רקע
אלישע פורת
הבן האובד
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: : גוונים; תשס"ג

 

א.

כשמלאו עשר שנים לפטירתו של אבי ז"ל, ובמלאת שלוש שנים למלחמת יום־הכיפורים, נכנסתי יום אחד, בדרכי לירושלים, למערכת העיתון, והזמנתי עצמי לחדרו של העורך הספרותי. הכרנו כבר מפרסומים קודמים שלי במדורו, והוא קיבל אותי במאור פנים. בכוס קפה ובתלונתו הנצחית והמוכרת על הדורות שפוחתים והולכים. “ומה יהיה עם הספרות העברית? מי יעבוד אותה כמו שעבדו אותה מייסדיה?” שאל אותי בדאגה כנה, “כמה אוהבי ספרות אמיתיים, כמו שהיה אביך המנוח, חיים עדיין?” השמעתי אנחה עמוקה, הצטרפתי לקובלנתו, ונשענתי לאחוריי אל משענת הכיסא. הצצתי מעל לכתפו, מבעד לחלון הגדול, אל הגגות המשוננים של רבי־הקומות החדשים. כל הגדה הימנית של נחל־האיילון היתה אחוזה בדיבוק של בנייה. ומה למראה הפעלתני הזה ולשיחתי עם העורך הספרותי?

ואני אמרתי “בדיוק בשביל אוהבי הספרות כמו אבא ז”ל, באתי אליך“. שמתי לפניו כמה דפים שצררתי בתוך תיקי, ופרשתי אותם על שולחנו. סיפרתי לו על יום השנה העשירי שחלף ממש השבוע, ועל הגעגועים לאבי שאינם מרפים ממני.”אתה אין לך מה להתלונן" הפתיע אותי העורך ואמר “אתה בר־מזל אם אפשר לומר כך. אני אפילו אינני יודע היכן קברו של אבי. העיר שלנו שבליטא נהרסה לגמרי בזמן המלחמה”. הוא התרגש לרגע והמשיך “שמעתי מקרובים שלנו באמריקה, שביקרו בעיר, שלא נשאר שום זכר לבית הקברות היהודי”. הוא השתתק לרגע ואמר “נו, נו, בוא נמשיך, הרי לא בשביל זה עלית אלי”.

עברנו על הדפים שהבאתי, הראיתי לו מה שבחרתי ממה שאבא כתב והשאיר, ומה שבחרתי אני ממה שכתבו עליו אחרים. אני זוכר שהבאתי שם רשימה קצרה של “ציונים לזכרו”. תאריכי חייו החשובים, עלייתו המאוחרת לארץ, ומותו המוקדם. ניסיתי גם את כוחי הדל בהכנת רשימה ביבליוגרפית חובבנית, שריכזתי בה את כל פרסומיו. פירטתי את כל הספרים שתרגם בשביל אחרים, את רשימות ההווי הנפלאות שלו מהעיתון המקומי של המשק, וכמה מדבריו שנדפסו בעיתון “דבר”. סיפרתי לעורך שהוא בעצם חמק כל חייו מהכתיבה שרדפה אותו. סיפרתי לו מה ששמעתי מאימא, איך ניסו גדולי מפא"י לגייסו לעבודה בעיתון “דבר”, ואיך הוא משך אותם בלי סוף. איך התחמק מהם, נמלט מהעול המאיים שהציעו לו, ולבסוף ויתר על כל ההצעות. אימא אמרה שהוא אהב את העבודה בכרמים יותר מהכול. ואני אמרתי לעורך שאינני יודע אם באמת אהב את עבודת האדמה יותר מהכול, או אולי שנא את הכתיבה יותר מהכול. משום שראה בה מין התמשכות של הגלות, שבה ראה את הגרוע מכול. דבר אחד אני יודע בבירור, הוא נועד לחיים אחרים, חיים של אינטלקטואל, חיים של עשיית ספרים וכתיבה שאינה פוסקת.

ישבנו במערכת העיתון כמה שעות. ולבסוף בחרנו בכמה מרשימותיו, ובסיפור קצרצר, מעין זיכרון ילדות, שאבא כתב לזכר הוריו. ולמען הדיוק, לזכר אמו, שנסיבות מותה מעולם לא נודעו לו לדיוקן. האם נחנקה למוות, כשברחה עם בתה הצעירה וחתנה, ביער, כשנסו בבהלה מפני הגרמנים אל עבר הגבול הרוסי? האם נפטרה מאיזה אירוע פתאומי בימים הקשים של הנדודים ביער? או אולי באמת שבה לבדה לעיר, כשהיא נושאת על כפיה את גופתה הזעירה של נכדתה? האם באמת נקברו השתיים בסמוך בבית העלמין היהודי, בימים שעוד קברו שם יהודים? העורך קרא את זיכרון־הילדות והתרגש. ראיתי אפילו דמעות בזווית עינו. הוא חזר וקרא את הרשימה הקצרה כמה פעמים. “אילו היה מרחיב קצת” אמר לי “היה יכול לכתוב סיפור קצר מצוין. איזו כתיבה דחוסה היתה לו, איזה חוש נפלא לקלוע אל העיקר”. הסכמתי אתו לגמרי, רשימות ההווי הקצרות שאבא פרסם בעלון המשק, היו בעצם שלדים מבטיחים לסיפורים קצרים מצוינים. כמה חבל שלא התפנה להשלים את כתיבתו.

כשסיימנו קמנו שנינו מהשולחן והעורך הזמין אותי, על חשבונו, למזנון המערכת. לאכול אתו ארוחת צהרים קלה. הודיתי לו, אבל לא יכולתי להישאר. הייתי בדרכי לירושלים, ועוד היו לי כמה דברים דחופים לסדר בעיר. נפרדנו בלחיצת כף, והוא אמר “אל תדאג, נביא את העמוד לזכר אביך כבר בשבוע הבא. גם אני הערכתי את כתיבתו מרחוק. וגם אני שמעתי על איכות תרגומיו. חבל שלא זכה לכתוב יותר משל עצמו”. ולפני שנעלמתי במדרגות עוד הספקתי לשמוע אותו קורא לארכיון ומבקש תמונה טובה של אבא ז"ל. שכחתי לגמרי להביא אתי תמונות, לא אהבתי את התמונה שנדפסה בספר לזכרו, אבל טוב שיש לעיתון ארכיון. וכששעטתי למטה במדרגות אל הרחוב, חשבתי לעצמי שאני באמת חייב פעם להתפנות מכל עיסוקיי ולברר אחת ולתמיד מה היו נסיבות מותה של סבתי.

סיימתי ענייני בתל־אביב ועליתי באוטובוס לירושלים. היתה כבר ראשיתו של חורף, ובירושלים כבר היה קריר. אהבתי ללכת ברגל בימים כאלה. אמרתי לעצמי שהמעון שלי, מעון הסטודנטים הצר שהתגוררתי בו, אינו רחוק כל כך. ויצאתי להליכה מזורזת מתחנת האוטובוסים המרכזית ועד לרחובות השכונה החדשה, הסמוכה למוזיאון ישראל. מכאן, מגבעת רם, מבית הספרים הלאומי, מאולם הקריאה של מדעי היהדות, נראו לי כל חיי אחרת משראיתי אותם תמיד. פטירתו הפתאומית של אבא, שהכאיבה לי מאד, קהתה כאן משום מה. אולי בגלל המרחק, אולי בגלל הגובה של ההרים העוטרים את העיר. ואולי משום שעוד לא התאוששתי מהמלחמה הארוכה שנגמרה לפני שלוש שנים. ותוך הליכתי המהירה באוויר הירושלמי הצונן חשבתי שגם אני בעצם, נפגעתי מהלם קרב במלחמה. אולי לא בדיוק אותו הלם הקרב שהחלו לדוש בו לאחרונה, אבל בהחלט מין הלם קרב. עלי עובר תהליך יותר מתמשך, אמרתי לעצמי, ולא כל כך פתאומי. ושמחתי שההלם שפקד אותי לא גרם לי לשיתוק הזיכרונות.

במעון היה מואר ושמח. והסטודנטים הצעירים הרעישו כדרכם. עליתי אל חדרי שבקומה השלישית, וכבר רציתי להיכנס בדלת, כשלפתע נפתחה הדלת שממול ומתוכה יצא איש מבוגר שלא הכרתי. בלורית שיבה נאה לראשו, תיק שחור גדול בידו, ולשנייה פילח אותי איזה כאב נושן, כמה דומה היה לאבי. “שלום”, אמר לי “אז זה אתה, השכן המסתורי שלי. מאיר, נעים מאד”. לחצנו ידיים, ולימים נזכרתי שהוא הביט בי מסוקרן. אני משום מה, בוש באטימותי מאותו הרגע. לא הסתקרנתי כלל להכירו. עוד אחד מהפנסיונרים החביבים הללו, שהתפנו לשנת השתלמות קצרה. וכדי להיות סמוכים אל ספסלי האוניברסיטה שכרו כאן איזה חדרון. “אז מה? אתה תלמיד בחוגים ליהדות? אצל מי אתה לומד?” שאל אותי ונראה לי שהוא לא ממהר בכלל. “זה סיפור ארוך” קיצרתי לו “אני לא יכול לספר לך על רגל אחת”. שעות הנסיעה הארוכות עצבנו אותי כהוגן. רציתי פשוט להיכנס לחדרי, לסגור אחרי את הדלת, להתקלח, לפנק את עצמי בכמה דברים שקניתי בדרך, ולשכב לישון כמה שיותר מוקדם. “טוב”, אמר מאיר “אני דווקא אוהב לשמוע סיפורים ארוכים. אתה מסקרן אותי. כבר שאלתי עליך במזכירות של המעון. מתי נוכל לדבר?” המהמתי משהו, נפרדנו והוא הלך במסדרון החשוך. וכשסגרתי את הדלת עוד שמעתי את צעדיו מהדהדים במדרגות.

 

ב.

אבל מאיר לא שכח ולא ויתר. ותפס אותי כמה ימים אחר כך, בחדר האוכל של המעון שבקומה הראשונה. במקרה נזדמנו יחד בשעת הארוחה, ואז הסתבר לי שהוא דווקא איש מוכר ואולי אפילו מעט מפורסם. הוא קנה את פרסומו בהוראת מקצועות היהדות בקיבוצי הצפון. נראה שהסטודנטים הכירו אותו היטב ונהגו בו כבוד. איזה פנסיונר חביב? חשבתי לעצמי שוב טעיתי מחמת קוצר הרוח שלי עובדות המטבח פינקו אותו והגישו לו מנות כפולות ממה שאהב. היכן נעלמה טביעת העין שלי, שהתפארתי בה? משום מה חשבתי שהוא הזמני כאן ואני בעל המלגה הקבוע. שהוא רק אורח לרגע, ואני דייר מוכר שכבר אינו זר כאן. כעסתי על עצמי: גם קצר רוח, גם אלמוני, וגם פגוע בהלם קרב מתמשך. עמדה נחותה, שקשה לרדת ממנה עוד. ובעצם אין שום מקום לגאווה המחורבנת שלי, שהכשילה אותי כבר לא פעם. הייתי נבוך לרגע, ותפסתי שהדברים אינם מסתדרים כמו שחשבתי. והיה לי צר על עצמי, ששוב החמצתי משהו, כמו תמיד, פספסתי את הדבר הנכון באמת, ואת האנשים המעניינים באמת.

“כן”, אמר מאיר, “בוא נמשיך ממה שהתחלנו. מה עושה כאן יהודי כבר לא כל כך צעיר כמוך? הרי אינך סטודנט רגיל?” סיפרתי לו על השיבה הקשה שלי מהמלחמה. לא אמרתי הלם קרב מתמשך, אבל אני חושב שהוא הבין מצוין למה אני מתכוון. סיפרתי לו על פגישתי עם העורך הספרותי בתל־אביב, ועל הדף לזכרו של אבי, שהוא הדפיס בעיתונו. סיפרתי לו פתאום שאני חש שזוהי תקופת משבר בחיי. אם אשוב אל המטע ואל החקלאות, אטבע בהם לתמיד. במלחמה הסתבר לי לפתע שיש לי משהו אחר שאני חייב לעשותו בשארית חיי. “אל תדבר ככה”, הפסיק אותי מאיר. “הרי אתה עדיין איש צעיר”.

הכתיבה אינה נותנת לי מנוח אמרתי. נכון שכל מה שפרסמתי עד היום, אלה הם רק ניסיונות גישוש של טירון, שרבוטים של מתחיל. אבל אם לא אתפנה עכשיו לכתיבה, אני אבוד. סיפרתי לו על אבי ז"ל, שפיתח עד למדרגה גבוהה את רשימותיו הקצרות. אבל מי שהבין הבין ומי שידע ידע: אלו היו רק פנינים נפלאות שנתגלגלו משולחנו של מי שבעצם כבר ויתר על הכתיבה. אני זוכר שמאיר הקשיב לי, כמו שלא הקשיבו לי כבר שנים. הוא הביט בי בעיניו החכמות ולא נכנס לתוך דבריי. הוא לא אמר מלה. מבטו משך בי להוסיף עוד דברים. ואני אמרתי שם, ליד שולחן ארוחת הערב בחדר האוכל של המעון, המון דברים מיותרים.

“המרק שלכם מתקרר, רבותיי”, שמעתי לפתע את קולה של הטבחית החביבה “כדאי שאחליף את הצלחות”. ואז התעוררתי פתאום מהשכחה העצמית שפקדה אותי ממש ללא הכנה. כן, אמרתי שם בוודאי הרבה דברים מיותרים. חזרתי אל הצלחות ואל ארוחת הערב החמה. אבל מאיר המשיך לשבת מהורהר, והשמיע אנחה עמוקה. “כן, המלחמה הארורה הזאת”, אמר. ולרגע חלף על פניו איזה צל עצוב, שאני פשוט נתקעתי עם כף המרק. הוא נפנה ממני וחזר לארוחת הערב שלו. אכלנו בשתיקה. הרעש שהקימו הסטודנטים הצעירים שסביבנו, לא חדר לתוך הבועה שקפאה ועטפה אותנו. מדי פעם ניגש אחד התלמידים אליו, ושאל בעצתו בעניין לא ברור. התחלתי להקשיב לדבריו. לפתע הסתבר לי שאני מוצא עניין באיש המבוגר הזה. הוא השיב להם בקצרה, ובבקיאות רבה, והם הודו לו. והוא החזיר פניו אל השולחן, ומזווית העין ראיתי שפניו מכוסות באיזה צל, ועיניו אפופות בדוק עצוב ויש להן מבע שיכולתי בנקל לקרוא לו מבע מנותק.

למחרת בבוקר נפגשנו על הרחבה שמחוץ לבניין. היה בוקר רענן של ראשית החורף, ומאיר שאל אותי לאן אני הולך. “כרגיל”, השבתי, “לבית הספרים, לאולם הקריאה של מדעי היהדות”. כאילו שהיה לי מקום אחר ללכת אליו. מאיר הצטרף אלי והלכנו ברגל, דרך שביל הקיצור המזרחי. השביל היה תלול וכשהגענו מתנשמים בכבדות אל חורש האורנים העבות, עצרנו כדי לשאוף אוויר. מאיר נשען לאחוריו, אל גזעו של אורן רחב, ואמר לי שיש לו מה להגיד לי, והוא רוצה לומר את זה עכשיו. ובעצם התכוון לומר לי זאת עוד אמש, לאחר ארוחת הערב. אבל הדברים לא הסתייעו. הסטודנטים התובעניים הסיחו את דעתו. ואחר כך חלפה לה כבר שעת הכושר. הוא עוד חשב לדפוק על דלתי ולהיכנס, אבל נרתע מכך, כיוון שהשעה כבר היתה באמת מאוחרת, ולא נעים היה לו להטריד אותי. הוא הרגיש שאי אפשר ככה, סתם, להיכנס לשיחה קרובה, לחדרו של מי שרק הכיר לפני זמן קצר. של מי שרק במעון פגש אותו לראשונה. הוא שאף אוויר והסדיר את נשימתו, וגם אני כבר נרגעתי מהמאמץ הבלתי צפוי של הטיפוס בשביל התלול.

“אני איבדתי” התחיל, ונעצר, וחזר ואמר לאחר הפסקה קצרה “אנחנו איבדנו את בננו, לפני שלוש שנים, בשלהי מלחמת יום־הכיפורים”. התמלאתי מבוכה פתאומית ולא ידעתי מה לעשות. הרי הוא יכול להיות כמעט אבא שלי. ומאיר הוסיף “היה לי חשוב לומר לך את זה, ורציתי שהדבר ייאמר כמו שהוא”. פשוט נאחזתי בשיתוק לא נעים. לגשת אליו? לחבק את כתפו? או אולי למלמל משהו וללחוץ את ידו? זה היה כל כך מפתיע, שאני פשוט נאלמתי וקפאתי,ואפילו לא עשיתי צעד קטן לקראתו. “הוא היה טייס מסוקים מצטיין” המשיך מאיר “והמסוק שלו צלל במימי האגם המר, אתה יודע, בתעלת סואץ”. שתקתי במבוכה, משכתי כמה מחטי אורן ומוללתי אותן מבלי משים. “בחודש הזה” הוא הוסיף “זה בדיוק שלוש שנים”. הבטתי בו בריכוז, ולא יכולתי להסיר א מבטי מעיניו. הצל העמוק מאמש חלף שוב בפניו. צל של עצב כל כך עמוק, שלא הייתי יכול לנחש אמש את מקורו. “הוא היה בן נפלא” אמר מאיר “ואני עוד זוכר, וכנראה שלא אוכל לשכוח, את הביקור האחרון שלו אצלנו. לפני פרוץ הקרבות”. הוא עצר בדיבורו, והתנשם עמוקות, הרים את עיניו אל צמרת האורן העבותה, אל זהרורי האור שריצדו מבעד לענפים, ואמר “בוא נמשיך” קבעתי כמה פגישות להיום. כבר מחכים לי בבית הספרים".

התביישתי לפתע על כל הטרחה שהעמסתי עליו אמש, בחדר האוכל של המעון. איזו אטימות היתה בי, שלא הבחנתי מי האיש היושב לצדי? עד כדי כך קהו החושים שלי, עד כדי כך טמטם אותי הלם הקרב המתמשך שלי? שאינני יכול להבחין באב שכול היושב לצדי? מה קרה לרגישות המפורסמת שלי, לאן נעלמה פתאום? “אני מבקש סליחה מאיר”, אמרתי לו כשהתחלנו שוב ללכת, “אתמול בערב הייתי ממש סתום”. מה כל הקשקוש הזה שדחפתי לו, על הפגישה עם העורך בתל־אביב? ומה כל המעשיות המגוחכות שהכבדתי עליו, על “ז’אנר הרשימה הקצרה”? ובאיזו חוצפה עירבתי אותו בלבטים המבולבלים שלי, האם לחזור לקיבוץ אחרי המלחמה, או לא לחזור? את מי זה מעניין, לכל הרוחות, כל התפלויות הקטנות הללו, כשלצדי יושב האיש הזה, שסופר את השעות ואת הרגעים שמונה את ההיעדרות של בנו, כבר שלוש שנים? הרי רק לפני כמה שבועות התפארתי באיזה כנס מחלקתי, בביתו המשופץ של אחד החברים, שאותי אי אפשר לסדר. עלי אי אפשר לעבוד. אני מזהה מיד, בתוך שניות, את אלה שאיבדו את יקיריהם במלחמה האחרונה.

עשינו את שארית הדרך בשתיקה. התיק הגדול הכביד עליו, והוא העביר אותו מכתף לכתף. “אפשר לעזור?” שאלתי אותו, אבל הוא סירב בשתיקה. כששביל העפר הסתיים והתמזג במדרכת בטון צרה עצרנו שוב למנוחה קצרה. מכאן כבר ראינו את הגג ואת חלונות הזכוכית הגדולים של בית הספרים. נכנסנו יחד אל המלתחה, אבל הוא כבר לא היה פנוי לדיבורים. הוא הפקיד במלתחה את תיקו הכבד ואת מעילו, ולקח אתו רק כמה ספרים. “נתראה במעון” אמר לי לפני שהלך, “אולי הערב, אולי בשבוע הבא”.

אבל אני לא יכולתי להירגע. ומה כבר המתין לי בשולחן שבאולם הקריאה? מחשבת הרמב"ם, שהתחלתי ללמוד אצל אחד המורים, או אוצרות התפילה והפיוט שנמשכתי אליהם מעצמי? או עשרות הכרכים הכהים של כתב העת המנוח “גליונות”? משום מה נזכרתי בחופשה הראשונה שלי שלאחר הקרבות. זה היה לפני שלוש שנים בערך, ואני לא יכול לשכוח את הכאב החד שפילח אותי, כשראיתי את הרגליים החשופות של המתנדבות הסקנדינביות שעסקו בקטיף האשכוליות המבכירות. כמו בסכין חדה פילחה אותי ההכרה המכאיבה שהחיים כאן למטה, בארץ, באמת נמשכים. שהחיים מוכרחים להימשך. שהעולם,זה הקטן שנשקף אלי בנסיעתי לחופשה הראשונה, וזה שאולי לא אזכה לראותו אף פעם, ממשיך לנוע. ממשיך לחיות, ממשיך לזרום ממשיך להתקיים. איזו גאוות־סרק של פגוע הלם קרב היתה בי, לחשוב לרגע קטן, שהיקום יעצור מהלכו וישתתק. בגלל מה? רק בגלל המלחמה הארורה שלי?

ירדתי לקפטריה והזמנתי לי ארוחת בוקר קלה וכוס קפה. מסביב המו השולחנות בזמזום נעים ומרגיע של שיחות חרישיות בין היושבים. מדי פעם פרצו החיים האמיתיים פנימה, כשהופיע בדלת איזה חייל צעיר ונבוך, שהתפנה בקושי ליום מתיש של הליכי רישום וקבלה. חשבתי על מאיר, ששב לספסלי האוניברסיטה אחרי כל כך הרבה שנים. חשבתי על בנו שאבד. על חייו הממשיים שנקטעו באחת. ועל חיי הזיכרון שלו, חייו הכפולים, שרק עכשיו מתחילים. חשבתי על החברים שהשארתי בתלי הבזלת העשנים של רמת הגולן. ועל החיילים הצעירים הפגועים, שסייעתי לפנות מתחנות האיסוף הגדודיות. חשבתי על השרירותיות האכזרית של המלחמה. ועל ההתעללות המתמשכת שלה, באלה שאינם יכולים לשכוח. כמוני למשל, שממש ברגעים כאלה, כמו שפקדו אותי באותו הבוקר בקפטריה, הבטחתי לעצמי שאני לא אשכח. אני לא אחזור בדהירה מטורפת אל החיים הקודמים. אני לא אטוס אל השכחה. להפך, אני אמצא את הדרך שלי שלא להיכנע לשכחה. אני אספר שוב ושוב, לכל מי שיסכים לשמוע: עד לשיעמום ועד לטרחנות, ואפילו עד שאמאס על מאזיניי. איך בלילה אחד, לפני שלוש שנים, באגם המר או על תל הבזלת. אבל לא יכולתי להמשיך מרוב שהתרגשתי. שתיתי את שארית הקפה והסתלקתי משם.

 

ג.

ובאמת התחלתי לכתוב באותו החורף בירושלים כמה שירי זיכרון ראשונים, מלאים ברגשנות ובבוסר של מתחילים. מאיר שאל אותי כמה פעמים מה אני מתכוון לעשות אחרי הלימודים, ואני פשוט לא ידעתי מה להשיב. חששתי שלא אדע מה לעשות, חששתי מהמבוכה ומהשיתוק, וחששתי מהכורח לחזור אל מה שהיה מקודם. כאן בירושלים, במעון ובבית הספרים, יכולתי להטביע את צערי בתוך תלי תלים של מלים, של ספרים, של שיחות מחכימות ושל מרצים מבריקים. אבל מה יהיה כשכל זה ייגמר? לא ידעתי מה אומר לו. הוא ניסה לשכנע אותי שאהיה יותר מעשי, יותר תכליתי. מספיק הקדשתי להלם הקרב המתמשך שלי. עכשיו צריך לחזור מהר לחיים הרגילים. להפנים את המכות, לכסות על הפצעים, להטמיע את הזיכרונות הקשים. הוא מאד רצה לקרבני אל הוראת מקצועות היהדות. הוא היה בטוח שרק במקצועות הללו יש תשובה למכה שהנחיתה עלינו המלחמה. “איזו ציפור מוזרה אתה”, אמר לי פעם אחת כששבנו מבית הספרים אל המעון, “בחור מבולבל, עוד מעט בן ארבעים, מקיבוץ של השומר הצעיר, מגיע פעם בחיים לירושלים ללמוד יהדות. ובעצם מה שמעניין אותו באמת, זה לשבת ולכתוב שירי זיכרון בלילות. אז מה? אולי תתבגר כבר”.

אבל אני לא השתכנעתי. היה המון כוח משיכה בדברים שלמדתי. המון פיתויים והמון עניין, ואני חשבתי לא פעם שזו ההזדמנות האחרונה בחיי, לא רק להחליף מקצוע, אלא גם “להחליף חיים”, אם אפשר לומר כך. להשלים עם כך שכל חיי עד הנה היו סתם מבוזבזים. ואולי טוב שנפגעתי מההלם הקשה של המלחמה. כי עכשיו אני לא יכול להמשיך להסתתר. אני מוכרח להחליט. אני חייב להתגלות, אם לא לעולם, לפחות לעצמי. אבל ההתחייבות הזו ללמד אחרים, לעניין אותם כל העת, לעקוב אחר ההתקדמות שלהם, כל זה לא היה בשבילי. זה ממש הרתיע אותי. שוב לתת את כל חיי לאחרים? ומתי אעשה לביתי? לא, אני לא נולדתי להיות מורה. ואפילו שאהבתי להדריך טיולים, ואפילו שאהבתי להעביר שיעורים ב“מורשת קרב”, ואפילו שנהניתי לצאת עם חוגים של שוחרים צעירים למקומות רחוקים. לא, את ההוראה כמקצוע לשארית חיי לא יכולתי לקבל, ומאיר לא ויתר ודחק בי “דווקא אנשים כמוך, שהמשבר של המלחמה חיזק אותם, דווקא כאלה צריכים עכשיו להתגייס לחינוך היהודי”.

באמצע החורף ירד שלג כבד בירושלים. כל הכבישים נסגרו וגם ברגל קשה היה לצאת. נכלאנו במעון וחיכינו לשיפור במזג האוויר. ההסקה עבדה בכל הכוח ובמעון היה חם ונעים. הקור הצורב שבחוץ לא הורגש בבניין, ואפשר היה להסיר את המעילים הכבדים ולהסתובב במסדרונות בחולצות פתוחות. הזמנתי את מאיר לשבת אצלי בחדרון הקטן, ולשתות אצלי מהתה הטעים שהבאתי מהבית. מאיר נכנס וכדרכו הביא להראות לי ספר חדש במדעי היהדות שזה עתה יצא לאור. “הכול” אמר לי “כל מה שתעלה על הדעת נמצא בספרים האלה”. ישבנו ליד השולחן הקטן, שתינו מן התה והתכבדנו בעוגיות הקטנות שאשתי אפתה ואני העליתי אתי לירושלים. למרות הרוח הקרה שנשבה מבעד לחריצים פתחתי את התריס של החלון ומשכתי את הווילון לגמרי לצד. המראה של העיר עטוית השלג היה מרתק. “בחורף ההוא של המלחמה”, אמרתי למאיר “ירד עלינו שלג כבד. היו כמה בקרים שלא מצאנו את הצריפונים שלנו בתוך השלג”. היה לי חבר במחלקה, צייר, שהשלג המפשיר ריגש אותו מאד. “תביט” אמר אלי “השלג חושף את החפירות, את הציוד הזרוק ואת שרידי הגופות, כאילו היה תחבושת שהוסרה” על המדרונות של תלי הבזלת, ובתוך התעלות שנותרו מביצורי הסורים, ראינו מראות לא נעימים, כמו פצעים פתוחים שהוסרה מהם התחבושת המיטיבה.

מאיר ישב והביט כמו מהופנט בשמיכת השלג שירדה על העיר. “לך השלג מזכיר את הבזלת של הגולן, ולי השלג הזה מזכי את הימים הטובים ביותר של חיי”. והוא סיפר לי על השלג הכבד שירד בעיר לפני כמה שנים. הוא כיהן אז כחבר קבוע באיזו ועדה לחינוך יהודי, והיתה לו דירה קטנה בירושלים. באותו החורף הזדמנה כל משפחתו לדירה הקטנה. אשתו והבת הגדולה, והבן הצעיר, הבן שאבד. הוא היה אז רק נער,פרח טיס מצטיין, והוא הגיע אל הדירה בירושלים יחד עם חברתו הצעירה. העיר נסגרה ליומיים, והם נתקעו בדירה הקטנה כל המשפחה. הם חזרו לפתע לימים של דירתם הקטנה מהקיבוץ, ימים חמימים ונעימים, שכמותם לא בילו יחד מעולם. הוא הסיר מבטו מהחלון והעביר על פניו את כפות ידיו. כמה שניות ישב ככה, ראשו מורכן אל בין ידיו. ורק שריקת הרוח שפרצה מבעד לחריצים נשמעה בחדרון. “היינו מאושרים אז”, אמר והרים את ראשו “היינו כל כך מאושרים אז, שאולי הרגזנו מישהו באושרנו”.

תקופת לימודיי בירושלים לא ארכה ואני שבתי הביתה. את מאיר כמעט לא ראיתי מאז. שמעתי מחברים שהוא השלים בהצלחה את לימודי התואר שהחל בהם לפני שלושים שנה, כשפרצה מלחמת העצמאות. ואחר כך ראיתי בעיתונים מודעות על הספרים שהוציא בהוצאת ספרים מכובדת. מדי פעם גם ראיתי ראיונות קצרים אתו. ופעם אפילו שמעתי את קולו המוכר עולה מתוך מקלט הטלוויזיה. אני לא הפכתי את חיי כמו שחלמתי לעשות. חזרתי למשק, לעבודת החקלאות הקשה, והלם הקרב המתמשך שלי המשיך לכלות את בשרי בלילות. כשהיו הזיכרונות הקשים חוברים עלי ומאיימים להטביע אותי, הייתי מעלה לפניי את חורש האורנים העבות, את השביל התלול שבו טיפסנו אל בית הספרים. “אתה אל תתפנק” אמרתי לעצמי בנוקשות “ישנם אחרים ששילמו מחיר הרבה יותר יקר”. שמעתי שוב את מאיר מסדיר את נשימתו, ואומר לפתע “אני איבדתי”, ועוצר ומפסיק, ושולח מבטו מעבר לצמרת האורן העבותה וממשיך “אנחנו איבדנו את בננו, לפני שלוש שנים, בשלהי מלחמת יום־הכיפורים”.

ואז לא יכולתי עוד לעצור בעצמי, ושירי הזיכרון פרצו מתוכי על אפי ועל חמתי. המראות שלא הניחו לי שנים יצאו מתוך עיניי. הקולות שהציקו לי תקופה ארוכה יצאו מתוך אוזניי. והאנחות שלא יכולתי לשכוח, ושאיימו למחוץ את לבי, שולחו אל הניירות שעל שולחני. כמה רציתי להתרחק ממה שהיה אבי ז"ל, לא הצלחתי. ומצאתי עצמי עושה כמעט אותם הדברים שהוא עשה. את הניירות הייתי מטיל, כמוהו, ברוגז נסתר, אל ארגז העץ. שיימקו שם, שיצהיבו שם, שהרי איש לא היה זקוק להם באמת. גם אני פיתחתי מיומנות מופלאה באיזה ז’אנר חלופי ומיותר, ממש כמוהו. כעסתי על עצמי, שככה נתגלגלו חיי. כעסתי על אבי, שככה הניח לחייו שלו להתגלגל. וכעסתי על מאיר, שדחק בי בצדק “להחליף את חיי” ממש בשעה הנכונה. בשעת המשבר הקשה שלי של אחר המלחמה. אבל גם הוא לא הצליח להפוך אותי למורה למקצועות היהדות. וגם הוא לא שכנע אותי להצטרף לאותה חבורה מובחרת ומצומצמת שהתרכזה סביבו במוסד שבו לימד.

בין שירי הזיכרון שכתבתי היה אחד שקראתי לו “הבן האובד”. זהו שיר מיוחד במינו, שאינני יודע כלל מאין נולד ומאין צמח ומאין הופיע לפני עיניי. הייתי מחוסר הכרה כשכתבתי אותו. מהרגע שנכתב, ראיתי מיד שיש לו חיים משל עצמו. הוא לא היה שייך לשום שיר שקדם לו ולא נסמך על שום שיר שבא אחריו. הוא בכלל לא נכתב בעברית, אלא במין כנענית שמית עתיקה. חודשים גלגלתי אותו לפניי, העברתי אותו מהנייר למחשב ומהמחשב אל הדף. משהו בו לא התפצח לי. כמו איזה ילד סרבן שאינו מתרצה לאביו. עד שערב אחד, בסתיו, כשהמתה הרוח בצמרת האורן שבחוץ, תפסתי פתאום את המנגינה הפנימית שלו. זה היה קולו של הבן שאבד למאיר, באגם המר, בסוף המלחמה ההיא. וזה גם היה קולו של מאיר, מתנשם, מתחת לאורן, בחורשה שלפני בית הספרים, בגבעת רם שבירושלים.

העזתי ושלחתי את השיר למאיר. לא ידעתי איך יקבל אותו, אחרי כל כך הרבה שנים. כתבתי לו בשולי הדף, שאם אזכה לכנס את השיר בספר, אקדיש לו אותו. לזכר הימים שעשינו בירושלים, ולזכר בנו שאבד. פרסמתי את השיר באחד ממוספי הספרות של העיתונים, וממעט התגובות שקיבלתי בסוף השבוע, ידעתי שהכנענית השמית המוזרה שבה נכתב, מצאה מסילות אל לב הקוראים. ואז הוא צלצל אלי, באחד מערבי השבוע, ואני כל כך התרגשתי, עד שאשתי התחילה לדאוג. לא הבחנתי בדבריו מרוב התרגשות. לא הבנתי מה שאמר, שמעתי את אותה המנגינה של קולו, בשעה שעצר שם בקצה השביל להתאושש. וכשנרגעתי לבסוף, ויכולתי להשיב לו, הוא אמר לי שמסגר את השיר בתוך מסגרת זכוכית, ותלה אותו מעל שולחן הכתיבה שלו, שבחדר עבודתו. עכשיו הוא השלים את הדרוש להחיות את זכר בנו. כאן התמונות שלו משובצות בפינות השולחן, וכשהוא מרים ראשו וקורא את מלות השיר, זה כאילו הבן האובד מדבר אתו שוב, מבעד למרחק השנים.

ואני כבר כמה פעמים רציתי לספר לו את הסיפור, ממש כפי שהתרחש. כלומר: במלאת עשר שנים לפטירתו של אבי ז“ל, ושלוש שנים למלחמה הארורה של שבעים־ושלוש, עליתי במדרגות של מערכת העיתון אל חדרו של העורך הספרותי. רציתי שיוציא גיליון מיוחד, שיהיה מוקדש לזכרו של אבא ז”ל. ולא יכולתי לשער ששירי הזיכרון כבר מתגודדים ואורבים מעבר לראשי. לא יכולתי לשער שיום אחד כל אלה יפרצו מתוכי בפרץ כל כך חזק, שישטוף אותי כולי. ולא יכולתי לשער שיהיה ביניהם אחד, שבכלל לא נכתב בעברית אלא באיזו לשון קדומה ועתיקה, ושהוא סך כל הקולות ששמעתי, של אבות שכולים נוהמים את צערם אל הרוח שבאורנים, ושל בנים שאבדו לנצח וטבעו באגמים המרים של הזיכרון. אבל לא הספקתי לספר לו את הסיפור ממש כפי שהתרחש, ומשם כך אני מביא אותו כאן.


המלצות קוראים
תגיות