רקע
אלישע פורת
הסגן האילם
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: : גוונים; תשס"ג

בראשית השבוע השלישי של מלחמת יום־הכיפורים, התפרשה המחלקה שלנו ליד הגבול הישן שנפרץ בהתקפת הפתע של העוצבות הסוריות. הוטל עלינו לחסום את דרכם של צוותי השריון הסוריים, שאף על פי שאיבדו את הטנקים שלהם, התמידו בניסיונותיהם לחזור ולהסתנן אל השטח שנותר בשליטת סוריה. יצאנו לקראת ערב, היה כבר סוף אוקטובר, והחשכה הקדימה לרדת. היו אז ימים בהירים וחמימים, נישבו רוחות יבשות, ובלילות כבר נעשה קריר. הצוותים הנמלטים שלהם עשו דרכם לכל רוחב גזרת הגדוד שלנו. הם היו חגורים וחמושים, אבל תשושים לגמרי מהשהייה הממושכת במסתור. הם היו רעבים וצמאים אבל משום מה לא הניחו את נשקם. הם היו מטושטשים, זלזלו בחוקי התנועה המאובטחת בלילה, ולא הקפידו כלל על נוהל קרב תקין.

ההוראות שקיבלנו ממפקדת הגדוד היו חמורות במיוחד: לחסום בכל דרך את נסיגתם, לא לאפשר לאף אחד מהם לחמוק ולשוב אל מעבר לגבול הפרוץ. לנו ברור שיש להשמיד אותם, להימנע מלאסוף אותם, החזית כבר התרחקה ולא היה במידע שלהם שום צורך. והשמועות על המוני השבויים, המכבידים על הצבא שבעורף הגיעו גם אלינו. המחלקה תוגברה בחיילים נוספים ממפקדת הגדוד, ורשת המארבים צופפה עד לכדי סכנה ממשית לאורבים. על כל מארב פיקד קצין, וכיוון שלא היו מספיק קצינים ביחידה שלנו, שלחו אלינו כמה קצינים צעירים. מאלה שהצטרפו אל הגדוד בימים הראשונים של המלחמה. הם היו בחורים נחמדים, קצינים מצוינים, שחמקו משירות מילואים באיזה בסיס הדרכה אחורי. הם נסעו ברכבם הפרטי לעין גב, ומשם יצאו אל הכביש נחושים להצטרף אל אחד הגדודים העולים לרמה לבלום את התקפת הפתע הסורית.

לקצין שלנו קראו ניר, את שם משפחתו כבר אינני זוכר, וזו היתה המלחמה האמיתית הראשונה בחייו. הוא היה צעיר מאתנו, הוותיקים, בעשור שלם ואולי יותר, ואני נחרדתי מהמחשבה שדור אחרי דור של בחורים נפלאים כמוהו, נאלצים לעבור באש, כאילו לא היתה בכל הקרבות שעברנו עד הנה שום תועלת, וכאילו כל המלחמות הקודמות, וכל חודשי־השירות הארוכים במילואים, היו לחינם.

הוא הציג את עצמו בפנינו בכמה מלים, בדק את הכוח, וערך את המארב כשפניו אל המערב, לעבר היישובים ההרוסים והעשנים ברמת הגולן, שהחלו לשקם את הריסותיהם. בכל השנים ששכבתי במארבים, תמיד היו פני המארב נטויות מזרחה. מזרחה – אל אפיק הירדן ואל הסבכים האפלים שסביבו. מזרחה – אל נחל הרוקד העמוק ואל המצוקים התלולים שמעבריו. תמיד מזרחה – אל העיירות הקטנות והנסתרות שבין תלי הבזלת הפזורים. אל עבר מחנות הצבא וריכוזי האויב מטילי האימה, שמעבר לקו המוצבים הקדמי.

ניר חילק את משמרות הכוננות, והוסיף כמה מלים על חומר תההוראות שהגיעו מפקדת הגדוד. אבל הבחורים העייפים והמנוסים לא התרשמו במיוחד מדבריו. יהיה בסדר סגן, אל תדאג, ואם אתה עייף או נרגש אתה יכול לשכב ולהירגע. הדיבורים חדלו, וההמתנה, ההמתנה המשגעת, שהיא עיקר הפעילות במערב, החלה. שכבנו ליד כביש המערכת שהטנקים חרשו אותו, מעט מערבה לו. מאחורינו רבצה גדר המערכת שקרסה, פרוצה והרוסה לחלוטין מתנועות השריון האלימות של ימי המלחמה. הצבא הסורי שמאחורינו היה מובס, ליקק את פצעיו והתבצר בתוך הביצורים שלו. חייליו נמנעו מכל תנועה. זו היתה הרגשה מוזרה שלא הורגלנו בה: להרגיש בטוחים מאחור, דווקא מכיוון הגבול הסורי. ולצפות בחרדה ובהתרגשות דוקא לעבר היישובים שלנו.

מרחוק האירו ערי ישראל באורות עליזים, לאחר לילות ההאפלה. צפת זרחה במרחק הגבוה, ושכונותיה העליונות של טבריה נצנצו באורותיהן בלילה השקוף. איש מאתנו עוד לא יצא לחופשה, וכבר חלפו כשלושה שבועות מיום־הכיפורים הארור ההוא. ביחידות שלידנו כבר יצאו הראשונים לחופשות בית קצרצרות, ואף ששבו ובפיהם בקשה, אל תצאו, הארץ שרויה בדיכאון אדיר, כבר מוטב להישאר בחזית– הרי הלב פרפר אל המשפחות שהשארנו מאחורינו. שקענו באותה תנומת המתנה, שהיא סגולה הכרחית להעביר את לילות המארבים שאין להם סוף. מציאות ודמיון משוטטים יחדיו לפני העיניים העייפות, וקולות מקולות שונים, מחרידים את האוזניים הכרויות

ואז לפתע, נשמעו צעדים כבדים בסמוך, מישהו נכשל, אבני הבזלת של התעלה הידרדרו, ונשמע קולם של כלי נשק המכים בחגור. ניר פתח ראשון באש, ואחריו כל חיילי המארב. אלה ששכבו מאחור הצטרפו לפנים אל קו היורים, ובמשך כמה דקות ארוכות לא נשמע כלום לבד מרעם היריות התכופות שנורו מכל עבר. ולא נראה דבר לבד מהבהקי הכדורים הנותבים. בדממה המפתיעה שבאה לאחר פרץ היריות ניר ארגן את הכוח לסריקה וקולו רעד באיזו צרידות נרגשת.

החוליה הסורית הושמדה. כל הארבעה שכבו על הסלעים בתנוחות מרתיעות, ועד שהוזעקה מפקדת הגדוד כבר היו תוצאות המארב ברורות לגמרי. החיילים שיבחו את ניר ואספו את נשקם של ההרוגים הסורים. וכשהגיעו הג’יפים של מפקדת הגדוד, בירכו הקצינים את הסגן ניר על השמדת החוליה. חיילי המארב נאספו על הרכב, ניר הצטרף אל קציני הגדוד. במכשירי הקשר הוזעקה היחידה שתפקידה לטפל בתוצאות המארב, ואנחנו נסענו אל התל הסמוך, שעליו חנה הגדוד. בין שקי השינה הפזורים וליד הבונקר הקטן, בחניון הקטן של מחלקתנו דלקה מדורה קטנה. סיר מרק התבשל וחיילי המחלקה המנומנמים נאספו ליד האש. עכשיו אולי יקדימו את סבב החופשות הראשון של המחלקה, קיוו הבחורים. הרעבים לגמו מן המרק העייפים פיהקו והיתה איזו הרגשה של שגרת ניצחון לפני שהתפזרנו אל שקי השינה.

ניר חזר ממפקדת הגדוד ונראה תשוש ומפורק. מישהו הציע לו ספל מרק אבל הוא סירב. הוא זרק מעליו את החגור, השליך את נשקו ופרש את שק השינה. הוא היה נרגש, וכבר היה ברור שלא יצליח לעצום עין הלילה. איך היה בתחקיר? שאל אותו קצין שהצטרף אליו. בסדר, אמר ניר, בסדר גמור. הצלחה מלאה, מה? שאל הקצין. חיסלתם את כולם. ניר שכב על שק השינה, לא התכסה, לא החליף בגדים ולא חלץ את נעליו. אחרי כמה דקות השתופף ליד השק, והקיא על הבזלת התחוחה. הקצין שלידו קם, פתח מימייה, ובלי דיבורים הושיט לו את המים. זה יעבור, פלט ניר, בין פרצי הקיא, זה תכף יעבור. ההרוג הראשון שלך? שאל אותו הקצין. וניר אמר כן, והמשיך להקיא עוד כמה דקות. זה תמיד ככה, אמר הקצין, אחרי הפעם הראשונה. כן, אמר ניר, אבל לא כולם מקיאים, והוא חזר לשכב, ולא פתח אפילו את הרוכסנים של שק השינה.

לפנות בוקר, הגיע פתאום הרץ של מפקדת הגדוד. הוא סבב בין האנשים הישנים. מי זה כאן הקצין ניר? שאל בקול רם. כאן כאן, קרא לו ניר, מה העניין? הרץ התיישב לידו הנמיך את קולו אבל אני יכולתי לשמוע כל מלה: הגיע מברק עכשיו מקצין העיר שלך, אמר לו. אתה חייב לנסוע דחוף בבוקר הביתה. מה קרה? שאל ניר, כאילו לא הקשיב לדבריו של הרץ. לא יודע, לא כתוב בדיוק במברק, אמר הרץ, אבל הגיעה הוראה לשחרר אותך מיד ולשלוח אותך דחוף הביתה. תוכל לצאת מיד אחרי סיור הבוקר, ותוכל לצרף אליך את מי שיוצאים לחופשה מהמחלקה שלך. אבל, אמר ניר, צריך אישור, וצריך מחליף, אתה יוצא, אמר הרץ, זאת פקודה ממפקדת הגדוד. הוא קם על רגליו ואמר, שיגעון, גם הלילה לא ישנתי כל הלילה. המארב שלכם עשה מהומות בכל הגזרה. במפקדת הגדוד התגאו בך, איך אפשר להחזיק מעמד ללא שינה?

הצטרפתי לניר בנסיעה לחופשה הראשונה. היה לי מזל משוגע בהגרלה. נקמה מתוקה על אלפי הפעמים שנשארתי אחרון ליוצאים. ירדנו עם סיור הבוקר עד לשער של קיבוץ עין גב. תעשו חיים חברה, גם בשבילנו, ואל תשכחו לחזור. המלחמה עוד לא נגמרה, וזחלמי הסיור סבבו וחזרו אל דרך הבזלת המאובקת. במגרש החנייה של עין גב עמדה המכונית של ניר, ממש כמו שהשאיר אותה בליל העלייה אל הרמה. כל ארבעת גלגליה היו מפוצצים והיא נשענה על הג’נטים. עין גב חטף כמה פגזים, ואחד מהם התפוצץ לא הרחק ממגרש החנייה. מזל שהמכונית לא נפגעה. עזרתי לניר להחליף את הצמיגים. אנשי המוסך של עין גב ראו אותנו והצטרפו לעזרתנו. הם הביאו צמיגים חדשים, ובתוך זמן קצר הכול תוקן. הם לא הניחו לנו: ספרו, מה קורה שם למעלה? המלחמה באמת נגמרה? הסורים באמת נהדפו? עוד לא, אמר להם הסגן ניר. עוד יש מארבים בלילות ויש היתקלויות. עוד נהרגים שם אנשים בלילות.

יצאנו במכונית של ניר דרומה. בפרדסי האשכוליות שבצדי הכביש כבר החל הקטיף. מתנדבות חטובות שבאו לעזרת הקיבוצים טיפסו על סולמות נמוכים, ולרגע הבהיקו אלינו רגליהן החשופות. וניר הידק ידיו על ההגה, ואמר, שום דבר כאן לא השתנה, כאילו לא היתה בכלל מלחמה מחורבנת שם למעלה. עצרנו במזנון הדרכים של דברת. קרבנו אל הדוכן להזמין קפה וכריכים. ניר לא הכניס שום דבר לפה מאז ההקאות. המזנון היה מלא והמה מחיילים ותיירים, שירדו מאוטובוסים מפוארים שחנו בחוץ. ניר אמר לי שהוא מוכרח לקפוץ לרגע לטלפן הביתה. ואני שאדאג לקפה ושלא אתן לתיירים הרעשניים להידחק בתור.

הייתי עייף ומרוגש לקראת החופשה הראשונה שלי שלאחר הקרבות. התיירים ראו אותי ואחדים מהם ניסו בחביבות להתחיל אתי בשיחה. אבל אני התקפדתי, החמצתי להם פנים ולא השבתי על שאלותיהם. חרדתם לשלומי היתה אמיתית, וניסיונם להתקרב אלי היה חביב, אבל אני באתי רק הבוקר משם. מעולם אחר, ממקום שמי שלא היה בו לא יבין אותי לעולם. ולא היה לי כוח באותו הבוקר לנסות ולהסביר להם מה באמת היה שם.

ניר חזר חיוור מעט מהטלפון. מה נשמע בבית? שאלתי אותו. חרא, אמר, אבא קיבל כנראה התקף לב. יותר מדי הודעות של קצין העיר על בנים שנפלו נמסרו בשיכון שלנו בימים האחרונים. הוא לא החזיק מעמד וחטף התקף. תחזור, הוא יירגע. הכול יהיה בסדר, אמרתי. אבל ניר כבר לא הקשיב לי. מעבר לדוכן עמדה נערה יפה מדברת, בקצרונים מתוחים שמתוכם נחשפו רגליה הנהדרות. היא פטפטה בקלילות עם התיירים, מזגה קפה בספלונים, הכינה בזריזות כריכים. ניר לא יכול להזיז ממנה את עיניו. הוא נצמד אל הדוכן, גופו נטה קדימה וכפותיו התאגרפו. מה קרה לך סגן? היא שאלה אותו בחיוך נעים, כבר לא ראית בחורה שלושה שבועות? היא קרבה אלינו ואני הזכרתי לה את הזמנת הקפה שלנו, ואמרתי לה שהסגן מוקסם ממנה, פשוט מוקסם. היא הביטה בניר ובי ושאלה מה, הוא אילם? הסגן הנחמד שלך לא יכול לדבר בעצמו?

החיוורון בפניו של הסגן ניר התפשט. הוא נעץ את כפותיו בתך שלבי העץ המהוקצעים של הדוכן. פרקי אצבעותיו נתקשו, ואני ראיתי בעיניי איך קצות אצבעותיו ננעצים בתוך העץ הנוקשה. הנערה הניחה לתיירים המציקים והתקרבה עוד אל ניר. היא הביטה ישר לתוך עיניו, והוא כמאובן הביט ישר לתוך עיניה. מה העניין סגן? חזרת מהמלחמה? היה כל כך נורא? היא החליקה על קצרוניה בידיה ומתחה את קצות הבד, והעבירה את המטלית הלחה שבידה על אצבעותיו המתקשות של ניר. הוא לא השיב לה. הוא לא יכול לדבר. הוא לא הצליח להוציא מלה אבל עיניו דיברו אליה. המשיכה הפתאומית ביניהם חשמלה אותי. קפאתי על מקומי ובלעתי את המראה בעיניי.

התיירים שמאחור צווחו, לגמו את הקפה וגרסו את הכריכים. הנהגים כבר האיצו בהם לשוב אל האוטובוסים המפוארים. הם לא יכלו לראות את מה שאני ראיתי. הכול נשכח לפתע: המארב, ההרוג הראשון שלו, ההקאות המיוסרות, התקף הלב של אביו, הכול. רק היא עמדה לפניו, בקצרוניה המתוחים, ברגליה המדהימות, והצליפה קלות במטלית על פרקי אצבעותיו. תמונתם קפאה בתוכי: מזנון דברת, סוף אוקטובר של שלהי המלחמה, החופשה הראשונה, אדי הקפה המיטיבים והסגן הצעיר השותק מול עיניה של הבחורה.

קח אותו מפה, את הסגן האילם שלך, היא צחקה אלי לפתע, ותחזרו לכאן כשהוא יוכל לדבר. והיא נפנתה לאחוריה, הסירה עיניה מניר וחזרה לשרת את אחרוני התיירים שהמתינו להזמנתם. בשתיקה גמורה שתינו את הקפה ואכלנו את הכריכים. ניר שתק גם כשעזרתי לו לקום מהכיסא, וגם כשתמכתי בו מעט בדרך אל המכונית שחנתה בחוץ. הוא נהג דמום לגמרי ולרגע חרדתי שאינו שולט בנהיגה. אבל הוא שלט בהגה והמכונית שלו נשמעה לו מצוין. חצינו את עפולה, וראינו את ההמולה הגדולה סביב בית החולים. המשכנו לחדרה ומשם פנינו אל הקיבוץ שלי. ניר התעקש להוריד אותי בכניסה למשק. הוא הצטער שלא אוכל לחזור אתו אל חניון המחלקה ברמת הגולן. הוא לא ידע מה המצב בבית ולא רצה להבטיח לי שום דבר. אין דבר, ניחמתי אותו, העיקר שאבא שלך יהיה בריא. לי אתה לא צריך לדאוג. אני חייל ותיק. אני אשרוד גם את המלחמה הזאת. נפרדנו בלחיצת יד. ואני חציתי את הצומת וקראתי אליו סע, סע כבר ניר, מחכים לך בבית.

הוא נסע ושוב לא ראיתי אותו. הוא לא חזר אל המחלקה ולא אל הגדוד. אינני יודע מה קרה לו לאחר הביקור בבית הוריו. במחלקה ידעו לספר שאביו עבר התקף לב קשה אבל ניצל. ניר שהה אצלו בבית החולים עד להחלמתו ואחר כך נפסק הקשר עם הגדוד. ממילא הוא היה ממתנדבי המלחמה, מן הקצינים הצעירים שקפצו ממש אל תוך זחלמי הגדוד בעת העלייה לרמת הגולן. הוא לא היה מוצב בגדוד, וספק אם מישהו בשלישות ניהל רישום מסודר של מעט הימים שעשה אתנו בשלושת השבועות הראשונים. הזדמנתי עוד כמה פעמים למזנון של דברת. נדמה לי שהנערה היפה, שלבשה קצרונים מרהיבים, המשיכה לעבוד שם. אבל אינני בטוח. בינתיים גם נכנס החורף והיא בוודאי לבשה כבר בגדי חורף ארוכים. ופעם או פעמיים גם התקרבתי אל דוכן העץ, ובהיתי בשלבי העץ המהודקים שמתחת לספלוני הקפה. לראות אם טביעת אצבעותיו של הסגן ניר נותרה בתוך רקמת העץ המוכתמת. אבל שום סימנים לא נותרו בעץ, וכשהבטתי לתוך עיניה של הבחורה הן חמקו ממני בזרות. והיא לא שאלה אותי כמו אז, היכן השארתי את הסגן האילם שלי. והיא לא שאלה אותי מדוע לא חזרנו אליה כשהסגן שלי שב לדבר.


המלצות קוראים
תגיות