א. 🔗
ואתחיל דווקא מהזיכרון: הסתיו בנחל אלכסנדר הוא כל כך שקוף, עד שיש חשש שמכת אגרוף אחת שלא בכוונה, בעיטת עקב חזקה ומפתיעה, ישברו לרסיסים את קיר הזכוכית שגבה עד לשמים. האור משתנה לפתע, והשקיפות ממש מתעתעת. הרי שומרון הנמוכים מתקרבים לפתע, עד שאפשר להבחין בצריחי המסגדים, בסוללות הכבישים החדשים, ואפילו בחלונות הבתים. ממש מכאן, מהיכן שמתוח היום הגשר החדש של הולכי הרגל, צולמה התמונה המפורסמת שבארכיון: מחנה האוהלים הקטן, האוהלים המלבינים כמו צאן שעלו מהרחצה. ומרחוק מאפירות הגבעות החשופות של השומרון ומתכהות בתצלום הישן. היום המדרון המערבי הפונה אל שפלת החוף מכוסה כפרים ועיירות, אבל בתמונת הארכיון שמראשית שנות השלושים, הגבעות עדיין ריקות לגמרי וחלקות. צמחי השנית הגדולה מסגילים לפתע על גדת הנחל, ואפילו הירוק העכור של סבך שיחי הפטל מתחדש ומקבל חזות רעננה. אפשר לנשום מלוא החזה אוויר יבש ומלא ריחות, אחרי הקיץ הארוך, הלח והמחניק.
במין סתיו שכזה, לפני שנים, מתי זה היה? אולי בסוף שנות החמישים? נהגתי לרכב על אופניי הישנים לאורך הגדות. הייתי ממש מורעב למראות הסתיו החדשים: קטיף הכותנה, הזמזום החדגוני של הקטפות המאדימות, שורות הכותנה המלבינות עד לאופק. הררי הלובן המצטברים בערמות ובעגלות, וצבעם כל כך לבן ובוהק, עד שאפשר לראות אותם גם בלילות הסתיו הבהירים. בכרמים נבצרו כבר הענבים, והעוללות שנותרו והשחירו בין העלים המתייבשים רק הדגישו את ההתרוקנות הפתאומית של הגפנים. בימים כאלה הייתי מתאהב מחדש בנחל אלכסנדר, בגדותיו המוריקות, בדרכי העפר שנמתחו לאורכו. עונת החגים הדחוסה, חגי הסתיו הגדולים, נתנה מעין מסגרת נוספת למראות, והקינות של הימים הנוראים, הבכיות של יום הכיפורים ושירי השיכחון של ראש השנה וסוכות, ניסרו לאורך הנחל, וטיהרו בייסורים את הנשמה. היה בכל אלה מעין אושר לא מושג, ויכולתי לשמוע מעין מנגינה של אושר שמלווה אותי בנסיעתי. ממש כאילו יצאה מתוך החריקה הנעימה של צמיגי האופניים, ומלחישת הלחיכה של הגומי בעפר התחוח של הדרך.
שנים רבות שהתרחקתי מהנחל, וכשהגעתי אליו שוב, ברכבת מתל⁻אביב לחדרה, ומשם דרך היער במכונית של חברים, אמרתי לעצמי שאפילו ביקורי קצר, ואין לי זמן פנוי כמעט, אני אתפנה לשיטוט על גדות הנחל, ממש כמו שנהגתי לשוטט בימי נעוריי הרחוקים. הילדים כבר גדלו והתפזרו בכל הארץ, ואשתי היתה עסוקה בענייניה, ואני יכולתי לפנות לי את הזמן המועט הזה, ולטבול שוב בעיסת האושר הרחוק ההוא, שחלף זה מכבר.
בדרך הכורכר המוזנחת, המובילה אל בריכות הדגים, דרך שמככבת בחלומות הלילה שלי כבר שנים, ראיתי בני זוג מלובשים בבגדי ספורט, רצים ריצה איטית ומדודה מהשער⁻הישן של המשק אל הגשר הראשון, חלפתי על פניהם בנסיעתי, והם הניפו לי ידיהם לשלום. הוא היה גבוה ורזה, ושערו כבר הלבין, ודאי איזה פרופסור מחוץ לארץ בחופשה, והיא היתה אישה נאה פעם ופניה אפילו נראו לי לרגע מוכרים. חליפות הספורט שלהם לא היו פשוטות, וניכר בהם שהם מטפחים את תרבות הגוף. כשהתרחקתי מהם נזכרתי לפתע בשמה של האישה. כן, היא בת המשק שנישאה בנעוריה למורה מתנדב מאנגליה, והלכה אחריו אל בית הספר הפרטי שלימד בו. האם גם הם מתגעגעים לנחל אלכסנדר, ממש כמוני? האם גם היא רואה את דרך הכורכר המשובשת בחלומותיה? והוא? האם הוא זוכר כמוני את השביל המלבין בין הכרמים, בין הנחל לסוכת האריזה הישנה?
בחצר המשק היתה שגרת הסתיו כמו בכל יום. מפנה האשפה ניגח את מכולת האשפה המחלידה, וספקי הירקות והחלב פרקו את משאיותיהם על המשטח המוגבה של המטבח. המשק שלי, כפר הולדתי, זירת געגועיי התמידיים, כאילו התרגל לעונת הקיץ הקשה ולא הרגיש מה הוא כונס אל אווירו: משרפות העופות המצחינות העלו עשן מסריח אל תוך צמרות הפיקוסים. ובאוויר הלח והמחניק של הקיץ המכביד, אפשר היה אפילו לחוש בצחנת הגופרית שבאה ממעשנות תחנת החשמל שבחוף חדרה. הרצים שפגשתי בשדה שבו אל אזור המגורים, ילדים צעקו מעבר למדשאות, ואני חשתי פתאום מין רווחת ניצחון לא מוסברת. הנה, גברתי על קיץ מכלה נוסף, אפשר היה להתרווח באוויר הנקי של הסתיו, ולהתמכר לריחות המהולים הללו, שהגיעו מהשדות ומהפרדסים, ולחוש שזהו, זהו הסתיו, הלך לו הקיץ המתיש.
הזמזום הקל שפכפך באוזניי, מהתרגשות או מחוסר שינה, דווקא חידד את שמיעתי, ופתאום שמעתי את כל ציפורי הגן בבת אחת. את השחרורים שורקים ומנגנים מהחרובים שליד בניין המזכירות. את האדמה העובדת ללא הרף, וחותרת תחת יסודות הבתים. את ההסתדקות המתמשכת של הקירות המתפוררים. את נהמת מנועי הקירור העמוקה מכיוון מכון החליבה שבמורד הגבעה. את געיית הפרות המתקשות להמליט ברפתות, ואת ההקשה הרכה והקצבית של סוליות נעלי הספורט היקרות של זוג הרצים שחלף עכשיו על פני האורווה והריץ לפתע את הסוסים שטיילו בשלווה בחצר. ומיד אחר כך התנבחו בבת אחת כל כלבי הרבייה שבתוך מכלאת הכלבייה.
עצרתי לרגע, ירדתי מאופניי והחניתי אותם בצל המבנה העגול, ששימש לפנים כבית הקירור של המשק. הרצים מאנגליה חלפו על פניי קרובים עד לנגיעה ועם זאת מרוחקים כל כך. הבחנתי בתוך שנייה באגן המתרפה של האישה, שזכרתי אותה מנעוריה. בחריצי העור על פניו של המורה המזדקן. ראיתי שהוא קצר נשימה במקצת, שפתיו יבשות והוא משתוקק לשתות. עקבתי אחר מבטו השלוח לשמאל, אל רחבת החנייה, ראיתי את הג’יפ המבריק מתמרן בחנייה, את דלתו השמאלית נפתחת, את הרגל המקסימה יורדת, ואחריה נמשכת ויוצאת, אל מול עיניו של המורה המתנשף ומול עיניי, רכון כביכול על אופניי, מיכל היפה שבאה מהעיר.
התקרבתי לאיטי אל הג’יפ שהודמם. היא רכנה אל המראה והיטיבה את שערותיה, ואחר כך הידקה את משקפי השמש אל פניה. וכשפנתה אלי יכולתי לספור ממש את מניין השניות שחלפו, עד שעלה בעיניה הנצנוץ המוכר. לא, היא לא היתה מופתעת. אבל בכל פגישה שנפגשנו מאז הלילה החטוף ההוא שכל כך קירב אותנו, השתהתה משום מה עד שהכירה אותי. כאילו נמחקתי מספר הפרצופים שנשמר אצלה. היא הזדקפה מעל המראה של הג’יפ, ויכולתי לחוש ממש איך היא מתחילה להכיר אותי. זה כאילו התחיל אצלה מלמטה, ברגליים, וטיפס ועלה אל פניה, עד שהגיע לשתי ידיה שהונפו לקראתי בברכה. שמטתי את אופניי וניגשתי אליה. התחבקנו והחלפנו שניים או שלושה מגעי⁻לחי חמימים, כמנהג הצרפתים. פעם היינו מתנשקים ממש, בפגישות ובעיקר בפרדות. ואז עוד העזה להיתלות עלי פעם או פעמיים. ובאחד מביקוריה אפילו צעדנו יחד, מתואמים כזוג אוהבים, לאורך הקווים המסומנים של מגרש החנייה. מהספסל של תחנת האוטובוס ועד לפתח המכבסה הציבורית. אבל זה היה פעם, וכבר מזמן לא זכיתי למגעה שכל כך התגעגעתי עליו.
ב. 🔗
“אה, הביטו, הנה גם אבישי כאן”, אמרה אלי, ואל כל רחבת החנייה הריקה, “ומה שלום אשתך? והילדים?” נענעתי ראשי כאומר בסדר, בסדר, והוספתי “ומה עם רן? הבאת אתך גם את רן?” היא שילבה את מרפקה במרפקי ואמרה “כן, בטח, רן הגיע, אבל ירד להגיד שלום לחברים שלו שבמוסך.” עמדנו ככה לרגע קצר, שלובי מרפקים, והסתיו של נחל אלכסנדר הכה אותי בסנוורים. "אבל יש לי רק כמה רגעים, אני צריכה לבקר בבית הסיעודי. היא משכה את מרפקה ואמרה “לך תביא את האופניים שלך, ותלווה אותי לבית האבות”.
אסור לי להלאות את עצמי בשחזור האירועים בפגישותינו: כמו תולעים מכרסמות לי את הלב, כשאני חוזר על עלילת המעשים מההתחלה, מהפגישה הראשונה, ועד לפגישה הנוכחית. אבל אינני יכול למנוע את שטף הזיכרונות מלשטוף דרכי כרצונו. כל הפרקים הקודמים מתנפלים עלי, לפני שאני ממשיך. ואם זה הסתיו השקוף ומוחץ הלב עכשיו, בנחל אלכסנדר ובגדותיו, הרי שהזמן כולו: אתה או בלעדיה, נשקף כעת בבהירות עצומה ומכאיבה. כמו המראה של החרמון הגבוה והרחוק, העטוי מכסה שלגים, שראיתי לפעמים מראש הגבעה שמעל לנחל. אינני יכול להסתיר שום פרט, ושום כאב אינו יכול להיסתר ממני. ואפילו שתהא זו פגישתנו האחרונה. הבהירות הזו לא תאפשר לי שום מסתור, שום פינת געגוע והתמכרות. שום מערך צללים שאפשר להסתתר בחובו.
מתי נפגשנו לראשונה? ב⁻1960? החבר שלה החבר הראשון שלה, נסע אז לחוץ לארץ. לטיול קיץ קצר בפיורדים של נורווגיה. נערכה אז איזו חגיגה במשק, שנמשכה כמעט כל הלילה. איכשהו יצא שחזרנו יחד מרחבת החוגגים אל שכונת הצריפים. אני כבר יצאתי אז ללמוד הוראה בסמינר “אורנים” שליד חיפה, ומיכל כבר דיברה על חתונה. היינו כמעט בני גיל אחד, והכרתי אותה מרחוק הרבה שנים. אבל פתאום, בבת אחת, היא יפתה, וכל ההיכרות הקודמת כאילו נעלמה. היא נראתה מאד צעירה בלילה ההוא, כשירדנו אל הצריפים בשביל הדשאים המלא בטללים. החבר שלה הצליח בשירותו הצבאי הרבה יותר ממני. הוא היה קצין מצטיין באיזו יחידת סיירים מיוחדת. הוא השתחרר וחזר למשק, אבל שמעתי שהצבא לוחץ עליו ועל המשק שיחזור בקרוב שוב לשירות. היה לו דיבור מתמשך ונעים, והוא נהג להשתמש בכמה מלים אופייניות לו, שאני פשוט חיכיתי להן בשעה שדיבר. ידעתי שהוא יזדקק להן בעוד רגע או שניים. כשדיבר עם מיכל היפה, דיבר כאילו היה המדריך המבוגר והמנוסה שלה מתנועת הנוער. ופעם אמרו במשק שהיא התמרדה ושלחה אותו לכל הרוחות. נמאס לה מהפטרונות שלו עליה.
בשכונת הצריפים היה חשוך. הצפרדעים קרקרו נוראות בבצה שמאחורי חורשת האיקליפטוסים. ובאוויר כבר היתה צינה של בוקר. ליוויתי אותה עד לדלת הרשת של הצריף. היא היססה, ואני שלחתי יד אל המפסק והדלקתי את האור במסדרון המשותף. “לא צריך”, אמרה, "אתה יכול לכבות את האור. ניגשתי שוב אל המפסק וכיביתי את האור. לא ידעתי מה היא רוצה. היא התנדנדה מעט על רגליה, כאילו היתה שתויה מעט. “נצא מאחורי החורשה”, אמרה, “אולי נוכל לראות את הזריחה”. אני כבר לא זוכר מה היה שם, במבוא של הצריף. אפשר שהיא באמת הזמינה אותי, ואפשר שבאמת התנודדנו דרך הדשאים הרטובים לראות את הזריחה. הכול אפשרי. מעין וילון כהה מסתיר ממני את קורות הלילה ההוא. יותר מדי רגשות היו מעורבים שם, כמו שאומרים היום יותר מדי טעויות, אי הבנות. יותר מדי מגעים לא נכונים, הטיות גוף מטעות, ולבסוף גם עלבון ופגיעה.
נשענתי אל המסגרת של דלת הרשת. ידעתי שהחבר שלה נסע לפיורדים של סקנדינביה לכמה שבועות. לא פחדתי מכלום, וזו אולי היתה הטעות המטופשת שלי. חשבתי שבקלות אוכל למשוך אותה פנימה אל החדר. חשבתי שהיא מעצמה תתרפק עלי ונמצא יחד את המיטה. ואולי אפילו לא אצטרך למשוך אותה לשם. “מיכל”, אמרתי, “מיכל היפה”. היא עצמה את עיניה ונשענה לאחור. ואני חושב שרכנתי אז אל צווארה ונישקתי אותו. היא הניעה בידיה תנועת מיאון “לא, לא עכשיו”. אבל אני הייתי מבולבל ונצמדתי אליה. והיא מעצמה נפלה עלי, והרגשתי איך שפתיה מגששות אחר שפתיי.
השמש זרחה פתאום, או התכוונה לזרוח, והמשכימים קמו לעבודתם בלול וברפת. מישהו הדליק את האורות בחלק האחר של הצריף, ואיזה טרקטור חלף על דרך העפר ברעש ובטרטור צורם. מיכל משכה עצמה לאחור, והתירה את ידיי והתרחקה ממני לאיטה. ואנחנו פרשנו לחדרינו, מבלי שהצלחתי לדבר אתה כמו שתכננתי וכמו שכל כך רציתי. לא חשבתי שהלילה החל איזה קשר בינינו, קשר שיימשך, בהפסקות ארוכות, חמש עשרה או עשרים שנה. לא יכולתי להסיר ממנה את עיניי, כשהתנודדה לאחור, אפשר שאפילו עצמה שוב את עיניה, וגיששה אחר דלת חדרה. היא נתקלה לרגע בארון נעלי העבודה הבולט, וכמעט שנפלה. אבל לבסוף נעלמה מאחורי הדלת. הווילון שלה שהיה מלא בפירות מיובשים של הג’וקרנדה קרקש פתאום ואני ידעתי שהפסדתי אותה. שעות שכבתי על מיטתי בבגדיי, איזה זמזום טורדני רצרץ בתוך אוזניי, ואני מנסה לשחזר את הקרבה הפתאומית שניצתה בינינו.
על רחבת החנייה, בדרך מהג’יפ שלה אל הבית הסיעודי, עצרתי אותה לשנייה ואמרתי “בואי ננסה להיזכר: איפה התחלנו להיפגש, ואיפה היתה פגישתנו האחרונה”. רציתי לעורר את מיכל, שהדברים שלי יגרמו לה להיראות כמו אז, כמו באותו הרגע שהתנודדה, חיוורת ועצומת עיניים, ואני חשבתי שהיא שתויה. אבל היא היתה חתומה, ומבטה סירב להפצרתי. היא לא התכוונה לפרוש דווקא עכשיו, ביום הסתיו השקוף הזה, את כל החיים שחיינו בין הפגישות החטופות. תיאור דלת הרשת לא עורר אותה, וגם החזרה המונוטונית שלי על המשפט שלה, “אולי נוכל לראות את הזריחה”, לא עשתה לה כלום. היא פשוט מיהרה לביקור.
ליווייתי אותה אל הבית הסיעודי. נכנסתי אתה פנימה והתייצבתי יחד אתה ליד שולחן האחיות. היא הניחה על השולחן כמה דברים שהביאה בשבילם. איזה צרור של פרחי משי מלאכותיים, וקופסה של ממתקים מחוץ לארץ. ואחר כך אמרה לי “אם אתה רוצה, תחכה לי בחוץ”, והלכה לבקר באחד החדרים. אני יצאתי אל הרחבה. התיישבתי על ספסל האבן המחוספס, והסתכלתי במקלות החצבים שעלו כבר בשולי גן המשחקים. גם כאן הורגש הסתיו בכל תוקפו, ולא רק בגדות של נחל אלכסנדר. אמרתי לעצמי לפתע, שאני מוכן לשבת ולהמתין לה ככה כל חיי. כל מה שנותר מקצבת חיי. ימים, לילות, עונות שמתחלפות, כאן על ספסל האבן הזה, בכניסה לבית האבות, ממול למקלות החצב המלבינים באור הזך. ובעצם חשבתי, כך הרי התנהלו כל חיי. הם היו המתנה אחת ארוכה לה. מאז אותו הבוקר הטלול ההוא, שלאחר החינגה הקיצית, ועד הבוקר הזה, וכל אלפי הימים שביניהם.
כשהיא יצאה קמתי אליה מהספסל. היא לא התפלאה בכלל, כאילו היתה בטוחה שתמצא אותי שם, ממתין לה בכניסה. ליוויתי אותה אל מגרש החנייה, אל הג’יפ שהמתין לה. החרובים שליד בית המזכירות פרחו את פריחתם הכבדה ונתנו את ריחם המגרה. הציפורים שהתכנסו בתוך הסבך הרימו קול צפצוף וחתיכת הזכוכית השקופה הזו, העולם שהפך למזגגה, התרומם ישר מהמדרכה שעליה הלכנו. עלה מתוך האבנים המשתלבות שהאדימו מלמטה, ועד לשמי השמים הרחוקים, שלעולם לא אוכל להשיגם. מיכל ניגשה אל הג’יפ, וממש כמו ביציאתה קודם, רכנה אל המראה והעבירה ידיה בשערותיה בתנועות קצרות ומהירות. “חבל שאין לי כאן מסרק בשבילך”, אמרתי לה. היא הפנתה פניה אלי, כשעודה רוכנת אל המראה וחייכה אלי, ממש חייכה אלי.
ג. 🔗
הו, החיוך הנפלא הזה שלה, שבעדו הייתי נותן את כל המחבואים שבהם נפגשנו במשך השנים. את חדרי המלון הקטנים, את דירת הידידים הצרה, את סלעי החוף שבין דור להבונים. את דירתה שלה, כשרן היה בשליחות עיתונאית, ובושש משום מה לחזור. הו החיוך העצוב הזה שלה, ששיגרה אלי אז, בעונת ההמלטות בדיר הצאן, כשניסינו להיחבא מהגשם השוטף בין הכבשים המסריחות. הרעמים הרעימו, הברקים הבזיקו, היה חשוך לגמרי בחוץ ואנחנו הזענו מהחום של הכבשים. היא הניפה את רגליה למעלה, והשעינה אותן על הצמר המאובק והרטוב של הרחלות הפועות. ממש כמו בסרט הטורקי ההוא. היכן שהנער התם, מתייחם אל האישה, בתוך קרון הבהמות, הגדוש בצאן שמובלות אל בית המטבחיים שבפרברי איזמיר.
אני זוכר את הסומק הנפלא שעלה על לחיה, כשסיפרתי לה איך בעונת הייחום היו הרחלות המיוחמות נעמדות לפניי, מנידות באחורי אלייתן, ומצפות שאקפוץ עליהן מאחור. כאילו שהייתי אחד מהאילים האלימים המשתגעים מעוצר תאווה. היא הסמיקה עוד, כשאמרתי לה איך גיליתי לפתע כמה נכונים הסיפורים על נערי הכפריים, שהיו מתעלסים עם הצאן הדורשות. הכול מגרה כל כך בעונת הייחום: החום הכבד, אווירת ההפקרות, מעשי האהבה שאינם חדלים לרגע. והיא הפתיעה אותי אז, כשאמרה ללא שום מבוכה, שהיא יכולה לתאר לעצמה איך זה. והמרחק כביכול, בין אנשים לבהמות, מתקצר לפעמים באורח מופלא.
אחרי שיצאנו עם משפחותינו ועזבנו את המשק, ראיתי אותה מעט מאד. שמעתי שעזבה את החבר הראשון שלה, והתאהבה ברן העיתונאי. ופעם אחת, באיזו מסיבה אקראית, במערכת של אחד העיתונים בתל⁻אביב, נפגשנו במפתיע. רק נכנסתי לחדר ומיד ראיתי אותה. יפה מתמיד, סמוקת לחיים, מדברת בהתלהבות כדרכה עם החבורה שמסביבה. הפלתי את מבטי והסתתרתי מאחורי גבה של מי שתהיה אשתי. מתוך רוע וקנאה בלשתי את הפנים של הגברים שסבבו אותה בחבורה המהודקת. כמעט שיכולתי לנחש עם מי מהם שכבה, ומי מהם זכה להכיר אותה כמוני. כשראתה אותי מרחוק, עצרה בדבריה, ובלשה את פניי כאילו היא מתקשה לזהות אותי. אבל אז חצתה את מעגל החבורה וניגשה אלי. נתנה את מרפקה במרפקי, ובלי שום בושה גיששה בשפתיה אחר שפתיי.
“רגע אחד שקט בבקשה”, כמעט שאמרה בקול רם, “הקשיבו, זה המאהב שהיה לי בקיבוץ”. היא משכה בי אל מרכז החבורה, להבהיר להם שפעם, הו כן פעם, בשנים הרחוקות ההן, כשעוד היתה צעירה מאד וטהורה מאד, במשק ובדיר הצאן, כשהתהלכה לאורך הגדות המוריקות של נחל אלכסנדר, ובין הסכרים הקטנים של בריכות הדגים. אפשר שבאמת היינו אז נאהבים לזמן קצר. והיא התעלמה לגמרי ממי שתהיה אשתי, שנותרה נבוכה מאחור, ולקחה את ידי בידה, ועברה אתי בסבלנות ובחיוך המופלא שלה, מאורח לאורח. את כולם הכירה לי, והכירה אותי לכולם. על אחד הכיסאות רכנה עלי, כאילו מתרפקת, בעת שניהלה את שיחתה עם בני החבורה.
ואחר כך יצאה שוב מחיי ונעלמה לה. ראיתי את שמה מדי פעם בעיתונים. אשתי ואני הספקנו מאז לחזור למשק ושוב לעזוב ולהישאר לבסוף בסביבה. דומני שאז גם החלה בכתיבת שירים וסיפורים, והטורים המגוחכים האלה בעיתון, שהוציאו לה שם של אישה נועזת וחופשית. ומישהו אפילו סיפר לי שהיא מאד מבוקשת בחוגים מסוימים. ובלילה חורפי אחד, כשחזרתי עם אשתי מאיזו לוויה משפחתית, הבחנתי במיכל היפה לפתע, ברציף של תחנת האוטובוסים המרכזית. היא היתה מוצפת פרחים, הזרים עיטרו אותה בכל עבר. ראיתי את הגברים שהקיפוה, לבושים נאה, אחדים ינקו ממקטרות ועישנו סיגריות, וכולם הצטופפו סביבה. ממש כך מתחוללת סביבה מהומה קטנה במקום ציבורי. אבל היא הבחינה בי, למרות החשכה ועשן המקטרות הסמיך. ומרחוק צעקה אלי והשליכה אלי את הפרחים.
התקרבנו בזהירות, עשיתי לה היכרות עם אשתי. היא לא זכרה אותה ממסיבת הבוהמה במערכת התל⁻אביבית. ואשתי לא זכרה איך חטפה אותי אז מידיה ודחפה אותי בכוח אל מרכז החבורה. לרגע העפתי מבט אל יונקי המקטרות ומוצצי הסיגריות שעמדו נטושים. הם הביטו בי בסקרנות ובבוז, ואני ריחמתי עליהם מעט, אבל ידעתי, הו כמה טוב ידעתי, מה הם מרגישים עכשיו. וכשהשבתי פניי אליה היא כבר עמדה והתרכלה עם אשתי, על המכרים הטובים שלנו. אלה שנותרו במשק, ואלה שעזבו העירה, ואלה שירדו מהארץ. והיא היתה זו שבישרה לאשתי שסוף כל סוף, לאחר פרדות והתאחדויות מרגשות, היא החליטה סופית להתחתן עם רן. כן רן, העיתונאי המפורסם הזה, שכבר פגשנו קודם, בנסיבות שונות לגמרי.
המונית שהוזעקה בטלפון לאסוף אותה הגיעה, והנהג יצא ופתח לכבודה את הדלת הימנית. היא רצה ונפרדה מיונקי המקטרות ומהמעשנים הנבוכים. נשקה להם בנדיבות פתאומית, וחיבקה אותם, ונעלמה בתוך המונית, מאחורי הזכוכית הכהה. ואני ראיתי, או דימיתי שראיתי, איך היא מסירה את תיקה מכתפה, מתרווחת לה בנוחיות על המושב הרך, ומתעלמת לגמרי מכולנו. כל אלה שעמדו שם והביטו בה בעיניים כלות. הדוק השנוא הזה, המוכר לי היטב, של התנכרות ושכחה, הופיע בעיניה. ואני ידעתי, הו כמה שידעתי, שהיא כבר שכחה את כולנו: את אשתי ואותי, ואת חבורת הגברים ההדורים שהקיפה אותה ברחבה. בעת שהמונית תמרנה אחורה וקדימה, כדי לצאת מהרציף הצר, קרבנו לאיטנו אליה. היה קר, התכרבלנו בתוך המעילים ושיקענו את הידיים בכיסים. והיא, כנסיכה מעולם אחר, חמים וזוהר, התאמצה להוריד את שמשת המונית.
היא לא הצליחה לפתוח את החלון, והנהג רכן לאחור ופתח למענה את השמשה הכהה. היא שלפה את מחצית גופה החוצה, אל החורף העירוני, וקראה בקול מתפנק בשמות כולנו. היא לא החסירה אפילו אחד. מישהו מהחבורה שלה רץ אל המונית וצעק “מיכל, שכחת את העיתונים ואת הספר”. והיא קיבלה ממנו את השקית וליטפה אותו על ראשו במחווה מגוחכת, עם השקית, ולחשה לו כנראה תודה. אנחנו שעמדנו מרחוק כבר לא שמענו. “להתראות לכם, לכולכם, חמודים”, חשבתי ששמעתי את קול התפנוקים שלה חוצה את הרציף. וכשהמונית הסתלקה, התעופפו אחריה עלי הפרחים שהיא השליכה ממש ברגע האחרון על המדרכה. אני עצמתי את עיניי ולא רציתי לראות. הו, כמה שלא רציתי לראות, מי מבני חבורתה הוא שרוכן אל המדרכה הרטובה להרים את הזרים שזרקה.
וכשישבתי באוטובוס הצונן, ליד אשתי השותקת, דימיתי שאני רואה את דמותה זוהרת בחלון. זוהרת וקורצת אלי, נוסעת ממולי, בתוך בועה של אור חיוור, כאילו אוטובוס אחר שהיא יושבת בו, נוסע אתנו במקביל. מרוב שהתרגשתי ובלי להרגיש מעכתי את כרטיסי הנסיעה לעיסת נייר דביקה. נעצתי את הכרטיס המעוך בתוך חריץ החלון וזימרתי לעצמי, אינני יודע למה, את השיר על “ואדי חווארית” שחיברו ראשוני המשק שלנו. הם ישבו במחנה האוהלים על הגבעה בחדרה, שרו כל הלילה, ולמחרת רעבו וכילו תאבונם בתפוזים שסחבו מהפרדסים שליד הגדר. בטנם כאבה, החולשה עשתה בהם שמות, אבל הם חיברו פזמונים עליזים. המלים היו כל כך טיפשיות, כל כך בנליות, אבל המנגינה שהם פשוט גנבו אותה משיר עם רוסי ידוע, היתה נורא מתוקה והתנגנה בתוך אוזניי כאילו מעצמה. ראיתי את פניה של מיכל היפה נוסעים לצדי בתוך מסגרת החלון של האוטובוס, שחצה את פרדסי השרון החשוכים. ומבלי להרגיש חזרתי שוב ושוב על שורת השיר “נחל אלכסנדר, נחל אלכסנדר אהוב, לאן הולכים מימיך?..”
ד. 🔗
שלוש שנים אחרי כן, באיזה בניין משרדים גדול בתל⁻אביב, עליתי באחת המעליות המהירות לקומה השמינית. שם היה משכן השגרירות החדש, ושם החלה ממש עכשיו קבלת הפנים לכבודו של המשורר האורח שהגיע מארץ רחוקה. ואולי כבר החלו קוראים שירים מספרו החדש. ביציאה מהמעלית, ראיתי אותה פתאום. הלב המזדקן שלי החסיר כמה פעימות מחמת ההפתעה. ניגשתי אליה, והיא כרגיל אצלה, השתהתה כדרכה עד שהכירה אותי. לחצנו ידיים, רציתי לחבק את כתפה, אבל היא אמרה “רן כאן. הוא נכנס למשרדים המפוארים של החבר שלו, עדי, בעל היכטה”. היא הניחה כרגיל את מרפקה בשלי ומשכה אותי אל הכורסאות שעמדו ממול לפתחי המעליות. היא היתה יפה עוד יותר מתמיד. השנים רק השביחו את מראה פניה ואת מראה גופה. “מה אתה מתרגש? ראית קבלת פנים אחת, כאילו ראית את כולן”. כן, התרגשתי, והיא כמובן הרגישה ברעד הקל של ידי. כמה פגישות פתע כאלה עם מיכל עוד מזומנות לי בחיים? שאלתי את עצמי, ישבתי לידה על מסעד הכורסה. היא הסמיכה את כתפה אלי, וכאילו ביקשה ללא קול “אבל תירגע ידידי, כפרי מסובל שכמוך. תירגע, כל המשוררים הללו לא שווים שעה אחת אתך בעונת הייחום שבדיר הצאן”.
רן שלה היה שאפתן לא קטן. מדי פעם קראתי על מעלליו בעיתונים, היתה לו כנראה איזו כריזמה והוא ידע לקסום לאנשים. בעיתונים כתבו על נסיעותיו המוזרות, החשאיות כביכול, לכל מיני ארצות מסוכנות בעולם. מאז שכתב את זיכרונותיו מימי מלחמת ההתשה, בתעלת סואץ, בסוף שנות הששים, דבקה בו מעין הילה כוזבת של “סופר לוחם”. זה היה מגוחך כמובן, משום שלוחם ממש אף פעם לא היה. תמיד הזדנב לו, באיזו פמליה של חנפנים ומלחכי פנכה, מאחורי איזה אלוף נמרץ. איזה מין לוחם אפשר להיות, כשאתה משובץ בלשכת המפקד? אף על פי כן, המוספים החגיגיים של ימי הזיכרון וימי העצמאות הביאו תמיד משהו משלו. איזה סיפור קצר, איזה ריאיון חושפני, או פרק מתוך “ספר חדש שבכתובים”. בכל מקום התפרסמו הצהרותיו השחצניות שהוא הולך לפוצץ את עולם הספרות המקומי העלוב, באיזה רב מכר עולמי.
בתמונות הוא נראה תמיד נינוח, זחוח, ותמיד תחוב בפיו סיגר עבה. מי שהכירו סיפר שהוא מצית את הסיגרים, ומתעסק זמן רב בהכנתם, כמו באיזה פולחן. אבל לעשן אותם? הו זה לא. זה מסוכן לבריאות. הלכו שמועות זדוניות גם על התמכרותו לשתייה. ופעם ראיתי במדור הרכילות איזה תיאור מלעיג על “סילון האלכוהול” הננשף מפיו. חברים התרחקו ממנו כמה צעדים, הציתו גפרור, הוא נשף וסילון לוהב נדחס מתוך פיו, להשתאותם המלאה של הצופים. הוא דאג כנראה להפיץ את הסיפור הזה, וסיפורים דומים, ו“בנה” לו שם של “בוהמיין אמיץ”. כן, רן שלה היה “טיפוס נזיל”, אם אפשר לכנותו כך, ואני כבר אז התחלתי לדאוג לה. אף פעם לא יכולת לנחש היכן ומתי יפתיע שוב.
סתם מתוך סקרנות משכתי את שלושת ספריו מהספרייה של המשק. לפני שאני מגדף אותו, כפי שכמובן מאד השתוקקתי לעשות, אני חייב לדעת על מה לגדף אותו. התאכזבתי מאד מכתיבתו העלובה. מהעמוד הראשון של הספר ועד לעמוד האחרון מורגש היה איזה מאמץ מעורר תיעוב, להרשים את הקורא בכל דרך. ספרו הראשון ואולי גם השני זכו לתפוצה רחבה. מבקרים מטופשים התייחסו אל הכתוב ברצינות מבישה, ומילאו את מדורי הביקורת בשטויות שלהם. אבל עם הספר השלישי כבר למד קהל הקוראים להבחין בכתיבתו העלובה, וכמדומני שהספר לא נמכר, ועותקיו הצטברו בעמודות גבוהות עד לתקרה, בתוך מחסן ההוצאה. הוא זיהה מהר ובדייקנות את כישלונו כסופר, ועבר לתחום הסמוך, אל העיתונות. שמו לא ירד ממדורי הרכילות. רק שעכשיו הקפידו הרכלנים להוסיף לו תואר: רן, הסופר⁻העיתונאי, ונראה היה שכולם מרוצים.
לאט לאט התקבצה סביבו חבורה של ידידים ומעריצים. נמשכו אליו כל מיני רודפי⁻פרסום רדודים. מבלי עולם ונהנתנים אנוכיים, שהרגישו שאתו, עם רן המפורסם, הם יגיעו רחוק. “רק לאחוז בדש בגדו”, כמו שצוטט אחד מהם בעיתונים, “והוא כבר יישא אותך וימשוך אותך אחריו לכל העולם”. ומיכל שלו, מיכל היפה, הפכה מרצונה או שלא מרצונה ל“מלכת החבורה” שהתגודדה סביבו. הם סגדו ליופייה, למסתוריות שלה, והיא בתמורה היתה להם ידידת נפש, יועצת סתרים. אבל גם יחצ"נית יעילה ומליצת יושר אצל רן שלה בכבודו ובעצמו.
אפשר שבאמת נפגשתי אתם פעם באיזו מסעדה אופנתית, בתל⁻אביב? כן, אני מתחיל להיזכר, כן, אני חושב שכן. המסעדה היתה בקצה הרחובות בן יהודה ודיזנגוף, לא הרחק מהנמל הישן של העיר. היתה שעת צהרים כמדומני, ומישהו קרא בשמי, מתוך המסעדה, כשעברתי על פניה במדרכה. נכנסתי ומיד ראיתי את שולחנם. רן חגג במרכז החבורה, עשן הסיגר שלו תימר מעל לראשיהם. מיכל ישבה מתוחה, שעונה אל הקיר, ואפשר שהיא שקראה בשמי מבעד לדלתות הפתוחות. אבל אינני בטוח שזה היה קולה. האם הזעיקה אותי שאחלצה מחבורת הנוכלים שהקיפוה? חרדה פתאומית ולא מוסברת לשלומה, חלפה בי לשנייה קצרה ונעלמה. רן התחזה כדרכו לאיזה איש רוח אמריקאי, ממש העתק מתמונות מפורסמות שהופצו אז בעולם כתבי העת האמנותיים. חליפת ג’ינס מרושלת כמו שצריך, והמעיל הצבאי הקצר, מעיל החאקי המהוה, סמלם של האמנים המתמרדים, היה זרוק כמו שצריך על משענת הכיסא. הוא דיבר אל קהלו המהופנט, שאף מהסיגר הנפוח, ונשף את עשנו ישר מעל לראשיהם. אני בטוח שהוא שמע את מיכל קוראת אלי. ואני בטוח שהוא ידע כבר אז מי אני. אף על פי כן הוא לא טרח להסב את ראשו לאחור, ולא פנה אלי, ולא חדל מדיבורו אפילו לשנייה. האם הבחין בקריאתה, נימה של בקשת עזרה?
אחדים מבני החבורה היו מוכרים בציבור. תמונותיהם הופיעו בעיתונים מפעם לפעם, ואפילו זכו להיכנס למהדורת התרבות המקוצרת של אחרי חצות שבטלוויזיה. היה שם הצייר התוקפני, בעל מבעי הזעם הנבואי, שחירף וגידף בכל הזדמנות את הארץ, את אקלימה, את אנשיה. ובעיקר גידף את ריחוקה ממרכז אירופה, שהיתה כמסתבר מחוז געגועיו התמידי. היה שם זמר מפורסם, שפרשות האהבים שלו זעזעו את קוראי העיתונים השמרניים. הוא ישב לבוש בחולצה צבעונית שירדה עד לברכיו, וליטף ללא הרף את האישה הצעירה שישבה על ברכיו. זיהיתי שם גם שחקן סרטים צעיר, שכוכבו דרך לאחרונה, והוא נהג במלצריות הצנועות כאילו היו שפחותיו. הוא לבש מעין חליפת התעמלות מבריקה, ולשונו כשלה בכל פעם כשניסה להתחכם, מפני שהיה שתוי מדי.
אפשר היה לחוש שאחדים מהם חיזרו אחרי מיכל. רן עודד אותם, וגם בעיניה היה מין מבט שלא הכחיש את האפשרות הזאת. אבל היא הקפידה על ריחוקה מהם. האם היתה במצוקה שם לאחר השולחן? היא נשענה אל הקיר הצבוע, והדפה את כל ניסיונות ההתקרבות שלהם. היא שתתה תה עם לימון, וחייכה אלי כשנכנסתי. רציתי לרגע להצטרף לחבורת המעריצים הצפופה של רן, אבל היא אותתה לי שלא כדאי שאתקרב עכשיו. ושיושבי החבורה החלו, בהנהגתו של רן, להתעלל באיזה זוג מבוגר שישב בפינת המסעדה, מתחת לחלון האחורי, וכשמיכל הזיזה את גווה באי נוחות, ראיתי שאין לי מה לחפש שם. בירכתי אותה לשלום מרחוק והסתלקתי אל הרחוב. אני לא נכנסתי לשם להושיע את הזקנים, ולא באתי לשם להילחם נגד האלימות והעלבונות של חבורת השתויים שנהתה אחריו.
אבל רן לא שכח וחיפש אותי. ודאג להיפגש אתי ורצה שנתיידד. פתאום התחילו להגיע אלי הזמנות לאירועים שהוא ארגן. מישהו התמיד לשלוח אלי את כתבות העיתונות שלו ואפילו את תחקיריו. הוא הפך לפתע ל“מנקה ביבים” אופנתי. קיבלתי גם את הראיונות שלו, שבהם התייהר כמו איזה נער מתבגר שמתכוון להסתער על העולם ולכובשו. הוא גם כתב לי כמה מכתבים קצרצרים בעצמו. הוא נטפל שם לאיזה מבקר ספרות מזדקן, שטרח והשווה בין הדברים שכתבנו. “מה דעתך על האידיוט הדפוק הזה מהאקדמיה?” שאל אותי באחד ממברקיו. ובאחרים התלונן כמה הם סתומים וכמה הם אטומים מבקרי הספרות המלומדים והמתנשאים האלה. ואיך קשרו ביניהם קשר ברור כדי לחסום את דרכו אל ההצלחה הספרותית. כן, חייכתי אליו כשהיה צריך. הזכרתי אפילו את שמו פה ושם, בנסיבות מתאימות, ולא תמיד לגנאי. הקסם שלו עבד לפעמים גם עלי. אבל לא נעניתי לבקשתו לכתוב ביקורת על ספריו. ולא הסכמתי לשבח את ספריו בשביל פרסומים של ההוצאה. ובסתר לבי, ככה לעצמי, רק ביני לביני, גם שמחתי לאידו, כשירד עליו איזה מבקר בחמת רצח, וקטל את סיפוריו העלובים.
ה. 🔗
אז גם הזדמן לי להכיר את עדי, בעל היכטה, בן העשירים המפונק מהרצליה, שדבק ברן ונצמד אליו לגמרי. נתקלתי בהם בבית הקברות של המשק. אינני יודע אפילו מה הם עשו שם, ולמה באו. אפשר שרן עשה איזו מחווה למיכל, ובא יחד אתה לפקוד את קברי יקיריה. זו היתה פגישה מוזרה, פגישה לגמרי מלאכותית הייתי אומר. רן חבט באיזה ענף אקליפטוס רענן על המצבות. ומדי פעם מצץ מציצה ממושכת מהסיגר שלו. הג’ינס שלו היו מושלמים, ומעיל החיילים הבלוי תלה עליו להפליא. ממש דיוקן הסופר האמריקאי שאינו מוכר את נשמתו לסוחרי הסיפורים מהוליווד. כאילו זה עתה יצא מתוך אחד המגזינים האמריקאים. עדי הלך לידו, מגונדר כמו איזו נערה. נזכרתי במה שאמרה לי עליו מיכל “אל תראה אותו שהוא כזה שחצן, מבפנים הוא ממש רך”. ומי שזכה להכיר אותו יודע שהיתה לו נשמה רכה. רציתי להסתלק בחזרה אל הצללים של החורשה העבותה, אבל רן הבחין בי, קרא אלי ומיהר לקראתי. איזה חיבוקים הרעיף עלי, ואיזה לחיצות ידיים חמות השפיע עלי. ואיזה משבי עשן ידידותיים אך מסריחים השיב אל פניי. ממש כאילו היינו ידידי ילדות, החברים הכי טובים שבעולם.
“מזג האוויר אצלכם מחורבן כמו תמיד”, אמר, “הלחות הזאת יכולה להרוג פילים”. לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. ומה פתאום הוא משתפך בעסקי מזג האוויר. “תכיר, תכיר”, אמר, “זהו עדי, החבר הכי טוב שיש לי, והחבר הכי טוב שיהיה לי אי פעם”. נגררתי אחריהם בעל כורחי. פשוט לא יכולתי להסתלק. הקסם העכור שלו עבד גם עלי. בעל היכטה, שהיה הפטרון של רן, התקדם לפנים ואני פיגרתי קצת אחריהם. בעטתי מתוך מבוכה במפלי העלים היבשים של האיקליפטוסים, וחששתי להרים את עיניי ולהסתכל לתוך עיניה. היא הלכה לצדי ולא אמרה מלה. מה היא עושה כל הימים עם השניים האלה? חשבתי לי, הרי אפשר לצאת מהדעת. ימים שלמים, שבועות ארוכים, שנים שמצטרפות ואין להן סוף. ככה להיגרר, כל חייה, ממסיבה למסיבה? ממסע תענוגות אחד לאחר? מהים התיכון, “שהיכטה של עדי פשוט אוהבת אותו”, לאוקיינוס ההודי? הרי אפשר להתפלץ מהבזבוז הנורא הזה של החיים. מה קרה לה? את כל הזמן שעוד נותר לה תוציא על אתרי הנופש האופנתיים?
“רן לא משתגע אחרי החיים האלה”, אמרה לי פעם אחת. “זה פשוט מפני שהעורכים יורדים לחייו, ושולחים אותו לכל המקומות. מזל שלעדי יש יכטה ואנחנו יכולים לשוט ממקום למקום בנוחיות. יכולים לחסוך המון, ותמיד יש זמן לשכב על הסיפון הצר ולהתגעגע. אבל גם עליו כבר נמאסו חיי הנדודים האלה”. הם הפצירו בי ולא יכולתי לסרב. נכנסנו אלינו לדירה הזמנית. ביקשתי מאשתי שתארגן קפה ותגיש להם מהעוגיות הטובות שאפתה. רן הצליף על הרהיטים בלכתו, ממש כמו שהצליף קודם על המצבות ואמר “תראה אותם עדי, תראה את הקיבוצניקים הקבצנים האלה. אבל כמה שהם גאים וכמה שהם מתנשאים וכמה שהם משתחצנים”, הנשים הצטודדו קצת וראיתי תכף שיש להן על מה לדבר. איזו קרבה פתאומית וחמימה עטפה אותן. מיכל היתה לבושה בפשטות מקסימה וכמעט שלא עדתה תכשיטים. היא הביטה על התמונות שתלו על הקיר, וראתה את התמונה שצולמנו בה יחד, לפני המון שנים. זה היה בחג הגז של הקיבוץ, בחודש מאי האביבי, הבנות לבשו שמלות לבנות ארוכות והבחורים התהלכו עם מקלות רועים על כתפיהם. היא קמה אל התמונה ואני ראיתי כמה היא מתרגשת. עמדנו בתמונה, עם כל צוות הרועים, בין הררי הצמר הגזוז. ידי מונחת על כתפה, וידה השמאלית חובקת קלות את מותני. אני זכרתי את רכות מותנה שהוגש אלי, אבל בדיוק אז נאחזתי בעווית, והתפוצצתי מעטישות רצופות, כשריח העטרן החריף חדר לנחיריי.
ופעם העזה ובאה לביקור עם איזה מאהב צעיר, יפיוף חסון וביישני. “בוא תראה לנו קצת את המשק”, ביקשה, ומי אני שאוכל לסרב לה. עשיתי להם סיבוב תיירותי מקוצר אך מרוכז בחצר. ואחר כך הלכנו בדרך הכורכר המוזנחת אל בריכות הדגים הנטושות ואל נחל אלכסנדר. היא אחזה בידו במין חרדת אוהבים ראשונית כזו, שלבי ממש נכמר לה. ואני הסתובבתי סביבם כמו איזה זקן נודניק וטפילי. ידעתי שאני מכביד עליהם אבל לא יכולתי להפסיק. היא הרי ביקשה אותי שאדריך אותם, ואני הסכמתי מיד, וקיוויתי שמעט, הוי רק קצת, ממה שנתנה לו יינתן גם לי. לרגע שכחתי מהכול. לא היה אכפת לי שזהו מאהב צעיר שהיא משחקת בו כמו ששיחקה באחרים. ולא היה אכפת לי אם רן יודע או לא. אדרבא, שיכאב גם לו פעם הלב, שיכווץ מייסורים כמו שאחרים סובלים בגללם כבר שנים. המאושר המנוול הזה, איך נפל בגורלו לשדוד אותה, לחמוס אותה לגמרי לעצמו, ולא להותיר לאחרים אפילו מקצתה. וביקשתי עליה בלבי אז, שלא יתאכזר אליה בגלל זה, ולא יתנקם בה. תמיד חשדתי בו שהוא מסגל גם לכך.
אינני יודע אם הרגישה משהו ממה שהרגשתי אני. אינני יודע אם ניחשה מה עבר עלי באותו הביקור הפתאומי. אבל היא היתה אז מאושרת, לגמרי מאושרת. היא קראה בקל רם, כמו ילדה, והתפעלה מהרי שומרון הקרובים כל כך. וליד הגדות של נחל אלכסנדר, כשהתעופפו לפתע עופות המים, ונמיות פתאומיות חצו את הסבך, היא נפלה אל תוך ידיו של הצעיר השתקן. וכל הזמן שאלה “אתה זוכר? אתה זוכר? כאן היו מונחות הערמות של שקי הדורה. האוכל לדגים. והצאן התנפלו על הדורה, מטורפות מרעב תאוותני, אתה זוכר? ואיך שהן כתשו במרוצתן את השקים ופיזרו את גרעיני הדורה מסביב? ואיך התנפחו מאכילת היתר הגסה?” לא יכולתי להישיר מבטי אליה, ורק זרקתי במין אדישות עשויה “כן, בוודאי שאני זוכר. הכול אני זוכר. גם את הרועה היפה, שהיתה משתזפת בעירום בתוך העדר”. היא צחקה אלי באינטימיות, מבין זרועותיו של הצעיר הביישן. והעבירה יד מהירה ומלטפת על מרפקי. ואני ראיתי אותה לפתע לעיניי, חיוורת ומתנודדת, כאילו היתה שתויה. ממוסמרת אל פתח הצריף, ליד דלת הרשת. ושמעתי את קולה המפציר בי להניח לה ולהדליק שוב את המנורה שבמסדרון.
ויום אחד היא הגיעה אלי ואמרה לי שהיה להם משבר נישואין מאד קשה. אבל רן הניח לבסוף לאהובתו וחזר אליה לגמרי. ולא מעט בגלל עדי הטוב, הידיד הנפלא הזה, שכמה שהוא גנדרן ומתנאה ברכושו, הריהו בתוכו נשמה כל כך נפלאה, שהיא פשוט מעריצה אותו. היא למדה שלכל אחד, ולא רק לה ישנם מעין חיים סודיים. אפילו למי שנראה הכי הגון בעולם. “ומה עם החיים הסודיים שלך?” שאלה אותי ברצינות, “אף פעם לא תגלה לי אותם?” היא באה אלי כדי להזמין אותי אישית לסיור החופים הנפלא שיערכו עוד מעט, בחופשת חג הסוכות. סיור נפלא בחופי קפריסין ותורכיה ביכטה החדשה שעדי קנה ומסיים את התקנתה. “רן לא יפריע לנו”, אמרה, “הוא התחייב למו”ל שלו לכתוב איזה ספר מדהים על פרשה סבוכה וסודית, שספיחיה מגיעים אל המשפחות הכי חזקות והכי עשירות שבארץ. רן התחייב למו“ל שלו לסיים את כתיבת הספר במועד, וקיבל מהמו”ל דמי קדימה נדיבים". הכול מוכן לנסיעה, אמרה לי, היכטה מבריקה ומצוחצחת. עדי קנה דגם חדיש, קאטאמרן משגע. רק הבוקר היא עשתה סיור על היכטה. יש בה הכול: מטבחון, וסלון קטן, ומרבצי שיזוף ואפילו משטח זעיר שאפשר לרקוד עליו עירומים בלילות. היא שלחה ידה אל מרפקי, הביטה לתוך עיניי ואמרה “תבוא, אני מבקשת”.
ו. 🔗
חג הסוכות כבר התקרב והייתי חייב לתת לה תשובה. הסתיו פלש בבת אחת לנחל אלכסנדר, והררי הזגוגית השקופה גבהו שוב לשמי השמים. פרחי השנית הגדולה הסגילו בגדות, ועל הסוללות הסדוקות של בריכות הדגים פרחו שיחי הטיון הדביק בכתמים צהובים גדולים. מיכל אמרה שבאה במיוחד להזמין אותי. לא בטלפון לא בפקס ולא בדואר. רק ככה, בעל פה, בגינה הקטנה שלנו, אחרי ששבה מביקורה הקצר בבית העלמין. על הקאטאמרון של עדי יש בדיוק ארבעה מקומות. מעל כל אחת מזרועות היכטה יש שרוול שינה כזה, ובתוכו שני מזרנים. זה יהיה ממש חלום, אמרה, ונתנה את מרפקה בשלי. הלילות כבר קרירים, והים רגוע ועדי הנדיב ידאג לכול. העלילה המרתקת, עלילת הרומן החדש, כבר מבעירה את רן מבפנים כמה שבועות. היא ממש מרגישה איך הוא מתמלא ואיך הוא מתפוצץ מבפנים. הוא לא יפריע, היא כבר מכירה אותו. כשהוא מתחיל בכתיבה הוא מתמכר לה לגמרי ושוכח כל מה שמסביבו.
כמה פעמים נכנסה אל חיי? וכמה פעמים יצאה מהם? כמה תקוות הפיחה בי בשנים שעברו? וכמה אכזבות מיהרה להשיב אל חיקי? עמדתי לפניה כמו נער נזוף. אני לא יכול, מיכל, אני לא יכול. אשתי, והמשפחה, והעבודה, והמשק. ויכולתי להמשיך ולמנות כך לפניה את כל המכשולים עד אין סוף. אבל השתתקתי, וידה התהדקה מסביב למרפקי. “אתה נחוץ לנו שם על הסיפון. אתה נחוץ לי. ויש ארבעה מקומות על היכטה. ארבעה מזרנים בתוך שני השרוולים. רן יעבוד, עדי ידאג ואתה ואני נמשיך את מה שהפסקנו אז, בלילה ההוא, בחזרה מהחגיגה הקיצית, בצריפון החשוך” הבטחתי לה שאשקול את בקשתה ואתן לה תשובה בקרוב. היא קמה ואני ליוויתי אותה אל הג’יפ המבריק שלה, שחנה במקומו הרגיל במגרש החנייה שסמוך למכבסה. זוג הרצים האורחים מאנגליה, או אולי היו אלה אחרים, חלף על פנינו בריצתו המדודה. הם כבר הכירו אותי והניפו לי בידיהם לשלום. איפה האופניים שלך?" הם קראו אלי בידידות. ואני עשיתי תנועת ביטול בידי. כאילו אין עכשיו שום חשיבות לאופניים או לרגליים הרצות או לג’יפ החונה או למראה המבריקה שלו. זו שמיכל תכף תשתופף אליה כדרכה, ותיטיב את שערותיה בתנועותיה הקצרות והמהירות. שקדחו בתוך לבי המזדקן.
ההזמנה שלה נותרה אחריה ואיכלה אותי מבפנים. היו רגעים שהייתי בטוח שאני נענה להזמנתה, ומכין תכף ומיד את הציוד: אורז את התיקים ומצלצל ישירות לעדי שיבוא, והוא כבר ידאג לכל השאר. והיו רגעים שהתמלאתי כעס על עצמי. כל כך הרבה שנים חלפו, מאז המרדפים המשותפים שלנו אחרי הצאן המתפרעות. ואני עודני שבוי בכפה, כאילו היה זה רק אתמול. ואחר כך נמלאתי רחמים על עצמי, ועליה, ועל אשתי, ואפילו על רן שלה הבלתי נסבל. שכחתי כבר מה פירוש להתענות ככה. שכחתי כבר כמה מתיש יכול להיות המאבק הפנימי הזה. שכחתי כבר איך הייתי נותן את כל העולם, את כל מה שאספתי בעולם, את כל מה שנחלתי בעולם, רק בשביל לחיות שוב את הרגעים המצמיתים ההם. חציית הדשאים הרטובים מטל, הריח הטוב שמחלחל אלי מגופה, והביטחון האווילי שלי, שהנה אזכה בה, בכולה, בעוד רגעים אחדים.
ויום אחד עליתי במעלה הגבעה, לבית המזכירות שבמרכז המשק, וראיתי אנשים מתקהלים. ואני כבר מבחין מתי זו התקהלות של שמחה ומתי זו התקהלות של אסון. וכששאלתי “מה קרה? מי נפגע?” השיבו לי בשקט, “מה לא שמעת? היכטה של עדי טבעה בלילה. עוד אין פרטים מדויקים. ידוע רק שעדי, בעל הספינה שרכש לו במשק ידידים, לא הצליח להינצל”. “ומיכל?” שאגתי פתאום מתוך איזו נהמת כאב עצומה, שאינני יודע מנין הגיעה לגרוני “ומיכל? מה עם מיכל?” הם הביטו בי ואמרו “תירגע, מה אתה צועק? אתה לא יודע שהיא הראשונה שנמצאה טבועה?” “והמנוול הזה,” צעקתי, כבר ללא הכרה המנוול הזה, רן, מה אתו?" אה, הוא ניצל," אמרו לי “וספינת משמר החופים התורכית אספה אותו אל הנמל. ההלוויות ייערכו בימים הקרובים”.
היכטה החדישה של עדי, כלי הפלאים המרחף על פני הים התיכון, התהפכה כמו קליפת אגוז כשתקף אותה במפתיע הגל הענק. הקאטאמרן המשוכלל הזה, עם שני שרוולי השינה וארבעת מרבצי המזרנים, התרסק כמו קערת חרסינה שהוטלה אל הקיר. סיור החופים המפתה, חופש סוכות המובטח והמתוק, הסתיו הנהדר על פני הים השטוח וסירובי העקשני, הם שקברו אותה מתחתם. ורן, שהבטיח להתמכר לכתיבתו, ולא להפריע לנו, ואפילו לעצום עיניים אם היא תחמוק לשרוול השינה שלי באמצע הלילה הלח, דווקא הוא היחיד שניצל. ירדתי בריצה אל שביל הכורכר, ומשם המשכתי בהליכה מהירה אל הגשרון החדש שמעל לנחל אלכסנדר. בכל פינה חשבתי שאני רואה אותה ושומע את קולה. כאן שמטה את חולצתה כדי להשתזף, כאן סייעה לכבשה מתקשה להמליט את הטלה, כאן התפרעו הצאן, וממש מכאן התחילו בדהרה המטורפת שלהן בכיוון אל ההרים.
קיר הזכוכית השקוף שמעלי גבה פתאום עד לשמי השמים הבהירים. רציתי להטיח בו את אגרופי, את מרפקי שאחזה בו רק לפני כמה שבועות. רציתי לשבור את מעטה הזכוכית שסגר מעלי לרסיסי רסיסים. ממש כאן, היכן שמתוח הגשרון להולכי הרגל, אספתי אותה פעם בחורף, רטובה עד לשד עצמותיה. “בואי, אייבש אותך”, אמרתי ורציתי לחבק אותה בחוזקה. אבל היא סירבה ואמרה " לא, אין דבר, נגיע הביתה ואני אחליף בגדים".
הכול קפא בתוכי ומחוצה לי, בתוך מכל הזכוכית העצום של העולם. האור הסתווי הפך כולו למקשת זכוכית שבירה. זוג האנגלים השלימו את הקפתם סביב גדת הנחל, והתקינו עצמם לריצה בחזרה. הם הביטו בי בדאגה, וחיפשו את אופניי הישנים. אבל אני סירבתי לדבר אתם, ושילחתי אותם ממני בתנועת מיאון גסה. האם העולם לא יניח לי להישאר אתה קצת לבדי? בסתיו המכאיב הזה, על הגדה הסדוקה של נחל אלכסנדר?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.