רקע
אלישבע
שגיונות
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בבל; תשס"ב 2002

 

א

שניהם הלכו לאורך השדרה שביער, השטופה בקרני שמש-תמוז לוהטות. עצי אורנים איתנים עמדו משני הצדדים כשני כתלים ירוקים-קודרים, והאוויר היה מלא מריחם המיוחד, ריח חם וכבד. במרום, בפיסת השמיים שמעל השדרה הרחבה, עמדו בלי נוע בים תכלת קפוא עננים לבנים חולמים – סמל שקט-עד שבכל היקום המנמנם תחת כובד שרב הצהריים.

הם צעדו זה על יד זה מבלי להביט אל הצדדים, מבלי לשים לב ליפי השלווה אשר מסביב.

הוא – גבה-קומה ורזה-פנים, גבּוֹ כפוף קצת, ידיו ורגליו הארוכות מתנועעות במהירות משונה ובלתי נחוצה. בלורית שערותיו אפורה-כּהה נפלה על מצחו מתחת שולי מגבעת קש בּלוּיה, המופשלת לאחור; והיא – קטנה וצנומה, בעלת שערות שחורות גזוזות ומסולסלות, פניה השזופים רציניים יותר מדי לערך שנותיה, לבושה חולצה לבנה ושמלה כחולה קצרה, שכבר גדלה ממנה. ומראה שניהם לא התאים כל-עיקר לסביבה המוארה ומלאת-השקט, אך הם לא הרגישו בזה.

  • אתה יודע, דוד לזרביץ' – תמיד היה לי איזה רגש בלתי-נעים, כשקראתי את דוסטוייבסקי, ולא מצאתי הנאה בספריו. עכשיו אני מבינה מדוע זה… ובכל-זאת, כמה קשה להאמין, כי סופר גאון ואָמן גדול שכמותו, המושל ברוחות דור שלם ברוסיה, היה יכול להיות אנטישמי חריף כל-כך, פשוט, אנטישמי מהמין היותר מנוול…

הדברים נאמרו ברצינות רבה ובאיזו התלהבות כבושה, כדרך ליוּבּה תמיד בשעת שיחתה עם דוד לזרביץ' זֶליקוֹביץ'.

הלז ניענע בידיו הארוכות והתחיל להרצות לפניה, כדרכו, גם כן בהתלהבות רבה; אבל התלהבותו לא נכבשה, כמו זו של ליוּבּה, אלא פרצה ושטפה בלי מעצור, כנחל עובר על גדותיו. הוא מיהר בדיבורו, קפץ מעניין לעניין, התקשה וגימגם לפעמים במילים הרוסיות הקשות ביותר; ואז נדמה כי ערל-שפתים הוא. ליוּבּה הקשיבה לכל עירוביית-הדברים בקשב רב, גם במין יראת-כבוד, ועיניה אורו באיזה להב פנימי. כמֵי מַעְין החיים היו לה ברגעים כאלה דברי בן-שיחתה המסורסים והמסובכים.

הרצאתו של זליקוביץ' על דוסטוייבסקי ואנטישמיותו נמשכה עד שהגיעו לקצה השדרה וקרבו לפסי מסילת הברזל העוברת דרך היער. קורות עצים גדולות ועבות, העתידות וודאי לשמש לעמודי הטלגרף, היו מוטלות על-יד המסילה, ועליהן ישבו לנוח.

  • כך הוא הדבר, ליוּבּה – אמר זליקוביץ' סתם, בלי שום כונה ברורה.

פני ליוּבּה התאדמו פתאום, כמו בכל פעם בפנותה אליו בשאלה לא על דבר איזה עניין כללי, שהיה על פי רוב נושא שיחתם.

  • דוד לזרביץ', למה זה – כשאני שואלת אותו על איזה דבר ממין זה, הוא מדבר עמי ויש לו הרבה להגיד לי… כאילו גם הוא הירבה לחשוב על כל זה ויש לו עניין בכל, כמו לי?… לא כן האחרים. כל הדברים כאפס בעיניהם… למה זה?

זליקוביץ' צחק, ומתוך הצחוק השתנו פניו ונעשו תמימים ומלבבים, כפני ילד. וליוּבּה, פניה הסמיקו עוד יותר, עד שדמעות עלו בעיניה.

  • חי ראשי, לא אדע! אפשר מפני שהייתי כל כך הרבה זמן רחוק ופרוש מהעולם, בהיותי בן ישיבה – ועכשיו מעניינים אותי כל כך החיים על כל תופעותיהם. בשבילי, עוד לא אבד הטעם שבהם… סבורני שכולנו ככה – בני העיירה.

ליוּבּה הספיקה כבר להתגבר על מבוכתה ואמרה במנוחה, בקול נמוך ובעיניים חולמות, כמדברת אל עצמה:

  • הייתי רוצה להיוולד שמה…

מרחוק, מעבי היער, היתה נשמעת קריאת קוּקייה מדוּדה וחד-קולית. איי עננים עמדו בים השחקים, השמש זרחה, רוח קלילה עברה לאורך המסילה, ופרחי המרגניות הרבים הצומחים במורד הסוללה הרכינו את ראשיהם לקראתה. ואלה שני הצעירים ישבו על גבי הקורות והסתבכו עוד פעם בשיחות על דברים שלא מעניינם, ולא היה להם חפץ לזוז מן המקום.


 

ב

באותה שעה יצאה מאַרוּסיָה, אחותה הבכירה של ליוּבּה, אל הגינה הקטנה שלפני בית הקיץ. פניה היו משולהבים ושערות ראשה פרועות, כי זה עתה היתה במטבח ועזרה לאמה בבישול מרקחת. היא הלכה לפינת הגן, לקום שם שיחי אקקיה מגודלים עשו מעין סוכה ממעל לספסל בודד, ישבה והוציאה מכיס סינרה מכתב מקופל ומקומט. זה היה מכתב מאת ארוסה הסטודנט, אשר נסע לעיר מולדתו להתראות עם הוריו בימי החופש.

בהנאה מיוחדת, באין רואה אותה, חזרה וקראה את דברי המכתב, דברי חיבה וידידות, אשר חייה החדשים העתידים לבוא, הקשורים בדמיונה לדמות חתנה, היו מציצים לקראתה מכל שורה ושורה. אך הנה חלף צל על פניה, וגבות עיניה התרכזו בהבעת אי-רצון ורוגז. הוסיפה לקרוא:

“…ובנוגע לאותו הבחור, אגיד לך קצרות: אין זה דבר הגון כלל וכלל, שהנהו מסתובב בביתכם כל הימים. חלילה לי לחשוד בך, יקירתי: יודע אני כי אינך קלת-דעת ולא תרשי דבר מיותר ביחסיכם. אולם אין לשכוח שגם אחות צעירה יש לך…”

מאַרוסיָה עצמה את עיניה למחצה, ובדמיונה צפו ועלו, כמו חיים, פני חתנה, הרציניים על-פי-רוב ולפעמים גם זועפים, עם קמט עמוק על גב החוטם. לא מעט שמעה מפיו דברי תוכחה ונזיפה על קלות-דעתה המדומה, לא מעט סבלה מחשדיו המוגזמים, ופעם בפעם מרדה בו בכל כוחות נפשהּ הצעירה. אולם עכשיו, בהיותו רחוק ממנה, ניטשטש רגש העלבון והמרד, ונשארה רק ההכרה הנעימה מתוך גאווה, כי הוא – איש פיקח ובעל נסיון, מאמין לה ובוטח בה, ועליה לקיים את אמונתו ולהראות לו, כי אמנם איננה עוד אותה הגימנזיסטה חסרת-הנסיון שהיתה אשתקד, בזמן שהתוודעה אליו. בכל זאת, הבעת אי-רצון לא הסתלקה לגמרי מפניה: העניין הניצב לפניה היה חמור ומורכב מאוד.

היא שמעה את קול אמה הקוראת לה מן המרפסת. שוב קיפלה את המכתב ותחבה אותו בכיסה, והלכה אל הבית.

הגב' לוריה, עייפה ומשולהבת מעבודתה במטבח, ישבה ונשמה בכבדות, וניפנפה במטפחת אל פניה הלוהטים.

  • מה, מאַרוסיָה? עֵת לערוך את השולחן, כמדומתני? השעה ודאי כבר ארבע…

  • הלא אין איש בבית, אמא?

הגב' לוריה נאנחה וניענה את ראשה.

  • אינני יודעת מה לעשות עם הנערים האלה… שוב הלכו להם לכל היום לצוד דגים ביאור, ומה שהאֵם יושבת בבית ודואגת – זה לא איכפת להם! ובלבד שיהיו שבים הביתה בשעה הנכונה… וליוּבה איה היא?

  • וודאי הלכה לטייל עם דוד לזרביץ' זליקוביץ' – השיבה מאַרוסיָה בחיוך קל, שמעין רמז היה בו.

  • גם זה עניין! להתהלך כל הימים לבדה עם איש זר… אמנם נערה היא עדיין, ובכל זאת…

  • וכי מה את סבורה, אמא? אפשר שיש לה עניין בזה, יותר מכפי דעתך… מה תאמרי, למשל, אם בבוקר אחד לא-עבות יבוא דוד לזרביץ' זליקוביץ' ויבקש ממך “את ידה ואת לבה”?

הגב' לוריה התחלחלה עד מאוד.

  • מה את סחה, מאַרוסיָה! היתכן? ילדה היא…

  • ובכל זאת, אמא?… ילדה היא בעינינו, אלא שלא כך בעיני הזרים. בת חמש-עשרה היא…

האם התרגשה עוד יותר, עד שקמה ממקומה וכמעט שצעקה בנענעה את ידיה:

  • דוֹמי-נא פתיה! רק להכעיס אותי אַת רוצה! ומה אם בת חמש-עשרה היא? היתכן שגם אז תשים את לבה לזה… זה… הלא אין לבר-נש זוג מכנסיים שלם אחד, במחילה מכבודו!

  • אין מתחשבים כל כך עם הדברים האלה בשנותיה – העירה מאַרוסיָה בקול נמוך.

היא עמדה כל העת נשענת אל עמוד-המעקה עיניה מושפלות אל הקרקע. כאילו התביישה להציץ ישר בפני אמה, בהכירה את הכוונה הנעלמה שבדבריה.

הג' לוריה ישבה שוב על הכיסא, התרגשותה פגה פתאום, ובקול רפה ובכייני אמרה, כמתחננת:

  • מה לעשות, ריבנו של עולם, מה לעשות?

מאַרוסיָה משכה בכתפיה.

  • שמעי-נא אמא. אולי לשווא הרגזתיך וגזלתי את מנוחתך. אין זה אלא השערתי. ואפשר מאוד – כמעט שאין ספק בדבר – שלליובּה אין שום מושג מכל זה, ושניהם יסתפקו ב“אהבת-נעורים” ללא תוצאות.

אבל האֵם לא נרגעה.

  • והאם זה טוב, פתיה? ילדה שכמותה תתאהב ותסבול ותשבּר את לבה בגלל בן-אדם כמוהו?… יסורי-שווא אלה – מה הם בעיניך?

  • וכי מה תעשי?

הגב' לוריה לא שמעה והוסיפה את מחשבתה:

  • לא אגיד דבר נגדו: בחור חביב הוא, ועד שלא הפריע את מנוחת הבית… אולם עכשיו צריך לשים קץ לדבר. מי יתן והיה יצחק פה! אז לא היה מרבה כל כך בביקוריו… היה מרגיש שאינו רצוי פה…

  • את זה יוכל להרגיש גם בלעדיו – העירה מאַרוסיָה ועברה אל פנים הבית. משם נשמע קולה יחד עם קישקוש הקערות והכלים שהוציאה מן הארון:

  • גם לי נמאס למדי לשמוע תמיד דברי-מוסר בגללו. זמן רב שתקתי…

התרגזות כבושה נשמעה בקולה, ולא ניכר היה, אם כועסת היא על עצמה או על מישהו אחר.


 

ג

זיליקביץ' נסע אל הקונצרט הנערך בתיאטרון אשר בנאת-הקיץ הסמוכה. מאַרוסיָה הלכה לטייל עם השכנים, שאת בתם הקטנה הכינה לבחינות הסתיו. ליוּבּה נשארה לבדה בי השמשות בדימדומי הגן.

התהלכה הנה והנה, ולבה ומוחה היו מלאים מחשבות בלתי-נתפסות ורגשות כמוסים. פעם נראו לה בזו אחרי זו תמונות ממה שסיפר לה בן-שיחתה התמידי בקיץ זה: נערים הולכים אל “החדר” בבוקר חורף קר, בעוד חושך, ופנסים קטנים בידיהם: (ככה היה גם הוא הולך בזמנו). בחורים צמאי השכלה ותרבות יושבים צפופים בחדר דל, בלי כותונת שלמה לבשרם ופת לחם לפיהם, ומבלים את הלילות בוויכוחים נלהבים על דברים שברומו של העולם; (ככה היה גם הוא חי בזמנו). נוראות הפּרעות ואסיפות-סתר של צעירים עבריים – כל אחד אקדחו בידו – המארגנים את ה“הגנה העצמית”; נדודים על פני כרכים רבים, ישיבות-ערב בתוך בתי-הקפה של סופרים ואמנים… גם תמונות ארץ רחוקה, ארץ אגדה וחלום ומציאות גם יחד, עם שמשה הלוהט וּחייה המוזרים ומחנות צעיריה המוסרים את נפשם למען תחיית האומה… כל עירבוביית הדברים החדשים והמפתיעים שנכנסו פתאום אלן תוך עולמה…

ויש שנתרקמו בדמיונה תמונות עוד יותר לא-ברורות ולא נתפסות, ספוגות מתיקות זרה. הנה בא היום והוא ניגש אליה ואומר לה: “ליוּבּה, ניסע-נא יחד…” – לאן? – לשם, לאותה ארץ הפלאים? – זאת לא ידעה. העיקר הן המילים הנאמרות בקולו הנמוך, החביב כל-כך. – ושאר ההזייה מתכסה בערפל. ועוד: בשעת בין-השמשות שכזו יושבים שניהם פה בגינה והוא אומר לה: “ליוּבּה”… אף מילה אחת לא יכלה להוסיף לזה בדמיונה. אך די גם בזה: “ליוּבּה”…

אך לאו! אין לה חפץ בדברי שטות אלה. לא תבקש תענוגים וסיפוק בשביל עצמה. הוא יהיה לה למורה ורבה, למורה-דרכה, ואחריו תלך באמונה ובמסירות נפש. גם את הכרת התודה העמוקה שבלבה לא תביע לו… ואפשר שתאמר לו פעם, רק פעם אחת: “תודה לך בעד זה שהראית לי…”

ככה הלכה וחלמה, עד שירדה האפלה ומעבר גדר הגן נשמעו קולות – קולה של מאַרוסיָה וקולה של אותה השכנה העבה שהיתה נכנסת לפרקים אל ביתם לשתות תה בערב. אז ניערה ליובה את הבלי-הדמיון והלכה אל המרפסת, כדי לטפל בהכנת התה. אך פניה היו עדיין מרוכזים והירהוריה רחוקים מכל מה שמסביב לה.

באותה שעה טייל גם זליקוביץ' בשדרות אשר מסביב לבניין הקרשים הארוך – תיאטרון הקיץ. סמוך לבניין התהלך המון רב והמה לאור פנסי חשמל גדולים ועגולים, דומים לעיגולי-לבנה. בפינות המרוחקות, בחושך, ישבו זוגות בודדים על גבי ספסלים. שם נשמעו לחישות ורחשים לא-ברורים. כשעבר זליקוביץ' עם בת לווייתו בשדרות האלו, נראו פניה בתוך האפלה כמו כתם אפור-לבנבן; מעילה השחור אבק בחושך והלבינוּ רק כּפּוֹת ידיה והשימשייה הלבנה שאחזה בהן.

בעוברם שוב פעם אל הכיכר המוארה והרוחשת, דיברה העלמה:

  • אינני יכולה לסבול את הפנסים האלה. אור מת יש להם, לבן וקר כמָוות עצמו. האין זאת?

זליקוביץ' העיף מבט מן הצד אל פניה הפורחים, היהירים, עם שכבת הפּוּך שעליהם, ועשה בידיו תנועה, שלא היתה לה שום כונה ניכרת.

  • וביחוד – הוסיפה ודיברה העלמה – מגועלים הם פה, בסביבת הכפר. ראה-נא: העצים הללו, מה דלים ומה נבזים הם שם, לאור פנסים. האוֹר המת ממית גם אותם ונוטל מהם את כל חינם. מקומם הנכון הוא ביער, בחושך התעלומה, תחת כיפת השמיים, שם היו יפים ומתאימים… האין זאת?

זליקוביץ' ענה, וקולו היה צרוד במקצת, כאילו קשה עליו הדיבור:

  • האם היית רוצה להיות עכשיו שם, ביער, תחת כיפת השמיים, באין רואה ובאין שומע – תחת אשר להסתובב פה בקרב ההמון?

  • כ-ן – השיבה בקול ממושך, כמתפנקת מתוך איזו מחשבה שלא נאמרה.

  • תחת כיפת השמיים, חזר זליקוביץ' על דבריו, השמיים הגדולים עם צבא כוכביהם, עם האור הנצחי והנחמה הנצחית שבהם… השמים היודעים את הכל, הסולחים על הכל, המנחמים והמרגיעים את הנפש הבודדה… מה תערוג הנפש לנחמתם!

  • ערגה זו, כנראה, מצב רגיל הוא לנפשו – אמרה הלזו בשמץ של לעג – אבל, האם הוא חושב, שימצא את הנחמה ואת המרגוע בהיותו שם לבדו, באין רואה ובאין שומע?….

  • לא לבדי – ענה זליקוביץ' בקול רפה וחרישי.

  • אלא…?

  • כל נפש בודדה עורגת לשנייה, המסוגלה להבין ולהקל את סבל בדידותה…

  • האומנם? אכן מאושר הנהו; נפש כזאת הלא יש לו…

ובראותה שזליקוביץ' שותק מתוך מבוכה קלה, שאלה:

  • וליוּבּה? ליובה החכמה שבשבילה שאל ממני את קובץ שירי היינה?

  • ליוּבּה? ליוּבה איננה אלא נערה נחמדה מאוד, אשר נעים לדבר עמה ולפתח את דעתה הצעירה. את כל סבכי הנשמה, את צמאונה הגדול לא תבין…

  • ובכל זאת, יודה-נא, שאלה בצחוק מקנטר, האם לא הספיק כבר לנשק לה פעם או שתיים?

ברגע הזה נכנסו שוב אל תוך האפלה. לא היה איש נראה בסביבתם. פתאום אחז זליקוביץ' בכפה של העלמה ולחצה לשפתיו בתנועה מהירה.

  • לא צריך… לא צריך, אוֹלגה! אי לדבר על ליוּבּה. הנה, את ידה אשק ואחזור ואשק, את ידה הקטנה, החביבה, הענוגה… אולגה יקירתי!

  • משוגע!…

אבל למרות הבעת הכעס שנתנה לקולה, את ידה לא מהרה להרחיק משפתיו.


 

ד

ליוּבּה ישבה בחדרה, עסוקה באיזו מלאכת-יד. כמו בכל מעשיה, נדמה שכולה התרכזה בעבודה זו והתמכרה לה. אבל באמת לא היתה עובדת אלא למראית-עין, ובו-בזמן היתה גם שקועה בהירהוריה וגם הקשיבה בעל-כורחה לקולות המגיעים אליה מעבר הכותל.

היום היה מעונן וגשם התחיל לרדת לעיתים תכופות. ועם נטות היום נעשה האוֹר כהה ביותר, ורק בקושי יכלה להמשיך את עבודתה. בחדר הסמוך ישבו מרוּסיָה וזליקוביץ' ושיחקו באשקוקי. קולותיהם נשמעו אטומים, ובכל זאת היתה כל מילה ומילה נשמעת ברורה. בבית היתה דממה.

בבוקר נתקבל מכתב מאת יצחק, חתנה אל מאַרוּסיָה, אשר בו הודיע שיבוא בעוד שבוע. ואשר הופיע זליקוביץ' על המרפסת בשעת אחרי הצהריים, כדרכה קיבלה אותו מאַרוּסיָה בפנים זועמים ובקרירות מורגשת עד כדי אי-נימוס. אולם לאחר זמן עבר הרושם הבלתי-נעים של הפגישה הראשונה, ועכשיו ישבו שניהם, לכאורה, בשלום ובידידות גמורה; אבל דבר-מה נשאר בלבה של ליוּבּה מרגע אי-הנעימות הזה, והדבר עורר בה שורה ארוכה של מחשבות מתוך דאגה וחששות.

את יצחק לא אהבה ביותר. היתה לה הערצה אליו כמו לאיש רציני וכביר ימים ממנה, העתיד בקרוב להיות לבן-משפחה. אך דבר אחד לא יכלה לסבול ולסלוח לו, דבר שלא הבינה כלל: את קנאתו בלא-גבול ביחסו למאַרוסיָה. נדמה לה, שבעצמה לא היתה נכנעת לעולם לדרישותיו המגוחכות והאוויליות, כמו שאחותה נכנעת להן. אולם כעבור זמן הרגישה, שאין הדבר פשוט כל כך, כפי שנדמה לה בראשונה; כי יש איזה כוח המכריח את אחותה לאותה ההכנעה המוזרה והנבזה בעיניה, ולבה נתמלא רגשות חמלה עליה. עכשיו, בחושבה על בואו הקרוב של יצחק ובתארה לעצמה את הפגישה הראשונה בינו ובין זליקוביץ', לא יכלה להתאפק מרגשות בחילה ועלבון למפרע. הן כבר היו למאַרוסיָה סצנות אחדות, ודוקא בגללו, עוד טרם שעזבו את העיר…

  • שוב עלבונות-חינם ויסורים למאַרוסיָה – הירהרה בלבה – יסורים מחוסרי-טעם כל כך…

והחלטה אחת גאה ונמרצה נולדה בלבה וגדלה, ועצם הכאב שבה היה נעים לה…

מעבר המחיצה הגיע אליה קולו של זליקוביץ'. הוא כבר שכח לגמרי את קרירות קבלת הפנים שלפני שעות אחדות והיה שרוי במצב רוח טוב מאוד.

  • אהא, אהא! שוב ניצחתי, כנראה! מה תאמרי לזה, גבירתי? ואחרי שתיקה קצרה:

  • ככה? טוב מאוד! ואנחנו – ככה! נו, מה? מה תעשי במצב כזה?

עוד שתיקת-רגע.

  • לא, לא, מאַריה גריגוריבנה! ממני לא תימלטי! נו, מה – המכירה אַתְּ בניצחוני?

  • ניצחת – ענתה מאַרוּסיָה בצחוק ודחפה ממנה את לוח האישקוקי.

  • ודאי ניצחתי! - צחק זליקוביץ' ברוב הנאה – ואת רוצה להתחרות עמי? תגדלי-נא קודם ותחכמי קצת…

פתאום נשמע קולה של מאַרוּסיָה, אשר נשתנה כרגע וקיבל הבעה שליובש וכעס:

  • ואם כן, טיפשה אני בעיניך, למה תוסיף לבוא אלי ולבלות את הזמן בביתנו?

  • כלומר…?

  • פשוט מאוד. אתה בז לי ואינך רואה בי די שכל, גם כדי לשחק אתך באישקוקי? אם כן, הגד-נא ישר ו…

  • אבל בשם אלוהים, מאריה גריגוריבנה! לא היה שום עלבון בדברי. לא התכוונתי כלל…

  • לא התכוונת? צריך איפוא להזהר בדיבורים. אין זאת הפעם הראשונה שאני שומעת מפיך הלצות נחמדות מעין זו. לכל דבר יש מידה וגבול, דוד לזרביץ'!

ליוּבּה, בשיבתה בחדרה, שמעה את הכל, ולחייה בערו מהתרגשות. היא הבינה את הכוונה הנעלמה של דברי אחותה ונכלמה בשלה.

“למה תשפיל את עצמה?” – חשבה – “לא עליה, עלי היה הדבר מוטל: הלא בשבילי הוא מבקר… והאם לא אבין את מצבה ולא אשתתף בקשייה?”

זליקוביץ' צעד צעדים אחדים הנה והנה וגימגם דבר-מה מתוך מבוכתו. אחר-כך השתדל לפייס את מאַרוּסיָה ואמר בקול שוה, כאילו לא קרה דבר:

  • נו, די, מאריה גירוריבנה חביבה! סלחי-נא לי, אם לא נזהרתי בדברי. מן הבית ודאי לא תגרשיני בעד עוון שכזה?

וקולה היבש של מאַרוּסיָה ענה:

  • מה שאמרתי, אמרתי…

קמה שתיקה קשה.

פתאום כאילו נמלך זליקוביץ' בדעתו, פתח את הדלת אל המרפסת ויצא מבלי לדבר דבר. מיד יצאה גם מאַרוּסיָה אל החדרים הפנימים. לבה של ליוּבּה עמד רגע מדפוֹק, והקשיבה: אם תשמע את קול הצעדים היורדים מעל המדרגות ומתרחקים?

אך צעדים לא נשמעו: כנראה, עמד זליקוביץ' עוד על המרפסת. אז קמה ויצאה גם היא. הוא עמד על המדרגה העליונה, כמו אחוז תימהון, ופניו היו חיוורים בתוך חצי האפלה, והבעת עלבון והתבלבלוּת היתה להם.

  • השמעת? – פנה אליה אחרי שתיקת רגע.

ליוּבּה עמדה על-יד המעקה, קצת בריחוק ממנו, מבלי להפנות אליו את פניה.

  • יש לי דבר להגיד לך, אמרה סוף-סוף.

  • מה?

  • באמת אין עוד לבקר את ביתנו… לא צריך… דוד לזרביץ'… הנני מבקשת אותך…

  • את? גם אַת, ליוּבּה? אבל מה, איפוא, עשיתי? במה אשמתי?

  • בעצמך תבין… לא נכון הדבר… מאַרוּסיָה… קשה לה… הן צריך להבין ולוותר…

זליקוביץ' פסע פסיעות אחדות על פני המרפסת.

  • הבן לא אוכל! הכל היה טוב ומצויין, ופתאום – האֵ לך! מאריה גריגוריבנה עצביה מרוגזים עד מאוד, כנראה; אבל אַתְּ… לזה לא פיללתי.

  • ובכל זאת… אני מבקשת…

  • והכל בגלל זה שלא נזהרתי בהלצה בשעת-משחק? אַתְּ רוצה שאאמין לזה? – ליוּבּה? הגידי – מה יש בתוך הדבר?

  • לא כלום… לא אגיד לך.

זליקוביץ' פסע עוד פעם הנה והנה ועמד מאחוריה.

  • רצונך באמת שאחדל מלבוא הנה?

היא עמדה והסתכלה בעיניים בלתי-רואות אל תוך החשכה ההולכת ומתפשטת בגן. אחר-כך אמרה ברצינות ובמרץ מיוחד:

  • כן. זהו רצוני.

זליקוביץ' ניתק ממקומו והלך אל המדרגות בפסיעות מהירות; אך עוד פעם התעכב ושאל:

  • ניכר שאני מפריע למישהו פה. חבל שלא הרגשתי בזה קודם: בי האשמה… אולם אַת, ליוּבּה – הלא בינינו לא היתה מחלוקת, כמדומני? האם לא תרצי לראות אותי… להיפגש אתי?…

ליוּבּה הזדעזעה, אולם תיכף ענתה בחיפזון ובקול של בטחון מעוּשה:

  • גם זה אי-אפשר…

כמו מתוך פחד שידבר עוד, ולא תעמוד בפני דבריו מיהרה והוסיפה:

  • יש לי עוד ספרים משלך… לא הספקתי לגמרם, אשלחם אחר-כך על-ידי סאשה…

  • “החזרת מכתבים” – העיר זליקוביץ' בלעג מר, וברידתו מעל המדרגות, הוסיף באנחה מתוך פשטות ועצב: אך לא כדאי… שלום לך, ליוּבּה!

  • להתראות, מיללו שפתי ליוּבּה כמו מעצמן את מילת הפרידה הרגילה, מבלי שתכיר את חוסר ההתאמה שבה כאן.


 

ה

יצחק בא אחרי שבוע ימים, והבית נתמלא המולה ותנועה. לכל אחד היה לו מה להגיד, והכל היה מעניינו קולו הבטוח נשמע בכל המקומות ובכל עיתות היום. ממאַרוּסיָה דרש דין-וחשבון מפורט מכל מעשיה ומאורעות חייה במשך זמן היעדרו; עם ליוּבּה התלוצץ וליגלג עליה בגלל ה“אידיאליוּת” המדומה שלה; לשני הילדים השמיע דברי מוסר ושוחח באריכות עם חותנתו העתידה על תוכניותיו וכוונותיו בנוגע לסידור חייו עם רעייתו הצעירה.

שמו של זליקוביץ' לא נזכר כלל בימים הראשונים.

אך הנה, ביום חג אחד, כשישבה המשפחה לארוחת הצהריים, שאל יצחק כאילו בהיסח-הדעת:

  • מה, איפוא, נשמע עם ה“מלמד” שלנו? מדוע אין רואים אותו בעת האחרונה? האם נסע כבר לעיירה שלו?

שאלתו לא היתה מכוונת לשום איש בפרט, אך מבטו נתקל בפני מאַרוּסיָה, כאילו היתה בדבריו כוונה נעלמה בשבילה.

פני מאַרוּסיָה התאדמו במקצת והשפילה את עיניה, כדי שלא תפגוש את מבטה של ליוּבה היושבת מנגד. ליוּבה שמרה את מנוחתה הגמורה וגם לא שמה לב, לכאורה, לדברי יצחק. כעבור רגע ענתה מאַרוּסיָה באדישות מעושה:

– המלמד? עוד לא נסע, אבל איננו מבקר עכשיו את ביתנו – והביטה ישר בפני ארוסה, אשר הביעו שביעות-רצון גלוי.

  • וכי מה קרה? הוסיף יצחק לשאול באיזו ערמומיות מלגלגת, עושה עצמו כאילו אינו מבין כלום – מדוע חדל לבוא?

פתאום פנתה אליו ליוּבה ואמרה בקול שקט:

  • יען כי אני בקשתיו.

  • אַת?… – הפעם הביעו פני יצחק תימהון בלתי מעושה. הוא פנה לצד מארוסיה ושאל: – האמנם?

מארוּסיה משכה בכתפיה ושתקה. היא לא ידעה כלום על אודות הראיון האחרון שבין ליוּבה וזליקוביץ' ולא הבינה כלל, מה טעם בהודעתה הפתאומית.

כשנשאר יצחק לבדו עם מארוסיה בשעות הערב, שאל אותה בין שאר הדברים:

  • דרך אגב: מה תאמרי לתשובתה של ליובה בעת הארוחה? מה זה? האמנם היה דבר בינה ובין המלמד? אם כן, הרי את רואה כי צדקתי באזהרותי. אבל מה מצאה להגיד לנו שקרים?

  • עלבון מתום גאווה, כנראה. מקצתו של הדבר מבינה היא ויודעת לשטובתה פעלתי… אך יש לה רצון להוכיח שבעצמה הרחיקה אותו, ולא מתוך הכרח…

  • נו, אין דבר. עוד תספיק להתנחם…

בערב הזה היתה למארוסיה משום-מה קשה הישיבה על-יד חתנה. היא עזבה אותו ויצאה אל המרפסת שלא היה שם איש. רק קרן אור אחת נמשכה על פני הריצפה מחלונה של ליוּבה.

לפנות ערב התחיל לרדת גשם, ועכשיו היה כל הגן מלא המולתו החרישית, המשעממת, המזכירה את ימי הסתיו הממשמשים ובאים. בערבים כאלה טוב לשבת ביחידות ולהתמכר לדמיונות וזכרונות…

בתחילה פנו מחשבות מאַרוּסיָה אל אחותה ולעניין שיחתה הקודמת עם יצחק.

  • אין להתחרט, אמרה ללבה, איש לא הפסיד בזה. וליוּבּה – לא תדע יסורי-שווא ולא תשבּר את לבה בגלל דמיונות…

אך תיכף הרגישה דקירה דקה בלב, ובעל כורחה עלתה מחשבה במוחה:

  • מה היית אומרת, לוּ “הציל” מישהו גם אותך מ“יסורי-שווא” בשעתך, לפני שנתיים?

לפני שנתיים, עוד זמן רב טרם שהתוודעה אל יצחק, היתה תקופה בחייה, אשר גם לוֹ לא סיפרה עליה בפרוטרוט. אולם בכל פעם כשנגעה שיחתם לדבר הזה, לא יכלו שניהם לשמור את מנוחתם: היא – מפני בושה כמוסה, והוא – מחמת קנאה חסרת-אונים לאחר זמן, לאחר מעשה. גם לאמה של מאַרוּסיה היה קשה זיכרה של אותה תקופה. כי אז, היא, בת ישראל כשרה ובת להורים אמידים, שינתה פתאום את דרכיה והתחילה לבלות ערבים בריקודים וגם בטיולים בחברת בחורים נוצרים שלא ידעתם מתמול-שלשום, ביקרה בשיעורי ערב לריקודים, ומשם ליווּה בדרכה הביתה והלכו יחד אתה לנשפים. ושניהם בטלנים גמורים: אחד בן סוחר עשיר, אשר לא ידע מה לעשות בכספו, מבקר תמידי של התחרות מירוץ הסוסים ושל כל המסעדות ותיאטראות הקיץ מחוץ לעיר; והשני – איש-צבא שהודח ממשרתו ונכנס בתור סטודנט לאחד מבתי הספר הטכנולוגיים, אך בילה את ימיו בבטלה גמורה ונגרר אחרי חברו העשיר, הטיפש הרבה ממנו. שניהם חיזרו אחריה. בן החנווני בתמימות לבו היה מוכן ומזומן להניח לרגליה את עצמו ואת רכושו, למרות שיהודיה היא. והשני התלוצץ עמה… אולי הגיד לו שכלו הטבעי שעם בת הורים הגונים צריך להיזהר קצת, ועם בת יהודים – על אחת כמה וכמה. וכאילו להכעיס – דווקא הוא, המלבב, המשתובב, החביב כל כך למרות בטלנותו הגמורה – נגע בלבה וגרם לה הרבה מפח-נפש וצער. כי בשום אופן לא רצה לצאת מגדר ההלצה ביחסו אליה ותמיד השתדל לפנות את המקום הראשי בשביל חברו. היא עוד זכרה את הכל כאילו רק אתמול היה הדבר… בערבי קיץ יפים הזמין בן הסוחר את “אנדריי” עם כירכרה נאה רתומה לסוס אביר ונסעו אל מחוץ לעיר. ובשובם סרו לפעמים לקבינט מיוחד של מסעדה אחת נהדרת ומעריציה כיבדו אותה במיני מעדנים, פירות וגם יין. והאחד הביט אליה בעיני כלב נאמן ולא העיז לגעת בה, והשני – לא רצה…

ופעם, כשחלה בן הסוחר ולא יכול לצאת מביתו, נדברה היא עם חברו, שייפגשו ויסעו שניהם בלעדיו… ובפעם הזאת היחידה, שבה היתה יכולה לדבר אליו ברצינות, אילו מצאה עוז בלבה – בפעם הזאת רימה אותה ולא קיים את הבטחתו. היא ישבה בגינה שטופת שמש באמצע הכיכר הגדולה וחיכתה לו לשווא, ואחר-כך הלכה בחזרה בין ערוגות פרחים וזוגות מטיילים, ונדמה לה שכל אחד מסתכל בה וכל אחד יודע את סודה המר, סוד בּוֹשתה…

ועוד הרבה ימים ולילות עברו עליה ביסורי סתר ובכליון הבל על האיש שלא היה ראוי לזה…

אולם מוזר הדבר: בחזרה עכשיו על כל התקופה ההיא בזכרונה, הרגישה כי צר לה על משהו, כי לא היתה גם נמנעת מלחזור ולעבור עוד פעם את כל הדרך ההיא, כי היה בה דבר-מה – אמנם צורב ומשפיל ועולב – ובכל זאת כל כך קרוב לאושר…

כן. עכשיו היא עומדת על מרפסת ביתה האפלה ומקשיבה לטיף-טיף הבלתי-פוסק של הגשם, וכאילו משא מוטל על לבה ומי משתיהן מאושרה: ליוּבה הסובלת עתה, ודאי, יסורי פרידה מאת אהובה הראשון, או היא, הכלה ה“ישרה”, אשר תיכנס תיכף הביתה ותשב עם חתנה? ומאין הרגש המוזר שבלבה, כאילו נגזל ממנה דבר-מה שלא בצדק?


 

ו

בליל גזם-סתיו עוד לא ישנו שניים עד שעה מאוחרת: ליוּבה וזליקוביץ'. האחרון שב הביתה מהראיון שהיה לו עם אותה העלמה שחיזר אחריה: אוֹלגה, בת עשירים המתכוננת להיות משחקת בתיאטרון. הרבה היה עליו לבקש ולהתחנן לפניה, עד שהסכימה להיפגש עמו באין רואה. מקום הראיון היה הגן הגדול אשר מסביב לבית הוריה. ברגע האחרון כמעט שביטל הגשם את כל תקוותיו, אך אולגה מצאה תחבולה: הכניסה אותו אל תוך סוכה קטנה העומדת בקצה הגן, ושם ישבו שעה ארוכה.

טעם נשיקותיה עוד נשמר על שפתיו, וזכר יצוריה הנהדרים מילא אותו רטט תאווה. הוא ידע כי בסתר-לבה מבזה אותו אולגה ואינה מעריכה אותו כל עיקר, ואף-על-פי-כן לא יכול להתאפק מהירהורי התאווה האלה ולגבור על צהלת האושר העולה בו. בכל כוחותיו הכריח את עצמו שלא לחשוב על היום שבו תמאס בו אולגה לגמרי ותגרשנו מעל פניה באופן יותר או פחות מנומס – והיום כבר לא רחוק…

הוא הדליק את הנר וישב אל השולחן, ואז ראה עליו שני ספרים המונחים באמצע: קובץ שירי פרוּג בלה וישן ו“הפליטונים” של ז’בוטינסקי בכריכה יפה. אלה היו ספריו ששלחה לו היום ליוּבה על ידי אחד מאחיה, כפי הבטחתה. את שליחה לא עלה בידו לראות, כי לא היה בבית בשעה זו, ורק את הספרים מצא אחר-כך על שולחנו.

בלי משים דיפדף בספרים, ופתאום תפס כוונה נסתרה בלבו: הנה הוא מחפש בין הדפים, שמא השאירה שם ליובה איזו פיסת נייר נשכחה – ואולי בכוונה? – איזה פֶתק אליו… אך תיכף דחף ממנו את הספרים וקם מעל כיסאו בתנועה מרוגזה. ליובה – ופתקים הנשלחים בסתר – לא מתאים הדבר כל וכלל!

  • דבר שטות שכזה! התרגז והתמרמר בלבו – למה שמעתי בקולה? לא היה צריך לשים לב לדבריה וגם לא להתחשב עם התואנות של אותה ה“כלה” היפה. שטוּת רומנטית מצד זו, סיכלות טפלה מצד ההיא… ודאי נבהלה, פן אפריע את מנוחת לבה של הצעירה ואעשה מהפכה בחייה. צריך היה להוסיף להתראות עמה ויהי מה ולפתח את הנפש העדינה, היקרה הזאת. ואילו גם…

הוא עמד מהליכתו לאורך החדר הצר, כמי שנתקל במחשבה חדשה, והביט נכחוֹ במבט מרוכז.

ואילו גם… כאשר תאהב ליובה באהבתה הראשונה – כמה חמימות, כמה טוהר ואמונה שלמה ומאצילה תביא לבחיר-לבה!

הוא חזר וישב אל השולחן, חטף את העט והתחיל לכתוב בחיפזון על פיסת נייר ראשונה שנמצאה תחת ידו:

ליוּבּה היקרה!

יודע אני את הכל…

ושוב השליך את העט על השולחן. לא. לא יוכל לקראה אליו. יש בזה אחריות גדולה יותר מדי, אחריות שאינו מסוגל לה. לשבת עם ליוּבה בסתר ליל-גשם בסוכה עזובה, לחבקה ולנשקה בלי מעצור, את שפתיה ואת עיניה ואת שערותיה הריחניות (דרך אגב: הגם לה יש שערות ריחניות ורכות כעין משי מרוב טיפול בהן, כמו לאולגה? – דבר זה מן הנמנע הוא. אף-על-פי שלבו מתכווץ בזכרוֹ את האחת וטעם מר של אי-סיפוק מתערב עם זכרונות התאווה הקשורים בשנייה… בשביל הזאת תמים הוא יותר מדי, בשביל הלזו – טמא…

באנחת לאוּת קם ממקומו והתחיל להתפשט כדי לעלות על משכבו.

בו-ברגע כבה הנר שהאיר באורו הדל את חדרה של ליובה.

גם היא זה עתה עזבה את מקומה על יד השולחן והתחילה לפשוט את בגדיה חרש, בתוך האפלה. המכתב, שזה עתה גמרה אותו, היה מונח על השולחן, וליובה חזרה בעל פה על מילות הוידוי הנלהבות שנחרתו בזכרונה:

האמיני-נא לי: לא מתוך גאוות-הבל אני אומרת כי קל ללבי ואיני סובלת מפני “קורבני”. הן לראות את פני דוד (ככה אני קוראת לו בזכרונותי הקדושים) לדבר עמו פנים אל פנים, לבלות את הזמן בקירבתו – כל הדברים האלה כאפס בעיני. אוותר עליהם בלי צער… לא, לא בלי צער ודאבון לב עמוק, אלא בלי התמרמרות מיותרת. כי כל מה שגילה לבי, הכוחות שהעיר בי והדרך שהראה לי – הם הם הדברים היחידים היקרים והחשובים. הן לקבל ממנו ספר טוב לקריאה היה לי תמיד חשוב ונעים יותר מאשר ללחוץ את ידו…

…היום שאל יצחק על-אודותיו בלעג התמידי שלו ובכינויו הרגיל: “המלמד”. חשבתי שיש לו יותר הבנה; אך אין זה חשוב. אני שמחה וגאה בזה שאמרתי לו את האמת: אמרתי כי אני הרחקתיו מביתנו מרצוני. והלא זוהי אמת. מה שיש לי, לא יוכלו לגזול ממני לעולם: לבי הכיר את עצמו ומצא את דרכו – ומורה-דרך יש לי…

ליובה עצמה את עיניה והרגישה את קורי השינה המתוקה המלפפת אותה.

שלום לך, דוד! ליל מנוחה!

רחש קל הגיע לאוזניה מעבר למחיצה: מאַרוּסיָה התהפכה על משכבה מצד אל צד, כי איחרה השינה לבוא אליה.

תרפ"ד

המלצות קוראים
תגיות