמעת לרגעים מאורוות הסוסים הקרובה. והחיים, חייו שהתפקששו לגמרי, נפרשים לפניו כיריעה גדולה ובהירה שגם אם תרצה, לא תוכל לקפלם ולדחסם בתחתית התרמיל הבריטי הישן שלו, במקום שמונח אקדחו המחותל.

בעשר וחצי המתין שבתאי חרמוני לאוטובוס הבא מבאר־שבע. הוא ייסע עם האוטובוס עד הצומת לעזה, שם יירד ממנו ויעשה ברגל כברת דרך בכיוון העיר. אם יעבור בעל רכב מַכָּר משדות הבוטנים וייקח אותו יתמזל לו קיצור־דרך, ואם לא, ימתין לתחבורה הציבורית. השוק של עזה הרי אינו רחוק. וגם המכרים שהזהירוהו שלא להסתובב כך סתם בלב העיר הרעה, חזרו ואמרו לו שיעשה דרכו בכביש העוקף את עזה. שם הוא קצת יותר בטוח, ואינו נתון לאיום מיידי ותמידי מכל מכונית חולפת. לפי התוכנית שתכנן עוד בביתו, בראשו המסוכסך, הוא יגיע לשוק ואפילו לא יישב לנוח. מייד יתחיל בשיטוטיו בין הדוכנים, בואך שפת הים. יציץ בין הדייגים, ישאל בין מוכרי הדלועים, ויחקור את נערי המסעדות. הרי אם ראוּהָ יש מי שיוכל לספר היכן ראוה. ואם שמעוה הרי יש מי שיוכל לספר מתי שמעוה. איש תם וכבד־שמע שימי צעירותו כבר חלפו מזמן, מבקש בצעדים כבדים ובפנים דאוגים את אשתו הקטנה והאבודה. כל מי שיש קצת נשמה בקרבו מוכרח לראות בצערו ולסייע בידו. ולא רק אותם מסייעים מרושעים אלמונים, המקפיצים אותו מדי לילה בצלצולי הטלפון מרגיזי העצבים. והלא הם שלחו אותו לכאן, אל לב השוק של עזה, ומשום כך הרי הוא מוטרד ולא שקט. אף־על־פי שלבו אומר לו שאם יש מקום בעולם שהיא יכולה להסתתר בו, כאן הוא המקום, וכאן הוא גם מוכרח למוֹצאָה או שלא יהיה עוד טעם בחייו.


 

ה

סמוך לשעה אחת־עשרה וחצי ירד מהאוטובוס שהביאו מהמושב והחל לעשות דרכו ברגל לכיוון עזה. מראה אחד הנוסעים שישבו לפניו לא הניח לו, והוא הפך בזכרונו הבוגדני עוד ועוד, עד שנזכר בפני האיש הדומים לפני הנוסע, כאילו היו תאומים. יום אחד, לפני כמה שבועות, כשישב בביתו והכין את הנחיות ההדרכה לשבוע העבודה המתקרב, נכנס האיש אל ביתו, בהפתעה גמורה, כיוון שמאז סיום לימודיו בפקולטה לחקלאות לא התראה עם האיש, חבר ללימודים, ואפילו שכח את שמו. הוא קם לקראתו וטרח לארחו, גם נזכר בשמו ורק התפלא מה הביאו אל המושב הנידח שבנגב המערבי.

חייו עלו על שִׂרטון, סיפר לו חברו, ומעניין שמאז תום הלימודים רק עלתה דרכו ועלתה. כמה שנים חלפו מאז? האם הוא זוכר את שלושת התלמידים המבריקים של המחזור? האם הוא יכול לנחש מה עלה בגורלם? ומדוע שבתאי קורא לתקופה ההיא, הנעימה והבלתי נשכחת, תקופת הפרישות בחייו? ובכן, לא חשוב כרגע, ולא כדאי להיכנס לעניינים צדדיים ולהעלות סתם זכרונות, כי הזמן לא יספיק לכל אלה גם אם יישבו שניהם עד הערב. ובכן חייו עלו על שרטון. הסתבכו ללא מוצא והוא בא להתייעץ. שבתאי זכור לו מתקופת הלימודים כאיש ישר ותם. דבריו נקיים ומחשבותיו פנויות מכוונות זרות. אבל עכשיו הוא עובר בארץ, נוסע ועובר בין חבריו הוותיקים מתקופת לימודיו, משיח לפניהם את מועקת־לבו, שואל בעצתם וממשיך הלאה הלאה.

שבתאי חרמוני צידד את ראשו באלכסון, כמו שנוהגים כבדי־השמיעה לעשות, והחבר התפלא לרגע, ומייד נזכר ואחזה בו מבוכה רגעית והוא שאל אם לא הוטב לשמיעתו במשך השנים? ושבתאי חרמוני חייך אליו והרגיעו ואמר לו שהשמיעה שלו אבודה מכבר, ומזלו שיש לו דברים אחרים בחייו, וחלקו שפר עליו בעת האחרונה. כמו מה? כמו למשל מה? כמו האשה הקטנה שהוא מכניס לביתו אחרי שנים ארוכות כל־כך של רווקות ממארת. כמו התוכניות המשותפות שהם מתכננים יחדיו, איך להגדיל את המשק ואיך לצרף אליו חלקות סמוכות של השכנים העומדות פנויות, ואיך הם חולמים להפוך את השממה האפורה שמחוץ לבית לבוסתן פורח, שאם גם לא יוכל להתחרות לעולם באדמת החמרה השמנה שהניח אחריו באחוזת אביו, בלב השרון, הרי בזיעתם המשותפת ולחלומם המשותף יוכלו לשפר את סביבתם עד שתהיה דומה מעט לאותה ירקות דשנה ואהובה שבצפון.

אבל החבר לא שמח בשמחתו ושב והזכיר לשבתאי דברים אחרים, ולרגע נדמה היה לשבתאי חרמוני שהאיש מיואש עד דכא, ואפילו נרמזת מתוך דבריו אפשרות רחוקה של התאבדות. ושבתאי חרמוני דיבר אתו שעה ארוכה והביא לפניו כדוגמא את חייו הצחיחים שחלפו עליו ביובש נורא, ופתאום נהפך עליו מזלו, והוא מכנֵס אשה אל ביתו. ואסור לאבד את תקוות החיים גם אם חולפות השנים ויוצאות, כי תמיד חבויה באחד מקפלי־הזמן הבלתי־נראים האפשרות לאושר. ויש רק לגלותה ולהעלותה אל פני הזרם העיקרי של החיים, אף על פי שרוב ימיו בארץ החיים כבר יצאו, והוא עדיין לא זכה לדעת טעמם באמת.

האם שכנע את החבר שגם אם הוא כבד־שמיעה וסובל שנים מחירשות חלקית הרי לבו נותר שלם כלבו של תינוק? חלק, רענן ובלתי פגיע? ואותו, את הלב הזה, הוא מתכוון להגיש לפני האשה הקטנה, זו שנמלטה מביתו ושאחריה הוא רודף עכשיו, כשהוא קרב והולך למבואות העיר הרעה עזה.

האם היה הביקור המפתיע ההוא של האיש שנואש מחייו אזהרה שנשלחה אליו והוא לא הבין ולא ידע? שהרי האושר המקווה זה אך החל מתדפק על דלתו, לאחר שפסח עליו כל השנים שחלפו מסיום לימודיו.

בכניסה לעיר הוצבו מחסומים והתנועה נעצרה לידם. שבתאי חרמוני ראה שהרחובות הסמוכים מלאים באנשי משטרה ובכוחות משמר־הגבול. וכשהתקרב אל השוק ראה שהשוק מוקף כולו ונתון ממש במצור. מכוניות־סיור שעטו ברחובות הצרים ומערכות־רמקולים זעקו הוראות שעה ופקודות חרום בערבית. הוא שאל את אחד השוטרים מה קרה והשוטר אמר לו שיש שמועות על מטען ממולכד שהונח מתחת לאחד הדוכנים שבשוק. ובכלל, מה יש לו לחפש כאן ביום כזה? מי זה עושה קניות ביום של חיפושים ומצור? וכדאי לו פשוט לקחת את הרגליים ולהסתלק מאזור השוק מה שיותר מהר. ושוטר אחר שעמד מסמוך הוסיף ואמר לו, בימים כאלה כל קילומטר שאתה מתרחק מעזה מוסיף שנה לחייך.

שבתאי חרמוני חשב לרגע קטן שאולי טוב לו להסתפח אל אחד הסיורים של משמר־הגבול, ויחד עמם לתור אחרי האשה… כלומר הם יחפשו את שלהם והוא יחפש את שלו. כי לפניהם הכול פתוח והם רשאים לעבור בכל מקום ואיש לא יעצור בעדם. גם כשירצו לרדת אל הסמטאות המפותלות של השוק, וגם כשירצו לעקוף את הסככות הצפופות של דוכני השוק. ואז, כשיזהה אותה סוף סוף, חומקת אל אחד המבואים החשוכים, עטויה שמלות כבדות שיסתירו אותה מכל העולם אך לא ממנו, יוכל לשכנע את השוטרים הצעירים לעצור ולהעלותה אל רכב הסיור. ושם אולי ינסה לדבר על לבה ולהטותה שוב אליו. ובעצם לא אליו כי בזה לא האמין, לא אל התינוקת שלה, שלא פסקה מהתייפח אל אמה, עד שלא יכול עוד לעמוד בתחינותיה ומסרה לאחת השכנות שתחזיק בה עד שישוב מן המצוד.

אבל אחר־כך חשב שטוב לו לעשות את דרכו לבדו, ברגל, עם תרמילו ואקדחו החבוי בתוכו. ואם יקרה משהו חמור יוכל להזעיק את השוטרים המתרוצצים הלוך ושוב בעיר המתרוקנת לאטה. והוא לא נבהל מהצפירות ולא מהחבטות הקשות של תריסי־הברזל הנסגרים בקול נפץ, ולא ממבטיהם של הסוחרים המעטים שכבר היו אורזים את מרכולתם ומסתלקים מהשוק.

במחסום עצרו אותו וביקשו ממנו להזדהות. והוא נאלץ להניח את תרמילו הישן על הקרקע ולפשפש בתוכו כדי להוציא את תעודותיו. השוטרים היו נוקשים ומאוד לא אדיבים וקצרי־רוח עד עלבון. וכשהתרומם שבתאי חרמוני מעל לתרמילו וביקש להראות לשוטר שבמחסום את תעודותיו, ראה אותה לפתע, חולפת כמעט במרוצה בין הדוכנים שבמורד השוק. והוא משך ידו פתאום, התרמיל נגרר אחריו, פרץ את מחסום המשטרה, השמיע זעקה קשה מגרונו, והחל לרדוף אחריה לתוך מבוך הסמטאות. השוטרים, שנדהמו, איימו עליו וקראו אחריו שייזהר, כי הם פותחים באש, וכבר היה מעבר לפינה כשנורו הצרורות הראשונים, קודם באוויר ואחר־כך נמוך יותר, מלחכים את הקרקע המאובקת של סמטאות השוק.

עכשיו כבר לא היה כוח בעולם שיעצור בעדו מלרדוף אחרי אשתו הבורחת, ומלהשיבה אל ביתו. לא הירי הצפוף של משמר־הגבול ולא מכוניות־הסיור וצופרי־האזעקה שלהן, ולא הפרחחים שהחלו להטיל בו אבנים. ובתוך השוק של עזה התפתח תוך רגעים מרדף משולש ומלא מהומה. שבתאי חרמוני, שתרמילו נגרר בין רגליו, ממהר אחרי צללית אשה כהה שהוא בטוח בה שהיא אשתו המתמרדת, שנמלטה אל מאהבה העשיר ואצלו כנראה היא נחבאת. אחריו יורים ורצים השוטרים, צועקים לו שיעצור, ומסביב כמעט בלתי־נראים, כמו רוחות של צל, עוקבים אחריהם פרחחי השוק האלימים, שריח דם כבר עלה בנחיריהם.

כמה קרובה היא נראית לו עכשיו, כמה מושגת, רק יושיט את ידו ויאספנה אליו. רק כמה דקות של שקט ואהבה, בלי חרדת היריות ושאגות המרדף, והריהי שבה אליו ואל התינוקת, ואל הקן הקטן שריפד למענה. ואוזניו נחרשות לגמרי מקולות המרדף, מהזעקות, מצליפות היריות ומחרחור המכוניות המתאמצות. ידיו מושטות אליה, התרמיל הישן נסרח למטה בין הרגליים כמו משקולת המכבידה על ריצתו, והוא מתכופף תוך ריצתו, כדי להתיר את רצועת התרמיל שהסתבכה סביב רגליו, וכדי שגופו ישתחרר מכל מה שבולם אותו, שיוכל לרוץ אחריה בחופשיות, נישא כמו במעוף ומחנן אליה קולו שאין לו בשביל מי להמשיך לחיות אם לא תשוב עמו אל המושב. את כל עוולת הימים האחרונים הוא מוכן לשכוח בשנייה, ולזכור לה רק את ההבטחה הרכה שהוא חש בזרימתה מאז התקשרותם. אילו רק היה שקט כאן יותר, אילו רק היו היריות נרגעות. וכשהוא מזדקף ומנסה להטיל את התרמיל הישן הצידה, מחוץ למסלול ריצתו, נשמעת פתאום התפוצצות חזקה, וכל השוק נמלא באבק וברסיסים, ומישהו צועק ודם פורץ בתעלות, ושוטר צעיר ממשמר־הגבול, שמעודו לא ראה איך אנשים נמחקים כהרף עין, צועק אמבולנס, אמבולנס, ובמחסום המרוחק מאשר הקשר שאכן, המטען הממולכד שבשוק התפוצץ.


 

ו

רק אנשים מעטים הלכו אחרי ארונו. ידידים אחדים שעבדו עמו בלשכת־ההדרכה האזורית של משרד החקלאות. כמה מכרים ומגדלי אגוזי־אדמה ממושבי הסביבה, שכנים בודדים מהמושב ושניים־שלושה נציגים של המשטרה ומשמר־הגבול מחבל עזה.

מעמד הלוויה היה קצר ומעט טקסי, ותיכף לאחר שתם החלק הרשמי ואחרי שאנשי החברה־קדישא קצרי־הרוח והרעשנים הסתלקו במכוניתם השחורה, ניגשה אל תל העפר הטרי תלמידת תיכון מבוישת, בתו של אחד מחברי הוועד. היא הוציאה מהכיס הצדדי של חצאיתה גליון נייר מקופל, פרשה אותו בידיה והחלה לקרוא מתוכו בקול דקיק ומלא רגש. בתחילה לא הרגישוּ בה המלווים האחרים שעמדו ושוחחו ביניהם, אבל אביה ספק כפיו וקרא הקשיבו רבותי, זה יהיה במקום הקדיש. והיא התקדמה כמה צעדים קטנים, העיפה מבט חושש אל הקהל המועט שלפניה, וקראה בקולה הצעיר והבלתי מיומן. אני אקרא עכשיו את השיר “בלי מספד” לזכרו של שבתאי חרמוני, מדריך לחקלאות, חבר המושב, איש תם וצנוע שחי את כל חייו בודד וערירי וגם מת לבדו, בלא משפחה לצדו.

בלי מספד

מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ הָיָה:

לְהִטָּמֵן בֵּין הַפְּשׁוּטִים

אוֹ גַּם בֵּין הַקְּטַנִּים

שֶׁבְּעֵינָיו תָּמִיד

חָמַד אֶת גְּדֻלָּתָם.

לִשְׁכַּב בֵּין יְדִידִים

מֻקָּף בְּיֻהֲרַת עֲנָוִים

וּבְלִי מִלִּים

בְּלִי אַף מִסְפֵּד אֶחָד.

וְאַחַר־כָּךְ רַק זֶה:

לִכְסוֹת בְּאַסְפָּרָגוּס רַעֲנָן

מוּצָל בָּאֲפֵילַת קוֹצִים

וְלֹא לִשְׁמֹעַ כְּלוּם

מִלְּבַד שִׁירַת הַשַּׁחֲרוּרִים.


היא סיימה לקרוא את השיר, ובדממה שעמדה בקהל נשמע היטב קול הנייר הנמעך תחת אצבעותיה, וכשהרגישה שהאנשים עומדים במקומם ואינם מתפזרים, הוסיפה ואמרה, השיר “בלי מספד” שקראתי הוא מאת משורר אלמוני. היא נשתקה לרגע, השתעלה, המשיכה לקרוא ונבלמה, בלעה את רוקה מרוב מבוכתה, הסדירה את נשימתה ואמרה בקול צלול וברור1, יהי זכרו ברוך.

ואביה, חבר הוועד, מיהר אליה, לחץ את שתי ידיה, חיבקה בכתפיה והרחיק־לאט לאט מתל העפר הלח, ומשלט העץ שלמראשותיו, המנוסר בגסות וצבוע בחיפזון.



  1. במקור המודפס: ‘וברוך’ – הערת פב"י  ↩

המלצות קוראים
תגיות