ליעל, שותפה בדרך ארוכה

א

יהודה אֶתרוֹגִי, שמכריו המעטים כינו אותו “אֶתרוֹג” במלעיל מודגש, שומר שדות מזדקן, נעלם ללא שום עקבות מיד לאחר שריפת המתבן החדש. סוסתו, סוסת־הרכיבה שלו, שהתעקש להחזיק בה ולפנק אותה גם לאחר שרכש מכונית־סיור קטנה, נמצאה רועה בעשבי הנחל לא הרחק מהגשר הישן, כשני קילומטרים מחצר השומר. שום רְתָמות לא היו עליה ואפילו החבל הדק שהיה קשור תמיד לצווארה לא נמצא. שני כלביו הנאמנים, כלבי־השמירה שאימֵן במו ידיו במשך חודשים ארוכים הורעלו למוות. אי־אפשר היה לזהות בוודאות אם אמנם הם אותם שני הכלבים שקנה בהזדמנות לפני כחמש־עשרה שנה, או שהם גוריהם של כלביו המאולפים. הרעל הונח לפניהם והם מתו בתוך מלונתם. ילדי הקיבוץ שאהבו לשחק בחצרו של אתרוגי גילו אותם לגמרי במקרה. ריח רע עלה מתוך המלונה שלא מכבר נצבעה מחדש. והילדים, שלא ידעו שהחצר נזנחה במפתיע והשומר המזדקן נעלם, פשטו עליה כדרכם במרוצת משחקם. הם נרתעו במהירות לאחור, הִשתחלו בבהלה החוצה ופלטו קולות של תדהמה כשגילו את שני הכלבים המפחידים שׂרוּעים דמומים במלונתם.

הצריף הישן שאתרוגי חידשוֹ במו ידיו, אותו צריף שהועבר מחצר הקיבוץ באותן שנים של פיתוח נמהר, עמד מוצל לרגלי הקָזוּאָרינוֹת העבותות. איש מהמחפשים לא העז להכנס אליו. האם פחדו שימצאו בו את אתרוגי תלוי ומכחיל על קורת התקרה? האם חששו שייתקלו בו מתנדנד לרוח הצהריים הקלה, ומתוך כיס חולצת־השמירה שלו בולטת מעטפת נייר חומה? האם ניחש מישהו מהם את סופו העצוב של אתרוג, ומשום־כך ביקש אולי לדחות את גילויוֹ? המחפשים עמדו מול הדלת, דישדשו בחוסר נוחות ולא מיהרו להחליט. וככה חלפו כמה דקות שבהן נשאו זה אל זה עיניים מבינות, כאילו ידעה כבר כל החבורה את סופו של שומר־השדות הבודד. וכאילו כל עמידתם לפני דלת צריפו עמידה של כבוד היא, מתן כבוד אחרון לזכרו, ולא השתהות של מחפשים הממהרים למצוא גופה שנעלמה.

ועד שלא נקרא ולא הגיע חבר ועדת־הבטחון האזורית בלווית רכז הבטחון השוטף ואִתם גם עוזרו הצעיר של חצרן־הדירות, לא נפרצה דלת הצריף. היא היתה נעולה מבחוץ ועוזר־החצרן נאלץ להשתמש בכמה מכליו החדים. הילדים חשו שדברים רעים מתרחשים בחצר־השומר, ודבר מה רע עוד יותר עומד להתגלות. דבר מפחיד יותר מכל מה שראו עד היום. והם הפסיקו את התרוצצותם וניצבו מול הדלת וראו בהשתאות איך יוצאים ממנה, בזה אחר זה, חבר ועדת־הבטחון־האזורית ורכז־הבטחון השוטף ואחריהם כל אנשי קבוצת המחפשים. בעינים מושפלות יצאו אל המרפסת והמתינו על משטח החצץ עד שהשלים עוזר־החצרן את סגירת הדלת הנעולה וחתימת הצריף.

המתבן החדש שהוצת נשרף כליל. כל מה שהיה סביבו התפחם. עמודי הברזל נותרו תקועים בתוך חוֹתלוֹת הבטון, אבל היו מעוקמים לגמרי מהחום ומכובד האש. הגג קרס ונשרף וכל חבילות הקש עלו בעשן. מתי בדיוק התרחשה ההצתה? והאם באמת היתה כאן הצתה? ומנין כל הליחושים הארסיים הללו שהתפשטו בקיבוץ במהירות? משמרת החליבה של הרפתנים שהשכימה כדרכה בחצי־הלילה, כבר מצאה את המתבן מאוכל כולו. היכן היו שומרי הלילה? האם לא עלה בדעתם לחפש מציתים, אחרי שהבחינו בלהבות? האם לא הבחינו בשום חשוד מסתובב לו ליד הרפתות ובינות למתבנים? האם לא קלטו שום רמז למה שיתרחש בלילה? והיכן היה מרכז הרפת שאותו יש לשאול ולחקור, שיתאמץ מעט ויעלה בזכרונו את קורות הימים האחרונים. האם לא הגיעו אליו איומי הצתה בימים האחרונים? ובכלל איזה מין צוות רפתנים הוא זה, שאיש מהם לא שמע מאומה ואיש מהם לא חש באש המתקרבת?

בלילות האחרונים שלפני שׂריפת המתבן החדש הִרבה יהודה אתרוגי לשבת בצריפו החשוך. הוא לא העלה אורות באורווה, כמו שנהג תמיד בערבים, לפני שהלך לישון, או לפני שיצא לסיבוב שמירה במכונית־הסיור הקטנה. הוא גם לא הדליק את המנורה הקטנה שהתקין ותלה במיוחד מעל לפתח המלונה. חברים שאחרו לשוב מהכביש הראשי הבחינו שהחצר כולה עטופה בחשכה, שוקטת שלא כדרכה. לבד מרחש מחטי הקזוארינות ומשריקת הרוח בין כבלי הפלדה הדקים שמתח אתרוג סביב לחצר, לא נשמעו שום קולות. הכלבים שקטו במאורתם ולא נבחו כדרכם עם רדת החשכה. קולות נביחתם היו מחרידים את אוויר הלילה השוקט ולא פעם היו חברי הקיבוץ המתגוררים בסמוך מתלוננים אצל אתרוגי על נביחתם הפרועה. גם הסוסה עמדה צמודה אל אבוסה. לא זוֹרְרָה בקול, לא נאנחה ולא צהלה כדרכה בערבים. היו לילות שאתרוגי היה משחרר אותה מקישוריה והיא היתה יוצאת בחשאי מחצר השומר, פולשת אל המדשאות של הקיבוץ ורועה בהן חרישית. והיו גם לילות אחרים, שאיזה רעב פתאומי היה קופץ עליה ומעביר אותה על דעתה, והיא היתה נכנסת ברגל סוסים גסה אל הגינות הקטנות שלפני מגורי החברים ונגיסותיה הגסות בפרחים ובצמחי הנוי כיסחו בגינות עד להרגיז. וכשעמדו עליה לגרשהּ היתה הסוסה חורצת בפרסותיה חריצים עמוקים באדמת הגינות הרכה. לפני שאתרוגי היה עולה ורוכב עליה לסיבוביו הליליים היה שורק וקורא לה, והיא היתה מצייתת לקריאתו ללא שום הגה, ובאה מיד אל הצריף גם אם רעתה במרחקים. האם באמת ישב ככה שעות על שעות ליד החלון הגדול של צריפו? אותו חלון הפונה לעבר מגורי המתנדבים של הקיבוץ? האם באמת דייקו אלה שאמרו שאפשר היה להבחין בלילות האחרונים בצלליתו הקפואה רכונה מעל שולחן־העץ הגס? היש אמת בטענתם של החברים המאחרים שראו אותו יושב במצודד, ישיבה קשה שלא היה מורגל בה, שבוודאי הכאיבה לא מעט לגֵווֹ? וּלְשֵׁם מה ישב כך, קפוא ומעוות מול החלון החשוך? ואיך זה שלא נמצא שום סימן, שום בדל־סימן, שיוביל את המחפשים אל המקום הנסתר שבו ביקש להעלם? הרובה היה מונח כאילו לא נגעו בו. חגורת הכדורים היתה תלויה על המתלה הגדול מבלי שמישהו יזיז אותה והאבק שכיסה את האבזם הוכיח שימים רבים לא נדרשו לה. ולאן יכול היה להעלם? המכונית חנתה במקומה הרגיל, וצמיגיה הישנים צנחו רפויים וחסרי אוויר.

אתרוגי היה איש מוזר ובודד שבחר לחיות את חייו בשולי המחנה, בקצה השטח הבנוי. אילו יכול, היה קובע את צריפו מעבר לגדרות. הוא לא נשא אישה מימיו ולא הוליד בנים. וכל שנותיו, מאז הפך לשומר־שדות בקיבוץ, התמכר לאימוני סוסת־הרכיבה שלו, לאילוף כלביו המאיימים, ולשיפור הגינון בחצרו. את כל החצר הקיף בעציצי ענק, כאילו לא די בחומת הקזוארינות הענפות. מן הערמות הישנות של חמרי הבנין נטל חצץ ופיזר על קרקע החצר. וכבר נפלו סכסוכים בינו לבין אנשי הבנין הקפדנים של הקיבוץ. הם רגזו עליו ודרשו אפילו לסלקו מחצרו. שום תועלת לא צמחה לקיבוץ משומר־השדות המזדקן הזה. ואלמלא כמה ממיטיביו שבקיבוץ, שזכרו אותו מנעוריו, מימי מחלקת הפלמ״ח ושנות האוהלים, כבר היה מסולק מזמן. אפילו אנשי־הבטחון הממונים על הרכוש ועל הנפש לא היו מרוצים מהשומר המתרשל, וכבר הציעו להחליפו באחר, צעיר ממנו, או בדרוזי מהֵימן מן הגליל, שיישָׁמע להוראותיהם ויקפיד על סדרי השמירה כמו שצריך. שהרי כבר יצא שם לבטלנותו וכל חברי הקיבוץ ידעו עד כמה נחשל לאחרונה במלוי חובותיו.

ב

מעיירת מכורתו ביערות שבהרי הקַרְפָּטִים, זכר יהודה אתרוגי את רציפי־העץ הארוכים, את בתי־העץ, ואת הרובעים העולים באש. הוא זכר את חצרות החסידים, את היהודים המתגודדים, את לשונם המשונה ואת צעקותיהם הנרגזות בשבתות. רק נער היה והוריו מיהרו לשלחו למרחקים, לארץ־ישראל, שעליה הרבה לדבר גם המדריך בתנועת־הנוער. הוא זכר איך הועלה על קרון הרכבת. איך בכתה אמו על כתפיו ואיך אמר לו אביו בלשון נרגשת שיחיה שם בארץ עם החלוצים, עם כובשי הקרקע ועם שומרי־השדות. הוא הוסע ברכבת אל עיר הנמל הקטנה שלחופי הים־השחור. שנים רבות כל־כך עברו והוא שכח את מראה אמו המשתוחחת על כתפו ואת קולו של אביו המפציר בו שינהג כמו החלוצים, ילמד לרכוב על סוסה, ירכוש לו כלבים עזים וישמור על השדות מפני המציתים.

בעיירה ההררית הקטנה ראה פעם איך עולים בתים בלהבות. השכונה כולה היתה אחוזת־בהלה ואנשים התרוצצו מסביב. הרעש היה נורא. צפירות וקריאות וקולות שהשמיעו הקירות הנשרפים והמתפצחים במין יבבה מתמשכת. הוא נדחק בין המצטופפים, רצה להתקרב אל האש אבל היה רק נער ונהדף לאחור בידי גברים חזקים, שוטרים וכבאים שהרחיקו את אנשי השכונה. ואחר־כך היו שיחות ממושכות וחשאיות בין אביו לאמו בבית וליד שולחן חדר־האוכל. ולבסוף גם אמר לו אביו שהשריפה היתה באמת קטלנית, ובמהומת האש נשרפה למוות משפחה שלמה ממכריהם. אתרוגי ניסה להעלות את פניהם והתאמץ לזכור את קולותיהם. אבל מראה הלהבות השואגות מקומה לקומה, וקולות ההתפצחות של הקורות הנאכלות הפריע לו לשחזר את זכרון המשפחה שכלתה בשריפה.

ופעם אחת הוזעק מצריפו בבהלה, כי פרצה שריפה ענקית במתבן, והפרות נאחזו פחד אימים ורצו מתוך הרפתות והתפזרו בשדות ובפרדסים שמסביב. והוא טרח עם הרפתנים כל הלילה לְכַנֵס את הפרות ולתקן את הגדרות הפרוצות. ולפנות־בוקר, מעט לפני שזרחה השמש ישב עם הרפתנים על מדרגות מכון־החליבה, ספוג ריחות עשן ומצחין מזבל הבהמות ומזיע בגלל ההתרוצצות וגילגל עמהם שיחת־נפש מקורבת על פגעים ואסונות שהתרחשו בחייו. והוא נפתח לפניהם פתאום, האיש השתקן הזה, וסיפר להם זכרונות ומראות מעיירת הולדתו שבהרי הקרפטים. סגור־ליבו, שהתפרסם בקיבוצי הסביבה, נסדק מעט ודברים רבים זרמו מתוכו בלי שיחוש. והוא העלה לפניהם מעט מזכרונות ילדותו. איך עמד נפעם לנוכח השריפה הראשונה שבחייו. ועד היום, עד הלילה הזה ממש, הוא זוכר את הריחות. ריחות העשן והאש וריח הקש הנשרף וריח העץ המתפחם. ואת המראות המלהיבים של שמים שחורים המאדימים פתאום. והוא זכר גם את רוח האחווה שלפתה בבת אחת את האנשים המצטופפים וצופים באש, רוח שקירבה בין רחוקים. ואחר־כך, אחרי שכבתה האש, עוד נמשך בכוח אל הרחוב העָשֵׁן, אל ההמון הדחוק שהחל להתפזר. ובלילות שבאו לאחר השריפה בוש בעצמו מעט, כי ממש התגעגע אל סערת הרגשות שפקדה אותו וכָנְפָה אותו בתוֹכָה. כשניצב המום מול בית־המגורים הנשרף.

ושם בלילה ההוא, על מדרגות מכון־החליבה של הקיבוץ ראה יהודה אתרוגי שומר־השדות המזדקן את קְלָארִיבֶּל בפעם הראשונה. היא היתה מתנדבת שבאה לקיבוץ לחודשי הקיץ, לעזור בעבודות השדה. אבל איכשהו התגלגלו הדברים שהפכה לרפתנית. ואיכשהו נָסַבּוּ הדברים שהיא האריכה את שהותה בקיבוץ פעם ושוב. האם היתה צרפתיה, אוכלת־צפרדעים, כמו שליגלגו עליה הרפתנים? או אולי היתה אנגליה במוצאה שלמדה צרפתית כדי שתהיה מורה לצרפתית? האם באמת היתה צעירה כל־כך, או שרק מראה פניה הטעה אותו? ובאמת היטיבה כל־כך לפטפט בשתי הלשונות, עד שנבוך ולא ידע אם יצליח להחליף אתה כמה מלים? והוא, האם לא חדל מסיפוריו גם אחרי שעלתה השמש? והרי ראה במפורש שהרפתנים אחוזי קוצר־רוח וממהרים מי לעבודתו ומי למיטתו אחרי הלילה הקשה. אבל קלאריבל שישבה איתם חיוורת מעט ומעטה דק של אבק־פיח מכסה את פניה המאורכים הביטה בו ישר אל תוך עיניו. והוא פשוט נשבה בדיבוק־הדיבור שלו עצמו. ומתוך התלהבות פנימית ששנים רבות לא ידע כמותה המשיך לדבר ולספר. כל גופו נאחז במין התעוררות מוזרה. רצף המעשים, ההתרגשות העזה, הצעקות, המגע עם הבהמות המבוהלות, כמה טוב היה כל זה, ישן ומוכר, ועם זה שנים שלא רץ כך אחרי עדר נמלט. שנים שלא צעק צעקות פראיות כאלה ולא ריקד ריקודי פרא משולחים. זה שנים שלא היה חלק מחבורת אנשים שעבדה במלוכד ומתוך קרבה נעימה כזאת. זה שנים שלא ישב עם הרפתנים וגם לא עם האחרים, ולא שתה עמהם כוס קפה מהביל של שחרית. זה שנים שלא דיבר והקשיב, לא סיפר ושמע סיפורי אחרים. איך חלפו חייו באלם כזה? הייתכן שאת מרבית ימיו הוציא בקריאות חיבוב לסוסתו ובדברי כיבושין ואזהרות לכלביו? ומה ביקש ממנו אביו, לפני שהעלה אותו אל קרון הרכבת? האם אפשר היה לנחש שככה יעלו חייו?

יהודה אתרוגי עבר על איסור שאסר על עצמו מזה שנים. הוא החל מזדמן אל הרפת ואל מכון־החליבה דווקא בשעות העבודה. לא כמו שנהג לפני כן שהיה חולף בטיסה מהירה על פני המכון, בוחן פה ושם, מציץ בסככת־העגלות, וכבר ממשיך בטיסתו אל גני־הפרי הרחוקים ואל המקשאות שסכנת גניבה מאיימת עליהם תדיר. או שהיה מגיע בטפיפה על סוסתו, סובב מעט ברחבת־הרפת, עובר בין מְכַלֵי החלב הגדולים ומשלח את כלביו בחתולי אשפתות שחצו את דרכו. אחר־כך ירד מהסוסה, קשר אותה אל עמוד הברזל ומצא לו איזה תירוץ כדי להידחק אל הדלת השקופה. משם ראה את קלאריבל עובדת במשמרת החליבה. אם היתה חולבת, היה מוצא לו סיבה של מה בכך כדי לרדת במדרגות הבטון הגסות אל המחלוֹב. היה מעיף מבט בשערה הכהה, בפניה המאורכים ובגופה שנטל את מנוחתו. היא זכרה אותו, את השומר המזדקן שהסב עם הרפתנים לאחר ליל השריפה. משום כך לא התנכרה לו וקידמה אותו בחיוך של היכרות. והוא טרח ובירר אצל הרפתנים מיהי בעצם קלאריבל זו? לכמה זמן הגיעה אל הקיבוץ? האם היא מתגוררת במגורי המתנדבים? אותם מבנים טרומיים הנשקפים מחצרו? האם באה לבדה או עם חבורת ידידים? ובאיזה ימים היא משכימה לחליבה?

משום מה הטרידה אותו השאלה האם גם היא מכה את הפרות בצינורות הגומי הקצרים והקִשחים? בחולפו על פני המכון ראה לא פעם את הרפתנים קצרי־הרוח מניפים את אלות הגומי הללו על גבן של הפרות הסרבניות. האם קלאריבל יכולה להניף כך את צינור הגומי? ומה בכלל גרם לה שתצא מארץ מולדתה ותבוא אל הארץ הזו ואל הרפת הזו? האיש שהיה שותק וחולף במרוצה כל הימים שינה את טבעו לגמרי. והרפתנים לא ידעו מה קרה. האיש המזדקן והטרחן המנדנד להם בשאלותיו הפריע להם בעבודתם, והם רצו שיקצר את ביקוריו ברפת. שיסתלק בהקדם עם סוסתו ועם כלביו שהפחידו את הפרות וגרמו למהומה בכל פעם שנכנסו אל איזור הרפתות. ופעם אחת כשהשתהה עם קלאריבל במכון החליבה וסרב לצאת הניפו עליו בדרך משחק את צינור הגומי הקצר שהיו מאיימים בו על הבהמות. הצינור הגמיש חתך את האוויר ליד אזנו בשריקה לא נעימה וחרדה עמומה עלתה בתוכו.

אתרוגי יצא אל סיבובי השמירה שלו בחוסר חשק ממש. דברים שמשכו אותו פעם, הערב המפתיע בעיקול הנחל, הירח המלא המזדהר פתאום מעל הרי־שומרון, פנורמת הָאוֹרִים העולה בבת אחת לאחר השקיעה, כל אלה איבדו את טעמם. המרדפים המרגשים שהיה מרדף עם כלביו אחרי גירית מדדה בכבדות שתעתה בין השיחים. או המפגש המפתיע עם חזירת־בר חמומה, גם הם איבדו מריגשתם. והוא שקל בדעתו אפילו להניח לסוסה לזמן מה ולשוב אל מכונית־הסיור הקטנה שקנה. במכונית יוכל לקצר את משך הסיבוב ויוכל להזדמן פעמים רבות יותר אל מכון־החליבה. במכונית יוכל להסיע את קלאריבל, אם תֵאוֹת לו. הוא יסיע אותה אל לב הלילה, אל לב הגבעות, אל לב הארץ שעליה הוא מופקד שנים רבות כל־כך ועדיין היא מסתירה פניה ומחכה לו שיכירנה.

ג

בן שבע עשרה היה כשהתגייס לפלמ״ח. כמה שנים ישב בקיבוץ הגדול שבשרון. אימונים ועבודה, ומדי פעם פשיטות קצרות ומלאות סכנה אל הכפרים הערביים שלמרגלות ההרים. הוא זכר את משמרות־הלילה המתישות שעשה בבית־החרושת לשימורים, מערם חביות מלאות בתרכיז־הדרים זו על גבי זו. לפעמים היתה מתמוטטת פירמידה מאולתרת שכזו, חביות העץ היו מתבקעות בקול נפץ משונה ונהר של תרכיז הדרים ממותק, סמיך ודביק, היה זוחל לאטו במורד הרצפה אל התעלות. הוא זכר את עדר הצאן שרעה על הגבעות הירוקות לאחר הגשמים. בשבתות היה מתלווה אל חבריו ויוצא עמהם לטיולים ארוכים. האנפות הלבנות היו רוכבות על גבי הצאן המתנועעות, עולות ויורדות כמו נישאות על גבי דבשות גמלים קטנים. מדי פעם היו מבחינות בחיפושית כהה וממריאות לפתע מִכַּר הצמר ומיד שבות ונוחתות בתנועות רכות. הכבשים הסבלניות רק נופפו באזניהן, ותקעו ראשיהן בתוך העשב הדשן.

שבע שנים עברו עליו בפלמ״ח. וכשנגמרה המלחמה והוא שוחרר, לא ידע מה יעשה בחייו. נער היה מנערי עליית־הנוער וכדי להתגייס ברח מבית דודו והצטרף אל המגויסים. הדוד חיפש אחריו זמן ארוך ולבסוף נכנע לרצונו, ואחר־כך פחתו מאליהם ביקוריו בבית דודו, עד שהרגיש שאין רוצים בו עוד. רק בן־דודו הקטן היה שומע את סיפוריו בצמא. אתרוגי היה פורש לפניו את אוסף הצילומים שלו ומספר לו על חשכת הלולים המייראה בלילות, על להקות התנים האורבים ועל בכיים הנוגה, ועל חבורת המתגייסים היושבת ליד המדורה עד שהבוקר עולה. הילד ישב מולו ובלע את סיפוריו, את דברי הבידוח הגסים מעט שסיגל לעצמו ואת המלים הערביות שלמד להגות באהלי המחלקה. ובינתיים למד להפעיל מכשירי־קשר סרבניים, לטפל בכל מיני טלפונים שהתקלקלו תמיד, למתוח קווים ארוכים בימים של חמסין מייבש, ולהרכין ראש בהכנעה לפני מפקדים בעלי שגעונות משונים, בשעה שהיו משדרים את פקודותיהם.

שבע שנים היה אתרוג מגויס וכשהשתחרר פשוט לא ידע מה יעשה בחייו. אחדים מחבריו שמחו על השחרור ומיהרו לעלות על אניות־משא שהפליגו לארצות רחוקות. אחרים פלטו אנחת רווחה גדולה ונחפזו לחזור למשקים הקטנים של הוריהם המזדקנים, ושם צללו כמו במימיו של איזה נהר עמוק. אחרים יצאו אחוזי התלהבות אל הנגב ואל הגליל והקימו שם נקודות ישוב חדשות. אבל הוא לא ידע להחליט אל מי עליו להצטרף ואיך יתנהלו חייו החדשים. בקרבות הקשים שעשה עם מחלקתו בגליל נפצע בידו. פציעה קלה, אמרו לו החובשים בשעת הפינוי. אבל אחר־כך כרתו לו שתי אצבעות מכף ידו השמאלית. הוא החלים ובבית ההבראה הצפוני למד לאטו לחבוש כפפת־עור מיוחדת, בעלת חמש אצבעות מלאות. הכפפה הפכה לחלק ממנו, כאילו נולד ועל כף ידו השמאלית חבושה כפפת־עור תומכת. איש לא יכול היה לנחש שמתחת לעור הרך מסתתרת כף יד קצוצת אצבעות. ורק לפעמים, כשהחליט להפתיע מישהו ממכריו או כשהיה פוגש בחבר קרוב מימי המלחמה הרעים ההם, היה מסיר את הכפפה ומחווה כל מיני תנועות מוזרות בידו השמאלית. אין דבר, היה קורא בהתעוררות פתאומית, אין דבר, שתתאוורר לה קצת. ואז היה מקרב את כפו השמאלית אל אפו, שואף את ריחה בחזקה, ואף־על־פי שהדיפה ריח עור משומן וחריף, העווה את פניו כאילו עלה באפו סירחון של בשר נרקב.

ואז פגש יהודה אתרוגי במישהו ממכריו שהפנה אותו לצבא־הקבע שהלך והתארגן באותם ימים והוא התייצב והתחייל מחדש. וכשנשאל מה הוא יודע לעשות השיב להם תשובה מבולבלת על נער קטן מעליית־הנוער שימי ילדותו נקטעו באלימות. ועל רציפי־העץ בעיירת הקרפטים ההררית. ועל שבע השנים שעשה בפלמ״ח ושכח שעליו גם לעשות לעצמו. והם היססו מעט ושאלו אותו אם דעתו נחרצת להתגייס שוב. שהרי רק עכשו תמה המלחמה וגם ידו הפצועה מכבידה על העניין. ועכשו זה כבר צבא ממש ואין יותר אנפות־בקר מלבינות הרכובות על גבי כבשים. ואין יותר טיולים בשבתות זהובות וּשְׁקוּיוֹת מֶתֶק של געגועים. ואין יותר גבעות מוריקות שלאחר הגשמים ומשמרות לילה מעייפות בין חביות מיצי־הדרים. אתרוגי חשב מעט והשיב להם שגם אם אין הוא נחרץ כל־כך בדעתו הרי אין לו מקום אחר ללכת אליו. ובסופה של השיחה המוזרה הזו הוא גויס מחדש לצבא־הקבע והוצעה לו משרת רב־סמל לענייני משמעת באחד המחנות החדשים שבמרכז הארץ. שם שרת חודשיים־שלושה עד שאיזה טירון מחוצף היכה אותו בחמת־רוחו על כף ידו הפגועה וקילל אותו קללות קשות. ואתרוגי לא השתהה ועזב מיד את המחנה ואת הטירונים כפויי־הטובה, ואת חיי הצבא שהיו אחרים מכל מה שידע ומכל מה ששיער.

ופעם אחת כששב לבקר בקיבוץ הגדול שבשרון התהלך מסביב לחצר־בית־החרושת לשימורים. בכל מקום הרחיבו ובנו וחידשו. והוא רק בקושי הכיר את החצר הישנה שבה עשה לילות רבים אפוף כולו בריח התפוזים המתקתק. וכשרצה לשוב אל המגרש שבו נטו אוהלי המחלקה שלו לא מצא את המקום. מסביב היתה תנועת בנייה. מחנה האוהלים פורק מזמן ולא נשאר שום זכר לשנים שעשה שם בשמירות ובאימונים וליד המדורה. והוא פחד להציץ מעל המגדל, אל מחוץ לגדרות, כי חשש שגם מהגבעות הירוקות לא נשאר דבר. עדר־הצאן נמכר ודיר־הצאן הפך למתבן. והוא הביט סביבו בגעגועים פתאומיים. לאן נעלמו להקות הלובן של האנפות? להיכן נעלמו שבילי־העפר האדמדמים שלאורכם היה רץ בבקרים הצוננים? ומה יעשה עם שבע שנותיו האבודות? ואיך יכתף את משאו שהכביד עליו פתאום?

וכשפגש אחד מחברי הקיבוץ שהאיר לו פנים סיפר לו מעט על מעשיו בצבא־הקבע, ועל עזיבתו החפוזה. יופי, וערבית אתה יודע? הלא דיברתם שם בפלמ״ח מעט ערבית? ולרכוב על סוסים אתה יודע? הלא רכבתם שם על סוסים בשבתות? ולירות מעט ברובה לא שכחת? יופי, אנחנו מחפשים כאן שומר־שדות שישמור על הנטיעות החדשות. ומה עוד אתה צריך? הרי אתה ממש מתאים. ולגדל כלבי־שמירה תלמד בעצמך. וכך, בעודו משתהה על השביל שבקיבוץ ומשוחח עם אחד החברים הפך לשומר־שדות בלי שירצה ובלי שיתכוון. וכשתהה איך הגיע לידי כך, אמר לעצמו שהיה ילד בעליית־הנוער והוסע ברכבת והופרד מהוריו ואחר־כך הובל אל דודו ומבית הדוד נמלט אל מחלקת הפלמ״ח. ועם המחלקה הועבר מהדרום לצפון ושם הופקר לגורלו באחד הקרבות הקשים. ובין הסלעים שמצפון למלכייה הותזו אצבעות ידו השמאלית והוא הוחזר אל הארץ ואושפז בבית־החולים הצבאי. ואחר־כך התגלגל לאן שהתגלגל עד שהגיע לכאן.

אתרוג, שומר־השדות החדש, התמקם לו בשולי הקיבוץ. בתוך חורשת־הקזוארינות העבותה פינה לעצמו מגרש קטן מהסרפדים שעלו בו ומשיחי הפטל הקוצניים. ובשתי ידיו, הבריאה והפצועה, הקים לו צריף והתקין אורווה ואחר־כך כשנוספו הכלבים בנה להם מלונה נאה. ובין העצים שתל פרחים ושיחים וריצף מדרכה וצבע וסייד וגזם. מהקיבוץ קיבל רק שאריות וגרוטאות וחפצים שהתיישנו ולא נמצא להם שימוש. בלילות התרוצץ כמשוגע בין המטעים והלולים ושדות־האספסת, רכוב על הסוסה שקנה. ובימים ניקה את נשקו, ציחצח את כלי־הריתמה ושימן את חלקי העור של האוכף. לבדו חי בפינת השמירה שהקים. הדוד לא שאל אחריו וקרובים חדשים לא נתגלו. מאביו ואמו לא נשאר לו דבר והוא ניהל את חיי הבדידות שלו כאילו היו גזירה שנגזרה עליו מלמעלה, גזירה שאין לשנותה.

ורק לפעמים באיזה לילה חסר־מנוח, כשהיה שב מסיבוב השמירה מתוח ומלא־מאמץ, היו שבים ונראים לעיניו העיירה הקרפטית הקטנה, גושי היהודים המתגודדים בשבתות, שולחן־המשפחה הקטן ובתי־העץ העולים בלהבות. הוא היה יושב ליד החלון, מכבה את האורות ומסיר את רצועות התמיכה של הכפפה, המקושרות לפרק ידו, ובהה מול החשיכה המתבהרת. וחייו, אלה שהועמסו בתוך תרמילו הקטן כששולח אל הארץ כנער מנערי עליית־הנוער, היו חולפים לפני עיניו הבוהות כמו שיירה ארוכה של זכרונות, והיו קוראים אליו קריאות ומושיטים אליו ידיים ומנסים לסחוף אותו עמהם, אל הארץ ההרוסה הנבנית מחדש, אל מהומת האנשים בבית־החרושת לשימורים, אל ציוץ ילדי הגנים. והוא ממש כמו אז, בליל השריפה הרחוק ההוא, נדחק לאחור, מנגד לחיים בקרב הגדולים והחזקים. והוא עומד מול הלהבות המתנשאות חסר־אונים כולו ומהופנט למראה האש.

ד

הוא אהב לשבת על מדרגת־הבטון במכון־החליבה, ולראות את קלאריבל עוסקת בניקוי מכונת־החליבה. הוא עקב אחרי תנועותיה, אחרי התאמצותה הקלה ואחרי הרוגז הקל שאחז בה כשלא הצליחה לשחרר צינור סרבן. שעות יכול היה לשבת כך בפינת הניקויים, ממול לכיורי הנירוסטה המלאים בתמיסות ניקוי צבעוניות. קלאריבל במגפי־הגומי הגבוהים, במכנסי העבודה שלה המסורבלים, בשרוולי חולצתה המופשלים מחשש שיירטבו. ידיה שהאדימו מהשפשוף, ברכיה שנרטבו ונשחקו מרוב מירוקים ושערה הכהה שדבקו בו גבעולים דקים וקורים מעצבנים. הוא ממש נהנה כשראה איך היא נאבקת עם הקורים ואיך היא מסלקת אותם לאחור בתנועת יד שהכאיבה פתאום ללבו. לפעמים היה מצטרף אליה ומסייע לה לחבר את הצינורות הגמישים אל חיבורי מְכַל־החלב. או שהיה עוזר לה להסיע כדים כבדים אל אחד החדרים האחוריים. אחר־כך היה יושב וממתין לה בחוץ עד שתסיים להתקלח. והוא היה עוצר את נשימתו כשראה איך היא עולה אליו מן הרחצה, וענן של בושם דק ונפלא מרחף עליה מסביב.

בחוץ היתה הסוסה רוקעת בחוסר מנוח. מְנַחרֶרֶת בקוצר רוח ומושכת ברתמה עד שכמעט נקרעה. הוא חבש לה את האוכף המשומן, ובעודו מותח את הרצועות מתחת לבטנה חשב על קלאריבל ועל שעורי הרכיבה שהסכימה לקבל. הוא הוסיף במיוחד ריפוד לאוכף, ומצא שמיכה רכה שתקל על ישיבת־הטירונית שלה. בדרכו מצריפו אל הרפת הריץ קלות את הסוסה, ומילא את אזניה בדיבורים מתוקים. הוא דיבר אליה כאילו היא קלאריבל עצמה, היושבת באוכף ודוהרת על מגרש החול. הוא דאג שהסוסה תגיע אל הרפת לא קרה מדי ולא מחוממת מדי, כדי שלא תפתיע את קלאריבל ולא תעיף אותה מגבה ומהאוכף תיכף עם עליתה. ישיבתה על הסוסה היתה מסורבלת ומאומצת בתחילה. אבל גופה היה כל־כך נחמד בהטיותיו ופניה רציניות כל־כך וידיה מתוחות כל־כך, עד שמצא לו רגע לעצור את הסוסה ולדבר רכות באזני שתיהן. את הסוסה שידל שתשתף פעולה עם תלמידת־הרכיבה הנעימה, ואת קלאריבל שידל שתרפה ממתיחותה, תתרפה במושבה ותשתדל להתמזג עם תנועות גופה של הסוסה.

בתחילה כשהציע אתרוגי לקלאריבל לקבל אצלו שעורים ברכיבה סרבה לו לחלוטין. בלשונה המעורבת שאתרוגי התקשה בתחילה להבינה, הסבירה לו שנפשה עייפה ממחזרים. ואולי גם בשל כך עשתה את הדרך הארוכה מארצה לקיבוץ. יש לה חבר אחד, חבר טוב, צעיר מצעירי המשק והיא אינה פנוייה לאחרים. אבל יהודה אתרוגי לא ויתר. הוא סבב את מכון החליבה כאילו היה פרש באיזה חיל־מצור, ונפשו לא עייפה מלהטריד את החולבים ואת הפרות. כשראה אותה יוצאת עם דלי החלב בידה להשקות את העגלות הרכות, היה קופץ מסוסתו וממהר אליה. ואחר־כך היה סובב אתה בין התאים הקטנים ומסייע לה להקים מרבצן את העגלות. הוא אחז בעגלה ופתח את פיה וקלאריבל היתה יוצקת את החלב לתוך גרונה. מגע גופה החמים של העגלה ואדי ניחוח החלב המחומם הפיחו עוז בנפשו והוא שאל אותה למה שלא תבוא לחצרו ללמוד רכיבה. ולמה שלא תכיר את כלבי הענק המאולפים שלו. היא הסתייגה ממנו ולא הסכימה לשוחח אתו בכלל. היא לא השיבה על שאלותיו ולא הודתה לו אפילו על עזרתו. תמיד העמידה פנים של מופתעת כשהיתה יוצאת מהרחצה, ורואה לפתע את שומר־השדות המזדקן מזנק לעברה ממחבואו שליד הפתח. האם נהג לארוב לה בכניסה למגורי המתנדבים? ובאמת ראו אותו משוטט בצהרים סביב לבנין הטרומי שבו גרה? היש קשר בין מה שהיה בינו ובין קלאריבל למה שגרם להעלמו?

ואחר־כך, אחרי שהפציר בה ולא נלאה, נאותה לו והסכימה לקבל שעורים ברכיבה. היא היתה מחכה לו ברחבת מכון־החליבה, לא רחוק מהמתבן החדש, והוא היה מגיע לשם עם סוסתו ומסייע לה לעלות. ואחר־כך היה מלמד אותה איך לאחוז במושכות ואיך להוליך את הסוסה. קלאריבל היתה תלמידה חרוצה ובמהרה יכול להפקיד בידיה את הסוסה לשעת רכיבה שלמה. הם היו יוצאים ברכיבה מעבר לשער השדות ועושים את הדרך עד לגשר הישן, מרחק של שני קילומטרים בערך. הסוסה הכירה כל אבן בדרך וקלאריבל נהגה בה ללא שום מאמץ. ואחר כך התעקשה קלאריבל לצאת לבדה לרכיבה. אבל אתרוגי לא סמך עליה, ועקב אחריה במכונית־הסיור הקטנה שלו. הוא היה מפקיד בידיה את הסוסה וּמַחֲרֶה אחריהן בנסיעה אטית. ומתוך המכונית היה קורא אליה ושולח לה הוראות. והיא אימצה את ידיה, מתחה את רגליה, והשתדלה בכל כוחה להתמזג עם תנועתה הגלית של הסוסה. עד שראה שהיא שולטת יפה בבהמה ותימרן כך שמסלול רכיבתה יוביל אותה אל צריפו ואל חצרו.

בתוך החצר נהג בה יהודה אתרוגי כאילו היתה נסיכה של ממש. הוא הוליך אותה אל העציצים העצומים שהציב לרגלי גזעי הקזוארינות העבותות, ושם הראה לה את הפרחים הוורודים של הקזוארינה, פרחים זעירים המפיצים בושם קל ונעים. והיא השתאתה לראות את נחילי הדבורים הנצמדות אל הפרחים הענוגים. ובעינים מתפלאות שעתה להסברים המקוטעים שלו, בלשונו העילגת, על פרחי הזכר ועל פרחי הנקבה. ועל האצטרובלים הקטנים שהם תוצאת הזדווגותם. הזדווגות מופלאה של פרחי עצים המתרחשת באוויר החופשי, במרומי הצמרות, בתוך איוושת־הרוח בין המחטים. איוושה שאינה חדלה מעט. ואחר־כך משך אותה אל המלונה שבנה לכלבי־השמירה הבריונים שלו. והיא התפחדה לשנייה קצרה, כשראתה אותם מגיחים דרוכים מתוך מאורתם, ולהרף שנייה קצר נלחצה אל כתפו. ולבו המזדקן שכבר שכח הווית אשה מהי, החסיר כמה פעימות. ריח גופה היכה בו פתאום, מין תערובת מיוחדת שהיה בה מריח חומרי הניקוי במכון־החליבה וריח החלב החם שהיתה מגישה לעגלות, ומריח הסבון שבו היתה ממרקת את גופה במקלחת הרפת. אתרוגי שאף לתוכו את ריחה בשאיפה עמוקה וממושכת. ובתוך כך עצם את עיניו וריפה את גופו. וכל עצביו נדרכו אל הפיסה הקטנה בכתפו שעליה נשענה קלאריבל לרגע קצרצר. וכשהתעורר כאילו נעור מאיזה עילפון בלתי צפוי. הוא מיצמץ בעיניו וכאילו לא תפס שהוא עומד עם המתנדבת הצעירה על משטח החצץ שבחצר־השומרים, ולא על רציפי־העץ החורקים שבעיירת־הקרפטים ההררית.

קלאריבל סרבה להכנס לתוך צריפו והוא הוציא בשבילה כיסא קטן, ושם לפניה את רובה־הציִד שלו מפורק מכדוריו. וכשפרש ממנה כדי לבשל את הקפה שאהב, אותו קפה שלמד להכינו לא הרחק מכאן, על מגרש האוהלים של מחלקת הפלמ״ח, לפני יובל שנים בערך, ראה בחֲטָף איך היא מגביהה את הרובה אל כתפיה. ואחר־כך ראה איך היא עוצמת עין אחת ומכוונת בעין השנייה, ואיך היא מושכת בהדקים. והיא הסמיקה מעט כשראתה אותו עומד לפניה עם ספלי הקפה, בשעה שהיא השמיעה בום־בום בקול חרישי. אבל אתרוגי השים עצמו כאילו לא ראה ולא שמע איך נהגה ברובה־הציד, והסביר לה בפרטי פרטים מהי הדרך הנכונה לבישול קפה, אותה למד בלילות הארוכים בשנים ההן, שלפעמים נדמה לו שלא הוא חי בהן ולא הוא סבל בהן ולא הוא שאצר אותן בזכרונו, אלא איש אחר, איש שתרמיל קטן צר מהכיל את כל חייו, ואב אוהב ואם דואגת דחסו בתוכו את כל תקוותם. ושילחו אותו, נער רך, לארץ חמה ורחוקה, ארץ שאליה הם לא יכלו להגיע, והוא לא יוכל לצאת ממנה. כי זמנו מתקצר. ואפילו המקורבים שבין מיטיביו, אלה שזכרו לו את ימי־החסד הקצרים של הקרב הנורא במלכיה, את קור הרוח המפליא שבו נשא את כאביו המפלחים את ידו מותזת־האצבעות, אפילו הם כמעט מסכימים עם הטוענים ששומר־השדות המזדקן אין בו שום תועלת. ואולי כדאי להטות אוזן לאומרים שיש להחליפו בהקדם בשומר אחר, צעיר מהיר ומיומן שאינו עמוס במטען מכביד כזה של זכרונות. איש בתחילת דרכו שטרם החמיץ את החיים הממהרים לחלוף. איש שאינו מסוגר בתוך חצר, כלוא בין מלונת־כלבים שנצבעה מחדש לבין אורוות סוסים הנזקקת לשיפוץ.

ה

עשרת הימים שבהם עזבה קלאריבל את עבודתה ברפת ובאה להיות אתו בצריפו, היו הימים המאושרים בחייו. הוא זנח את חובות השמירה, התיר את הסוסה ושכח להאכיל את כלביו. כל הלילות היה דבוק אל גופה הצעיר, שואב ממנה בתאווה את לֵיחַ נעוריה, ומתרפק על הנשים שהחמיץ בחייו, על משפחתו שלא הקים. וקלאריבל נענתה לו במין הענות מופלאה שלא היתה מוסברת אפילו לו עצמו. הגבר המזדקן שהשפיל עצמו בצורה מלבבת כל־כך נגע אל לבהּ. בשעורי הרכיבה שנתן לה מצאה בו דברים שהרפתנים הצעירים לא היו מסוגלים לראות. הם התפלאו עליה מאוד כשהניחה את מגפיה בתאה, תלתה את סרבל החליבה ואמרה שהיא הולכת אליו ואינה יודעת מתי תשוב. ועד שתשוב, שלא יתעצלו וימצאו לה מחליפה מבין המתנדבות. כי מאוד חבל לה על הפרות הסובלות ועל העגלות שלא יהיה מי שישקה אותן. אבל היא לא שמעה לדברי הלעג שלהם, לקחה את בגדיה ועברה אל חצר השומר, מרחק של כלום מהמבנים הטרומיים שבהם התגוררה.

בבקרים ישב אתרוגי על אבן בחצרו והתבונן בקלאריבל. הוא יכול היה להביט בה שעות. הוא לא שבע מראות את גופה הצעיר בחילופי תנוחותיו. את דרך טיפולה בבגדיה. את ידיה העושות בשערה. מלאכות הנקיון שעשתה בצריף ומחוצה לו ריתקו אותו והוא לא הרגיש בחלוף הזמן. בעיקר התחבב עליו אופן כביסתה. היא משכה מהצריף את גיגית הפלסטיק הגדולה וכרעה עליה בכל גופה. הצעיף שכיבסה, הצעיף השחור שהיתה קושרת לצווארה, מצא חן בעיניו מאוד. איזו דרך צרפתית לגינדור קל ומושך. כשנכנסה אל הצריף והשאירה אותו מושרה בתוך הגיגית, לא התאפק וזינק אל תוך הצריף ממקום תצפיתו שבחצר, טובל את פניו בתוך הצעיף הרטוב, ושואף את ריחו עד למחנק. צווארה הארוך שסביבו היתה קושרת את הצעיף קסם לו עד איבוד חושיו. כל היום היה מהלך אחריה, מלטף אותה בגבה ובעורפה. היה מגביה את סנטרה ונושך ונושק לצווארה. ובלילות כששכבה לפניו ביקש ממנה שתקשור לצווארה את הצעיף. והיא נענתה לשגיונותיו וקשרה את הצעיף כמו שביקש. ואחר־כך כבדרך משחק העבירה אותו לפני עיניו, שיחדל להסתנוור מהעירום הנערי שלה. והוא התעוור מרצונו, ושמח כל־כך להשתקע בחשכה, לאבד בתוכה את ידיו ואת רגליו ולצלול אל המעיין הריחני של גופה.

קלאריבל פינתה את הצריף מזוהמת השנים שהצטברה בו. היא לא ידעה מנוחה גם לרגע קט. ידה המיטיבה הועברה על פני כל החפצים שהיו מונחים בו. וכשגמרה לנקות את הצריף ניקתה את החצר ואחר־כך התמסרה למירוק המלונה המטונפת. אתרוגי לא יכול היה לעצור בעדה וגם לא רצה. הוא התהלך אתה בעשרת הימים הללו כאילו הוא חסר כל רצון משלו. מה שביקשה ממנו מיהר ועשה. ומה שרצתה מיהר והביא לה. עד שמצאה במגירה את ערימת הגרבים המלוכלכות שלו. עשרות זוגות של גרבים שלא כובסו. אתרוגי היה זורק אותן מגולגלות אל מתחת למיטה ואחר־כך, כשבא עליו איזה התקף קצר של טָהֲרָה, ערם את כולן בתוך המגירה. קלאריבל התנפלה על ערימת הגרבים וכשיהודה אתרוגי ניסה למנוע בעדה, עלה בה רוגז פתאומי שלא היה מוכר לו מקודם. לפתע החלה לצעוק עליו בתערובת לשונה, והוא שכבר ויתר על כבודו וכבר התרצה וכבר היה מוכן לעשות כל מה שתגיד, פשוט, לא הבין את דבריה המסוכסכים.

וכששכבו רפויים ומפויסים נטלה את יד שמאלו הפגועה וביקשה להסיר את כפפת־העור התומכת שלו. אתרוגי סייע לה להתיר את קישורי התמיכה של הכפפה. ופתאום נדהם כשהיא נצמדה אל גרמי האצבעות המותזות, נצמדה ונישקה אותן בחום ומתוך פרץ של תאווה. הוא משך ידו ממנה בפתיעה ובכאב. אבל היא ליטפה את ידו והרגיעה אותו בלשון מילמולית שלא הבין את פִּשְׁרה. והיא נשקה לו בעדינות, ואחר־כך נפתח בתוכו משהו, כמו נפרץ זכרונו, ממש כבליל השריפה של המתבן, והוא סיפר לה על הימים הרחוקים של ילדותו. ימים שבהם היא עוד לא באה לאוויר העולם… על לילות השרב ברכס של מלכייה, ועל יום־הקרב שהיה אבוד מראשיתו. ועל הצרור המנובז שפגע בו והתיז את אצבעותיו. והיא שאלה מה זה מלכייה והוא אמר לה שם מקום אחד בגליל. והיא אמרה שהיתה בגליל, עם קבוצת המתנדבים בטיול משגע. הם ביקרו באתרים הקדושים לנצרות. והיא שאלה אם מלכייה גם היא אתר קדוש לנוצרים. ויהודה אתרוגי אמר לה שמלכייה היא מקום קדוש רק בשבילו ואולי בשביל עוד כמה אנשים שעדיין זוכרים את הקרב הארור ההוא, בצהרי החמסין הקשים, על הרכס הבוגדני מוכה הטרשים.

ואחר־כך עמל חצי לילה להסביר לה שלא בגלל המלחמה נכשלו חייו. ולא בשל שבע השנים האבודות שעשה בפלמ״ח. ולא בשל עליית־הנוער שהשליכה אותו אל חופי הארץ. וגם את משפחת הדוד אין הוא מאשים, כי עד היום לא ברור לו מי היה כפוי־טובה באמת. והיום, ממרחק השנים, הוא מיטיב להבין את האיש הטוב ההוא, הדוד הרחוק שיצא מחייו לפני שנים רבות כל־כך.

קלאריבל שאלה אותו על אביו ועל אמו ועל עיירת מכורתו. והוא אמר לה שגם רציפי העץ שבעיירת־הקרפטים ההררית אינם אשמים בכך שחייו התגלגלו לאן שהתגלגלו. ואת אביו ואמו הוא בקושי זוכר. ובימים – יש ואינו מצליח להעלות בתוכו את דמותם. ורק בחסד הלילות, לילות־הסיוטים הקשים והחלומות מלאי האימה, רק בחסדם המפוקפק הוא מצליח לעתים רחוקות להעלות את דמותם כמו שהיו בחייהם. ולפתע סיפר לה מה שלא סיפר לשום אדם. איך הוא מצליח לשוחח עם הוריו בלילות הטירוף הקשים. ולא פעם הקיץ מעצמו, כשהוא דובר בלשון הסלאבית ההיא, לשון ילדותו. וכך יש בקרים שבהם הוא מתהלך ובאוזניו מהדהדות המלים המוזרות. וכבר ניסה לחזור עליהן שוב, לאור היום, ולא הצליח. כאילו יש בעולם הפרדה אמיתית שכזו, בין מה שנראה ונשמע לאדם בחלומו, ובין מה שאדם רשאי לזכור כשהוא שרוי בהקיץ.

עשרת הימים שקלאריבל שהתה בצריפו היו ימים של חגיגה אחת גדולה וארוכה. יהודה אתרוגי לא הצליח לרוות את צמאונו אליה. לא אל גופה, לא אל מַרְאֶהָ בעודה עוסקת בעבודות הבית, ולא אל הדברים שהעירה בו בשאלותיה. הוא לא שאל אותה כמה זמן תשהה בצריפו. הוא לא שאל אותה מי הוא הצעיר מצעירי המשק שראה אותו מתייחד אתה כמה פעמים. הוא לא שאל אותה שום דבר. הוא רק הניח לעצמו להיגרר אחריה כאילו היה מפורק מרצון עצמי. הוא לא התערב בשיחה כשנכנסו אל החצר כמה מן הרפתנים ודיברו איתה בגסות ובקול רם. הוא אפילו לא יצא מצריפו כשקלאריבל נקראה שוב ושוב להידבר עם חברים מהקיבוץ, שכולם היו דורשי טובתה. כמו בחלום עברו עליו עשרה ימים משכרים והוא לא ידע את נפשו. ולפעמים היה העונג ממלא אותו כל־כך, שעלו בו זכרונות, בלי שהזמינם, מהימים הרחוקים שהיה ילד ברשות אמו והיא טרחה עליו כל הזמן לפנקו.

כל מה שעשתה המתנדבת הצעירה העיר בו זכר רחוק מהימים הטובים שבחייו. הימים בהם היה ילד ואמו אישה צעירה ויפה ואביו יוצא ובא בבית ובעיירה. ויש לו שם ויש לו צורה ויש לו מעמד, והכל זורם מישרין. ומבטיח שהוא, יהודה אתרוגי, יזכה גם הוא לחיים טובים ומובטחים. וכשהוציאה קלאריבל את בגדי־החורף העבשים שלו אל השמש, נזכר פתאום בחום שחש כשהיה שרוי בין הוריו בבית־העץ, בהרים, בלילות החורף הקרים. המעיל העבה של אבא שהיה עשוי מִשְׂעַר גְמָלִים ודומה לפרווה ענקית היה מוטל על שלושתם. והם נכנפו תחתיו והתחברו מתחתיו לגוף אחד מאושר. אתרוגי היה יכול אפילו להזכר בריחו של שער הגמלים, ובריח שערותיה של אמא, שפני הילד שלו היו משוקעים בתוכן. כל צעד שצעדה קלאריבל בתוך הצריף ובחצר מרופדת החצץ העלה בו את זכר אמו הלובשת את בגדיה וטורחת על בגדי בני־הבית. הוא זכר איך ארזו את בגדיו לפני שהוסע אל הרכבת. הוא זכר את אמו בוכה על המזוודות ואחר־כך על כתפו, כשהיא חורזת מחרוזת ארוכה של ברכות לדרך, שממנה אין עוד חזרה. מה עלה להם בשארית ימי חייהם? האם באמת עלו באש כמו שסיפר לו פעם מישהו בפלמ״ח, לפני שנים? הזהו מקורם של חלומות־האש שלו, שבהם נשרפת כל העיירה?

לילה אחד התגעגעה קלאריבל אל העגלות שהיתה משקה ורצתה ללכת ולראות אם לא הזניחו אותן. אתרוגי אמר לה שאין שום בעיה. פשוט יעלו על מכונית־הסיור הקטנה שלו ויסעו אל הרפת בתוך שתי דקות. אבל קלאריבל חשבה אחרת, והיא הפצירה בו שיחכו עד לחושך. ואז משכה אותו החוצה והם נערכו למסע כאילו היו יוצאים למרחקים. הוא חבש למענה את הסוסה והילך לפניהן, והוליך אותן בשביל נסתר, כדי שיגיעו אל הרפת בלי שיראה אותם כל הקיבוץ. והוא שרק לכלביו והם יצאו לפניהם ואילו לא היה מרסן אותם ללא הרף היו משסעים בפראות כל מי שהזדמן בדרכם. ואתרוגי השב לעצמו שהמתנדבת הצעירה הזו עירבלה עליו את כל עולמו, ומי היה מאמין לפני כמה שבועות שהוא יֵצא למענה בשיירה לילית חשאית, רק כדי שתוכל ללטף כמה עגלות מצחינות ומזילות ריר. והוא תהה על כוחה של קלאריבל להניע את חייו החוצה מהמסלול שנקבע להם. ודקירות אחדות דקרו את לבו, כשהעלה לפניו בדמיונו מה יהיה עליו ביום שתיעלם מצריפו.

ו

לאחר עשרה ימים עזבה קלאריבל את הצריף. בפתאום באה ובפתאום הלכה. אתרוגי יצא לסיבוב השמירה של אחר־הצהריים ולא ניחש כלום. הקיף את המטעים, הרחיק עד אל מעבר למאגר־המים המרוחק, ושב וחזר דרך חוות הלולים. כדי לשוב במהירות ויתר על הרכיבה ונסע במכונית־הסיור הקטנה שלו, ורק איזה שד קטן דחק בו לא להשתהות ולא להתאחר. אבל חפזונו היה לחינם. עוד מרחוק ראה שהצריף נטוש. יש סימנים קטנים לאיש אוהב הנראים לו גם ממרחקים, ועל פיהם הוא יודע אם האשה בצריף. הוא החנה את המכונית בחצר, רץ אל הצריף, הקיף את הגינה, הציץ בין העציצים הגדולים וידע שהיא הלכה. כביסתה שתלתה על ענפי הקזוארינה נעלמה. הצעיף השחור שלה שייבשה אותו על קורת העץ בכניסה לצריף, שהתנפנף ברוח כמו קמיע, סולק בחיפזון. סנדליה שהיתה מותירה אותם על החצץ לפני הדלת נלקחו. והמטפחות הצבעוניות שבהן קישטה את האוכף ואת הרתמות של הסוסה נאספו עד אחת. ומה שהיה חשוב לו מכל, ריחה, ריח בושם ענוג שריחף מעליה ופשט על סביבותיה והיה שורה על הצריף ועל החצר כל הימים שהיתה כאן, נסחף עם רוח אחר־הצהריים, ולא הותיר אחריו אפילו עננה קטנה אחת.

אתרוגי מיהר אל הרפת ואל מכון־החליבה. כל הלילה התהלך בין החצרות וחיפש אחריה. הוא ביקש בכל הסככות, בין הפרות המבכירות, בתאי העגלות שאותן השקתה, ואפילו אל משטחי הבטון של המרכז לחלוקת מזון הגיע. אבל לא ראה ולא מצא לה שום זכר. הרפתנים הביטו בו בעין לא טובה, כאילו זעמו עליו, ולא רצו להרבות עמו בדברים. מישהו אמר שראו אותה נוסעת בצהריים, עולה על אוטובוס בתחנה. לאן נסעה? האם היתה לבדה? או שהיה אתה המחזר הצעיר שלה, שאתרוגי כמעט שכח את קיומו בימים האחרונים? האם השאירה איזו הודעה. הם שלחו אותו אל המזכירות. למה לא? ודאי השאירה בחדר המזכירות הודעה בשבילו. שילך למזכירות ויברר. שם בטח יודעים. ואם הוא רוצה הוא יכול לפנות גם אל האחראית על מגורי המתנדבים. אולי גם היא יודעת משהו. הרי לא ייתכן שתיעלם לה ככה באופן מוחלט, בלי להשאיר סימנים. והוא סבב בשבילי הקיבוץ, באור המחוויר של השחר, ברטיבות הצוננת שלפני הזריחה. אולי ראו אותה במבנים הטרומיים, במגורי המתנדבים? אולי גויסה בטעות לעבודה במשמרת־הלילה בבית־החרושת? רגליו כאבו מרוב התרוצצות, וידו הגדומה הכבידה עליו בכאבים לא צפויים. כמה זמן כבר לא חש כאבים ביד הפגועה? וזכר נשיקותיה פילח את זכרונו. איך ביקשה אותו שיסיר מעל ידו את כפפת־החיזוק. איך סייעה לו בעדינות להתיר את הקישורים המחוברים לפרק־היד. איך משכה ברכּוּת בכפפה ופשטה אותה מעל כפו. ואיך התנפלה לפתע, באיזה פרץ של תאווה על הגדמים וממש מצצה אותם בנשיקותיה. בשרו הסתמרר והוא ידע ששוב לא יראה אותה לעולם.

האם הסתפק בליל־שיטוטים מתיש אחד? או שבחר להתענות בשני לילות שימורים? לפי העדויות קשה להחליט. משום שאיש לא זכר מתי ראה אותו ישוב קפוא אל שולחנו, מול חלונו המאפיל. האם היה זה בלילה הראשון לאחר נסיעתה של קלאריבל או אולי בלילה השני? ואם בלילה השני, איך העביר את יום־הסבל המתארך שביניהם? מה עשה לבדו בצריפו מאז שב מחיפושיו? האם באמת השאיר איזו רשימה? הלך ודיבר עם חברי המזכירות ועם האחראית על המתנדבים? ובכלל את מי בחר לראות ביומו האחרון, עם מי שוחח, למי רמז על המעשים האיומים שיש בדעתו לעשות? וקלאריבל, האם יצאה מצריפו, לאחר עשרת הימים, בידיים ריקות? ומה נשאה אתה לדרכה? האם באמת העניק לה מתנות, כמו שסיפרו בקיבוץ? או שהיא משכה לעצמה, ללא רשותו, דברים שחשקה בהם ביציאתה?

מהלך האירועים שהתפענח למחפשים היה נורא. סדר הכרחי של תנועות ומעשים. רצף מחריד של החלטות שאתרוגי קיבל והוציא אל הפועל ברצינות ובקור־רוח. בראשונה ניגש אל המלונה. הוא עמד שם שעה ארוכה והביט בשני הכלבים שאהב. הם נדחקו אליו, קפצו עד לגובה כתפו, ליקקו אותו בלשונם הלחה. הוא ליטף את שערם. את ראשיהם, החליק ועבר לאורך אזניהם. האם היו אלה אותם כלבים שרכש לפני כחמש־עשרה שנה, וטרח באילופם כל־כך קשה? או שהיו גוריהם של הראשונים והחצר והמלונה היו להם מולדתם היחידה? הוא רכן אליהם ולחש להם מלים מרגיעות. אבל הם ראו בצערו. ואולי גם חשו באיום נסתר שהצפין. והם לא שקטו. התלוו אליו תוך יללות ונביחות קצרות אל המחסן שמאחורי המרפסת. הם התרפקו על כפותיו כשהכין את מזונם ועירב את מנת־הבשר עם הרעל שהיה מוכן אצלו מימים. הם לא הרגישו במאומה וחזרו אחריו אל המלונה. הם לא המתינו עד שהניח לפניהם את הבשר המורעל. זינקו וחטפו אותו ממש מבין אצבעותיו. ואחר־כך התקוטטו על גודל המנה. אתרוגי הרחיק כמה פסיעות מפתח המלונה ובאין־קול נפרד מהם בברכת־דרך מוזרה. אפשר שבלי שחש בכך אמר את הברכה בלשון הסלאבית הנושנה ההיא, לשון לילות־הסיוטים שלו, לשון ששימרה עצמה בתוכו ופרצה ברגעים קשים כמו רגע הפרידה מן הכלבים.

לאחר שכילה מעשיו האחרונים עם שני כלביו, הלך אתרוגי אל האורווה. הסוסה צנפה לקראתו באהבה. האם ניחשה שהוא נושא סכין גדולה בחגורתו? האם ידעה שכבר מזמן סימן לו מקום בגרונה, נקודה רגישה, שבה יתרחש הכל במהירות וללא כאבים? הוא ניגש אליה, משך בראשה מתוך האבוס, היטה אותו וליטף אותה לאורך ראשה. רעמת־שערה, הנופלת לצדי צווארה, הזכירה לו את שער־הגמלים שממנו היתה ארוגה אדרת אביו, בימי החורף הרחוקים של ילדותו, שלפעמים, ממש כמו בשעה זו, הוא באמת מתקשה להאמין שהיתה מעולם. הוא לקח את המברשת הנוקשה והבריש מבלי דעת את גופה כמו שהיה נוהג לעשות ימים רבים. הוא זכר את הימים הראשונים שרכב עליה. את חיבתו אליה, שנתעוררה כמעט מהשעה הראשונה שנקשרה בחצרו. הוא הכיר לה תודה שקיבלה עליה את גופה של קלאריבל בנחת וברצון. כמה יפה היתה קלאריבל בשעות שלפני החשכה, כשהיתה רוכבת על הסוסה, בדרך השדות, לא הרחק מהגשר הישן. הוא היה נוסע אחריהן או לצדן, או סתם מחנה את המכונית לצד הדרך, ועוצר בקושי בדמעות האושר הבלתי צפויות. למה דחק בה כל־כך שתעזוב הכל ותעבור אל צריפו? הרי יכולה היתה להמשיך ולרכוב על הסוסה והוא מהלך לצידה עוד ימים רבים? הוא שלף את הסכין הגדולה מחגורתו, חתך את החבל שבו היתה קשורה, ובמחווה פתאומית פתח את דלת האורווה, ואחר כך גם את שער החצר, והריץ את הסוסה אל מרחבי־השדות. שם גם נמצאה, רועה בעשבי־הנחל, לא הרחק מהגשר הישן. רתמתה לא נמצאה, האוכף נעלם וגם את הסכין הגדולה לא גילו המחפשים.

מן האורווה הלך אל המחסן. שם הגביה את מיכל הפלסטיק שהיה מלא בנזין. המיכל היה כמעט מלא ולידו גם נערמה, כאילו מאליה, ערימה של סמרטוטים. מכנסיים צבעוניים וחולצות־פלנל של ילדי הקיבוץ הקטנים שיצאו מכלל שימוש. הוא ניגש פעם אל המתפרה, אסף לו ערימה והביא אותה אל חצרו. כשנגע בבדים הרכים עבר בו רטט שלא הצליח לכבשו. ידיו הרעידו מעט והוא חשש שאולי לא יצליח להביא לידי גמר מה שזמם. ריחם של הילדים עדיין נדף מן הסמרטוטים. והוא זכר את חליפת הצמר הכחולה שלו, שאמו היתה מלבישה אותו בה באותם ימים טובים. הוא זכר איך התהלך בה בחגים ובשבתות. הוא זכר איך הצמר גירד מעט את עורו והציק לו, אבל אמו הרגיעה אותו ואמרה שהכל יוטב עם הזמן, והוא יתרגל אל החליפה. איך לא הרגישה קלאריבל בכל אלה? איך לא ניחשה את כוונתם? האם לא שמעה מחבריה הרפתנים על האיש המהלך בלילות בקיבוצי הסביבה ומעלה אש כמתבנים? האם לא שמעה מהם על התמהוני אחוז תאוות הנקם המתרוצץ בלילות נושא פחי בנזין וגפרורים? ואיך לא היססה לזנוח אותו. הרי סיפר לה בלילות אהבתם כמה כעס הצטבר בלבו על אמו שזנחה אותו ושילחה אותו לבדו, ילד עם ילדי עליית־הנוער.

ואחר־כך התרחש הכל במערבולת שאינה ניתנת כלל לשיחזור. ייתכן והלילה היה שקט והצעקות עלו רק מִפְּנִימוֹ. אותן צעקות מוכרות מלילות־הסיוטים שלו, באותה לשון סלאבית מסורבלת, המלווה את חייו כלשון־רקע שאינה משתתקת לרגע. הכל התערבב עליו בשעה האחרונה. הסמרטוטים שנטבלו בבנזין, חפיסות הגפרורים שמילאו את כיסיו, המתבן החדש שהיה דחוס בקש יבש עד למחנק. גל הסמרטוטים הבוער הנזרק אל אפילת המתבן נדמה לו לשנייה קצרה כמו אדרת החורף הכהה של אביו. האדרת העשויה שער־גמלים שנזרקה אליו בעמדו לבדו על רציף־העץ של תחנת הרכבת הקטנה, בעיירה הקרפטית ההררית. קריאות הקרב הניחרות ממלכייה נתערבבו בצעקות הפצועים. החמסין הנורא ששרף את הרכס, הרתיח את הסלעים והעלה באד מרטיט את תמונת הנסיגה המְבִישָׁה. זעמו גבר עם גבור הרעש באזניו. בגידת המפקדים בין הסלעים הלוהטים. בריחתה הפתאומית של קלאריבל. פניה המאורכים ושערותיה הכהות, שהוא נטעה לכמה ימים וחשבן לפניה הנשכחים של אמו ולשערותיה שלמגען הוא נרעד עד היום. ואחר־כך האש והעשן, המתבן הבוער וכפפת־העור התומכת שלו שנשמטה מידו בשעת הבהלה. ורק אותה לבדה מצאו המחפשים למחרת, אחרי השריפה. קישוריה ורצועות־העור שלה נותרו שלמות כולן, ואפילו אחת מהן לא נחרכה.

א

זִכְרִי בן־יהודה, פועל תעשייה מסור, שוחר שלמות מזדקן, איש דקדקן ומקפידן נורא עם עצמו, ישב אל שולחן העץ המאולתר שלו, מול חלון הזכוכית הגדול שבדירתו ולטש עיניים חסרות מגן אל עץ הפֶּקָן שבגינתו. העץ האיתן הניח את דעתו. הגזע החסון, ענפי המשנה החזקים, הקליפה החומה המבוקעת, כולם היו סימנים לעץ בריא שלא יקרוס בבוא השעה היעודה. לפעמים, בימי סערה, או בימים שהיתה רוח עזה נושבת ובאה מכיוון הרפתות היה מניח לרגע עיסוקים חשובים, מפנה עצמו משולחן עבודתו העמוס בספרי מילונים, ניגש אל חלון הזכוכית, מצמיד מצחו הלוהט אל הזכוכית הצוננת, וחוקר מרחוק את תנועות הטלטלה של עץ הפקן.

הגינה הקטנה שלפני פתח דירתו היתה מעט זנוחה. למען האמת איש לא טיפל בה. זכרי בן־יהודה הטיל את טיפוחה על עץ הפקן. הוא עצמו כבר תש כוחו. היו שנים שהחזיק על המרפסת מאחור, מתקן עץ פשוט שהרכיב במו ידיו. על המתקן תלה כמה כלים לעבודת הגינה. מגרפה שבורת־שיניים, מעדר שידית העץ שלו העלתה עובש, ואיזה משפך ישן מפח מגוּלוון. אבל בשנים האחרונות, מאז הבטיל אותו הקיבוץ מעבודתו הקודמת, האהובה, הרכבת ארגזי עץ לאריזת הדרים, ומאז שעבר הסבה לתעשיית מיכלי הפלסטיק, נחלש כוח הרצון שלו, והגינה חדלה מלהעסיק אותו. באביב, כשעץ הפקן התכסה בניצת לבלובו שמח שהוא מעניק מראה רענן לגינה הזנוחה. ובחורף, כשנשורת העלים החומים היתה מצטברת על המדרכה הצרה שלפני הבית, חוסמת את דרכי הניקוז של המים, משתחלת בכל סדק ופולשת בלי הרף לתוך הדירה הקטנה, שמח על המראה החורפי ששיווה עץ הפקן לדשא הקטן, לקיר הבית הנחשף לפתע, אחרי חודשים של כיסוי מוצל. ואז היו תוקפים אותו געגועים קשים לילדותו הרחוקה, לבית הוריו הישן, לעיירת מכורתו הקבורה מתחת לתלי־האפר. אי שם בפולין המזרחית.

זכרי בן־יהודה, לְשׁוֹנָאִי חובב ומעמיק חקר בשפת עֵבר, שערימות של מילונים עבריים מתגוללים בדירתו הקטנה, לא היה מוצא מנוח עד שלא היה נתלה כולו בכל גופו ונשמתו בריכוז ובצמידות ובדביקות במעשה הפיענוח של איזו מלה מוקשה בלשון הסרבנית הזו. הלשון הבעטנית הזאת שאינה מתרצה לו ואינה מתמסרת לו. הלשון הקשה הזו שבימי בחרותו נגלו לו מרחוק כמה מציצי יופיה הנסתרים. אבל בשנים האחרונות הפכה למלכת־חייו ולילותיו. והריהו מתמסר לה כולו, נותן בידיה את הפתיל הדק של שארית חייו הדלים. ללא שום חשש הוא מפקיד אצלה את שארית ימי חייו, מעט החלומות שעדיין פוקדים אותו מפעם לפעם, ואת מעט זכרונותיו שמהלכם בוגדני, וכניסתם קשה ויציאתם מכאבת, והם משגעים אותו לגמרי בעת האחרונה.

והוא מפנה פניו מן החלון וחוזר במהירות אל השולחן, נותן מבטו במילון הפתוח וממלמל בחשאי “אַדרָכתָא, אדרכתא”, מלה משורש ארמי שהוראתה שטר־גבייה. ובהשאלה, אצל סופרים ומעט משוררים, נשתנתה הוראתה והפכה למסע־עונשין אכזרי, הכרוך כמעט תמיד בשפיכת דמי נקיים. אם משום גביית מיסים שלא שולמו ואם סתם כך כדי להעשיר את השליט. הוא עומד אצל השולחן, רואה את המלה הארמית הארוכה שלבו אומר לו שמקורה בשורש עברי. והוא אוהב אהבת נפש מלים ארוכות בנות למעלה מחמש אותיות. הוא חש בוז פנימי שקשה לו לכבשו, אל מלים קצרות ופשוטות שאין שום סוד מונח ביסודן. האדרכתא הזו הריהי ממשפחת המלים הנבחרות. מלים שמוצאות חן בעיניו מהרגע הראשון. אפשר לראות את כתמי השומן על הדף, כל הדפים המשומנים במילוניו הם דפים שנושאים על גביהם את המלים הנבחרות. ארוכות אברים, עוֹטִיוֹת סוד, משַׁמרות בתוכן משמעות כפולה. ואפשר גם להטותן על צדן או על גבן, להשכיבן פנים ואחור ולמורחן על מצע הנייר הלבן. הנה למשל: אדרכתא, מדוע לא לרכך מעט את התחילית הארמית הנוקשה, המתחילה באל״ף ובתנועה קשוחה וקמוצה וכל אחד יכול להרגיש בכך. מדוע לא להמיר אותה בה״א שהיא רכה יותר. נוחה יותר? אלא שכמובן, כמו שכבר העיר בהערה הקצרה והבהירה שפירסם לפני איזה זמן בפינת הלשון של עלון המשק: המשמעות משתנה. ואין זה אותו הדבר. זה כוחה וזו אֵימָתָה של הלשון. והפחותים לא יבינו בה לעולם. הם מסרו נפשם על קידוש מהפכה ונטשו בתי־הורים חמים ומשפחות אוהבות, ובעטו באלף שנות יהדות בפולין. ובאו לארץ השחונה הזו, שהעברית הנוקשה היא חלק משחינותה. אבל את סוד הלשון לא יתפסו עד יומם האחרון. נידונים לעילגות מתמדת, לדלות שלא במתכוון, לשימוש בכלים ריקים. וכל השנים הרבות הללו, שהוא נמצא לצדם מאזין ללשונם הדלה וכואב את כאבה, והם לא חשים בו ובאהבתו, ומזלזלים גם בו גם באהבתו. הם צוחקים בחדריהם לפינת הלשון שלו. ומעמידים פני תלמידים נזופים כשהוא עוצר בהם על המדרכות הצרות ומתקן את לשונם הדווּיָה. אבל כשהוא מתרחק הם מעווים פניהם ומחווים אחריו תנועות המרמזות שהאיש אינו שפוי בדעתו. והוא כמעט זועק אל עצי הפקן החסונים שמסביב את כאבה של הלשון העברית, אהובתו הנאנסת.

המחשבות עצבנו את זכרי בן־יהודה והוא חזר אל חלון הזכוכית. בורים וקטני נפש מסביב. אנשים שהנה נפתח להם מעשה־נס פתח קטן אבל אמיתי אל המקור הנכון, אבל הם מיהרו להגיפו איש איש על פי דרכו. והיום, רק הוא, זכרי לבדו, ואולי עוד איזה איש צעיר, מאלה הצעירים החוזרים מבולבלים משנות שירותם הארוכות בצבא, רק הם רואים לאן באמת מתגלגלים הדברים. וגם כשהוא דורש לפני הצעירים המאזינים לו בתמיהה, ומסביר את החוקיות הנסתרת שבחילופין בין אל״ף לבין ה״א במלים הארמיות הארוכות, וגם כשהוא עורם לפניהם את הדוגמאות החיות המזנקות אליו מבין דפי המילונים, הרי יש לו הרגשה שהוא עובד עבודת חינם. אדרכתא אינה יחידה, יש עשרות ואולי מאות כמוה בלשון, ועוד רבות כמוה שטרם נולדו, והן מקננות בתוך מוחות הוזים וקודחים של מולידי הלשון. מה זו אסמכתא, אתה יודע? ומה זו הסמכה, אתה מבין? הרי היית חייל ואתה ודאי יודע מהי אספקה? אבל הספקה זה כבר עניין אחר לחלוטין. נו, אתה תבין בעצמך, אם רק תרצה. וכשהצעירים מגלגלים מולו עיניים אטומות ומבטם מתאבן, אומר להם זכרי בן־יהודה, אין דבר, אין דבר, אני ארשום לכם את הדברים על גליון נייר. חד וחלק וברור. ואינו חדל מהם עד שהם נמלטים מפניו אגב דברי חוצפה וקוצר רוח.

בגינתו מונחים האביזרים שהכין בסדר הכרחי. כאן אסור לטעות בשום פנים, כיוון שהזמן שיעמוד לרשותו יהיה קצר. משהו בין אור ראשון לשעת תחילת העבודה. זוהי השעה שבה חולפים על פני גינתו בשביל התלול המעפיל אל המפעל עשרות צעירים רכובים על אופניהם המהירים. זכרי בן־יהודה השהה מבטו על הדרגש, דרגש העץ שהתקין במו ידיו. כמה פשוט לעשות הכל בתנאי שמחשבתך בהירה ולשונך מדויקת. ללא תוכנית וללא שום קו של סירטוט וללא בקשת עזרה מהמסרטטת הנחמדה של המפעל. הוא ליקט קורות אחדות משאריות ארגזי המשלוח שבהם מגיעות המכונות החדישות לייצור הפלסטיק. לנסר את העץ הריהו זוכר עוד מימי הפרדסים הרחוקים שבהם היה פועל אריזה זריז, והעוטפות היו משלחות אליו חיוכים סמויים. הוא קנה לו אז מיומנות נפלאה בפטיש הקל, במסמרים המאוחסנים בין השפתיים המשווים לחיוכו כוונות נסתרות. הוא התמחה גם במתיחת שבטי העץ הלחים ובמסמורם המדויק אל התיבות.

אילו לא היה מחמיר כל־כך עם עצמו אפשר שהיה אפילו נהנה ממעשה ידיו. וכבר פנתה אליו שכנה ושאלה אם יוכל להתקין גם בשבילה דרגש כזה. בשביל הנכדים, כמובן. נכדיה המתוקים, כדי שיוכלו להיעזר בו בקטיף אגוזי הפקן.

מעל לדרגש, מיטלטל ברוח, החבל שהביא מחצר המפעל. בזבוז שכזה ולאיש לא אכפת. איזה עולם בזבזני בנו הצעירים. וכמה דברים של ערך מתגלגלים בחצר המפעל בלי שאיש יטרח להרימם ולעשות בהם שימוש הגון. אגב, המלה דרגש, מוצאה ודאי ממקור פרסי וגלגולה אל היוונית וממנה אל העברית. ויש בה עניין עצום. וכשתבוא לו שעה של פנאי כדאי שיתפנה קצת מהדיבוק המענה של המלים הארמיות ארוכות האברים, וימצא לו רגע להרהר אחר מוצאן של מלים קשות ושכיחות, כמו למשל דרגש. והוא הריהו זוכר עדיין את הדרגשים שהתקינו להם בימי הבראשית של הקיבוץ, לשם רחצה במקלחת מלאת האדים. הוא זוכר את שעות הישיבה על העץ החלקלק מתחת למים הרותחים, את הבשר המאדים, את האדים הממלאים את התקרה ועוטפים את הנורות בהילה משונה. את ריח הסבון ואת שירת הנערות מעבר למחיצה הדקה.

זכרי בן־יהודה מעביר מבטו כמה צעדים הלאה מהחבל. שם יציב את המגרפה המיוחדת חסרת השיניים שהתקין לצורך העניין. רק פעולה משולבת היטב של כל האביזרים הללו תביא אותו למימוש כוונותיו. בדיוק, באכזריות, ובלי פרפורים מיותרים. חבל חזק ואמיץ הקשור אל ענף חסון של עץ הפקן. דרגש שבנה במו ידיו, הנבעט אחורנית בבעיטת־עקב מחושבת היטב. מגרפה אשר תשמש מנוף למשיכת החבל ולקשירתו גבוה מעבר להישג ידיו. אדרכתא מהי? בוא חייל צעיר ואומר לך שפיכת דם נקיים מהי. זכרי מטלטל ידיו לפני האיש הנבוך. מסע עונשין אכזרי, אתה מבין? מלה ארמית נוראה ביופיה. לא נגיפים המקננים במוחות הוזים יוצרים אותן אלא הן עצמן, מלים ארמיות משורש עברי, מתפשטות בעולם הזה חסר השלימות כמו נבגים. אלפי־אלפים של נבגים העולים והופכים לפטריות מלאות ארס, מכלים מתפוצצים מרוב רעל. אתה מבין, איש צעיר?

ב

אנשים צעירים שהגיעו אל המפעל כדי ללמוד את עבודת ניפוח הפלסטיק היו נשלחים ישר אליו. יצא לו שם של חונך קפדן המציק לטירוניו בפרטים היותר דקים של העבודה, אבל מעתיר עליהם גם מפילוסופיית החיים שלו, שלפעמים היתה נדיבה, לפעמים מוזרה, ולפעמים לקתה בשנאת כל העולם. האנשים הצעירים גילו כלפיו סקרנות מהולה בחמלה. הם ראו בו איש בסוף שנותיו, שהוציא את כל חייו בריצות־שירות קטנות למען המכונות, מנסה לרצותן, אפילו לחבבן. איש שכילה את בריאותו למענן רק כדי לפייסן. הוא היה נוטל את האיש הצעיר בידיו, סורק במבטו אם לבש כהלכה את בגדי העבודה, אם נעל את נעלי המגן, אם הצטייד בכפפות נגד חתכים. ואחר־כך היה מושך אותו אחריו במהירות, בקוצר נשימה, אל מאחורי המכונה ומדבר אליו ואל המכונה גם יחד, כאילו היא נוֹכֵחַ נוסף בשיחתם. ותוך כדי הזזת משטח כלים משומנים היה רוכן אל הרצפה ואומר אל האיש הצעיר, אל תהיה מופתע ואל תחשוש לגחך. כולם נוהגים כך בפעם הראשונה. ואל תחשוב חבר צעיר שהשלמות נמצאת בשמים. לא, היא בידי אדם ומעשה אדם. השאלה הגדולה היא: איך להגיע אליה. אם תתמיד כאן במפעל, אם תגלה יחס אל המכונות, אם תתחיל לראות מעבר לבהלה החולפת של יום העבודה, אראה לך כמה דברים מופלאים. קיצורי־דרך לשלימות.

את כלי העבודה שלו ואת בגדי העבודה שלו סימן בראשי התיבות של שמו, זב״י, זכרי בן־יהודה. והחברים שצחקו מאחורי גבו לתנועותיו הקופצניות, לדרשותיו שלא במקומן, כינו אותו בינם לבין עצמם: הזבי הזה. כל העת היה טורח סביב עמדת המכבשים שלו, מעביר אביזרים מפינה לפינה. מגלגל חביות, מעתיק משטחים, מסיע עגלות־יד ומטריד ללא סוף את המלגזנים. כאילו היה עוסק לא בעבודה מפרכת ומשמימה אלא בעיצוב חרושתי או בפיסול בחומרים חדישים. לכל טלטול של חפץ היתה לו הנמקה משלו, ובעצם מערכת הנמקות מסודרת וארוכה, שהיה ממלמל אותה לעצמו, בקול רם כמובן, משום הרעש הנורא ששרר במחלקה. וגם משום שאיש מן החברים העובדים לידו לא רצה לשמוע.

השלב הראשון בדרך לשלמות, היה אומר, הוא: שום דבר על הרצפה. תן דעתך, חיל צעיר, משפט גס כביכול ומוכר לך עד לזרא. אבל תן דעתך כמה חכמה נסתרת בתוכו. ראשית אתה מסלק מכשולים, קטנים כגדולים. ואין לך אדם שלא נכשל, קטן כגדול. כולם יהיו נופלים אם תשים להם בוכנה מיותרת בין הרגליים. שנית, אתה מפנה לעצמך שטח פנוי, כדי לראות מה באמת בעולם ומה באמת באנוש. דרוש מרחב פתוח לעין, לחקור ולאזן, כי זה כל העולם על רגל אחת. חקור ומאוזן. שלישית, אתה פותח פתח לאפשרויות חדשות. כי הרי תכלית אנוש מהי אם לא השתלמות מתמדת. להיות בכל יום טוב יותר ממה שהיית ביום שקדם לו. גם ההתקדמות הזו, או המסע הנמשך הזה אל הטוב, גם הוא זקוק למסלול חלק, נקי ממהמורות. והרי לך בקצרה פירושה של האמרה: שום דבר על הרצפה. וזהו רק השלב הראשון. הנמוך, מבין שלושת השלבים בדרך אל השלמות.

בערבים היה תולה את בגדי העבודה שלו כדי שיתאווררו על המרפסת. שיספגו את ריחות האילנות שבגן. בגד מאוורר היה חביב עליו יותר מבגד שכובס הרבה. והוא אהב את ריחו החריף מעט של אגוז הפקן המובלע בין קפלי חולצת העבודה שלו. לפעמים, כשהיה מטפל מעט בגינה וידיו החשופות היו מצהיבות ממעיכת קליפת הפקן, לא היה רוחץ אותן. הוא אהב את הריח החמצמץ שנסתפג בתוך קמטי העור של כפותיו. והיה מקרב אותן גם לעיניו וגם לנחיריו. אילו היו הדברים נחרצים על פי השקפתו, גם מחוץ לדירתו הקטנה, היה ודאי גם משרה את בגדיו בתוך מרק־עלים, שיהיה ריחו הטוב של הפקן מיתמר ועולה מגופו בכל מקום, בחדר האוכל של העובדים, בחניון האופניים הצפוף, בכניסה אל אולם המשרדים.

היה מעלה את האור במנורת הגן שתלה על אחד מענפי הפקן המשתלחים. ולאור המנורה במרפסת, היה שולף מתוך התיבות שבחדרו את המעטפות החומות, מעטפות־דואר משומשות שבהן אצר את מעט עבודותיו הבלשניות. וכשהיו הניירות לפניו היה משתקע ב״אוצר המלים" של כנעני עד שִׁכְחה.

ופעם אחת בלילה שרבי ומחניק הזעיקו אותו שיצטרף אל המתנדבים וירוץ אל המתבן החדש שעלה באש ובעשן. הוא חטף את המגרפה ואפילו לא הספיק להחליף את בגדי השבת שלו בבגדי כיבוי־האש שהיו מונחים אצלו באיזו תיבה ישנה ופשוט רץ עם כולם. קצר־נשימה ומרעיד כולו עמד מול חזיון הלהבות. ובעת שכולם סביבו טרחו וחבטו ומשכו צינורות והתיזו סילוני־מים וכיוונו את המשאבות וזעקו לחינם מרוב בהלה והתרגשות, עמד זכרי בן־יהודה מול הלהבות המיתמרות מן המתבן החדש. גופו מתכסה זיעה, עיניו מצטעפות והוא מרגיש בתוך תוכו שאיזו הארה עמוקה ממשמשת ובאה, עולה לקראתו מבין ענני העשן. הארה פנימית שלה ציפה ימים רבים כל־כך. הנה היא קרבה ובאה, עטופה בדפים הצפופים של “אוצר הלשון”. מונחת ומסודרת בתוך חבילה של מעטפות חומות מנייר גס. יוצאת ומחליקה לקראתו מתוך המגרות שבנה במו ידיו מתיבות־ההדרים הישנות. היא אופפת ומכסה אותו כולו בתוך עננה לבנה ושקופה למחצה, שריחה אינו כלל ריח החרכון הֶעָשֵן של המתבן הנשרף, של הקש המתכלה. אלא יש לה ריח משלה. ריח מיוחד ומוכר, שמזכיר לו את הריח החמצמץ והעדין העולה מקליפות אגוזי הפקן.

ואז הפריעו אותו מחלומותיו. וטפחו על שכמו וגרפו אותו אל בין הקהל. ומשכו אותו בגסות שייתן גם הוא את ידו לכיבוי השריפה. והוא עינה את נפשו כל שארית הלילה. מלא צער על ההארה שלא נתגלתה ממש לעיניו, והותירה אותו מגורה ובלתי מסופק. ועוד דבר לא הניח לו, איך לא הצליח לקרוא בשם מדויק לאש הפראית שפרצה במתבן. והרי זה מצב דברים מגוחך. כל הגברים של הקיבוץ מתרוצצים כמשוגעים סביב המתבן הבוער ורק הוא, זכרי בן־יהודה, איש קפדן ובודד, ניצב כמו נציב־אבן מול התבערה. ומה שבאמת מטריד את רוחו, מה שבאמת מציק לו עד שהוא מתכסה בזיעה סמיכה וכמעט נחנק היא השאלה הגדולה באיזו מלה עברית נכונה שתהיה בת חמש אותיות לפחות ושלוש הברות מלאות, חדה ומדויקת, יש לו לכנות עכשו את בערת המתקן?

על מרפסת גינתו, מבעד למפשק הציורי של שלד הפקן העומד בשלכת, יכול זכרי בן־יהודה לראות בדיוק את הזירה שאליה הוא נושא את נפשו ימים רבים. הכל מצוי שם. הגינה המגורפת קלות וצמחייתה הדלה, שצל הפקן מדכא כל ימות השנה, אינם יכולים להיחשב בבחינת מכשול. הדרך אל הדרגש פנויה וחלקה. המגרפה נצבת במקומה. בדיוק במקום הנכון, כך שיוכל לאחוז בה ולקשור בעזרתה בין שלושת מצבי השלמות. בין החבל, הפקן והדרגש. הרי לך התגשמות השלב הראשון של תורתו. שום דבר על הרצפה. ריצה מהירה, זינוק, קישור ועינוב והרי לך, הכל גמור. עוד לפני שיגיע בטיסה רוכב האופניים הראשון. מדוע הוא מתמלא בחרדה בלתי צפויה? האם לא ישתבש שום דבר דווקא בלילה האחרון? כי בזמן האחרון קשה באמת לדעת. קבלנים זרים מופיעים לפתע. מחפרונים זריזים מתחילים לטרטר. וקרקע הקיבוץ, מצולקת מזכרונותיו הישנים, מתחילה כאילו לפעור את גופה מבפנים. בחוסר בושה מסתערים הקבלנים עליה וקורעים בה בלי רחמים.

זכרי בן־יהודה נרעד מעט כשהוא מעלה בדעתו מה יקרה בבוקר ההוא שעליו החליט מזמן. והוא יוצא אל הגינה ושלושת מצבי השלמות שלו חופפים זה את זה בתכלית. והכל נראה מזמין כל־כך, פשוט כל־כך. איזו מין קפנדריא נסתרת אל האושר. אבל לפתע ייערמו רגבים בגינה או אבנים שהושלכו על ידי קבלן נמהר. המגרפה יכול שתיעלם ללא סיבה. ענפי הפקן יישברו מכובד הפרי. החבל יטואטא במשבי רוח פתאומיים והדרגש יוסט ממקומו לשמש כמשענת למכונת בטון רעשנית. הרי אפשר להשתגע מבלגן כזה. הרי בתנאים כאלה לעולם לא יוכל להגיע אל השלמות.

אבל עם הפחד באה גם איזו שמחה. מנין צמחה לפתע המלה הנפלאה הזו “קפנדריא”? הרי לך שוב אותן שמחות קטנות הנולדות ממש בתוך רגעי השיממון והייאוש. מלה נפלאה, ארמית במוֹצָאָה, ואולי מקורה בגלגולים קדומים עוד יותר. ארוכה ונאה. מרובת־אברים ובעלת צליל נפלא. ולפני שהוא רץ לראות מה אומר עליה כנעני ב“אוצר המלים” שלו, ומה חושב עליה אלקלעי ב“מילון השלם” שלו, הריהו חושב שאולי מתחייבת כאן גם פנייה אל הראשונים ממש? אולי אל שטיינברג ב“משפט האורים” שלו? ואולי אפילו אל רש״י בכבודו ובעצמו?

הוא מתעכב על המלה הנפלאה. לש בפיו את כל מצלוליה. מפרק אותה לתנועותיה. משטח אותה לפניו על חלל לבן וזך. מרכיב אחרת ושונה את סדר אבריה. דורש לאחיותיה בשימושי הלשון ולקרובותיה במילונים. תוהה מדוע נדחתה מפני אחרות? ומדוע היא גנוזה מאחורי גנזכי המלים של הספרים? ומדוע אינה שגורה בפיו של שום איש מהצעירים החביבים המתייצבים אצלו, ליד מכונת הפלסטיק, לעשות את תקופת טירונותם במפעל.

זכרי בן־יהודה נרגע מחששותיו. העיסוק במלים משכיח ממנו את חרדת אי־הסדר הצפוי בגינתו הקטנה. ולפתע נדמה לו שהכל יסתדר בטוב. ושוב יְבַקעו את חשכת ימי־בדידותו לשונות ארוכות של אש מאדימה. אש הקוראת לו להצטרף אל מהלך החיים האמיתי, שמשום מה לא נגע בו עד היום. שמשום מה הניח אותו בפינתו, מתמסר לעבודתו, לעיוניו בלשון, לחידושיו המעטים שאותם התבייש להראות אפילו למלומדים שבין חברי הקיבוץ. שוב יבואו ימי־פז מלאי הבטחות. כמו אז, בימי הנוער, כשיצא לו שם של אורז ונגר מיומן מן המעלה הראשונה בבתי האריזה הקטנים, בצל הברושיות הרחוקות, ליד משטחי ההעמסה הנידחים. חביב האורזות היה אז, ושיחק אתן ימים שלמים על המחצלות הפרושות בין ערימות הפז הריחניות. וגם לילות טובים היו לו אז. לילות קרירים על גגות בתי־האריזה. חיבוקים חטופים עם אורזת צחקנית. שיחות נפש ארוכות שהיה מנהל אתה. אם היתה מרצינה היה מספר לה על חלומותיו שנפרשו בלילות סתוויים. איך יביאו מזור לארץ השוממת. איך יפריחו חיים בחיים. איך תחזור ותמשול כאן מלכת לבבו האמיתית, הלשון העברית. וכשהיתה האורזת משתתקת פתאום ומתכנסת אצלו ונדחקת מעט מתחת לכתפו, ועיניה מתמלאות לחות וקולה נצרד והיא מתחילה למשוך בו בעדינות אל המחצלת הפרושה תחתם, היה אוחז בו שיתוק פתאומי. והוא היה נזרק למרחקים. ממש כמו שאירע לו מול המתבן הנאכל באש. ובמקום שימהר ויאחז מחבט וילחם על חבילות הקש, הריהו מתרחק מעט מאצבעותיה המפצירות של האורזת הצעירה, ומתענה עד מחנק פתאומי. איך לעזאזל ידייק בביטוי? ואיך לכל הרוחות, תימָצֵא לו המלה הקולעת, שבעזרתה יוכל לכנות נכונה את סופו של הלילה המחוויר על הגג?

ג

השלב השני בשלבי השלמות של זכרי בן־יהודה מתקרא בפיו “הכל למעלה”. כלומר, אחרי שהשלב הראשון יצא אל הפועל ואין כבר “שום דבר על הרצפה,” הריהו נוגש בטירוניו שבאולם־הייצור ומכריח אותם להרים אל על כל מה שאינם נצרכים לו כאן למטה בעולם המעשה. ברגים ישנים, מְשַמְנוֹת מבוקעות סכינים שלהביהם החלידו. לכל אלה נמצא מקום על הקורות העליונות. גם בחדרו הדל המרוהט בתיבות־תפוזים ששינה את צורתן, בפחי־זיתים ריקים שריפד את תחתיתם, ובשקי־יוטה ישנים שתפר את קרעיהם, הוא דואג לכך שכל מה שאין לו תכלית “בעולם הנמוך” יעלה למעלה.

פעם אחת, לפני שנים רבות, כשעוד לא נואש מלמצוא לו אישה. שידכו לו חברים אישה אחת משכילה מירושלים. כבר אינו זוכר מה היה מקצועה בדיוק. האם היתה מרצה לתולדות הבית השני? או שהיתה אחראית על אולם־הקריאה שבבית־הספרים הלאומי? ואחרי שסבבו שעות מרובות ברחובותיה הפרוצים לרוח הקרה של ירושלים הלילית הגיעו אל חדרה הקטן. האם היה החדר בשכונת־הפועלים שבמוצאי־העיר? או אולי בדרומה דווקא, אי שם בדרך אל רמת־רחל? שנים רבות כבר חלפו מאז אותו לילה. וזכרונו, שבימי הנוער הרבה להתפאר בו, בוועידות ובמועצות שערכה התנועה בחוץ־לארץ, גם הוא נחלש עם השנים. וגם לא הרבה לעשות בו שימוש נכון, כמו שעשה אז, בימים הרחוקים ההם, כשהיה נוסע ברכבות מקצה אחד של פולין אל הקצה האחר, ובדרך היה משנן בעל־פה פואמות ארוכות של משורריו האהובים. ממש כך, אחד מקרא ואחד תרגום. בקרונות הלילה היו מתלקחים במפתיע משחקי־שעשועים, חידונים נערכו ואפילו ריקודים אינטימיים התלהטו על ספסלי העץ. מראשו זינקו ברקים וזכרונו המדהים הבריק וזהר מעל אווירו הדחוס של קרון־הלילה ההומה. ורק בתחנות האפורות, כשהיו עולים ויורדים ונפרדים בצער, ואוויר מעופש היה מתחלף באוויר צח ורענן, היה הכל מתמסמס והוא התמלא עייפות וכבדות קשה.

כשהגיעו לחדרה הקטן היא הסירה את מעילה האפור והזמינה אותו לשבת לצדה על הספה הצרה. ואחר־כך הגישה לשולחן תה־של־עשבים ותמרים מיובשים. והוא היה מלא היסוסים וגופו נמלא רפיון ענוג. ובשתיקות הנבוכות שהיו סובבות ביניהם הוא השיט מבטו על פני הרצפה וראה שהמרצה אינה מחמירה במילוי שלושת שלבי השלמות, ואפילו את הראשון שבהם אינה מכירה. וכבר חשב לכרוע ברך על השטיח הדל ולשתף אותה באיסוף החפצים המכשילים מהרצפה. ותוך כדי מעשה יכול שיתלקח מגע פתאומי ביניהם, ולפתע יתפלשו על השטיח. ואחר־כך כבר יבואו הדברים מעצמם: הרביעייה של מוצרט שתתגלגל על הפטיפון, ומי הברז מהמים באמבטיה, וריח הסבונים, וקצף דק, וידיה המפנקות את גופו. ואושר חמקמק ישוטט ביניהם בחדרה הדל, ממתין ממש שילכדו אותו. שיצרפו אותו אליהם לשלישייה אחת.

אבל כשנטה אליה על הספה וידיו המהססות נגעו בה ברפיון, קמה במפתיע והחלה להסיר מעליה את חליפתה האפורה. אני משערת שמעכשיו לא יהיה שום ערך למלומדות שלי, אמרה כאילו אל צופה אלמוני שהביט בהם. והיא פרפה בידים נמהרות גם את בגדיה התחתונים ומשכה אותו, רעבה אל גופו, לתוך המיטה.

אבל שעת הרצון הקצרה חלפה לבלי שוב. והוא ישב על פאת מיטתה, מלבושיו מוטלים מסביב. חכך את סנטרו וחשב על המלים הארמיות ארוכות־האברים הפולשות בכוח גם אל החדר הקטן, אל המיטה הצרה ואל הרווח הגדל שבין גופה המצטנן ובין גופו שלו המתהרהר.

“אתגלייא” ו״אתכסייא" ששתיהן משורש העברית כמו שמורים לו חושיו. והוא נפתל עם הלשונות הצדדיות המסתעפות מן המלים המוזרות העטות עליו בשעות הייחוד שלו עם האישה שקשריו אתה לא עלו יפה.

ולבסוף דווקא יצא דבר מוזר. הוא כרע בעירומו על הרצפה ואסף לבדו את כל החפצים המיותרים שלה שהתגלגלו על רצפתה. והרים את כולם למעלה, אל המדפים ואל האצטבאות. ואחדים מהם הניח בשקט על גבי הארון הגבוה, והוא נזקק לכיסא קטן כדי להגיע אל ראשו. האישה שכבה במיטה, מכוסה, וזכרי בן־יהודה לא יכול היה לדעת אם באמת נרדמה או אולי העמידה פני ישנה כדי שיקצר ויסתלק.

“הכל למעלה” מלמל והתלבש בחופזה. וממש לפני שיצא הרים איזו חבילה של צמר שהיתה זרוקה לפני הדלת. ואז יצא אל הרחובות הקרים והמפולשים לרוח של השכונה הירושלמית. שנים רבות חלפו מאז הלילה האומלל ההוא, והוא שכח כמעט את כל פרטיו. ורק לפעמים, כשלבו מתפנה ממצוקות בנות יומן, הוא נזכר בגעגועים בספרייה העשירה של האישה המלומדת. ובחבורה הנכבדה של ספרי לשון ומילונים שניצבו על מדף נמוך, כדי הישג יד, מעל מיטתה הצרה.

האם ממש באותם ימים התרחשה פרשת גיוסו לצבא הבריטי, פרשה שבגללה סער הקיבוץ ימים רבים? סדר הזמנים השתבש אצלו לחלוטין והימים אינם מסתדרים ברצף הנכון. שנים שהקדימו נדחקות בין שנים מאוחרות ומבלבלות אותו לגמרי. ונחוץ המון כוח כדי להפריד את הגוש הדביק של הזמן, ולהכניס בו סדר חדש ואמיתי. והרי יש הכרח לעצור ולשאול: זכרי, אמור לי איך בדיוק התגלגלו הדברים? ממש כמו ששאל אותו האיש הצעיר שעבד תחת פיקוחו במפעל. אבל שלא כמו אחרים התעניין בו האיש הצעיר גם לאחר שעות העבודה, והיה יושב לידו בפינת הקפה הקטנה שהתקין לעצמו ליד מכונת הפלסטיק. מי יכול לבוא אליו בטענות על שום שאין בו עוד כוח להתקהל עם כל העובדים להפסקות התה הקצובות? ומתוך השיחות הקצרות שהתנהלו ביניהם למד זכרי בן־יהודה שהאיש הצעיר מטפל בעריכת העלון הפנימי של הקיבוץ, ויש בכוונתו להתרועע עם החברים הוותיקים דווקא. דווקא עם הפשוטים, עם אלה שהחיים, אם אפשר לומר כך, לא האירו להם פנים. והוא רוצה לשוחח, לשמוע ואולי גם להקליט. ואפשר שאחר־כך יצא מזה משהו, מעין ראיון, עבודה עתונאית קטנה אבל משובחת.

כבר איננו יכול לזכור איך הגיעו שניהם לפרשת גיוסו. האם האיש הצעיר שאל את השאלה המרגיזה? זו שניסרה בראשו כל־כך הרבה שנים? או שהוא עצמו העלה אותה באקראי בין הדברים הקלים שהחליפו מתחת למכונה? אבל הוא נעתר לאיש הצעיר ונסחף בדבריו. האריך הרבה יותר ממה שהיה רגיל. איחר להפעיל את המכונה. התרגש מעט. ופתאום ראה שלחיים, חייו, יש גם גלגול נוסף. ולא הכל כבר נחרץ סופית. וגם כשנזף בו שיָרים את חלקי המבלט למעלה, שיהיה הכל למעלה, כמו שצריך וכמו שהכרחי כדי להגיע אל השלמות, הרי לא מתוך חימה נזף בו אלא מתוך חובה. ואולי מתוך רגש של חיבה. אלא, שאז, בשעה־ההיא, עדיין לא ידע על כך דבר. והוא הרגיש שהאיש הצעיר פותח בנפשו פתחים שלא האמין שהם ישנם עדיין. וכך גם נַעֲנָה והתיר לו לבוא בערבים אל חדרו לשאול את שאלותיו המציקות.

זכרי בן־יהודה זכר את האסיפה ההיא שנתלהטה. זכר את הצעקות, את הגידופים, את הידיים שכמעט הורמו בין החברים. הוא זכר איך לא יכול היה לומר את דבריו בעל־פה מחשש שיסתבך בלשונו. והוא קרא אותם מן הכתב, מן הנייר הישן ששמר בחדרו בתוך תיבת־ההדרים הישנה. את המלים שיצאו מפיו חבולות, זועקות. את המלים הארוכות שרק אחרי האסיפה ההיא הלך למילוניו ובדק את שורשיהן. הוא זכר את ספלי־הפח הרותחים, את הצלחות המקרקשות, את שולחנות העץ הגסים. הוא זכר אפילו את שכבת הנסורת השפוכה על הרצפה.

האם קרא לדבריו “עמדתי בשאלת הגיוס”? או אולי היה זה “מכתב גלוי” שקרא לפני האסיפה הדחוסה? תאר לעצמך, סיפר לאיש הצעיר, מאתיים זוגות עיניים הננעצות בי. שופדות אותי. מכינות אותי למִצְלֶה על אש המצפון הקיבוצי. אבל היו גם דברים קטנים ועצובים באותה פרשה שאין הוא שש לדבר עליהם. המכתבים האחרונים מהוריו, מאחותו האהובה. מכתבים אחרונים שהגיעו מפולין. ואחר־כך השממה הזו, המנקרת בו שנים. מדוע לא היו אתו ומדוע לא היה אתם? ומדוע דחו את בואם לארץ? פעם אחת גם הכין לכבוד אביו מחקר קטן שכתב בסתרי הלשון המתחדשת. “על פלישת יסודות מן הארמית לתוך העברית המתחדשת”. ואגב, לשאלות האיש הצעיר לא היה גבול. היכן אפשר למצוא את הניירות הישנים ההם? העודו שומר אותם בסתר תיבותיו? איפה מונח כל החומר הזה? העיקר שיהיה בכתובים. שאפשר יהיה לצטט ממנו בעלון. ומי יאשר את האסמכתאות לכל הסיפורים הללו? וכאן עצר בו זכרי בן־יהודה, כי מלאה סאת סבלו. הוא הרביץ בו שעור לדוגמה. שעור מבריק שחבל שלא הוקלט. על המלים הארמיות שפלשו אל תוך מרקם העברית. המלים הארוכות בנות חמש אותיות ויותר. שיש בהן כמה הברות. מלים שניתן להגוֹתן כך וגם כך. והן מתפרשות בכמה דרכים והן הנותנות לשפה את טעמה וללשון את ריחה ולזמן החולף את בבואת זכרונו.

כן, העבודה ההיא שהכין לכבוד אביו לא נשלחה. כי היה מאוחר. והוא לא הספיק. ומאז הוא מכרסם את עצמו על שלא הספיק. וצרת חבריו אין בה כדי לנחמו. כי מלבד כמה מכתבי משפחה מתקתקים לא כתב שום דבר בעל־ערך ולא עידכן את אביו. והוא הפליג בזכרונות משפחתיים לא חשובים עד שהאיש הצעיר נאלץ להשיבו בעדינות אבל בתקיפות לעניין האסיפה הדנה בשאלת הגיוס.

זכרי בן־יהודה שמח על שאלותיו של האיש הצעיר והזמינו לשיחות נוספות. והוא נעתר לו, ובמשך כמה ימים באה עליו הרגשה מופלאה של השלמת חובות רחוקים. קושר מעשים שפתח בהם לפני שנים ועכשיו הגיעה שעתם. ולרגעים נראה לו שחייו אולי לא נכשלו לגמרי. שסבלו השתלם, והדרך אל השלימות תובעת אורך רוח, שיהיה ארוך גם מהחיים עצמם.

ופתאום פילח אותו זיכרון רחוק מהלילה ההוא בירושלים. בעודו משיב לשאלות האיש הצעיר נזכר בנשיקתה המסורבלת של האישה המשׂכילה. נשיקה שהיתה קשה ומכאיבה יותר משהיתה מענגת. היא הרכיבה את פיה על פיו ושאבה אותו אל תוכה. אבל כל זה לא הפריע לו במיוחד עד שחש בשיניו את שלד המתכת שבו היו מחוזקות שניה התותבות. רוח קרה צימררה לפתע את עורו בעודו מתחפר בתוך גופהּ המלוהט. והוא חש שהוא מתנשק עם שלד ולא עם אישה חיה, והרגיש לפתע אחד משישים חיבוטי הקבר המובטחים. צינה נשבה מן הסדין הפרוע והוא אמר לעצמו, חסר כל שליטה על מחשבותיו, “מיתותא, מיתותא”. ולרגע ניתק ממנה, מזיעת אהבתה הדביקה, ושוטט בתוך חלל שקוף וקר שעתידו מוכן בו לפניו. רק לרכון ולקחת מה שנועד לו. האם רכן באמת אל הרצפה וניסה להסיר את המכשולים ולהרים הכל למעלה? או אולי שכח מיד מה שנגלה וצלל אל תוך גופה הנפער לקראתו, שוקע מתחת לעורה החמים, מתחת לעצמותיה הרכות, יורד אל ערימת החטין הלבנה שלה, ומהרהר לעצמו כמה צדקו אלה שאמרו שאהבה ומוות ירדו כרוכים לעולם. כל־כך צדקו, שצמרמורת חורשת את גבו אפילו היום כשהוא נזכר כמה היה קרוב אז לאהבה ולא ידע. וכמה קרוב היה אז גם למוות, וגם על כך לא ידע דבר.

ד

באותו קיץ של אלף־תשע־מאות־ארבעים־ושתיים, כמה שנים חלפו מאז, שלושים וחמש? ארבעים? פקדו את זכרי בן־יהודה מראות ליליים קשים. המראות היו פולשים אל תוך חלומותיו כשעה ומחצה לאחר חצות. כאשר העביר את השעות הללו, בשמירה, או בסיוע בעבודות הלילה של הקיבוץ, היה פטור מהם, ולילה של מנוחה היה מחלים אותו לאחר לילות של מראות קשים ורצופים. מה בדיוק הופיע לפני עיניו בלילות הקיץ הרחוקים ההם? ומי הוא שהופיע בחזיונות הלילה המטרפים שלו? עיירת ילדותו, אביו, אחותו האהובה? האם באמת שמע את קולם דובר אליו בלילות ההם? דברים כל־כך רחוקים מן הדעת וכל־כך תמוהים שאיש מחברי הקיבוץ המועטים שהכניסם בסוד לילותיו לא רצה להאמין למשמע אוזניו. לפעמים היה נֵעור בהרגשה מוזרה ובידיעה ודאית שהשמיע מתוך שנתו צרחות רמות. פולט אותן ודוחקן בכוח לתוך האוויר הדחוס של שכונת הצריפים הצפופה. האם שמעו את צעקותיו? האם הבינו את לשון חלומותיו? האם ידע הוא עצמו באיזו שפה בלולה מצווים לו יקיריו את דברם האחרון?

אבל גם בצעקות לא היה חידוש. בשנה ההיא רבו הנערות המעוברות בקיבוץ, כמה מהן עמדו ללדת, ונתפשו לחרדה גדולה: פחדי המלחמה הגדולה המתקרבת הדירו שינה מעיניהן. לאיזה עולם הפכפך הן מביאות את תינוקותיהן. בימים היה עובר לפניהן, מעלה חיוך על שפתיו ורומז להן בעיניו שאין להן מפני מה לחשוש. היודע מה שלפניו הוא שנגלה אליו בחלומות הלילה, והוא שמדריך את צעדיו. כאילו היה אומר לו במפורש: לך אצל זו ואצל זו, העומדות ללדת את בנן בכורן, ואמור להן שאין להן מפני מה לפחד. תינוקות בריאים יביאו לעולם. והגרמנים יובסו במערכות המדבר המערבי, ובקרוב יתהפך הגלגל. והאנגלים לא יברחו מכאן כמו שחוששות החברות בחצר הקטנה. ובכלל, אין שום סיבה לירוא בגללה. כי הימים הטובים עומדים בפתח. ממש מעבר לוואדי. ורק יש להתאזר במעט סבלנות. ולבסוף הכל יעלה בטוב.

ערב אחד נכנסו כמה אנשים אל חדרו שבשכונת הצריפים. זכרי נבהל מעט בתחילה, אך התעשת וישב עמם כמו שהתבקש. זכרי, פתחו הבאים, נכנסנו אליך בשליחות הקיבוץ. או אולי אמרו אחרת. ללא נימה של רגשנות, שמע, זכרי, באנו להציע לך שתתנדב מחר לצבא הבריטי. כן, מיד, אפילו היום אם אתה יכול. שהרי אתה רווק. שהרי אתה חי לבדך, שהרי ילדים ואישה אין לך עדיין, וכאן סביבך משפחות צעירות. ילדים רכים הזקוקים להוריהם. ואחר־כך התרווחו על מושביהם ודיברו על לבו ביתר נחת: אתה, לא מטעם עצמך תתגייס לצבא הבריטי, אלא מטעם הקיבוץ. לא חייל תהיה לנו אלא שליח. כי באמת מה קושר אותך אל המקום הזה? שתיים־שלוש תיבות הדרים מצובעות? ארבעה־חמישה פחי־זיתים שעשית מהם ארון ומגרות? ערימת השקים הזו שממנה תפרת וילונות? והוא אמר להם שכוונתם מצוינת וממש כך ראה אמש בחלומו. ומשום כך גם אינו מופתע כמו שצריך היה להיות מכניסתם אל חדרו שלא פקדו אותו זה חודשים. והוא גם ניחש אמש שאף־על־פי שבהגרלה יצא דינו לחסד, הרי יימצא מי שיתכחש להחלטה וישלח את החברים הנאמנים אליו, להפציר בו בלשון רכה ומבטיחה כמו שהם עושים עכשיו. ואין זה חשוב לו אם באו אליו בשליחות ואם בשם עצמם. ומישהו בחצר הרי יגיד מחר שאנחנו חברה הבזה למשחקי־מזל והגרלות למיניהם. ואיך זה בעניין כל־כך חמור, בדיני נפשות ממש, איך זה שאיננו בושים להיזקק לחסדי־המזל העיוור? והמזכיר הרגיע אותו ואמר, זכרי, בבקשה ממך, אל תערב את עניין חלומות הלילה המסויטים שלך, שכבר התפרסמו מעט בחצר הקטנה, עם השליחות הנכבדה שבאנו להציע לך. לכולנו יש סיוטים בימים אפלים אלה.

ומה היה סופה של אותה שיחה בצריפו? האם קיבל את דין התנועה ויצא לצבא הבריטי? האם לחם באמת במערכות המדבר המערבי? האם באמת שכב במערה נסתרת, חודשים תמימים, בסלעי החוף של טוּבְּרוּק הנצורה? האיש הצעיר שאליו הוא מדבר מאבד מדי פעם את סבלנותו. הדברים נשמעים לו גם רחוקים וגם מסובכים. והוא אינו תופס לאן מוליך אותם זכרי בן־יהודה. ומה שרצה לכתוב בעלון המשק, ומה שחשב שתהיה רשימה קצרה ומעוטת־מלים, הבאה להאיר לרגע קצר איש יקר הדחוי בפינתו שנים כל־כך רבות, תופח נגד רצונו. וכבר בידו סיפור ארוך שאת סופו עדיין אינו רואה. מה יעשה בסיפורו המוזר של זכרי בן־יהודה? אולי אין בו אמת? אולי רק מראות־לילה טרופים מעלה זכרי בדבריו? הרי אין בידו אפילו לצאת ולבדוק, כי מי בכל חצר הקיבוץ שגדל בינתיים, יזכור בכלל מה היה לפני ארבעים שנה?

כך או כך, סופו שנותר בבית, במחנה האוהלים הקטן ולמדבר המערבי יצאו אחרים. לאחר אותה אסיפת חברים בלתי־נשכחת שבה נאמרו דברים כל־כך קשים שאינם יכולים להימחק גם היום, הוא קורא: עֶמְדָתִי בשאלת הגיוס. וכבר אינו זוכר בדיוק האם כתב אז חוברת קטנה בכתב ידו, שיכפל אותה וחילק לכל החברים, או אולי היה זה מכתב גלוי לעורך העלון המקומי. ממש כמו שכותבים היום כל מיני אנשים קשי־יום ומרי־נפש לעורכי העיתונים: אדוני העורך, שלום רב לך. כך וכך אירע בי מעשה. וכך וכך נהגו בי מי שאינם מוסמכים לכך. לפחות לא בעיניי. ואני נפגעתי. מאוד נפגעתי. כל נשמתי נפגעה. כבודי חולל בעפר. היכן הן זכויותי, אדוני העורך? מדוע אין עומדים לי כל מעשי הטובים שעשיתי עד היום?

חבר עורך, שלום לך. אנחנו חברה שוויונית ולא יתכן שנַפְלֶה את החלשים שבינינו לרעה. לא יתכן שכאשר משתוללת סופת־מלחמה נוראה בעולם, ודווקא לא הרחק מאתנו, במדבר המערבי, ומה שקורה שם בשדה־הקרב ישפיע על כולנו, לא יתכן שדווקא ברגעים אלה יתנערו מנהיגינו מאחריותם. כשם שרגילים אנו לראותם בראש המחנה בימים של בנייה ושלום, כך היינו רוצים לראותם בין ראשוני מתגייסינו. אדרבה, דווקא הם שרגילים לנצוח על המערכות, דווקא הם שנאומיהם מלהיטים את נפש שומעיהם, כן, דווקא הם. אבל האיש הצעיר נתקף בשעמום והאיץ בזכרי לקצר בדבריו. הרי אי אפשר למשוך בלי סוף סיפור קטן ומרוחק כל־כך, איזה מעשה שולי שהתרחש, אם התרחש, לפני ארבעים שנה.

אבל זכרי בן־יהודה לא הסכים לקצר ואפילו נתקף במעין רוגז. הרי בעמדתו בשאלת הגיוס נתקפלה כל אמונתו. שם, באותו הנייר המשוכפל שלא שרד ממנו אפילו עותק יחיד, שם אמר בגלוי מה שהוא ראה בלילות בחשאי. שם תירגם ללשון בהירה מה שרק הוא חזה במראות הליליים. הצבאות הענקיים בעצם מיותרים הם. צבאות כל העמים רק מזיקים לאנושות. וכל המלחמה הגדולה אינה אלא הצגה משוכללת, ערוכה ומבוימת היטב, וכל תוצאותיה כבר הוכרעו מזמן. ואלפי החיילים משני המחנות הנהרגים יום יום ולילה לילה אינם אלא בובות קרטון הממלאות את תפקידיהן כפי שנכתבו מראש. הכל מבוים, ביקש זכרי בן־יהודה לצעוק באוזני חברי הקיבוץ הקטן היושבים צפופים בחדר האכילה וקובעים גורלות. הכל מבוים, ביקש לקרוא אל האימהות הצעירות הנותנות מבטים דמועים בילדיהן הקטנים. ויותר נכמרו רחמיו על הנערות המעוברות, אלו שעומדות ללדת בכל יום. אותן בייחוד ביקש לעודד ולשמח את רוחן. כיצד אינן רואות שהכל יסתיים בטוב? כיצד אינן מבינות שכל מהומת־הענקים הנוראה, המשתוללת לא הרחק מכאן, נגזרה לטוב ולחיים? אילו יכול לגבור על רתיעתו, היה עובר בלילה מצריף לצריף ומאוהל לאוהל, רוכן על הנערות ההרות, המתגשמות בכבדות, מרגיע אותן מבכיין החשאי, מעביר יד לוטפת ורחומה על כרסן ומברך את הילודים. הכל מבוים, היה מלחש להן בלחשו המרגיע, ומחר תקומו רעננות ומלאות שמחה. ועוד יבואו ימים טובים על כולנו. אמן.

האם משום הדברים הללו שרק את מקצתם אמר בקול מהוסס באסיפת החברים ההיא, הניחו לו ופטרו אותו מחובת הגיוס? האם יצא לו שם של איש בלתי שפוי בדעתו מאז אותו לילה? שם שדבק בו ונגרר אחריו כשובל בלתי נראה לאורך ארבעים השנים שחלפו מאז?

ואילו היה מניח לו האיש הצעיר מלחצו והיה נותן בידו עת פנויה, אפשר שהיה ממשיך במה שהתחיל קודם. חברים יקרים, בפנייתי זאת אליכם אני מקווה לשטוח בפניכם דברים שלא הספקתי להעלות בדברי, אמש, באסיפה הסוערת. אני מתכוון לאותם נימוקים אישיים שלא נוח לדבר עליהם בציבור. אסיפת החברים נאחזה, משום מה, רק בדברים הכלליים שהבאתי בפניה. נטפלו משום מה לציור המצב המקומי והמצב הפוליטי הבינלאומי שציירתי. חלקו עלי בזעם רב ולפעמים גם באי־צדק. ראוי לאותם החברים הנכבדים שיסלקו את הרוגז מדבריהם. כי הרוגז הוא בעל בריתה של הכסילות. האם באמת כך כתב במסמך האבוד ההוא: עמדתי בשאלת הגיוס? או רק ניסוחים ישנים הם, המקננים עמוק בתוכו, והזדמנות נאה זו, כשהאיש הצעיר עומד לפניו ומפציר בו שידבר את אשר עם ליבו, היא המסיתה אותו להעלות את צלליהם הנשכחים?

חברים יקרים, תנו לי ואסביר את עצמי. לא די שאינני מאמין בחומרתה של המלחמה. לא די שאינני מאמין בגויים העצומים הללו שחברו לשחוט איש את רעהו. לא די שסבור אני כי אין לנו מה להידחק בין מכבשי־עולם אדירים אלה. אלא יש לי גם הנמקה אישית. ועיקרה בקצרה הוא נדר שנדרתי עוד בחוץ־לארץ. בפולין, כשהייתי ילד לפני עלייתי ארצה: אני בידי לא אשא נשק לעולם. וגם אם חלפו מאז שנים רבות, הנדר תקף גם היום.

האיש הצעיר חייך כשנזכר במה שסופר על המהומה שקמה באסיפה אחר הדברים האלה. זהו סיפור ידוע ומוכר המתגלגל עד היום בחצר הקיבוץ. האיש הפאציפיסט, סרבן המלחמה, שהעדיף לצאת לשמירה עם מקל במקום רובה. ועל חשבונו התלוצצו הוותיקים, שברצות אלוהים אפילו המקל יורה. שהרי המקל שנשא בלילות השמירה היה כרובה לכל דבר. הוא הסיעו על כתפיו והניחו בפינה בשעת ארוחת הלילה. ונהג בו כבוד כאילו היה כלי־נשק אמיתי ולא איזה ענף כרות.

אבל עדיין יש דבר הטעון בירור. האם ישנם שני מסמכים משוכפלים? אחד מוכר וידוע אף שאינו בנמצא. והשני נעלם ואולי הוא שומע עליו בפעם הראשונה. היתכן? האם ניסח גם את נדר סרבנותו על גבי נייר כתוב ומשוכפל? או שמא השנים שחלפו מבלבלות הכל, ומנייר אחד נולדו שני מסמכים חסרים? אבל לך דע. שהרי תיבות־התפוזים הישנות שבחדרו עשויות עץ דק. כל־כך דק שידיו היו נועצות את המסמרים בקצב מהיר ממש כמכונה. איך היה עומד ומכה בהן בפטישו הקל. פיו מלא וממולא במסמרים. ולא הרחק ממנו על הרצפה ישבו להן האורזות. ועוטפת אחת צחקנית היתה מחטטת בצמתה בידה הפנוייה, ולרגעים שולחת אליו מבט מהיר שהפעים את נפשו.

כאילו עודנו יכול לראות את עצמו עומד שם בפתח בית־האריזה, בצל שדרת הברושים, זכרי בן־יהודה עלם נאה כבן עשרים מהיר ומיומן במלאכתו, שהמסמרים מסתלסלים בתוך פיו כאילו היה נעוץ בו איזה פרח גנדרני. ואחרי העבודה, כשהלילה מחוויר, הוא עולה אחריה אל גגו של בית־האריזה. והירח משתקף בתוך שוקת המים שבה משרים את השבטים הלחים. וריח ניירות העטיפה החריף עומד באוויר הלח. ומסביב נפרשים החיים, החיים המובטחים. הטובים. אלה שלמענם עלה מפולין הרחוקה. והוא מטיל אבן אל השוקת מעבר למעקה הגג. בבואת הירח מתרעדת במים והוא שמח בתנועותיו הגבריות המיומנות. והאורזת הצחקנית מביטה עליו בהשתאות, וידה הפנויה מסלקת לאט את הסיכות מצמתה. ושערה הכהה נפזר על פניה ועל כתפיה. וידו נמשכת כמאליה לעבור בתוכו ולפלג בו פלגים רכים וחמימים. ואחר כך נדה בבואת הירח שבתוך השוקת, ומן הפרדסים עולה ועוטפת את בית האריזה ערפילית זוהרת וריחנית.

ה

לא פטיש קל לנעיצת מסמרים, חשב זכרי בן־יהודה, אלא קרדום קטן. להב מחודד מעט, מנוף קצר המקנה למכה את איבחתה. חריץ מתרחב לחילוץ ראשי המסמרים הסרבנים. וסדן קהה להנחית על ראשם עד שיתקעו בתוך העץ הרך. ממש קרדום אמיתי. ואת ידית העץ עיצב בעצמו כשנשברה הידית המוכנה. הוא לא אהב את הקתות הקצרות המשויפות המגיעות מבתי המלאכה שבעיר. וכשכרתו בפרדס הסמוך את עצי־החושחש לקח מהם ענף כרות וגילף במו ידיו את קת הקרדום, שתהיה חלקה ונענית לידיו. שיוכל לסמוך עליה גם בשעה של עייפות כשריכוזו מתמעט, והוא עלול מתוך טעות להכות על אצבעותיו שלו. וכשהגיש פעם אחת את הקרדום המגולף לאורזת הצחקנית הביטה בו ולא הבינה במה יש לו להתפאר.

עבודת יד, אמר לה זכרי, מנופף בקרדום הקטן ומתיז באחת את חציו של תפוז. וגם עבודת יד כזו עלולה להיות מסוכנת. והיא הסבה עיניה ממנו באי־רצון. כאילו חשף בפניה במבטו הבורק איזו תאווה אסורה.

מקרדום הקרב הנושן הזה לא נפרד שנים ארוכות. וכמו שתלה על קירות חדרו הדל כמה כלי־פח אחרים, דלי מחוספס, משפך מפח מגולוון ומקצועת נגרים עתיקה, כך תלה את הקרדום מעל לשולחן התיבות. הקרדום החליד ברבות השנים, חודו קהה לגמרי ובתוך החריץ לחילוץ ראש המסמר טווה את קוריו עכביש חרוץ.

ופעם אחת, אחרי שפרץ ריב השכנים המפורסם בינו ובין שכנו שמדרום, אותו שכן שאהב לגדל פטריות בגינתו, ואחרי שהתקהלו הדיירים באותו אחר־צהריים נמהר, ואחרי שתמו הזעקות והאיומים של אשת השכן וכל השכונה כילתה את נזיפותיה, הגיעה אליו בערב משלחת של נכבדי המקום. לכל אחד מהחברים שהיו פעם ידידיו היה גם תואר שהוא לא התאמץ אפילו לזוכרו. המזכירה היתה שם, ורכז ועדת החברים היה שם, ועוד אחרים, ביניהם מפשרים ידועים ומשיבי שלום־בית שקנו להם שם. הם הסבו בדירה הצפופה וניכר בהם שנדהמו מן המראה ומן הרהיטים שבחדר. כאילו נעצר הזמן והם טולטלו באחת למחנה האוהלים הישן שמלפני ארבעים שנה. אותן תיבות תפוזים מצובעות שזכרי הפליא לשכללן. אותם פחי זיתים שזכרי שינה את צורתם כאילו היה פחח מומחה. אותם שקי יוטה גסי אריג שזכרי גוללם כאילו היו אריגים משובחים. ועל הקירות, בין המסמרים הבולטים, בין סדקי־הקיר שלא טויחו, התנוסס לו קרדום הנגרים מימות האריזה הרחוקים.

האם חשה המזכירה במבטיו שעה שבחנה את הקרדום ואת קתו המגולפת? האם חשה בתוכה אותו פחד שאחז בזכרי עצמו, כשעלה הדם לראשו, והזעם על השכן הציף את עיניו ותמונת הקרדום התקרבה עד כדי סכנה. האם שמעה על סכסוכי שכנים שהסתיימו בפיצוחי קודקוד? האם שמעה על אקדחים נשלפים ממגירות חבויות? על ירי ממארב, בצל השיחים, בקצה המדרכה, בשעה תמימה של אחר־צהריים רווי שלווה כפרית?

זכרי בן־יהודה הקשיב לנכבדי העדה שפקדו את מאורתו. כמעט שלא דיבר בעצמו. על פליאותיהם השיב בפליאות משלו. ועל דברי התוכחה שלהם השיב בתוכחות משל עצמו. אבל הוא כיוון לא רק אל חבורת משכיני השלום שממולו. אלא אל כל העדה הצופייה מן החוץ לראות איך יירגע המשוגע שהתלהט. אל כל איש ואישה בעדה הגדולה של הקיבוץ. ותוך שמיעט בדבריו וקיצר ככול יכולתו, דחקה בו הרגשה משונה שלא בלשונם הוא מדבר ולא בשפתם הוא משיב להם דבר. וכל־כך דחק בו הצורך לשבץ בתוך דבריו את המלים הארמיות הארוכות, אלו הממתינות לו בלשון מזה כמה וכמה דורות. מוכנות הן ומזומנות שאיש כמוהו, איש יחיד ומיוחד כמותו, יבוא ויטול אותן מן המדפים העבשים של ספרים, מילונים וגנזכי מלים, יבוא ויטיל אותן בכוח ובתאווה אל שיחות היומיום, עד שנכשל בלשונו כמה פעמים והיה צריך לסגת בבושת פנים אחורנית, להסביר באריכות מה שהתכוון לקצר בו. ומשום סרבול לשוני בלתי צפוי, שלא ידע מניין בא לו פתאום, התמלא בהיסוס וגם העליב מעט את מבקריו.

בסופה של שיחת ההבהרה התלהטו הרוחות. מישהו הזכיר את המחיצות שגבהו בין שכנים בקיבוץ. וכבר נשכחה החברות האינטימית שחישקה פעם את כולם בחישוקים של ידידות הדוקה, אז, בשנות הבראשית. וכבר מגביהים חומות בכל מקום. בכל בית ובכל מוסד ציבורי ואפילו בין שכנים שהיו פעם אוהבים. זכרי בן־יהודה התרתח אז וצעק, שהרי עיקרו של הסכסוך שפרץ בינו לבין שכנו היה אותו קיר אסבסט, קיר דק ואפור שהשכן הגביה בקצה המרפסת, במקום שגינותיהם נושקות זו בזו. ולא היה מגיע לרתחה ולא היה מגיע לידי התכתשות אלמלא איים השכן להסתיר בקיר־החומה שלו את עץ הפקן האהוב עליו.

היתכן, האם הם מסוגלים לחשוב על כך? שהוא ישב על השרפרף הנמוך שלו, יחלוץ את נעלי העבודה שלו, יגביה את עיניו כדי שיאחזו במראה האהוב עליו כל כך, תמונת המִפְשַׂק החורפי של אגוז הפקן, ולא יראה אלא משטח מחוספס ואֲנָכי של אסבסט? האם הם יודעים עד כמה יקר לו מראה הענפים המתפשטים, מראה הקליפה המתבקעת לכל אורכה, מראה ציבורי העלים בשלכתם המתגבהים בתוך הגומה שלרגלי הגזע?

זכרי בן־יהודה התחמם בדיבורו עד שהרגיש שבקפיצה של כלום הוא מזנק אל קרדום הנגרים שלו, חוטף אותו מעל הקיר ופורץ בריצה, נוגח ומפיל בדרכו את חומת האסבסט שהעלה השכן, מושך בשערות ראשו ומרוצץ כל מה שמתחתן. וכל מילות ההרגעה וכל דברי ההבטחה של משלחת המפייסים לא הועילו כי פתאום מצא עצמו צועק עליהם חמור מסמיק ונוטף זיעה רגוזה. זהו, פילח את מוחו הרעיון המהיר, זהו השלב השלישי בדרך אל השלמות. “ללא רבב”, הוא קורא לו. שלב של טוהר מוחלט. שלב של רוחניות מוחלטת. בשׂרן של המלים ארוכות־האברים נשכח לגמרי. ומה שנותר הוא רק תמציתן. תמצית הכוונה שלהן. תמצית ההבעה שלהן. כשהן ניצבות מופשטות מבגדי ההברות ומהכסות המטעה של העיצורים.

חבורת המפייסים ישבה מולו מלאת תימהון. והמזכירה כבר קמה כדי לסמן שהנה הגיעו הדברים שמפניהם חששה. ובמקום שיישמע להם וישיב להם כהלכה. שהרי ענין סכסוך השכנים הוא ענין חמור באמת, וגם סיבוך פלילי יתכן אם לא יעצור עכשיו, כשעוד לא הכל מקולקל, ועוד אפשר לתקן.

אבל זכרי בן־יהודה קפץ לפניה קפיצה מסורבלת וחסם את דרכה אל הפתח. ובפה מהביל מרוב זעם קרא אליה שעכשיו כדאי שהיא תשתוק וכדאי שתקשיב גם לו. שהרי מזה ארבעים שנה כמעט לא נשא את דבריו בפני ציבור. לא באסיפות הקיבוץ ולא בחבורות ידידים. גם בשל כך שהיה בודד כל־כך וגם בשל שגיונותיו. ואין צורך להצביע בפניו על מוזרותו. כי מי עוד בכל הקיבוץ יודע באמת עד כמה הוא מוזר? עד כמה משונות דרכיו?

ללא רבב, שנה וקרא בקול רם. השלב האחרון והנקי מכולם. וכל חיי, כאן, אלה הגלויים לעיניכם ואלה הסמויים מתרחשים בהקבלה גמורה, אני חותר אל השלב הזה. ללא ליאות, ללא הפסקה. להיפטר מכל מה שמשך באדם למטה. להשתחרר מכל משא מכביד השותל אותו באדמה. להתנער מכל משקולת התוקעת אותו במקומו. אתם צוחקים לרהיטים המגוחכים שלי ואני צוחק לצחוקכם. כי אלה הם משקולות ולא יותר. כי היכן הם בגדי הטוהר הצנועים שהיינו עטופים בהם, שהיינו מקודשים בהם, כשהגענו אל פינת הארץ האהובה הזאת?

החבורה ההמומה יצאה מביתו ממש בשפיפה. קריאותיו עוד רידפו אחריה שעה ארוכה. הוא הלך אחריהם עד למקום שבו מתפצלים השבילים וקרא אחריהם מעין גידופים, מלים שלקח מתוך מילונים למיניהם, עירבב אותם במה שנולד בראשו ההוזה, אותו מקור קודח לאלפי הנְבָגים המאיימים לכסות את העולם. פרחי מלים מטיפי ארס ורעל. אבל מלים שלמות לא נשמעו לו, ומה שגילגל אחרי חברי הוועדה שבאו לביתו לפייס בינו לבין שכנו היו קריאות חסרות פשר. איש מהם לא הבין מה רצונו. ומרחוק אפשר היה לחוש בבשרן החשוף של המלים חסרות־המגן שנשברה מסגרתן, בשר חשוף שהוא גרוע מגידוף, ומכאיב יותר מקללה, ומעורר רחמים יותר מן האיש הזה, בעיים רוחו.

סכסוך השכנים דעך מעצמו. ועל חומת האסבסט טיפסו קיסוסים ירוקים ומחיי נפשות. ומה שיצא מכל הביקור ומהשיחות הארוכות שהתנהלו בחצר ובחדר האוכל של המפעל יצא אולי לטובה, כי בשבת שלאחר הסכסוך הקדיש זכרי את כל יומו לצחצוח כלי הפח התלויים על קירותיו. ובעיקר הקדיש את שעותיו למירוק קרדום הנגרים שנותר בידו מימות האריזה הרחוקים. הוא מירק אותו עוד ועוד עד שהקרדום הבריק ללא רבב. והרי כך היה דורש גם מטירוניו במחלקת הפלסטיק: השלב העליון של כל השלבים, התכלית הנעלה והאחרונה של כל השאיפות, זהו השלב של “ללא רבב”. הכלי צריך שיהא מבריק ללא גרגר אבק אחד. והמכונה צריך שתהיה שטופה ומשומנת ללא סימן אחד של חול. וחלקי החילוף ואבזרי מערכת המיבְלָטִים צריך שיתנוצצו מנקיון ויהיו טהורים ללא שבב אחד. ואם בהרחבה, כפי שהיה אוהב להתפלסף עם האיש הצעיר המשתעה עמו ומקשיב לו מתוך הנאה סמויה, ואם להרחיב כאן אזי אתה יכול להוציא גזירה שווה על היקום כולו. שהרי לא די שאתה מקדיש את כל חייך למלאכת קודש זו. אלא שאתה גם זוכה ומחיל אותו על המערכות העליונות מכל עליון. זה מה שנקרא: שום דבר על הרצפה. ואחר־כך אתה מתעלה בכל עצמותיך. וככל שתקפיד, תגביה במעלות קדושים. הכל למעלה, רוצה לומר, בדרך אל שמי השמים. אל הרקיעים המכחילים שם במרחק. ואם בהרחבה, היה מוסיף ודורש באוזני האיש הצעיר שלא נלאה עדיין, אזי דע לך שיש גם שלב עליון מכל עליון. שהוא למעלה מן השלב של ללא רבב. אבל יש פחד גדול לחשוב עליו, ולהגות אותו במלים. ולפעמים הוא חש עצמו אחוז שיתוק פתאומי מול כל זה. ממש כמו שעמד מול המתבן הנשרף וביקש בצורה נואשת מלה אחת, נכונה, שיוכל לכנות בה את ההארה הנחבאת מעבר ללהבות. וממש כמו שאחז בו שיתוק ענוג על גג בית האריזה, מעל לתנודות הרכות של בבואת הירח המשתברת למטה בתוך שוקת ההטבלה של רצועות הארגזים. אבל עוד לא הגיע הרגע להגות את המלה הנוראה שהוא מחפש, והוא מטה את השיחה הנעימה עם האיש הצעיר לשאלות אחרות הנגזרות משלושת שלבי השלמות.

ו

החוקר ממשרד הפנים, שבעצם לא היה אלא פקיד מלשכת מרשם התושבים מן העיר הסמוכה, שהוזעק באותו בוקר, עם כל האחרים, אינו יכול להיחשב בבחינת עד־ראיה מהֵימן. קודם כל מפני שהזמנים אינם חופפים בדיוק. מעשה התלייה התרחש בשעת בוקר מוקדמת מאוד, בשעה שלפי דברי חברי הקיבוץ רק ראשי המשכימים יוצאים בה לעבודתם, ואנשי המשמרות מתחלפים ליד מכונות הפלסטיק. ועליהם בוודאי שלא ניתן לסמוך. ראשית, מפני שאחרוני משמרת הלילה כל־כך עייפים ומטושטשים מעבודתם, שאינם מבחינים בין כלב לבין חתול אשפתות מצוי. ושנית, מפני שראשוני משמרת הבוקר עודם הלומים מעט מטירטורי השעון המעורר ומקריאות הטלפון הפנימי הדוחקות בהם ומזרזות לעלות במהירות אל המפעל. שעות יקרות חלפו בין גילוי הגופה, הנדה קלות בין ענפי הפקן, ובין פתיחת שערי הלשכה למרשם התושבים של משרד הפנים. ובינתיים הרי קרה הכל. התרחשו מעשים קטנים וגדולים. ואף כי מיהר הפקיד למכוניתו ונסע במישרין אל הקיבוץ, הרי עד־ראייה נאמן אינו יכול להיחשב בשום אופן.

גם החצרן המסור, האיש המנקה את בריכות הביוב הסתומות, אינו יכול להיחשב כעד־ראיה. אף על פי שעדותו הנרגשת הוקלטה מפיו ואומתה אחר־כך על־פי שיחה עם האחות הראשית של מרפאת הקיבוץ. בעדותו המבולבלת מעט הרבה להזכיר, בלשונו העילגת, משבי אוויר דקים שגחו כאילו מפיו הפעור של התלוי. הוא התעכב גם על חום הגוף שחש בו והיה מוכן להישבע שעוד לא הצטנן. יש לפסול את עדותו, שהרי היה בדרכו לעבודתו בדירה סמוכה לדירתו של זכרי בן־יהודה, שנסתמו בה פתחי הביוב. הוא היה עמוס בכלי עבודתו, והשתוחח בוודאי בשל משקלם וחרש במבטו את הקרקע. הוא גם גרר אחריו עגלת יד טעונה בצינורות ולא יכול היה להבחין בגופה המשתלשלת, אלמלא נתקל קצה ראשו, לגמרי במקרה, ברגליו של התלוי. האיש הופתע. נאחז בהלה, זנח את עגלת היד בדשא ורץ להזעיק עזרה.

ועוד יש לומר לזכותו שהתאושש עד מהרה ולאחר שחיזק את רוחו בלגימת כוסית של משקה חריף במרפאה התאזר והודיע שאינו צריך שום עזרה, והוא מבקש רק שלא יפריעו לו והריהו הולך מיד לעשות חסד אחרון עם הנפטר. להורידו לארץ ולהתירו מעץ התלייה.

האחות הראשית, עדותה אינה קבילה לחלוטין. שהרי איחרה לפתוח את המרפאה. היא עמדה והרתיחה מים במיחם לכוס קפה ראשונה של שחרית. עד מהרה הצטרפו אליה אחרים והמרפאה התמלאה כמו בכל בוקר. ורק בעומדה שם, מוזגת את הקפה אל הכוסות, פרץ ונכנס החצרן והודיע לה את הודעתו המעציבה. וגם אחר־כך כשהתקרבה בזהירות, ומרחוק כבר ראתה את גינתו העזובה של זכרי בן־יהודה, את קיר האסבסט המוריק החוצץ בינו לבין שכניו, וגם אז כשכבר היתה קרובה מאוד הבחינה קודם בדרגש העץ שהוטח לאחור בבעיטת עקב מיומנה. ואחר כך הבחינה בחבל העבה הקלוע לשם ביטחון, כדי שלא יבגוד ברגע המכריע. ורק כשהתקרבה עוד ראתה מבין כתפיו של החצרן את פניו הסמוקים של זכרי בן־יהודה, ואוזן אחת שלו נראתה לה מרחוק תפוחה מעט ונפוחה שלא כרגיל.

עדותו של השוטר בלבוש האזרחי שהצטרף אל חבורת מסירי הגופה אינה מתקבלת מכל וכל. אבל יש בה הרבה ענין לכשעצמה. השוטר בלבוש האזרחי ראה כבר מיתות משונות רבות ולא היה במראה שנגלה לפניו בגינה שום דבר שיעורר בו חלחלה. אדרבא, בהפסקות שבין ההליכים המקובלים הוא הרים את פניו מעל המנוח, וסיפר בקול מהוסה לאחות הראשית ולחצרן ולעוד כמה סקרנים שנקבצו במקום איך נתקל פעם במין מיתה משונה שהדעת פשוט אינה יכולה לקבל. כאן לא הרחק באחד ממושבי הסביבה, איש צעיר שמאס בחייו נטל את רובהו, רובה שהיה בידו ברשיון מטעם המשטרה, והוא שם קץ לחייו ביריה נוראה שעיוותה את כל צורתו. והאחות הראשית שמצאה ענין בסיפוריו של השוטר הזמינה אותו שייכנס אל המרפאה לאחר תום ההליכים כמובן. ושם ליד שולחן ובחברת העובדות האחרות של המרפאה יוכל להפליג בסיפורי הזוועה שלו כל כמה שיחפוץ.

אבל עדות ראויה להתקבל לא מסר, משום שאחר להגיע למקום הארוע, משום שעד שהועברה הידיעה מבית החולים האזורי אל הקצין התורן חלף זמן לא מועט. ואחר כך היה צריך להחליף את מדיו בבגדים אזרחיים. שכך מצווה החוק. שלא יהיה חשש כלשהו כאילו נעשה כאן מעשה פלילי. והוא עצמו כל־כך התרגל ללבושו האזרחי בבואו אל המתים עד שנראה לו שהוא מקל בכבודם אם הוא מתייצב למילוי תפקידו במדי המשטרה הכהים. ואחר־כך נקרא לחדר היומנאי ואמרו לו שהוא צריך להמתין לשוטרת ואינו יכול לצאת לבדו. כי גם היומנאי לא ידע בוודאות אם מדובר במתאבד או במתאבדת. והשם שניתן בטלפון היה לא רק משונה ומיושן אלא גם מעורר בלבול. וכך חלפה לה עוד שעה קצרה עד שהגיעה השוטרת והתנצלה על איחורה. וגם היא יש לה כללים משלה איך להתארגן במצבי חירום כאלה שבאחדים כבר עמדה בקור־רוח ובאומץ לב. אבל מעמד כמו זה היא שונאת, בגלל לחצי המשפחה והקרובים. ובגלל הצער שיש לה בלבה על האנשים האומללים שאין להם מקום בעולם והם יוצאים ממנו בדרכים קשות, מכאיבות, משונות ומלאות ייסורים. ורק איש אחד ראה מחלון חדרו כמעט הכל. בעדות הראיה שמסר לא נמצא שום פגם, למעט כמה מלים נרגשות שהשתרבבו אל התיאורים היבשים שהתבקשו על־פי הכללים. איש אחד שחלונו הקטן פונה אל מול גינתו המשמימה של זכרי בן־יהודה ראה וידע. ובעצם לא הכל בא עליו במפתיע מפני שהבחין כבר כמה שבועות שיש שינויים ותנועות בתוך הגינה ומשהו עומד להתרחש שם. תזוזות בלתי פוסקות של דרגש העץ שלא חדלו עד הבוקר האחרון. בתחילה חשב העד הנסתר שזכרי בן־יהודה מנסה לצוד את אחרוני האגוזים שנשארו על העץ גם לאחר סופות החורף. אבל עד מהרה הבחין שהדרגש סובב סביב הגזע העבה של הפקן. יום אחד ניצב מדרום לו, לכיוון המדרכה הצרה המשרתת את דיירי הבית. וביום שלמחרת ראה את הדרגש פונה אל השביל הראשי היורד ממפעל הפלסטיק. אותו שביל שהצעירים טסים בו, שועטים כרוח מהירה וחשאית רכובים על אופניהם המשוכללים. ויום אחד הוסב הדרגש ונטה אל הצד האחר, אל צד המרפסת הסגורה, וקרשיו הגסים נשענו בכבדות אל הקיר החיצוני של הבית. וגם החבל המתערסל ברוח נקשר בענפים שונים. יום אחד ראה אותו העד הנסתר משתלשל אל תוך ערימה קטנה של שקי יוטה. בתחילה חשב העד שזוהי צורה מיועלת לקטיף־האגוזים, כמו שעושים הילדים בגינות רבות בקיבוץ. כורכים חבל עבה במהירות סביב נקודת הפיצול של הענפים ומושכים בחוזקה מן הקרקע. העץ נאחז טלטלה גדולה והאגוזים הסרבנים צונחים אל תוך ערימת השקים, ישר אל כלי האיסוף.

שלא לדבר על זכרי עצמו שנראה רוכב על הענפים הנמוכים של הפקן בשעות שאינן מקובלות. יש משהו מעורר חשש כשאיש כמותו, בודד ומבוגר, שבכלל אינו נראה על מדרכות הקיבוץ, שאיש כזה יוצא מחדרו בשעות החשכה, מטפס על ענפי הפקן ומבצע שם תרגילי רכיבה מסוכנים. והרי העיתונים מלאים בסיפורים עצובים על קשישים שלא העריכו כראוי את כוחם, ועשו מה שלמעלה ממנו. תאוות איסוף אגוזי הפקן העבירה אותם על דעתם, והם יצאו לבדם, הציבו סולמות רעועים, וטיפסו בהם. ואז הגיח משב רוח קצר ואלים, זינקה תנודה פתאומית, סחרחורת בת רגע אחזה בהם והם איבדו את שיווי משקלם וצנחו ארצה. היו מקרים שעוד הספיקו לקרוא לעזרה. והיו מקרים שלא צעקו, ואולי כן צעקו, אבל איש לא שמע את צעקתם באוויר הערב המתרכך, ואיש לא מיהר לעזרתם. והם שכבו בין ציבורי העלים ובין מפלי האגוזים וציפו לשווא להצלה.

העד הנעלם ראה דברים מוזרים אבל לא צירף אותם לכלל מחשבה אחת. שהרי שנים על שנים על שנים צפה באיש המסתורי השב מעבודתו במפעל, יושב לו ומהרהר שעה ארוכה על תיבת התפוזים. ואחר־כך לאטו משיל את נעליו, מסיר את גרביו ופושט את בגדי העבודה שלו. בלבושו התחתון הוא מהלך על מרפסתו, סובב בין המתקן של כלי הגינה לבין שולי המרפסת. משקה את צמחיו במשפך נושן מפח מגולוון, ואחר־כך נעלם בתוך חדרו לשעות ארוכות. בלילות חמימים הוא נהג להוציא נורה חשופה וחזקה אל המרפסת. לאורה רכן על ערימת ספריו. ומדי פעם היה קם ומרסס בתרסיס קוטל חרקים את עננת היבחושים המרחפים סביב הנורה. וכך נהג יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, שנה אחר שנה. בחצות היה מתעייף ומתנמנם מול חלונו. ובבקרים רבים חמק זכרי בן־יהודה בחשאי מדירתו והעד הנאמן לא זכה לראותו עולה אל המפעל.

השוטר בלבוש אזרחי חש במשהו. והוא אמר לאחות הראשית שבשכונה כל־כך צפופה לא יתכן שאיש לא הבחין בתכניותיו של האדם היקר שהלך לעולמו. שהרי אנשים חיים זה בצד זה וזה מאחורי זה חצי יובל שנים ויותר. והם מכירים איש את שכנו היטב. ומישהו ודאי ישב בחלונו וחזה איך מתרחשים הדברים. כמובן שלא מדובר כאן באיזו תעלומה. בהינף יד הוא יכול לחתום על כל הניירות והוא גם יחתום עליהם בסופו של דבר. ובלי שום קושי הוא ישכנע את השוטרת הנלווית אליו שתסכים לדעתו. והפקיד ממשרד הפנים מוכר לו ממקרים דומים ומביקורים נוגים שערך בישובי הסביבה. כלומר, מה שהיה רוצה שתבין, האחות הראשית, שלא ענין בלתי פתור כאן לפנינו. אלא סיפור פשוט ובאנאלי. סיפור שכיח השב וחוזר על עצמו לעתים מזומנות. אבל לפעמים יש משהו, איזו תנועה מוזרה, איזה משפט שאינו מתקבל על הדעת, איזו הכרזה נמהרת, איזה גילוי־דעת אחרון. ולפתע הם מאירים את סופו של האיש באור אחר, אבל נכון. ושוב, שלא תטעה בדבריו, לא בשביל האיש עצמו הוא טורח כל־כך, ולא בשביל ניירותיו שממילא נגנזים הוא מבקש לגלות את עד־הראיה, אלא רק משום שיש אולי בדברים האחרונים איזה רמז זעיר היכול לסייע ולהציל חיי אחרים, איזה שבר מבשורה שלא נאמרה, אבל אילו היה העולם פנוי לקליטתה היה סוף עצוב כזה נמנע מאחרים. ולמרות שאינו איש אופטימי, ולמרות כל המראות האומללים שראה בשנות שירותו במשטרה, הריהו מבקש להאמין שאולי ניתן היה לסכל סוף נחרץ זה.

אבל העד הנחבא לא התגלה. הוא התגבר על יצרו ולא נחשף. ואף כי היו רגעים שרגליו פשוט ביקשו להתפרץ אל גינת המנוח, במקום שעמדה החבורה הקטנה וסייעה לחצרן הנרגש לשחזר בדיוק את מהלכי ההורדה מן החבל, הוא לא התפתה ולא נדחף לגלות את זהותו. אבל לאחות הראשית שהיה קצת מקורב אליה רימז אילו דברים. על מלים שנזרקו בדממה המכושפת שלפני הזריחה. על שלושה שלבים באיזה סולם עלום של שלמות בלתי מושגת. על קריאות אבהיות מלאות רחמים באוזני נערות רכות מעוברות, בלשון שמלפני ארבעים שנה. על מלים נדירות שצלילן ארמי, המוטלות כחללים אל האוויר השוקט של הכפר המנמנם. ועל זמר חביב ונושן שהיה אהוב פעם מאוד על האורזות הצעירות שעבדו בעטיפת התפוזים. זמר מתנגן שקצבו מהיר מעט ונוקשה מעט, כנקישות הנקר המנקר בגזעו של עץ האגוז וחותר בתוכו ללא ליאות. ולבסוף, לפני השקט החתוך, נותר בו זיכרון בהיר מאיזו קריאה שנשמעה מעל הדרגש, מתוך העניבה המקושרת, לפני בעיטת־העקב המדהימה. והוא מיהר אל שולחן העבודה שלו, להעלות את הדברים על הכתב. לפני שיימחקו מזכרונו שכבר אינו משובח כשהיה.

א

באמצע חודש מאי, כמה שבועות לפני שפרצה מלחמת לבנון, נסע יִנוֹן יְהוּדָאי לתל-אביב, לפגישת אהבים שממנה חזר מדוכדך ושפל רוח מאוד. איש נשוי, שילדיו כבר גדלו ונפוצו מביתו, שאהבתו לאשתו שבה ומפעפעת בו מדי כמה שנים, צלח וחצה ינון יהודאי את שנת הארבעים לחייו. פגישתו המקרית עם פַּטרִישׁיָה, שהתמחתה בתרגום שירי משוררים עבריים לאנגלית, הלהיטה בתוכו חומרי אהבה שמשום מה נותרו בפינתם-שבנפש ולא אוכלו בשנות אהבתו הגדולה לאשתו. לפעמים היה עוצר בשעת הליכתו, מעלה לפניו במדויק את דמותה של פטרישיה, בוחן את גופה לדקדוקיו, מעלה בזכרונו את לשונה, לשון עלגים מעורבת שהאנגלית גוברת בה על העברית, ותוהה שוב, כמו שתהה אלף פעמים קודם לכן, מה, למען השם, מצא בה, בנערה הגוצה והשמנמנה הזו? מיהו שדחק בו לראות ביהודיה הצעירה הזו, המהלכת בצעדי ריקוד וחולמת על שירה ומוסיקה שנולדו מחוברות יחדיו, אשה נחשקת שתסכסך עליו את עולמו? מראה קרסולה מעל גרביה הלבנות, הלהיט את דמו המזדקן. שוק עדינה, שניתן ממש להקיפה באצבעות יד אחת. ופלומה צהבהבת ורכה קדה עליה, ונירומה שוב, עם כל נשיפת אוויר חולפת. כיצד לא הבחין מיד שכוונתה להסתולל בו מעט? לשחק בו משחק מושך ומגרה, ואחר כך להסירו לצדדין, פשוט לסלקו מדרך חייה, ולהמשיך הלאה, אל אנשים אחרים, צעירים ממנו, אנשים שטרם אסרו את צווארם בקולר. אנשים שטוב חייהם עדיין לפניהם, נוהר אליהם וקורץ כבטחה מפתה.

פטרישיה כבר המתינה לו בספרית האוניברסיטה. היא סבבה במבוכה בין הכניסות וביקשה אחריו בעיניה קצרות-הראיה. וינון נזכר שבראשית היכרותם הרכיבה משקפיים, וכשהסיר אותם מעליה, כמו שהסיר מעליה אחר כך את חליפת הג’ינס שלה, ואת מכנסיה הקצרים, התרככו עיניה לפתע, והיא התכנסה בזרועותיו, אבודה לגמרי. אבל אחר כך, אחרי שנסעה לניו-יורק ואחרי ששבה, כבר לא היו לה משקפיים. והוא עמד נבוך מול העדשות המשוכללות שלעיניה, שתעתעו במבטיו. הרכות שהיתה בה בימים הראשונים לאהבתם הקצרה, התחלפה באיזו חמקנות מתחטאת. והאור המיוחד שעיניה מלאו בו כשנשאה אליו את ראשה המתולתל ואת צווארה הדק, נאטם ונמסך באיזו כהות של מעשה חולין. וינון יהודאי מצא את עצמו בוחן את עיניה במבטיו, ומדבר אל נפשו, שהנה הנה כבר ניכר בה שהשתחררה מאהבתה אליו. וכבר ניכר בה שהקשר עמו מכביד עליה. והריהי מתחרטת על שהסכימה ונענתה להזמנתו. והלואי שהיתה מוצאת דרך משלה לחמוק מאולם המבוא של הספריה התל-אביבית אל הסמטאות בירושלים, ששם טיילו לפני כמה שנים, מתוך הרגשה מופלאה של ימים ובעיקר לילות שלא יחזרו עוד לעולם. ואולי היא רוצה לחמוק אל חדרה הקטן שבשכונה הירושלמית, שהסטודנט למדעי-המדינה, שינון חשבו משום-מה לחברה לדירה, ולא חשש כלום ממה שביניהם, ישן שם במיטת-השדה שלו, מכורבל בשמיכות צבאיות וכבדות, ואפילו לא טרח להראותם שהוא ער ושומע את כל דבריהם.

והוא נתרעד לפתע כשנזכר איך אחזה בפטרישיה הבהלה, כששכבו שרועים על מיטתה המפורעת, מזיעים מחימת¹ אהבתם אפילו באוויר הירושלמי שהוא צונן ויבש. והיא כרכה על עצמה בחיפזון את כיסוי המיטה, שעשה אותה גוצה יותר ושמנמנה יותר, ופניה החווירו מעט והיא שאלה באנגלית מעורבת בעברית, מה יהיה ינון? זה אסור לי, זה אסור מה שאנחנו עושים. אני הבטחתי לבעלת הבית שאני לא. ועכשיו היא באה והיא תראה את הכל. וזה יהיה רע מאוד. וינון היטיב את שכיבתו במיטתה והעלה חיוך על פניו משום שזכר בעלות-הבית הירושלמיות עלה מלפניו. מגיח מתוך סיפורים וספרים שקרא, משנות החמישים העגומות והחסכניות. פליטות-המצור, בעלות הסירים הענקיים, עומדות ושואבות מים מן הבורות שבחצר, מגדלות את צמחי החלמית בסדקי-הקרקע שליד קירות האבן. ועכשיו בעלת-הבית בדרכה לתוך החדר, והיא גם אשה מסורתית, שיש תמיד מטפחת כרוכה לראשה. וריח-החטא שנישא באוויר החדר, הריח החריף של פליטת זרעו מעורב בריח המתוק של גופה המתרטב, יסגירו את סוד חטאם מיד כשהדלת תיפתח. ופטרישיה לא תוכל להתנצל ולספר לבעלת-הבית על הסטודנט למדעי-המדינה, שהוא בן למשפחה דחוקה, ואינו מקפיד בנקיון גופו, וגם את בגדיו אינו מכבס לעתים תכופות.

וכבר רצה ינון לכבוש את ראשו בתוך ערימת המצעים, ולהקפיא את נשימתו, ולהדק את איבריו שלא יפרכסו ולא ירעידו, ואפילו לא מתוך אותו חשק עז לפרוץ בצחוק שתקפו. אבל פטרישיה פתחה את הדלת והחליפה כמה מלים מבוהלות עם שרברב קשיש שהגיע בטעות אל הדירה והרבה להתנצל. והיא השיבה לו בנימוס והדריכה אותו באדיבות אל המקום שאולי אליו התכוון. וינון התפרע מתוך איזו שמחה משחררת. וזרק מעליו את כלי-המיטה, ומתח את עירום-גופו, וקלט לתוכו את גופה המתרפה, ואת אנחת הרווחה העמוקה שלה, ואת פחדה שנמוג, ואת משחק אהבתה עמו שלרגע הפך רציני ומאיים. והוא שיקע בה את גופו ואמר לה בקול רם, כי עכשיו כאילו חלף כבר הרע והכל מותר להם לפתע. ומישהו מלמעלה מגן עליהם אפילו בשעה שהם שוקעים בחטאם. ואיפה בעלת הבית הצדקנית שלך? איפה היא החסכנית שלך? ואת רואה שאלוהים שומר לא רק על הפתאים אלא גם על החוטאים. פטרישיה פירכסה מתחתיו והקיפה אותו בזרועותיה ועיניה התרככו כל כך, עד שלרגע נטעה לחשוב שדמעות ממש יחלו לפכות מתוכן.

ינון יהודאי אמר לה שכדאי לצאת מהספריה וללכת למקום אחר. והיא אמרה ששמעה רבות על בית-התפוצות אבל עדיין לא נזדמן לה לבקר שם. וינון אמר מצוין, רעיון מצוין, זהו בית שחובה על כל יהודי צעיר ועל כל יהודיה צעירה לבקר בו. והם החלו לעלות לאטם במדרגות האבן, חולפים על פני המדשאות המוארות. וינון אמר לה שהוא מעט בקיא במה שמוצג שם. לא כמו אותם המדריכים שזו מלאכתם והם מקצוענים ממש. אבל יוכל אולי להדריך אותה ברוח הכללית של הבית ובתפישה החדשנית של המוצגים. שהרי הכל נובע מכך שהעם היהודי הוא עם חי, ופטרישיה חייכה אליו עם ישראל חי, עם ישראל חי. ואז קדרו מעט פניה והיא שאלה אם שוב תהיה מלחמה. כי החברים שלה, אלה שבילתה בחברתם את הימים שעשתה בתל-אביב, סיפרו לה שהכבישים לצפון שוב מלאו ברכב צבאי ובכלי-מלחמה, וינון אמר לה שהוא עייף מלקוות וכבר אינו משלה את עצמו שהשלום עם הערבים יבוא בימי חייו, ומי שעושה את כל חייו כמוהו בארץ הזאת מוכרח להתרגל לכבישים המתמלאים מדי כמה שנים ברכב צבאי ובכלי מלחמה. ופטרישיה הקשיבה לו בסבר של רצינות והביטה אל שפתיו בכדי שתיטיב להבינו, כי הוא נחפז קצת בדברו, והשתמש במלים שאינן שגורות על פי הבריות. וכשראה את הבעת פניה המרוכזת, הפסיק מדבריו ואמר לה שאל לה להרצין כל כך. כי ממילא מה שנגזר מלמעלה יקרה כאן למטה. והיא שאלה אותו אם גם הוא יקרא אל החזית, שהרי כבר אינו כל כך צעיר וודאי ישנם רבים אחרים המיטיבים ממנו להלחם.

וינון אמר לה שיש משהו בדבריה. שבעצם הוא כבר מודה בפני עצמו שעייף מעט מהמלחמות. והוא אפילו מקווה שלא ייקרא הפעם, אם תפרוץ מלחמה בצפון. אבל היא, מה יש לה לדאוג? ואפילו את האנגלית שלה אין הוא מבין לגמרי, כשהיא מפטפטת בעליזות ובמהירות עם חברותיה. ופטרישיה הביטה עליו והוא הביט בה. והיה ברור לו שאין שום תכלית לאהבתם. וגם אם יחזור אלף פעמים על לשון-ההשבעה שהמציא, וגם אם ישים את שפתיו ממש על אזניה הרכות, הנסתרות מאחורי שערה המתולתל. וגם אם ילחצנה אל לבו, במסדרונות או בפינות נסתרות, המוגנות מפני עיניה הבולשות של מצלמת-הבטחון, ויאנח אנחה אמיתית אחת ועוד אחת שאינה אמיתית לגמרי, והיא באה להעצים את רושמה של קודמתה. וילחש לה איפה, איפה היית לפני עשרים-וחמש שנים? ולמה, למה נולדת כל כך מאוחר? ומה אני יכול לעשות עכשיו, כשהכל כבר מוחלט וסגור בשבילי? והיא תעביר אצבעה על שפתיו הלוך וחזור, והוא לא ידע אם היא מסכימה לדבריו או שאינה מסכימה. ולפתע פתאום תחלוף בו ריגשת-אמת והוא ינוע אליה, ינמיך אל קומתה הגוצה, ויחפון בכפותיו את שערה המתולתל, וישאף את הגל הזה אל תוכו וריחה הרענן יסתנן אל אפו מבעד לריחות השפתונים ומי-הפה ושמני-השיזוף האמריקאיים שלה.

וינון יהודאי שמט את פטרישיה בבת-אחת מתוך זרועותיו, והזמין אותה, בלשון קלילה, לשתות אתו קפה ולאכול כריך בקפטריה של בית-התפוצות.

ב

ואחר כך התנהלו הדברים ביניהם לגמרי לא כמו שתכנן. פטרישיה גילתה התנגדות מתחת לחולצת-הטריקו הרכה שלה, ולא נענתה לחיזוריו הנלהבים. הוא דחק בה בכל פינה, ופיתה אותה לרדת אל קומת השירותים, ושם למצוא איזה מסתור ולבוא אליה ביאה חפוזה ומרטיטה. אבל היא הביטה בו במעין נזיפה וכאילו אמרה לו, ינון אל תשכח שאתה כבר בן ארבעים ואינך חזק ונלהב כמו שהיית פעם. ואינך נחמד ומושך כמו הסטודנט הזה למדעי-המדינה, או כמו חבריו דקי-הגו והגמישים. והיא התנהלה לאטה באולמות התצוגה של בית-התפוצות, וגילתה ענין גדול בכל הדברים שנעו מסביבה. מדי פעם היתה מתקרבת אל אחת החבורות הקולניות של בני-הנוער ומצותתת לדבריהם בפנים מלאות רצינות. וינון אמר לה שמכאן, מהחבורות הללו היא לא תחכים. כי הם אינם יודעים שום דבר ודאי. והם אינם גם יכולים לדעת אם תפרוץ מחר מלחמה בצפון.

ליד המחשב הפולט את שמות עיירות-היהודים ותולדות שריפתן התעכבה פטרישיה זמן רב. וינון לא ידע להחליט אם התעכבה משום שהמחשב שעשע אותה, או משום שבאמת רצתה לדעת מניין התגלגלו הוריה לניו-יורק, ובאילו עיירות נידחות התנהלה משפחתה. היא ערכה עם המחשב שיחה רצינית וממושכת ומשכה וקיפלה את הדפים המודפסים. ואחר כך חשבה מעט והכניסה אותם לתוך ארנקה. ולינון אמרה שאביה אין לו שום ענין ביהודים ובתולדותיהם, אבל אמה מרבה להתעניין בכל התנועות הדתיות המודרניות, והיא גם דחפה אותה לנסיעתה הראשונה לארץ. כמה שנים חלפו מאז? האם הוא זוכר, חמש או שבע? האם הוא זוכר את פגישתם הראשונה? והיא זקפה ראשה מעל למחשב וספרה לו שוב על מסעה הראשון לארץ, כשהיתה עדיין נערה צעירה, וספק אם מלאו לה תשע-עשרה שנים.

ינון יהודאי נזכר בפגישתם הראשונה, באיזה ערב קיצי לח ומחניק. מישהו מידידיו הביא אותה אל מרפסת ביתו והציגה באורח נחפז ומקוטע. זוהי פטרישיה, אמר, נערה נחמדה מניו-יורק שבאמריקה. והיא באה לארץ קצת מתוך רצונה וקצת מתוך שהוריה לחצו עליה שתבקר בירושלים. לפני שתרחיק לנצח מיהודים ויהדות. והיא נערה מאוד משכילה אמר הידיד, ויש לה נטיה חזקה לאמנויות. מציירת? שאל ינון בכבדות. כן, השיבה פטרישיה בפנים שאורו פתאום, וגם הבאתי אתי תיק עם ציורי האחרונים. כותבת? שאל ינון וחשש מהמשקולת שתונח עליו בימי הקיץ הלחים. כן, השיבה פטרישיה, אבל הרוב משל אחרים ומעט מאוד משלי. זאת אומרת מתרגמת? שאל ינון. ופטרישיה השיבה כי באמת נדמה לה שזו הסיבה האמיתית לבואה ארצה. היא רוצה לתרגם את המשוררים הגדולים היושבים בתל-אביב ובירושלים וכותבים שירה עברית נהדרת, אבל בגלל מחסומי הלשון אינם יכולים לפרוץ ולהגיע אל אלפי הקוראים המצפים להם בעולם, יהודים ושאינם יהודים, חובבי שירה ואוהבי ספרות, המפוזרים בארצות רבות. כמו מי למשל? שאל אותה ינון, איזה משוררים גדולים יושבים בינינו? והיא השיבה בסבר של תלמידה שנגע מיד אל לבו, שהיא מתכוונת לשירים הבודדים של יהודה עמיחי, שראתה בתרגום לאנגלית. ובשירים מועטים אבל מופלאים של אמיר גלבע שאחת מחברותיה ניסתה את ידה בתרגומם. וישנם עוד משוררים שהיתה רוצה לתרגם מיצירתם אבל שמם נשכח ממנה כרגע. וינון הביט בנערה הרכה הזו, שעוד לא מלאו תשע-עשרה שנה, ומשהו נכמר עלה בו, והוא רצה לשאול אותה בפשטות אם אמא ואבא שלה הסכימו לנסיעתה? ואם היא כבר למדה לדעת מה פירושה של דאגת הורים לבנותיהם שיצאו למרחקים?

ובלי שיחושו בכך הסתלק החבר ופטרישיה נשארה לשבת על המרפסת וקצרוניה חושפים רגלים דקות מדי, והיא התאמצה להסביר לו איך נכשלו תכניותיה בירושלים, כי היא לא ידעה שבקיץ מתפזרים כל הישראלים ואי אפשר למצוא אף אחד בביתו. וכל מי שחיפשה נסע. וידידים יעצו לה לנסוע גם היא, ולעשות את ימי הקיץ הלוהטים באחד הקיבוצים. עד לאחר החגים. ועכשיו היא כאן, והיא מרגישה שמזמן היתה צריכה להיות כאן. וכבר בדרכה אל הקיבוץ, כשראתה את שדות-הכותנה הירוקים הנמשכים עד להרים, ואת המדשאות הנפלאות ואת שדרות-הפיקוסים כבדות-הצל, ידעה בתוכה שלכאן היתה צריכה לבוא. והיא בטוחה שמזומן לה כאן קיץ נפלא, יותר יפה מהקיצים שבילתה במחנות הקיץ בהרים שמעל לניו-יורק. ממש כמו שהבטיחה לעצמה, בתוך לבה, לפני נסיעתה.

ובלי שנתבקשה, בלי שתחוש בושה או מעצור, קמה ממקומה ובקצרוניה המשונים נוסח אמריקה, וברגליה הדקות החלה להניע את גופה הגוץ והשמנמן בתנועות מחול משונות. היא סבבה את המרפסת הקטנה פעמיים שלוש, ואחר כך כמעט ונפלה אל תוך אדמת הגינה הרכה. ואחר כך כרעה מיני כריעות מוזרות ועשתה עצמה מתיישבת על ברכיו של ינון, שהביט בה במבט שהיו בו גיחוך וספק והשתאות.

וכשכרעה על הרצפה, למרגלותיו, מתנשמת מריקוד הפתע שלה, נשאה אליו מבט מתחטא ובלשונה המעורבת, שגם העברית שבה נשמעה כאיזו אחות רחוקה לאנגלית, הסבירה לו שחלומה הגדול הוא להיות אמנית-בימה, ולהופיע בפני קהל מצוצמם אבל מובחר. והיא בטוחה שישנה דרך נסתרת לשלב בין האמנויות שהיא אוהבת, ולעשות מהן אמנות אחת. והיא בטוחה שישנם אלפי צעירים כמוה, בניו-יורק אבל גם בירושלים, שמצפים לה שתפרוץ את הפריצה המצופה בחומת האמנויות המפוצלת. ויש לה חלומות משלה איך תקרא משירי המשוררים האהובים עליה, רובם אמריקאים אבל גם כמה ישראלים בתוכם, ואיך תקרין על הבימה ועל סביבותיה את רישומי-הדיות שלה, שחברים בניו-יורק אמרו לה שכבר מזמן לא ראו רישומים משופעים בדמיון יוצר כמותם. ובעוד היא נעה על הבימה בתנועות הזכורות לה מחלומותיה המיוחדים, תפכה מתחת לבימה המנגינה שחיברה, מנגינה נהדרת שהיא הביאה אתה מוקלטת בקלטות. ואם ינון ירצה היא יכולה לקום עכשיו ולהביא את הקלטות ולהשמיע לו כאן על המרפסת, בליל הקיץ הלח והנפלא הזה, שכבר עכשיו היא יודעת שלא תשכח אותו לעולם, איך נשמעים צלילי חלומותיה המוקלטים.

ינון יהודאי נדהם מעט מהשפע שהציגה הנערה בפניו. והוא אמר לה פטרישיה לא עכשיו. כבר מאוחר, ואת הגעת רק היום, ואיננו ממש מכירים, אבל אני בטוח שבמשך הקיץ, כאשר נכיר יותר ונתקרב יותר, יהיה לי מאוד מעניין לשמוע את המנגינות שהבאת. ועכשיו אני מציע שתלכי לישון. כי מחר מחכה לך עבודה קשה במחלקת הפלסטיק של המפעל.

והוא קם ממקומו, והציע לה שילווה אותה אל חדרה שבמגורי הצעירים. והיא כל כך התרגשה מדבריו, שנתנה את ידה בתוך ידו, כאילו היה אביה מולידה והיא מכירה אותו משנים, ולא די לה שנתנה את ידה בידו אלא המשיכה לפזז סביבו כאילו הצגת הריקוד שלה על המרפסת לא תמה. ינון חש בזרימה חופשית וחמה של אמון וחיבה מתוך ידה. והוא השתאה שוב למראה רגליה הדקות, למכנסי-הקיץ המשונים שלה, ולגופה השמנמן והגוץ שנישא מעל לרגליים קפצניות כל כך, שאינן מוצאות מנוחה אפילו לרגע אחד.

האם באותו הרגע קפץ עליו החשק המשונה, שלא הרפה ממנו במשך זמן ארוך, להרימה אליו ולהרכיבה על כתפיו, כמו שהיה מרכיב לפני שנים את ילדיו הקטנים, ולהקיף את קרסוליה הדקים באצבעות כף ידו? האם מאותו הערב נמסך החשק הזה בכל הרהורי-התאווה שלו, שבתחילה נבהל מהם ואסרם על עצמו, אבל עם הימים הסכין אליהם ולמד לחבבם? הרהורי תאווה משונים, שעיקרם איזה מחול משונה שהנערה הזו, האמריקאית הצעירה, כופה עליו. היא מכריחה אותו לנוע עמה בתנועות מלאות תאווה אבל מתואמות להפליא, בצעדי-ריקוד. היא סוחפת אותו לצלילי מנגינה מתוקה, שעולים מתוך רשמקול חבוי מאחורי שיח-השרך שבאדמת הגינה הרכה, שלפני ביתו. ובאזניהם מצטלצלות מלים משונות, שרק בקשיי קשיים אפשר להבחין בהן מלותיו הידועות של שיר שכתב אחד מן המשוררים הגדולים היושבים בירושלים, נחבאים בה, ומצטנעים כביכול.

אבל קהל האלפים שלהם, בניו-יורק ובערים אחרות, כבר מצפה להם. והם אינם יודעים שהנס יבוא עליהם בזכותה של נערה דקת-קרסוליים אחת, שיש לה לב כפול ונשמה כפולה, וחלומות נעוריה מוליכים את ידה הכותבת. אבל אין עונג בעולם הזה כעונג הצפוי לו, כשיזכה ויגהר מעליה, יצורי גופה העירום מרטיטים, עורה מצטמרר למגעו, והוא רוכן בפנים מלאות רצינות, ומקיף וסוגר את שוקיה הדקים מעל קרסוליה מעוררי החמדה באצבעות התאווה של כף ידו.

ג

האם לא נתקף בקנאה, כשנכנס לדירתה ומצא שם את הסטודנט מכורבל על מיטת השדה? האם לא הופתע כשנוכח שהיא מחלקת את חייה עם האיש הצעיר, שעליו לא אמרה לו מלה אחת? ומהו שקפץ עליו בהכנסו, כלומר אותו השד שלחש באוזניו שאין לו מה לגזור ממוסר-חייו והשקפתו עליה ועל חייה? והרי לא עשה גם שלושה צעדים וכבר נכנסה בלבו המחשבה שעם הצעירים עליו לנהוג כמו עם צעירים. ואם היא יכולה לחלוק את חייה ביניהם גם הוא יוכל לחלוק אותם ככה. ובכלל, מהן התביעות שהוא רשאי להציג לה? ומה בכלל זכותו על גופה? על ארבע-אמות הפרטיות שלה? על חייה? ואם הם מוצאים שאפשר כך לחיות, כלומר לאהוב איש צעיר, ולא להחסיר את חלקו של איש אחר, מבוגר כמו שהוא, מדוע שהוא לא יוכל לחשוב כמוהם? ואם עולה בתוכו איזו אכזבה משונה, איזו קנאה ילדותית, איזו הרגשה שהוא נבגד מעט, מה בכך? הרי הוא מביט סביבו ורואה ומבין איך חיים כאן בני אדם צעירים אלה. היום היא נחמדה ונדיבה ומבטיחה לו עילוסים וחיי-שעה מתוקים במיטתה, ומחר, או אולי עוד הערב אם תתקצר שעתו, הוא יחזור אל הקיבוץ המרוחק שלו, ואת מקומו יתפוס הסטודנט דק-הגיזרה והגמיש הזה, שהוא מתמחה במדעי-המדינה.

ורק כשהתיישב ינון יהודאי על המיטה שפטרישיה הציעה בחפזה, ורק לאחר ששאלה אותו מה יש ברצונו לשתות, שהרי המטבחון הקטן של הדירה הוא שלה. ויש לה צד נסתר שאותו טרם למד להכיר, צד המבשלת שבה, ומתקינת המשקאות בנוסח האמריקאי שהיא מומחית לו, ומערבבת הסלטים שידידותיה גמרו עליהם את ההלל. רק אז שאל אותה במפורש, פטרישיה, מה שמו? והוא החווה בידו אל הסטודנט שמעבר למחיצת העץ הדקה. קרול, אמרה פטרישיה. ולא יצאה אליו מהמטבחון. קרול, והוא תלמיד מצטיין בחוג למדעי-המדינה. והוא מה, שותף לדירה, חבר-לחדר או מה?

ופטרישיה אמרה שהוא מסייע מעט בידה בהחזקת הדירה, וגם משלם מעט כשמזדמן לו. ובעצם לא היה בכוונתה לשכור את הדירה עם שותף. וגם הוריה, שעוזרים לה בתשלום שכר הדירה, לא הסכימו שתיקח לה שותף, אלא אם יש לה כוונות רציניות. אלא מה? שאל ינון. וחשב שהם שניהם עורכים כאן הצגה מצחיקה, כיון שקרול הפיקח רק משים עצמו ישן במיטתו. והוא לבטח שוכב מתחת לשמיכותיו הצבאיות, ושומע כל מלה שהם מחליפים ביניהם. כלומר, אפשר אפילו להרחיק מעט לכת. ולחשוב שפטרישיה סידרה כך מתוך כוונה תחילה. כלומר, אם להמשיך ולחשוד, הפצירה בקרול שלא יסתלק מהבית ושיהיה דווקא נוכח בפגישת האהבים שלה עם המאמץ הכבד שלה מהקיבוץ הרחוק. ואולי אפילו עוד יותר מכך, שהרי אם מתחילים לחשוב על מלכודות מתוכננות מראש, ועל תרגילי-השהייה וסירוב מתוחכמים. אפשר להגיע בקלות לידי אבסורדים מרגיזים.

כגון מה? שאל ינון את עצמו, כשפטרישיה שקשקה בכלי התה במטבחון הקטן, כגון שהיא צפתה הכל מראש. שהרי נראה שיש לה נסיון לא מועט עם בחורים שמתאווים אליה, ואל חיי השעה המהנים והקצרים שבמיטתה. ונראה שהיא עשתה יד אחת עם קרול הזה, שאפילו לא ראה את פרצופו, ורק תיאר לעצמו שהוא איש צעיר וגמיש, ושערותיו מוכרח שיהיו כהות, ופניו צריך שיהיו מוצלות ועיניו מוכרח שיהיו כהות אם לא שחורות ממש. והיא השכיבה אותו במיטה, בשעה לגמרי לא רגילה, בשעה שהיה צריך לחבוש את כיסא-הפלסטיק שלו באחת הכיתות שבבניין הפקולטה למדעי-המדינה.

פטרישיה נכנסה עם מגש-המשקה שהכינה, והניחה אותו לפניו ואמרה לו שקרול הוא איש נחמד מאוד. ובעצם הוא אסופי אצלה בדירתה, כי היה חסר בית כשנפגשו, וללא שום מקום מגורים קבוע. אבל רחמיה נכמרו עליו, והוא היה דומה עליה כמו גור חתולים עזוב. והוא גם החזיר לה אדיבות ונהג בה בידידות. ובינתיים לא מצאה שום סיבה מדוע עליה לגרשו מכאן. וינון שהרגיש לפתע כאילו הרבה טונות מוחצות את שנותיו, שאל במין כובד אם לא היה זה קצת נמהר לזמן אותו לדירה דווקא כשהיא מתכוונת לארח אצלה אורח. ופטרישיה צחקה מעט ואמרה שאין לו מה לדאוג, שאם יתחממו הענינים ביניהם היא פשוט תעיר את קרול משנת-הצדיקים שלו, ותעיף אותו החוצה. קרול יעוף ואפילו לא יפלוט ציוץ קטן אחד מפיו, כיון שהוא מכבד את חייה הפרטיים ממש כמו שהיא מכבדת את שגיונותיו המוזרים.

וכשינון יהודאי שאל אותה מהם שגיונותיו של הסטודנט קרול, ואגב מהו שם משפחתו, ופטרישיה אמרה שזה נורא מביך אותה אבל דוקא את שם משפחתו היא שוכחת תמיד. אבל זהו שם מיוחד, בעל צליל בלקני, והוא נורא מתאים לקרול. ואם ינון רוצה לשמוע היא מוכנה לספר לו חלום משונה, שמרדף את לילותיה כבר שבועות אחדים. חלום שקרול מופיע בו שוב ושוב. אבל שונה לחלוטין מקרול כהה-העיניים והגמיש המונח במיטתו, במרחק כמה פסיעות מהם. וינון השיט מבטו על רצפת החדר, שמפוספסת במרצפות מן הנוסח הישן. כמו שנהגו לרצף את הבתים לפני ארבעים או חמישים שנה, וחשב לעצמו כמה קשה למי שהתחיל את חייו בתקופה כל-כך רחוקה להבין את מהלכיהם הקופצניים של בני-הנוער.

והוא לא זכר אם אז ספרה לו פטרישיה את חלומה, כשישבו על מיטתה, בדירתה הירושלמית, ולגמו מהתה המיוחד שחלטה בשבילם. או אולי ליד שולחן הקפטריה בבית-התפוצות בתל-אביב. באותו יום קיץ מוקדם, בחודש מאי, כשרק החל האויר להתלהט, ובכבישים כבר שקקו השיירות הצבאיות האינסופיות הממהרות אל גבול הלבנון. אבל הוא זכר אותה, צמודה אל שפת-השולחן, מעיל הג’ינס של חליפתה מונח על מסעד הכסא, ושדיה מרטטים באי-מנוחה בתוך חולצת הטריקו השחורה שלה. והוא זכר את עיניה קצרות-הראייה, שהתרככו פתאום בדברה, ממש כמו שהיו מתרככות בשעה שהיתה עושה עמו אהבה.

פטרישיה ספרה את חלומה וינון שמע מעין מחזה-רדיפה מלא בשגיונות, שאילו היה פסיכולוג מלומד אפשר שהיה מתפתה להניח את כל עיסוקיו ולעקוב אחר התנהלותה הפתלתולת של גיבורת-החלום הצעירה. בחזרתה לארצות-הברית, לאחר ששהתה בארץ כשנתים, החליטה לעשות את דרכה בהפסקות ולסייר בערי אירופה שטרם ביקרה בהן. קרול אֶלמַן, פלטה פתאום, אלמן זה שם משפחתו. וינון תהה היכן כאן בלקניות והיכן כאן תורכיות. שם פשוט ומעט מאכזב. אלמן. פשוט, אלמן. היכן בדיוק היתה? בחלומה לא הצליחה אף פעם לקרוא את שם העיר מעל לבניין הנוסעים הנכנסים. אבל יש לה הרגשה שזה היה באיסטנבול, או אולי בעיר איטלקית אחת שיש לה שם דומה. והיא צועדת לה אל מחוץ לנמל-התעופה, בידה תיק-הג’ינס הזה שהיא נושאת גם עכשיו על כתפה. ומישהו צועק אחריה וקורא לה בשמה, ואולי לא כך היה הדבר. יתכן שהיה זה במעבר-הגבול בין תורכיה ליוגוסלביה. בין רכבת לרכבת יורדים הנוסעים והולכים כברת-דרך בשביל סלול ומגודר היטב. וגם שם נשנות הצעקות והקריאות הקוראות בשמה. וכשהיא מסבה את פניה, לעבר דלת הכניסה של הקפטריה, כדי שינון יראה ויבין בדיוק איך מתרחשים הדברים בחלומה, היא רואה את קרול הגמיש ושחור-השיער רץ מעבר לגדר ופניו פנים של איש נרדף. והוא מבוקש באמת, כי היא מיד מבחינה בחוליית שיטור המזהה אותו ומתחילה במרדף אלים מלווה באיומים. בהנפת אלה וקריאות עזות המבקשות מן הנוסעים לשתף פעולה ולעצור מיד את הצעיר הנמלט. וכשקרול נתפס בידי כמה נוסעים חזקים, והשוטרים מגיעים אליו במרוצה, היא אינה יכולה עוד לעמוד במקומה והיא ממהרת אל ההתקהלות הקולנית. ועוד בדרך ריצתה היא שולפת מתוך מקום-המסתור שבבגדיה את דרכונה האמריקאי. והיא מניפה אותו בידה האחת וקוראת בעברית אל תגעו בו, תעצרו, אני אמריקאית והנה הדרכון.

ינון חדל מלגימות התה ושאל אותה במבט ספקני אם כל חלומותיה מתנהלים בעברית או רק צעקותיה אל משטרת-הגבולות? אבל פטרישיה היתה נרגשת באמת ואמרה לו שזה לא בסדר לגחך על חולשותיה. והיא גם בעצמה אינה יודעת מדוע דווקא קריאות-ההצלה שלה נשמעות בעברית. אבל בכל פעם שהחלום מזנק ובא עליה, היא נעורה בסופו בהרגשה משונה שאת העברית שלה מבינים גם השוטרים התורכים וגם חבורת הנוסעים האיטלקים וכל מי שיש לו יד בחלום המוזר. אבל עכשיו אל תפריע, היא מבקשת מינון, מפצירה בו במבטה, וינון מרגיש שיש לה רצון עז לסיים את סיפור החלום.

קרול המבוהל מודה לה על התערבותה, ושמו באמת מופיע ליד תמונתו בדף-המבוקשים של משטרת-הגבולות. וישנה איזו תמיהה בין האנשים העומדים מסביב. שהרי לא יתכן שזהו קרול הנמלט, המבוקש מזה זמן ארוך. כי חיבוקם מסגיר סוד אחר שישנו ביניהם ותנופות ידה עם הדרכון האמריקאי משחררים את כולם מן המתח הבלתי-נסבל של מרדף פרוע אחרי פושע שנמלט. פטרישיה אינה שולטת לגמרי במעשיה, מוזר בעיניה שהשתלבה גם היא במרדף. משונה בעיניה שהניפה בדרכונה כאילו היתה איזו מצילת-נפשות ידועה. ויותר מן הכל מוזרות בעיניה קריאותיה בעברית, שמותירות בה הרגשה לא נוחה, גם לאחר ששנתה חלפה והיא הקיצה בהפתעה.

ומה היה בסופו של החלום? גיחך ינון אל פניה, מה עלה בגורלו של קרול? ובאמת, שוכב כאן בסמוך פושע-נמלט שרשום בספרי המבוקשים? זהו הסטודנט המצטיין שעבודותיו מקוריות ומבטיחות, ושגם המורים הוותיקים בחוג למדעי-המדינה מבקשים את קרבתו? קרול הכהה הזה, נסוך השינה הכבדה?

פטרישיה התחמקה מלעגו וידיה שריטטו על שולחן הקפטריה הסגירו את התרגשותה הפנימית. לא היה סוף לחלום, אמרה, או אולי היה סוף. אבל בכל חלום שנשנה יש סוף אחר. והיא איננה יודעת בוודאות מה קרה לקרול אחרי המרדף. האם באמת הצילה אותו, ומשטרת-הגבלות שמחה לשחרר אותו אצל ערבה נחמדה וצעירה שכמוה? או אולי רבתה שם החשדנות, וגם הדרכון האמריקאי שלה לא כובד כיאה לו? והיא הובלה גם היא אל משרד החקירות הקטן שבקומה השנייה?

ואחר כך, איך נגמרו הדברים ביניהם? שהרי היא רק זוכרת שהזמינה את קרול אליה, לחדר ששכרה במלון שליד תחנת-הרכבת המרכזית. ושם היא אינה מבחינה בבירור: האם קרול הוא המסב לידה, אל שולחן המטבח הקטן, ולוגם מן התה המיוחד, תה הצמחים שלה, שהיא נושאת אתה לכל מקום? או אולי לא הגיע קרול אל המלון שלה, למרות שהבטיח ולמרות שהדבר היה כבר מוסכם ביניהם? ומהי הלשון הבלקנית שבקומה השנייה? אבל הלאה כבר אינה זוכרת. באמת, שום דבר ברור. ורק נהיר לה עכשיו, שלא כמו בשעת חלומה, שקרול נעלם מתוך חדרה הקטן שבמלון, ויותר לא ראתה אותו.

הוא התכוון לנסוע אתך לארצות-הברית? שאל ינון יהודאי, ופטרישיה החווירה מעט, וחולצת-הטריקו השחורה שלה האפילה על צווארה. והיא אמרה בקול חלש, אני לא יודעת, בחיי, אני לא יודעת. וינון גיחך פתאום מן האפילה כשחזר על המלה בחיי. שהיא בטאה אותה בניב אמריקאי בולט.

ד

מבית התפוצות יצאו וחצו את הקמפוס מערבה, והים התנוצץ לו ממרחק, מושך בהם אליו בכוח של מפתה. כל כך קל היה להגיע אליו. פשוט לדלג מעל לדיונות ומעל לגגות בתי-המגורים שמעל לצמתים, ומעל לרמזורים ולכבישים מעלי האד. בפתחי הבניינים של המחלקות השונות הצטופפו צעירים שהגיעו להיבחן. הקיץ כבר היה טבוע היטב בדשאים, בצמרות המוריקות של עצי-הנוי ובמרוצת הצפורים על המדרכות. ומן הכביש המהיר שלמטה עלתה בהתמדה ההמייה הכבדה של שיירות צבאיות אינסופיות העושות דרכן באיטיות אך בקצב שווה, לעבר הגבול הצפוני. וינון יהודאי שם לב שפטרישיה מאטה מעט כשהם חולפים ליד החבורות המצטופפות של הנבחנים. קודם, בבית-התפוצות, כשהסבו ליד שולחן הקפטריה אמרה לו במין מבט של ילדה מודאגת, שהיא לומדת יותר על המצב מפי הסטודנטים, מאשר מהידיעות המהוקצעות שנדפסות ב“ג’רוסלם פוסט”. והוא ניסה לנסוך מעט רגיעה לתוכה ואמר לה שאל לה להקיש משיחתם הנחפזת של התלמידים על מצב הבטחון בגבולות. הם נרגשים מדי, אמר לה, ויש ביניהם שהשכימו עוד בחצי הלילה כדי להגיע למועד הבחינות. אבל פטרישיה תלתה בו את עיניה המתרככות ואמרה לו ששום דבר לא ירגיע אותה. כשהגיעה ארצה לראשונה עוד לא נמחו פצעי המלחמה הארוכה והקשה של שבעים-ושלוש. ועכשיו היא מרגישה באוויר את אותו הריח המיוחד של המלחמה נישא באוויר.

כבר היו צהריים חמים והם הצטופפו בפינת-צל של תחנת האוטובוסים. בלי שנדבקו² בדיוק היה ברור לשניהם שכעת יש רק דרך אחת: לחדרה השכור של פטרישיה, בקצה שדרות בן-גוריון, לא הרחק ממה שהיה פעם גן-החיות הישן. היה עכשיו מרחק ביניהם, ופטרישיה דחתה באדיבות אבל בעקשנות את נסיונות ההידבקות שלו. כבר החל להזיע את זיעת-הקיץ התמידית שלו, והוא הרגיש לרגעים כאילו הוא יריעת בד לחה וחמימה, המנסה להתלבש בכוח על המראה האוורירי והקריר של פטרישיה, בחולצת הטריקו הקלה שלה, ובענן הריחות האוסף אותה, מכל התכשירים נגד הזיעה והקיץ, שריח מרחקים וזרות עולה מהם. בתחנת האוטובוס נצטופפו כמה נשים וביניהן היו גם תיירות מחוץ-לארץ, שאי-אפשר היה לטעות בהן, בשל בגדי הניילון המהודקים שלהן ובשל שיחתן החרישית. הוא הישיר מבט חטוף לתוך עיניהן, והן בתנועות של התחמקות החליפו ביניהן דיבורים קצרים ומהירים. וינון ידע שאין הן מתפעלות מהזוג המקומי שהצטרף אל קהל הממתינים. מראה רחוק וחריף פילח את זכרונו. איך לפני המון שנים, כשהיה חייל צעיר וזקוף ואל כתפו נשענת חברתו, שהמדים היו כל כך נאים לגופה הצעיר, הגיעו בשעת אחר צהריים מאוחרת אל תחנת האוטובוסים המרכזית בתל-אביב. כבר היה מוצאי-שבת, והמוני נוסעים נעו בינות לרציפים, אבל הם משכו מעליהם מין הילת-אור ממקור אחר, ובכל פינה שעברו בה, נעצרו הממהרים והרימו אליהם עינים מאירות, ועינים מלאות געגועים, ועינים הנכספות לאושר, ועינים של מבוגרים המאחלות להם את כל הטוב שבעולם. ואפילו ראשוני הנהגים שהצטופפו כבר בסוכת-הנהגים, חדלו משיחת החולין שלהם ומשכו אחריהם את מבטם. ולרגע תקף עליו יצרו להניח כף מרגיעה על כתפיהן של התיירות ולספר להן, בלשון שתהיה מובנת להן, שלא תמיד היה כך. והאשה הצעירה החבורה אליו עכשיו, שהוא מקווה שעוד יזכה לשכב עמה היום, אינה אלא צל צלה של אותה אהבה גדולה שהיתה לו בנעוריו. ואין הן צריכות להחמיר אתו כל-כך, ולשלוח בו מבטי גנאי מגוחכים כאלה.

הם ירדו מהאוטובוס ליד המזרקות שבככר בניין העיריה. המים שקקו במין זרימה מלאכותית, ופטרישיה אמרה לו שחבל שלא ראה את המפלים הנהדרים שבארצות-הברית, ואת הבריכות והמזרקות הנהדרות שבניו-יורק. אבל כשיבוא לבקרה שם, ואולי אפילו בקיץ הבא, לאחר שתחלוף עננת-המלחמה מעל השמים הזכים של הארץ, היא תטייל אתו ותדריך אותו אל מקומות נהדרים שהיא אוהבת מאז שהיתה ילדה קטנה. וינון יהודאי, ששפתיו יבשו, ולבו החל לתעתע בתוכו, כי שיער כבר את רגעי התענוג החטוף המזומנים לו במעלה המדרגות, אמר לה שגם הוא אוהב את המים עד לשגעון. וכשהיה איש צעיר היה מרחיק בשחייתו הרבה מעבר לקו הרוחצים. ופטרישיה עצרה לפתע בחדר-המדרגות ונטלה את שתי ידיו וקרבה אותן ללחייה ואמרה לו שהיא אינה רוצה לעלות ולשכב עמו. כי אם זה יצליח זה יהיה לא טוב. הבהירה לו בלשונה העילגת, ואם זה לא יצליח זה יהיה בטח לא טוב. ובמקום כל הסִבּוּךְ הזה המאיים עליהם, היא פשוט מציעה שיעלו לרגע, יחליפו את בגדיהם, ילבשו בגדי-ים וירדו אל החוף שבקצה השדרה. וינון מצא עצמו לפתע שרוי במשא ומתן משונה עם הנערה שגירתה כל כך את סקרנותו. מצד אחד ידע שיש הרבה הגיון במה שאמרה, אפילו שהדברים יצאו נלעגים מעט מפיה. ומצד שני ביעתה אותו המחשבה, שהנה חומקת ממש מתחת לידיו הזדמנות נדירה שכזו, שאינה פוקדת כל אדם בכל שנה, להחזיק בזרועותיו אשה צעירה שלבו רוחש אליה יותר מאשר חשק ויותר מאשר רצון להשכיבה ולהשתרע מעליה במיטתה שבמעלה המדרגות.

כשנכנסו לדירתה השכורה נדהם מהבלגן שקידם את פניהם. הכל היה מוטל שלא במקומו. וכשהציץ לרגע לחדר-השינה נרתע מהררי הבגדים המעורמים על המיטה, ומשורת המזוודות פעורות-הבטן שקרצו מתחתיה. פטרישיה נעלמה מיד במקלחת והוא עשה כמה סבובי סרק מתוחים מסביב לקירות הדירה. בכל פינה ניכרה הארעיות שבחייה. העתונים הזרוקים, חבילות המזון, הפירות שהרקיבו בתוך הצלחות. הטלפון היה מונח על הרצפה, מתחת למיטתה. ובתוך העריסה היה תחוב הספח הצבעוני של כרטיס הטיסה שלה, ומגבות רבות, מגבות בגדלים שונים, היו תלויות בכל זוית שבחדר. על מסעדי הכסאות, על מדפי הכוננית, על ארגז הטלוויזיה. וכשזרק מבטו אל המרפסת הקטנה הפונה אל הרחוב הצדדי ראה שהמגבות מתנוססות שם, כמו דגלים שנותרו מחגיגה שדעכה.

ינון ישב על הרצפה הקרירה ולחץ את גבו המיוזע אל הקיר, שיספוג ממנו את חומו ואת זיעתו. זכר הלילה המפתיע שעשו בירושלים חזר ותכף עליו והוא נזכר בשיחי החבוֹשִית³ שבגן, ובפירותיהם האדומים התלויים להם כאשכולות קטנים. כשדחק על פטרישיה, על גבי הספסל שבתוך הסבך בגן הציבורי, שמע את קריאות העורבנים, ותכלת הפסים של כנפיהם חלפה לפני עיניו בתעופה מהירה. וכשנשא מבטו למעלה, אל מַחפֶּה הירק שמעל הספסל שלהם, ראה את העורבנים החצופים מדלגים דילוגים קצרים בתוך הסבך וקוטפים את הפירות האדומים של החבושית. גרגרנות גסה היתה בתנועתם, ואיזו קשיות של קריאה. ומשהו חמסני ובלתי-מתחשב נשב אליו מצורת העוף הנאה שלהם. כל הערב סירבה לחיזוריו, והזכירה לו את חוסר-הטעם שבמעשיהם. כי כבר קרובים ימי שהותה בארץ לחלוף, ובעוד כמה ימים היא שבה לאמריקה, ואין שום טעם בעולם למה תתרצה לו ולמה תתן לו את גופה, כשהיא מנחשת מראש, מנסיונה וגם מהרגשתה הנבואית, כמה אווילות תהיה בכך, וכמה כניעה זולה לתאווה בת-רגע. וכמה בושה ואולי גם צער יתלוו אל המעשה. ומה שיותר קשה לה, אלה הם החששות שהבושה והצער יתלוו אליה גם בנסיעתה וגם בזכרונות שיהיו לה מפגישתה האחרונה עם ינון, בימים שיבואו, כשתהיה כבר רחוקה מירושלים זו ומן הגן הציבורי הזה.

ואחר כך קרה לו משהו משונה, ודברים שלא ידע שהם בתוכו פרצו אל שפתיו, והוא שידל אותה באיזו לשון מפצירה. קטעי זכרונות ודברים שקרא פעם בספרו של איזה סופר חולני, עלו במפתיע והוא לחש אותם על אוזנה כאילו היה לוחש לה דברי השבעה. ומה שהשפיע על בת ישראל סרבנית בעיר קייב לפני שמונים שנה השפיע גם על היהודיה הצעירה מניו-יורק, ופתאום כבר לא צריך היה להפציר עוד, והיא נשתלהבה מתחת לחיבוקיו. וידיה סייעו לו בפרימת בגדיה, והיא היטיבה את מנוחתה מתחת לגופו המשתוקק. וכבר ראה את הלילה הירושלמי הסתווי מערסל אותם בתוכו, ושלבי הספסל הקשים הציקו לגבה והוא פשט את מעילו הקל והציע לה משכב עליו. והיא נאנחה מעט, ופרעה את שערו, והעבירה יד מלטפת על פניו ושאלה אם כל הענין באמת כדאי, וכשחשף את רגליה והסיר את בגדיו, ורצה כבר להשקיע בתוכה את גופו היא התאבנה לפתע, ושלחה את ידה הרכה אל בין רגליו והרחיקה את גופה מגופו. ובלשונה המעורבת בקשה אותו לעצור, ולא לדפוק, והוא כמעט שפרץ בצחוק פתאומי מן הבקשה הגלויה שלה, ומהדרך המשונה שבה השמיעה אותה.

ינון קם מיד וסייע גם לה לקום, והיא נבוכה מעט מהבטחתה שלא קיימה. נצמדה אליו ושיקעה את ראשה בתוך כתפיו וחזרה יחד עמו על המשפט ששנה כל הערב. חבל, חבל שנולדת מאוחר מדי. ואיפה, איפה היית לפני עשרים וחמש שנה? והם פרצו בצחוק לבבי. וכל המתח שהיה ביניהם התפוגג כלא היה. ומה טבעי יותר מאשר ההליכה החבוקה והכושלת שלהם אל בית-הקפה הלילי, שמחוץ לגן הציבורי? ורוח הסתו של ירושלים השריקה מעט בין תריסי העץ, ופטרישיה הצטמררה לרגעים, וזרקה את כתפיה לאחור כאילו בתנועה של היזכרות ושל חרטה. אבל ינון חבק את כוס הקפה החמימה בשתי כפותיו ואמר לה פטרישיה אנחנו צריכים לנסות לתרגם משהו במשותף. ודווקא ניקח לנו שיר פשוט של איזה משורר אלמוני. סתם נברור לנו שיר מקרי מתוך אחד המוספים של ערב שבת. ואת תוכלי לנוח קצת מתאוותך לשירי המשוררים הגדולים, ומהמאמץ העצום לתרגמם לאנגלית, בדרך שתשמר גם את גדולתם וגם את יופים. ואולי המאמץ הזה הוא שהלאה אותה כל כך, עד שלא היה בכוחה לשאת את מעשה אהבתו. וינון יהודאי נתרעד מעט מהמאמץ לבלום את צחוקו, וכשנזכר איך שלחה ידה אל מבושיו, ואיך התחננה על נפשה במין לשון מוזרה. לעצור, לא לדפוק. ולרגע חשב שלא יוכל לעולם להשיג בשכלו את הפער הענק שבין הדורות.

ה

לילה אחד ישבו על מרפסת ביתו, הקשיבו למנגינות יפות מהרדיו הקטן שנשאה אתה לכל מקום, והביטו בטל-הדשאים המנצנץ על גבעולי הדשא הרך. עורה השחים בימים ששהתה בקיבוץ. ומשהו נוסף להליכתה שינון הבחין בו אבל לא ידע להגדירו במדויק. שיחתם התגלגלה בעסקי מתרגמים ותרגומים, וינון הודה בבורותו הרבה בשירה האמריקאית המודרנית. פטרישיה התלהבה והביאה מיד בפניו שמות משוררים שהכירה בניו-יורק, שעם אחדים מהם אפילו נפגשה, ואחרים שרק שמעה את קולם בערבי שירה מעוררים שהיו עורכים בעיר הענקית. היא גם הכירה אחדים מכותבי הרומנים היהודים הגדולים, ששמם נתפרסם בעולם, ויש מהם שזכו בפרסים חשובים. ליד מיטתה אהבה להחזיק את ספרו של סול בלו, “מתנת הומבולדט”. ואילו היה ינון מצוי בעולם הספרותי היהודי של ניו-יורק, היתה טורחת ומבארת לו סתומות, היתה מסבירה לו מדוע היא נושאת בכליה את ספריו של דלמור שווארץ, וכיצד נודעו לה סודותיהם של הגיבורים המופיעים ברומנים המפורסמים.

ינון יהודאי שלף עתון מן הערימה שהצטברה בסל-העתונים שעל המרפסת, ושאל את פטרישיה אם תוכל לתרגם שיר מקורי מן העתון, שיר שאינו משל משורר ידוע, כמו אלה שבשבילם טרחה ונסעה מאמריקה. ופטרישיה נענתה לו בשמחה, ורק הצטערה שאין עמה הרשמקול הקטן שלה, שהיא רגילה להסתייע בו בעבודת התרגום. והיא סיפרה לינון כיצד היא קוראת את השיר אל תוך מכשיר ההקלטה, פעם ופעמיים ואפילו שלוש. כיצד היא מפרקת את השיר לחלקיו ולמרכיביו, וכיצד היא חוזרת שוב ושוב על מלות המפתח, עד שמתבהרת לה לחלוטין כוונת המשורר. ולפעמים, דווקא בשל החזרות המרובות שהיא מקליטה, בוקעת לפתע מתוך הרשמקול לשון אחרת, חדשה, בכלל לא אותה הלשון שבה נקרא השיר אל סרט ההקלטה. קולות אחרים עולים, עיצורים מופלאים מפכים מתוך הרשמקול, והיא מוצאת עצמה שרויה לפתע בעולם מוזר של צלילים. מוקפת בלשון לא מוכרת, אבל זכורה לה מאיזה ימים רחוקים, שהיא כמו לשון השבעה קמאית, הבוקעת מתוך אזוריה האפלים של הנפש.

ינון הביט בה במבט משועשע אבל היא המשיכה ואמרה שהמוסיקה, וקמה מכסאה וקרבה אל ינון, ואור מיוחד ניסך בעיניה, והמוסיקה, המשיכה, שנתפשה לה בקריאה הראשונה, אינה דומה כלל למוסיקה שנשמעת לה בקריאה העשירית, אחרי שהיא מאזינה במשך שעות לסרט ההקלטה. תמורות מפליגות חלות בשיר, במלותיו, בקולה שלה הקורא, אפילו בסדר נשימותיה. והפיסקות והקיטועים שהיא מוציאה מתוכה תוך אנחה עמוקה אינן מה שהיו. ועוד יותר מכך, והיא מקרבת ראשה לינון ולמבט עיניו החשדני, לפעמים היא שומעת מעל למוסיקה של השיר ומסביבה, ואולי אפילו מאחוריה, אם אפשר לומר כך על המוסיקה, קולות נוספים. כאלה שלא היו בכלל בחדרה, ליד שולחן עבודתה בשעה ששנתה וחזרה והקליטה בקולה החדגוני את מלותיו של השיר. פלאים, התרגשה פתאום. פלאים ממש מזנקים לפתע מתוך המכשיר החשמלי, בשעה שהיא מכינה עצמה ומתקדשת לעבודת התרגום. כמה חבל שהשאירה את כל אלה בדירתה שבניו-יורק, ולא הביאה כלום ארצה. לא עלה בדעתה שגם כאן תתחדש עליה התרגשות כזו, שגורמת לה ממש סומק לא נעים, למעטה של זיעה לא-קרואה, מתנפל על חולצת הטריקו שלה, עד שהיא מתמלאת בושה בעצמה. והיא רק מקווה שינון יבין לרוחה. כי גם הוא אוהב שירה ולא ילגלג עליה.

וינון ראה שלפניו אשה חמודה ונחשקת, הדחוקה משום מה בגופה הבוסרי של הצעירה האמריקאית, והאור שנגה מעיניה מצא חן בעיניו. ואישוניה שהתרחבו וצחוק-מבוכתה, כל אלה נכנסו אל לבו והוא לא חשב אפילו שהיא ראויה ללגלוג. אלא להיפך, חשק מפתיע עלה בו ליטול אותה בזרועותיו על צורתה, על רגליה הדקות מדי, ועל דמותה הגוצית, להושיבה על ברכיו, לעצום את עיניו ולהתמכר לקולה המלטף. לבקש ממנה עוד ועוד. פטרישיה אל תפסיקי. תמשיכי בבקשה לקרוא. ואפילו שקראה באנגלית שאת רובה לא הבין, ואפילו שקראה משירי משוררים שלא שמע את שמם מימיו, כל כך נעמה המוסיקה של קריאתה לאזניו, עד שביקש בנפשו שלא תיפסק קריאתה, ושתימשך ככה לאורך כל הלילה. על המרפסת המוארת בליל הקיץ הלח שהדשאים מתמלאים בו במעטה כבד של טל.

ואחר כך משך ינון מתוך ערימת העתונים עתון אחד ואמר לה, פרטישיה את מוכנה? והיא חזרה אל כסאה ואל הבעת התלמידה הקשובה שלה, ואמרה כן אני מוכנה. אתה יכול לקרוא. אבל תצטרך להסביר לי הרבה. וינון אמר אל תדאגי, ואני אפרש בשבילך כל מה שלא תביני. אבל זו כבר תהיה עבודת צוות. לא יהיה תרגום שכולו שלך, אלא תרגום משותף. ופטרישיה אמרה שלא אכפת לה כלל לעבוד אתו במשותף על תרגומי שירים. בתנאי אחד, שהשירים יהיו טובים. וינון אמר אני מקווה שהשיר הזה ימצא חן בעיניך. קראתי אותו בעתון, והוא מצא חן בעיני.

והוא החל לקרוא את השיר, לאט ובהדגשת כל המלים:

וריאציה

כְּשֶׁאֲנִי זוֹכֵר לָךְ נִישׁוּקַיִךְ

אֲנִי מַזְכִּיר גַּם

אֶת פְּרִיעוּת רַגְלֵךְ וְכָל מַה שֶׁקָרָאנוּ בִּצְחוֹק:

כִּישְׁכּוּשִׁים.

וְדִָמי מִתְלָהֵט כְּשֶׁאֲנִי זוֹכֵר

לָךְ פִּישׂוּקַיִךְ וְעַל הַקִיר

צְלָלַיִךְ הָרוֹקְדִים וְאַת

אוֹגֶרֶת לִי הַדְּלִי מָלֵא

בְּשִׁיקוּיִים

וְאָז אֲנִי שׂוֹחֵק וּבִכְלָל

אֵינֶנִּי כּוֹעֵס: הֲרֵי לָךְ

עוֹנָתך וְגַם בִּכיֵךְ

וְכָל מָה שֶׁלָגַמנוּ בְּפִיוֹת

פְּתוּחִים

וְאַחַר כָּךְ אַחֲרֵי הָאוֹר

אֲנִי זוֹכֵר פִּתְאוֹם:

הַסָדִין בְּשִׁינַיִיךְ וּמִישֶׁהוּ אֲחֵר

קוֹרֵא לָך מִשָׁמַיִים

וְכָל מַה שֶׁהִגִיעַ לָנוּ

בָּא עָלֵינוּ, הַמְשׁוּלָחִים.

והוא חדל מקריאתו, סילק את העתון ושאל אותה, פטרישיה מה דעתך? היא הביטה בו במבט שעוד לא ראה בה, ואמרה שמשמיעה ראשונה השיר נשמע לא רע. אבל היא מוכרחה לעבור עליו מלה מלה ולהבין אותו לדיוקו. ולמרות שכבר התאחר, ינון נמשך למשחק הקריאה הזה, שנולד ביניהם. והוא אמר, אין שום בעיה פטרישיה. אני כאן ואני אקרא אתך ואפרש לך אותו, עד שיתנגן באזניך כמו שהוא מתנגן באזני.

והיא שאלה שאלות נבונות ובכלל גילתה טעם טוב וחוש נפלא למלים ולצירופיהן. ותוך שעה קצרה כבר הגתה בעצמה את המלים הקשות כמו שיש להגותן, והשתדלה בכל כוחה שלא תשמע בקריאתה אותה לווית-ניגון אמריקאית. מאמציה כל כך ניכרו לעין שינון מצא להרגיעה ואמר לה שלא תילחם לחינם במה שאי-אפשר לה לנצחו. ולא רק זה, אלא שהאקצנט האמריקאי שלה מוסיף תבלין מיטיב להגיית המלים. ויש בו רכות לא צפויה, שאינה מצויה כלל בניב הישראלי המצוי. אבל היו מלים שלא נתבייתו לה בנקל, ואפילו עוררו בה סקרנות, כי היא חשה בהן משמעות נסתרת שמעבר לשיבוצן התמים במשפט. מהן פריעות הרגלים שנזכרו בבית הראשון? מהי המלה כישכושים? ולמה התכוון המשורר האלמוני כשכתב שהדלי מלא בשיקויים? ומהי הקריצה למקורות, הרי לך עונתך וגם בכיך? ומהי אותה הרגשת החטא שיש בה גם הצדקתו של העונש עם ניחוש בואו,כל מה שהגיע לנו, בא עלינו, המשולחים? אם אינה טועה, וינון יכול לכוון את מחשבתה, כי אינה בוטחת בעברית הדלה שלה, יש כאן סיפור מוזר של זוג המתחבט באיזה חטא שנרקם בסתר. ובכלל, השיר מלא נוזלים, שקשה לדעת אם הם מים פשוטים או גלגולים מילוליים של מי-אהבה אסורים. ויש בו הנאה אסורה ממעשה ניאופים שלא הוכחש לגמרי, וחרדה מחלחלת מעונש שלא יאחר לבוא.

וינון זכר פתאום ימים רחוקים, כשהיה חייל במלחמת יום-הכפורים, ושרוי בתחום שנכבש מידי הסורים, בינות לגלי הבזלת הקודרים, בואך הכביש הראשי לדמשק. ופעם אחת לאחר חודשים של הפגזות מתישות ומארבים מאכלי-עצבים, חזר מישהו מהחברים מחופשתו שבעיר והביא עמו את גליונות המוספים של השבוע. וינון שבחל בכל ההבל שהעתונים מלאו בו אז, היה ממהר אל פינת המוספים, לאתר דפים בהם החלו להפציע לראשונה שירים של חיילים כמוהו, הנשלחים ישר מן החזית. ובין השירים נחבא לו שיר קטן ומלא חשק, שירו של חייל הנחפז לביתו לבלות חופשה קצרה, כמו שהיו אז נקצבות החופשות. ובמוחו הקודח מתערבבים ומסתתרים כמיהתו לאשתו, ופחד המוות שמעבר למוצבים הארעיים, שהוקמו בחופזה. מלים פשוטות, אולי עשר או שתים-עשרה שורות, לא יותר, ובכל זאת חש דקירה בלבו כשקרא את השיר.

כשסיים את קריאת העתון גזר את השיר ותלה את גזיר הנייר על הקיר, בבית הסורי ההרוס שבעיירת הרפאים הנטושה. החברים נעצרו בדרכם, קראו בשיר, צחקו והתפלאו ולבסוף אפילו הבינו מעט ממה שרצה לומר המשורר. ומה שמצא חן בעיניהם יותר מהכל היו כמה מלים שכבר אינו זוכר את סדרן המדויק. ואולי היה זה המשפט הַסָדִין בשִינייך, שמשום מה נראה לו מוכר מעט, כשקרא את שירו של המשורר האלמוני לפני פטרישיה. כן, יתכן שהיה זה הצירוף הסדין בשינייך שגרם לחברים כל כך הרבה הנאה. השיר שהיה תלוי על קיר חדר-האכילה המאולתר של המחלקה הפך למעין פקודת-קבע שיש לקרוא אותה ובקול רם ונישא, וללא שום ציחקוקים לפני כל ארוחה. ולפני כל ריצה מטורפת על הבוקר, עם התחלת הפגזת הבוקר השנואה של התותחים הסורים.

ליד השולחן דברו בשבחו של השיר הקצר הזה, ובשבח עינו החדה של ינון יהודאי, שהשכיל לשלוף מתוך ערימות הזבל של העתונים פנינה אמיתית. ומישהו אפילו העלה חשד מגוחך שאולי שם המשורר אינו שם אמיתי, אלא שם בדוי. ואולי מסתתר מאחורי השם הזה חייל פשוט הנמצא אי-שם בקרבתם. ואולי אפילו לא הרחק מהם, בגיזרה הצפונית של המובלעת. וינון שהבחין בכוונתם אמר שלא כדאי לו להתאמץ, כי זה רעיון מופרך שמישהו מתוכם, יתפנה משיגרת חייו הקשה ויעלה על הכתב שיר חושפני וגלוי כזה. אבל האיש לא קבל את דבריו, ועד שלא נהרס הקיר באחת ההפגזות, ופיסת העתון נעלמה בענני האבק שעלו מהבית המופצץ, לא חדל לחשוד שידו של ינון עצמו בכתיבת השיר, והצירוף הביתי והרחוק, הסדין בשינייך, היה אפילו לסיסמת-זיהוי של מחלקתם. ופעם אחת, כשהוכרזה כוננות עליונה, והם התהלכו כמה יממות רצופות כשמסכות-הגז קשורות לצווארם, וילקוטי-ההצלה מחוברים לירכיהם, ממש בשעה שצפו התקפת-נגד עצומה של הסורים, צעק מישהו בקול רם ואדיר שנשמע בכל המוצבים של הגדוד. חברה, לא לתת להם, להכניס להם עד שירגישו את הסדין בשיניים. וכל המתיחות הקשה שהגדוד היה מתוח בה התפוצצה בצחוק מהמם ובעליצות קולנית, שאחריהם היה ברור כבר לכולם כי שום התקפת-נגד סורית לא תצא אל הפועל.

ינון יהודאי נשא את עיניו אל פטרישיה שכבר קמה ועמדה להפרד ממנו. וכל מאמציו לשכנעה שלא נרדם ולא שינה תקפה עליו אלא פשוט נזרק לאחור במערבולת זכרונותיו לא הועילו. פטרישיה הרגישה שהכבידה עליו יותר מדי, וכבר הצטערה על כל משחק התרגום שניסו לערוך ביחד. והיא אמרה לו לילה טוב, וגם עליה לקצר כי מחר ממתין לה יום עבודה קשה בעישוב הכותנה. והיא הלכה ולקחה עמה את דף העתון שעליו נדפס השיר.

ו

כשירדו לאורך השדרה אל שפת הים, עצר ינון בחנות העתונים הקטנה, וקנה עתון ערב. פטרישיה הציצה מעל לכתפו ושאלה, מה כותבים בעתונים על המלחמה הקרובה, וינון אמר שיש תחזיות קשות, ונבואות רעות, ואנשים רבים סבורים שאין מנוס ממלחמה גם הפעם. פטרישיה היתה כל כך להוטה לדעת מהן השמועות האחרונות על ריכוזי הכוחות בגבול הצפון, שלא התאפקה ושאלה את האשה הקשישה שמכרה עתונים בחנותה. אבל האשה לא הבינה את שאלתה, וינון עשה עצמו כלא-שומע, ופטרישיה נבוכה ממעשה עצמה. והיה רגע לא-נעים של שתיקה ושיפוט הדדי, מן הרגעים שאדם מתגלה לפני מקורביו אחר ממה שהורגלו בו, ובסופו שאל ינון את עצמו מה הוא עושה כאן בכלל, במורד שדרות בן-גוריון, ביום החמים של אמצע חודש מאי. ואיך תועתע בקסמיה של האמריקאית הצעירה, ואיך נגרר אחרי משחקה, ואיזו נגיעה יש לה, לניו-יורקית בעלת הניב הנוכרי, למלחמה שתפרוץ בעוד כמה שבועות? ומה לה ולשנות הסבל והמועקה שאולי יבואו בעקבות הקרבות?

פטרישיה לבשה בגד-ים ועליו הניחה גופיית טריקו ארוכה, שנראתה מעט כמו שמלת-קיץ קלילה. למעלה, בחדרה השכור, השאירה את המשיכה החזקה שביניהם בלתי פתורה. היא הניחה לינון לחבקה ולדחוק אותה אל הספה. אבל לא נענתה לו, ולא שכבה עמו כמו שהפציר בה. אחרי הים, אמרה לו, וקפצה לנשק נקודה גבוהה שבפניו, רק אחרי הים. והיא ספרה לו עד כמה נשבתה בקסמי הים. איך הים בעיר מולדתה קוסם לה, ואין קיץ שהיא אינה יוצאת לחודשים ארוכים לבלות לחופו. אבל הים הישראלי, ועוד יותר הים התל-אביבי, ועוד יותר פיסת החוף הנפלאה שמתחת לככר אתרים, בּוֹאךָ הַמָרִינָה, מושך בה משיכה שהיא אינה יכולה לעמוד בפניה. ובכל שעה שהיא מתפנה, היא מחליפה בגדיה ורצה במורד השדרה אל הים. שיהיה קריר, ושיהיה מעונן ואפילו שגשם קל יסתפג בחול הרך, היא אינה יכולה להינתק מהחוף. ואפילו שאין בכל החוף שמסביב שום מתרחצים, ואפילו שהיא יודעת שהיא הבחורה היחידה היורדת אל המים, ואפילו שהוזהרה כמה פעמים שאין לה לרדת לבדה, אשה צעירה לבדה, שום דבר לא יעצור אותה. כמו חלילי קסם מושכים בה אל הגלים. והיא הניחה ידה על כתפו של ינון ושאלה אותו האין הוא שומע את מנגינת-קריאתו המושכת של הים?

ככה ירדו לאורך השדרה, גבר מבוגר, משורר מזדקן, וסביבו מדלגת בקלות צעירה, המתרגמת האמריקאית. היום היא כאן לצדו, נוגעת בכתפו, ואולי גם תתרצה לו, כשתחזור מבושלת מן החוף החמים של אמצע מאי. והיא תיענה לשקיקתו התובענית, ותשכב עמו פעם ואולי גם פעמיים. וכשירצה לקום מעליה, מבוהל מעט מחירות המעשה שלו, ויותר מן הרשות שהתיר לעצמו לנהוג בה כך, ובעצמו לנהוג כך, ובאשתו הנעדרת לנהוג כך, ובעקיפין גם בילדים שהוא מרחיקם בכוח מתוך מסכת זכרונותיו. ופטרישיה תהדק סביבו את קרסוליה הדקים ואת ירכיה השמנמנות. והיא תדחוק אל חזהו את שדיה הרעננים, הבוהקים מזיעת-אהבתם וממלח-הים, ותבקש ממנו ינון אל תלך, הישאר עוד קצת אתי. והוא יעיף מבט אל שמי אחר-הצהרים הבוהקים משמש קיצית, ישתהה מעט וילחש אל תוך אוזנה, שהוא יחשוף ביד עדינה מבין מחבואי התלתלים שלה, איפה, איפה היית כל-כך הרבה שנים? ולמה למה לא נולדת לפני עשרים וחמש שנה? והיא תעצום עיניה, תאנח, תנפח שפתיה במין מרי של אוהבת שאינה שבעה, ותפלוט מין⁴ קול שהוא ספק אנחה ספק תביעה, שיצלול אליה שוב, שגופה עוד לא שבע, שהיא פנויה למעשה האהבה הרבה יותר ממנו. ובאמת לבד מקרול המסתורי, הסטודנט הכהה, השוכב ממש ברגע זה בתוך מיטתה שבירושלים, מי עוד מצפה לה, מטוגנת משיזוף מוקדם ומשירה גרגרי חול מלוחים מתוך כל קפל שבבגדיה? ומי עוד בעולם מחכה לה, שתשוט ותבוא, דקת קרסולים עד צביטת-הלב, שמנמנה וגוצה, ונעה כל העת בצעדי מחול מסתחררים?

הם ירדו אל החוף מתחת לככר אתרים. המגדלים הבוהקים של בתי-המלון ניצבו בין הים ובין העיר. ובים כבר שוטטו מפרשיות מקדימות. מחוף המרינה העסקני עלתה המולת דברים ומעשים, ומכוניות נדחקו לתוכו מבעד לשער הצר. פטרישיה זינקה אל קו המים אבל נרתעה מהמים הקרים. בוא נשכב כאן על החול, קראה אליו, והוציאה מתוך תיקה כובע של ים, ומשקפי שיזוף ענקיים, ומרחה עצמה בשמני מגן אמריקאים. ינון צנח לידה בכבדות, שהרי יש להודות למזל שהחוף ריק מרוחצים, ולבד מהשקט המיטיב, שאפשר לשמוע מבעדו את קולות הגלים המתנפצים ואת קול הטיפות הנספגות בחללים הרבים שבתוך מרבד החול, יש גם רוח ים קלילה שמנעימה את הרביצה בתוך החול, ויש הרגשה של ארועים גדולים ומעשים עצומים המתרגשים לבוא בקיץ המתקרב.

וכשירדה פטרישיה לטבול מעט בגלים זכר ינון את ימי הנוער שלו, כשהיה מתנפל אל תוך זרועות הים כמו אל זרועותיה של אשה אהובה. הוא היה שחיין טוב ואהב להרחיק מקו-החוף, ולשחות לבדו, מוקף רק בסטירות המפתיעות של הגלים, ובכמה שחיינים אמיצים כמוהו, המרחיקים ממש כמותו מעבר להמונים המצווחים ומפרפרים במים אחוזי בהלה. הוא היה נוהג להרחיק עד שהים היה נרגע, ורק סירות מרחיקות היו חוצות את דרכו. הוא סמך על גופו הצעיר, על שריריו שטרם הכזיבו, ונהנה מחציית המים בזרועותיו השזופות, ומהרגשות ההינשאות השלווה על פני המים המלוחים,

ומההבזקים הקצרים של השתקעות מלאה בעולם המים שסביבו. עולם רוח ורסיסים מתרוססים. אחרים חשים כך כשהם טסים או דואים או מעופפים מעל שדות ישובים. והוא היה חש את הניתוק המתוק הזה דווקא כשהיה נאבק בחומת הגלים הסרבנית. מתעלה אל שיאי הגל, או נוחת לעומקו, והמלח מַכוֶה את עיניו, מייבש את גרונו ומעורר בו חששות נסתרים.

ופעם אחת בגד בו הים ובגד בו גופו, שעד אז בטח בו ללא שום חשש. והוא הרחיק בדרכו אל הים הפתוח, מונה את קומותיו של בית-המלון שעל החוף. כל קומה שהיתה מתגלה לעיניו, העידה שהרחיק עוד כמה אמות מסוכת-המציל ומתחנת העזרה-הראשונה שעל החוף. האם היתה זו התכווצות שרירים פתאומית, ששיתקה את רגליו? האם היתה זו עווית שאחזה בכתפיו ובזרועותיו, עד שנאלץ לחדול מחתירתו? האם לקה בקיבתו, האם אכל משהו מקולקל לפני שירד אל המים? כי לפתע אחזה בו בהלה קשה, והוא נתקף חרדה אמיתית. מסביבו לא שחה שום שחיין ושום סירה לא נראתה מצדיו. רק גלים הומים ושריקת הרוח והרסס המלוח ניתז בכוח אל עיניו. גרונו נצרב, נשימתו קשתה עליו והוא נפחד כל כך שחשש אפילו להפנות את פניו אל החוף. כמה דקות נמשך המשבר? ומהו שהרגיעו לבסוף? כי לפתע הוקל לו, והוא התהפך על גבו, הפנה ראשו אל חוף הרחצה, והחל לחתור בתנועות קצובות ושקטות, כשהוא מסנן מפיו בין הנשיפות התכופות, שלא הים יגבר עליו, ולא שריריו המכווצים, ולא שום דבר. ורק להיות שקט ורגוע ולצוף מעל פני המים. אותם המים הכחולים שכשלעצמם אינם זדוניים באמת, ורק מצולתם עמוקה וחשוכה. ואפילו שאינה מגיעה מתחתיו ליותר מכמה עשרות מטרים, של ים דלוח ועכרורי, הרי כהותה של המצולה מאיימת, ועומקה מפחיד וזרותה מרתיעה אותו עד קוצר נשימה.

וכשהטיל עצמו על פיסת-האפסיים שלפני החוף, ושכב שם מותש ומתנשם בכובד מעיק, ידע שמהיום והלאה שוב לא יסמוך על גופו סמיכת-פתאים מוחלטת. כי בגידת הגוף הראשונה אות-אזהרה היא. ומעכשו עליו להיזהר יותר. והרגשת החירות חסרת-הגבולות שהיתה אופפת אותו בגלישתו אל המים, וכמו אומרת לו הרי חירותך לפניך, צלח וחתור בגופך זה, עד לחוף קפריסין ועד לארצות המערב הרחוקות, חירותו הטבעית התחלפה בהרגשת חשש עמומה, שליוותה אותו מאותו היום בכל עונות הרחצה. ולפני שהיה מרחיק היה נשמר שלא יוותר לבדו במרחק ושלא יתעייף יתר על המידה, ושלא יתפתה בשום אופן לחזור בבת-אחת לימי צעירותו שחלפו לבלי שוב. ממש כמו שחש עכשיו, ועל החוף שליד המרינה, כשראשה המתולתל והחם של פטרישיה מוטל על ברכיו. והיא מצטנפת אצלו באיזה אמון ילדותי, כאילו הוא אביה היורד אתה אל הרחצה לבלות עם ילדתו יום של ים והפתעות.

וכשתכפו עליו מחשבותיו, וקטעי זכרונותיו דחקו בו, התרומם מהחול חסר מנוחה ואמר פטרישיה, די לך כבר להישרף בשמש הישראלית הקשה. וגופה החתולי והמתפנק התפתל אצלו כמו גופה של חיה צעירה. וינון ידע שגופו כבר אינו בר-אומן כמו שהיה. והוא לא יוכל לסמוך עליו כמו שהיה סומך לפנים. וכמו שבגידת-הגוף הפתיעה אותו בתוך המים החמימים באמצע שחיית-המרחקים שלו, שהיה מתורגל בה היטב, כך הוא צפוי לבגידת גופו עם הצעירה האמריקאית הזו, הנוגעת ללבו בדרך לא מוסברת, ומכמירה שם אצלו כמירות נושנות שכבר דחקן הצדה לפני שנים. ולא התיר לעצמו לחזור אצלן, כי לא האמין שיש לו לאדם שתי תקופות נוער בחייו. וגם עכשיו הוא דבק באמונתו זו, אלא שהצער מייסרו מעט, כי מה לא היה נותן בשביל שייהפך שוב לנער גמיש ובוטח בגופו בבואו להתעלס עם נערה חובבת ים זו, בתוך האוויר החמים של צהרי יום בחודש מאי?

והוא רכן אליה ובמבע קשה זירז אותה לקום. ודחה את מיתוחי גופה העצלניים. וממש משך בכתפיה והקימה. והוא עטף גופה בגופית הטריקו הרטובה שלה, כי עירומה יקר לו פתאום, והוא נחרד מהמחשבה שהיא תלך לצידו לאורך השדרה, ורק פיסת-הבד הדקה לעורה. ואנשים רעבים יכרסמו בגופה, וגם אליו יגניבו מבט מלא גינוי. מה למשורר המזדקן הזה ולצעירה המאירה הזו?

ז

בסופו של חודש אוקטובר הגיע אל ינון יהודאי מכתבה של פטרישיה הארטמן מניו-יורק. המעטפה היתה כתובה בדיות שחורה, בצפורן עבה, ושמו וכתובתו נכתבו פעמיים. פעם אחת בעברית, באותיות של ילדה המתחילה את לימודי כתיבתה, ופעם אחת באנגלית, באותיות מהירות ויפות. עוד לפני שפתח את המעטפה חש ינון באצבעותיו בלוח הנוקשה של הקרטון, וניחש שכאן צירפה עוד אחד מציורי-הטוש שלה, המתארים דמויות של נשים מעוותות, בעלות גבנונים משוננים, או כרסים משתפלות וראשים מצולעים, כמו שראה תלויים סביב מיטתה בדירתה שבירושלים, וכמו אלה שהקיפה בהם את שולחנה, בחדרה השכור שבתל-אביב. ברקע הציורים נדפסו שירים שאהבה או דפים מודפסים מספר טלפונים. וצירוף אותיות הדפוס האנגליות אל פרעות-דמיונה ברישומיה, יצר גושים כהים של תנועה ומתח שלפעמים גם ינון היה מוצא בהם עניין. לפני נסיעתה השאירה בידיו כמה מהם, והוא החזיק אותם במגירת שולחן-העבודה שלו, וליד שלדי השירים ממלחמת-לבנון שהוא החל לכתבם אך לא הצליח לסיים.

פטרישיה פתחה והתנצלה על בריחתה בחופזה מהארץ, כמה ימים לפני שפרצה המלחמה. ראשית אי-אפשר היה לדעת דבר ברור, ושנית חייבת היתה למהר לניו-יורק מסיבות משפחתיות שלא תוכל לפרט אותן במכתבה זה. אבל במכתב הבא, אם יעמוד לה כוחה, תכתוב לינון בפרטות, כל מה שמתרחש במשפחתה הקטנה. האם הסטודנטים חוורי-הפנים עודם מצטופפים בפתחי הפקולטות? כמו שראתה באותו היום שבילו יחד בבית-התפוצות? כבר אז חשה רצינות וחשש בשיחתם החרישית. ואם היה רגע שבו רצתה לדעת עברית על בוריה, היה זה הרגע שבו חלפו על פני החבורות. וינון שאפילו לא חש בחרדתה נזף בה על שהאטה את הליכתה ונעצרה לצותת, מה בדיוק אומרים האנשים? האם המיית השיירות הצבאיות האינסופיות עודה עולה מעבר הכביש המהיר? והמסוקים, עודם חולפים בעצבנות מעל גגות הבניינים של האוניברסיטה?

כן היא יש לה בטחון שהוא לא נקרא הפעם למלחמה הטרופה הזאת. שהרי היא יודעת בדיוק את גילו, והיא בטוחה שנמצאו די אנשים צעירים שילכו ללבנון. והוא, המשורר המזדקן, יוכל לשבת בביתו, או באחד מבתי-הקפה הקטנים של תל-אביב. ושם, מאחורי המחסה הבטוח של שולחנות הקפה, הוא יוכל לכתוב ולסיים את שירי-המלחמה שלו. שהיא בטוחה שהוא כבר שרוי בעצם כתיבתם. מאוד נגע ללבה הכינוי משורר מזדקן שהדביק לעצמו בהליכתם ובשובם מן הים, בצהרי חודש מאי שעבר.

כל כך גלוי היה המתח בדבריו על המלחמה הקרבה, כל כך ניכרת היתה חרדתו, שלא יתגלגלו הדברים כמו שהתגלגלו במלחמת-ההפתעה הנוראה ההיא. האם עודו זוכר את ספריו של דלמור שווארץ שנשרו מבין הכריות שבמיטתה? האם עודו זוכר את בית-הקפה הירושלמי, שבמבואו אחז בה ולחש על אוזנה דברי-השבעה מטורפים ששברו את התנגדותה? האם הוא פוגש בחברותיה המתרגמות? שידרוש בשלומן, שלא ישכח לציין את שמה, ושיבטיח להן ללא שום חשש שהיא מתכוונת לחזור לארץ בקיץ הבא, לאחר שישקוט שאון התותחים, ואבק הקרבות ישקע. האם הוא זוכר את שיחותיהם על ספריו של סול בלו? על פירושיה שבאו מידיעת האנגלית ומהכרה קרובה של זירת-פעולתם? האם הוא זוכר את הלילה שהתווכחו על כוונותיו של הסופר בספרו “מתנת הומבולדט”?

ובעניין קרול היא מוכרחה לספר לו דברים שכבר רצתה לספר לו מזמן אך לא הספיקה. האם הוא זוכר את הסטודנט הכהה קרול אלמן? זה שבטעות חשבו לתורכי צעיר, מאלה התלמידים הזרים הלומדים באוניברסיטה? זה שנראה לו בלקני מחוצף ועורר את קנאתו המסותרת? האם סלח לה את טעותה שהביאה אותו אל דירתה ושכחה לסלק ממנה את קרול? והרי אי-אפשר היה לעוררו משנתו הכבדה. ואחר כך בא עניין החלום ונסיעתה לאירופה ופרשת רדיפתו של קרול אחריה. שהיתה מסתבר במציאות ולא בחלום, כמו שסיפרה לו בפגישתם. קרול נקשר אליה ולא היה ביכולתו להפרד ממנה. וכשנסעה לאירופה נסע מיד אחריה. אלא שבכל מקום התאנו אליו פקחים מוֹכְסִים ושוטרי משטרת-הגבולות.

פניו הכהות וקומתו החשידוהו בכל נמל-תעופה. כאילו היה חבר סמוי באיזו חבורה של קושרים, והוא נעצר כמה פעמים, נחקר בוייש והוכלם לא פעם ולא פעמיים, אף על פי שכמעט תמיד הצליחה לחלצו בסוף בזכות הדרכון האמריקאי שלה. אבל לאחרונה החל להלאות את גופה, והיא כבר לא מצאה עמו את שמחת-הגוף הראשונה. וחוץ מזה, לא לחינם אהבו אותו מוריו במחלקה למדעי-המדינה. כי גם בהיותו עמה, ואפילו באיזו עיר אירופאית מקסימה, לא חדל מלענות אותה בתוכניותיו ובשאלותיו שמתחום מדעי-המדינה.

ומה עם נסיונות התרגום שלו? ומה עם המשורר האלמוני שאת שירו החולני ניסו לתרגם במשותף? לפי הציור שהיא מצרפת למכתבה ינון יוכל לדעת שאינה פתיה כמו שחשב. וגם אינה שטיה צעירה כמו שאולי תיאר לעצמו. היא תפסה ברגע הראשון שאין זה סתם שיר של משורר אלמוני, שהוא שלף באקראי מתוך חבילת העתונים הישנים. מן המלה השנייה או השלישית היא הבינה שזהו אחד משיריו המוקדמים, מאלה שאין לו מה להתגאות בהם. ויש לו ודאי טעמים משלו מדוע הוא בוש בחתימתו. אבל משחקו המגושם נשא חן בעיניה. והיתה לה הרגשה טובה, שהיא מצטרפת לחבורה של יודעי סוד. ולכן עשתה עצמה מתפתה, והניחה לינון ליהנות ממשחקו. ובסופו של דבר לא הצטערה ולא התנחמה על כך גם לרגע. כי הרי באמת ובתמים היה בכוונתה אז לנסות כוחה בתרגום שירי משוררים נודעים, ישראלים, כותבי-עברית. לנסות לתרגמם ללשון אמריקאית מודרנית. ממש באותה הלשון שהיא שומעת בה ומשמיעה, בתוך אותה חבורת משוררים ומוסיקאים צעירים שהיא נמנית עליה, ואחדים מהם כל כך נחמדים ומבטיחים, עד שיש לה חשק עצום להציגם בפניו ולשאול אותו אם צדקה בהבחנותיה.

האם הוא זוכר את טיולי-השבת שלהם בסתיו שעבר? כמו חלום עברו עליה ימי-התארחותה בקיבוץ. היא זוכרת את דרכי הכורכר שרוחצו בגשם הראשון, את מטעי האפרסמונים המאדימים ממרחקים. את ריחן הנפלא של הגויאבות המצהיבות. וכמה נאים היו הבחורים השריריים והשזופים שטרחו אצל ערימות-הכותנה, ומסעי הציפורים בגובה הכחול והנקי עוררו בה געגועים אדירים למה שיכול היה להיות. מה שמצפה לה מאחורי מחיצה דקה. האם הוא זוכר עוד כמה אושר הציפה פתאום, ואיך נאחזה באיזו שכרות מוסיקלית, והחלה לפזז סביבו בצעדי מחול שהמציאה בעצמה באותו הרגע. ואיך ליוותה עצמה במנגינה מאולתרת שעלתה בגרונה באותה השעה? האם הוא זוכר את מבטו הקפדני והעצוב שנתן בה? בילדה השיכורה משמחה? האם הוא זוכר את המשפט שאחר כך חזר עליו באזניה פעמים רבות? איפה, איפה היית כל הזמן הזה? היכן הסתתרת ממני? ולמה, למה לא הקדמת ולא נולדת לפני עשרים וחמש שנה?

ולפני סיום שלא תשכח, כי הזכרונות דוחקים עליה בכוח עצום. כששבה לביתה היתה צריכה לעשות שלום בתוך משפחתה הקטנה והמסוכסכת. והיא שמחה שהצליחה לחבר בין הפרודים ואפילו שהיא יודעת שזהו חיבור לשעה קצרה בלבד. ואחר כך נעה לניו-יורק ושם הסתבר לה שכבר אינה רוצה להמשיך בלימודיה. הקיץ בקיבוץ, פגישותיה עם ינון, המלחמה המתדפקת על חייהם בכל רגע, כל אלה הבגירו אותה, ולא היתה פנויה שוב ללימודים, ובינתיים פנו אליה מחברת-אופנה גדולה שתעבוד אצלם בעיצוב ובפירסום, והיא חושבת שתוכל לעשות שם חייל, כי המנגינות הדרושות לתשדירי-הפרסומת נושרות ממש מתוך שפתיה. וגליונות הנייר שבביתה מתמלאים מעצמם בסיסמאות מימכר. ועטי הרישום שלה שינון כבר הספיק להכיר מקודם, מרקדים אצלה מעצמם על גבי שולחנה.

והעיקר שהיא שקטה עכשיו. כי המלחמה נגמרה. ואם הכל יעלה כמו שתכננה, הרי היא מבקשת לשוב בקיץ הבא ולבקרו בביתו שבקיבוץ. לילות הקיץ הלחים על מרפסת ביתו לא ישכחו ממנה. וגם לא הספסל הנוקשה שבגן הציבורי בירושלים, ואשכולות החבושית המאדימים, התלויים מעל לראשה. ומעילו שנפרש מתחת לגופה, וידה שנשתלחה אליו לבלמו ופניו שנדהמו.

ינון יהודאי הפסיק מקריאת מכתבה, כי מה שהעלתה בו הזכיר לו נשכחות ועורר אותו לדברים שהמלחמה השכיחה ממנו. והוא הרהר באשה היהודיה הצעירה שיושבת בניו-יורק ובכל זאת היא קשורה אליו ברצועות חזקות, והמלחמה שנגמרה עכשיו אבל עוד כמה שנים יצטרך לשאת בתוצאותיה, בנסיעות הארוכות המזומנות לו, בלווי-השיירות בכביש-החוף של לבנון הדרומית. במפרצים הקטנים, היפים והמזוהמים שברצועת הים שבין צידון לצור. בפועלי-הבניין המצריים שנטשו את הבניה בבהלה. ואת החיילים הצעירים שנדהמו למראהו, כשתחב ערב אחד את ראשו בפתח אוהלם, ושאל אותם אם יש להם מעט משקה צונן לחייל ותיק, והם הביטו בו כמהופנטים, רואים בו את שנותיהם אורבות להם ומצטברות. והם הניחו לפניו ארגז מלא בפחיות-משקה, ואמרו כמו באיזו חרדת-טקסים, קח דוד, קח את כל הארגז. המומים ממראה עתידם הנחשף לפניהם בחורשת-האורנים שבין צידון לצור. והוא חשב שהגיעה שעתו לשוב אל שלדי-השירים המונחים במגירת-שולחנו מאז הקיץ של המלחמה. אולי מכתבה של פטרישיה הארטמן יפיח בהם את חיי הנצח שלהם.

א

גוֹאֵל זִכרוֹנִי, רווק כבן שלושים ואחת, נקלע בעת מלחמת-ההתשה לתקרית-אש שהיתה לה השפעה רבה על חייו. שתיים שלוש שורות בעתונים הזכירו לקוראים, העייפים מתקריות, כי ביום ההוא, בשעת אחר-צהריים מתאחרת, נפתחה אש מהמארב על סיור ממונע של צה"ל, שנע לאטו בדרך עפר משובשת שהיא גם דרך הגבול. כשהגיע הסיור אל מרגלות הכפר הסורי אוּפַנָה, כמה קילומטרים צפונית-מזרחית לעיירה החרבה קונייטרה, ירו הסורים בתותחי עשרים-המילימטר שלהם, מתוך מצדיות הבטון החבויות שלהם, ופגעו בשתי השריוניות שזחלו מתחת למוצב המבוצר. שניים מאנשי הסיור נהרגו, וארבעה אחרים נפצעו, אבל הסיור השיב אש אל מקורות הירי, וכל מקלעי השיריוניות חיסלו כמה שרשרות. הסיור גם הזעיק עזרה וכוח-חילוץ, והעיקר, דבר שהקוראים המורגלים אולי לא נתנו דעתם לכך: הסיור המשיך בנחישות במשימתו.

גואל זכרוני היה גם הוא בין הפצועים. בעתונים כרגיל לא דייקו, אבל בעת ההיא לא היתה בכך משום שערוריה. מספר הפצועים היה חמישה, אבל כמה מהם נפצעו באורח כל-כך קל שספק אם נכון היה לצרפם לרשימת הפצועים. במהלך הפינוי נחרתו בזכרונו תמונות וקולות שהרבו לשוב אליו בשעות החלום שלפנות בוקר. המראות פקדו אותו גם בשעות לגמרי לא צפויות ובהפתעה גמורה, כמו למשל באותה נסיעה לראש-פינה, כמה שנים לאחר התקרית. הוא הגיע לראש-פינה ושם המתין שעה קלה עד שבאו לקחתו להרצאה, באחד הקיבוצים ההרריים. ולפתע, בעמדו על שפת-הכביש, מול תחנת המשטרה, בין האקליפטוסים הענקיים, שבו אליו המראות ההם משדות הבזלת השרופים, ממדרגות הסלעים מכוסי הקיפודנים כחולי הקרקפות, ולרגע קטן נתקף חולשה. הוא החוויר, בצווארו נקוותה זיעה בטיפות גדולות, סחרחורת משונה טישטשה את ראייתו והוא היה מוכרח להישען אל עמודי הברזל של תחנת האוטובוסים, ואחר-כך היה מוכרח להתיישב על הכביש הראשי ממש, מתחת למכוניות המאיימות, לתת את ראשו בין כפות ידיו ולעצום את עיניו בחזקה ולגרש מתוך אוזניו את ההמיה המחליאה ההיא, המיית תותחי עשרים-המילימטר שהיתה מעורבת בהמיית הרוח השורקת שלוחת רסן במרחב הפנימי שלרמת הגולן, ובאותה המיה נואשת של הנפגעים בשריונית. ובייחוד הציקו לו קריאות הלכודים בתוך השריונית שהתהפכה, גלגליה נפגעו מאש הסורים, היא נתקלה במעקה הגשרון והתהפכה אל התעלה.

וכשהגיע האיש מהקיבוץ והובילו אל המכונית, הרגיש בגואל זכרוני שהוא חיוור ונרגש ושאל אותו האם הוא חולה, האם הוא רוצה לשתות משהו, האם לא כדאי לדחות את ההרצאה כל זמן שלא הרחיקו מתחנת האוטובוסים של ראש-פינה? אבל גואל התעשת ואמר לו תודה, הכל בסדר. אלה הם רק זכרונות רעים ממלחמת-ההתשה. הם שבים ומציקים לו כמו הפצעים הישנים בכתפו השמאלית. וכדי שהאיש יירגע חשף גואל באיזו מחוות-קרבה פתאומית את חולצתו והראה לו מקרוב את הכתף המצולקת. והנהג המופתע אמר עזוב לא צריך. אני מכיר את הדברים האלה. וגואל השתוקק לשאול אותו, כבדרך אגב, היכן היית אתה, באותם ימים ארורים של סוף הקיץ, באלף-תשע-מאות-שישים-ותשע? היכן היית באותה שעת אחר הצהריים נמהרה, כשתותחי הסורים התנבחו פתאום, בדיוק באותו עיקול מחורבן, בדיוק מעל אותו גשרון נתעב? היכן היית אתה כשהחברים הטובים מיחידת-הסיור נלכדו מתחת לשריונית ההפוכה ואי-אפשר היה לעשות מאומה אלא רק לנסות להרגיעם בקול צעקה, עד שיגיע כוח החילוץ?

הדברים האלה חוזרים, אמר לו הנהג בדרך ההררית, חוזרים ואינם מרפים, והם שבים בדרכים לא צפויות. אני מכיר את זה. שמעתי על הלם-קרב מאוחר, לוקח שנים להשתחרר מהתמונות הקשות, ויש אנשים שעשר שנים נדרשו להם כדי לשכוח. ויש שאינם יכולים לשכוח כלל.

מתחת לשריונית ההפוכה נהרג אז גם יַקִי, יקי מַרגוֹלִין, חברו הטוב של גואל זכרוני. יקי היה אז נשוי טרי. כמה חודשים חלפו מיום חתונתו? גואל זכר את החופה, זכר את קהל החוגגים, זכר את המנחה ואת דברי החידוד והבידוח התפלים שלו. וגם זכר איך הזמין המנחה את יעקב מרגולין ואת איילה לחתום על מגילת קלף צהובה וגדולה. ובדיוק אז לא נמצא העט המיוחד לחתימה, והמנחה נשא פנים דאוגות אל מאחורי הבימה ולחש חברים, למי יש כאן עט? אלא שבגלל המיקרופונים המשוכללים שמע הקהל את הכל וחשב שהשמיע בדיחה מצוינת, והיתה התפוצצות פתאומית של צחוק אדיר על רחבת החתונה, ואחר-כך שתו בני-הזוג הצעיר יין אדום וזול מתוך גביע כסף ענק, שנחרתו עליו שמותיהם בכתב צורפים מסולסל, למזכרת נצח.

יחד עם יקי נהרג אז הבחור הצעיר החדש שהתנדב ליחידה למרות שהיה לו גב פגוע מאיזו צניחה לא מוצלחת, ולמרות שלא היה זה כלל מחובתו. והם נלכדו מתחת לדופן הפלדה של השריונית ההפוכה שאי-אפשר להרימה. והסורים הוסיפו וירו כל העת כמטורפים, ולא אפשרו שום פעולת הצלה. עד שלבסוף, אחרי כמה זמן בדיוק? הגיעו הטנקים וירו אל הסורים מטווח ארוך וריסקו את מצדיות הבטון, והאש השתתקה ואפשר היה להרים את השריונית, לגררה חזרה אל הדרך שמעל לגשרון ולאסוף סוף-כל-סוף את הנפגעים.

גואל זכרוני זכר את איילה, הכלה הצעירה, מרקדת על הבימה בריקוד-כלות שהיא עצמה חיברה אותו לכבוד טקס חופתה. הוא זכר את בגד הריקוד שלה, שהצמיח לה כנפיים, את רגליה המציצות מבעד לבדים הצבעוניים. את שערה האסוף בסרט בהיר אל מאחורי עורפה, ואת פניה המתוחות שאפילו חיוך קטן לא עלה בהן. כאילו חזתה מעל הבימה המורמת מה מצפה לה בסופו של אותו קיץ. כאילו ראתה וידעה שימי נישואיה ליקי מרגולין לא יארכו. כאילו ידעה מה מסתתר מאחורי החשיכה המקיפה את הקהל המואר, ימי העצב והרעה שיבואו, הדיכאון הקשה, וההסתבכות שלה עם גואל זכרוני הרווק, חברו הטוב, שהיה ליד יקי בגשרון, מתחת לאופנה.

לפעמים היה גואל שואל את עצמו, כמה זמן באמת שכבו שם, ליד מוביל המים הצר, לא הרחק מקונייטרה ההרוסה? כמה שעות באמת חלפו מאז התחלת היריות? האם באמת אפשר היה להצילם אילו לא השתהה הפינוי כל-כך? הוא זכר את שאלותיה של איילה, שאלות מפורטות כל-כך, שלא נמצאו לו תשובות מדויקות עליהן. מי התקשר במכשיר הקשר? אל מי התקשרו? ולמה לא השיב הסמל התורן ממפקדת-הגדוד? מי היה שם, לעזאזל, הקצין התורן? ולמה לא יצא כוח החילוץ מיד, כשעוד אפשר היה להציל את הנפגעים? הוא ישב מולה ואמר לה איילה תעזבי, זה באמת קרה פתאום. כל יום במשך שבועיים עברנו בדרך ההיא ולא נורתה עלינו אפילו יריה אחת. אי אפשר לנחש הפתעות כאלה. יום יום, בנסיעה איטית, ולפעמים גם עם כיתה רגלית הצועדת לפני השריוניות. איילה תעזבי, אל תעני את עצמך. אי אפשר היה לפעול אחרת.

איילה היתה משתתקת, ידה משחקת בשערה, ממשמשת באיזו רצועה לא נראית, ובוהה אל מעבר למקום מושבו, מעל לדברים שסח לה להרגיעה. לפעמים היה מזכיר לה איזה פרט נשכח בהתנהגותו של יקי, שהיה מחיה בו רגע את דמותו, ושניהם היו נושאים מבטם אל הדלת או אל החלון, אל מאחורי התריס, כאילו יקי התעכב לרגע בחוץ, מחליף את נעלי הכדורסל שלו, משתהה רגע קטן, מקיש על המרפסת, חובט בכיסא ישן, ומיד יכנס ויצטרף אליהם, ממש כמו שהיו עושים בימים הטובים ההם, ביחד, שלושתם, מתכננים את החופה, ואת יום הנישואים, ואת הטיולים המשותפים.

גואל זכרוני קיבל חופשה מיוחדת לאחר התקרית. הוא נחבש ונסע לקיבוץ לפגוש את איילה ולספר הכל, ואחר-כך לדאוג לעוד כמה סידורים. אל המחנה חזר רק לאחר עשרה ימים. הנסיעות עדיין היו קשות לו והכתף החבושה הכאיבה ללא הרף. כשנכנס אל הביתן ראה מיד שהחברים לא פינו את מיטות ההרוגים. המיטה הצבאית של יקי ניצבה ליד מיטתו כאילו רק יצא לסיור ומיד ישוב. כל החפצים האישיים נאספו ונשלחו לאיילה, אבל בציוד הצבאי איש לא נגע. ממילא יחזור הכל לאפסנאות היחידה בתום שירות המילואים. שק השינה היה מגולל בדרך שיקי היה מגולל אותו תמיד, שישמש ביום כרית להגבהת הראש. והשמיכות והמעיל והמגבת הכל היה מונח כאילו יקי אמור לחזור מחופשה מתמשכת.

ובערב כשהתאספו החברים ושוחחו בקול נמוך ומסרו דרישת שלום מהפצועים, התאספו במעגל מסביב למיטה הריקה של יקי מרגולין. ומישהו שאל את גואל אם לא אכפת לו לישון סמוך למיטה הריקה של יקי. שהרי כל אנשי היחידה ידעו איזה ידידים טובים היו. מכרים מילדות וחברים כל כך טובים שאפילו הנישואין לאיילה לא הפרידו ביניהם. וגואל חשב קצת ואמר לא, אין דבר, אני אישן כאן. ואני מבין שאף אחד לא העז לסלק את המיטה של יקי מהביתן. והחברים השיבו שאת המשימה הקשה הזו הם משאירים לאלה שיחליפו אותם. שאיש מהם אינו מכיר את יקי ואת הצעיר שנהרג אתו, ולהם לא יהיה אכפת לסלק את מיטות ההרוגים ולערוך סדר מיטות חדש.

ובלילה ההוא, במחנה הצבאי שבשולי קונייטרה ההרוסה, בשלהי הקיץ הארוך ההוא של מלחמת-ההתשה, לא עצם גואל זכרוני עין ולא הצליח להרדם אפילו לשנייה קצרה אחת. כל חייו, שלושים ואחת שנה, עברו לפני עיניו בחשיכה. ומתהומות זיכרון שלא שיער את קיומם עלו מראות וקולות שמעולם לא חלם שיעלו אי-פעם אל סף הכרתו. ופעם בפעם היה מושיט ידו בחשכת הביתן אל עבר מיטתו הריקה של יקי, ושב ואוסף אותה במהירות שלא יראה אותו בחולשתו אחד מהחברים היוצאים לסיבוב שמירה. ובתוך תוכו ניהל בקול הסוי שיחה ארוכה עם יקי ועם איילה. כאילו גם היא וגם הוא נמצאים לידו בתוך הביתן המלא נחרות נרגזות של גברים צעירים וריחות רעים של מחלקת חיילים בשנתה.

והוא ידע שחייו ישתנו מעכשיו לגמרי. שתקרית האש שנקלע אליה שלא ברצונו היא נקודת ההתחלה של חייו החדשים. הוא לא ידע מה בדיוק ישתנה בחייו, אבל חש באופן עמום שהחיים שיחיה ממחר יהיו שונים לגמרי משלושים ואחת השנים שחלפו. אנשים חדשים ייקרו לו בדרכו. מחשבות חדשות יטרידו את ראשו ורגשות חדשים שלא ידע אותם עד הנה ימלאו את לבו. עם מותו של יקי נסתיימו כבר כמה פרקים בחייו ואחרים הגיעה שעתם להיפתח. ומין הארת-פתאום פקדה אותו מתחת לשק-השינה, בין תלי החרבות של קונייטרה: הוא יישא אישה בקרוב. האם תהיה זו איילה? הוא יוליד כמה ילדים. האם יהיו אלה ילדיה של איילה? הוא ישנה לחלוטין את חייו שעברו עליו עד היום ללא משמעות, הוא יחפש את טעמם והוא יעניק להם משמעות. הוא ילך אחרי נטיות לבו וירשה לעצמו לעשות את הדברים שרצה כל-כך לעשותם. מותו של יקי שחרר בו אפשרויות חדשות ורבות והוא לא ידע אל איזו מהן יקרב ראשונה.

והוא יזכור את יקי כל ימי חייו. ואת יום מותו יזכור כל עוד נשמה באפו ואת השעה הארורה ההיא, שעת מותו, הוא לא ישכח. כי מן היום ההוא החלו חייו להשתנות. פקעת קורי המשי שהיה מכותר בה כגולם החלה להיסדק, ופרפר צבעוני ונהדר מבקיע מתוך חשכת הקורים. וחייו שקודם לכן חשב שיעברו ויחלפו במין סתמיות אפרורית, לבשו פתאום מעטה זוהר ומלא הבטחה. הוא יזכור הכל אבל יחיה אחרת. הוא לא ישכח אבל יתחיל מחדש. הוא נשבע, הוא נשבע. והוא פנה לעבר מיטתו הריקה של יקי, פשט את ידו ולחץ באפילה את היד שלא היתה.

ב

האם באמת נפגע באותה תקרית בהלם קל? האם מה שעבר עליו בשעות האש ואחריה הוא מה שנקרא הלם קרב המשתכח מעצמו? בימי החלמתו, כשנדמן לו פנאי למכביר, פנאי בלתי-קרוא, הלך לספריה וחיטט בתיקי המפות ובכרכי האטלסים. מה היה שמו המדויק של המוצב הסורי המרושע? אוּפַנָה או אוּפַנִיֶה? והיכן בדיוק ממוקמת הנקודה הזעירה הזו, שבחלק מן המפות כלל אינה קיימת? כפרון זעיר או מזרעת קיץ של כפר גדול ומרוחק הנקרא בשם אחר? הוא ישב בספריה, עיסה את כתפו הכואבת, אזניו נמלאו בהמיה המחליאה ההיא, המיית תותחי עשרים-המילימטר, המיית המקלעים המאדימים מירי רצוף של אש מהירה, וחזר כמו על לחש עתיק, כמו על נוסח ישן של השבעה: אופנה, אופניה, אופננה. כך, בנו"ן דגושה נשמע השם מלא רוע ומאיים כאילו זורמת ממנו אימה משונה.

גואל זכרוני הדף מעליו את איילה שישנה בכבדות. “האשה הקטנה”, כינה אותה יקי כל השנים. אז מה אומרת על כך האשה הקטנה? החברים ביחידה ידעו כולם את שמה הנוסף של איילה. מתי אתם מתחילים לעשות ילדים, אתה והאשה הקטנה? הוא לא אהב את הכינוי הזה. לפי דעתו המעיט הכינוי מדמותה של איילה. לא רק שלא היתה קטנה, אלא שקולו של יקי הבליע בכינוי זה כוונה נסתרת. גואל שיער לעצמו מה ששיער, אבל יקי היה ידיד קרוב והוא לא הרשה לעצמו להתערב בחייהם, ויקי נפל בלי שהספיק לומר לו עד כמה אינו אוהב את שם החיבה “האשה הקטנה” שבו כינה את איילה. ובעיקר את נעימת קולו. אופנה, אופניה, אופננה, וכנראה שגם צעק מתוך שנתו את מלות ההשבעה האלו, כי פעם אחת העירה אותו איילה ואמרה לו, גואל מה אתך? הלם הקרב שלך עוד לא חלף? עד מתי תמלמל את השם המחורבן הזה? וגואל שנעור מלחישתה של איילה מצא עצמו פתאום שרוי בוויכוח לוהט, כאילו הוא מגן על עצמו ועל מעשיו באותה תקרית. איילה באמת, אני עשיתי כל מה שיכולתי. איילה את צריכה להבין, אי-אפשר היה להפוך את השריונית בידים. אז למה השתהה כל-כך הפינוי? ולמה התאחר כל-כך הרופא הגדודי? ומה גרם למסוק לנחות לזמן קצר, לנסוק מיד, לסוב באוויר, ורק אחרי שעה ארוכה להגיע אל השריונית? ההמיה המחליאה ממלאה את אוזניו. רמת-הגולן המצהיבה של שלהי הקיץ מתכסה כולה בקדקדים המכחילים של הקיפודנים הקוצניים, באלונים שהרוח שורקת בתוך נופם, ועליהם נעים ומרעישים, וריח שריפה וחריכה עולה, ריח רע שהוא לא ישכח לעולם.

ההלוויה נערכה בשעות אחר הצהרים. מסע המלווים יצא מאולם התרבות של הקיבוץ בדיוק בשעה שלוש. האם היתה זו הלוויה צבאית לכל דקדוקיה? גואל ידע שהיה ויכוח גדול בין חברי המזכירות של הקיבוץ. אחדים לא רצו כלל לשמוע על טקס צבאי. הם לא יכלו לשאת את מעשיהם המשונים של אנשי הרבנות הצבאית, ולא יכלו לסבול את קריאותיהם, את תפילותיהם ואת נוסח דבריהם. הוויכוח נמשך כל הבוקר והמפקד הצבאי של המחוז נקרא בבהילות לחוות את דעתו, לבסוף הכריעו חברי המזכירות לקיים טקס הלוויה אזרחי, ללא כלי הקודש ועוזריהם. אבל כמה סממנים של נוהל צבאי הם הסכימו בכל זאת לקבל, כמו אלומת האש וכמו כיתת המשמר שתוצב ליד הקבר, וכמו גוש מלווים צפוף לבוש מדי צבא.

איילה ישבה שם לפני הארון עטופה וחנוקה בבני המשפחה האבלים. החברים מהיחידה הגיעו שעה קצרה לפני שהמסע יצא, והתייצבו בפתח אולם התרבות. גואל עמד אתם ושוחח אתם שיחה שקטה, טורח לארחם ככל יכולתו. ואחר-כך שילח אותם, אחד אחד ושניים שניים אל האולם, כדי שיעברו לפני המשפחה, ילחצו את ידה של איילה וישובו ויתכנסו בחברה צפופה ונבוכה מעט על הרחבה שלפני האולם. ואחר-כך, אחרי שנורו שלוש אלומות האש, ואחרי שהורד הארון, אירע לו דבר מוזר. לפתע ניצב על שפת-הבור לבדו, כאילו אין איש אתו בכל בית-הקברות. איפה כל הקהל הרב? לאן נעלמו החברים מהיחידה, אנשי כיתת המשמר, ועשרות החיילים שסייעו למהלך הטקס? מי בלע את מאות חברי הקיבוץ, את משפחתו העניפה של יקי מרגולין? והרי ממש כך אירע לו על מכסה המנוע של השריונית, באמצע התקרית שמתחת לאופנה. לפתע לא היה איש סביבו, ורק הוא לבדו, שרוע על מכסה המנוע, חובק בכל כוחו את הקת המלוהטת של המקלע ויורה ללא אבחנה. ארגזי הפעולה שהתרוקנו בלי שחש בכך, הרסיסים שפגעו בכתפו בלי שיבין שבאמת נפצע, ורגע קצר אחד כשחדלו היריות, שאל את עצמו, איפה נחבאה כל פלוגת-הסיור? מדוע הוא כאן שוכב לבדו על מכסה המנוע של השריונית? והיכן מסתתר כל הצבא?

גואל זכרוני עמד לבדו על שפת-הבור. מסביב ריקנות ודממה גמורה. כאילו אין עצי-ענק מקיפים את חומת בית-הקברות. וכאילו בית-החרושת לשימורים שהרעש אינו חדל בו אפילו לשעה אינו קיים. וכאילו השבית מישהו בבת-ראש את כל מנועי הטרקטורים שבשדות, את המשאבות הרחוקות ואת געיית הפרות ברפתות הסמוכות. ואז ראה את איילה, את האשה הקטנה של יקי היקר מתקרבת אל שפת-הבור. היא היתה לבושה בשמלה שחורה שלא התאימה לחום היום של שלהי-קיץ. אבל גופה הקטן והמלא קרא אליו בקול גדול מתחת לכיסויו. היא קרבה אליו לאט לאט והוא הרגיש שהיא מדברת אליו. ההמיה המחליאה שמילאה את אוזניו הפריעה לו לשמוע והוא סילק אותה בכוח. האם היתה זו פגישה אמיתית או אולי התרחשה רק בדמיונו? בבית-הקברות המרוקן עומדת האשה הקטנה, האלמנה הצעירה, ממש על שפת-הבור, יקי שאהבה כל כך מונח מתחת לכפות רגליה ספון בארונו, ועל תלולית רגבי החמרה ניצב גואל זכרוני, רווק בן שלושים ואחת, ידידו הטוב של יקי, שעשה עמו כמעט את כל חייו. ורק מותו מפריד ביניהם.

איילה התקרבה אליו ושאלה אותו למה לא הצלת אותו, הרי היית לידו. וגואל אמר לה אבל איילה את צריכה להבין, אי-אפשר היה להפוך את השריונית בידיים, ומה שלא אמר לה היה איילה את צריכה להבין, הרחש העמום של הפצועים הלכודים בתוך השריונית היה נורא. והיא שאלה גואל, למה התאחר כל-כך הרופא הגדודי? הרי יכולת לזרז אותו. והוא אמר לה אבל איילה את צריכה להבין, מארב-האש היה כל כך מפתיע, ויש כמה קילומטרים טובים של דרך קשה עד למרפאה הגדודית בקונייטרה. ומה שלא אמר לה היה, איילה את מוכרחה להבין שכולם נתקפו שם בבהלה קשה. הקשרים התבלבלו בקשר והחובשים התבלבלו בין תרמילי החבישה, והרופא הגדודי היה חיוור ומבוהל יותר מכל השאר. והיא התקרבה אליו עוד ועוד ושאלה, גואל, למה המסוק לא פינה אותם מיד לבית-החולים? כשעוד אפשר היה להציל את יקי ואת הנער שנהרג יחד אתו? וגואל השיב לה אבל איילה את חייבת להבין, מישהו הטעה את הטייס והנחית את המסוק בשטח שהיה חשוף לגמרי לתותחנים הסורים, והמטורפים ההם התחילו כבר לטווח אל עבר המסוק. ואז הקפיצו אותו לכאן ולכאן, עד שמצאו מקום נחיתה נסתר. ומה שלא אמר לה היה, איילה מוטב שתביני שמרוב בהלה שכחו שם החיילים את נוהל הנחתת המסוק. ומרוב בלבול אסף המסוק את אלה שנפצעו קל, ואת הפצועים קשה הותיר משום מה ליד השריונית. ואחר-כך התרגזה איילה והחלה להאשים אותו בכל מיני האשמות מגוחכות. דבריה החריפים עוררו אותו מקפאונו והוא התרגש ופרץ ביניהם ריב קשה על שפת-הבור הפתוח, ריב קולני ומכוער, והיא כל-כך עצבנה אותו עד שרצה לדחוף אותה אל תוך הבור. שתצטרף אליו, אל יקי, למקומו.

ומה שעצר בו היה הקהל הרב שחזר פתאום והקיף את הבור הפתוח ולחץ עליו מסביב ברוב צפיפותו. והוא איבד את קולו ואת ידיו, וכתפו כאבה פתאום ומין שיתוק מוזר אחז בו. ורק שפתיו שיננו ללא הפוגה, אופנה, אופניה, אופננה. איילה את צריכה להבין, לא תוכלי להאשים אותי ככה עד סוף החיים. ותאוותו גאתה בו פתאום אל גופה הקטן והמלא המכוסה בשמלה השחורה שאינה מתאימה כלל לחום של סוף הקיץ. אל רגליה שרק את קצותיהן ראה כשעמדה לפניו על שפת-הבור, ואל צווארה שמאחור כמעט אי-אפשר היה להבחין בו בגלל שערה האסוף שכיסה אותו כולו.

באחד מלילות אהבתם, אלה שלא ידעו בהם מנוחה, אמרה לו איילה תראה כמה שאתה מקציף עלי. וגואל באמת הקציף עליה פעם ושתים ושלוש. ואיזה שד דחק בו לקנטר אותה. כן בטח, אמר, זה לא הטל והדבש שהיית מלקקת אצל יקי. והיא נפגעה מאוד, כי פעם אחת אמרה לו שקראה באיזה שיר על הטל והדבש של האהבה. והשיר מצא חן בעיניה, והיא אפילו העתיקה לה אותו למחברת. והיא קמה אז וחיטטה באחת המגירות אבל את השיר ההוא לא מצאה. וגואל אמר לה אז איילה, אין דבר אל תתרגשי כל-כך מאיזה שיר. אבל היא ישבה לשולחן וניסתה לשחזר את השיר מתוך זכרונה. וגואל נסחף אחריה אל המשחק המילולי שלה, ועזר לה להמציא את המלים החסרות ולמלא את חללי השיר שלא זכרה. ולבסוף יצא איזה שיר פשוט ומלא תאווה גסה, לגמרי לא כמו השיר שאותו אהבה. והיא כעסה לפתע והשליכה את המחברת ואמרה גואל, בוא תאהב אותי. כי בחיים זה הרבה יותר יפה מאשר בשיר. וגואל אמר לה באמת את צודקת בואי. ואחר-כך היא קמה והביאה למיטה מגבת רטובה, וקינחה את גופה מהטל והדבש של אהבתו. וכשגמרה ניגבה גם את גופו, וגואל אמר לה איילה זהירות, הכתף שוב כואבת.

ואז בלי שהבין הטילה עצמה על המיטה ופרצה בבכי קשה. ומתוך הדברים הקטועים שפלטה בבכיה לא הבין דבר. רק אולי שמה יש לו להתלונן כל-כך על הכתף העלובה שלו, כשיקי והנער ההוא שאתו, שאף פעם לא מצליחה לזכור את שמו, מונחים היכן שמונחים. וזה באמת לא מה שהכי מכאיב לה. מה שמוציא אותה מדעתה אלו הן השעות הנוראות שבהן היו לכודים בתוך השריונית ההפוכה, בתעלה הצרה, מתחת לגשרון ההוא, ולמה אף אחד מכל ידידיו הרבים שהיו שם לא עשה שום דבר. הרי הם ידידיו הטובים ביותר. הרי עליהם דיבר באהבה כזו. וכמה שמח כשהיה יוצא להיפגש אתם כשנקרא למילואים, וזאת אופנה, שתהיה ארורה לעולמים.

גואל זכרוני, רווק שאינו רגיל בנשים, בא במבוכה. הוא לא ידע איך לנהוג באיילה. בהתקפי הבכי שלה, בהתפרצויות הקשות שלה. והוא פשוט ישב ושיחזר באוזניה את תולדות הקרב הקצר והמר ההוא. תקרית-האש שנקלע אליה שלא ברצונו וששינתה את כל חייו. בתחילה צעקה שאינה רוצה לשמוע עוד פעם אחת את כל ההמצאות שלו, ושיסתלק עכשיו לכל הרוחות. שנמאס עליה לחלוטין, בעל מנהגים של רווק נצחי. וכמה שיקי היה שונה ממנו. ואיך ידע לנחם אותה כשהיו באים עליה מצבי הרוח הידועים שלה. אבל לאט לאט נרגעה והקשיבה לקולו המספר. וגואל פשוט פתח לפניה את לבו וסיפר לה על מיטתו הריקה של יקי שאיש לא העז לנגוע בה. איך עמדה מסודרת עם כל הציוד, והחברים ישבו סביבה ודיברו אל התרמילים ואל שק-השינה כאילו הם מדברים אל יקי מרגולין. ובלילות הראשונים, לאחר שחזר אל הביתן בקונייטרה, היתה ידו נשלחת כמאליה אל מיטתו הריקה של יקי. כאילו אינו מאמין שיקי אינו שוכב בה. וכאילו הוא מגשש אחר ידו. שהרי היו חברים טובים כל חייהם. וגם הוא אהב את יקי. ואולי אהב אותו כמו שהיא אהבה אותו. כי יש דרכים רבות לאהבה. ואיך קראו לכפרון הסורי הרצחני ההוא? אופנה או אופניה? או אולי אופננה?

ג

ביום השלושים הזדמנו כל ידידיו של יקי לבית-הקברות, לגילוי מצבתו ולשיחת רעים לזכרו. כשהגיע גואל לרחבת בית-הקברות כבר ראה מרחוק שאיילה הקדימה אותו. היא טרחה שם בכל מיני תיקונים והשלמות וגואל לא רצה להפריעה. וכשהתישב אל אחד הספסלים ואוזניו נמלאו בהמיית העצים הזקנים שצמרותיהם נעות ברוח הצהרים החרישית, בא עליו חזון משונה ובלתי צפוי לגמרי. הוא ראה את עצמו, גואל זכרוני, רווק, שריד-תקרית-האש הקטלנית ההיא, מקדש את איילה, האלמנה הצעירה, מעל לבור הפתוח שבו מונח יקי מרגולין, שהלוואי ויימצא מי שייקום את דמו. איילה לא נמלטה משפת-הבור ולא התנגדה שיקדש אותה. וגואל ראה את עצמו כורע על ברכיו לפניה, בתוך העפר התחוח, על שפת-הבור, מדדה על ברכיו אליה ומבקש את מחילתה. ואותו מנחה נלעג, שלא מצא מלים הולמת בטקס חופתם של איילה ויקי מרגולין, אשר אין יודע מי יקום וייקום את דמו, אותו מנחה עלוב, לבוש באותה חולצה לבנה מעומלנת ובאותם מכנסיים שחורים ומגוהצים עומד מעליהם. על פניו שפוכה אותה הבעה חייכנית שיש בה לא מעט טפשות וטוב-לב. אותו מנחה עצמו מתנשא מעל תלולית העפר, קורא בשמותיהם ומגיש להם יין אדום וזול באותו גביע כסף ענק שעליו נחרתו שמותיהם בציפורן צורפים עשויה כסף דק. אחר-כך הוא מניח לפניהם מגילת קלף ומבקש שיחתמו בשמותיהם במקומות הראויים, ומסביב עולה ומתגברת ההמיה המחליאה של קהל מאות, הרואה במחזה, נסער ומתמלא חֵימות.

באחד הלילות שאלה אותו איילה אם אפשר היה לנחש את התקרית לפני שנחתה עליהם פתאום. גואל חשב והשיב לה שאיש לא חזה את בואה, ואיילה התעקשה ואמרה ששמעה וקראה שאנשים חשים ויודעים כשגורלם קורא אותם אל האש. ואז סיפר לה גואל את הסיפור על ביקור הנשים במחנה הפלוגה, כמה ימים לפני המארב. איילה לא הוזמנה כי הנשים הצעירות בכלל לא באו. אבל הנשים האחרות הגיעו. הן פרקו את החבילות, את העוגות ואת אריזות הממתקים, וחיילי היחידה לקחו אותן לסיור בגיזרה. וגואל, שהיה רווק ואיש לא הזמין אותו, הצליח להתחמק מתורנות המטבח והצטרף גם הוא אל הסיור. אגודת הנשים סבבה בדרכי הגבול, צפתה מראשי ההרים הגבוהים, שיחקה כדור עף על מגרש קטן ומלא אבנים ואחר-כך התיישבה לנוח בתוך חורש אלונים נהדר, ליד מעיין קטן ונעים. וגואל התרחק מעט מהציבור הרועש ופנה לו לפינה שקטה לנוח מעט מהנסיעה ומשמירת הלילה.

ואז הצטרפה אליו אשת המפקד ושאלה אותו עד מתי תימשך מלחמת ההתשה. והוא חשב מעט ואמר לה שלפי דעתו היא תימשך שנים. כי כל הצדדים התארגנו למלחמת חפירות ממושכת. וצריך להודות לאל שאנחנו כאן, ברמת-הגולן, ולא בגיזרת תעלת-סואץ, שם מנחיתים המצרים חמש-מאות פגזים ליום על מוצב קטן שגדלו לא יותר ממגרש הכדורעף שעליו שיחקו קודם. ואשת המפקד אמרה לו, שאיש לא חשב על האלמנות הצעירות. וגואל שהופתע מעט, משום שעד לאותו היום לא נורתה עליהם אפילו יריה קטנה אחת, שאל אותה מה פתאום היא מזכירה את עניין האלמנות הצעירות. ואשת המפקד אמרה לו שבאוטובוס בדרכו הארוכה לקונייטרה הנטושה היא קראה בעיתון סיפור מרגש על אלמנת מלחמה צעירה שנישאה לא מכבר לגיסה, אחי-בעלה. וגואל ביקש ממנה את הכתבה. אבל היא התנצלה ואמרה לו שהעיתון ודאי נשכח בתוך המהומה של פריקת החבילות, אבל היא יכולה לצטט לפניו, בדיוק רב, ומתוך הזיכרון בלבד, את השתלשלות המעשה. וגואל נאלץ לשמוע מאשת המפקד סיפור מפורט ומייגע על אלמנה צעירה, אשה יפה וגם מוכשרת שבעלה נהרג בקרב על כיבוש ירושלים. ובכפר מושבם התגורר גם גיסהּ, שהיה צעיר ממנה בכמה שנים. ובמשך הזמן התקרבו מאוד זה לזו. ואחרי שנתיים החליטו להינשא וגם שאלת אימוץ הילדים נפתרה, והסיפור בכלל הוא נורא עצוב אבל גם נורא נכון, שאוב ממש מתוך החיים. וגואל הודה לאל כשנסתיים הפיקניק הקצר ואגודת הנשים נקראה למהר אל האוטובוס, כי הדרך הביתה עודנה ארוכה.

איילה הקשיבה לסיפור, שכבה בזרועותיו ולא אמרה מלה. ולגואל היה לא נוח והוא אמר לה שלא התכוון בכלל לספר את הספור הבאנאלי הזה, אבל כיון ששאלה על הרגשה מוקדמת, שלפני הקרב, עלתה בזכרנו המעשיה הזו, ששמע מאשת המפקד, ואחרי כמה דקות התעוררה איילה ושאלה אותו אם כך היה באמת, ואם באמת שאלה אשת המפקד, מה יהיה גואל? עד מתי תימשך מלחמת ההתשה? וגואל צחק מעט ואמר לה שלא בדיוק כך נאמר בחורש המקסים. אשת המפקד אמרה לו, ששמעה מבעלה שהוא איש חכם ושיחתו מעניינת. ולכן היא מבקשת לשמוע את דעתו. אבל הוא לא ראה טעם לחזור על כל דבריה, מפני שגם לחכמים יש סייגים שנגזרים מלמעלה, ומי שקם לסיור הצהרים השגרתי שמתחת לכפרון הסורי הזעיר אינו יכול גם לנחש אם יוציא את יומו.

ממקומו שעל הספסל ראה את הגלים העוברים בתוך הקהל. הרי זה לא ייתכן, ממש חילול כל הקודשים, והקהל לא קיבל את הפיוס שנפל ביניהם. בלתי אפשרי שהם יתנו אהבים על שפת-הבור ממש, עוד לפני שכוסה הארון, ועוד¹ לפני שנערם עליו העפר. והוא שמע את קריאות הגנאי מתמלטות מתוך הקהל, וחש את הדחיפות והפגיעות של הגושים הקטנים שהושלכו אל גבם ופגעו גם בכתפו הדווּיה. ואחר-כך פשוט גורשו הנאהבים מבית-הקברות. יש גבול לבושות, כולל כוח הסבל של הקהל. האנשים דחקו עליהם ולא הרפו, וגואל החל לחוש מחנק ולהריח את סרחון הזיעה בתוך הלחץ המכביד. הוא אחז בידו את ידה של איילה ומשך בה כדי להימלט. בכניסה היתה ערבוביה נוראה, כי האנשים שנשארו בחוץ לא הבינו מה פשר המהומה. ומה פתאום הקהל רץ אל היציאה באמצע הלוויה. מפני שמחזה כזה עוד לא התרחש כאן אף פעם. ומישהו נכשל בחוטי המיקרופונים וקריאות משונות רעמו מתוך הרמקולים. והציפורים השלוות שבראשי העצים נתקפו גם הן בבהלה וצייצו בחזקה ועופפו כמשוגעות בתוך הצמרות, ואור היום כהה מרוב האבק שהקימו הקהל ברגליהם. וגואל הרגיש שֶכָּלוּ כל האפשרויות ואין לו עכשיו אלא רק לחבק היטב את איילה ולהימלט, מהר ככל האפשר ורחוק ככל האפשר, כדי שידם הארוכה לא תשיג אותם.

אחרי כמה לילות אמר לאיילה שבעצם לא דייק כשהשיב לה שלא חש שום דבר לפני הקרב. הוא חיטט בזכרונו ומשהו עלה בו. פרט קטן שיש בו כדי לרמז על אפשרויות חיזוי נעלמות. ואיילה שאלה מה בדיוק הוא חזה מראש? וגואל אמר לה שהוא כמעט בטוח שיקי לא הרגיש שום דבר וגם לא הנער הצעיר שנמחץ אתו יחד מתחת למעטה הפלדה הכבד של השריונית. מפני שאילו היו מרגישים ודאי היו אומרים משהו במהלך הסיור על דרך-הגבול. ואיילה השתתקה והצטנפה אל תוך חזהו והוא סיפר לה על התחושה המופלאה שפקדה אותו כשהחלו היריות. מישהו צעק מיד, זהירות, זה תותח של עשרים-מילימטר. והם תפסו מחסה מתחת לגלגלי השריונית. אבל אחר-כך היה צריך להשיב אש ואי-אפשר היה לירות מן המקלעים המותקנים על השריונית. ואז חטף גואל את המקלע מצריח השריונית והציב אותו על מכסה המנוע, ומשך אליו את ארגזי-התחמושת של המקלע וירה כמו מטורף אל ההבהקים הרחוקים.

ופתאום, בתוך רתחת הירי, הוא ראה בבירור צרור של שלושה פגזים, מכוונים ישר אליהם, אל מכסה המנוע ואל האנשים השוכבים עליו ויורים מן המקלעים, והוא החליק למטה וצעק, חברה רדו מהר, הפגזים בדרך אלינו. ראיתי אותם יוצאים מהמצדית. ולא הספיק לסיים את המשפט ושלושה פגזים של עשרים מילימטר התנפצו אל תא-הנהג המשוריין, והעיפו באוויר אלפי רסיסים שרקניים. אבל בדרך נס איש לא נפגע, ובתום האש והפינוי אמרו לו החברים, שלא נשכח להגיד לך תודה, על החיזוי המדוייק שלך, ועל ההתראה שבאה בעִתָהּ.

ואיילה שתקה מעט ואמרה שזו תכונה נפלאה, אבל את יקי ואת הנער שאתו לא הצליחו להציל. גואל אמר לה שהוא מתפלא על עצמו איך יכול היה להתפנות בתוככי חילופי הירי לחיזוי מוקדם של האירועים. ואחר-כך אמר לה שהוא זוכר את יקי כמעט כל לילה. בגלל הכתף המציקה שלו. וכשאיילה העבירה את ידה על הכתף השמאלית שלו, ומיששה את הצלקות הכואבות הוא אמר לה שאת יקי הוא זוכר לא בראש ולא בלב או בבית החזה. את יקי הוא זוכר כאן, בכתף השמאלית הפגועה.

אבל להימלט משם היה קשה כי הקהל צר עליהם וסגר עליהם מעברים וגואל נפתה לחשוב לרגע שרק חטיפה מהירה תציל אותם מן השפטים שעוד מעט יעשה בהם קהל עוין כזה. חטיפה מהירה והימלטות אל השדות הפתוחים, שם לא ישיגו אותם חמומי המוח. דרך אחרת אין. אבל בין העצים מאחור מתוחה עדיין גדר התיל הישנה, והשטח שמאחוריה עדיין מלא בתעלות ובמכשולים, מלא עקרבים ונחשים. שנים רבות מדברים על כך שצריך להכשיר את החלקה לנטיעה. לנקז אותה סוף סוף וליישר אותה. ואיילה גם היא כאילו מתאבנת ואיזה סירוב עקשני כמו עולה ממנה. וגואל אין לו זמן להביט לאחור. והוא לא יכול לנהל עכשיו, תוך כדי מרדף אלים וקצר-נשימה, שיחות הבהרה מעמיקות עם איילה. ומה שיש לעשות עכשיו זה פשוט לחבקה בחזקה ולהרימה אל הכתפים, כמו שהיא בשמלתה השחורה הקטנה, ובשערותיה האסופות לאחור. ותצרח לה שם ככל שתצרח, ותיטלטל לה ככל שתוכל, הוא אין לו ברירה עכשיו אלא רק לאחוז בה ולחפון אותה כאילו היא חבילה מפרפרת, להתיק אותה בכוח מן העפר שטרם כיסה את הבור ומן הארון שיקי מונח בו ואין בכל הקהל הגדול הזה מי שיקום וייקום את דמו.

ואז בגדה בו כתפו המיוסרת. דקירות חלפו בכל גופו והוא לא הצליח להרים את ידו השמאלית. ובידו האחת לא היה יכול לחטוף את איילה ולהימלט עמה מעבר לשדות הרחוקים. הוא לא חזה את זעם הקהל, ולא את הגירוש, ולא את סרבנותה של איילה. ומה בכלל אירע לחוש הנבואי שלו, שכל-כך התפאר בו לפני איילה? ומה הסיפור הזה שסיפר לאיילה על פגזי העשרים-מילימטר שראה, ממש ביציאתם מהקנה, מישירים מעופם אל אנשי הסיור? צריך היה לספר לה על יקי שעמד חשוף כולו בצריח השריונית הראשונה. ועל המטח המפתיע שבא מאופנה וריסק את הגלגלים הקדמיים. ועל הגשרון הנבזה שנדחק לו דווקא באותו רגע. ועל התעלה המנוולת שהתמקמה לה בדיוק מתחת לשריונית המאבדת את יציבותה, ואחר-כך נעה ונדה מסתחררת ומתהפכת על גבה. צריך היה לספר לה על יקי שנעלם פתאום עם אנשיו מתחת לשריונית ההפוכה ועל הרחש העמום והנורא שעלה מבטן השריונית. ובכל השעה הזו, שאף פעם לא התפנה למדוד את אורכה, איש לא בא לחלצם, כי כולם היו עסוקים בירי ובמקלעים ובשיתוק מקורות האש של האויב. ואחד האנשים התלהב ואמר שצריך להכין גם רימונים, כי הסורים ינסו אולי גם לחטוף אותם.

את כל אלה היה צריך לספר לאיילה ולא להתגאות לפניה בכישורי החיזוי שלו. אבל איילה היתה כבר לגמרי רדומה ומנומנמת כשרכן אל אזניה. ואצבעותיה החמות ליפפו ברכות את הצלקת שעל כתפו. ונשימתה היתה נעימה וריחנית וחרישית מאוד. וגואל אמר לעצמו שאת השטויות שלו הוא צריך לשמור לעצמו, והגיע כבר הזמן שיחדל לענות בהן את איילה.

ד

למחרת אותו לילה אמרה לו איילה, אני כן ידעתי ואני כן הרגשתי. ואני ניחשתי שמהמילואים האלה הוא לא יחזור. גואל השיב לה שאלה הן שטויות ותמיד אנשים מנסים להתחכם לאחר בוא האסון. אבל איילה התעקשה ואמרה לא, הפעם אני ידעתי. ואני חושבת שגם הוא ידע. היא סיפרה לגואל איך החוויר יקי כשקיבל את צו-הקריאה. ואיך אמר לה איילה, הפעם אני באמת מפחד. וגואל הזכיר לה את הימים הקשים של מלחמת-ההתשה, שכל מי שנקרא והלך לגבולות היה מסתכן. והיא לא נכנעה וסיפרה לו על החלומות המוזרים שנראו לה לפני שהלך יקי אל הצבא. ובכלל, היא לא סיפרה עדיין לגואל איך נהגו בימים האחרונים לפני לכתו. היתה ביניהם הסכמה חשאית והם חגגו בחודש האחרון שלפני לכתו, ומבלי משים היו אומרים זה לזו, בואי, תני לי את הנשיקה האחרונה. ובוא יקי, חבק אותי בפעם האחרונה כי מי יודע אם תשוב. היא גם ביקשה מיקי שיסעו יחד לעין-הוד, כי היתה שם פינה או שתיים, בין הסלעים שהוא מאוד אהב, והיא ידעה שהוא נכסף לבקר שם עוד פעם אחת. לשבת שם על הספסל או על סלע חשוף, להשקיף ממרומי הגבעה אל הכיכר היפה שמתחתם, אל הים הפתוח במרחק, אל קיר המבצר של עתלית. ולהרגיש יחד עם יקי שהנה מישהו עתיד לעלות מתוך הכיכר, מישהו שמצפים לו כל-כך. אבל הנסיעה לא הסתדרה כי איילה לא הצליחה להשתחרר מעבודתה. ועכשיו כבר חודש ומשהו מאז שיקי איננו והיא עדיין לא מצאה לה פנאי לבקר בעין-הוד.

גואל הבטיח לה שייסע אתה לעין-הוד ויראה לה שם פינות מופלאות שאפילו יקי לא הכיר. אבל איילה נעצבה פתאום ואמרה שהיתה רוצה מאוד לשבת דווקא על אותו הסלע שיקי אהב, ולהשקיף אל הים ואל הכיכר הירוקה. ובין הדברים שאמר לה לפני מותו ועדיין לא פיענחה אותם עד תומם, ישנו גם הסיפור הזה על האיש העתיד לעלות מתוך הים, ממפרץ עתלית, ולרחף על הגלים, מבלי שיירטב, ולאוץ אל הגבעות ואל החורשים שבפאתי הכפר המקסים עין-הוד.

דרך אגב, שאל אותה גואל, האם היא זוכרת מה שאמרו חז“ל בפרקי החכמה שלהם על המצב העדין שבו הם נתונים? ואיילה השיבה שהיתה רוצה להשלים מה שלא הספיקה, לחדול מכל עיסוקיה, לפתוח את הספרים הנכונים, ולהכיר, ואפילו מעט, מחכמתם של חז”ל ולדעת מניין שאבו את כוחם. וגואל אמר לה שחז“ל אמרו, גרוש וגרושה אלו הן ארבע דעות במיטה. ואיילה התקשתה מעט לרדת לסוף דעתם של חז”ל והוא פירש לה את המאמר. וכאילו מעצמה, כאילו היתה תלמידה מקשיבה, היא שאלה ומה אמרו חז"ל על רווק ואלמנה במיטה? כמה דעות יש כאן? וגואל אמר לה שאולי לא ירדה לסוף כוונתם. כשאמרו דעות כאילו אמרו אנשים, שגרוש וגרושה סוחבים אתם לכל מקום שיילכו, ובייחוד אל המיטה, את בני הזוג הקודמים שלהם, את דבריהם, את מגעם, את זכרונם. והרווק והאלמנה זה לא בדיוק אותו דבר. כי הרווק אינו גורר שום דעה אתו אל המיטה, כי אינו מביא שום אשה שאהב אל מיטת האלמנה. וגם האלמנה אינה משולה לגרושה. כי הרגע של המוות כאילו קטע את קשריה עם דעתו של מי שהיה אהובה.

איילה התרחקה מזרועותיו וחזרה ומלמלה בקול חרישי שהרווק והאלמנה לא חטאו לאיש, ולא פגעו באף אחד. אבל בכל זאת היתה לגואל הרגשה שאיילה לא קיבלה את דברי חז“ל עד תומם. כי איך זה שכל חייה הקודמים עם יקי מרגולין יישכחו ויימחקו כאילו לא היו קיימים? וגואל שראה את ספקותיה אמר לה שזהו רק מדרש וכל אדם יכול לדרוש את דברי חז”ל כרצונו. ואם קשה לה לקבל חלק זה או אחר מדבריהם, אין צורך להתעקש. ובכלל כל מה שאמר, אמר רק כדי להפיס את רוגזה ולהסיח אותה מדכאונה. כי הוא כבר למד שכשהיא מתחילה לדבר על נבואות-הלב שלה זה תמיד מסתיים שלא בטוב. ואיילה לא פויסה מדבריו והתכווצה בפינת המיטה ואמרה שלפעמים זה חותך בתוכה, הכאב על אבדנו, ואיך זה שחלף רק חודש ויקי כבר נשכח והולך? איך זה שהחברים כבר התפזרו איש לביתו ומכל החבורה הנהדרת והאוהבת שהקיפה אותה בימי האבל הראשונים כבר לא נשאר איש? ואיך זה שהבטיחו לה שנציג היחידה יבוא אליה לעתים מזומנות ויביא לה גם מסמכים וכל מיני מזכרות מיקי שנותרו במשרד היחידה, ושום נציג לא בא? גואל התהפך על צידו ומשך אליו את איילה ותקע את אגרופיה המכווצים בתוך כתפו הדוויה ואמר, אני לא שוכח, איילה. הכתף הזו מזכירה לי אותו כל לילה.

סמוך ליום השלושים נזדמנה לגואל שעה פנויה באמצע היום והוא הלך לבית-הקברות. הוא ידע שאיילה מזדמנת לשם פעמים רבות אבל לא שאל אותה לפרטים, כי היתה לו הרגשה שהיא אינה מוכנה לשתף אותו במסעותיה. ופעם אחת שגה ולא התאפק ושאל מה ששאל, ואיילה התלקחה באחת וזרקה עצמה כאילו היתה עדיין ילדה קטנה, וכאילו גואל הוא מורה קפדן העומד עליה להציק לה. והיא אמרה לו אז באופן מפורש שלא יתערב בענינים שבינה לבין יקי שבבית-הקברות. גואל נפגע מעט מדבריה, אבל לא השיב לה כלום, והשתדל להתרחק ממנה כשהרגיש שרוחה נושאת אותה אל המצבה.

הוא הלך אחריה מתחת לשדרה המצלה, תמיד נשבה בקסמי הגנן האלמוני שהפליא לנטוע את השדרה בסירוגין מלאי-תואם כל-כך. הפיקוסים נתחלפו בברושים ואלה נתחלפו באלונים. בצמרות האילנות קיננו ציפורים מצווחות שהתרוצצו בקריאות רמות בין העצים. ולרגע ירדה עליו הרגשה שהוא צועד מתחת לאפיריון ירוק של השדרה כמו במסע של אבל, ותרועות אבל פרועות מלוות אותו מבין הענפים. ואפילו שידע שלא תרועות הוא שמע אלא פשוט צריחות שלדגים וגירגורי צוֹצָלוֹת וקריאות עורבנים, נדמה לו לרגע קטן שמישהו מלווה את מסעו ועוקב אחריו מקרוב. ולפתע נחת על חזהו שלדג כחול ויפהפה, פירפר וצרח כהלום-יין. בתחילה נבהל מעט גואל וניסה לסלק את העוף הנרגש מחזהו, ולהטילו חזרה אל השדרה. אבל השלדג נעץ את צפרניו בתוך בד החולצה וגואל לא הצליח לסלקו.

אחר-כך ראה גואל שמעל השדרה מרחפת עננה ורודה ומוזרה. הוא לא הבין מה עושה העננה באמצע השמים בשעת צהריים, כמעט בשלהי הקיץ. הוא עמד מתחת לצוהר שנפתח בעלוות העצים, שכח את השלדג המתלבט על חזהו ועקב כמוקסם אחרי תנועת העננה הלא-קרואה. והעננה השתוללה ממש בתוך שמי-התכלת הבהירים. היא שינתה את צורתה כאילו היתה חשרת עשן או מטלית של ערפל, ולא עננה ורודה בצהרי קיץ. גואל התבונן בה והרגיש בעודו מתבונן שמישהו צופה בו. והוא נאחז חרדה קלה ואפילו צמרמורת סרקה את עורו. מישהו שלח אליו סימנים ברורים והוא לא ירד לסוף כוונתם. השלדג, אחר-כך העננה הוורודה ומה עוד מצפה לו בדרך הקצרה אל בית-הקברות?

וכשהמשיך במורד השדרה קמה פתאום רוח חזקה מסביב. היא עירבלה בבת-אחת אלפי עלים נשורים באיזה עַלעוֹל שחדר גם מתחת לבגדיו וצימרר את עורו. עצי השדרה נעו ברוח כאילו היו עשבים רכים, ולרגע חשך אור הצהרים, וגואל ראה איך קהל הציפורים נאחז בהלה, ופרץ בסיעות צפופות מתוך מחסה הצמרות, מעופף אחוז מורא מסביב לעצים. צריחות הציפורים התערבו בשריקות הרוח וגואל זכרוני שאל את עצמו, מה קורה פה לעזאזל?

אם יספר את הדברים האלה לאיילה היא תתחזק בדעתה על נבואות-הלב. והיא תוסיף ותספר לו את המעשיות ההן על הרגשתה המוקדמת, כשיקי הוזמן לשירות-המילואים. היא אפילו ידעה עוד לפני שסיפר לה שמדובר בשירות קשה וממושך על קו הגבול החדש שברמת-הגולן. והיא יכלה לראות בעיניה את תלי הבזלת הקודרים, את שדות השלף המצהיבים, ואת הקרקפות המכחילות של הקיפודנים נעות ברוח המתמידה שאינה חדלה שם לעולם. ופעם אחת, בחודש האבל שחלף, הוא אמר לה איילה, את יודעת מה פירוש השם שלי? והיא נפנתה אליו והביטה בו בדרכה השקטה, והוא התגבר על חיוכו ואמר לה ברצינות איילה, את יודעת מה פירוש גואל זכרוני? והיא השיבה שעד היום עוד לא נתנה דעתה על פירוש שמו. וגואל אמר לה שהוא נקרא כך משום שאביו רצה שישא את זכרון המשפחה שנשרפה באירופה. וכך בכל דרכי חייו הוא גואל את זכרם של המתים, ואם היא רוצה להשתעשע מעט, שתשנן את שמו כמה וכמה פעמים עד שמשמעותו תתחוור לה. ואיילה לחשה את שמו פעם ועוד פעם ועוד פעם. ואחר-כך הפשירה עצבותה והיא חייכה אליו מעט ואמרה נכון, בחיי, זה כמו תפילה לזכרם של הנופלים.

וכשקרב גואל אל בית-הקברות, המום מהעלעול הפתאומי, ראה אותה מרחוק רוכנת בין המצבות. ובאזניו עוד המתה ההמייה המחליאה של השלדג הצורח מעורבת ברעמים הקצרים של תותחי עשרים-המילימיטר². והוא שמע אותה מזמרת איזה זמר קטן לעצמה, כדרך שאנשים מזמרים לעצמם כשהם טורחים באיזו מלאכה שדורשת את כל ריכוז הנפש. ולרגע נדמה לו שהיא טועה, והמנגינה הזו שעולה באזניו אינה אלא המשך לזימרת הציפורים ששמע מתחת לעצי השדרה, ובכלל מאז הקרב הקצר, שמתחת לאופנה, משהו השתבש באוזניו. והוא חשש שלקה בשמיעתו ועור-התוף שלו ניזוק. אבל כשקרב עוד מעט הבחין בבירור בקולה, וגם יכול לקלוט את המנגינה. ואפילו שברי מלים נישאו אליו עם הרוח הקלה.

הוא לא רצה שאיילה תבחין בו, ונחבא מאחורי חומת שיחי הַתוּיָה הצפופה. ואז ראה אותה סובבת בין הקברים, מתקינה עציצים שנתמוטטו, מיישרת קמטי שיחים ומאספת עלים יבשים. מפעם לפעם היתה עוצרת ממול למצבה ומעבירה את ידה הקטנה, למחות את הקורים האפורים שפגעו בלובן האבן. ואחר כך היתה מוחה את האבק מהאותיות החרותות בלוח, ויוצקת מים באגרטלים הגדולים הנשענים אל האבנים. ובתוך כך זימרה לנפשה כל הזמן ולא הבחינה כלל בגואל הצופה בה מאחורי חומת השיחים. אחר כך הלכה אל מצבתו של יקי מרגולין ועמדה לידה. השיר שזימרה לנפשה התגבר וגואל היה מוכרח להתקרב כי לא יכול לראות בדיוק את סדר מעשיה.

היא לא ידעה שהוא סמוך אליה והיא לא שיערה קרבתו של אף אדם. היא פעלה בחופשיות גמורה ונעה בקפיציות, כמרקדת. לקחה ענף דקיק בידיה ומעכה אותו בין אצבעותיה, ואחר שלפה ורד לבן ובוהק מתוך צנצנת שעמדה שם והניחה אותוֹ על המצבה. ומן המצבה אספה שני ורדים אדומים, קרבה אותם לאפה, שאפה את ריחם ובדקה את טריותם. אחד מהם כבר החל לנבול ואיילה סילקה אותו לערימת האשפה. אבל את השני החזירה אל המים. וגואל נזכר שכמעט כל יום, בהליכתה אל מצבתו של יקי, היא נושאת ורדים לבנים ואדומים. ופעם אחת גם ביקש לעזור לה לשאת את משאה, אבל איילה אמרה לו שהם קלים ושאינה צריכה לעזרתו, ובכלל, היא מעדיפה לעשות את הדברים האלה לבדה. וגואל ויתר לה, ולא הלך אחריה ולא ראה את סדר מעשיה ליד המצבה.

בשעה שהתכופפה אל הוורדים הוא ראה את גופה נחשף לרגע מתוך הקפלים של שמלתה הקטנה. ותאוותו אליה התעוררה בחזקה. הוא עצם את עיניו ומראה גופה העירום פרץ בכוח אל עיניו. הוא זכר את לילות ראשית אהבתם האסורה, את יגיעת גופה בחיבוקיה, הוא זכר את הריחות הטובים שפלטה בשעת אהבתם, כל-כך קטנה עמדה שם מנגד, בין המצבות, וכל-כך נחשקת היתה פתאום, עד שתקף עליו כאב חלציים נוקב. כלא השיחים העיק עליו, והוא רצה לצאת אליה ולחבקה, להרימה בזרועותיו, לנתקה מהמצבה ומהפולחן הקטן שהיתה עורכת שם. אבל שירתה ריתקה אותו אל השיחים, והוא לא זז ממקומו ורק הביט אליה בעינים כלות. כמעט יום יום היא באה הנה, ממעכת ענפים רכים ומחליפה ורדים לבנים באדומים. ובאמת יש לו כמה שאלות שתצטרך להשיב עליהן. ואם תהיה נחמדה הרי יוכל גם הוא לספר על שלושת הסימנים המוזרים שנקרו היום בדרכו אל בית-הקברות. ויחד יוכלו לחפש ולמצוא סימנים נוספים. שאילו היו חכמים יכלו לדעת כבר לפני כמה שנים שלא עם יקי מרגולין היתה צריכה איילה להכנס לחופה, אלא דווקא עם גואל זכרוני, חברו הטוב, שעמד ברווקותו עד שנתו השלושים ואחת. וכאילו מלמעלה עיכבו בעדו שימתין עד לשעה הרעה ההיא, מתחת למצדיות הסוריות באופנה. ולרגע חלף הרהור בראשו של גואל, מה היתה איילה אומרת לו, אילו לא היה שם, ליד השריונית ההפוכה, ליד יקי מרגולין והנער ההוא שנהרג יחד אתו.

ה

לאחר ההתמוטטות בתחנת “אגד” בראש-פינה, הרהר גואל זכרוני בכוחם האלים של הזכרונות. האם באמת היתה זו התמוטטות? או אולי רק התקף קצר וחריף של זכרונות? כך לפתע, על שפת הכביש, בתחנת האוטובוסים, מול בנין המשטרה, חברו עליו גדודים של זכרונות, והוא זכר איך בהיותו נער צעיר, משרת בצבא הסדיר, היתה ראש-פינה השער שבו נפתחו וננעלו חרדותיו. מראש-פינה הגיע אל החפירות. מראש-פינה נשלח אל המארבים, אל סיורי הגבול, אל הלילות חסרי-השינה. כבר אז, לפני שנים רבות, נמאסו עליו מדרוני הבזלת היורדים בפתאומיות אל עמק החולה. מרוב שהיה צופה בהם ובולש בכל נקיקיהם, ומרוב שהיה בקיא בכל סנטימטר שלהם על גבי המפות, ומרוב שרצה להכיר כל אבן וכל שביל, מעבר לגבול הסורי, מרוב כל אלה נמאסו עליו מדרוני הבזלת עד שלא יכול עוד להביט בהם. והוא זכר, איך כשהגיע זמן חופשתו, והוא פנה דרומה והפנה את גבו אל מצוקי הבזלת, מילא אותו רגש הקלה נפלא, כאילו שב וזכה בחייו הקצרים. כאילו הומתק איזה גזר-דין מאיים, וחייו הצעירים, שטרם הספיק לחיותם, זכו לאַרְכָּה בלתי צפויה.

כך היה כשרבץ כמה חודשים רצופים בחפירות הבוץ שליד יסוד-המַעֲלָה. השלוליות והאדמה הכבדה ציפו את בגדיו ואת נעליו במעטה-בוץ אפרפר שרק אחרי ימים הצליח להיפטר ממנו, וכך היה כששכב בין הסלעים הלוהטים בימי החמסין הקשים בתצפית בתֵל-מוּטִילָהּ, וכך גם היה כשפיטרל שבועות על גבי שבועות בדרכי העפר הבוגדניות שבין גדות לגונן. האם באמת החוויר כל-כך, כמו שאמר הנהג מן הקיבוץ ההררי? או אולי היה זה האור המיוחד של אחר הצהריים? והחולשה שחש בה והכובד המעיק ברגליים, והדופק שלו שפעימתו גברה ומילאה את אוזניו? ובכלל, האם זה אפשר, שלאחר שנים, בדרכו לאיזו הרצאה בקיבוץ הררי ייפקד פתאום במטח מכאיב של זכרונות? ואילו לא היה לופת את עמוד הברזל של התחנה, ואילו לא היה מתיישב על שפת הכביש, היה מתעלף שם מתחת למכוניות, ואוזניו דחוסות באותה המייה מחליאה, תערובת קולות שיש בה מן הרחש העמום שבקע מתחת לשריונית ההפוכה, ויש בה גם מן הרעש השורקני של המסוק החג מעליהם ואינו מוצא לו משטח נחיתה בטוח, וגם מקריאות החובשים ומבלימת גלגלי האמבולנס, ואיך יוכל לשכוח את האוושה המתכתית של מכשירי הקשר, המספרת את כל הסיפור העצוב בפרקים שנתבלבל סדרם?

אחרי התקרית נערך בגדוד שיחזור מדויק ומעייף של מהלך האירועים, וגם גואל וחבריו נקראו לשוב לקונייטרה לקחת בו חלק. המפקד החזיק בידו את יומן המבצעים הממורטט, ולידו בתוך בג’יפ נערמו תיקים רבים שכולם סיפרו את סיפור התקרית. היה שם מה שדיווח קצין הקשר שישב למעלה, על התל, בתוך תחנת האלחוט. והיה שם מה ששמעו אחרים במקומות מרוחקים. המפקד הושיב אותו בג’יפ ושאל אותו לאן נסעתם? כאן נפתחה עליכם האש? זאת אופנה? וזהו הגשרון, והתעלה? ואני רוצה שתספר לי בדיוק מה קרה לשריונית שנסעה לפנים. וגואל התאמץ להשיב על שאלותיו ולדייק ככל יכולתו. כתפו כאבה מטילטולי הג’יפ והיתה לו הרגשה שהמפקד נוזף בו מבעד לשאלותיו הקצרות. למה זה צריך היה לקרות? הרי אינכם טירונים שיוצאים בפעם הראשונה אל הגבול? הוא חש בנזיפתו הסמויה. איך זה שנהרגים שניים מהבחורים ממטח מקרי ובלתי מכוּון של תותחי העשרים-מילימטר? ואחר-כך נסעו שעה ארוכה בין סלעי הבזלת והמפקד אמר שבכלל זאת דרך מטומטמת. והסורים משקיפים עליה בבירור. וכל אבן שבה גלויה לפניהם, ואולי בכלל היה כדאי שהדרך תשנה את מסלולה? אולי כדאי לבחור נתיב נסתר וחמקמק?

גואל זכרוני הקשיב בעייפות לשאלות הטורדות של המפקד ורצה לערוך סדרה של שאלות משל עצמו. גם לו יש כמה עניינים שלא התבררו עד היום. מה השתבש עם המסוק? מדוע חג מעליהם זמן ארוך כל-כך? ומדוע כשנחת סוף-סוף נחת כל-כך רחוק שהם כמעט והתפגרו עד שפינו אליו את הפצועים? ומדוע הוזעקו הטנקים לחלצם רק אחרי שאזלה כל התחמושת?

והוא מצא עצמו מהרהר באיילה, בחייו שהשתנו מקצה אל קצה. בילדים שיוליד ממנה. בדברים שיעשו, בחיים שיחיו מעכשיו. איך באמת יהיו חייהם מעכשיו? אלה השאלות הנכונות ולא נידנודיו של המפקד. והוא ידע שיקי מרגולין ימשיך לחיות לצדם, בלתי נראה ובלתי נשמע, אבל מוחש מאד. ממש כמו שישבו החברים סביב מיטתו הריקה בביתן בקונייטרה. הוא כבר לא היה שם. והם ידעו שהוא כבר לא שם. ושהוא כבר לא יחזור. לא לקונייטרה ולא לכל מקום אחר שבעולם. אף-על-פי-כן התייחסו למיטה הריקה כאילו יקי ישן בה בלילות. ולא נגעו אפילו באבזם הקטן, ולא הזיזו אפילו קפל אחד בשמיכות הצבאיות.

המפקד אמר שלא ברור לגמרי אם כולם נהגו כשורה. ואולי גם ייחקר מי שייחקר ביתר פרטות. ואולי גם יישפט מי שלא עשה את חובתו כראוי. משפטים כאלה טיבם שהם מתארכים חודשים ארוכים. הם ייקראו, פעם אחר פעם, להעיד ושוב להעיד על מה שראו ועל מה ששמעו ועל מה שכבר העידו. ואף-על-פי שהכל כבר כתוב בפרטי פרטים בתיקים שלצדו הרי הוא מבקשם שייענו גם להבא לכל זימון, כמו שנענו עד היום. וגואל חשב שאולי כבר לא יוכל להביא להם תועלת בתחקירים הבאים, כי זכרונו מיטשטש ואין לו בטחון מלא בסדר האירועים. האם באמת לקה בהלם-קרב אחרי התקרית? שהרי את מהלכי הפינוי כבר איננו זוכר והכל משובש אצלו שם בערבוביה. המסוק והטנקים והאמבולנס והשריונית וארגזי התחמושת הריקים של המקלעים המצחינים משמן שהתלהט. וגם איילה אמרה לו כבר כמה פעמים שנדמה לה שהוא ממציא כל פעם גירסה שונה על מהלך התקרית, ואולי כדאי שייצמד לסדר האמיתי של העובדות? והאם באמת יכול רסיס שטחי הנתקע בכתף להכאיב כל-כך? ולהשפיע כך על הזיכרון?

ומה שהכי הרגיז אותו היה שגילה כי לא היה סדר אירועים אחד ויחיד. וגם איילה טעתה אם חשבה שהיה. כל אחד מהנחקרים שהשתתפו בתקרית תיאר סדר אחר, כאילו לא קרו הדברים באמת, וכאילו לא נהרגו שם יקי והנער שאתו. וכאילו כל התקרית לא היתה אלא סיפור שיש לו אינסוף גירסאות. מה ששמע קצין הקשר על ההר לא היה מה שראה טייס המסוק. ומה שסיפר מפקד התותחנים לא היה מה שראה מפקד כוח-החילוץ. ומה שנרשם ביומן המבצעים הגדודי לא היה מה שנכתב בספר המבצעים החטיבתי. ופעם שאלה אותו איילה אם מישהו בכלל יודע איך התרחשו הדברים וגואל מעט נעלב ואמר לה שהרסיס פגע בכתפו ולא בראשו, והוא זוכר כל חלקיק שנייה מתקרית האש. ואם היא רוצה לדייק היא יכולה לבקש מהצבא שישלחו לה העתקים מיומן המבצעים הגדודי. שם תוכל למצוא את הפרטים החסרים לה ולהשוות אותם עם מה שסיפר לה.

ואחר-כך שכב לידה בחשיכה וחשב על חייו ועל האשה הקטנה הזו, שכבר הספיקה להיות אלמנה צעירה. ועל גופה שהתגלה לו מבעד לשמלתה השחורה הקטנה שלבשה ביום הלוויה, ועל התאווה העזה אליה, שבאה עליו בבית-הקברות, כשראה אותה מזמרת לנפשה ועוסקת בפולחן הוורדים המסתורי. והוא חשב על מי שמכוון מלמעלה ומגלגל את חייו כאילו הם כדור משחק. שאילו יקי לא היה נופל ליד אופנה, הוא לא היה נמצא עם איילה, אבל ככה יחיו עד יומם האחרון עם שוכן-העפר ביניהם. ואף פעם לא יוכל גואל לדעת אם אמנם שליט המקרה במהלכי חייו, או שזוהי שבועת הנקם של הַשְׁכִיב יקי מרגולין.

איילה אמרה לו פעם שאינה מאמינה בהישארות הנפש, ומי שהלך מאתנו כבר לא יחזור. אבל הוא פיתח לעצמו דרכים להבחין בה מתי היא חוזרת אל יקי. גם בהקיץ היתה שבה לפעמים אל יקי ואל השנים שעשו שניהם בלעדיו. הוא למד להכיר בעיניה איזה נצנוץ מסגיר ואז ידע שהיא עכשיו איננה עמו אלא מפליגה בתוך עצמה אל יקי. ועל מה שהיה בלילות אין מה לדבר. לפעמים היתה פולטת צעקה מתוך שנתה והוא הבין שהיא שרוּיה באיזו מריבה עם יקי. בתחילה התרגש מקריאותיה והיה מעיר אותה ואומר איילה, זה אני. אל תפחדי, זה אני כאן לידך. אבל אחר-כך הבין שלא מפחד היא צועקת וכי מתוך רצון ולא בכפייה איילה צוללת לתוך עברה. וגם כשעקב אחריה וראה איך היא מקפידה לערוך את פולחן הוורדים, לא מצא תשובה למצוקתו. הוא הפתיע אותה בשעה שהחליפה ורדים אדומים בלבנים. אבל היא לא נבוכה כלל וביקשה את עזרתו. אבל איילה מה כל הפולחן הטפשי שאת עושה? והיא רק חייכה ושמרה בידה את הוורד הלבן, ומשכה אותו אל המקלחת. וכשעמדו עירומים מתחת למים העבירה על גופו את ידה ואת הוורד הלבן, כאילו השביעה רוחות רחוקים: גואל יהיה בריא. גואל יאריך ימים. גואל לא יילקח ממנה בטרם עת. גואל ייטיב עם גופה. גואל יהיה אבי ילדיה. וכל הזמן שמרה על חיוכה והיתה מזמרת לנפשה מנגינה משונה שצבטה את לבו של גואל עד שדימה שהוא חש ממש כאב בחזהו.

ולילה אחד שאלה אותו האם הוא זוכר את השלדג שנצמד לחזהו? האם הוא זוכר את העננה הוורודה שחלפה בשמי התכלת באמצע היום? האם עודו זוכר את רוח-העלעול שסיחררה ענני עלים ברחבת בית-הקברות? האם אין אלו סימנים? האם לא הבחין שמישהו שולח אליו סימנים? וגואל שלא ירד לסוף דעתה, ורק הבין שיש לה עולם משלה, עולם תחתיות מלא ושלם, שהוא לא יקח בו חלק, היה מודאג בתחילה שמא דעתה משתבשת עליה מחמת צערה על יקי. אבל כשחלפו הימים ראה שעולמה הסמוי כלל אינו משבש את חייה בעולם הנגלה. והוא הרפה משאלותיו והניח לה מחקירותיו, וכשהיתה מעבירה עליו את ידה הרכה והמלטפת את עורו בוורד ואומרת, ומהם הוורדים שהיא מחליפה על המצבה של יקי? האם אינו מבחין שהיא שולחת סימנים? היה נענה לקריאות גופה, צולל אל מיטת אהבתם, ושוקע כל כולו בתוך גופה הקטן וגווע לאיטו בין רגליה.

ואחר כמה חודשים הביא אליה את תוצאות החקירה הצבאית. אחדים מהמשפטים טרם הסתיימו אבל התמונה התבהרה לגמרי. איילה קראה את המסמך שהביא ולא אמרה דבר, אבל גואל לא הרפה ממנה, ושאל אותה מה היא רוצה מחייו? ואיילה סרבה לשוחח אתו על תוצאות החקירה, ואמרה שמוטב יהיה לשניהם אם המסמך ייגנז במגירה ולא ישובו לדון בו. אבל בגואל אחז קוצר רוח והוא לחץ עליה שתגיד לו את דעתה. ולבסוף התפרצה איילה וצעקה עליו שהיא בטוחה, בטוחה במאה אחוזים, שאפשר היה לעשות משהו עם השריונית ההפוכה. ולא ייתכן, פשוט אין להעלות על הדעת שיקי והנער ההוא ישכבו שם, מחוצים מתחת לחמישה טון של פלדה חדה, ומסביב עומדים החברים, החברים הכי טובים שלו, ואינם מצליחים לחלץ אותו ואת הנער ההוא שאתו מתחת לשריונית. וגואל שנמלא רוגז משונה התפרץ גם הוא כנגדה וצרח עליה שהיא מדברת שטויות, שהיא אינה יודעת בכלל מה זה צבא. ומה שהיא אומרת זה סתם גיבוב רגשני. ואיילה צעקה עליו שהיא בטוחה שיש כאן לא מעט רשלנות. ואחרי הכל שמעה את הסיפורים מפיו ועל פי גירסתו. ואינה רוצה אפילו לחשוב מה היה שם באמת. וחבל ששמעה רק אותו ולא שמעה אחרים. גואל כעס ואמר לה שהיא סתם הפכפכת ואשה לא יציבה. כי כשהציע לה לשמוע גם את דברי האחרים היא דחתה אותו. איילה חזרה ואמרה שאין לה כוח להתמודד עם כל הצבא, אבל רשלנות בטח היתה שם. וגואל שאיבד את בלמי לשונו אמר לה שלא רשלנות היא מחפשת אלא נקמה היא מחפשת. והיא רק חוששת לומר את המלה האיומה הזו. ואיילה נתקפה בבכי שונק והטילה עצמה על המיטה, ובמשך שעות הוא ניסה לפייסה אבל היא לא התפייסה.

ואחר-כך שכב לידה ובקול חרישי סיפר לה על חייו שנשתנו מאותו היום הנמהר. ועל הילדים שייוולדו להם. ועל הדברים שירצה לעשות בחייו. ועל המקרה הרע השולט בחייו של איש לגמרי נגד רצונו, ולבסוף נמצא שלטובה יצא. הוא סיפר לה על הצעקות הליליות שלה, על פולחן הוורדים שלה, שהוא עוקב אחריו מרחוק. ואחר כך הוסיף ואמר לה שאין להם ברירה, והם יצטרכו לחיות עם יקי מרגולין כל חייהם. עם רגע מותו ועם ההרגשה הרעה שאולי אפשר היה להצילו. והוא יהיה אתם תמיד. גם כשישכבו במיטת אהבתם, וגם כשילחמו זה בזו על האמת המתחמקת. ואת הדבר הזה הבין כבר בביתן החיילים ההוא, בעיירה קונייטרה ההרוסה, בקיץ הארוך ההוא של אלף-תשע-מאות-ששים-ותשע, באמצע מלחמת-ההתשה, ועוד לפני כן הבין הכל. בתוך התעלה ליד הגשרון, מתחת למצדיות הבטון של אופנה.

א

שַׁבְּתַאי חֶרְמוֹנִי, איש תָּם וכבד־שמיעה במקצת, שאף־על־פי שמלאו לו כבר חמישים וחמש שנה נשא אשה לראשונה רק לפני כמה חודשים, יצא מביתו שבנגב המערבי אל העיר הרעה עזה, ולמען הדיוק אל סמטאות השוק של עזה, בואך שפת הים, לבקש אחר עקבות אשתו הקטנה שנעלמה מן הבית בנסיבות מפוקפקות ומעוררות חשד.

לגופו חליפת חאקי מן המתפרות הישנות של “אתא”, ולרגליו אותן נעלי גומי ישנות שהיה רגיל לקנותן בחנות “המגפר”, ובכיסו תחוב כובע בעל שוליים נוקשים במקצת וחורי־אוורור שטבעות המתכת הנעוצות בהם מעלות תמיד איזו ירוקת־זיעה שלא ניתן למחותה. הוא היה נוהג למשוך את הכובע מתוך כיסו, כיוון שלראשו לא חבש אותו אף פעם, מעביר אותו מיד ליד וממרק בבלי־דעת את טבעות המתכת. וכל כמה שלא שייף אותן, וכל כמה שלא ירק עליהן לצפותן ברוק פיו ששימש לו כמשחת הברקה, וכל כמה שלא ההביל עליהן בהבל הלח והחמים של פיו, נשארו הטבעות דהויות, מחוספסות מעט, ועל גבן היה מצמח אותו דוק של ירקרקוּת שאינו ניתן להסרה.

נעלי הגומי הישנות שלרגליו, שמימיו לא נעל אחרות על פניהן, והיה מחליף זוג שנתבלה בזוג חדש כל שנתיים בדיוק, כבר גרמו לו פעם צרות צרורות. לפני כמה שנים, ירד לנגב המערבי ונטש אחרי גבו את חלקת החַמְרָה האהובה עליו, החלקה הקטנה ההיא שירש מאביו המנוח, שהִשְׁבִּיעוֹ לפני מותו שיעבור עליו מה, אבל את חלקת המשפחה לא ימכור. הוא לא עמד בהבטחה שקיבל על עצמו לפני מיטתו של אביו הגווע, ולא חרש אותה ולא טיפל בפרדס הקטן שהצמיח לימונים ואתרוגים כמו שהפציר בו אביו. אבל את עבודת האדמה אהב אהבת נפש והקדיש לה את כל חייו. את כל הזמן שחיסר מביתו העלוב והזנוח, את כל מלאי־הנפש שחיסר ממשפחתו שלא הוקמה, מילדיו שלא נולדו ומאשתו שלא מצאהּ כל חייו. עד שנעשה מדריך אזורי לגידול אגוזי־אדמה, ואחר־כך נתפרסמה מסירותו לצמחים הללו בכל הארץ והוא נקרא אל המרכז שבתל־אביב, ושם נתנו לו כבוד גדול והציעו למנותו מדריך ארצי לגידול אגוזי־אדמה. אבל את מושבו צריך היה להעתיק לנגב המערבי, מפני ששם הלכה ונתפתחה בצעדי־ענק מבטיחים ארץ אגוזי־האדמה, שנשתרעה הרחק מערבה עד לדיונות החול הנרחבות הנושקות לחוף הים.

ופעם אחת יצא שבתאי חרמוני להדריך מְגַדלים צעירים וטירונים, באיזה מושב שרק אתמול נוסד. רכב לא היה לו, ובכלל לא אהב את הנסיעות המטורפות במכוניות הצרות והמסריחות. המגע עם הרגבים ועם החול היה גורם לו תחושת התרוממות הרוח, ובריחוף של רקדנים היה עושה דרכו, קילומטרים על גבי קילומטרים, מבלי להתעייף כלל, בדרכו אל החקלאים הנבוכים המצפים לעצתו. והוא תמיד אהב להפתיעם ולהגיע אל המושב לא מן הצד המצופה, כלומר מצד הכביש, אלא דווקא מאחור, משבילי השדות המאובקים, מבורות המזבלה המעלים עשן־תמידי, ומציבורי הקורות והפלסטיק שהפועלים הערבים בנו בהם את נחלתם הזמנית, בפרדס הנטוש מאחורי גדרות המושב. העקבות שהותיר על הדיונות בנעלי הגומי הנושנות שלו הקפיצו את סיור משמר־הגבול, הגששים הוזעקו והתפתח מרדף־יום עד לתוככי חלקת אגוזי־האדמה. רק בנס לא נורה שבתאי חרמוני בידי הגששים. ואחר־כך היה צריך לשבת עמהם ולפייסם, וגם לתת בידי חיילי־הסיור טופס מדויק של סוליות־הגומי המצחינות שלו, כדי שיכירו אותן גם להבא ולא יתפתו לרדוף אחריו כל אימת שייתָקלו בעקבותיו הטבועים בחול.

עורו היה שחום, פניו שזופות, וגם הקרחת הקטנה שבראשו היתה חסינת־שמש. הילד שבא מפולין הרחוקה לפני כמה עשרות שנים, סמוך ונדחק אל אביו ואל חלומות ההתיישבות שלו, גאולת־הקרקע ורכישת הפרדס, לא נראה כלל כמי שבא מאירופה הצפונית. שבתאי חרמוני נראה היה כאיש שנולד בתוך החום והאבק של המזרח התיכון, בתוך האוֹרָה צרוּבת־השמש של ארץ־ישראל. הבגדים שלבש כאילו לא חסמו ולא סיננו את קרני השמש. הוא השחיר בתוך הצֵל הלַח, מבעד לשכבות הכותנה הדחוסות, עד שאפשר היה לחשוב שגם נפשו, המתחבאה מתחת לכיסוייה, נִקְלתָה עד יובש בשמש. לא יכול עוד לשאת את היעדרה של האשה הזו המטריפה את דעתו ויצא אל העיר הרעה העָזה לבקש אחר עקבותיה. הוא השליך את לוח הפגישות שלו, שהיה מדקדק בהן תמיד, ואפילו הפליט מעין גידוף עצבני כשראה את שמות החקלאים המצפים לו בחלקותיהם. לא אני האיש להושיע לכם, קרא כמעט בקול, כשהוא דוחק בחיפזון כמה חפצים אל התרמיל הצבאי העתיק שלו, שהוא נושא עמדו בכל תהפוכות חייו. לא אני אבוא להצילכם, מי שהוריד עליכם את זעמו, הוא יעלה עמכם ויצילכם. הרעדה שאחזה בו כששב אל ביתו לפני כמה ימים וראה מייד שהבית נטוש, אינה מרפָּה ממנו גם עכשיו, כשהוא משלים את הכנותיו לצאת ולבקש את אהובת־נפשו שנמלטה. וכשנכנס פנימה אל החדרים וראה את המהפכה שנתחוללה, כבר ידע לִבּוֹ לאן הדברים מוליכים. וכשהגיעו הטלפונים האנונימיים גברו חשדותיו ביתר־שאת. מי היו המטלפנים? מדוע טילפנו בשעה כל־כך מאוחרת? ומנין ידעו פרטי פרטים על חייו ועל חייה, על מה שלא העזו לדבר בו אפילו ביניהם?

שבתאי חרמוני, האיש התם וכבד־השמיעה, שנתפרסם לפני כמה שנים בניסויי החקלאות החדשניים שלו, ששמו נדפס לפתע לא רק בכתבי־העת המקצועיים שקוראיהם מעטים, אלא גם בעיתונים הגדולים ובאחדים מהם אפילו בלוויית תמונות דהות שהראו איש אחר לחלוטין, ושלכאורה אפשר היה לחשוב שאולי לא חי את חייו לשווא, ואולי לא בזבז אותם כמו שחשבו אחדים מידידיו, ואולי לא היו בסופו של דבר “פיקשוש אחד גדול” כמו שהתבטא איש צעיר ממכריו, עמד עכשיו לפני המראה הקטנה התלויה מול הדלת וארז מתוך בולמוס חפצים שונים בתוך תרמילו. הוא לא ידע מה שידיו עושות ובראשו רצו תמונות ורידפו זו את זו, התבוללו זו בזו, והגבירו עד ללא נשוא את המהומה שבנפשו.

ולמה דווקא צעקו לו בטלפון שילך ויחפש אותה בשוק של עזה? רק משום שהוא כבד־שמיעה? מה יש לה לעשות בשוק של עזה? בתוך המערבולת הרצחנית של השוק הערבי ההומה? ומי הוא זה שידע שהתינוקת נשארה ללא טיפול, מכחילה מרוב בכי וקצרת נשימה? הרי כל הבית היה הפוך ומהופך מבריחתה החפוזה ורק התינוקת שכבה במיטתה כאילו לא התרחש דבר. וכשבא וראה אותה שוכבת ככה חסרת אונים, נבהל וכרע לפני מיטתה הקטנה והחל ללחש לעצמו שירי־ילדים בפולנית שכוחה, כמו ששר לעצמו לפני ארבעים שנה כשחש עצמו נעזב מאמו ומכל העולם, ורק נדחק בכל כוחו אל אביו הממהר אל תחנת הרכבת. והוא התפלא כיצד חוזרים בתי השיר הרחוקים אל שפתיו אחד אחד, כמעט ללא גמגום, ולפתע עלתה בו המחשבה הנוגה שלא חזר על השירים הללו אפילו פעם אחת במרוצת כל עשרות השנים שחלפו מאז. ועיניו החלו דומעות מעצמן. על חייו שחלפו במהירות כזו, על אביו שנטשו, על איזה דבר שצריך היה לבוא ולא בא, צריך היה להתקיים ולא התקיים, והוא קם לאטו מן הרצפה המלוכלכת והקרירה, וניגש כמונע על־ידי כוח חזק ממנו ישר אל פינת הסתרים שלו שבחדר השינה, ופתח את המגירה המעלה מעין עובש, והתיר בידיו אחוזות הרעדה הקשה את שקית הפלסטיק ואת כריכות המגבת הישנה, והוציא לאט מתוך המחבוא את אקדחו, ואת שתי המחסניות הטעונות הצמודות אל הנרתיק.

ב

שבתאי חרמוני החזיק בתרמיל הצבאי הישן שליווה אותו שנים ארוכות. התרמיל, מתוצרת בריטית, היה חזק ומחוספס ועמד בכל תלאות השנים, הוא עדיין זוכר איך הגיע עם התרמיל הזה אל מחלקת הלוחמים בשרון ואיך הפנו אתו שם ישר אל מפקד הרַגָמים. השם? הגיל? המקצוע? שירות קודם? סיבת ההתנדבות? ואחר־כך בלשון חברית, אתה מבין משהו במרגמות? ותיכף סופח אל משפחת הרגמים.

ואחר־כך השתתף בקרבות הקשים על כפר־יַעבֵּץ. הגבעות עברו מיד ליד, לילות ארוכים ללא שינה, חברים שנפלו ונעלמו בבת־אחת מתוך חייו, והחרדה שאינה מרפה: מה יעלה בגורלה של חלקת הפרדס הקטנה שרכש אביו וקיווה לגדל בה לימונים משובחים? החלקה היתה סמוכה לפרדסי כפר־יעבץ ושבתאי חרמוני היה צופה לאחור, תוך כדי רתחת הירי במרגמות, וחורש בדאגה את המסך האפור שברקע, שורת הפרדסים הנמוכים. האם הערבים זוחלים עכשיו בתעלות המים ההרוסות? האם מכתרים אנשי הכנופיות שירדו מן ההרים את חלקת החמרה הקטנה שאביו השביעו עליה?

באחד הקרבות בפאתי כפר־יעבץ, בלילה קשה שאין לו סוף, נפגע באוזניו והתחרש חלקית. ממרחק השנים הוא מתקשה לשחזר מה בדיוק קרה בעמדה החליפית של צוות המרגמה. שמונים־ואחד מילימטר נחשבו בשנים ההן לארטילריה ממש, ארטילריה כבדה. האם היתה זו “הזנה כפולה”, פגז שפוצץ פגז עוד בטרם נורה מתוך הקנה המלוהט? או היתה זו אש נגד סוללות שפגעה ישירות בתוך העמדה העמוקה, החפורה בתל החמרה?

הוא רק זוכר כשהתעורר בבית־החולים, מיהר ושאל את מי שישב לידו: האם לוחמים עדיין בכפר־יעבץ? מחזיקים מעמד? ומה עם הפרדסים שמאחור, לא נחפרו, לא עלו באש? ורווח לו מאוד כששמע שהקרבות בשרון דעכו, המלחמה חלפה לה למקומות אחרים, והכפרים הגדולים שמנגד, הדבוקים לאדמת הסלעים של ההרים, לא הצליחו לדחוק את קו הגבול. כשהיה עוצם את עיניו בבית־החולים, בהפוגות שבין טיפולים, היה רואה את חומת הבתים הלבנה של הכפר טייבה צומחת מולו, את מגדל־התפילה המחודד של קַלַנְסוּאָה דוקר את שמי הקיץ, ומרחוק, שרועה כאילו על בִּטְנָהּ, רובצת וממתינה לטרפה, היתה גוהרת טוּל־כַּרְם, העיר הרעה.

מחלקת הרגמים התמעטה, רבים התחלפו, עזבו, נסעו למקומות אחרים, ועד מהרה תמו גם ביקורי החברים אצל מיטתו. וכשיצא מבית־החולים כבר לא חזר אל השרון. תרמילו בידו, החל בנדודיו ממפקדה למפקדה, מרגיש שאיש בעצם אינו זקוק לו ואיש אינו רוצה בו, והוא מתגעגע לשווא אל אותה תקופה קצרה וקשה שבה התהדקו הקשרים בין חיילי מחלקת המרגמות. ופעם אחת, עוד בטרם נסתיימה המלחמה, נטל את תרמילו שלא נקרע גם קרע אחד קטן בכל הימים הללו, ועלה ממקום שירותו שבנגב המערבי אל לב השרון. הוא היה מוכרח לדרוך שוב על הקרקע החולית והיבשה, שרק חיפושיות וחרדונים הותירו בה את סימניהם. הוא כרע על ברכיו ואחר־כך השתטח ממש, בכל כולו, על חלקת החמרה. ומתוך התרגשות שלא היתה מובנת גם לו עצמו סיים שם את הדו־שיח עם אביו, שלא השלימו בזמנו.

שבתאי חרמוני אמר לעצמו שעכשיו איש לא יוליך אותו בידו מחוץ לחדר־הניתוחים. עכשיו לא יצביע כאילם על מסיכת־המוות של אביו, ולא ייאלם כשהרופא המנתח יבקש לשמוע מה בפיו, אז חנקו אותו הזכרונות, הצער והגעגועים, כשהבין שאביו הלך ממנו לעולמים. והרי עלה כילד עם אביו מפולין הרחוקה. ואחר־כך גידל אותו האב, ואף־על־פי שנזף בו לעיתים היה אומר לו גם דברים אחרים. שבתאי, אני מבקש, לא קיבוץ, ו־שבתאי, שום פלמ"ח. שבתאי, אתה תלך ללמוד חקלאות. אתה תהיה אגרונום. כדי שתהיה מסוגל לנהל את אחוזת־המשפחה, והפרדס שאתה תיטע. והמשפחה הגדולה שלך שתנווה בצל הקָזוּאָרִינוֹת. ואתה תוסיף דונם ועוד דונם. כי תדע שגוש החמרה הזה, של לב השרון, הוא אדמת העידית של הארץ. ומשפחתנו שהתרוצצה בעולם תתקע יתד ותכה שורש. ולא נוסיף עוד נדודים.

שבתאי חרמוני כרע אז ליד מיטת אביו, בקומה החמישית של בית־החולים הענק, באיזו מחלקה ששוב אינו זוכר את שמהּ. והוא קירב את אוזנו אל אביו המדבר בלחש. זה היה זמן קצר לפני המלחמה, לפני הקרבות בכפר־יעבץ ולפני שקרה הפיצוץ במרגמה. ושבתאי שמע כל אדוות נשיפה קלה שנפלטה מאפו של אביו. והוא כרע לפניו ממש כמו שהוא כורע כאן, בחול החמים, והוא אמר כן אבא, וחזר כן אבא, ושנה שוב, כן אבא, אני נשבע, אני מבטיח, אני מתחייב שלא למכור את החלקה לעולם. וכשאביו החל לדבר איתו בפולנית רצוצה ורסוקה ושבתאי כבר לא יכול להבינו, הוא קימץ את אצבעותיו והביאן לפני החזה, ממש כמו בטקס השְׁבָּעָה בתנועת־הנוער, ואצבעותיו דבקו זו בזו, במחוות־השבועה, עד שרק בעמל רב עלה בידו להפרידן זו מזו, כשהרופא הוציאו כמעט בכוח אל המסדרון, והושיבו על ספסל העץ המצובע ואמר לו, ממש אל תוך אוזניו, אני מצטער מר חרמוני, לא יכולנו לעשות יותר.

ואחר־כך התגלגלו חייו בכיוון הפוך לחלוטין. הוא הפר מבלי דעת כמעט כל הבטחה והבטחה שהבטיח לאביו. החברים שדבק בהם במפקדה בנגב המערבי חלמו בין הקרבות על הקמת קיבוץ חדש, וחלומם דבק בו. וכיוון שהיה בודד כל־כך בעולם, והם שמחים כל־כך בזולתם, הלך אחריהם וחשב שהוא מאושר. וכשהגיעו הימים שרצה לצאת ללמוד היו קשיים כלכליים לקיבוץ. אבל שבתאי חרמוני לא ויתר ומכר את חלקת הפרדס הקטנה שעליה נשבע לאביו. וכשתמו ימי לימודיו, והוא כבר היה כמעט אגרונום, ממש כמו בחלומו האחרון של אבא, חזר אל הקיבוץ והחל מגדל אגוזי־אדמה. וכשהיה חושב לפעמים על צל הקזוארינות, כל המשפחה הגדולה השוכנת בבית־הפרדס ולידו בריכת המים המנצנצת, היו עיניו דומעות כמו מעצמן, והוא לא יכול להבין מדוע הידרדרו חייו לאן שהידרדרו.

שבתאי חרמוני לא נשא אשה ולא הוליד ילדים, וחי לו בבדידותו המרירה שהשנים עשאוה מרירה יותר. החקלאות הפכה לו מין שיגעון יחיד והוא התמכר לה ולא חש איך חולפות שנותיו במרוצה בלתי חוזרת. הניסויים החדשניים, שאיש בעולם לא ניסה לפניו. ארגזי ההַנְבָּטָה היקרים שמרוב דאגתו להם החזיקם בחדרו, ממש מתחת למיטתו. המלחמות המתישות עם סדרני־העבודה האטומים, עם רכזי־המשק הסרבניים, עם הילדים שהיו באים לעבוד אצלו ולא הבינו על מה הוא נותן את נפשו. ואם גם היו שמחות קטנות מדי פעם, גידול שהצליח, זן חדש שהתאקלם לאחר ייסורים רבים, יבול בוטנים שעלה יפה חֵרף המחלות הקשות והמזיקים והטפילים, הרי הן צללו עד מהרה בשטף האפור והחדגוני של חיי הקיבוץ המסוגפים.

שבתאי חרמוני מישש את החבילה הנוקשה הכרוכה בהידוק, שהניח בתחתית התרמיל הבריטי הנושן. לפחות עשה מה שהיה צריך לעשות לפני שעזב את הבית. את הילדה הפקיד בידי שכנים שיטפלו בה עד שתשוב האשה הצעירה. לא יכול עוד לשאת את בכיה המתמשך, המציק. הוא חש שהיא קוראת אליו איזו קריאה עמוקה מתוך בכיה המתיש, אבל הוא דחה את תשובתו. יותר מאוחר, כאילו דיבר אליה, בלשון שאינה יודעת פינוקים, יותר מאוחר, אחרי שנמצא את אמא שלך. ואיך זה שהיא הגיעה פתאום אל השוק של עזה? אמנם היתה קונה שם מפעם לפעם, אבל להימלט לשם? להיחבא דווקא שם? חמתו עלתה בו לפתע, משתלחת בבת אחת אל כפות רגליו ואל קצות מצחו, מעבירה בו סחרחורת קלילה.

האם היו אלה באמת אחֶיהָּ, אותם אנשים גסים שפרצו אל ביתו באחד הלילות ודיברו איתו קשות, תוך השמעת איומים על שלומו ובריאותו? איזו התנהגות נוראה, כאילו לא היו אנשי מושב ישרי־דרך אלא סרסורים או רועי־זונות מעזה. חבל שלא מיהר כבר אז אל המסתור הפרטי שלו, ולא שלף כבר אז את האקדח המונח בתחתית תרמילו. חבל שלא איים עליהם כבר אז, לא הניסם מחוץ לחצרו, ולא הכריחם לפחות לדבר אליו בלשון אחרת. אבל הוא רק קפא על מקומו, נבהל ואיבד את לשונו, החוויר, ואחרי שהלכו והתרחקו כרע על ברכיו, התנשם חרישית וקילל אותם בלבו, כדרך חסרי האונים, עוד שעה ארוכה אחרי שגוועו צעדיהם על הכביש.

ג

גינוּנֵי חיזורו אחרי נשים היו מיושנים ואל הנערות התייחס בשמרנות טקסית. כמו חליפת החאקי המיושנת שלו, וכמו נעלי הגומי השמרניות שנעל. ופעם אחת הבהיל עד מוות נערה רכה, כשארב לה מאחורי שיח הדוּרָאנְטָה, לא הרחק מבריכת־השחייה הישנה שבקיבוץ. הוא חיזר אחריה זמן ארוך אבל היא היתה כל־כך צעירה שלא הבינה מה רוצה ממנה האגרונום המוזר והדוחה, המסתגר בחדרו המוזנח שבקצה אזור המגורים. שבתאי חרמוני לבש לכבודה את חליפת החאקי הטובה שלו, חגר את חגורת העור הרחבה שכבר לא היתה חביבה על הצעירים, האבזמים הכבדים, גרבי הצמר הלבנים שנותרו אצלו עוד מן הימים שלאחר המלחמה, כפתורים מסורבלים ומעוררי גיחוך.

הוא השתופף מאחרי מסתור השיח והמתין לה שתעבור בדרכה מחדר־האוכל אל חדרה, כמנהגה ערב ערב לאחר הארוחה. הכול התערבל בתוך ראשו במערבולת קשה והוא הצטער שלא כתב את דבריו על פתקים, ולא הניח אותם בכיס האחורי של מכנסיו, כמו שהיה נוהג בשעת הרצאותיו לפני מגדלי אגוזי־האדמה. הוא פחד שגרונו ישתנק כמו שכבר קרה לו פעם, כשכרע לפני הנערה שאהב, ובמקום לומר לה מה פשר התנהגותו המשונה, החל להשתעל ולהזיע וכמעט שנחנק לעיניה, עד שהנערה נואשה מהצגתו הנואלת והאומללה והסתלקה. שבתאי חרמוני זכר איך רץ אחריה בשבילי החול הלחים של ליל הקיץ, ואיך חמקה ממנו ולא השיבה על קריאותיו המפצירות לפני חלונה. ואחר־כך, בלהט המרדף, נתקל בכבלי־הכביסה המתוחים שליד המכבסה, פיקת גרונו נתקעה בכוח פנימה, נשימתו פסקה והוא נפל והתגלגל בין שיחי היַנבּוּט הקוצניים שדקרו את כל גופו.

וכשהתקרבה הנערה והגיעה אזל הדם מפניו והוא החוויר מאוד. וכשחלפה ליד שיח מחבואו, קם ויצא לפניה ופעל כמו אוטומט. בלי שהרגיש, כרע ברך לפניה ואחר־כך ירד גם על הברך השנייה: ובלי שידע מה הוא עושה חטף את ידה, קירב אותה אל פיו בכוח ונשק לה על גב ידה. וגם חוורונה הפתאומי, גם נהקות בהלתה לא עיכבו בעדו והוא השלים את הטקס החגיגי, שעליו חלם לילות רבים כל־כך. כמו מבעד לחלום רחוק, וכמו בהצגת־צלליות מרוחקת, התרחשו הדברים אחרת לגמרי ממה שרצה. כפותיו המזיעות התמלאו חול וידיו שליטפו את ידה היו יבשות ומחוספסות ומלאות בגרגרים, והן הכאיבו לעורה העדין של הנערה. מתחת לברכיו השתרבבו קוצי קיץ והם הציקו לו כשניסה לקום ולקוד לפני הנערה הנדהמת. היא משכה את ידיה וניסתה להיחלץ ממנו ולהימלט, פניה כוסו זיעת־בהלה והיא הפנתה ראשה אל האור שמעבר לשיח והזעיקה לעזרתה עוברים ושבים על המדרכה הלילית.

שבתאי חרמוני תפס מתוך צער שגם הפעם תחמוק האשה ממנו, והוא נשבע לפניה שבועות ממולמלות בפולנית שכוחה. גם הוא עצמו לא ידע להסביר מניין הגיעו אל שפתיו המלים הרחוקות. האם היתה זו אמו, אי אז בילדותו, הממלמלת מתוך ריגשה שבועות אהבה בפולנית לא מובנת? מעט כל־כך זכור לו מדמותה, מהילוכה, מלבושה, נעימת דבריה – כמה מעט הוא זוכר מכל אלה, כמה קלושים זכרונות ילדותו – שמלות הקיץ הבהירות שלה, תניני־הכסף שרכסו את מפתח צוארה, שירי האהבה הצרפתיים שהיתה חוזרת עליהם בזמזום קליל אגב צעדי ריקוד ומחוות ידיים מעגליות. איך זה שלא היתה לידו כשהיה ילד ואיך זה שלא היתה לידו כשאביו עקר ובא לארץ? ואיך זה שהוא מתרוצץ מרודף תשוקות קשות בלילות קיץ, אורב לנערות תמימות, נוהג בהן ובעצמו באורח מחפיר, ואינו מוצא לעצמו מרגוע?

הנערה ההמומה משכה את ידיה, ולא אבתה להאזין אל קולו המתחנן. וכשניסה לקום סוף סוף ולנער את מכנסי החאקי שלו, כדי שיוכל להתייצב מולה ולדבר פעם אחת כמו שתכנן, היא עקרה בחוזקה ממקום עומדה, מטה אותו כמעט עד לארץ מתוך עלפון בהלתה, והתרחקה במנוסה חפוזה, משמיעה קריאות רמות לאנשים שימהרו לעזרתה וישימו יד על המַניָאק שנטפל אליה.

ואילו היתה נענית לו, לאן היה מוליך אותה? הרי חדרו נראה כערימת גבבה אחת גדולה. הירחונים החקלאיים שרצו בכל פינה, אבק כבד כיסה את הכל והדלת נפתחת בקושי. ארגזי ההנבטה כיסו את הרצפה ושקים של בוטנים היו תלויים על קורת הגג ואפילו על המרזבים. ומה היה אומר לה, במה היה קונה את לבה? הרי היא נערה צעירה ורכה והוא כבר חדל כמעט למנות את שנותיו. ואילו חיים היה מציע לפניה? ומה היה נותן לה כדי שתתרצה לו? ומי בכלל זקוק להקרבתו, למסירותו, לרעיונותיו? הרי העולם ירוץ יפה גם בלא אגוזי־האדמה הפוריים לו, שעליהם הוא מוציא את כל לילותיו, שבתאי חרמוני, הרווק המזדקן, האיש המסתגר, שהיה פעם אחר כל־כך ובימי לימודיו, כשתלמידי הפקולטה לחקלאות היו מתכנסים למסיבות עליזות, הרי היה גם הוא שר עם כולם את השירים האהובים. הרי גם הוא היה מחולל עם כולם במחולות העליזים. ואף שנחשב לתלמיד המבוגר מכולם, הרציני מכולם, מי שמתמסר ללימודיו ללא שיור, הרי היה מוצא לו אז שעות לא מעטות של קורת־רוח ופורקן. ומה היה בכוחו להבטיח לה? שלא יוציא את ימיו בשדות המאובקים? שלא ינעל עוד את נעלי הגומי הישנות שלו? שיטיל אל האשפה את חליפות החאקי הכבדות שלו? שלא יכרע עוד על ברכיו לפני נערות רכות, שלא יבהיל אותן עד מוות בהגיחו עליהן מבין צללי־השיחים? ומה מכל חייו שנגררו אחריו עד הנה יכול היה להגיש לה? את געגועיו הדהויים לאמו, שנותרה בזכרונו רק כְּתַבְנית של צילומים מטושטשים? את רגש הבושה בפני אביו, על שום שלא עמד בהבטחותיו, ולא החזיק בחלקת הפרדס, ולא עקר את שיחי הלַנְטָנָה המצמחים בפראות, ומטפסים אל צמרות הברושים?

שבתאי חרמוני מיהר אל הכביש, בדרכו אל השוק הישן של עזה, העיר הרעה. תרמילו הישן אתו ובתחתיתו, מחותל במגבת ישנה, האקדח ושתי המחסניות הטעונות. את התינוקת מסר, את הדלתות סגר, וממילא לא הספיק לכתוב מה שרצה לכתוב, מה שייזכר כמכתבו האחרון. ואחר־כך עוד התלבט היכן להשאיר את המכתב: על השולחן שבחדר הגדול, או על הדלת, ממש בכניסה? או אולי לשלוח את המכתב, חתום וסגור, אל חבריו המעטים שהשאיר אחריו בקיבוץ הרחוק?

איש מוזר, מדריך מזדקן לחקלאות, שגם ימי פרישתו קרובים, מחפש אחרי אשה נמלטת שהשאירה לו תינוקת שאינו מצליח להרגיעה. גבב מיטלטלין שאפשר לעומסו על משאית קטנה, כך נפרשו לפניו כל חייו, ומה ייוותר מחלומותיו, מחשקיו, ממרירותו? כמה מאמרים שהצהיבו בירחון לחקלאות, דף תלוש ממחברת שעליו ניסח ביד רועדת את ויתורו החגיגי על חלקת הפרדס שקנה אביו, ניירות בית־החולים הצבאי המאשרים את חירשותו החלקית וקובעים לו אחוזי נְכוּת זעירים, לימודי החקלאות שלו, כתב האימוץ של התינוקת, מסמכי החתונה החפוזה, וזה הכול.

שבתאי חרמוני קפץ את ידו הריקה ופתחה שוב ועוד פעם סְגרהּ. בתוך הכף הזו יכולים להידחס כל חייו ועוד יוותר מקום. שניים־שלושה ניירות וחייך חלפו, בן־אדם, ואתה רץ ומבקש את פשרם על הכביש החדש העוקף את עזה ואת מחנות־הפליטים הדבוקים אליה, ואת השוק המאיים המתפרס לכיוון שפת־הים. והוא בדרכו אל הכביש, ממהר אל סופו, מהרהר מתוך חרדה במעללי האלמונים המטלפנים אל ביתו בלילות האחרונים. הספק שזרעו בו השיחות הליליות, הפחד שהכניסו בו הקולות המאיימים. האם באמת היה לה מאהב עשיר בעזה? האם באמת אליו נמלטה לאחר הלידה, לאחר שנעלמו עקבותיה? האם כל זה לא היה אלא תכסיס מכוון של קרוביה לזכות בביתו העלוב? האם באמת מפחד המשפחה ברחה, או שעשתה זאת כדי שיוכלו לזכות במגרש הזעיר המקיף את הבית, שאפילו חתימת ירק אינו יכול להצמיח?

ד

בתשע וחצי בבוקר, בעשרים ושניים לאוגוסט, יצא שבתאי חרמוני בפעם האחרונה מביתו. במושב הקטן שבנגב המערבי חגגו לפני כמה ימים את חג האהבה הקיצי של ט"ו באב. הקימו בימת קרשים נישאת, על ראש הגבעה שבשולי המושב, הזמינו תזמורת רעשנית מהעיר הסמוכה, וכלה דקיקה עטופת גלימות לובן קרטעה במבוכה על הבימה, עד שבא חתנה, חזק ושזוף ומזיע וּנְשָׂאָה אל מתחת לכפות הדקלים דרך מדרגות־העץ המתנודדות, ונשק לה נשיקה ממושכת ומוצצנית, עד ששניהם כמעט התמוטטו מחוסר אוויר, לשמחת לבבו של הקהל היושב ומריע בחשיכה העמוקה שמתחתם.

את כל אלה ראה ושמע מפתח ביתו בשעה שישב אל שולחנו אובד עצות וממית עצמו מכעס ומדאגה. מעולם לא אמר לה, בכל חודשי נישואיהם שמיהרו לחלוף, שהתינוקת מאוסה עליו או שהיא מפריעה לעבודתו, או שיש לו שמץ של עניין לדעת מי הוא אביה ומדוע נישאת צעירה שכמותה, שכל חייה עודם לפניה, כשהיא כבר אם לתינוקת בת כמה שבועות. מעולם לא חש שהוא טוב ממנה, או נעלה עליה מאיזו בחינה שהיא. ואף־על־פי שהיא לא ביקשה ממנו שיספר לה בפרטות כל מה שעבר עליו בחייו, הרי הוא מיוזמתו פרש לפניה את סיפור חייו, מתחילתם ועד שנפגשו, במשק הבוטנים של אחיה, כשבא אליהם להדריכם בגידול אגוזי־אדמה. ומה היא חשבה, שלא היו לו אהובות משלו לפני שידעה? שלא רץ בזמנו העירה כדי לזכות, כמו אחרים, באהבות קצרות וגנובות? והרי מעצמו התעורר לספר לה עד מה הכבידו על חייו האהבות הקנויות, עד מה מאוס היה אז בעיני עצמו, כשהיה שב אל המשק לפנות בוקר וכל העולם יודע בו, מנחש ומריח בו מאצל איזו מיטה מזוהמת הוא חוזר.

ולילה אחד, מאותם לילות משכרים שעברו עליהם בראשית

נישואיהם, הוא סיפר לה מזכרונותיו הרחוקים, בעודוֹ ילד רך בבית אביו בפולין. ואיך שאל את אביו מניין בא לו השם המשונה, שהרי כמה ילדים נקראים בשם שבתאי? ואביו סיפר לו אז סיפור מופלא על לידה שנתאחרה ועל אמו שנתמלאו חרדה לגורלה ושיכנו אותה בבית־החולים הגדול שבעיר, שבו ישגיחו עליה היטב. ולבסוף נולד, בלידה קשה ומכאיבה. והיה אז יום שבת, בדיוק בצהרים ואביו, שישב כל הלילה על הספסל הנוקשה והרהר איך התגלגלו חייו עד הנה, החליט מעצמו באיזו הארה בת רגע, לקרוא את שמו על שם היום שבו נולד. ואמו, מה הוא יודע עליה, האם היתה מאושרת שנקרא בשם המוזר הזה שבתאי? ואיך בכלל היתה, האם החלימה כליל אחר הלידה הקשה, האם שבה לאיתנה, האם שבה להיות אשה צעירה ונאה כפי שהונצחה באחת התמונות שהוא מחזיק בארגזו עד היום?

המנגינות המשמחות שחדרו אל ביתו בליל החתונה שבמושב העלו בתוכו תמונות נשכחות שאפשר לשמח בהן לב דכא והוא נזכר איך נטל את אשתו הקטנה בלילה ההוא, לאחר ששבו ממשרדי המועצה הדתית, ולאחר שהתפרעו שם שלושת אחיה, ולאחר שצריך היה להזעיק את השומר כדי שישתלט עליהם וירגיעם. ואיך הניח אותה על מיטתם, ואיך כיבה את כל האורות והאהיל את הווילונות. ואז ניגש אליה ולאט לאט כרע על ברכיו לפני המיטה, ותוך שהוא ממלמל מילים קטועות בפולנית רסוקה, נישק את כפות רגליה הזעירות, ואחר־כך הוציא את שארית הלילה בנישוק מדוקדק של כל מילימטר ומילימטר בגופה הקטן, והוא זכר איך התפתלה, איך נשב אליו חום־גופה, איך נפתחה לקראתו ונכרכה סביב ידיו. אבל הוא לא נענה לה אז, והדפה בקלות ובנעימות אל המיטה ולא חדל מנישוקיו הקפדניים, ולא המיש את שפתיו מעורה עד שעלה הבוקר. האם אמר לה פעם שאחיה מאוסים עליו למן הפעם הראשונה שראה אותם? האם הבחינה ברעדה הקלה שאחזה בו ולא הרפתה ממנו גם אחרי לכתם? וגם עכשיו, כשהוא סוגר אחריו את עברו, ואת הבית ואת רכושו הדל המכונס בשני החדרים הקטנים, וכשהוא מתכנן מתוך דילוגי־התרגשות שאינה בת־עצירה המקלקלת את שורת ההיגיון, איך ייצא למסע של חיפושים אחריה, איך ייסע אל השוק של עזה ויפגוש שם אנשים שיכירו בו את המדריך שלהם לחקלאות, זה שהלך בחולות החמים נעול בנעלי הגומי הישנות שלו וארוז בתוך חליפת החאקי המחניקה שלו, הרי אינו מעלה גם בקצה דעתו להתקשר אליהם ולשתף אותם בדאגתו. ומניין לו שהם יודעים שנעלמה? ומניין לו שהם מגלים עניין במה שמתרחש בביתו הקטן? והתינוקת, שום דאגה לא גילו לתינוקת, כאילו סמכו עליו שכבר ימצא לה סידור, אף־על־פי שמרוב דאגה לאשה הצעירה יכול היה לשכוח את התינוקת.

מה היה אביו אומר על חתונתו? ולמה דווקא על החתונה, מה היה אומר על האשה הצעירה שלקח לו בנו בגיל מאוחר? ומה היה אומר על חלקת הפרדס שנמכרה? איש תם וכבד־שמיעה, בן חמישים וכמה מקים לו בית משלו, ומקווה לספח אליו ברבות הימים את הפרדס שנמכר לזרים. ובחלומו, אחרי שמסולקים אבזרי החתונה־שבדמיון, אותה חתונה שהזמין אליה את אביו שאיננו כבר אתו ואת אמו שנסתלקה מחייו לפני המון שנים ואת קומץ ידידיו מהקיבוץ, ואת שרידי חבריו ממחלקת המרגמות מחטיבת “אלכסנדרוני”, ושניים שלושה חברים מתקופת פרישותו הקשה, תקופת לימודו, ואחרי שמסולקים כל אלה לאחור, הריהו שב ומקים במו ידיו את אחוזת־המשפחה הקטנה. הרי הוא ממלא את המשבצות החסרות שאביו לא הספיק למלאן. הוא נוטע בוסתן ומקים בתוכו בית וחצר ובריכת־מים קטנה, בָּיָיארָה של ממש, ולא הרחק משם הוא בונה חומת אבנים מחופה בשריגי גפן מסתלסלים, בָּייקָה של ממש, שמשוכות של צבר קוצני מתמשכות ממנה אל קצווי האופק. ועל הגג, מתחת לאשכולות הכבדים, הוא מותח בשביל האשה הקטנה ערסל אמיתי, קלוע מחבלי דייגים. ושם הם יושבים בצל, מתערסלים לרוח היום, ובחצר למטה הומה בקולניות עדת ילדים שזופים, וכלבים מנבחים במרחק, וצהלה חסרת מנוח נשמעת לרגעים מאורוות הסוסים הקרובה. והחיים, חייו שהתפקששו לגמרי, נפרשים לפניו כיריעה גדולה ובהירה שגם אם תרצה, לא תוכל לקפלם ולדחסם בתחתית התרמיל הבריטי הישן שלו, במקום שמונח אקדחו המחותל.

בעשר וחצי המתין שבתאי חרמוני לאוטובוס הבא מבאר־שבע. הוא ייסע עם האוטובוס עד הצומת לעזה, שם יירד ממנו ויעשה ברגל כברת דרך בכיוון העיר. אם יעבור בעל רכב מַכָּר משדות הבוטנים וייקח אותו יתמזל לו קיצור־דרך, ואם לא, ימתין לתחבורה הציבורית. השוק של עזה הרי אינו רחוק. וגם המכרים שהזהירוהו שלא להסתובב כך סתם בלב העיר הרעה, חזרו ואמרו לו שיעשה דרכו בכביש העוקף את עזה. שם הוא קצת יותר בטוח, ואינו נתון לאיום מיידי ותמידי מכל מכונית חולפת. לפי התוכנית שתכנן עוד בביתו, בראשו המסוכסך, הוא יגיע לשוק ואפילו לא יישב לנוח. מייד יתחיל בשיטוטיו בין הדוכנים, בואך שפת הים. יציץ בין הדייגים, ישאל בין מוכרי הדלועים, ויחקור את נערי המסעדות. הרי אם ראוּהָ יש מי שיוכל לספר היכן ראוה. ואם שמעוה הרי יש מי שיוכל לספר מתי שמעוה. איש תם וכבד־שמע שימי צעירותו כבר חלפו מזמן, מבקש בצעדים כבדים ובפנים דאוגים את אשתו הקטנה והאבודה. כל מי שיש קצת נשמה בקרבו מוכרח לראות בצערו ולסייע בידו. ולא רק אותם מסייעים מרושעים אלמונים, המקפיצים אותו מדי לילה בצלצולי הטלפון מרגיזי העצבים. והלא הם שלחו אותו לכאן, אל לב השוק של עזה, ומשום כך הרי הוא מוטרד ולא שקט. אף־על־פי שלבו אומר לו שאם יש מקום בעולם שהיא יכולה להסתתר בו, כאן הוא המקום, וכאן הוא גם מוכרח למוֹצאָה או שלא יהיה עוד טעם בחייו.

ה

סמוך לשעה אחת־עשרה וחצי ירד מהאוטובוס שהביאו מהמושב והחל לעשות דרכו ברגל לכיוון עזה. מראה אחד הנוסעים שישבו לפניו לא הניח לו, והוא הפך בזכרונו הבוגדני עוד ועוד, עד שנזכר בפני האיש הדומים לפני הנוסע, כאילו היו תאומים. יום אחד, לפני כמה שבועות, כשישב בביתו והכין את הנחיות ההדרכה לשבוע העבודה המתקרב, נכנס האיש אל ביתו, בהפתעה גמורה, כיוון שמאז סיום לימודיו בפקולטה לחקלאות לא התראה עם האיש, חבר ללימודים, ואפילו שכח את שמו. הוא קם לקראתו וטרח לארחו, גם נזכר בשמו ורק התפלא מה הביאו אל המושב הנידח שבנגב המערבי.

חייו עלו על שִׂרטון, סיפר לו חברו, ומעניין שמאז תום הלימודים רק עלתה דרכו ועלתה. כמה שנים חלפו מאז? האם הוא זוכר את שלושת התלמידים המבריקים של המחזור? האם הוא יכול לנחש מה עלה בגורלם? ומדוע שבתאי קורא לתקופה ההיא, הנעימה והבלתי נשכחת, תקופת הפרישות בחייו? ובכן, לא חשוב כרגע, ולא כדאי להיכנס לעניינים צדדיים ולהעלות סתם זכרונות, כי הזמן לא יספיק לכל אלה גם אם יישבו שניהם עד הערב. ובכן חייו עלו על שרטון. הסתבכו ללא מוצא והוא בא להתייעץ. שבתאי זכור לו מתקופת הלימודים כאיש ישר ותם. דבריו נקיים ומחשבותיו פנויות מכוונות זרות. אבל עכשיו הוא עובר בארץ, נוסע ועובר בין חבריו הוותיקים מתקופת לימודיו, משיח לפניהם את מועקת־לבו, שואל בעצתם וממשיך הלאה הלאה.

שבתאי חרמוני צידד את ראשו באלכסון, כמו שנוהגים כבדי־השמיעה לעשות, והחבר התפלא לרגע, ומייד נזכר ואחזה בו מבוכה רגעית והוא שאל אם לא הוטב לשמיעתו במשך השנים? ושבתאי חרמוני חייך אליו והרגיעו ואמר לו שהשמיעה שלו אבודה מכבר, ומזלו שיש לו דברים אחרים בחייו, וחלקו שפר עליו בעת האחרונה. כמו מה? כמו למשל מה? כמו האשה הקטנה שהוא מכניס לביתו אחרי שנים ארוכות כל־כך של רווקות ממארת. כמו התוכניות המשותפות שהם מתכננים יחדיו, איך להגדיל את המשק ואיך לצרף אליו חלקות סמוכות של השכנים העומדות פנויות, ואיך הם חולמים להפוך את השממה האפורה שמחוץ לבית לבוסתן פורח, שאם גם לא יוכל להתחרות לעולם באדמת החמרה השמנה שהניח אחריו באחוזת אביו, בלב השרון, הרי בזיעתם המשותפת ולחלומם המשותף יוכלו לשפר את סביבתם עד שתהיה דומה מעט לאותה ירקות דשנה ואהובה שבצפון.

אבל החבר לא שמח בשמחתו ושב והזכיר לשבתאי דברים אחרים, ולרגע נדמה היה לשבתאי חרמוני שהאיש מיואש עד דכא, ואפילו נרמזת מתוך דבריו אפשרות רחוקה של התאבדות. ושבתאי חרמוני דיבר אתו שעה ארוכה והביא לפניו כדוגמא את חייו הצחיחים שחלפו עליו ביובש נורא, ופתאום נהפך עליו מזלו, והוא מכנֵס אשה אל ביתו. ואסור לאבד את תקוות החיים גם אם חולפות השנים ויוצאות, כי תמיד חבויה באחד מקפלי־הזמן הבלתי־נראים האפשרות לאושר. ויש רק לגלותה ולהעלותה אל פני הזרם העיקרי של החיים, אף על פי שרוב ימיו בארץ החיים כבר יצאו, והוא עדיין לא זכה לדעת טעמם באמת.

האם שכנע את החבר שגם אם הוא כבד־שמיעה וסובל שנים מחירשות חלקית הרי לבו נותר שלם כלבו של תינוק? חלק, רענן ובלתי פגיע? ואותו, את הלב הזה, הוא מתכוון להגיש לפני האשה הקטנה, זו שנמלטה מביתו ושאחריה הוא רודף עכשיו, כשהוא קרב והולך למבואות העיר הרעה עזה.

האם היה הביקור המפתיע ההוא של האיש שנואש מחייו אזהרה שנשלחה אליו והוא לא הבין ולא ידע? שהרי האושר המקווה זה אך החל מתדפק על דלתו, לאחר שפסח עליו כל השנים שחלפו מסיום לימודיו.

בכניסה לעיר הוצבו מחסומים והתנועה נעצרה לידם. שבתאי חרמוני ראה שהרחובות הסמוכים מלאים באנשי משטרה ובכוחות משמר־הגבול. וכשהתקרב אל השוק ראה שהשוק מוקף כולו ונתון ממש במצור. מכוניות־סיור שעטו ברחובות הצרים ומערכות־רמקולים זעקו הוראות שעה ופקודות חרום בערבית. הוא שאל את אחד השוטרים מה קרה והשוטר אמר לו שיש שמועות על מטען ממולכד שהונח מתחת לאחד הדוכנים שבשוק. ובכלל, מה יש לו לחפש כאן ביום כזה? מי זה עושה קניות ביום של חיפושים ומצור? וכדאי לו פשוט לקחת את הרגליים ולהסתלק מאזור השוק מה שיותר מהר. ושוטר אחר שעמד מסמוך הוסיף ואמר לו, בימים כאלה כל קילומטר שאתה מתרחק מעזה מוסיף שנה לחייך.

שבתאי חרמוני חשב לרגע קטן שאולי טוב לו להסתפח אל אחד הסיורים של משמר־הגבול, ויחד עמם לתור אחרי האשה… כלומר הם יחפשו את שלהם והוא יחפש את שלו. כי לפניהם הכול פתוח והם רשאים לעבור בכל מקום ואיש לא יעצור בעדם. גם כשירצו לרדת אל הסמטאות המפותלות של השוק, וגם כשירצו לעקוף את הסככות הצפופות של דוכני השוק. ואז, כשיזהה אותה סוף סוף, חומקת אל אחד המבואים החשוכים, עטויה שמלות כבדות שיסתירו אותה מכל העולם אך לא ממנו, יוכל לשכנע את השוטרים הצעירים לעצור ולהעלותה אל רכב הסיור. ושם אולי ינסה לדבר על לבה ולהטותה שוב אליו. ובעצם לא אליו כי בזה לא האמין, לא אל התינוקת שלה, שלא פסקה מהתייפח אל אמה, עד שלא יכול עוד לעמוד בתחינותיה ומסרה לאחת השכנות שתחזיק בה עד שישוב מן המצוד.

אבל אחר־כך חשב שטוב לו לעשות את דרכו לבדו, ברגל, עם תרמילו ואקדחו החבוי בתוכו. ואם יקרה משהו חמור יוכל להזעיק את השוטרים המתרוצצים הלוך ושוב בעיר המתרוקנת לאטה. והוא לא נבהל מהצפירות ולא מהחבטות הקשות של תריסי־הברזל הנסגרים בקול נפץ, ולא ממבטיהם של הסוחרים המעטים שכבר היו אורזים את מרכולתם ומסתלקים מהשוק.

במחסום עצרו אותו וביקשו ממנו להזדהות. והוא נאלץ להניח את תרמילו הישן על הקרקע ולפשפש בתוכו כדי להוציא את תעודותיו. השוטרים היו נוקשים ומאוד לא אדיבים וקצרי־רוח עד עלבון. וכשהתרומם שבתאי חרמוני מעל לתרמילו וביקש להראות לשוטר שבמחסום את תעודותיו, ראה אותה לפתע, חולפת כמעט במרוצה בין הדוכנים שבמורד השוק. והוא משך ידו פתאום, התרמיל נגרר אחריו, פרץ את מחסום המשטרה, השמיע זעקה קשה מגרונו, והחל לרדוף אחריה לתוך מבוך הסמטאות. השוטרים, שנדהמו, איימו עליו וקראו אחריו שייזהר, כי הם פותחים באש, וכבר היה מעבר לפינה כשנורו הצרורות הראשונים, קודם באוויר ואחר־כך נמוך יותר, מלחכים את הקרקע המאובקת של סמטאות השוק.

עכשיו כבר לא היה כוח בעולם שיעצור בעדו מלרדוף אחרי אשתו הבורחת, ומלהשיבה אל ביתו. לא הירי הצפוף של משמר־הגבול ולא מכוניות־הסיור וצופרי־האזעקה שלהן, ולא הפרחחים שהחלו להטיל בו אבנים. ובתוך השוק של עזה התפתח תוך רגעים מרדף משולש ומלא מהומה. שבתאי חרמוני, שתרמילו נגרר בין רגליו, ממהר אחרי צללית אשה כהה שהוא בטוח בה שהיא אשתו המתמרדת, שנמלטה אל מאהבה העשיר ואצלו כנראה היא נחבאת. אחריו יורים ורצים השוטרים, צועקים לו שיעצור, ומסביב כמעט בלתי־נראים, כמו רוחות של צל, עוקבים אחריהם פרחחי השוק האלימים, שריח דם כבר עלה בנחיריהם.

כמה קרובה היא נראית לו עכשיו, כמה מושגת, רק יושיט את ידו ויאספנה אליו. רק כמה דקות של שקט ואהבה, בלי חרדת היריות ושאגות המרדף, והריהי שבה אליו ואל התינוקת, ואל הקן הקטן שריפד למענה. ואוזניו נחרשות לגמרי מקולות המרדף, מהזעקות, מצליפות היריות ומחרחור המכוניות המתאמצות. ידיו מושטות אליה, התרמיל הישן נסרח למטה בין הרגליים כמו משקולת המכבידה על ריצתו, והוא מתכופף תוך ריצתו, כדי להתיר את רצועת התרמיל שהסתבכה סביב רגליו, וכדי שגופו ישתחרר מכל מה שבולם אותו, שיוכל לרוץ אחריה בחופשיות, נישא כמו במעוף ומחנן אליה קולו שאין לו בשביל מי להמשיך לחיות אם לא תשוב עמו אל המושב. את כל עוולת הימים האחרונים הוא מוכן לשכוח בשנייה, ולזכור לה רק את ההבטחה הרכה שהוא חש בזרימתה מאז התקשרותם. אילו רק היה שקט כאן יותר, אילו רק היו היריות נרגעות. וכשהוא מזדקף ומנסה להטיל את התרמיל הישן הצידה, מחוץ למסלול ריצתו, נשמעת פתאום התפוצצות חזקה, וכל השוק נמלא באבק וברסיסים, ומישהו צועק ודם פורץ בתעלות, ושוטר צעיר ממשמר־הגבול, שמעודו לא ראה איך אנשים נמחקים כהרף עין, צועק אמבולנס, אמבולנס, ובמחסום המרוחק מאשר הקשר שאכן, המטען הממולכד שבשוק התפוצץ.

ו

רק אנשים מעטים הלכו אחרי ארונו. ידידים אחדים שעבדו עמו בלשכת־ההדרכה האזורית של משרד החקלאות. כמה מכרים ומגדלי אגוזי־אדמה ממושבי הסביבה, שכנים בודדים מהמושב ושניים־שלושה נציגים של המשטרה ומשמר־הגבול מחבל עזה.

מעמד הלוויה היה קצר ומעט טקסי, ותיכף לאחר שתם החלק הרשמי ואחרי שאנשי החברה־קדישא קצרי־הרוח והרעשנים הסתלקו במכוניתם השחורה, ניגשה אל תל העפר הטרי תלמידת תיכון מבוישת, בתו של אחד מחברי הוועד. היא הוציאה מהכיס הצדדי של חצאיתה גליון נייר מקופל, פרשה אותו בידיה והחלה לקרוא מתוכו בקול דקיק ומלא רגש. בתחילה לא הרגישוּ בה המלווים האחרים שעמדו ושוחחו ביניהם, אבל אביה ספק כפיו וקרא הקשיבו רבותי, זה יהיה במקום הקדיש. והיא התקדמה כמה צעדים קטנים, העיפה מבט חושש אל הקהל המועט שלפניה, וקראה בקולה הצעיר והבלתי מיומן. אני אקרא עכשיו את השיר “בלי מספד” לזכרו של שבתאי חרמוני, מדריך לחקלאות, חבר המושב, איש תם וצנוע שחי את כל חייו בודד וערירי וגם מת לבדו, בלא משפחה לצדו.

בלי מספד

מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ הָיָה:

לְהִטָּמֵן בֵּין הַפְּשׁוּטִים

אוֹ גַּם בֵּין הַקְּטַנִּים

שֶׁבְּעֵינָיו תָּמִיד

חָמַד אֶת גְּדֻלָּתָם.

לִשְׁכַּב בֵּין יְדִידִים

מֻקָּף בְּיֻהֲרַת עֲנָוִים

וּבְלִי מִלִּים

בְּלִי אַף מִסְפֵּד אֶחָד.

וְאַחַר־כָּךְ רַק זֶה:

לִכְסוֹת בְּאַסְפָּרָגוּס רַעֲנָן

מוּצָל בָּאֲפֵילַת קוֹצִים

וְלֹא לִשְׁמֹעַ כְּלוּם

מִלְּבַד שִׁירַת הַשַּׁחֲרוּרִים.

היא סיימה לקרוא את השיר, ובדממה שעמדה בקהל נשמע היטב קול הנייר הנמעך תחת אצבעותיה, וכשהרגישה שהאנשים עומדים במקומם ואינם מתפזרים, הוסיפה ואמרה, השיר “בלי מספד” שקראתי הוא מאת משורר אלמוני. היא נשתקה לרגע, השתעלה, המשיכה לקרוא ונבלמה, בלעה את רוקה מרוב מבוכתה, הסדירה את נשימתה ואמרה בקול צלול וברור¹, יהי זכרו ברוך.

ואביה, חבר הוועד, מיהר אליה, לחץ את שתי ידיה, חיבקה בכתפיה והרחיק־לאט לאט מתל העפר הלח, ומשלט העץ שלמראשותיו, המנוסר בגסות וצבוע בחיפזון.

א

בֶּן־נִפְלֵי, פחח־רכב מתוסכל, נשוי ואב לשניים קטנים, יצא מביתו אל מגרש החנייה הענק של איצטדיון הכדורסל ביד־אליהו. תל־אביבי, איש מילואים כבר לא צעיר, לאחרונה נפל בחלקו שירות ארוך ומייגע בלבנון הדרומית, שניתק אותו מעבודתו, מאשתו ומשני קטניו. בוקר של קיץ. אור מלבין ומסמא. שלושה־עשר ביוני אלף תשע מאות שמונים וארבע. זיעת שחרית מוקדמת, שונה כל־כך מזיעת האהבה שהיה רגיל בה בבקרים, זוחלת ויורדת מגופו אל בגדיו. כשיגיע אל מושב הפלסטיק שלו, בתוך האוטובוס המחניק, כבר יהיה רטוב כולו מזיעה.

ברחבת החנייה הנמצאת לא הרחק מביתו, מתרחשת התמונה המוכרת: שעת בוקר מוקדמת, אוטובוסים רדומים חונים זה אצל זנבו של זה. בפינה מתלהקים נהגי האוטובוסים, מכונסים אל קפה הנהגים, שואפים את ריח המשקה ועוסקים בדין ודברים קולני. פרלמנט מגוחך שבו מתקנים נהגי האוטובוסים את העולם המקולקל. אצל בן נפלי, תוך הליכה, מתחילה לנוע סידרת תמונות המטרימה את היום. הארת פתאום נוחתת עליו והוא חוזה, תוך שהוא מתקדם אל הרחבה, את כל מהלכי הזמן שיבוא. הנסיעה הממושכת, שאין בה טיפה של נוחיות, העתונאי מ“דבר”, המתלווה בכל נסיעה אל חבורת החיילים. ריח גופו החמוץ, חביבותו הטרחנית, מאמצי ההתקרבות המגושמים שלו. שיחתם המתמשכת, שאלותיו המביכות, ידענותו האבהית. אפשר לקרוא לך בן? כן, למה לא. איזה שם משפחה משונה יש לך. איך אתה כותב נפלי? ואיך אתה מנקד אותו? זה שלך מקורי באמת, או שאביך שינה את שמו במגיפת השינויים שעברה על המדינה? הבאתם את השם אתכם מחוץ לארץ? בן, קיצור של מה, של בנימין?

העיתונאי מ“דבר” מזכיר לבן מין דוב כבד שבּוּיָת. יש לו זקן חום המסתיר עור מחוטט ופנים רחבות שאין בהן שום נוי. הוא מהמם את בן בפרטי המידע שהוא פולט, רובם אמנם גלויים וידועים, אבל מפליא שהוא עושה בהם כחפצו. שיחתו של העיתונאי יש בה משהו מרגיע. הרכילות השוטפת ממנו ללא כל מעצור, השמות המפורסמים המתגלגלים מפיו במחרוזת של תיאורים קצרים וגיחוכים של יודע־סוד. סיפוריו הקולחים בשרשרת ארוכה של אנקדוטות עוקצניות. כל אלה מטילים על בן תנומה מתוקה. טלטולי האוטובוס בנסיעה הארוכה הם כנענועי עריסה, ונהמת המנוע הקצובה היא כמנגינת ערש מרדימה, ובן צולל לתוך תנומת הנוסעים הנעימה שהוא מיטיב כל־כך להכירה. מסיבוב חדרה כבר אובדת צלילותו ורק מתוך איזה ערפל הוא מריח את ריח התחנות המתחלפות בדרך המוכרת עד לזרא.

המעלה התלול אל בית־החולים של עפולה, המרחבים הפתוחים של צומת גולני, נהמת הרוח בכבישים הרחבים של הגליל שריחות נושנים ושכוחים מזנקים בהם בפתאומיות. ריחן של כבשים חמוצות־שתן וריחו של חלב־עיזים וריחם של מים מעופשים הנשאבים מבור מוצל. קפיצת־הדרך של החיילים העולים מהערים הגדולות שבדרום. עצי האקליפטוס העבותים של מדרונות ראש־פינה, וכבר־כבר האבק, הצרחות והחום של קריית־שמונה. מכאן אל שער הכניסה ללבנון הדרומית המרחק באמת קצר. ושוב הפגישה המוזרה עם שמו הנכתב באותיות הפוכות על גבי הניירות הוורודים בידיה של חיילת צעירה שרק אתמול עוד מילאה בשקדנות של תלמידה ניירות אחרים. בן? בן נפלי? אתה מאנגליה אתה? אולי מדרום אפריקה, מה?

ופעם אחת ישבה שם בשער ילדה אחת ששאלה אותו אם בא מאמריקה, כי השם המוזר שלו נראה לה משונה. אבל המבטא שלו לגמרי לא אמריקאי. בכלל, כמה שזה מרגש אותה לכתוב את שמות החיילים הנכנסים בשער. ומשום מה התחמץ בו לבו פתאום ובאיזה דחף לא מוסבר פנה אליה, כי היה בטוח שהיא מאוד רעבה. ודאי לא אכלה ולא שתתה שעות, מן הבוקר. והחיילת רק חייכה ולא אמרה כן ולא אמרה לא. והוא ניגש אל הדוכנים שבסמוך וקנה לה סנדוויץ' ופחית של קוקה־קולה. והניח לפניה, ממש על דפי־השיבוץ הקרבי הערוכים לפניה. והיא הרימה אליו עיני ילדה ואמרה לו תודה דוד. וסילקה את פחית הקולה וראתה את שמו כתוב מתחתיה ואמרה שוב תודה לך דוד בן. והוא עשה בידו תנועת ביטול של לא־חשוב ואנא־אל־תשימי־לב כי זו דרכם של הדודים מהמילואים לחבב פתאום ילדה כמוך שהשמות המשונים גורמים לה גירוי ענוג.

אבל לחץ מפתיע של דמעות לא צפויות טיפס במעלה עיניו, והוא הסיר את משקפי־השמש שלו ועשה עצמו שקוע בניגוב העדשות. וכשהרים את עיניו שוב אל האשנב, ראה שהילדה הנחמדה כבר חוקרת קבוצה חדשה של חיילים צעירים, מהיכן באו ולהיכן הם נוסעים. האם לא היו כבר כאן אצל שולחנה לפני כמה ימים? ואם רק יואילו למסור לה את שמותיהם ואלה יצלצלו באוזניה, אז בטח תיזכר.

העיתונאי בעל הגוף מ“דבר” שישב לידו, קם וירד בתחנת קריית־שמונה. וכמו בבת אחת שכח את תחינותיו אל הקצין הממונה שיוּתר לו, לאזרח, להיכנס עם החיילים, כמה נסיעות נסע באוטובוס המוּעָד הזה, כמה פעמים הניחו לו הממונים להגיע ממש עד המחסום האחרון של המשטרה הצבאית. אבל תמיד רודפת אחריו פקודה מוזרה לשוב לאחור אל הבסיס הקדמי של דובר הצבא במלון במטולה. ושם עליו להתייצב ולהתעכב ולצאת לבסוף בלא כלום. וחבל, כי תמיד מפסיקים אותו באמצע הסיפור הכי טוב, שבמאמץ קטן הוא יכול להפוך אותו לסידרה של כתבות־פצצה, מלבנון הדרומית. העיתונאי שנדבק לחיילים בתחנה ביד־אליהו גורם להם לחוש צמרמורת מייד עם היכנסם לתוך האוטובוס המועד. חיילים שניצלו מפיגוע קטלני סיפרו שעוד בתחילת הדרך נטפל אליהם איזה עיתונאי שמן מ“דבר” והזהיר אותם מפני עלייתם היום אל הארץ הארורה. הנהגים הקבועים של הקו מכירים אותו ויש מהם שמכנים אותו המלאך המבשר. ובן נפלי חושב שמי שחוסם את דרכו של העיתונאי הזה מביא הרבה טובה לעולם. אבל שם במערכת חושבים אחרת ומכריחים אותו בכוח ובאילוצים לסיים את הכתבות מתוך דמיונו ומתוך סיפורים של חיילי המילואים, במקום שיסיים אותן פעם אחת כמו שצריך. וגם הוא עצמו, כשהוא בוחש בזקנו החום והסמיך, נמאס לו כבר למצוץ מן האצבע מילות סיום לכתבותיו. והיה רוצה פעם אחת לשבת ביניהם כאח, שווה בין שווים, ולדעת שגורלו שווה לגורלם לפחות לכמה שעות קצרות. ואז אולי יזכה ודברי הבשורה שלו יתאמתו והוא יראה פעם אחת איך באמת מתרחשים המעשים הנוראים שעליהם הוא מקשקש בכתבותיו הבדויות.

בן יקום וייפרד לשלום מהעיתונאי הנחפז ויתנצל בפניו על שלא היה מרואיין משובח. ובעצם יש לו המון סיפורים שראה מבשרו אבל דווקא בבוקר הקיץ הזה המיסה בו הזיעה את כל זכרונותיו. ולשונו, שהיא כבדה ממילא בכל הימים, הכבידה היום כפליים. והוא ביקש להתנצל גם על נחרות חטופות שהשמיע בשנתו, אבל העיתונאי כבר נאחז בקדחת עצבנית ואמר אין דבר, אוטובוס שלם של חיילים נוסעים לאן שגורלם מייעד אותם ורק אני נוסע לאן שהעורך שולח אותי. ומי שיחזור ומי שלא יחזור כבר לא משנה, כי הכול כתוב באיזה מקום, ורק לי לא נותנים, כרגיל, לראות מה שכתוב שם.

ורק כשירד העיתונאי וריחו החמוץ רודף אחריו, נזכר בן נפלי שאצלו בבית איש אינו קורא את “דבר” וכל דבריו שנאמרו, ממילא לא יגיעו אל שני קטניו ואל אשתו המסכנה. ואגב הקטנים, זכרונו נפרש והוא בחן מה הספיק בחופשה הקצרה ומה הבטיח להם ולא קיים. על הטיפול בגינת הבית לא יכול לוותר וגם לא על התצפית מראש הבניין הגבוה שבצומת לה־גארדיה. העיר המלבינה מתרחקת למטה, החפירות העמוקות באפיק נחל איילון משחירות בקווים ארוכים. הנחל שנכלא בתוך תעלת האבן הצרה נלחץ בכאב. ומטרידה אותו השאלה: מי באמת אחראי לסגירת דלתות הברזל של בנייני המשרדים הגבוהים?

בן נפלי נזכר במה שקרה לו לפני שנים על גג בית־ההסתדרות בירושלים, שהיה אז הבניין הגבוה בעיר. בדרכם אל הגג, חברתו באה אתו אל מסעות־הגובה המוזרים שלו, שוחחו על הסרט המרגש שראו בעיר. למטה, בתחתית הבניין, עצר בהם השומר וביקש מהם תעודות זהות. בשביל מה נחוצות לשומר התעודות? לשם ביטחון, אמר השומר, מי יודע מה אתם זוממים, ילדים נחמדים שכמותכם… השומר חייך אליהם בנימוס אבל לא ויתר, והחזיק בתעודות שלהם עד שירדו מהגג וכשהחזיר להם אמר שאסור להאמין בנוער של ימינו, וכבר קרה שבאו צעירים שביקשו לראות את הרי ירושלים, וקפצו מראש הגג, והתנפצו למטה בגינה המטופחת. גג חדש, התנצל השומר, מושך לכאן את כל חובבי הקפיצות שבעיר, וצריך לשמור ולהישמר.

חברתו צחקה על דיבורו המשעשע של השומר והמתיקה אתו לחישות כאילו באמת היו להם כוונות חשודות ורק בנס ניצלו ממה שהיה מיועד להם. השומר הביט בהם נבוך בלכתם, ובן נפלי לא צחק. אמנם השיב לה בחיבוקים וכל אותו הלילה עמד ביניהם טעמה החדש של איזו סכנה שפחדו לגַלוֹתָהּ.

היא ודאי שכחה למחרת הכול, כי היו לה סידורים דחופים וגם היתה אמורה לנסוע לשפלה, אבל הוא לא שכח. ככה זה, יש כמה מעמדים בחיים שאינם נשכחים לעולם. ולא רק שאינם נשכחים, אלא שאיזה כוח דוחק בהם ומחזיר אותם פעם אחר פעם אל דרך החיים עצמם. כמו תמרורים שנשכחו, כמו דברים של הכתב המרושל ההוא, הבטוח שיש סיום מוחץ לסידרת הכתבות שלו ואינו יכול להבין מדוע מונעים אותו ממנו בהתמדה זדונית שכזו.

בן ממהר אל דלת הברזל שהשאיר אותה פתוחה מעט, ויורד במדרגות, כאילו אין מעליות בבניין הגבוה וכאילו לא מדובר בשתים־עשרה קומות. ומשך כל הדרך למטה שהוא עושה מתוך עיון מרוכז מטרידה אותו המחשבה מי הוא הממונה על נעילת דלתות הגגות בבניינים הגבוהים שבעיר. האם אותו שומר נבוך מירושלים, שהתכוון רק לטובה, עודו מופקד על תעודות הצעירים הממהרים לעלות אל מרומי בית־ההסתדרות? מה הוא אומר היום לזוגות נאהבים כשהוא רואה בעיניהם כמה הם נכספים לחזות מקרוב בכוכבים? האם עודו נבוך מצִחְקוּק משועשע ומתגנדר של נערה שכורה מאהבה?

ב

בשעה שמונה וחצי בבוקר השלושה־עשר ליוני שמונים וארבע עצר בן נפלי בדרכו לאוטובוס החיילים שהיה מיועד להסיעו למחנהו שבלבנון הדרומית. מהרחוב הקטן שבו עמד אפשר לראות את גגותיהם המבהיקים בשמש הבוקר של טורי האוטובוסים החונים. תנועה קלה של חיילים משכימים הנאספים לאט מבתיהם כבר רחשה ברחבה. הנהגים יצאו מכלי הרכב והתקבצו בקבוצות קולניות, ואלמלא רעש־העיר, אפשר שהיה בן נפלי יכול לשמוע במה הם מדברים.

בימים האחרונים, ברגעים פזורים על־פני השעות, רחש בראשו מחזה כזה ממש: רחבת האיצטדיון מעלה אדי קיץ קלים בשעת שחר מוקדמת. אוטובוסים רדומים נחים על המסלול, קפה של נהגים נותן ריח עז ומחבורת הנהגים עולה שאון של דיבורים נלהבים.

האם עלה על אחד האוטובוסים או נשאר כך על עומדו, משקיף על איצטדיון הכדורסל ומעיין עיון מעמיק ברצועות הבטון הקשוחות הנושאות על גבן במסירות ובשתיקה את כובדה העצום של כיפת־הענק שהיתה צבועה פעם בצבעים כסופים מושכי־לב, אבל היום כולה מאובקת ומאפירה מול שמי הקיץ הלחים. האם ניגש באמת עד לחבורת הנהגים ושם התחרט ופנה לאחור ומצא לו עמדת־חמיקה הפונה אל הרחוב¹ הקטן המתנקז לרחבה? האם שב והתפרש לפני עיני רוחו אותו מחזה־תעתועים הפוקד אותו ללא הרף ואינו מניח לו לאחרונה? הוא מוסע בכביש צר ומתפתל וסלעי. הכביש מוקף עצי לימון רעננים המצלים עליו. אור חזק זוהר פתאום על הכביש ועל שפתו, נהרה משתפכת מעברים ונגינות מתוקות מתפשטות באוויר, מעמעמות את קול הפצפוץ הנוקב של ירי מרוחק. את מי נושאים החברים שהחווירו כל־כך? ומי זה מועמס בחופזה על הרכב ומוסע בפראות לתוך ביצורי העפר של חומת בית־החולים הסמוך? על מי מאיימים שומרי השער של בית־חולים שדה, ומדוע הם רצים נבהלים אל האלחוט ומזעיקים את מנחיתי המסוק? ולאן ממריא המסוק שנעלם מאחורי הפיתול מעבר למחסום הסלעים?

בן נפלי מעביר יד מגששת על בגדיו, על תרמילו, על הרובה הנסרח לרגליו, על המחסניות המלאות המכבידות על כיסיו. הוא מחליק באצבעות הוזות על הפתילים האדומים המסמנים את נשקו שלא יטעה חס ושלום ולא יחליף אותו באחרים בשעת הדוחק והמהומה, כשהשיירה משתחלת בכבדות ברחוב הצר והמאיים של העיירה הלבנונית. הפתיל שהרובה מסומן בו, פתיל זוהר שאין לטעות בו, מאיר גם הוא בחשיכה. וכל אלומת אור הנזרקת עליו בלילה רוחצת את הרובה והמחסניות בשלולית אדומה ומנצנצת כאילו היו נשטפים בדם סמיך.

המחסניות המלאות מעיקות על גופו ומושכות במכנסיו עד שהוא מרגיש חוסר נוחות. בכל נסיעותיו הארוכות לא ידע להחליט איזה הוא המקום הנוח לשים בו את המחסניות, ולרגעים חשב שאין טוב מלנעוץ אותן בבטן הרובה, במקום הנכון להן מעצם טבען. הוא התכופף מעט ופרק את תרמילו מעליו, הניח את רובהו לרגליו על המדרכה המאובקת. בתרמיל רחשו שקיות הפלסטיק כמו חיות שגופותיהן נדחסו אל תוכו. בקול רשרוש העלה אותן ובדק מה הכינה לו אשתו האומללה. גם הפעם לא שכחה להכניס פתקים בשקיות, כתובים בכתב ידה שמעלה בו זכרונות מימים רחוקים. בשקית אחת הכניסה פתק שכתבה בו “נקניק”, ובשקית השנייה הכניסה פתק שכתבה בו “גבינה”. ובשלישית לא כתבה כלום ורק הכניסה ירקות טובים המכריזים על עצמם. היום הראשון המחורבן במילואים, איך היה עובר אותו בלי השקיות הנפלאות שלה, שהוא מוחל להן אפילו את רשרושיותן. מתחת לשקיות היה מונח הספר שהכין לו לקריאה לדרך הארוכה, מעוטף בעיתון ולחוץ מעט בין האריזות. יפתח את הספר או לא יפתח? יקרא בו הפעם בנסיעה הארוכה או שלא יקרא? יניח אותו מתחת לאפוד המגן בתור ריפוד נוסף, כשייצא להוליך את השיירה, או לא יניח אותו מתחת לאפוד? על אלה שאלות נכבדות הן, שבן נפלי נוהג לחשוב עליהן במסעותיו הממושכים. אם נכון שיש לכל חייל קמיע, מדוע שהספר הזה שהביא מביתו ושתקע אותו בינות לשקיות שארזה המסכנה, מדוע לא יוכל הוא להיות קמיע? ואם נכון שלכל קמיע יש צוואר, למה שלא יהא הספר ענוד על גופו, נוגע בו ומחבקו, מקיפו באהבה מתחת לאפוד־המגן הלח מזיעה תמידית?

ממילא בהגיעו אל המחנה הקטן שבלבנון הדרומית מתרוקן תרמילו במהירות, ובסופו של היום נותר בו רק הספר בעטיפת העיתון הישנה. בחניות הקצרות בן שולף את השקיות ומחלק מטובן בין החברים. מי שלגבינה לגבינה, ומי שלנקניק לנקניק. ורק את הפתקים הוא מקפיד תמיד לסלק ולשים בכיסו. שלא תהיה המסכנה עילה לצחוק החברים ולרחמיהם. ואפילו בימים שהנקניק היה משובח והגבינה זכתה לתשבחות החברים, הוא לא גילה את סוד הפתקים הקטנים שהיא כותבת במו ידיה, בעט הביתי הקטן שלה, המונח על מדף הטלפון.

בן נפלי מוצף בזכרונות פתע והוא רוכן מעט, ידיו מגששות בתוך תרמילו ורובה־השירות מוטל לרגליו. ותוך שהוא רוכן אל המדרכה המאובקת, שב ופוקד אותו חזיון־התעתועים שלו, שאינו מרפה ממנו בימים האחרונים. סחרחורת קלילה אוחזת בו והוא מתיישב על המדרכה. לא, הוא לא יוכל לנסוע היום. הוא לא יוכל לשוב אל החברים המצפים לו במאהל הנחבא בין הזיתים, הוא לא יוכל לעלות על האוטובוס. ואם יבוא גם היום העיתונאי מ“דבר”, הנצמד כמו עלוקה לחברים ושואב מהם סיפורי־פחדים, לא ימצא אותו במקומו הרגיל, על הספסל הרביעי, בצדו הימני של אוטובוס החיילים. הוא לא ינמנם לקול שקשוק הגלגלים, ופטפוטיו המרדימים של הקַרְצִית צמאת־הדם מ“דבר” לא יערסלוהו בדרך.

יד נעלמה מושכת בו הבוקר, מעכבת בעדו, עוצרת אותו מהליכתו ומזהירה אותו: אל תעלה לאוטובוס, אל תיסע ללבנון הדרומית, אל תצא עם השיירה. כל הקמיעות שנתת בתרמילך לא יועילו לחלצך ממה שנועד לך. שוב אל שני קטנֶיךָ, יתומים חמודים ורכים. שוב אל אשתך האמוּלָה, שנושאת אליך את ידיה חסרות הדם, הכבדות כל־כך מעייפות. שוב אל ביתך אל מיטתך אל הרצפה המאפירה של חדר־המדרגות. מכל הגגות של מגדלי־המשרדים ובתי המגורים הגבוהים, הצופים אל צומת לה־גארדיה, עולה קריאה המכוונת ישירות אל בן נפלי. מקימה אותו מרבצו שעל המדרכה ומעבירה צמרמורות דקות בעורו המיוזע, עיניו סורקות את הגגות המשוננים, את ביתני־המעליות ואת בסיסי האנטנות. זה כמה ימים שמראה המגדלים טורד את מנוחתו. הוא נזכר במגדלים שכוחים שזה כבר יצאו מספר־התמונות של חייו. בהפתעה הוא נוכח שזכרונו איסם את המראות על פרטיהם. כמו אותו מגדל ישן במחנה הצבאי הבריטי בין הפרדסים וגבעות החמרה. פעם אחת – כמה שנים כבר חלפו מאז, חמש־עשרה, עשרים? – הוא נקלע למרגלותיו בשעת בוקר לאחר

תורנות מתישה של שמירה בסיסית. הוא נזכר איך סיפרו במחנה על אחד חמום, שאיבד את ראשו מרוב טירטורים, העפיל אל ראש המגדל, התבצר שם וירה על סביבותיו כמטורף. סופו היה עצוב, ובן נפלי התקשה לזכור מה היו פרטיו של הסוף העצוב. האם נורה הטירון המשתולל בידי צלפי המשטרה ונפל אל זרועותיה של אדמת החמרה הרכה? האם נפצע ודימם על ראש המגדל שעות ארוכות עד שנשתתק? האם אפשר היה להצילו, כמו שטענו כמה מהטירונים החיוורים, אילו לא היה נשק בידו ואילו לא היו המצילים שנתלקטו למטה מהססים זמן רק כל־כך? ומה באמת קרה לו שם, לבחור, ברגעיו האחרונים על המגדל? בין הטירונים הילכו סיפורים נוגים על חבילות של ציוד שהעלה ומשך אתו למעלה, בחבלים חזקים. על פחיות שימורים שנתגלגלו מרוקנות בשלולית הדם. על מנות־חרום פתוחות למחצה, על ערימות כדורים שערם סביב מרבצו. אבל מה מכל אלה היה באמת ומה הוסיפו המספרים ממה שראו בעיני רוחם?

בן נזכר בריחם הטוב של התפוזים המבשילים. בכתמי החלודה שטיפסו כמו עורקים במגדל לכל גובהו. בצינורות הברזל העקומים הצמודים אל רגלי הבטון הענקיות. בכל הדברים ששימחו מעט את לבו הנצבט של שומר טירון, מכורבל בשִׁינֶל ישן ומרעיד בלילות מקור ומגעגועים. התמונות חולפות בראשו במהירות עצומה. הוא יכול למשש באצבעותיו את האריג הצבאי הגס, המדיף ריח ישן של גשם ובוץ שנסתפג בתוך הבד. הוא מסוגל לראות את החריצים הבהירים על קת הרובה העשויה עץ מושחם. כמה קל לו לראות את ידי הטירון שלו, החרוצות מקור, צרובות משמן רובים ומכורסמות מסבון־חיילים מחוספס. בבהירות הוא יכול לשמוע את סוליותיו הממוסמרות מקישות במדרגות המגדל, חורקות על מעטה החול ונאלמות לאטן במעלה המפותל. ואפשר גם לדמות ששומעים את הבריח המשומן משקשק פעם ופעמיים, את קפיצי הפלדה של השַׁחלָה נדרכים באנחה, את צרימות המתכת של חמישיית־הכדורים הנדחסים לתוך המחסנית.

מה היה שמו של הבחור ההוא? הרי כתבו עליו אז הרבה בעיתונים. היכן אפשר למצוא היום את העיתונים הישנים ההם ואת הסיפור הרחוק ההוא? אוכל־החינם מ“דבר” יודע בוודאי המון פרטים על המקרה. צריך לתפוס אותו פעם, לפני תום הנסיעה, ולחקור אותו ברצינות. גם מטפִּילים כמוהו מפיקים תועלת לפעמים. בן נפלי מהרהר לעצמו מדוע נאלץ האיש לעלות במגדל, איך תכנן הכול ועל מי השאיר את אומלליו? האם ניחש ששם יהיה סופו? ואם ניחש, מה רצה להשיג בסוף מפוצץ כזה? ולמה היה לבדו שם? הרי זה נורא להיות שם לבד, גבוה מכולם. מוקף באוויר השוקט ורק רוח קלילה מחללת בין החללים של קורות הברזל, ומה שעורר בעומד למטה פחד מרעיד, ומה שניפח למטה את העורקים בכוח, מתמעט כאן למעלה ואוֹפֵס באוויר החופשי ובמראות הרחוקים הנפתחים לכל העברים.

ושני הקטנים, מהרהר בן נפלי הרהור עיקש, היכן בדיוק השאיר אותם כשעזב את הבית בדרכו אל המגדל? שני הקטנים שלו, מתחפר בן² נפלי במחשבה מדאיבה, מה אמר להם כשנפרד מעליהם? מה נתן להם בלכתו, מה הבטיח?

והוא מתעצבן לפתע, לעזאזל, מי בכל העולם יוכל להגיד לו כעת ובדחיפות מה יעשה בשני הקטנים שלו?

ג

מעתה התגלגלו הדברים תכופים ומהירים. ההפסקות התקצרו והיתה הרגשה לבן נפלי שאיש לא יוכל לעצור בעדו. כך הרגיש כשפנה לאחוריו, התרמיל מכותף על שכמו, הרובה הצבאי תלוי בידו והמחסניות המלאות מושכות את בגדיו כלפי מטה. כך הרגיש כשעלה אל דירתו בבניין המגורים הגבוה, לא הרחק מגשר לה־גארדיה החדש. הוא לא רצה להשתמש במעלית ולא הביט אפילו פעם אחת בשעון־המילואים הישן שלו שהיה מוציא אותו מפינתו המאובקת בכל פעם שנקרא לשירות מילואים ממושך. איזו משמעות יש עכשיו לדקות החולפות? הרי הוא יודע כסידרן את חליפת השעות עד להתייצבות במאהל שבין הזיתים, ועד לשעה המדויקת של יציאת השיירה.

אגב צעידתו המהירה לעבר דירתו נשמט הרובה מידו פעם ופעמיים, ועד שהתעשת ומשך אותו אליו נגרר הרובה אחריו על המדרכה כמו צעצוע־עץ של ילד קטן הגורר אותו אחריו להנאתו. כמה אהב לצפות בשני קטניו בשעת הטיול, או בין הנדנדות בגן השעשועים הסמוך. הילדים מצאו תמיד דרך יפה לגרור אחריהם את מעילם החדש או את מכנסיהם שנרטבו, כאילו גררו אחריהם חיות בית שיש להן נשמה משלהן. ולרגע היה אפשר לדמות שלא חפצים נגררים אחרי הילדים, אלא גורי־חתולים או כלבלבים היוצאים לרחוב לשעת מרעה השחרית שלהם.

מבלי משים סלסלה אצבעו בפתיל המאדים שקשר לרובה השירות שלו. הפתילים הביאו לו תועלת מיידית ומנעו בעדו לשכוח את נשקו בצריף השק"ם או בתחנת האוטובוסים של קריית שמונה, על גבי הספסלים הארוכים והמזוהמים. הוא נהג לדמות לעצמו שהפתילים האדומים הם סימנים שנשלחו אליו מעולם אחר. ורק צריך היה לדאוג שלא יפריעו לטעינה המהירה בשעת הירי, ושלא יסתבכו בשעת החלפת המחסניות ושלא יעכבו אותו אם ירצה לנוע בקפיצות־קרב מפינה אחת של הגג המזופת אל הפינה האחרת. או אם יתמלא כוח פתאומי ורוח של תנופת עלומים תצנוף אותו והוא ידלג כאחד הנפילים המופלאים ההם, מאגדות הקולנוע שראה בילדותו, יינשא כִּמְכוּנָף מגג אל גג ממעקה אל מעקה מביתן של מעלית אל מגדל־משרדים כמו שליחים מעולם אחר היכולים להקנות לו את הכושר להתעופף. ואפילו שידע שאין הם אלא פתילי אריזה זוהרים שגזר מעטיפה של חבילת קרטון, ראה בהם שדרים מעולם רחוק.

סֶקֶר הגגות שהחל לערוך בראשו עוד בנסיעתו הקודמת ללבנון הדרומית – כבר אז פיעמה בו איזו רוח אזהרה מוקדמת שלא ייחס לה חשיבות – העסיק אותו בדרכו אל דירתו. והוא מיין את הגגות של מגדלי המשרדים שמסביב כדי לברור את הגג האחד והמיוחד שאליו יוכל גם להביא את שני קטניו ואת אשתו המסכנה. לילדים לא יפריע שום דבר, והוא העלה בדעתו כיצד הוא מפתה אותם ומושך בהם לעלות אחריו אל הגג, אל אותו מקום שהמדרגות מסתיימות בו ורק דלת ברזל כבדה, צבועה ברשלנות ומלאה בצלקות של ריתוך חובבני, רק היא חוצצת ביניהם לבין העולם המופלא הנפתח לפניהם מעל הגג. ולא הסנוורים הקשים, אותם סנוורי הסיד המלבין העוצרים בעדו ומשהים את ריצתו אל המעקה, ולא העיר המלבינה סביבו בראשי מגדליה הנמשכים למזרח, לעבר מגדליה של רמת־גן ועוד הלאה משם עד להרי יהודה המכחילים מעבר לחומת האדים המיתמרת מעל לכבישים המהירים ומעל לאלפי המכוניות המתרוצצות בתוך אפיקי הרחובות הרחוקים. ובן נפלי חש כאילו צומחות לו כנפי־פלא חסונות, ואם רק ירצה יוכל לעופף בהן לאותם מחוזות רחוקים שאינם נראים אפילו באופק. רחוק מהמאהל המשמים בשמש הצהריים, בין הזיתים המאפירים, שהחברים טורחים בתוכו בשקדנות מסורה להעמיד את השיירה שתהיה מוכנה ליציאה בעוד שעה קלה. ורחוק גם מביתו, שהאומללה יושבת בו ליד החלון הפתוח אל הרחוב, מאחורי גבה ניצים שני הקטנים בקולות צווחה דקים. היא כאילו חשה שבן נסוג מתחנת האוטובוסים, נשמט ממגרש החנייה שבמבואות האיצטדיון, פונה לאחוריו ובצעדי ריצה מזורזים הוא מגיע אליה, אל דירתם, אל הסעודה שהכינה ותגיש עוד מעט, אל ידיה העייפות ממלאכות הבית.

הוא שב וסורק את הגגות הנישאים של אזור הצומת. מהו הבניין הגבוה שבתחום הנראה לעין? ומהו בעצם ההבדל בין מגדל משרדים לבית דירות רב־קומתי? ואיזה גג טוב יותר לצורכי התבצרותו? ביתר פירוט הוא שב ומרכיב את קבוצת הגורמים לשלמות שאותה הוא מחפש. גם לשכבת הזפת השפוכה על הגג יש כאן חשיבות, שהרי אם זו תתרכך מדי הוא עלול לשקוע בה בשעת ריצתו השפופה וליפול. ועד שיעבור לירי נכון ממצב שכיבה, הם ינחתו על הגג ויקדימו אותו. והסדקים, אותם סדקי־בנייה רחבים, הממולאים בכל מיני חומרים, גם להם יש חשיבות. שלא יתברר ברגע האחרון שבחר עמדה מוקפת בחריצים מכשילים, שאפילו את תרמיל המחסניות לא יוכל למשוך אחריו במהירות. אין צורך להזכיר איזו רתיחה תתחולל על רצפת הזפת הרכה כשיתעופפו התרמילים הרותחים וישקעו בתוכה, ממיסים את פניה לנוזל שחור ושמנוני. גם על הפרטים הזעירים יש לתת את הדעת, ועל הכול צריך לחשוב מראש. כמה ידיים יש לאדם אחרי הכול? והוא הרי רוצה שהעמדה תהיה משופרת ומלאה בכל טוב, גם על הרדיו־טייפ חשב ועל שירי העם הנוגים שאותם אהב. אותם שירים שהנבואה הקודרת הצפונה בהם תמיד מתגשמת בסופו של אביב־אושר קצרצר. הוסף לכל אלה את הריפוד ההכרחי כדי שלא להיכוות בשעת הירי, ויש לך ערימת ציוד נכבדה.

בן נפלי, בדרכו לדירתו, מחשב את כושר הסחיבה של שני קטניו, את כושר המעמס של ידיהם הזעירות. מה יוכלו לשאת ומה יהיה כבד מכוחם לשאתו. ומה תוכל האומללה לשאת בשעה שכמעט ברור לו שאתה לא יילכו הדברים בפשטות. היא תבעט, היא תנשוך, היא תקפץ על רגליה. הצרחות שלה וההיסטריה הקולנית שלה יישמעו עד לאיצטדיון הכדורסל. הוא מעלה את ידו וממשמש בתוך כיס חולצתו הצבאית ומוודא שאטמי האוזניים הפלסטיים שחולקו לכל המתגייסים ישנם במקומם. האטמים אינם נעימים לאוזן והם מקיזים מתוך אוזניו הפרשה לא נעימה שנודף ממנה ריח רע. ואם לא תצרח ממש מקרוב, לא יתקע אותם באוזניים כדי שלא יגרדו.

בשעה קרובה לשעת הצהריים, כשריחות התבשילים מפכפכים מן הדלתות לאורך המדרגות, הוא נעצר לפני פתח דירתו. וכשפתח אותה והדף אותה פנימה בכוח, בדרך שונה לגמרי מדרך כניסתו הרגילה, ראה בפניה של האומללה כל מה שצריך היה לדעת. מבע פניה הדהום מכניסתו האלימה גבר כשפנתה לאחור, צעדה מעט מתוך המטבחון הקטן וצעקה מתוך גופה, ואלמלא אטמי האוזניים היה גם הוא נחרד לשמע הצעקה כמו שנחרדו שני הקטנים שהפסיקו לריב מעצמם וקרבו לראות מה מתרחש בין הגדולים.

וכשהסביר לה ששאלותיה אינן נחוצות, ואת ההסברים הנכונים ייתן לה בשעה מאוחרת יותר, כשיתפנו מלחץ הסידורים החייבים בביצוע מיידי, נדמה לו לבן נפלי שאשתו המסכנה משלימה עם הופעתו ודוחה באמת את תמיהותיה לשעה מאוחרת. וכשביקש ממנה שלא תאמר כלום במעמד הקטנים ותסייע בידו להביאם אל הגג שבחר, נדמה לו שהיא מבינה במה הוא מדבר וגם מבטיחה כאילו שהכול יסתדר. והיא בטוחה שהוא יתייצב שוב אל תחנת ההסעה שלמטה בעוד שעה או שעתיים. והיא לא ראתה בזה משהו נורא או יוצא־דופן, ולאחר שנרגעה קצת גם אמרה לו בקול שדברים כאלה קורים עכשיו הרבה. והעיתונים שהיא קוראת מלאים בהם בכל יום. ורק אתמול או שלשום ראתה בעיתון הערב שלה סיפורים מפחידים על סרבני־לבנון שעשו הצגה שלימה במגרש ההסעה, שם למטה, ליד האיצטדיון. ולא הועילו השוטרים הצבאיים, ולא המפקדים הבכירים ולא קציני בריאות־הנפש שהוזעקו מבית־החולים הקרוב. וגם לבן נפלי שלה מותר להיתפס לרגע של סירוב והיא יכולה להבין לרוחו הנסערת. ואם הוא רוצה הרי היא יכולה לטלפן מייד ליחידה ולבקש שם במשרד שיקראו לאחד מחבריו הטובים. עדיף שיהיה עורך־דין. אין צורך להתרגש, הכול יהיה בסדר. ואפילו את שקיות הסנדוויצ’ים שארזה בלילה בחבילות אין צורך לפתוח, אלא אפשר להכניסן לתא הפירות שבמקרר עד שייצא שוב לדרך. והגבינה לא תתקלקל, כי היא טובה, ועל הנקניק כדאי להגן באיזו דרך כי היא זוכרת את שבחי החברים שאמרו לה שהיא רוממה את רוחם בשעה שליוו את השיירה הארורה ההיא, בכביש החוף, בדרך לצידון.

אבל בן כבר לא היה מסוגל לשמוע איך היא מוסיפה דברים ואיך היא מנסה בכוח לשונה לרדד כל מה שהכין בלבו, ואיך היא הופכת הכול לסידרת רשמים עלובה ממה ששמעה וממה שקראה בעיתון הערב שלה על הסרבנים ועל המשתמטים למיניהם. והוא אחז לפתע בשתי ידיה ולחץ אותן, עד היא השמיעה אנקת כאב והפתעה. ואז העלה את ראשה אליו, לאט אבל בכוח, והיא נאלצה להֵישיר פניה אליו ולהביט ישר בתוך עיניו. ולרגע נדמה לו שהוא רואה בעיני רוחה את השומר הקשיש ההוא, הספקן והציניקן, מבית־ההסתדרות החדש בירושלים הרחוקה, וגם היא נזכרת איך לא הניח להם להתחמק ודרש שישאירו בידו את תעודות הזהות שלהם, את שתיהן, ואיך אחז בהן והניחן זו על גבי זו, קפוצות בתוך ידו, כאילו חובר שם גורלם לתמיד.

ואז חילץ את שני האטמים מתוך אוזניו ושמע אותה גונחת על כתפו בבעתה.

ד

ממש כמו באותו מגדל רחוק, הנטוע בלב גבעות החַמְרָה, מוקף פרדסים, והוא, בן נפלי, טירון מבוהל מעוטף בבגדי חורף כבדים של הצבא, עומד למרגלותיו ומותח את צווארו כדי שיראה מה באמת מתחולל שם על ראש הבטון החשוף, הרי הוא כאן, בצהרי יום רכים ולחים, בקיץ שטרם פיתח את עונשו המלוהט, באיזה יום של אמצע יוני, אלף תשע מאות שמונים וארבע. כמה שנים חלפו מאז אותם ימים למרגלות המגדל ההוא? חמש־עשרה? או שמא³ נבלעו הדברים בזכרונו משנים אחרות? האם גם אז חישב בחיפזון מהו גובהו המדויק, מה עובי קירותיו, כמה זמן יחזיקו מעמד נגד המטחים המדויקים של צלפי־המשטרה? האם העלה אז בדעתו שיכרע פעם, אפוף באבק הבטון ומוקף בנתזי הכדורים, ימינו אוחזת ברובה הצבאי ושמאלו מרגיעה את שני הקטנים המבוהלים עד מוות?

כאילו לא חלף מאז הזמן ולא נכזבה תוחלתו, כאילו הכול עדיין פתוח ומקוּוֶה ותלוי רק בו עצמו, בבן, איך יוליך את החוט המתפתל של חייו. כמו הנער הניצב משתאה מתחת למגדל בלב הפרדסים, וחלומות נפלאים סובבים עליו. חלומות שמציירים את חייו באור מתוק, כמו האור הנשפך מזהב התפוזים התלויים מסביב. וכמו הריח הנעים שהם נותנים בשתיקתם. ואם גם חלפו אותן עשרים שנה, ואם גם הוא מתחיל היום הכול מחדש, כאילו כל מה שחי עד היום לא חי באמת. כאילו לא כל מה שהתנסה בו, אהב, חמד, ביקש, כאילו כל אלה לא היו באמת. הרי הוא צריך להתגאות בתוך לבו שדווקא הוא, מכל אלפי האלפים הזורמים ברחובות שמתחת, שדווקא הוא נחת כאן למעלה, בראש מגדל המשרדים בקרן רחוב לה־גארדיה. בידו הרובה, שני הפתילים המאדימים בידו השנייה, ומאחוריו פני יתומיו המכווצים ומכודרים זה בזה כמו גורים שנעזבו. וְאַמוּלָתוֹ מוכת התדהמה, שהדיבֵּר אבד מפיה, מצויה גם היא כאן בסביבה. ואולי לא עמד לה כוחה והיא נשארה אחריהם כושלת במעלה המדרגות? ואולי לא הקפיד עליה מרוב שעלה הדם אל ראשו, וכשהטיח ונעל את דלת הברזל הצבועה בצבע חלודה לא בדק אם עברה גם היא אל רחבת הגג?

בן נפלי זכר איך נולדו הקטנים ואיך מיהר לבית־היולדות לראותם, ואחר־כך זכר גם איך אספם הביתה עם אמם. הראשון נולד עדיין בבית היולדות הישן שבלב המושבה, לא הרחק ממחנה העולים הישן שהריסותיו עוד ניכרו מסביב. הוא זכר את ספסל העץ הירוק שבכניסה מימין מתחת לעץ הפיקוס האדיר, ששורשי האוויר שלו כרו מנהרות צל מופלאות. הוא זכר איך הצטמרר על הספסל כששמע את צעקותיהן של היולדות. ואחרי שנה או שנתיים, כשנולד השני, כבר נסע לבית־היולדות החדש, אגף שלם בתוך הקמפוס הנבנה של בית־החולים האזורי. שם הלך לאיבוד בינות לריקועי הנירוסטה המבהיקים, דלתות הקפיצים הנסגרות מעצמן, החדרים מוצפי הלוֹבֶן. הוא זכר את החיוך המתנצל של אלמנתו ואת ידיה החיוורות, נטולות־הדם, הנחות בעייפות על כיסוי המיטה. אותם שני הקטנים, שאם רק יושיט לאחור את ידו הפנויה מן הרובה ואם רק ישמוט למטה אותם שני פתילים מאדימים, יוכל לפתוח את כפו הקמוצה וללטף את ראשיהם קצוצי השיער שעליהם אהב להעביר את ידו, כנגד כיוון הצמיחה של שערם הרך.

מערכות הכריזה המשתוללות מזה שעה כמעט מטריפות עליו את דעתו. בצריחות של משוגעים הן מכריזות והולכות מרחוב לרחוב. ואף כי בן ידע שהקול המאוס בוקע מצלחות המתכת התלויות על מגדלי האזעקה העירוניים, בכל זאת בלש למטה ברחוב ודימה שהוא מזהה את המכונית הכחלחלה שבתוכה יושב מי ששלח את צלפי המשטרה אל הגג שמנגד, ומי שאומר להם עכשיו תירו עכשיו חידלו. באותם ימי נעורים רחוקים העולים היום בזכרונו, לא היו מערכות הכריזה רעשניות כל־כך. ומה כבר יכול לבקוע מתוך שפופרת פח מגוללת, שרק בשעת רצון אפשר לכנותה מגביר־קול? ואם צריך היה להודיע הודעות חשובות כגון זו שצריך להיזהר כי בצומת לה־גארדיה יש יריות ופוגעים בכל הכיוונים, הרי מישהו צריך היה להתאמץ בשביל להפיץ את הידיעה ולהתרוצץ בין האוהלים הפזורים, ולשוב ולחזור על צעקותיו פעם ועוד פעם עד שקולו ניחר לגמרי.

בן סובב בעיניו בין מגדלי הברזל העירוניים, ממש כאילו קשרו קשר סמוי כנגדו. הם מצריחים מולו בקול־הסירֶנוֹת החורקני והנורא שלהם, כאילו התקפת מטוסי אויב מתקרבת אל העיר בהפתעה, והתושבים משולחים בריצה מהירה אל המקלטים הציבוריים. דו־קרב מתמשך כנגד יחידת צלפי המשטרה הוא מעמס מכביד. ידיו הדואבות, עיניו המטושטשות, קרעי בגדיו, אבק הבטון, הטיח הצורב, המכסה הכול בעננה צפופה. בעין של אחד רחוק השקיף בן נפלי על זוג ידיו, ידיים של שוגה בחלומות. אצבעותיו ההוזות, הלוחצות על ההדק בתנועות סחיטה עדינות, כמו שלומדו בצבא שנה אחרי שנה. בתחילה שגה וחשב שכל העיר תצטרף אליו. חשב שהרחובות ישחירו מרוב אדם. שכל החיילים מרחבת החנייה הענקית של האיצטדיון, אלה החיילים המחכים בסבלנות כמו נואשת להסעתם, אלה יפוצו בין החצרות, מריעים ומזמרים, ומתהוללים בדילוגי שחרור עליזים. ממש כמו שראה פעם אחת בירושלים באיזה אחר־צהריים חורפי ובהיר. הוא עמד עם אשתו המסכנה ושני פעוטים אצל רחבת הכותל. הר־הזיתים שבמזרח הלבין מן הקרינה החוזרת של השמש. ולפתע נשמעו קולות כבדים ועצובים נעים ומתקרבים מצד מערב. על ההר, ממש ממול עיניהם, נהר נחש שחור של חרדים, אלפים על אלפים לבושי שחורים, מהלכים בקצב מהיר, מובילים לפניהם לקבורה איזה רב מפורסם. תוך כמה דקות כמו לקה אור השמש, וכל המדרון המלבין של הר הזיתים השחיר כולו מהמון המספידים. מהמקום שבו עמדו אפשר היה לראות איך נחפזים האחרונים שלא להחמיץ. ומסביב מקפצים אנשים ומתהוללים מחמת הצער כמו חיפושיות קטנות.

הפעוטים נצמדו אליו כמאליהם וגיששו אחר ידיו בחשאי. והמסכנה גם היא הטתה אליו ראשה. והם עמדו ארבעתם ללא נוע, כאילו הם חוזים במראה שלא יועד כלל בשבילם. כאילו במקרה לגמרי זכו לראות תמונה לא להם שאינם יכולים להבין את פשרה. כשיצאו לאטם, בגוש משפחתי הדוק, אל מחוץ לרחבת הכותל, ובחוץ החל כבר להחשיך, עוד הפנו הקטנים ראשיהם לאחור לעבר הר־הזיתים הנבלע באפלה. כמו רצו להיווכח שמה שראו באמת היה ובאמת ראו, ולא איזה חלום רע ומטריד. בן נפלי היה מכריז עכשיו במערכות־הכריזה המרושעות ומגיד להמונים מה שבוער בתוך לבו. הוא היה גורף את ההמונים אחריו, מדביר אותם תחתיו, ומושך בהם אל מחוץ לכיכרות, החוצה מהאיצטדיונים, הרחק מהרחובות. הנה ראו, קרא אליהם, שומט את הרובה, מנמיך את הכוונת, פורק אפילו את המחסניות ומטיל אל ההמון את אלפי הכדורים שנצברו אצלו מתחת למעקה הבטון. כאילו חיסל מתוך חוסר תקווה את ביצוריו, את עמדות החליפין שהכין בעמל רב, את מצבור התחמושת שלו. ואחר־כך, נטול נשק לחלוטין, מפורז עד עמקי נשמתו, הוא מוליך אותם במעלה הארץ הטובה והירוקה. הים המכחיל רובל לשמאלו, ההרים המסגילים נרכנים מימינו, ולפניו בולטים הסלעים הגירניים הלבנים של ההר המאורר בואך העיר הרעה צידון.

כאילו כל העם הרב שלמטה אינו אלא שיירה קטנה שיש ללוותה, ולהביאה בביטחה ללא שום נפגעים אל המקום שבו מצפים לה כל־כך. כאילו לא המכוניות נוסעות בשיירה הארוכה, אלא העם באלפיו הולך בה. כל שנותיו, כל שיכול היה לבוא בחייו ולא בא, אֲמוּלָתוֹ, קטניו המסופרים כקיפודים, חלומותיו, כולם נוסעים בשיירה האחרונה שהוא מוליך.

ובן מתפלא על עצמו לרגע, כיצד הוא מסרב פקודה ומשתמט מהשירות דווקא עכשיו, ברגע האחרון, כאשר כל חייו מסתדרים לפי סדר היציאה ומצפים לו שיבוא ויוליכם. והוא מתרומם לקרוא אליהם, לגלות בפניהם את לבו המלא, והוא רוכן מעבר למעקה המגן מעבר לביתן המעלית המוצק. אלא שצרור כדורים של צלפי המשטרה האורבים לו מנמיך את ראשו ומצמיד אותו חזק אל הבטון.

איך באמת נסתיימו הפרשיות ההן של הבחורים שהתבצרו על המגדלים? האם לא נדפסה שום חוברת בעניין עד היום? פעם יקום מישהו שיפקח את עיני המְסוּמָאִים. יש ודאי משהו בארכיונים של מערכות העיתונים, אבל נותרו גם כמה עשרות עדים חיים. יש מהם שנפצעו בשעתו מהצליפות הפרועות של המתבצרים. ויש מהם שעמדו שעות מתחת למגדלים. בחשיכה, בקור, ברטיבות, והפצירו ביורים שיניחו את נשקם ויירדו למטה. מה קראו אליהם בשעות הארוכות ההן? האם באמת הזכירו להם תמונות מילדותם הרחוקה? או שהביאו לפניהם קטעים מרגשים ממחברות נוער נושנות? האם הראו להם ממרחק תמונות דהות מאלבומים מצהיבים? או אולי דיברו על לבם והוכיחו להם בסבלנות אין־קץ שאין איש יכול להימלט מגורלו? בן נפלי אינו מוצא מנוחה על הגג. הירי המדוייק של צלפי המשטרה מגלה בתוך שניות כל מסתור חדש שלו. כאילו עיני העיר כולה נעוצות במשקפת גדולה העוקבת אחר כל שערה משלו, כל אדוות עור, כל נימת דם מתנועעת. הוא חש שהם מתקרבים. בדקות האחרונות הוא יורה עליהם כמכונה ואפילו אינו עוקב בעיניו צרובות־הסיד אחר מעוף הקליעים. הוא אינו יודע היכן נשארו הקטנים ומה עלה למסכנה. כעת רק הוא, כחתול נרדף, סובב את ביתן המעלית ואת זיזי הבטון המתלבטים מעל הגג. התרמיל נגרר אחרי כתפו לכל מקום והוא יכול לשמוע את רשרוש שקיות הפלסטיק. ויכול גם לראות את הפתקים הקטנים שהיא כתבה והכניסה לתוך השקיות. “נקניק” בשקית אחת, “גבינה” בשקית שנייה ובשאר הירקות שנותנים ריח טוב. ואלמלא הרובה ושני הפתילים המאדימים שבידיו היה רוכן ומפתח את רצועות התרמיל, ואולי אפילו מתאזר וחוטף נגיסה אמיצה מהסנדוויצ’ים הטעימים מעשה ידיה. ואילו היתה כאן בסמוך היה גם אומר לה מלה אחת, לפני שהכול נגמר בתוך ענן האבק שיבוא לאחר ההתפוצצות.

אבל צלפי המשטרה הארורים אינם מרפים ממנו, והאש שלהם מרדפת אותו מצד אל צד. קודם, כשירה בהם, עדיין היה מטרה קשה להשגה. זריז וחמקמק. בזריזות התנפל ממרבץ למרבץ, והחליף עמדות בכושר של נער בגדנ"ע. אבל עכשיו, שכוחותיו עוזבים אותו והוא נשאר רק עם כמה זכרונות יקרים, עם שקיות הפלסטיק שלה ועם אותו דגדוג מוזר בכפותיו, אותו דגדוג של געגוע קשה לראשיהם המכּוּסָחִים, שבילדותו היו אומרים עליהם ראשיהם המְצוּפָּחִים.

כעת היה אולי רוצה, רוצה מאוד, אין, אין אוויר, אש ואבק, שוטרים מדלגים, עייפות הידיים, הרובה הנשמט, גג שנגמר פתאום, מעוף אל רחוב רחוק. הגשר החדש, האבנים הגדולות המתקרבות במהירות, אבנים מחוזקות אל הדפנות ברשתות ברזל, כמו בשַׁכְפָּ’צִים ההם, בַּמוּצָבִים הרחוקים, ומשהו חמים וסמיך, סמיך וּמְעוּבֶּה, מעובה ורטוב, זורם זורם אל תעלת האבן הצרה, המוליכה אל הים את נחל איילון.

ה

בסופו של אותו שבוע, נדפסה רשימה קטנה בגליון השבת של עיתון “דבר”. שם הרשימה “גלויות מצוירות: בשיירה מעל לזַהראָנִי”, גלויה אחרונה בסידרה. העיתונאי מ“דבר” כתב בגלויה הגיגים ציוריים על מוראות המלחמה בלבנון, על תעתועי השֵירוּת הקשה, על פגישות משונות עם אנשים רחוקים, על ציפורים רצוחות ועל נהרות זורמים בחוזקה. והעורך בנדיבותו, או אולי לכבוד הרשימה האחרונה בסידרה, נתן אותה במסגרת אדומה כפולה, כזו שהעין מייד נמשכת אליה ותרה כאילו מעצמה אחרי הדברים הכתובים. מה נכתב שם ברשימה, שלא נכתב בכל עיתוני השבת, באותם ימים של ראשית קיץ תשמ"ד?

העיתונאי פתח ותיאר את ההכנות ליציאת שיירה אל הקווים הקדמיים באזור הזהראני. גיבור הרשימה, חייל מילואים מתבגר וספקן, צופה בהכנות לצאת השיירה ובלבו צפים ועולים געגועים לימי־נוער רחוקים שחלפו, לשמחת המרחבים הפתוחים שהיתה פוקדת אותו אז בנסיעותיו, דקירות הפחד, רגשות הצער והדאבה. וכל אלה נחרזים במין מתיקות נעימה. במשפטים קצרים מקוטעים, מלווים בהפסקות עמוסות משמעות. מקפים רבים מסתדרים מאליהם בשורות רומזניות וקבוצות של שלוש נקודות מתארגנות מעצמן, קורצות אל הקורא החורש ברשימה, ומטילות עליו מעין פחד סתום ממה שנסתר ממנו, ממש כמו בספרי הנעורים הרחוקים שבהם הובלטה הרפתקה בסימנים הגחמניים הללו.

העיתונאי חטף את קוראיו מעל כורסת השבת שלהם, הכניס אותם עם השיירה לכביש־החוף, העביר אותם על־פני מחנות־הפליטים, על־פני הריסותיו של בית־הממשל שבמבואות צור, הסיע אותם על־פני הגשרים המופצצים של נהר הליטאני. ותוך כדי נסיעת השיירה, תוך כדי שריקת הרוח, תוך כדי מעוף גרגרי החצץ, אל מול משקפי המגן המתוחים על פניהם של מובילי השיירה, הוא נעצר ומצטט, לכבודם של קוראי השבת שלו, ביד חופשית וגם לא לגמרי מדייקת, מתוך שיר מיוחד שנדפס סמוך לאותם ימים באחד מעיתוני הערב.

“המשיח מלה־גארדיה” מאת איזה משורר מתחיל ובלתי ידוע, אחד מאלה הרבים ששירתם ניעורה בימים האפלים של המלחמה בלבנון. כל השיר כולו מחזיק פחות מעשרים שורות שאין בהן אפילו חרוז אחד.

"משיח מלה־גארדיה שהולך

משיח מלה־גארדיה שעולה

במדרגות, אל המגדל המתנשא…"

בינתיים חולפת השיירה במרוצת פראים על־פני הפרדסים הסוגרים באיום על כביש החוף. על־פני גדרות האבן, משוכות החבלבל המַסְגִילוֹת, שדרות הקזוּארינוֹת שהרוח שורקת בחוזקה בין מחטיהן. משהו עומד להתרחש. מישהו אורב לשיירה באחד הפיתולים. אבל עד שיתקוף מן המארב, ויעלה קול הנפץ הקשה, מותח העיתונאי מ“דבר” את קוראי השבת שלו ללא שום רחמים.

"… עם זוג מחסניות מלאות

רובה ושני פתילים מאדימים ביד…"

העניין מתחיל להתחוור. בין נוסעיו של הג’יפ המוליך את השיירה מצוי מישהו שגורלו נחרץ. האם יעלה הג’יפ על מוקש באותו מעבר צר שכביש החוף מתקרב בו אל הים? האם תיפתח על הג’יפ אש תופת מאחת הגבעות המסולעות? העיתונאי פורש את הסיפור אט אט. יש לו זמן. שבת שלמה ממתינה בנחת מעבר לגליון העיתון, ומה צורך יש להיחפז? האם יעצור הג’יפ, לרגל תקלה בלתי צפויה ברחובה הראשי של צור? האם יזנקו מפתחי הבתים עשרות תוקפים ויעוטו על אנשי השיירה, יפתיעו אותם לגמרי, מגיחים מתוך הצל העמוק של מרפסות הקיץ?

"מערכות כריזה משוגעות

כורזות על פני העיר:

יש משיח בלה־גארדיה

קרוב לצומת, זהירות…

כאן מגלה העיתונאי, בעזרת המשורר הנרגש, פרטים נוספים על הדרך שבה בחר האיש לרדת אל סופו. הוא כאילו מסרב פקודה למפקדיו, אינו מצטרף אל חבריו המגויסים ומתעקש שלא לעלות עם האוטובוס למחנהו שבלבנון הדרומית. הוא בורח אל ביתו, כך נראה מתוכן השיר הלא־ברור, נכון יותר נס אל דירת המגורים שלו הנמצאת בבית דירות גבוה בקצה יד־אליהו, סמוך לגשר לה־גארדיה החדש. מרחק של כלום מצומת הסואנת.

ומה עם השיירה? בינתיים השיירה עוברת. כלבי הכפרים מנַבְּחִים עליה, ילדים מְצַעֲקִים, ציפורי הטרף מַצְרִיחוֹת. אבל השיירה טסה ודוהרת בין הים המכחיל שלשמאלה, ובין הגבעות המוריקות שלצידה, מימין. הלאה הלאה צפונה ללא עיכובים, ללא עצירות, צפונה, קדימה אל העיר הרעה צידון. שיירה כזו אי אפשר לעצור. משהו חזק מכוח אנוש מדהיר אותה אל איזה קץ מחריד. והמשורר הנאיבי אינו נח, אינו נרגע, והוא ממשיך בתיאוריו המסורבלים:

"אומרים שהוא חמוש

אומרים שהתבצר על גג בטון

על גב אשתו האמוּלה

ושני קטניו…"

המשורר רומז והעיתונאי קולט ומפתח ומגדיל. והתמונה נפרשת כך: מכל אנשי השיירה היושבים קפואים, כפותים על מושביהם, עקודים בקישורי החגור הגסים ועטופים באפודי־המגן, רק איש אחד צופה אל מחוז הנסיעה. דעתם מוסחת מן הסוף מרוב שפעת הפרטים הזורמת אל עיניהם. קוצים שהתייבשו, מדורות קטנות בשולי הפרדסים שמבעירים בהן גֶזֶם מיותר, יונים אפורות מקננות בצמרות דקלים, נשורת חומה וריחנית של איצטרובלים. רצועות הקסדה המעיקות, לחץ האבזמים, הזיעה התוקפת כל מקום פנוי. אבל עיוורונם אינו מעוור את עיניו. הוא כבר מצוי מעבר לכל זה. הוא כבר סיים אל נסיעתו. בשבילו השיירה כבר אינה משימה מסוכנת אלא ליווי מכונית מהיר לאיזה מחוז חזוי ורחוק.

"תנועותיו שקטות חתוליות

בטוח שהמון נגרף אחריו,

מרים קנה, מכניס לכוונות…"

משורר־הבוסר המצוטט ברשימתו של העיתונאי מ“דבר” אינו מרבה לברור במלים. מלים המוניות נכנסו לתוך השיר והתיישבו בניחותא ליד מלים טכניות. מי מהקוראים יודע מה פירוש “להרים קנה”? ומה פירושן של המלים “להכניס לכוונות?” הנאיביות שלו גם אינה מצליחה לשכנע. הרי כל קורא פשוט יכול לנחש מייד שיש כאן שתי דרמות המתרחשות בו־זמנית. ומי יכול להימתח כל־כך משתיהן גם יחד? התגיע השיירה אל מחוז חפצה? התעבור דרך החתחתים שלה בשלום? האם לא ייפגע איש מאנשיה? ובו בזמן על המשורר לדאוג גם למהלכיו המופלאים של המשיח מלה־גארדיה. איזה מטורף כנראה, שיצא לגמרי מדעתו, והוא מתחיל לארגן עכשיו, בשלוות מטורפים אמיתית, שלב אחר שלב, מרחץ דמים נוראי. במקום לרוץ בגלויה המצוירת אל סופה המאיים, כדאי אולי לנטוש את השיירה כעת, בעצם מרוצתה. לטוס במהירות לצומת לה־גארדיה, לאתר בדיוק, אם רק ניתן הדבר בלחץ הנסיבות הגובר, את בניין המגורים הגבוה, להתעופף אל אחת מקומותיו העליונות ולעצור את המשיח באופן מיידי ובכוח אם אין ברירה אחרת, שהרי הוא מתכוון לעקוד את שני קטניו על גב אלמנתו. הנה, המשורר ממשיך בקצב שאין לו מעצור:

"ואחר־כך הלחיצות, באצבעות הוזות:

לא בשמים הוא, רק כאן על המגדל,

בקצה רחוב לה־גארדיה…"

הו אלוהים, עשה משהו שיעצור בשתי הדרמות המקבילות מלהשתפך בנהר אחד של דם. ובאמת נדמה לקורא שיש משהו בבקשה הזו הנרגשת, מפני שמאחת המשאיות של השיירה נשמע קול פיצוץ עז וענן אבק נירום מגלגליה האחוריים. וכבר ברור שאין מנוס וצריך לעצור את השיירה, לארגן אבטחת יום בשהייה ולהחליף את הגלגל המנוקב במהירות כדי שהשיירה תוכל להמשיך לדהור.

תִּרגוֹלֶת החלפת גלגלים מתבצעת בשיירה למופת. הנהגים ועוזריהם תופסים עמדות חיפוי. חיילי הליווי מוקפצים למעלה אל גגות המשאיות. והג’יפים הזריזים משוטטים מסביב לשיירה הדוממת כמו כלבי־רועים חסרי מנוחה. ופתאום אפשר לנשום לרווחה. אפשר להתיר את קישורי הצַמְדָן הזִיפִי המחניק, לפתח את חרצובות החגור ולהקשות כלפי שמי הקיץ התכולים שמא גם שם לא הכול מתוכנן כהלכה. ואולי גם בדברים הבאים מלמעלה יש פְרָצוֹת שאפשר לאיש הנרדף לחמוק בעדן מגורלו. ואז גם מתגלה שהשיירה תקועה ליד בית־מטבחיים כפרי שהקצבים נותרו בו על עומדם, מופתעים, אילמים, וסכיניהם נוטפים דם כבשים מְעוּבֶּה. הים אינו רחוק מכאן, ודמן הסמיך של הבהמות השחוטות עובר כברת דרך קצרה עד שהוא נספג בשפת הים.

הרגשה משונה יורדת על חיילי השיירה, על העיתונאי מ“דבר” ואולי גם על הקוראים המחזיקים בגליון השבת שלהם. מעין פסק־זמן מפתיע לחלוטין, לא מבוקש כלל, העוצר לגמרי את מרוץ העניינים. האם הוא במקומו, האם יש לו השפעה מרגיעה, או שמא הוא רק משהה את הסוף הרע, הגלוי מכבר לכל מי שלא כיסה את עיניו עד עכשיו? מן הפרדסים הסמוכים לכביש מסתלסלת שירה מזרחית, המלפפונים הרעננים נותנים ריח נפלא, ובין משוכות השיטה מצהיבים לימוני־מחמדים. ורק המשורר כבד־הלשון ממשיך לתקתק בשורותיו הקצרות את מהלכו של הזמן.

"מטרה נעה קשה להשגה

לצלפי המשטרה ומעמס נורא

על צוואר אשתו, על לב בניו…"

ההפסקה נגמרה רבותי, אנא תפסו את מקומות התצפית הנוחים שלכם. המרדף מתחיל. לא נוכל להרשות למשוגעים להסתובב חופשיים בעיר הזאת. ראו הוזהרתם. הוּתְרֵיתֶם פעמיים, אוּיָמְתֶם מספיק. עכשיו הוא מכריח אותנו לפעול בדרך שאין ממנה חזרה. משיחים זה דבר יפה, אבל במקום אחר. למה לא בא עליו התקף המשיחיות בהיותו בשירות בלבנון? מדוע דווקא כאן, בביתו, על צוואר אשתו המסכנה, על לב בניו הקטנים? הביטו, שום תקווה מתקוותיו המוּפרכוֹת לא התקיימה. ראו בעצמכם, ההמון לא נגרף אחריו, הרחובות לא התמלאו באוהביו וכיכרות העיר נותרו מיותמות. אצבעותיו ההוזות אינן מראות את הדרך הקצרה למלכות השמים. איש אינו מצטרף לכוחותיו. לאן חמקו כל אוּגדוֹתָיו? מדוע הוא שוב לבדו ברגע הקשה הזה? אפילו היא, המסכנה, אינה מבינה דבר מכל דיבוריו. חיוורת ובקושי נושמת והילדים כבר מעולפים מפחד. אל מי הוא ממשיך לבַרבֵּר בין היריות?

אתם רבותי תצטופפו ככל שתרצו, אבל רק מאחרי מחסה בטוח, כי תיכף יתגברו היריות. אפשר כבר להריח את אבק־השריפה באוויר. ורק תזכרו לפנות מקום טוב לעיתונאים הנדחקים. גם אם יאחרו אל תתפסו את מקומם. אחדים מהם רְתוּקִים אל הטלפונים במערכת. זרם של ידיעות רעות מלבנון. שוב נלכדה שיירה במבואות צידון. יש נפגעים, עוד לא ברור כמה. הידיעות מספרות על ג’יפ שנשרף ומשאית שהתהפכה וקרב קצר שהשתולל במבואות צידון, מעל לזהראני. כעת כולכם זוזו הצידה, תנו ליחידת הצלפים של המשטרה לדבר. המשוגע התחיל לירות אל הרחובות, ממש כמו שחזה המשורר הרדוד בעיתון הערב:

"מטרה נעה קשה להשגה

לצלפי המשטרה ומעמס נורא

על צוואר אשתו, על לב בניו

ילדי הערובה של כל חייו…"

אבל כמה יפות היו כוונותיו. וכמה רצון טוב השקיע בתוכניתו. שהרי אם העם אינו שועֶה אל מי שמושך אותו בטוב, אולי ישעה אל מי שמושך אותו ברע. ומה הוא כבר רוצה בסך הכול? להימנע משפיכות דמים מיותרת, להתחמק מגורלו המיועד ולהגשים חלום נעורים נושן. להינשא מעל להמונים ומעל לרחובות ומעל לחצרות המוזנחות. לגאול אותם רצה. בכוח ולא בנעימות. באותו כוח שהם מתעקשים להפעיל על־מנת שלא יזכו להיגאל. באותה מנת־דם שהם מוכנים לשפוך כדי להרחיק מהם כל סימן וזכר להליכתו אליהם. ומהי האלמנה שהקריב למענם ומהם שני ילדי־הערובה שעקד למענם? כשהגיעו השוטרים בפעם הראשונה לשמע המהומה העולה מהדירה הוא אמר להם: זהירות, יש כאן משיח. שלא תנסו לפגוע בו. שלא תרימו עליו יד. ולנוכח צחוקם ודברי הזלזול שהשמיעו התעמקה נְחִישׁוּתוֹ.

וכשבאו בפעם השנייה, ומערכות הכריזה שאגו ברעמים והטריפו עליו את דעתו, ביקש מהם לנהל משא־ומתן בשקט אם אפשר, כמעט בחשאי. וכשהם סירבו וגידפו אותו מאחורי דלת הברזל הנעולה של הגג, הוא קרא אליהם בקול הוזה: זהירות, גם המשיח נזקק לפעמים לרובה. ואיים גם עליהם וגם על שני עקודיו הקטנים. ואחר־כך כשדיבר אתו מפקד יחידת־הצלפים ואמר לו שזהו באמת הרגע האחרון ואם הכול היה בדיחה עד עכשיו, ומשחק שיש בו כמה משתתפים, הרי כעת הכול נגמר. ואין יותר משחקים מעל לצומת לה־גארדיה ההומה. המשטרה אינה יכול להרשות משחקים מסוכנים ביד־אליהו בצהרי היום. ומישהו ייתן את נפשו על מעשה ההיתולים הזה. וכשרצה לפרוש לפני מפקד יחידת הצלפים את פרטי תוכנית הגאולה המקֶפֶת שלו, נתקף ההוא עצבנות וחרחר ברוגז מעבר לדלת שהוא מתכוון לספור בקול רם עד עשר, ואם לא ייצא ולא יסגיר את עצמו, הרי הוא ואנשיו יפרצו מייד אל הגג ויעשו בו כלה. וההמשך אינו ידוע, וגם לא יוכל להיוודע אף פעם, כי בשוך היריות ובשקוע האבק לא נותר מי שיספר על יתרונות תוכניתו של המשיח מלה־גארדיה.

"ילדי הערובה

ילדי הערובה

ילדי הערובה של כל חייו."

עד כאן לשון הגלויה המצוירת, שהיתה אחרונה בסידרת הגלויות המצוירות שנדפסו בעיתון “דבר” באותו קיץ של אלף תשע מאות שמונים וארבע.