רקע
אלישע פורת
איקונין סדוק
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: : גוונים; תשס"ג

 

א.

בקיץ של שבעים⁻ותשע נסעתי לירושלים לכמה שבועות, להשלים עבודת עיון בלתי גמורה. התחלתי בעבודתי העיונית, מעין תחקיר ביו⁻ביבליוגרפי, על חייו ויצירתו של משורר יהודי שנשכח מאחת הארצות של מרכז אירופה, כשלוש שנים קודם לקיץ הזה. ניסיתי, רציתי, הזעתי אבל לא הצלחתי להשלימה. חוסר ריכוז, עייפות מוקדמת, סימניה של מחלה קשה שכבר קיננה אז בגופי ואני לא ידעתי, אלה חתרו בתוכי והפריעו לי להשלים את עבודתי שכל כך רציתי להשלימה. ויותר שרציתי להיפטר ממלאכתי רציתי להיפטר מאותו האיש, המשורר היהודי המופלא, שמת בחטף, בחצי ימיו, כמו שנוהגים לומר. אף על פי שבדקתי ומצאתי שהיה בן חמישים שנה ושלושה ימים בדיוק, כשכרע ונפל על מדרגות התאטרון הלאומי, בלב בירתה של אותה הארץ שבמרכז אירופה. דמותו ותהפוכות חייו השתלטו לאט לאט על חיי ועל עבודתי, וגרמו לי שאעדר מן החברותות שבהן ציפו לי רבנים נחמדים, ומן השיעורים החופשיים שלי באוניברסיטה, שם המתינו לי כמה ביבליומנים ידעניים, ומן החוגים המעניינים שנערכו במכונים שונים בערבים הירושלמיים הקרירים.

חשבתי לשוב לכמה שבועות לאותו מעון הסטודנטים הצר והדחוק שבו עשיתי את שנות לימודיי. אבל כשנכנסתי למשרד שבמבוא הבניין ראיתי מיד שזה לא זה. המזכירה הראשית, מכרתי מאז, נעדרה באותו היום. הפקידה שהפליאה בזיכרונה המדהים והיתה זורקת לי כבדרך אגב את מספר תעודת הזהות שלי עם תאריך הולדתי, התחלפה. איש התחזוקה הנעים פוטר כנראה ומן המטבח הנעול עלו ריחות של תבשילים בלתי מוכרים. איש לא זכר אותי במעון. הבית שופץ כולו, התמלא בזכוכית ובפלדה. וכשעליתי להציץ לרגע לבית הכנסת הקטן שבקומה השנייה, לא מצאתי את שולחן העץ המחוטב שלידו ישבתי עם המאחרים לתפילה. ובכן יצאתי לעיר ומצאתי לי חדרון צר וארוך, מעין “צינוק בעמידה”. הנחתי בו את מעט החפצים שהעליתי אתי, וקרובת משפחתי הקשישה שהשכירה לי אותו בהנחה ניכרת שמחה עלי מאד. היא זכרה והזכירה לי ימים יפים מלפני שנים רבות, שבהן הייתי חייל צעיר ונמהר, שהפחיד אותה ואת בעלה המנוח מאד מאד. איזה המצאות היו לי אז, ואיזה עלילות מסוכנות בעיר החצויה. ישבתי אתה זמן קצר, חלקתי עמה את ארוחת הגבינה והצנימים שלה, ומיהרתי לבית הספרים הלאומי, ישר אל אולם הקריאה, להמשיך במה שהפסקתי לפני כשלוש שנים שלמות וארוכות.

בדרכי אל בית הספרים ראיתי אנשים ממהרים. יום ששי לפני הצהרים, כולם ממהרים, ואני לא שמתי לב לנסערים שחלפו על פניי. ראיתי בכניסה, על אחד הדוכנים הוצגו ספרים אנגליים למכירה ולעיון, ונזכרתי בטיול הקצר לאירופה שאשתי ואני החלטנו לערוך. היו לי המון טרדות בהכנת הטיול, ועשיתי המון הכנות כדי להגיע לחוף האיטלקי בספינת מעבורת זולה. אבל הנחתי לה לטפל בכל הפרטים, וביקשתי ממנה שלא תטריד אותי בירושלים. הבטחתי לה שמיד כשאסיים, וזה יהיה הרבה לפני החגים, אחזור הביתה ואסייע לה להשלים את סידורי הנסיעה. נעצרתי אצל הדוכן וכבר שלחתי ידי אל אחד הספרים האנגליים. אבל ההתקהלות שבכניסה לבניין משכה את עיניי. חבורה של מורים התגודדה שם, וסביבם סיעת בנות מבוהלות וכולם יחד צועקים אל כולם:

“מי ראה את הגר? מי ראה את הגר?”

אפילו אני, שנקלעתי לכניסה של בניין מדעי הרוח לגמרי במקרה, בדרכי אל אולם הקריאה שבבית הספרים, ושבכלל איני סטודנט בשום מחלקה, ואפילו אינני ירושלמי, נשאלתי כמה פעמים: “אולי ראית את הגר? ראית אולי את הגר?”

לא השבתי על השאלות והמשכתי במעלה השביל. לא, אני לא מכיר שום הגר, ומי זה בכלל מחפש אחרי ההגר האבודה הזאת, בבוקר קיצי נאה זה, ביום ששי, לפני הצהרים, כשהשבת כבר מאיימת לסגור את בית הספרים ולהשבית את התנועה ברחובות ולנעול את כל העיר? בקצה אוזני שמעתי חילופי דברים קצרים בין הבנות המבוהלות לבין הממהרים במדרכות, “למה הייתי צריך לראות את הגר? מה היא איבדה אצלי? קרה לה משהו?” ושוב הבנות משיבות בקול נבהל “כבר כמה ימים שלא שמעו ממנה כלום.” נו, אז לא שמעו ממנה, מה כבר יכול לקרואת לבחורה צעירה ונאה, כמו סיעת הבנות המתקהלות על דרכי? ודאי הסתגרה לה עם איזה מאהב נמרץ ומשולהב, שאינו מניח לה להצטרף לטיול השבת שקבעה עם חבריה. הרי גם אני הייתי פעם איש צעיר, וגם אני טעמתי פעם טעמה של הסתגרות כזו עם אישה צעירה שלא הניחה לי ואני לא יכולתי לקום ממנה. וכשנרגענו לרגע והעפנו עין בשעון שעל יד המיטה, ראינו שהשבת חלפה לה, כאילו היתה רק רגע קצר של אהבה.

ובעודני צועד נזכרתי באחד מחבריי שהיה נוהג להסתגר עם אהובותיו ליממות שלמות. וכשאמו הדואגת לא הצליחה להתקשר אליו בטלפון, מפני שהיה שקוע באהובתו ולא טרח להשיב לטלפון, אפילו שידע, ובוודאי שידע, שזהו טלפון מאמו הדאגנית, היה לועג לה באוזניה המלוהטות של הצעירה המיוחמת שמתחתיו. “כן, אין לה גבולות, עכשיו היא תזעיק את אחי, ויותר מאוחר, אם לא תהיה תשובה, היא תזעיק את המזכירות.” והוא היה מחקה באוזנינו, כשנחה עליו הרוח, ממש כמו שהיה מחקה את אמו באוזני אהובותיו את תשובתו של אחיו, שהיה כבד דיבור במקצת, ואיטי בתשובותיו. “מה את רוצה ממנו אימא? תני לו לחגוג. הוא בטח תקוע איפשהו עם איזו בחורה. לא אימא, אני לא אהיה זה שיפריע לו בחגיגה ויקלקל לו את השבת…”

בצעדים מהירים התרחקתי מהחבורה הרוחשת של הסטודנטיות המבוהלות, וממורי החוג שהתרוצצו ביניהן חסרי מנוח ודאוגים. ודאי קבעו לצאת לטיול של שבת, או שנקראו לרדת ולתת איזה סמינריון דחוס בענין הקבלה וסמליה, באחד מהיישובים הצעירים וצמאי המיסטיקה היהודית הנעלמת, שצמחו ממזרח לירושלים. נו, כרגיל, האוטובוס כבר מתמלא, נהגו כבר מתעצבן, מורי החוג קצרי רוח, והיא, דווקא היא, הגר שמה לפי מה ששמעתי כשעברתי על פניהם, שבוודאי יש בה עוד משהו שלא הצלחתי לקלוט במעברי החפוז, דווקא היא מאחרת. והיא כנראה מאחרת ידועה, “פגרנית” עוד מתנועת הנוער, או אולי סתם סטודנטית לא ממושמעת, שתמיד מגיעה אחרונה אל רחבת החנייה.

כרגיל, המשכתי לדמיין לעצמי, היא צעירה מושכת מאוד, “מיוחדת” מאד, כמו שנקראות הצעירות הללו, שעושות את לילותיהן כימים, טיפוסים “רוחיים” שכמותן, לא כדי לגלות עוד כתבי⁻יד עלומים בקבלה ובסמליה, אלא בתכנון “הייחוד” המיוחד שלהן. זה שיבדיל אותן מיד, בסקירה ראשונה, מקהל הסטודנטיות ההומיות, אלה שעלו מבתיהן הקרתניים שבשפלה, אלה המאכלסות את בניין מדעי הרוח ובעיקר את המחלקות של מחשבת ישראל.

נכנסתי לבית הספרים, חלפתי על פני התערוכה הקבועה ועל פני התערוכה המתחלפת שבמבואו, הצצתי לקפטריה, לראות אם כבר הקדימוני מלאכי השבת, אלה המזדרזים לסגור את מכונות הקפה, ועליתי במדרגות הרחבות אל אולם הקריאה ואל שולחני, מתחת לצמד מנורות הניאון החדישות שהותקנו שם לאחרונה. כולם עושים סידורים אחרונים בעיר, ורק משוגעים כמוני, השבויים ביד עבודות העיון שלהם שטרם הושלמו, דוחים את קבלת השבת ממש עד לרגע האחרון. הספרים שביקשתי מהספרנית הנחמדה, שהיתה מסמיקה בכל פעם שהייתי ניגש אליה לבקש ממנה ספר שפניה היו מלאים בחטטים קטנים שאותם ניסתה, באורח נכמר כל כך, להסוות בשכבת איפור כבד, כבר המתינו לי בקצה המדף. מעורמים זה על זה, שיקל עלי לשאתם אל שולחני, כשהספרנית תגניב אלי חיוך מבוייש מבעד למעטה הסומק. “מה נטפלת אל האיש הנשכח הזה?” ראיתי בעיניה את השאלה שלא שאלה, “ולמה אתה מטריח עלי, תמיד במשמרת שלי, בחיפוש אחר עקבותיו?”

ואני צידדתי פניי אליה, אבל לא קירבתי אליה את פי, לא יותר מדי, שלא תריח את ריח השום הדוחה שהבאתי אתי מהשפלה, והשפלתי את קולי כממתיק סוד קטן אתה, כאילו אמרתי לה “אין דבר, כדאי לך לטרוח. מפני שאני לא נבלה אנוכית כמו אלה שאת מכירה. אני לא אשכחך, ספרנית יקרה שלי. אני אזכירך לשבח במאמרי הקרוב על גילוי המשורר הנחבא. ולא בשולי העמוד, כמו שעושים לך המפרסמים המקצועיים היושבים אצלך באולם הקריאה. אלא אביא את שמך בתוך דברי ההקדמה הקצרים שלי. וגם אצרף לו מילה או שתיים, תודות חמות, שתדעי שלא שכחתי אותך”.

ישבתי אל שולחני הקבוע, וערכתי לפניי כל מה שאצטרך לו בעבודתי בשעות הקרובות. וגם את הרדיו הזעיר שאשתי קנתה לי לשירות המילואים האחרון, “כדי שאוכל לשמוע את פעמי השלום המתקרבים”, ואת הסיקור המפורט של ביקור סאדאת בירושלים. היה לי מנהג מחורבן, שלא יכולתי להיפטר ממנו גם באולם הקריאה, להדליק את הרדיו מדי שעה או שעתיים ו“לשמוע את החדשות”. גם כשידעתי שבעצם שום דבר אינו מתחדש, והקריינים טוחנים מים וחוזרים על דברי עצמם ועל דברי קודמיהם. ובעצם רק אות החדשות המונוטוני הוא שלבי אינו יכול להתרגל אליו, והוא שמקפיץ את הדופק שלי הקפצות מסוכנות בכל פעם שהוא מתגנב לאוזניי. בשנים של המלחמה ולאחריה התנזרתי לחלוטין מהרדיו ומכל קשקושיו. פשוט “החרמתי” אותו, כמו שאמרה אשתי, מתוך כעס ילדותי שלא יכולתי לשלוט בו. זהו הרדיו הארור שקרא לי להתייצב ביחידתי במוצאי השבת, הששה באוקטובר, אותה השבת שלא תישכח ממני עולם.

אבל הספרים משכו אותי, והזמן רץ לו, וחייו של המשורר היהודי הנשכח, שאני כמעט חילצתי אותו ואת מעט שירתו מבור השכחה ששקע בתוכו, נכרכו סביב חיי. ואני למדתי במאוחר מה שכל ביוגרף מתחיל לומד בשנתו הראשונה. ההתנסות הזו נעמה לי, כפי שנעים לאבד מדי פעם את הזהות הכואבת והמוכרת שאנו נושאים עמנו כל העת, ולשקוע בתוך חייו ודמותו של מישהו אחר. ואפילו שמסכת חייו היא מבדה, ואפילו שצרותיו אינן צרות אמת, ואפילו שמכאוביו אינם מכאוביי. אבל גם ידעתי שהיקיצה שלי מובטחת, והמנגנון המופלא של הנפש יודע מעצמו, כאילו השתיל בו מישהו תוכנה מוקדמת. מתי הגיעה העת להתעורר. ומתי הקיסוס הדביק של חיי המשורר הנשכח, הזולת המתדפק על דלתי, מאיים להחניק את הנפש התומכת של הביוגרף. כלומר שלי, אם אזכור לחזור על כך בפני הספרנית, ודאי תביע תימהון חביב כזה: מתי בדיוק צריך להפסיק את ההזיה המתוקה, הזיית שילוב הגורלות והחיים? אבל לפני שהרמתי עיניי אליה, כדי לשער את תשובתה צפצף הרדיו הזעיר שלי צפצוף פתאומי, וששת צפצופי ההקדמה המוכרים שלו ניתקו אותי מעבודתי. ואז נשאתי עיניי אליה והקשבתי.

 

ב.

ומן הרדיו הקטן שלי בקע פתאום קולו של קריין צעיר, כנראה טירון בקריינות, קול שלא הכרתי, ובהתרגשות מרעידה שהרעידה אפילו את הרדיו הזעיר שלי, הוא הפציר במאזינים למהר, למהר. מי שיכול, מי שקרוב, מי שמכיר את הסמטאות של העיר העתיקה. לרגע חשבתי שזהו תסכית רדיו פרוע, המנסה לחקות הצלת אדם בעזרת אזעקת הרדיו. כבר שמעתי על כל מיני מתיחות ותסכיתים מבוימים, ששודרו בהפתעה וגרמו לבלגנים לא קטנים. היה לי קשה להתנתק מקורי החיבה אל המשורר שלי, וכמעט שכיביתי את הרדיו. אבל קולו של הקריין הצעיר, קולו המרטט של הקריין המרוגש לא הניח למאזיניו. הוא כבר לא הפציר, הוא פשוט התחנן, כמעט בקול בוכים: “מהר מהר! מי שיכול ומי שבסביבה! מי שיודע היכן המגדל הגבוה של כנסיית הקבר הקדוש! ברובע הנוצרי, בעיר העתיקה, להציל!…” רגע רגע, אמרתי לעצמי, זה רציני, זוהי אזעקה אמיתית, זה לא סתם תסכית מתיחה מבוים.

והקריין אינו מרפה: אם היא עלתה על המגדל אפשר לראותה בקלות מלמטה. מבעד לחרכים ניתן לזהותה: היא לבושה חליפה שחורה של בדי קיץ קלים. מכנסיים ערוכים ומעליהם עליונית מתנפנפת. והעיקר, שערה הוא בלונד בהיר וארוך ואסוף בסרט שחור ומבריק. אין שום אפשרות לפספס אותה! והמכונית שלה, המכונית הגרמנית הקטנה שלה, הפולקסוואגן הצהובה שלה, או השד יודע איזו מכונית, חונה למטה. גם לפי המכונית הגרמנית הקטנה אפשר לזהות אותה. לאן היא דחפה אותה, בסבך הסמטאות הצרות של הרובע הנוצרי? השד יודע, קולו של הקריין מרעיד כשהוא שב וקורא למאזינים שלו שירוצו להציל אותה! את היפהפייה בבלונד ובשחור, לפני שתטיל את עצמה מהמגדל הגבוה של כנסיית הקבר הקדוש, ישר אל רחבת הסלע שתחתיה!

הקשבתי לקריין במתיחות, וכבר התחלתי לאסוף את ספריי ולערוך אותם שוב בשביל הספרנית המחוטטת שלי. הרי אני מומחה גדול לסבך הסמטאות של העיר העתיקה. לא רק שטיילתי שם המון, והדרכתי שם תיירים, וסיירתי שם אלף פעמים. אלא שגם השתתפתי לפני שנה בהשתלמות מיוחדת שנערכה למסורים ולבקיאים במסתרי הרובע הנוצרי. ואם הקריין הטירון, שאני יכול לראות גם את ידיו רועדות וגם את עיניו מתרחבות, וגם את ברכיו דוחקות בעצבנות את שולחן הקריינים הנוקשה, אם הוא מפלל לעזרה מהירה, הרי אלי הוא מתכוון! ואם הוא מצפה שיקומו ירושלמים טובים וימהרו להציל את האישה הצעירה, אלי הוא מתכוון! אף על פי שאינני ירושלמי. ואם הוא מתחנן במיקרופון המרטיט שלו למתוח יריעת⁻הצלה מתחת למגדל המאיים, הרי אלי הוא מתחנן! ומה אני משתהה כאן, ליד ערמת ספריי, עם נפתולי חייו ויצירתו של איזה משורר שכוח, כששם למטה יתנפנף עוד מעט פרח של בלונד מפואר, אזור בתוך סרט אחיזה שחור ומבריק? ומה אני מתעכב באולם הקריאה השלו כששם תתפרח עוד רגע עליונית שחורה מבד קיצי קליל, ותרחף מעל מכנסיים ארוכים ומעל קרסוליים מחוטבים לתפארה?

ואני קמתי ממקומי, והפרתי את כל כללי החשאיות של אולם הקריאה. רצתי אל הספרנית הסמוקה וגררתי את עגלת הספרים שהעמסתי עליה את ספריי,וצעקתי אל היושבים המועטים שבאולם: “מה זה כולכם חירשים? אתם לא שומעם את האזעקה ברדיו?” והם קמו מופתעים ושאלו: “איזו אזעקה? לא שומעים שום צופר”, אני המשכתי בדרכי אל היציאה. “יום ששי או לא יום ששי. השבת תיעצר, היא לא תיכנס. אל תפחדו, בואו, קוראים לכם. תנו ידיים להצלתה של האישה הצעירה!” כאילו שהשבת תיעצר בגלל איזו מתאבדת, וכאילו אני הוא המוסמך לעצור או להכניס את השבת. ויצאתי במהירות, פסחתי על המעלית האיטית ודהרתי במדרגות אל היציאה. “תנו ידיים,” צעקתי אל הנתקלים בדרכי “תנו ידיים! צריך למתוח היטב את יריעת ההצלה!” והם הביטו בי כמי שמביטים במשוגע שמתרוצץ חופשי על מדרכות הקמפוס, צהרי יום ששי קיציים, בקיץ של שבעים⁻ותשע, שש שנים כמעט אחרי השבת הארורה ההיא. הששה באוקטובר ההוא שאינני יכול לשכוח.

אינני זוכר איך הגעתי אל העיר העתיקה. איך חלפתי על פני כל הצמתים והרמזורים, ואיך נחתתי פתאום, כשהרדיו הזעיר מרעיש בחיקי, ותחינותיו של הקריין שכבר התחלתי לחבבו מפכות מתוכו בלי הפסקה. אינני זוכר איך מצאתי עצמי פתאום שעון אל קיר מוצל, על מדרגה תלולה הצמודה אליו, ממש בתוך רחוב השוק, באיזו חנות מזכרות של ערבי נוצרי מדיירי הרובע. אני זוכר רק איך נשלחו ידיי אל האיקונין הגלוף של הקדוש שהיה שם, אינני זוכר את שמו ששערותיו הבלונדיות הארוכות מתעגלות סביב ראשו כמו הילה זוהרת. אני זוכר שהאיקונין היה בידיי, אני זוכר שמשמשתי בצלם, ומיששתי את הילת השער הצבועה בצבעים גסים. אני זוכר שחשתי בכל חספוס בחתיכת העץ המגולפת. והקריין הצעיר מדרבן אותי בלי הרף, לצאת ממחסה הצל הקריר אל שמש הקיץ החמה. לעזוב את סתר המדרגה, ולרוץ אל הרחבה שמתחת למגדל הכנסייה, בחצר הקבר הקדוש. אינני זוכר אם ניהלתי עם הקריין שבחיקי דו שיח נרגש, או שרק נדמה היה לי שאני שומע את עצמי מתנשם בכבדות, כמו לאחר ריצה מתישה במעלות האבן, ומסביב רצים ומתנשפים גם אחרים, כל מוזעקי הצלתה מהרדיו.

בדרך אני זוכר שחלפתי על פני מכונית גרמניה קטנה, שמנועה פעם. אפילו שכחתי באותו הרגע שאולי היתה זו המכונית הקטנה של הגר. מה פתאום הגר? על איזו הגר אתה מדבר? עצרתי באמצע הריצה, קצת אחרי המכונית, ונתתי לעצמי מכה חזקה במצחי המיוזע. הגר, טיפש שכמוך הרי כבר שמעת הבוקר את שמה אבל לא קלטת. הוא חמק ועבר מעל לכתפך. הגר. ודאי, אני זוכר, זו הסטודנטית שאיחרה להגיע למפגש. ואני חשבתי שזה איחור רגיל, של מאחרת רגילה, ולגלגתי על חבורת המתקהלים שבפתח הבניין של מדעי⁻היהדות. כן, אבל הקריין עצבן אותי עכשיו, מה פתאום פולקסוואגן? הרי אפשר להטעות את המצילים. אני עכשיו רק רצתי על יד המכונית, אני בטוח שזוהי פשוט גולף מיושנת. נזפתי בקריין שבחיקי נזיפה של מבינים. כאילו שיש בכך כדי לסייע להצלה. ומה אכפת למגדל הכנסייה של הקבר הקדוש, ולהגר, שמתכוננת ממש כעת לקפוץ ממנו אל קצה, איזו מכונית ממתינה שם למטה?

אבל אני שיננתי לעצמי, כמו משפט שינון שחובה לדייק בו, בכל הגאיו וצליליו, גולף, גולף מיושנת. גרמנית נכון, קטנה נכון, אבל צרך לדייק אם רצים ורוצים להציל. כמו שהייתי טועה, ומכנה את יריעת⁻ההצלה הנמתחת בשם מזרן⁻הצלה. והרי איך אפשר להציל בעזרת מזרן⁻הצלה קטן ומיושן? כשרחבת כנסיית הקבר היא כל כך גדולה?

ואז, באיחור כפי שהסתבר אחר כך, התארגן צוות הצלה כמו שצריך. המתנדבים שרצו קצרי נשימה, כמוני, מכל קצווי העיר, נתנו ידיים ומתחו את יריעת ההצלה. והעיר, העיר הקיצית המתכוננת לשבת עצרה את נשימתה. הקריאות מן הרדיו חדלו, המולת המסחר שככה. לא נשמעו צפירות ובשמים הכחולים שמעל מגדל הכנסייה לא נראתה אפילו ציפור אחת. אפילו את פעימות המנוע של מכוניתה הקטנה לא שמעתי. איזה רגע מופלא של דממה ושל חסד נמשך על העיר. שאולי, אם היה מתמשך עוד מעט אפשר שהיתה ניצלת. אפשר שהיתה מקשיבה לעצירת הנשימה העצומה של מאות האלפים שמסביבה. ואולי היתה עורכת במהופך את סדר פעולותיה הקטלני: קודם מכנסת את קצות עליוניתה המתנפנפת, ומהדקת את מכנסיה המתרחבים. ואז קושרת בחוזקה את הסרט השחור שחגר את שפעת הבלונד המזהיבה שלה, ואז מעבירה ידיים שקופות מעייפות על פניה, מציתה לעצמה את הסיגריה הארוכה, התחובה בתוך קנה עישון שאהבה לעשן בו. ואחר כך יורדת לאיטה, סוף סוף, במדרגות האבן החלקלקות של מגדל הכנסייה, וקהל המוזעקים היה משמיע אנחת רווחה ענקית, מתחת לקבר הקדוש. וצועדת ישר אל הגולף שלה, המיושנת, שמנועה לא חדל מלפעום אליה כל העת. ואני עם כל מוזעקי הצלתה, והקריין החביב שגורלה נגע ללבו, אף על פי שממש כמוני, בכלל לא זכה להכירה, היינו מטילים על שכמה וכורכים סביבה את יריעת⁻ההצלה. ממש כמו שכרכנו את שמיכות⁻ההצלה על השרופים ששרדו מן האש. בימים שבאו אחרי השבת המקוללת ההיא, שבה נפתחה המלחמה.

ושוב אינני זוכר מה באמת קרה. אני זוכר רק שהגעתי אל הרחבה באיחור, כמו שאר המצילים. האיקונין הגלוף היה אחוז משום מה בידי. האם הבאתי אותו אתי בכל הדרך מחנות המזכרות? ואיך זה שבעל החנות לא לקח מידי את הצלם? כבר ניחשתי מה יהיה בסופה. יותר מדי סופים כאלה ראיתי באוקטובר ההוא, לפני שש שנים כמעט. הידקתי את אצבעותיי על בובת העץ המגולפת. לא היה מה לעשות: היא כבר שכבה, מוטלת ברחבת הקבר הקדוש. כמה יפה היתה בשוכבה, כמה חפה בתכריכים השחורים שכרכה לעצמה, בחליפת השחורין שלה, שנתפרה מבד קיצי קל ואוורירי. היא היתה עטופה בתוך בועה של זוהר שעלה ממנה. זוהר מאיר שעצר בעד המצילים לכמה שניות בטרם קרסו עליה והחלו בפעולות ההחייאה. זוהר שעולה מצלמים מאיקונין של קדושים מגולפים ומתמונות מוגדלות של יפהפיות קפואות.

התרחקתי לאיטי ממעגל המצילים. כאן כבר הייתי מיותר ולא יכולתי יותר להועיל. וכשהפכתי פניי אל הרחוב ראיתי התקהלות ענקית. שהלכה וסגרה על הגר ריכנשטיין האבודה. צוותי הצלה וסקרנים חברו יחד והקיפו אותה במעגל הדוק שהיא פשוט נעלמה בתוכו. אפילו כמה צלמים הגיעו, תיירים זריזים וצלמי המשטרה. אבל אני ראיתי כל מה שצריך הייתי לראות. והקריין הנחמד שברדיו שבחיקי ודאי ראה את הדברים יחד אתי. מפני שהוא השתתק לגמרי, ובבת אחת אפשר היה לשמוע שוב את שאון העיר והמונה מסתערים על בועת השקט שברחבת הכנסייה. הצופרים קרעו את האוזניים, מנועי מכוניות ההצלה הרעימו נוראות והרמקולים של המשטרה הגבירו עד הסוף את עוצמתם. ירדתי לאיטי במדרגות, חלפתי על פני שלוליות הצל, אל חנות המזכרות של הערבי הנוצרי, דייר הרובע. איש לא שם לב אלי כשהשבתי את האיקונין הסדוק אל מקומו.

 

ג.

ביום ראשון שלמחרת השבת ההיא התפרסמו כמה מודעות אבל בעיתוני הבוקר, ואני, שלא ידעתי עד יום ששי מי היא הגר ריכנשטיין, התחלתי לעקוב, דרך העיתונים, אחרי דרכה האחרונה. כבר בצהרי ששי, התפרסם ברבים שהגר קפצה אל מותה מהמגדל הגבוה שבעיר העתיקה. יותר מכך, התפרסם גם שבלילה שבין חמישי לששי היא התקשרה, בעילום שמה, לשירות העזרה הנפשית העירוני. לא הרבה כתבו על שיחתה האחרונה עם התורנית, אבל נראה שבאמת התרשמו בסניף הירושלמי ממצוקתה. וגם שלחו אליה ניידת, ובה שני מתנדבים שניהלו אתה שיחת הרגעה ממושכת. על מה שוחחו אתה במשך שעות ארוכות כל כך? ומה אמרה להם הגר? בעיתונים גם כתבו שהבלגן בסניף היה גדול, השיחות לא הוקלטו ולא נרשמו, וקשה היה לדעת מה באת היו מצוקותיה. במקומון העירוני, שהחל אז את הופעתו הסדירה, כתב אחד העיתונאים הצעירים שהכול היה נגדה: התורנים בתחנה לא ידעו שהיא נותרה נחושה בהחלטתה לקפוץ מן המגדל, גם לאחר השיחה הארוכה שניהלו אתה. הפניות הנרגשות של חבריה, ברדיו ובטלפון ובעל פה, וביניהם גם הקריין הטירון שלי, לא הועילו. ובני משפחתה, שהעיתונאים לא איחרו לאתרם, אמרו בין שאר דבריהם שמה שהכי מכאיב להם זה שהגר היתה במצוקה כל כך קשה, ואפילו אז לא פנתה אליהם.

אני חזרתי אל ספריי ואל עבודתי הלא גמורה בבית הספרים. כשניגשתי אל דוכן הספרניות אותתה לי הספרנית סמוקת הפנים שלי. פרשה אתי כמה צעדים לצד, ואמרה לי שהיא נורא מצטערת על מה שקרה בבוקר יום ששי.

“מי יכול היה לדעת?” שאלה “ואני מצטערת שנהגנו בך באטימות כזו. אילו היינו יודעים…”

אני הודיתי לה על דבריה ואמרתי שגם אני מצטער, מפני שבעצמי לא ידעתי עד כמה ייגע ללבי גורלה של הסטודנטית הצעירה. וכשהיא ערמה שוב על עגלת הספרים את הספרים שהזמנתי הוספתי ואמרתי לה, שמאז המלחמה אני לא תמיד אחראי לכל מעשיי. ולפעמים קורים לי דברים תמוהים, כמו קפיצת הדרך המפליאה שזרקה אותי אל הרובע הנוצרי. וכמו פגישות תמוהות על מדרכות העיר, וכמו מראות משונים הפוקדים אותי מאז המלחמה לא רק בלילות, אלא לפעמים אפילו באמצע היום, מול החלונות העצומים של בית הספרים הלאומי. והיא שוב הסמיקה כשרכנה אל העגלה ואמרה לי שכבר בצהרי יום ששי, כששמעה את ההודעות במהדורות החדשות, היא הבינה לאן התעופפתי בחיפזון מגונה כזה. ואפילו נדמה לה, לפי התיאור הקצרצר והלא מדויק שנמסר ברדיו, שהיא הכירה את הגר המסכנה. מפני שבטח ראתה אותה לא אחת ולא שתיים בדוכן ההשאלה שבאולם הקריאה.

לאחר הלוויה העגומה שנערכה במושבת הולדתה שבדרום, החלה חרושת שמועות על חייה ועל עבודתה של הגר לחלחל אל העיתונים היומיים ואל השבועונים. ואני עשיתי לי מנהג, לגזור מן העיתונים את כל הקטעים הנוגעים לחייה ולמותה, ולאסוף אותם בתיק מיוחד, שצירפתי אל התיק הגדול של עבודתי הביו⁻ביבליוגרפית. אשתי, שביקשתי ממנה לסייע לי באיסוף גזרי העיתונים לא התלהבה, ושאלה אותי בקול נמוך אם זהו השיגעון האחרון שלי. מפני שהיא הכירה, כמו רבים מאתנו ביישוב הקטן שלנו, חוקר צעיר ומוכשר אחד, שנשתעבד לאיסוף גזירי העיתונים השתעבדות כל כך מוחלטת, עד שהפך לגיהינום את חייהם של הקרובים לו. אבל אני ידעתי שכאן לא מדובר באובססיה חולנית, מתמשכת, כי כמה כבר יכולה העיתונות שלנו לעסוק במותה של אישה צעירה ונאה? ולכן הרגעתי את אשתי ואמרתי לה: “אין דבר, זה יעבור”. והתכוונתי גם לשיגעון האיסוף שאחז בי, וגם לחיטוט המכוער בחייה של הגר ריכנשטיין, שהשבועונים בעיקר התמכרו לו בהנאה חולנית.

מה לא נתפרסם עליה לאחר מותה? שהיתה עילוי שבעילוי בין תלמידי סודות הקבלה וסמליה, ושהכינה בסתר דירתה הצנועה ספר משובח על סודות הקבלה וסמליה. ספר שכמותו לא נהגה ולא נכתב מאז ימי גבורתו של הפרופסור גרשם שלום. בלילות ההארה שפקדו אותה בזה אחר זה, כך כתבה העיתונאית במקומון העירוני שאני ממש התקשיתי להשיגו, מפני שהוא נחטף מהדוכנים, נתגלו להגר המנוחה סודות נוראים וסתרי פירושים מדהימים. כאלה שאיש לפניה, לא ממורי החוג ולא מתלמידיו ולא מן החוקרים העצמאיים, לא העלה בדעתו ובוודאי שגם לא זכה להעלות על הכתב. ועוד ידעה הכתבנית לספר, שעבודת הדוקטור שלה, שעליה שקדה מפעם לפעם, ושאותה גם הניחה מפקידה לפקידה, כדי להתמסר לאחת מגחמותיה המופלאות שעליהן לא אוכל להרחיב כאן, עבודת הדוקטור שלה משקלה היה שווה זהב. ואלמלא עניין מצער, שלא הכתבנית הזריזה ולא קוראיה התמימים לא הצליחו לעמוד על דיוקו ולהבין עד הסוף את מהלכו המפותל, עניין מצער מאד שבשלו גם איבדה את עבודת הדוקטור הנדירה שלה, וספק גדול הוא אם עוד תימצא אי פעם. וספק גם אם יימצאו קוראים הנבונים דיים שיזכו לא רק להארה מתוך קריאתם השקודה, אלא גם כאלה שאולי יזכרו את תלמידת החוג המבריקה, שניחנה ביופי מדהים אבל גם מסתורי. זו שכנראה גילתה גילויים שלא היו לפי כוח שכלה, עד שהלכה והטילה עצמה למוות ממגדל הכנסייה המחודד של הקבר הקדוש, לא פחות, בתוככי הרובע הנוצרי, בלב העיר העתיקה של ירושלים.

ואני ניגשתי אל דוכן ההשאלה והראיתי לספרנית שלי את מה שנכתב בעיתון. והיא הסמיקה מעט כדרכה, והשתופפה והעלתה מתוך המגירה הנסתרת שלה צרור של דפי עיתונים, והניחה אותם לפניי ואמרה “קח, זה בשבילך. אספתי אותם בשבילך”. וכשהזמנתי אותה בהפתעה גמורה לרדת אתי אל הקפטריה ולגלגל בניחותא על פרשת חייה ומותה של הגר ריכנשטיין, שהלכה וצמחה ותפחה מעיתון לעיתון ומיום ליום, הסכימה הספרנית והעבירה לחברתה את האחריות על המשמרת וירדנו יחד במדרגות הרחבות אל הקפטריה. שוב עברנו על פני התערוכה הקבועה של בית הספרים, ועל פני התערוכה המתחלפת, והיא אמרה שאלמלא מותה החטוף, אפשר שגם הגר ריכנשטיין היתה זוכה שעבודותיה המבריקות יוצגו מתחת לשולחנות הזכוכית, ואני אמרתי שאני מאד מצטער שלא זכיתי להכירה בחייה, אלא רק רגע או שניים לאחר מותה הנורא. מפני שהדברים ששמעתי עליה מאז שנתפסם מותה ברבים הם פשוט מסקרנים מאד. והספרנית גיחכה, או שרק נדמה היה לי שגיחכה ואמרה שהיא שמעה שגברים לא מעטים נפלו ברשת אהבתה. ואחדים, לפי הרכילות המהלכת באוניברסיטה, גם יצאו ממנה חבולים וחפויי ראש.

ישבנו אל שולחן קטן בקפטריה ואני אמרתי שחסר לי מאד עוד אחד לשולחן. והיא שאלה למי אני מתכוון? ואני סיפרתי על פרח⁻הקריינים אחוז הדאגה שברדיו. הוא ששידר קריאת מצוקה והצלה ללא הפוגה בתחנה שלו, מהרגע שנודע בתחנה על היעלמה, ודבריו הם שהקפיצו אותי מעל דפי העיון שלי בצהרי יום הששי האחרון. ואלמלא קולו שהרטיט ודבריו שהפצירו ונימת הצער שלו, ספק אם הייתי נוטש את המשורר היהודי הנשכח. שהצלילה אל פרטי חייו ויצירתו השכיחה ממני את הצער שאני גורר אתי מהמלחמה הארורה. ומהשבת הארורה ההיא, של הששה באוקטובר, לפני שש שנים תמימות. והיא אמרה שאני מזכיר לה אחד, יוסף גורן שמו, שמפרסם מאז המלחמה שירים כאובים במוספי הספרות של העיתונים. “יוסף גורן?” שאלתי. “את בטוחה ששמו יוסף גורן?” והיא אמרה “בטח, אני זוכרת טוב מאד את שיריו. שמו יוסף גורן. למה? אתה מכיר אותו?”

ואני מיהרתי להסב את שיחתנו הנעימה להגר ריכנשטיין ולדמותה “הרוחנית”, וחמקתי משאלתה שהביכה אותי לפתע. ולא נתתי לה אפילו להרגיש שכן, אולי כן, אולי אני יודע באמת מי זה. ואולי אני כן מכיר את המשורר הכאוב שהזכירה, יוסף גורן.

שתינו את הקפה העלוב של הקפטריה ואני שאלתי אם גם לה יש מכונית גרמנית קטנה. והיא אמרה “כן, עכשיו אני נזכרת, בעיתונים הזכירו את הפולקסוואגן הצהובה שלה, שחיכתה לה במנוע פועל”. ואני אמרתי “תשמעי את ספרנית, את צריכה לדייק. זאת לא היתה פולקסוואגן, זו היתה מכונית גולף מחורבנת”. “צהובה?” שאלה הספרנית. “אני לא זוכר” הפתעתי גם את עצמי, “בחיי שאני כבר לא זוכר.”

ואז שאלתי אותה אם היא יכולה לשבת אתי עוד קצת. והיא השיבה שכן. ואני סיפרתי לה את שני הפלאים שקרו לי באותו היום. הפלא של הריחוף מעל העיר, ישר מתוך אולם הקריאה אל רחבת הכנסייה. מרחק לא קטן, שאם נמדוד אותו בדיוק אז נראה שיש כאן כמה וכמה קילומטרים טובים. אבל הפלא השני העיק עלי יותר וגם עליו סיפרתי לספרנית הקשובה. איקונין העץ המגולף, של הקדוש הנוצרי בעל עטרת השער הזהובה, שנשאר בתוך ידי כשיצאתי מחנותו של הערבי שבסמטה. ואחר כך אינני יודע מה היה לי, ואיך מצאתי פתאום בתוך ידי איקונין סדוק. ממש מעל להגר ריכנשטיין, שהיתה כבר מוטלת בכיכר, כי מוזעקי הצלתה נותני הידיים, שמתחו מתחתיה את יריעת⁻ ההצלה לא הספיקו להגיע בזמן.

“באיחור”, אמרתי פתאום בקול רם ואנשים נפנו אלינו והביטו בנו. “תמיד באיחור, תמיד מגיעים באיחור ולא מצליחים להציל”.

“אל תתרגש כל כך”, אמרה הספרנית, “אני רואה שאתה באמת מתרגש”.

“כן” אמרתי “מאז המראות הללו מהמלחמה ההיא, כשאני רואה מחזות כאלה אני שוב מתרגש”. חוסר האונים שלנו להושיע, חוסר האונים הנורא הזה רודף אותי כבר שש שנים כמעט.

והיא לא אמרה דבר, וגם אני לא הוספתי. השתלטתי בקושי על הרעד הפתאומי ששב אלי. ושתינו את הקפה המחורבן שלנו עד הסוף. ואני ידעתי שהיא תכף תקום ותתנצל ותבקש סליחה ותגיד שכבר התאחרנו והיא חייבת לרוץ ולחזור לאולם הקריאה. כי חברתה כבר בטח מתעצבנת ומחכה לה. ואני הנהנתי לה בראשי, מפני שידעתי שכך בדיוק היא תנהג. והודיתי לה בחשאי על הדקות הטובות שהקדישה לי. דקות הנחמה הללו, שהיו לי כל כך נחוצות מאז צהרי יום ששי. ואני קמתי אחריה, ומבטי נתקל באיזה צעיר נחפז שחצה את המבוא בצעד נמהר. וחשבתי לי שכך, ממש כמוהו, יכול להיראות פרח⁻הקריינים שהרעיד בקולו את לבבי.

 

ד.

בסוף הקיץ, סמוך לחגים, השלמתי את עבודת העיון הבלתי נגמרת שלי. התחקיר הביו⁻ביבליוגרפי על חייו ויצירתו של המשורר שהתקשרתי אליו בנפשי, במהלך שבועות העבודה, לא הניב את התוצאות שקיוויתי להן. היו לי גם קשיים בלתי צפויים בתרגום הלשון המרכז אירופית שלו. לשון קשה, חצצית, ורחוקה מאד מהעברית. התפלאתי איך הצליח הוא, היהודי ה“לועזי” לתרגם ללשונו שירה עברית מודרנית, ואיך מתקשה אני, יהודי עברי כמוני, להבין את הלעז הדוחה שהוא קרא לו שפת אם. התאכזבתי גם מגנזי בית הספרים הלאומי. כמה יגיעות יגעתי וכמה הטרחות הטרחתי על העובדים, וכמה שעות נברתי במרתפים, שאליהם הורשיתי לרדת לפנים משורת הנוהל התקין. אבל הכול היה לשווא. את ספר תרגומיו מהשירה העברית החדשה לא מצאתי. ונאלצתי להסתפק בכמה מאמרים ארכניים שהותיר אחריו, ובכמה שברי טקסטים שליקטתי במאמץ רב מכתבי עת נידחים. אבל כמו שהתאכזבתי ממה שגיליתי מעבודתו כך התפעלתי מחייו רבי התהפוכות. התגלו לי קשריו עם משוררי התקופה הנודעים, ניסיונות הנפל שלו לזנק אל מרכז העשייה הספרותית בארץ ובגולה. ובעיקר נחשפו בפניי קשריו הנפתלים עם הנשים היפות שבחייו.

נפרדתי מקרובת המשפחה היקרה שלי, פיניתי את החדר הצר, “הצינוק בעמידה” שבדירתה, וארזתי את חפציי. ערמת הקרטונים טעוני הספרים המתינה למשאית, ואני ישבתי במטבחה הקטן וגלגלתי אתה בזיכרונות הנעימים שלנו, מן הימים הרחוקים שבהם הייתי חייל צעיר ואמיץ בעיר המחולקת. היא זכרה את סיפוריי מהפטרולים הליליים שלי, שנערכו מאחורי שכונות החרדים. ואני הזכרתי לה פרשה שכוחה, שבשעתו התרגשה בשלה התרגשות מרובה. אכלנו את הצנימים שהכינה למעני, את ריבת השסק שהיטיבה לבשל, ושתינו ממשקה הצמחים שגדלו בגינתה. סיפרתי לה איך הסתבכתי בפרשת חייו ויצירתו של המשורר היהודי הנשכח, ואיך בזבזתי עליו את השבועות היקרים של הקיץ היוצא. והיא ניחמה אותי ואמרה שאפשר שאני טועה. אפשר שדמותו של האיש עוד תיטיב עם עבודתי. “וחוץ מזה,” הוסיפה, “תמיד יש הפתעות. אתה תחזור הביתה ואולי תמצא על שולחנך את הספר האבוד…”

אחר כך הגיעה המשאית הקטנה ואני הטענתי עליה את חפציי, והחלפתי עם קרובתי כמה נשיקות לפרדה. דבריה נגעו ללבי, הרגשתי שהיא משתדלת להקל מאכזבתי. “הלוואי שאת צודקת”, אמרתי לפני שירדתי במדרגות “הלוואי שהספר הקטן יחכה לי באמת על שולחני”.

עליתי גם בפעם האחרונה אל אולם הקריאה שבבית הספרים, להיפרד מהספרנית הצעירה שסייעה לי כה הרבה בעבודתי. כשחלפתי על פני אולם התערוכות נזכרתי בשאלה ששאלה אותי על המשורר הנוגה יוסף גורן. לרגע חשבתי שאולי היא מחליפה אותו עם איזה מבקר ספרותי לא מעניין ולא חשוב, שביקורתו האווילית מילאה את דפי המוספים לספרות, והוא בעל שם דומה. אבל היא לא התכוונה אל המבקר, ואני ידעתי היטב אל איזה יוסף גורן היא מכוונת. שירי הזיכרון המעולים שלו שנדפסו זה מקרוב משכו אליהם את תשומת לבם של המבינים. שירם מצוינים, חסכוניים ובהירים, שדוגמתם כמעט שלא נדפסו אז בעיתונות הספרותית. ראיתי שהיא לא רק ספרנית מסורה ושקדנית, אלא גם קוראה מסורה של השירה העברית הפגועה, זו שנדפסת מאז המלחמה. וחשבתי שיהיה נאה מצדי אם אשבח אותה על טעמה בברירת המשוררים. אבל חדלתי מזה, מפני שלאחר השיחה הגלויה שניהלנו במפתיע בקפטריה, לא יכולתי לומר לה דברים מעושים ולא אמיתיים.

היא אמנם קמה לפניי ויצאה בחופזה מהקפטריה, להחליף את חברתה בתורנות ליד שולחן ההשאלה שבאולם הקריאה. אבל אני ידעתי שהיא הרגישה בדיוק ובחדות מה שהרגשתי אני, לאחר הפרץ הנרגש והמביך שנתעורר בי, זיכרונות המלחמה שקפצו לפתע שלא ברגע הנכון, הרעד בידיי שאיים לחזור, ותמונתה האחרונה של הגר ריכנשטיין המוטלת בכיכר.

ניגשתי אל שולחנה להיפרד. והיא קמה כשראתה אותי והלכה אל הקיר הסמוך, כמה צעדים קטנים, כדי שלא נפריע את השלווה הלמדנית של הקוראים. ביקשתי ממנה לסגור את כל התעודות שנפתחו למעני. כרטיס הקורא הרגיל, וכרטיס הקורא המיוחד ולמחוק את כל חובותיי לספרייה. וגם שתשמיד את כל הניירת ששימשו את הספרייה בשבועות ששהיתי בעיר. “אני אוהב מחיקות והשמדת ניירות”, אמרתי לה. והיא אמרה ששמחה להכיר אותי, ושאולם הקריאה מחכה לי, שאמשיך בו את עבודתי.

הייתי כבר קרוב לפרסם מאמר מקדים, ראשון מתוך סדרה קטנה שתכננתי, על פרשת המשורר השכוח שגיליתיו מחדש. מאמר שיבוא באחד מכתבי העת בקרוב מאד. והיא ביקשה שלא אשכח לשלוח לה העתק מצולם מן המאמר. אף על פי שאולם כתבי העת נמצא ממש מעבר לדלתה, ממול למעלית. ואני הבטחתי שלא אשכח, ואם יעלה מלפניי, ואני מקווה שיעלה מלפניי, כי היא בהחלט ראויה שיעלה מלפניי, גם אקדיש לה כמה מלים. מלים שאצייר במיוחד על גבי ההעתק המצולם של מאמרי. והיא חייכה אלי לפתע, והחטטים הזעירים שבפניה נעלמו לגמרי כשחייכה. ואמרה שגם היא לא תשכח אותי, “גוזר העיתונים האובססיבי”, ותאסוף בשבילי את כל גזירי העיתונים שהגר ריכנשטיין ומותה הנורא ייזכרו בהם.

לא העזתי להחליף אתה נשיקות, כמו עם קרובתי הקשישה, אף על פי שהיא בהחלט היתה ראויה להן. לחצנו ידיים ואני הלכתי אחורנית, כשעיניי קבועות בעיניה, ממש כמו בסרטים. עד שכשלתי ליד המפתן של הדלת האוטומטית, בכניסה לאולם הקריאה.

חזרתי לביתי שבשפלה והתמסרתי לעריכת דברי המשורר המעטים שהעליתי מירושלים, וכמעט שנשתחררתי מפרשת מותה של הגר ריכנשטיין היפה. אבל הספרנית הנחמדה עמדה בדיבורה, ושלחה אלי במעטפות גדושות את גזירי העיתונים שלא הרפו מסיפורה העצוב של חוקרת הקבלה המבטיחה. עיתונאית אחת, שכבר אינני זוכר את שמה ואת שם עיתונה, גילתה שהגר ריכנשטיין המנוחה היתה אחת אהובותיו של המשורר ההוזה, הירושלמי המסתגף ששיריו התחבבו אז מאד על הנוער קורא השירה. כבר אינני זוכר במדוייק את נוסח הכתבה, אבל מצאתי בה משפטים מרתקים ומעוררי עניין, כמו “לא, לא היה זה סיפור אהבה עז, אלא כנראה, פשוט ברווז…” כאן התכוונה העיתונאית להמעיט בערך כיבושיו של המשורר ההוזה, להלעיג עליו ועל פרשות האהבים שלו, שעוררו קנאה מובנת אצל קוראיה.

או משפט אחר בכתבה, שלא היה אלא ציטטה מופרכת מריאיון אחר עמו, שנתן לעיתון ידוע, לאחר מותה המפתיע של הגר ריכנשטיין: “רוב אהובותיו היו נערות זהובות, לבושות בפשטות נערית, ומסונדלות. ריח של קיבוצי ‘השומר הצעיר’ ותנועת הנוער היה נודף מהן ומבגדיהן הפשוטים… את יופיין דחקו להסתיר, עד שעלו אליו לעליית הגג שלו, שברחוב הירושלמי הצדדי. ושם קרה לו ‘מהפך’ מדהים. הן עלו לעליית גגו הגשמית, ושכבו מתמסרות למרגלותיו, והוא בגין התמסרותן זכה לעליית גג רוחנית נשית, שאליה טיפס בעזרתן… ישר מעל ברכיהן החטובות של חשוקותיו הזנוחות, יוצאות תנועת הנוער וגרעיני הנח”ל…" וכו' וכו'. אבל לך תדע, אתה הקורא בשקיקה את דברי ההבל הפחותים הללו, מתוך גזירי העיתונים שהושמו במעטפות תפוחות, ונשלחו לבית שבשפלה, לך תדע מה קרה שם באמת.

ועוד מצאתי באחד הגזירים ששלחה אלי, דברי הבל משונים, כגון: “הנערות היפות הללו, טיפוסים ‘רוחיים’ מובהקים, שנתלקטו בחוג לתורת הסוד של הקבלה וסמליה, לא נתקבלו ברוח תורת הסוד דווקא על שום דבקותן וכמיהתן לרוח ‘ישראל סבא’ ולספרותו הענפה. אלא דווקא על שום מנעמי המחקר וקסמי החיטוט בפרשות הסוד. ועל שום עידוני השיטוט בפרשות חייהם המרתקות של יוצרי הקבלה וסמליה. ובעיקר נתחבב עליהן מורן הדגול, הפרופסור גרשם שלום, שהציג לפניהן עולם מדהים שהן אפילו לא שיערו את קיומו… הוא שכבלן בקסמיו, הוא ששבה אותן בשפעת רוחו, והוא שקיבען כדמויות ‘רוחיות’ מזוקקות, בין הדמויות הנפלאות שדרש לפניהן בשיעוריו בחוג.. והסמינרים המיוחדים שייחד לכבודן, ושאותם ערך בביתו…” וכיוצא באלה דברי שקר והבל ורעות רוח. שאפילו אני, שישבתי בשפלה והייתי רחוק ומרוחק מהוויית החוג לקבלה, יכולתי להבחין כמה פרכות מרושעות שוקעו בכתבה. לא יכולתי לשאת את שטף ההבלותות ששטף מגזירי העיתונים, ופשוט חדלתי לקראם. אבל הקפדתי להודות לספרנית שלא שכחה אותי, “גוזר העיתונים האובססיבי”, גם בטלפון וגם במכתבים מנומסים, ששלחתי אליה לבית הספרים.

ובכל זאת ניקר בי הספק, וכמה שאלות לא פתורות הוסיפו להציק לי גם כשהתפניתי מעבודתי על עיזבונו של נשוא מחקרי המנוח. שאלתי את עצמי אם גם הגר ריכנשטיין המקסימה היתה אחת מאותן נערות “רוחיות”, המעשנות מקטרת בעלת פיה ארוכה ומגולפת, ומפיחות גלגלי עשן כלפי מעלה, כשהן רוקעות ברגליהן מקוצר רוח, על הרחבה שלפני בניין מדעי היהדות? האם גם היא טיפסה, מתנשמת, בשעת ערב מוקדמת, אל עלייתו הרוחנית של המשורר ההוזה? זה שהעיתונאים שדשו בפרשה והכתירוהו בשם “ההוזה החוזה”? האם גם היא הקפידה ללבוש את חליפות⁻השחורין שלה כיוון שהיתה חברה באיזו אגודת סתרים? זו שהעיתונים הזכירוה רק ברמז, ושבה נערכו לדבריהם מדי פעם חינגאות מטורפות, ברוח משיחי השקר הידועים לשמצה?

האם אפשר שאני הוא הטיפש, שקם מעל שולחנו שבאולם הקריאה, וזינק כמטורף אל לב הרובע הנוצרי שבעיר העתיקה, רק כדי להצטרף אל שאר מוזעקי הצלתה של העילויית היפה? שאני הוא התמים שרץ אל פרח המחקר שהבטיחה כה רבות, שהתנודדה כשיכורה על מגדל הכנסייה המחודד של הקבר הקדוש? האם לא הייתה רוצה, בדיעבד, ומבלי להודות בכך בפני עצמי אפילו, לצרף עמי דווקא את הספרנית המסמיקה, אל חוג ההוללים הללו?

כי איך אסביר לעצמי את הנס הקטן שקרה לי שם, כשרצתי להצטרף אל מותחי יריעת⁻ההצלה, ובכפי אחוז בחוזקה האיקונין הגלוף שגנבתי מחנותו של מוכר המזכרות? וכשרפתה ידי ונפתחה, כשראיתי את הגר ריכנשטיין מוטלת שלמה אבל חסרת חיים בכיכר הקטנה, והיא חפה מכל החלאה שהטילו בה העיתונים, יפה ומאירה כל כך באותו הזוהר הקפוא והמת שבו זהרה עטרת הזהב של האיקונין שבידי, האם לא נתקנאתי באותו משורר עליות הוזה? וכשקירבתי את הצלם לפני עיניי, ראיתי את הסדק שסדק את גולגולתו. סדק צר ונקי. סדק שלא היתה בו אפילו טיפת דם אחת. סדק שבלחיצת אצבע אפשר היה לאחותו, ואולי גם להחיותה.


המלצות קוראים
תגיות