א

שניהם הלכו לאורך השדרה שביער, השטופה בקרני שמש-תמוז לוהטות. עצי אורנים איתנים עמדו משני הצדדים כשני כתלים ירוקים-קודרים, והאוויר היה מלא מריחם המיוחד, ריח חם וכבד. במרום, בפיסת השמיים שמעל השדרה הרחבה, עמדו בלי נוע בים תכלת קפוא עננים לבנים חולמים – סמל שקט-עד שבכל היקום המנמנם תחת כובד שרב הצהריים.

הם צעדו זה על יד זה מבלי להביט אל הצדדים, מבלי לשים לב ליפי השלווה אשר מסביב.

הוא – גבה-קומה ורזה-פנים, גבּוֹ כפוף קצת, ידיו ורגליו הארוכות מתנועעות במהירות משונה ובלתי נחוצה. בלורית שערותיו אפורה-כּהה נפלה על מצחו מתחת שולי מגבעת קש בּלוּיה, המופשלת לאחור; והיא – קטנה וצנומה, בעלת שערות שחורות גזוזות ומסולסלות, פניה השזופים רציניים יותר מדי לערך שנותיה, לבושה חולצה לבנה ושמלה כחולה קצרה, שכבר גדלה ממנה. ומראה שניהם לא התאים כל-עיקר לסביבה המוארה ומלאת-השקט, אך הם לא הרגישו בזה.

• אתה יודע, דוד לזרביץ' – תמיד היה לי איזה רגש בלתי-נעים, כשקראתי את דוסטוייבסקי, ולא מצאתי הנאה בספריו. עכשיו אני מבינה מדוע זה… ובכל-זאת, כמה קשה להאמין, כי סופר גאון ואָמן גדול שכמותו, המושל ברוחות דור שלם ברוסיה, היה יכול להיות אנטישמי חריף כל-כך, פשוט, אנטישמי מהמין היותר מנוול…

הדברים נאמרו ברצינות רבה ובאיזו התלהבות כבושה, כדרך ליוּבּה תמיד בשעת שיחתה עם דוד לזרביץ' זֶליקוֹביץ'.

הלז ניענע בידיו הארוכות והתחיל להרצות לפניה, כדרכו, גם כן בהתלהבות רבה; אבל התלהבותו לא נכבשה, כמו זו של ליוּבּה, אלא פרצה ושטפה בלי מעצור, כנחל עובר על גדותיו. הוא מיהר בדיבורו, קפץ מעניין לעניין, התקשה וגימגם לפעמים במילים הרוסיות הקשות ביותר; ואז נדמה כי ערל-שפתים הוא. ליוּבּה הקשיבה לכל עירוביית-הדברים בקשב רב, גם במין יראת-כבוד, ועיניה אורו באיזה להב פנימי. כמֵי מַעְין החיים היו לה ברגעים כאלה דברי בן-שיחתה המסורסים והמסובכים.

הרצאתו של זליקוביץ' על דוסטוייבסקי ואנטישמיותו נמשכה עד שהגיעו לקצה השדרה וקרבו לפסי מסילת הברזל העוברת דרך היער. קורות עצים גדולות ועבות, העתידות וודאי לשמש לעמודי הטלגרף, היו מוטלות על-יד המסילה, ועליהן ישבו לנוח.

• כך הוא הדבר, ליוּבּה – אמר זליקוביץ' סתם, בלי שום כונה ברורה.

פני ליוּבּה התאדמו פתאום, כמו בכל פעם בפנותה אליו בשאלה לא על דבר איזה עניין כללי, שהיה על פי רוב נושא שיחתם.

• דוד לזרביץ', למה זה – כשאני שואלת אותו על איזה דבר ממין זה, הוא מדבר עמי ויש לו הרבה להגיד לי… כאילו גם הוא הירבה לחשוב על כל זה ויש לו עניין בכל, כמו לי?… לא כן האחרים. כל הדברים כאפס בעיניהם… למה זה?

זליקוביץ' צחק, ומתוך הצחוק השתנו פניו ונעשו תמימים ומלבבים, כפני ילד. וליוּבּה, פניה הסמיקו עוד יותר, עד שדמעות עלו בעיניה.

• חי ראשי, לא אדע! אפשר מפני שהייתי כל כך הרבה זמן רחוק ופרוש מהעולם, בהיותי בן ישיבה – ועכשיו מעניינים אותי כל כך החיים על כל תופעותיהם. בשבילי, עוד לא אבד הטעם שבהם… סבורני שכולנו ככה – בני העיירה.

ליוּבּה הספיקה כבר להתגבר על מבוכתה ואמרה במנוחה, בקול נמוך ובעיניים חולמות, כמדברת אל עצמה:

• הייתי רוצה להיוולד שמה…

מרחוק, מעבי היער, היתה נשמעת קריאת קוּקייה מדוּדה וחד-קולית. איי עננים עמדו בים השחקים, השמש זרחה, רוח קלילה עברה לאורך המסילה, ופרחי המרגניות הרבים הצומחים במורד הסוללה הרכינו את ראשיהם לקראתה. ואלה שני הצעירים ישבו על גבי הקורות והסתבכו עוד פעם בשיחות על דברים שלא מעניינם, ולא היה להם חפץ לזוז מן המקום.

ב

באותה שעה יצאה מאַרוּסיָה, אחותה הבכירה של ליוּבּה, אל הגינה הקטנה שלפני בית הקיץ. פניה היו משולהבים ושערות ראשה פרועות, כי זה עתה היתה במטבח ועזרה לאמה בבישול מרקחת. היא הלכה לפינת הגן, לקום שם שיחי אקקיה מגודלים עשו מעין סוכה ממעל לספסל בודד, ישבה והוציאה מכיס סינרה מכתב מקופל ומקומט. זה היה מכתב מאת ארוסה הסטודנט, אשר נסע לעיר מולדתו להתראות עם הוריו בימי החופש.

בהנאה מיוחדת, באין רואה אותה, חזרה וקראה את דברי המכתב, דברי חיבה וידידות, אשר חייה החדשים העתידים לבוא, הקשורים בדמיונה לדמות חתנה, היו מציצים לקראתה מכל שורה ושורה. אך הנה חלף צל על פניה, וגבות עיניה התרכזו בהבעת אי-רצון ורוגז. הוסיפה לקרוא:

“…ובנוגע לאותו הבחור, אגיד לך קצרות: אין זה דבר הגון כלל וכלל, שהנהו מסתובב בביתכם כל הימים. חלילה לי לחשוד בך, יקירתי: יודע אני כי אינך קלת-דעת ולא תרשי דבר מיותר ביחסיכם. אולם אין לשכוח שגם אחות צעירה יש לך…”

מאַרוסיָה עצמה את עיניה למחצה, ובדמיונה צפו ועלו, כמו חיים, פני חתנה, הרציניים על-פי-רוב ולפעמים גם זועפים, עם קמט עמוק על גב החוטם. לא מעט שמעה מפיו דברי תוכחה ונזיפה על קלות-דעתה המדומה, לא מעט סבלה מחשדיו המוגזמים, ופעם בפעם מרדה בו בכל כוחות נפשהּ הצעירה. אולם עכשיו, בהיותו רחוק ממנה, ניטשטש רגש העלבון והמרד, ונשארה רק ההכרה הנעימה מתוך גאווה, כי הוא – איש פיקח ובעל נסיון, מאמין לה ובוטח בה, ועליה לקיים את אמונתו ולהראות לו, כי אמנם איננה עוד אותה הגימנזיסטה חסרת-הנסיון שהיתה אשתקד, בזמן שהתוודעה אליו. בכל זאת, הבעת אי-רצון לא הסתלקה לגמרי מפניה: העניין הניצב לפניה היה חמור ומורכב מאוד.

היא שמעה את קול אמה הקוראת לה מן המרפסת. שוב קיפלה את המכתב ותחבה אותו בכיסה, והלכה אל הבית.

הגב' לוריה, עייפה ומשולהבת מעבודתה במטבח, ישבה ונשמה בכבדות, וניפנפה במטפחת אל פניה הלוהטים.

• מה, מאַרוסיָה? עֵת לערוך את השולחן, כמדומתני? השעה ודאי כבר ארבע…

• הלא אין איש בבית, אמא?

הגב' לוריה נאנחה וניענה את ראשה.

• אינני יודעת מה לעשות עם הנערים האלה… שוב הלכו להם לכל היום לצוד דגים ביאור, ומה שהאֵם יושבת בבית ודואגת – זה לא איכפת להם! ובלבד שיהיו שבים הביתה בשעה הנכונה… וליוּבה איה היא?

• וודאי הלכה לטייל עם דוד לזרביץ' זליקוביץ' – השיבה מאַרוסיָה בחיוך קל, שמעין רמז היה בו.

• גם זה עניין! להתהלך כל הימים לבדה עם איש זר… אמנם נערה היא עדיין, ובכל זאת…

• וכי מה את סבורה, אמא? אפשר שיש לה עניין בזה, יותר מכפי דעתך… מה תאמרי, למשל, אם בבוקר אחד לא-עבות יבוא דוד לזרביץ' זליקוביץ' ויבקש ממך “את ידה ואת לבה”?

הגב' לוריה התחלחלה עד מאוד.

• מה את סחה, מאַרוסיָה! היתכן? ילדה היא…

• ובכל זאת, אמא?… ילדה היא בעינינו, אלא שלא כך בעיני הזרים. בת חמש-עשרה היא…

האם התרגשה עוד יותר, עד שקמה ממקומה וכמעט שצעקה בנענעה את ידיה:

• דוֹמי-נא פתיה! רק להכעיס אותי אַת רוצה! ומה אם בת חמש-עשרה היא? היתכן שגם אז תשים את לבה לזה… זה… הלא אין לבר-נש זוג מכנסיים שלם אחד, במחילה מכבודו!

• אין מתחשבים כל כך עם הדברים האלה בשנותיה – העירה מאַרוסיָה בקול נמוך.

היא עמדה כל העת נשענת אל עמוד-המעקה עיניה מושפלות אל הקרקע. כאילו התביישה להציץ ישר בפני אמה, בהכירה את הכוונה הנעלמה שבדבריה.

הג' לוריה ישבה שוב על הכיסא, התרגשותה פגה פתאום, ובקול רפה ובכייני אמרה, כמתחננת:

• מה לעשות, ריבנו של עולם, מה לעשות?

מאַרוסיָה משכה בכתפיה.

• שמעי-נא אמא. אולי לשווא הרגזתיך וגזלתי את מנוחתך. אין זה אלא השערתי. ואפשר מאוד – כמעט שאין ספק בדבר – שלליובּה אין שום מושג מכל זה, ושניהם יסתפקו ב“אהבת-נעורים” ללא תוצאות.

אבל האֵם לא נרגעה.

• והאם זה טוב, פתיה? ילדה שכמותה תתאהב ותסבול ותשבּר את לבה בגלל בן-אדם כמוהו?… יסורי-שווא אלה – מה הם בעיניך?

• וכי מה תעשי?

הגב' לוריה לא שמעה והוסיפה את מחשבתה:

• לא אגיד דבר נגדו: בחור חביב הוא, ועד שלא הפריע את מנוחת הבית… אולם עכשיו צריך לשים קץ לדבר. מי יתן והיה יצחק פה! אז לא היה מרבה כל כך בביקוריו… היה מרגיש שאינו רצוי פה…

• את זה יוכל להרגיש גם בלעדיו – העירה מאַרוסיָה ועברה אל פנים הבית. משם נשמע קולה יחד עם קישקוש הקערות והכלים שהוציאה מן הארון:

• גם לי נמאס למדי לשמוע תמיד דברי-מוסר בגללו. זמן רב שתקתי…

התרגזות כבושה נשמעה בקולה, ולא ניכר היה, אם כועסת היא על עצמה או על מישהו אחר.

ג

זיליקביץ' נסע אל הקונצרט הנערך בתיאטרון אשר בנאת-הקיץ הסמוכה. מאַרוסיָה הלכה לטייל עם השכנים, שאת בתם הקטנה הכינה לבחינות הסתיו. ליוּבּה נשארה לבדה בין השמשות בדימדומי הגן.

התהלכה הנה והנה, ולבה ומוחה היו מלאים מחשבות בלתי-נתפסות ורגשות כמוסים. פעם נראו לה בזו אחרי זו תמונות ממה שסיפר לה בן-שיחתה התמידי בקיץ זה: נערים הולכים אל “החדר” בבוקר חורף קר, בעוד חושך, ופנסים קטנים בידיהם: (ככה היה גם הוא הולך בזמנו). בחורים צמאי השכלה ותרבות יושבים צפופים בחדר דל, בלי כותונת שלמה לבשרם ופת לחם לפיהם, ומבלים את הלילות בוויכוחים נלהבים על דברים שברומו של העולם; (ככה היה גם הוא חי בזמנו). נוראות הפּרעות ואסיפות-סתר של צעירים עבריים – כל אחד אקדחו בידו – המארגנים את ה“הגנה העצמית”; נדודים על פני כרכים רבים, ישיבות-ערב בתוך בתי-הקפה של סופרים ואמנים… גם תמונות ארץ רחוקה, ארץ אגדה וחלום ומציאות גם יחד, עם שמשה הלוהט וּחייה המוזרים ומחנות צעיריה המוסרים את נפשם למען תחיית האומה… כל עירבוביית הדברים החדשים והמפתיעים שנכנסו פתאום אלן¹ תוך עולמה…

ויש שנתרקמו בדמיונה תמונות עוד יותר לא-ברורות ולא נתפסות, ספוגות מתיקות זרה. הנה בא היום והוא ניגש אליה ואומר לה: “ליוּבּה, ניסע-נא יחד…” – לאן? – לשם, לאותה ארץ הפלאים? – זאת לא ידעה. העיקר הן המילים הנאמרות בקולו הנמוך, החביב כל-כך. – ושאר ההזייה מתכסה בערפל. ועוד: בשעת בין-השמשות שכזו יושבים שניהם פה בגינה והוא אומר לה: “ליוּבּה”… אף מילה אחת לא יכלה להוסיף לזה בדמיונה. אך די גם בזה: “ליוּבּה”…

אך לאו! אין לה חפץ בדברי שטות אלה. לא תבקש תענוגים וסיפוק בשביל עצמה. הוא יהיה לה למורה ורבה, למורה-דרכה, ואחריו תלך באמונה ובמסירות נפש. גם את הכרת התודה העמוקה שבלבה לא תביע לו… ואפשר שתאמר לו פעם, רק פעם אחת: “תודה לך בעד זה שהראית לי…”

ככה הלכה וחלמה, עד שירדה האפלה ומעבר גדר הגן נשמעו קולות – קולה של מאַרוסיָה וקולה של אותה השכנה העבה שהיתה נכנסת לפרקים אל ביתם לשתות תה בערב. אז ניערה ליובה את הבלי-הדמיון והלכה אל המרפסת, כדי לטפל בהכנת התה. אך פניה היו עדיין מרוכזים והירהוריה רחוקים מכל מה שמסביב לה.

באותה שעה טייל גם זליקוביץ' בשדרות אשר מסביב לבניין הקרשים הארוך – תיאטרון הקיץ. סמוך לבניין התהלך המון רב והמה לאור פנסי חשמל גדולים ועגולים, דומים לעיגולי-לבנה. בפינות המרוחקות, בחושך, ישבו זוגות בודדים על גבי ספסלים. שם נשמעו לחישות ורחשים לא-ברורים. כשעבר זליקוביץ' עם בת לווייתו בשדרות האלו, נראו פניה בתוך האפלה כמו כתם אפור-לבנבן; מעילה השחור אבק בחושך והלבינוּ רק כּפּוֹת ידיה והשימשייה הלבנה שאחזה בהן.

בעוברם שוב פעם אל הכיכר המוארה והרוחשת, דיברה העלמה:

• אינני יכולה לסבול את הפנסים האלה. אור מת יש להם, לבן וקר כמָוות עצמו. האין זאת?

זליקוביץ' העיף מבט מן הצד אל פניה הפורחים, היהירים, עם שכבת הפּוּך שעליהם, ועשה בידיו תנועה, שלא היתה לה שום כונה ניכרת.

• וביחוד – הוסיפה ודיברה העלמה – מגועלים הם פה, בסביבת הכפר. ראה-נא: העצים הללו, מה דלים ומה נבזים הם שם, לאור פנסים. האוֹר המת ממית גם אותם ונוטל מהם את כל חינם. מקומם הנכון הוא ביער, בחושך התעלומה, תחת כיפת השמיים, שם היו יפים ומתאימים… האין זאת?

זליקוביץ' ענה, וקולו היה צרוד במקצת, כאילו קשה עליו הדיבור:

• האם היית רוצה להיות עכשיו שם, ביער, תחת כיפת השמיים, באין רואה ובאין שומע – תחת אשר להסתובב פה בקרב ההמון?

• כ-ן – השיבה בקול ממושך, כמתפנקת מתוך איזו מחשבה שלא נאמרה.

• תחת כיפת השמיים, חזר זליקוביץ' על דבריו, השמיים הגדולים עם צבא כוכביהם, עם האור הנצחי והנחמה הנצחית שבהם… השמים היודעים את הכל, הסולחים על הכל, המנחמים והמרגיעים את הנפש הבודדה… מה תערוג הנפש לנחמתם!

• ערגה זו, כנראה, מצב רגיל הוא לנפשו – אמרה הלזו בשמץ של לעג – אבל, האם הוא חושב, שימצא את הנחמה ואת המרגוע בהיותו שם לבדו, באין רואה ובאין שומע?….

• לא לבדי – ענה זליקוביץ' בקול רפה וחרישי.

• אלא…?

• כל נפש בודדה עורגת לשנייה, המסוגלה להבין ולהקל את סבל בדידותה…

• האומנם? אכן מאושר הנהו; נפש כזאת הלא יש לו…

ובראותה שזליקוביץ' שותק מתוך מבוכה קלה, שאלה:

• וליוּבּה? ליובה החכמה שבשבילה שאל ממני את קובץ שירי היינה?

• ליוּבּה? ליוּבה איננה אלא נערה נחמדה מאוד, אשר נעים לדבר עמה ולפתח את דעתה הצעירה. את כל סבכי הנשמה, את צמאונה הגדול לא תבין…

• ובכל זאת, יודה-נא, שאלה בצחוק מקנטר, האם לא הספיק כבר לנשק לה פעם או שתיים?

ברגע הזה נכנסו שוב אל תוך האפלה. לא היה איש נראה בסביבתם. פתאום אחז זליקוביץ' בכפה של העלמה ולחצה לשפתיו בתנועה מהירה.

• לא צריך… לא צריך, אוֹלגה! אי לדבר על ליוּבּה. הנה, את ידה אשק ואחזור ואשק, את ידה הקטנה, החביבה, הענוגה… אולגה יקירתי!

• משוגע!…

אבל למרות הבעת הכעס שנתנה לקולה, את ידה לא מהרה להרחיק משפתיו.

ד

ליוּבּה ישבה בחדרה, עסוקה באיזו מלאכת-יד. כמו בכל מעשיה, נדמה שכולה התרכזה בעבודה זו והתמכרה לה. אבל באמת לא היתה עובדת אלא למראית-עין, ובו-בזמן היתה גם שקועה בהירהוריה וגם הקשיבה בעל-כורחה לקולות המגיעים אליה מעבר הכותל.

היום היה מעונן וגשם התחיל לרדת לעיתים תכופות. ועם נטות היום נעשה האוֹר כהה ביותר, ורק בקושי יכלה להמשיך את עבודתה. בחדר הסמוך ישבו מרוּסיָה וזליקוביץ' ושיחקו באשקוקי. קולותיהם נשמעו אטומים, ובכל זאת היתה כל מילה ומילה נשמעת ברורה. בבית היתה דממה.

בבוקר נתקבל מכתב מאת יצחק, חתנה אל מאַרוּסיָה, אשר בו הודיע שיבוא בעוד שבוע. ואשר הופיע זליקוביץ' על המרפסת בשעת אחרי הצהריים, כדרכה קיבלה אותו מאַרוּסיָה בפנים זועמים ובקרירות מורגשת עד כדי אי-נימוס. אולם לאחר זמן עבר הרושם הבלתי-נעים של הפגישה הראשונה, ועכשיו ישבו שניהם, לכאורה, בשלום ובידידות גמורה; אבל דבר-מה נשאר בלבה של ליוּבּה מרגע אי-הנעימות הזה, והדבר עורר בה שורה ארוכה של מחשבות מתוך דאגה וחששות.

את יצחק לא אהבה ביותר. היתה לה הערצה אליו כמו לאיש רציני וכביר ימים ממנה, העתיד בקרוב להיות לבן-משפחה. אך דבר אחד לא יכלה לסבול ולסלוח לו, דבר שלא הבינה כלל: את קנאתו בלא-גבול ביחסו למאַרוסיָה. נדמה לה, שבעצמה לא היתה נכנעת לעולם לדרישותיו המגוחכות והאוויליות, כמו שאחותה נכנעת להן. אולם כעבור זמן הרגישה, שאין הדבר פשוט כל כך, כפי שנדמה לה בראשונה; כי יש איזה כוח המכריח את אחותה לאותה ההכנעה המוזרה והנבזה בעיניה, ולבה נתמלא רגשות חמלה עליה. עכשיו, בחושבה על בואו הקרוב של יצחק ובתארה לעצמה את הפגישה הראשונה בינו ובין זליקוביץ', לא יכלה להתאפק מרגשות בחילה ועלבון למפרע. הן כבר היו למאַרוסיָה סצנות אחדות, ודוקא בגללו, עוד טרם שעזבו את העיר…

• שוב עלבונות-חינם ויסורים למאַרוסיָה – הירהרה בלבה – יסורים מחוסרי-טעם כל כך…

והחלטה אחת גאה ונמרצה נולדה בלבה וגדלה, ועצם הכאב שבה היה נעים לה…

מעבר המחיצה הגיע אליה קולו של זליקוביץ'. הוא כבר שכח לגמרי את קרירות קבלת הפנים שלפני שעות אחדות והיה שרוי במצב רוח טוב מאוד.

• אהא, אהא! שוב ניצחתי, כנראה! מה תאמרי לזה, גבירתי? ואחרי שתיקה קצרה:

• ככה? טוב מאוד! ואנחנו – ככה! נו, מה? מה תעשי במצב כזה?

עוד שתיקת-רגע.

• לא, לא, מאַריה גריגוריבנה! ממני לא תימלטי! נו, מה – המכירה אַתְּ בניצחוני?

• ניצחת – ענתה מאַרוּסיָה בצחוק ודחפה ממנה את לוח האישקוקי.

• ודאי ניצחתי! - צחק זליקוביץ' ברוב הנאה – ואת רוצה להתחרות עמי? תגדלי-נא קודם ותחכמי קצת…

פתאום נשמע קולה של מאַרוּסיָה, אשר נשתנה כרגע וקיבל הבעה שליובש וכעס:

• ואם כן, טיפשה אני בעיניך, למה תוסיף לבוא אלי ולבלות את הזמן בביתנו?

• כלומר…?

• פשוט מאוד. אתה בז לי ואינך רואה בי די שכל, גם כדי לשחק אתך באישקוקי? אם כן, הגד-נא ישר ו…

• אבל בשם אלוהים, מאריה גריגוריבנה! לא היה שום עלבון בדברי. לא התכוונתי כלל…

• לא התכוונת? צריך איפוא להזהר בדיבורים. אין זאת הפעם הראשונה שאני שומעת מפיך הלצות נחמדות מעין זו. לכל דבר יש מידה וגבול, דוד לזרביץ'!

ליוּבּה, בשיבתה בחדרה, שמעה את הכל, ולחייה בערו מהתרגשות. היא הבינה את הכוונה הנעלמה של דברי אחותה ונכלמה בשלה.

“למה תשפיל את עצמה?” – חשבה – “לא עליה, עלי היה הדבר מוטל: הלא בשבילי הוא מבקר… והאם לא אבין את מצבה ולא אשתתף בקשייה?”

זליקוביץ' צעד צעדים אחדים הנה והנה וגימגם דבר-מה מתוך מבוכתו. אחר-כך השתדל לפייס את מאַרוּסיָה ואמר בקול שוה, כאילו לא קרה דבר:

• נו, די, מאריה גירוריבנה חביבה! סלחי-נא לי, אם לא נזהרתי בדברי. מן הבית ודאי לא תגרשיני בעד עוון שכזה?

וקולה היבש של מאַרוּסיָה ענה:

• מה שאמרתי, אמרתי…

קמה שתיקה קשה.

פתאום כאילו נמלך זליקוביץ' בדעתו, פתח את הדלת אל המרפסת ויצא מבלי לדבר דבר. מיד יצאה גם מאַרוּסיָה אל החדרים הפנימים. לבה של ליוּבּה עמד רגע מדפוֹק, והקשיבה: אם תשמע את קול הצעדים היורדים מעל המדרגות ומתרחקים?

אך צעדים לא נשמעו: כנראה, עמד זליקוביץ' עוד על המרפסת. אז קמה ויצאה גם היא. הוא עמד על המדרגה העליונה, כמו אחוז תימהון, ופניו היו חיוורים בתוך חצי האפלה, והבעת עלבון והתבלבלוּת היתה להם.

• השמעת? – פנה אליה אחרי שתיקת רגע.

ליוּבּה עמדה על-יד המעקה, קצת בריחוק ממנו, מבלי להפנות אליו את פניה.

• יש לי דבר להגיד לך, אמרה סוף-סוף.

• מה?

• באמת אין עוד לבקר את ביתנו… לא צריך… דוד לזרביץ'… הנני מבקשת אותך…

• את? גם אַת, ליוּבּה? אבל מה, איפוא, עשיתי? במה אשמתי?

• בעצמך תבין… לא נכון הדבר… מאַרוּסיָה… קשה לה… הן צריך להבין ולוותר…

זליקוביץ' פסע פסיעות אחדות על פני המרפסת.

• הבן לא אוכל! הכל היה טוב ומצויין, ופתאום – האֵ לך! מאריה גריגוריבנה עצביה מרוגזים עד מאוד, כנראה; אבל אַתְּ… לזה לא פיללתי.

• ובכל זאת… אני מבקשת…

• והכל בגלל זה שלא נזהרתי בהלצה בשעת-משחק? אַתְּ רוצה שאאמין לזה? – ליוּבּה? הגידי – מה יש בתוך הדבר?

• לא כלום… לא אגיד לך.

זליקוביץ' פסע עוד פעם הנה והנה ועמד מאחוריה.

• רצונך באמת שאחדל מלבוא הנה?

היא עמדה והסתכלה בעיניים בלתי-רואות אל תוך החשכה ההולכת ומתפשטת בגן. אחר-כך אמרה ברצינות ובמרץ מיוחד:

• כן. זהו רצוני.

זליקוביץ' ניתק ממקומו והלך אל המדרגות בפסיעות מהירות; אך עוד פעם התעכב ושאל:

• ניכר שאני מפריע למישהו פה. חבל שלא הרגשתי בזה קודם: בי האשמה… אולם אַת, ליוּבּה – הלא בינינו לא היתה מחלוקת, כמדומני? האם לא תרצי לראות אותי… להיפגש אתי?…

ליוּבּה הזדעזעה, אולם תיכף ענתה בחיפזון ובקול של בטחון מעוּשה:

• גם זה אי-אפשר…

כמו מתוך פחד שידבר עוד, ולא תעמוד בפני דבריו מיהרה והוסיפה:

• יש לי עוד ספרים משלך… לא הספקתי לגמרם, אשלחם אחר-כך על-ידי סאשה…

• “החזרת מכתבים” – העיר זליקוביץ' בלעג מר, וברידתו מעל המדרגות, הוסיף באנחה מתוך פשטות ועצב: אך לא כדאי… שלום לך, ליוּבּה!

• להתראות, מיללו שפתי ליוּבּה כמו מעצמן את מילת הפרידה הרגילה, מבלי שתכיר את חוסר ההתאמה שבה כאן.

ה

יצחק בא אחרי שבוע ימים, והבית נתמלא המולה ותנועה. לכל אחד היה לו מה להגיד, והכל היה מעניינו קולו הבטוח נשמע בכל המקומות ובכל עיתות היום. ממאַרוּסיָה דרש דין-וחשבון מפורט מכל מעשיה ומאורעות חייה במשך זמן היעדרו; עם ליוּבּה התלוצץ וליגלג עליה בגלל ה“אידיאליוּת” המדומה שלה; לשני הילדים השמיע דברי מוסר ושוחח באריכות עם חותנתו העתידה על תוכניותיו וכוונותיו בנוגע לסידור חייו עם רעייתו הצעירה.

שמו של זליקוביץ' לא נזכר כלל בימים הראשונים.

אך הנה, ביום חג אחד, כשישבה המשפחה לארוחת הצהריים, שאל יצחק כאילו בהיסח-הדעת:

• מה, איפוא, נשמע עם ה“מלמד” שלנו? מדוע אין רואים אותו בעת האחרונה? האם נסע כבר לעיירה שלו?

שאלתו לא היתה מכוונת לשום איש בפרט, אך מבטו נתקל בפני מאַרוּסיָה, כאילו היתה בדבריו כוונה נעלמה בשבילה.

פני מאַרוּסיָה התאדמו במקצת והשפילה את עיניה, כדי שלא תפגוש את מבטה של ליוּבה היושבת מנגד. ליוּבה שמרה את מנוחתה הגמורה וגם לא שמה לב, לכאורה, לדברי יצחק. כעבור רגע ענתה מאַרוּסיָה באדישות מעושה:

– המלמד? עוד לא נסע, אבל איננו מבקר עכשיו את ביתנו – והביטה ישר בפני ארוסה, אשר הביעו שביעות-רצון גלוי.

• וכי מה קרה? הוסיף יצחק לשאול באיזו ערמומיות מלגלגת, עושה עצמו כאילו אינו מבין כלום – מדוע חדל לבוא?

פתאום פנתה אליו ליוּבה ואמרה בקול שקט:

• יען כי אני בקשתיו.

• אַת?… – הפעם הביעו פני יצחק תימהון בלתי מעושה. הוא פנה לצד מארוסיה ושאל: – האמנם?

מארוּסיה משכה בכתפיה ושתקה. היא לא ידעה כלום על אודות הראיון האחרון שבין ליוּבה וזליקוביץ' ולא הבינה כלל, מה טעם בהודעתה הפתאומית.

כשנשאר יצחק לבדו עם מארוסיה בשעות הערב, שאל אותה בין שאר הדברים:

• דרך אגב: מה תאמרי לתשובתה של ליובה בעת הארוחה? מה זה? האמנם היה דבר בינה ובין המלמד? אם כן, הרי את רואה כי צדקתי באזהרותי. אבל מה מצאה להגיד לנו שקרים?

• עלבון מתום גאווה, כנראה. מקצתו של הדבר מבינה היא ויודעת לשטובתה פעלתי… אך יש לה רצון להוכיח שבעצמה הרחיקה אותו, ולא מתוך הכרח…

• נו, אין דבר. עוד תספיק להתנחם…

בערב הזה היתה למארוסיה משום-מה קשה הישיבה על-יד חתנה. היא עזבה אותו ויצאה אל המרפסת שלא היה שם איש. רק קרן אור אחת נמשכה על פני הריצפה מחלונה של ליוּבה.

לפנות ערב התחיל לרדת גשם, ועכשיו היה כל הגן מלא המולתו החרישית, המשעממת, המזכירה את ימי הסתיו הממשמשים ובאים. בערבים כאלה טוב לשבת ביחידות ולהתמכר לדמיונות וזכרונות…

בתחילה פנו מחשבות מאַרוּסיָה אל אחותה ולעניין שיחתה הקודמת עם יצחק.

• אין להתחרט, אמרה ללבה, איש לא הפסיד בזה. וליוּבּה – לא תדע יסורי-שווא ולא תשבּר את לבה בגלל דמיונות…

אך תיכף הרגישה דקירה דקה בלב, ובעל כורחה עלתה מחשבה במוחה:

• מה היית אומרת, לוּ “הציל” מישהו גם אותך מ“יסורי-שווא” בשעתך, לפני שנתיים?

לפני שנתיים, עוד זמן רב טרם שהתוודעה אל יצחק, היתה תקופה בחייה, אשר גם לוֹ לא סיפרה עליה בפרוטרוט. אולם בכל פעם כשנגעה שיחתם לדבר הזה, לא יכלו שניהם לשמור את מנוחתם: היא – מפני בושה כמוסה, והוא – מחמת קנאה חסרת-אונים לאחר זמן, לאחר מעשה. גם לאמה של מאַרוּסיה היה קשה זיכרה של אותה תקופה. כי אז, היא, בת ישראל כשרה ובת להורים אמידים, שינתה פתאום את דרכיה והתחילה לבלות ערבים בריקודים וגם בטיולים בחברת בחורים נוצרים שלא ידעתם מתמול-שלשום, ביקרה בשיעורי ערב לריקודים, ומשם ליווּה בדרכה הביתה והלכו יחד אתה לנשפים. ושניהם בטלנים גמורים: אחד בן סוחר עשיר, אשר לא ידע מה לעשות בכספו, מבקר תמידי של התחרות מירוץ הסוסים ושל כל המסעדות ותיאטראות הקיץ מחוץ לעיר; והשני – איש-צבא שהודח ממשרתו ונכנס בתור סטודנט לאחד מבתי הספר הטכנולוגיים, אך בילה את ימיו בבטלה גמורה ונגרר אחרי חברו העשיר, הטיפש הרבה ממנו. שניהם חיזרו אחריה. בן החנווני בתמימות לבו היה מוכן ומזומן להניח לרגליה את עצמו ואת רכושו, למרות שיהודיה היא. והשני התלוצץ עמה… אולי הגיד לו שכלו הטבעי שעם בת הורים הגונים צריך להיזהר קצת, ועם בת יהודים – על אחת כמה וכמה. וכאילו להכעיס – דווקא הוא, המלבב, המשתובב, החביב כל כך למרות בטלנותו הגמורה – נגע בלבה וגרם לה הרבה מפח-נפש וצער. כי בשום אופן לא רצה לצאת מגדר ההלצה ביחסו אליה ותמיד השתדל לפנות את המקום הראשי בשביל חברו. היא עוד זכרה את הכל כאילו רק אתמול היה הדבר… בערבי קיץ יפים הזמין בן הסוחר את “אנדריי” עם כירכרה נאה רתומה לסוס אביר ונסעו אל מחוץ לעיר. ובשובם סרו לפעמים לקבינט מיוחד של מסעדה אחת נהדרת ומעריציה כיבדו אותה במיני מעדנים, פירות וגם יין. והאחד הביט אליה בעיני כלב נאמן ולא העיז לגעת בה, והשני – לא רצה…

ופעם, כשחלה בן הסוחר ולא יכול לצאת מביתו, נדברה היא עם חברו, שייפגשו ויסעו שניהם בלעדיו… ובפעם הזאת היחידה, שבה היתה יכולה לדבר אליו ברצינות, אילו מצאה עוז בלבה – בפעם הזאת רימה אותה ולא קיים את הבטחתו. היא ישבה בגינה שטופת שמש באמצע הכיכר הגדולה וחיכתה לו לשווא, ואחר-כך הלכה בחזרה בין ערוגות פרחים וזוגות מטיילים, ונדמה לה שכל אחד מסתכל בה וכל אחד יודע את סודה המר, סוד בּוֹשתה…

ועוד הרבה ימים ולילות עברו עליה ביסורי סתר ובכליון הבל על האיש שלא היה ראוי לזה…

אולם מוזר הדבר: בחזרה עכשיו על כל התקופה ההיא בזכרונה, הרגישה כי צר לה על משהו, כי לא היתה גם נמנעת מלחזור ולעבור עוד פעם את כל הדרך ההיא, כי היה בה דבר-מה – אמנם צורב ומשפיל ועולב – ובכל זאת כל כך קרוב לאושר…

כן. עכשיו היא עומדת על מרפסת ביתה האפלה ומקשיבה לטיף-טיף הבלתי-פוסק של הגשם, וכאילו משא מוטל על לבה ומי משתיהן מאושרה: ליוּבה הסובלת עתה, ודאי, יסורי פרידה מאת אהובה הראשון, או היא, הכלה ה“ישרה”, אשר תיכנס תיכף הביתה ותשב עם חתנה? ומאין הרגש המוזר שבלבה, כאילו נגזל ממנה דבר-מה שלא בצדק?

ו

בליל גזם-סתיו עוד לא ישנו שניים עד שעה מאוחרת: ליוּבה וזליקוביץ'. האחרון שב הביתה מהראיון שהיה לו עם אותה העלמה שחיזר אחריה: אוֹלגה, בת עשירים המתכוננת להיות משחקת בתיאטרון. הרבה היה עליו לבקש ולהתחנן לפניה, עד שהסכימה להיפגש עמו באין רואה. מקום הראיון היה הגן הגדול אשר מסביב לבית הוריה. ברגע האחרון כמעט שביטל הגשם את כל תקוותיו, אך אולגה מצאה תחבולה: הכניסה אותו אל תוך סוכה קטנה העומדת בקצה הגן, ושם ישבו שעה ארוכה.

טעם נשיקותיה עוד נשמר על שפתיו, וזכר יצוריה הנהדרים מילא אותו רטט תאווה. הוא ידע כי בסתר-לבה מבזה אותו אולגה ואינה מעריכה אותו כל עיקר, ואף-על-פי-כן לא יכול להתאפק מהירהורי התאווה האלה ולגבור על צהלת האושר העולה בו. בכל כוחותיו הכריח את עצמו שלא לחשוב על היום שבו תמאס בו אולגה לגמרי ותגרשנו מעל פניה באופן יותר או פחות מנומס – והיום כבר לא רחוק…

הוא הדליק את הנר וישב אל השולחן, ואז ראה עליו שני ספרים המונחים באמצע: קובץ שירי פרוּג בלה וישן ו“הפליטונים” של ז’בוטינסקי בכריכה יפה. אלה היו ספריו ששלחה לו היום ליוּבה על ידי אחד מאחיה, כפי הבטחתה. את שליחה לא עלה בידו לראות, כי לא היה בבית בשעה זו, ורק את הספרים מצא אחר-כך על שולחנו.

בלי משים דיפדף בספרים, ופתאום תפס כוונה נסתרה בלבו: הנה הוא מחפש בין הדפים, שמא השאירה שם ליובה איזו פיסת נייר נשכחה – ואולי בכוונה? – איזה פֶתק אליו… אך תיכף דחף ממנו את הספרים וקם מעל כיסאו בתנועה מרוגזה. ליובה – ופתקים הנשלחים בסתר – לא מתאים הדבר כל וכלל!

• דבר שטות שכזה! התרגז והתמרמר בלבו – למה שמעתי בקולה? לא היה צריך לשים לב לדבריה וגם לא להתחשב עם התואנות של אותה ה“כלה” היפה. שטוּת רומנטית מצד זו, סיכלות טפלה מצד ההיא… ודאי נבהלה, פן אפריע את מנוחת לבה של הצעירה ואעשה מהפכה בחייה. צריך היה להוסיף להתראות עמה ויהי מה ולפתח את הנפש העדינה, היקרה הזאת. ואילו גם…

הוא עמד מהליכתו לאורך החדר הצר, כמי שנתקל במחשבה חדשה, והביט נכחוֹ במבט מרוכז.

ואילו גם… כאשר תאהב ליובה באהבתה הראשונה – כמה חמימות, כמה טוהר ואמונה שלמה ומאצילה תביא לבחיר-לבה!

הוא חזר וישב אל השולחן, חטף את העט והתחיל לכתוב בחיפזון על פיסת נייר ראשונה שנמצאה תחת ידו:

ליוּבּה היקרה!

יודע אני את הכל…

ושוב השליך את העט על השולחן. לא. לא יוכל לקראה אליו. יש בזה אחריות גדולה יותר מדי, אחריות שאינו מסוגל לה. לשבת עם ליוּבה בסתר ליל-גשם בסוכה עזובה, לחבקה ולנשקה בלי מעצור, את שפתיה ואת עיניה ואת שערותיה הריחניות (דרך אגב: הגם לה יש שערות ריחניות ורכות כעין משי מרוב טיפול בהן, כמו לאולגה? – דבר זה מן הנמנע הוא. אף-על-פי שלבו מתכווץ בזכרוֹ את האחת וטעם מר של אי-סיפוק מתערב עם זכרונות התאווה הקשורים בשנייה… בשביל הזאת תמים הוא יותר מדי, בשביל הלזו – טמא…

באנחת לאוּת קם ממקומו והתחיל להתפשט כדי לעלות על משכבו.

בו-ברגע כבה הנר שהאיר באורו הדל את חדרה של ליובה.

גם היא זה עתה עזבה את מקומה על יד השולחן והתחילה לפשוט את בגדיה חרש, בתוך האפלה. המכתב, שזה עתה גמרה אותו, היה מונח על השולחן, וליובה חזרה בעל פה על מילות הוידוי הנלהבות שנחרתו בזכרונה:

האמיני-נא לי: לא מתוך גאוות-הבל אני אומרת כי קל ללבי ואיני סובלת מפני “קורבני”. הן לראות את פני דוד (ככה אני קוראת לו בזכרונותי הקדושים) לדבר עמו פנים אל פנים, לבלות את הזמן בקירבתו – כל הדברים האלה כאפס בעיני. אוותר עליהם בלי צער… לא, לא בלי צער ודאבון לב עמוק, אלא בלי התמרמרות מיותרת. כי כל מה שגילה לבי, הכוחות שהעיר בי והדרך שהראה לי – הם הם הדברים היחידים היקרים והחשובים. הן לקבל ממנו ספר טוב לקריאה היה לי תמיד חשוב ונעים יותר מאשר ללחוץ את ידו…

…היום שאל יצחק על-אודותיו בלעג התמידי שלו ובכינויו הרגיל: “המלמד”. חשבתי שיש לו יותר הבנה; אך אין זה חשוב. אני שמחה וגאה בזה שאמרתי לו את האמת: אמרתי כי אני הרחקתיו מביתנו מרצוני. והלא זוהי אמת. מה שיש לי, לא יוכלו לגזול ממני לעולם: לבי הכיר את עצמו ומצא את דרכו – ומורה-דרך יש לי…

ליובה עצמה את עיניה והרגישה את קורי השינה המתוקה המלפפת אותה.

שלום לך, דוד! ליל מנוחה!

רחש קל הגיע לאוזניה מעבר למחיצה: מאַרוּסיָה התהפכה על משכבה מצד אל צד, כי איחרה השינה לבוא אליה.

תרפ"ד

א

הייתי צעיר וישבתי בכרך הגדול. חברי היו גם כן צעירים – אחדים מהם ציירים כמוני, השאר – סופרים מתחילים או סטודנטים של בתי ספר שונים, אשר לכולם היה איזה עניין ושייכות לעולם האמנות. בקיצור – “בּוֹהֶמָה”. העלמות, שהכרנו אותן והתראינו אתן לעיתים תכופות, היו כולן צעירות ונחמדות, והרבה ערָבים בּילינו בתענוגים ובהשתובבות של נוער.

בנשף סטודנטים אחד התוודעתי לעלמה שחרחורת יפה, שחברותיה קראו לה בשם מַלְיָה. יופיה וחינה לקחו את לבי תיכף ומיד. הטיפוס “המזרחי” היה ניכר בה. ברור היה, כי בעוד שנים אחדות יבלו פניה בלא־עיתם, כדרך נשי המזרח; אך לעת עתה, בהיותה רכה בשנים – מסופקני אם מלאו לה שבע־עשרה שנה – היתה כולה נחמדה ומלבבת, עם חווֵרת¹ פניה השקופה וריסי עיניים הארוכים, הרכים כעין משי, עם תלתלי ראשה השחורים וגיזרתה הדקה, הגמישה. ממש “תמַרָה”ָ של לֶרֶמוֹנטוֹב, שאתה רואה בחלום אחרי קריאה מרוּבּה בשיריו…

רקדתי עמה פעמים אחדות, ישבתי על־ידה והעתרתי עליה דברי הלצה ומחמאות. לעיתים קרובות ענתה לי מַליה בצחוקה המצלצל, שהיו בו שאננות ועליצות תמימה של ימי נוער מאושרים, ימי אור ללא עננה קלה.

על־פי מלבושה והתנהגותה הכרתי בה שהיא בת עשירים, אחת מבנות הכרך המאושרות והשלווֹת בחייהן חסרי הדאגה. את חצי זמנן הן מבלוֹתֹ בלימודי הגימנסיה ההכרחיים, אבל השאר – כולו להן ויש באפשרותן להתמכר לכל התענוגים המרובים של ערבי הכרך. העיקר בשבילן הן הפגישות עם הצעירים “המעניינים”. ויש להן עניין גם בספרות החדשה ובאמנות התקופה; לפי דעתן, זהו הדבר הכי נהדר והכי מעניין שבחיים. כל צעיר המחזר אחריהן – פניו מתקבלים ברצון; ואם צייר הוא או משורר, או מין “אמן” בכלל –ֹ על אחת כמה וכמה.

בשעה השלישית בלילה נלוויתי אל כנופיית צעירים אשר הלכו ללוות את העלמות עד ביתן. אל הרחוב יצאנו יחד – מחנה עליז ושואן – והמשכנו את דרכנו בצחוק ובהשתובבות. אחר כך, כמובן, התפרד המחנה זוגות־זוגות, וכל אחד הלך עם בת לווייתו שבחר בה, או שהיא בחרה בו. בת זוגי היתה מליה.

בדרך סיפרה לי קצת על אודות עצמה.

בעובדות המועטות שהודיעה לי, לא היה שום חידוש בשבילי: אביה עסקן פיננסיסט, והיא יושבת עמו ועם אמה ועם אחיה, הגדול ממנה בשנתיים – זוהי כל משפחתם. ובאביב עתידה היא לגמור את חוק לימודיה, ותצא ודאי לחוץ לארץ… ביתר אריכות דיברנו על ענייני הספרות והאמנות החביבים אליה. וכשנודע לה שצייר אנוכי ותמונות אחדות שלי הוצגו בתערוכות, נתמלאה התפעלות תמימה וביקשה ממני, שאלווה אותה אל התערוכה ואראה לה את יצירוֹתי.ֹ אמנם התערוכה כבר נסגרה בעת ההיא, אולם תחת זה הצעתי לה שנלך יחד לראות אוספי תמונות אחרים, והבטחתי להזמין עוד מכרים משלנו. ככה הוחלט הדבר.

בפגישה הזאת הראשונה הוחלט גם הדבר השני – דבר אהבתנו. תולדותיה היו קצרות ושכיחות למדי. פעמים אחדות ביקרנו את אוספי התמונות ואת התערוכות, ומליה נהנתה מאוד ממראה עיניה, ועוד יותר מקירבת בן אדם בעל כשרון ומפורסם שכמותי. נפרדתי ממנה תמיד בקרן הרחוב, סמוך לביתה, וחשבתי: התזמין אותי באחד הימים לסור אליה?… היא לא הזמינה; וכמעט שהייתי שבע־רצון מזה. תיארתי לעצמי את המעון אשר מעבר החלונות הגדולים, המצוחצחים: חדרים רבים, מרוהטים כל אחד על־פי סיגנונו המיוחד, נברשות זהב, מראות גדולות, פרחי טרקלין נהדרים, הרבה משרתים דוממים ומחונכים – וקצת שעמום,,, לא היה לי רצון לראות את מליה בסביבה כזו.

כעבור זמן־מה הזמנתי אותה, יחד עם חברותיה, לבוא ולראות את מעשי ידי במעון, שקראתי לו בשם “סטודיה”. באמת היתה זאת מין עלייה – חדר גדול בעל שלושה חלונות בדיוטה השישית של בית אחד ישן. בחדר הקודר במקצת עם כתליו המסויידים והמזוהמים היה “אי־סדר אמנותי” יפה, כפי תורת האמנים הצעירים. מיטתי הדלה עמדה בפינה אחת, מאחורי וילון ארג מאובק; אך היתה לי גם ספה, שבה התגאיתי מאוד: ספה טורקית נמוכה ורכה, ועליה ערב־רב של כּרים גדולים וקטנים, כולם מגוונים ובהירי צבעים. בין הכּרים היתה מונחת גם מטפחת אחת בטעם מזרחי, עם ריקמת פרחים, שכל צבעי הקשת התערבו בה.

כל זה מצא חן מאוד בעיני האורחות. מליה לא יכלה להבליג על התפעלותה הילדותית: התנפלה על הספה בצווחות שמחה קטנות, התגלגלה עליה וחבשה את המטפחת המגוונת לראשה. פניה הרכים נראו יפים פי שניים בתוך המסגרת היפה. עיניה הבריקו, מחלפות שיער אחדות נשמטו מתוך תסרוקתה והתנפנפו והתלבטו משני עברי פניה. אילמלא היה הדבר במעמד החברות, כי אז הייתי תיכף ומיד תופס אותה ומחבקה ומנשק לה כאַוות נפשי…

ב

אמנם עשיתי את זה בפעם אחרת, בעלותנו יחד אל מעוני על גבי המעלות המרובות. קודם טיילנו שעה ארוכה בשדרת הבּוליוואר המכסיפה בעטיפת הכפוֹר. ערב החורף היה נעים והקור לא היה גדול. תלתליה של מליה וצווארון אדרתה וריסי עיניה הארוכים הלבינו גם הם מן הכפור. השדרה המנצנצת באור פנים כחלחל נמשכה לפנינו, כעין מבוא אל ארץ פלאים מקסימה. ומרגע לרגע גבר בי החשק לשבור את המחיצה הקלה, המבדילה ביני ובינה, ולעבור חיש מהר את גבול הנשיקה הראשונה.

אך עדיין נהגתי בה דרך־ארץ וקראתי לה בשם אביה: “מַלווינה בּוֹריסוֹבנה”. השם המוזר היה יפה בעיני, וכך אמרתי לה:

– שמך הענוג והרך כל־כך מזכיר את האגדות, את הבּלדות הנחמדות של תקופת הרוֹמנטיסמוּס.

מליה שמעה את דברי בבת־צחוק של הנאה ונעימות, אחר־כך אמרה:

– אולם, אתה יודע, באמת אין שמי “מלווינה”. אמנם ככה קוראים לי, ובשם הזה נרשמתי גם ברשימות הגימנסיה, אבל שמי האמיתי – הוא אחר. אתה יודע (היתה לה רגילוּת להשתמש תמיד בביטוי הזה) – אתה יודע, כי בת יהודים אנוכי? ויש לי שם עברי: מַלכּה.

וכשלא עניתי לה דבר, הוסיפה ואמרה אחרי שתיקה בת־רגע:

השם אינו יפה בעיניך, האין זאת? אמנם צילצולו משונה, וגס במקצת, אבל אתה יודע מה פירושו ברוסית? האגיד לך? סבתי, שהתארחה בביתנו לפני שנים, הגידה לי פעם… אינך יודע?

כמובן, לא ידעתי, ומליה הסבירה לי. אמנם, השם המשונה, היהודי כל־כך, לא יכול לשוות בעיני עם “מַלווינה” הרומנטית, וגם לא עם “מליה” הרכה; אבל בו מצאתי לי חומר למחמאות חדשות. אמרתי לה כי השם “מלכה” נאה לה, ועוד, כי מלכת לבבי היא ואני עבדה האוהב והנאמן. ודווקא אז הגענו אל הסימטה, שגרתי שם, ועמדנו לפני פתח ביתי; פצרתי בה שתואיל לעלות ולשהות שעה קלה בחדרי. ושם, בעת טַפסנו על־גבי המעלות הצרות והמוארות למחצה, נשקתי לה בפעם הראשונה לשפתיה הקרירות והריחניות. אחר־כך ישבנו זה על־יד זה על הספה הטורקית, והכל היה כמו בשיר של הינה:

“מעַטוֹת המילים ורבות הנשיקות”…

חשבתי (אם בכלל חשבתי משהו בעת ההיא): יעברו שניים־שלושה חודשים של עגבים ושעשועי אהבה קלה ומרחפת; מליה צעירה היא ורכה, מלבבת בתמימות ילדותה ובחינה השאנן. הפגישות תהיינה רבות ונעימות והנשיקות תמתקנה לשנינו, עד בוא ימי האביב, ואז תסע עם הוריה לחוץ לארץ…

ולא שגיתי במה שחשבתי. אהבתה של מליה היתה קלה ותמימה, בלי התעמקות יתירה, בלי צל של רצינות. על־פי רוב סרה אלי לפנות ערב, או גם אחרי הצהרים, ואז נתתי לה להתקשט במטפחת המזרחית ובשאר התכשיטים שהיו לי, ורשמתי את דמותה היפה בעפרון או בצבעים. כעבור זמן התרגלה לסור אל עלייתי כמעט יום־יום; וגם אם לא הייתי בבית, ישבה וחיכתה לבואי וקראה באיזה ספר, שהביאה אתה מן הבית. ואני, כשעליתי אל הדיוטה השישית שלי ופתחתי את דלת חדרי, חיפש מבטי תיכף את מליה היושבת במקומה הרגיל, על הספה: צורה דקה ועדינה עם שחור התלתלים הנופלים על חיוורת לחייה.

ג

התחילו השלגים פושרים לאט־לאט, חמימות מיוחדה, חדשה היתה לפעמים בנשיבת הרוח, היו הערבים כהים ונוגים – באו ימי “הצום הגדול”. באחד הימים האלה, הכהים והמעורפלים, המביאים לידי התרשלות נעימה וגעגועים אי־ברורים. נכנסה מַליה אל חדרי, ניגשה אל הספה, שהייתי מוטל עליה, והשתטחה גם־כן על־ידי. בשתיקה ובעצלות הפקירה לנשיקותי את שפתיה, את עיניה העצומות למחצה, את מחלפות ראשה הלחות עדיין מרטיבוּת האוויר. אחר־כך תמכה את ראשה בשתי זרועותיה ושכבה בלי־נוע; עיניה נפקחו לרווחה, ומבָּטן היה תועה ואפל ומעין תימהון ויגון זר היה בהן.

– מה לך, מליה? מדוע כה עצֵבה אַת היום?

– לא כלום. מתגעגעת אני…

– למה את מתגעגעת? האם לא טוב לך עמי?

– טוב, חביבי.

– וכי מה?

– מהרהרת אני.

– במה את מהרהרת?

– נזכרתי…

ונשתתקה. לא הועילו כל שאלותי ובקשותי. לא רצתה להגיד לי, מה לה. פתאום קפצה ממקומה, התחילה צוחקת בקול ומטלטלת אותי ומנשקת לי; תפסה את צעיף המשי שלה, שהושלך קודם על אחד הכסאות, התעטפה בו והכריזה, כי תיכף תחול לפני את “מחול הצעיפים” אשר לשלומית. רגע הגעגועים חלף כצל ולא נשאר זכר ממנו.

אך בעוד יומיים באה שוב, ושוב הכרתי בה, כי מצב־רוחה איננו טוב ואבדה שאננותה התמידית. דיברנו על דא ועל הא, אבל לכל דברי השיבה בעצלתיים ובאי רצון, ושוב היה מבטה אפל ורחוק. שוב התחלתי לשאול אותה ולפצור בה, שתגיד לי מה את לבה. היא הורידה את ראשה וענתה בקול נמוך, כמתביישת:

– קשה לי…

– מה קרה לך? הגידי נא, מליה… היש לך דאגה?

– לא… קראתי היום בעיתון… היום וגם שלשום…

אמנם מקרה שכזה היה יוצא מגדר הרגיל. ידעתי שלא בכל יום בא עיתון לידי מליה, וגם אז, על־פי־רוב, היא סוקרת רק את העמוד האחרון, שהמודעות וידיעות התיאטרון נדפסות שם. לכן תמוה היה בעיני, שהקריאה בעיתון תשפיע עליה במידה כזו ותגרום לה צער ממש. שאלתי בתמיהה:

– מה איפוא קראת שם?

– היתה שם ידיעה… טלגרמה… מן הדרום… לא קראת? מהומות היו במקומות אחדים…

הבינותי. בימים האחרונים הופיעו בעתונות ידיעות ארעיות על דבר התפרצות האנטישמיוּת ופרעות קטנות בערי דרום שונות. דבריה של מליה גרמו לי קצת רוגז ותימהון אי־נעים. עד אז לא הרגשתי בה כלל את היהודיה; חשבתי שהיא חופשיה מכל קשר עם עמה ומכל שאלותיו הארורות. למה תשתתף בצערם ותפריע את מנוחתה בעבור דברים זרים לה לגמרי, כשם שהם זרים לי? הדבר הזה נדמה לי מיותר ואי־טבעי; היתה בו הגזמה וגם משהו של אפֶקטציה…

ברגע הראשון לא נמצאה תשובה בפי. היה את לבי לאמר לה, שתחדל לחשוב על זה, שלא נאה הדבר ולא כדאי להטריח אותי ואת עצמה בדיבורים כאלה; אולם משום־מה לא יכולתי להוציא תשובה כזאת מפי. הרגשתי, שתהיה בה מעין גסות… אז יצאתי ידי חובתי בזה, שהתחלתי להרצות לפניה על השאלה בכלל, דיברתי על מעשי האכזריות השונים והרבים, הרגילים עד היום בקרב האנוושות. הבעתי את תקוותי ואת בטחוני שבמשך התפתחותה התרבותית תתגבר האנושות על כל זה והשלום יבוא אל הארץ… מליה הקשיבה דומם, בבת צחוק עגומה ונכלמה במקצת, והחליקה את ידי בתנועה קלה ואיטית, שהיתה בה מעין הכרת טובה והתנצלות.

כשגמרתי, ישבה רגע בדממה, אחר־כך פתחה ואמרה:

– אתה יודע… יש לי קרובה אחת, בת דודי, חַיָה שמה. היא לומדת עכשיו בפֶּטֶרבּּוּרג. לפני כמה שנים, כשהיתה בת שלוש־עשרה, נהרגו הוריה בעת הפרעות… אחר־כך שהתה זמן רב בביתנו. ואת הכל סיפרה לי. הוי, כמה בכיתי וכמה פחדתי אז! אולם היא, חיה. היתה אומרת תמיד, שאינה פוחדת כל עיקר… הייתי חפצה לשאול את פיה… פיקחית היא מאוד־מאוד…

היא נאלמה ונשתקעה שוב בהירהוריה. כעבור רגעים אחדים הרימה את ראשה וצחקה בקול לא רם. צחוקה היה משונה, חולני במקצת…

– חבל!… אם באמת הנני מלכה, “מלכה לעברים”, כפי דבריכם – מה־דלה מלכותי! חבל מאוד!

ד

מה איפוא היתה “מלכותה” של מַליה?

היה מעשה לפני זמן־מה, כשעלה בדעתי לערוך מעין נַשפּייה בעלייתי. התאספו אלי כעשרה אנשים: חברי בני הנעורים ועלמות אחדות ממכירותינו, וביניהן, כמובן, גם מַליה. קניתי יין, פירות ומיני מעדנים, כדי לכבד את האורחות הנחמדות, והשתדלתי לנקות ולקשט את עלייתי עד כמה שהיה אפשר. הנשפייה עלתה יפה: בילינו את הערב בנעימוּת, התבדחנו הרבה וצחקנו על לא־דבר, וגם נגינה וזימרה וריקודים היו לנו, כי אחד מחברי היה מנגן במנדוֹלינה באופן מצויין. היה בינינו גם משורר צעיר, שלא זכה, אמנם, להתפרסם עד כה, כי שיריו לא נתקבלו בשום מערכת. ובאמת היה קשה מאוד לרדת לתוך כוונתם ולעמוד על יופיים. זה קרא את שיריו לפני הקהל בהתלהבוּת ובניגון, ואף כי גם עכשיו לא הבין איש היטב את יצירותיו, בכל זאת זכה למחיאות כפיים מתוך התפעלות, כי מצב רוחנו היה טוב עד מאוד, ואחת היתה לנו על מה להתבדח. סוף־סוף ישבנו מסביב לשולחן הקטן, היחיד שהיה לי, כדי לסעוד את לבנו. המקום היה צר לכולנו, והנה התחילו העלמוֹת אחת־אחתֹ לעלות על ברכי הצעירים, בלי התביישות מדוּמה, והדבר הזה עוד הוסיף לעליצות רוחנו. גם מליה ישבה על ברכַּי. בערב ההוא היתה עליזה ויפה ביותר. זה היה במיטב ימי אהבתנו, ונדמה, כי מבּרק האושר הטמיר מזהירות עיניה ולחייה לוהטות יותר מכפי הרגיל.

שתינו לחייהן ולכבודן של גבירותינו. בו־ברגע שהרימותי את כוסי לכבוד מַליה, עלה משום־מה בזכרוני השם העברי, שהגידה לי פעם את פירושו, וקראתי לה בשם זה. אחדות מן האורחות עיקמו את שפתיהן… אחת מהן העירה, שלפי דעתה אין השם הגס והמשונה הולם את מַליה העדינה כלל וכלל. אז מחיתי בצחוק של גאווה נגד זה ואמרתי כי אמנם יפה ונאה לה השם, כי יש בו כונה טמירה… הדבר עשה רושם גדול. דברי מחמאה חלקוּ למַליה מכל העברים, גם העלמות השתתפו בהתפעלוּת הכללית, אף כי בסתר הלב ודאי קינאו בה לא מעט.

– מלכּת שבא! – קרא המשורר הצעיר ועצם את עיניו כהוגה בשיר חדש ויפה מאין כמוהו, שיר שזה עתה נולד בו בשומעו את השם רב־הרמזים.

מַליָה צחקה במשהו־של־בוז.

– נוסח ישן! אף אחד מכם אין ביכולתו להמציא דבר טוב מן הנושנות האלה! מי ימציא לי מלכות חדשה לגמרי, מלכוּת שדוגמתה עוד לא היתה בעולם?

רגע שררה דממה. המשורר העמיד פנים נעלבים והתעמק בשתיקה מתוך קדרות־רוח, כאילו הפריעו דבריה של מַליָה בעד יצירתו וגירשו את השכינה המרחפת על ראשו.

– אני מצאתי! – נשמע קולו של החבר הידוע בחברתנו בשם וַסקָא, בעל המצאה ואוהב הלצות – ודאי ישנה מלכוּת שכזו. הן בכל העולם, כפי שידוע לכם, נשארה אומה אחת, שאין לה ארץ ומדינה משלה: האומה העברית. יש משערים, שבמשך הזמן יעלה בידם לרכוש להם ארץ מיוחדת וליצור שם את מדינתם. אז ודאי יהיה להם צורך גם במלך – או במלכה. מי יודע? אפשר שעוד תראינה עיניו את הגברת מַליָה העדינה בשיבתה בכבודה על כיסא המלכות – מלכה לעברים.

צחוק מתפרץ ומחיאות כפים וקריאות “ברווֹ” ענו להלצה זו. גם מליה צחקה עם כולנו. אך כעבור רגע פג צחוקה, עיניה התרחבו והיא ישבה דומם, פניה לוהטים ושפתיה פתוחות למחצה, כאילו הקשיב לאיזו מחשבת סתר, ההולכת ומתרקמת בלבה.

– ומה הנכם חושבים? – קראה לבסוף – בכל אופן להיות מלכה – גם מלכה לעברים – היה טוב מאשר… מאשר…

שאר דבריה נבלעו בתוך השאון אשר הוקם מסביב לשולחן. כלתה הסעודה ורוב האורחים קמו ממקומותיהם, כדי להמשיך את הריקודים והמשחקים. עד מהרה קמה מהומה גדולה בחדר, שבתוכה נשמעו לפרקים הצווחות הרפות של הצעירות, שהצעירים התחילו לרדוף אחריהן ולנשקן באין רואה, בפינות האפלות…

*

כבר למחרת הנשף שכחתי כליל את המעשה ואת ההלצה הבטלה הזאת. ותמוה היה עכשיו בעיני, כי לפתע־פתאום נזכרת מַליָה ב“מלכותה” ושיש בהבעת דבריה משהו של יגון אמיתי. לא חשדתי בה שיש לה נטייה שכזו לדברי רומנטיקה ערפלית. או אולי היה לה איזה רגש יותר טבעי ויותר עמוק, שרק עטפה אותה בכסוּת הרומנטיקה הזאת? – גם זה לא היה מובן לי ביותר…

ה

ימים אחדים אחרי “מעשה העיתונים” נהגתי במַלַיָה בזהירות רבה והשגחתי עליה וחיכיתי לחליפות החדשות של מצב רוחה או לאיזו זרות חדשה. אולם, כפי הנראה חלף הדבר ונשכח מהר מלבה, ולא שבנו יותר לעניין הזה. הימים הלכו וארכו ואורו; ימי חג הפסחא היו ממשמשים ובאים. כבר הופיעו ברחובות מוכרי פרחים לרוב, ובכל יום, בעלותה אלי, הביאה לי מליה צרור זיווניות רעננות וריחניות כמוה. ובאותו הזמן התחילה להביא עמה תמיד איזה ספר לקריאה וקראה באוזני, בעוד שאני הייתי מוטל, כדרכי, על הספה. לפעמים היתה זאת איזו חדשה שבספרות היום, לפעמים גם איזה רומן היסטורי ישן־נושן ומגוחך בעיני; אך לכל הקשבתי באותו הרצון ושוויון הרוח. שמעתי ולא שמעתי; העיקר היה לי לא הקריאה כשהיא לעצמה, אלא קולה של מליה הענוג והמיישן וידה האחת, שהפקירה לי תמיד ואחזתי בה ועשיתי בה כטוב בעיני.

בין הספרים החביביםעליה היה גם כרך אחד עבה ומכורך יפה: “אגדות אנדרסן”. גם בזה נתתי לה לקרוא כאוות נפשה. באמת, מה אכפת לי, אם חביבה לה הקריאה בספרים לילדים – תינוקת שכמותה? אך לאט־לאט גברו גם עלי החן הדק והאמנות הנעלה שביצירות הדמיון האלה ולא בוֹשתי להקשיב לקריאת האגדות שעות רצופות וגם לבקש את מליה מדי פעם בפעם, ש“תכבדני באגדה יפה”.

ביום ההוא קראה את אגדת “בת הים הקטנה,” זו שלא היתה לה נשמת אדם והתגעגעה עליה ומתה מתוך געגועיה.

היום נטה לערוב, האוויר היה חם כל־כך, עד שפתחתי לרווחה את חלון חדרי, ובעד החלון הגיעו אלינו קולות הרחוב הכמוסים וצילצול פעמוני הערב. מבעד ההמולה הזאת כמעט שלא נשמע קולה הרך של מליה, ולא קלטתי אלא מקצת מדברי האגדה. ריח הזיווניות המתוק מילא את החדר ונסך עלי תרדמה. עוד מעט והייתי נרדם לקול קריאתה הנוח והמיישן…

פתאום הרגשתי במליה, שקריאתה נעשתה חטופה ונפסקה לרגעים ומעת לעת היא שואפת רוח בכבדות, כאילו צר לה האוויר לנשימה. חשבתי שהיא עייפה וחפצתי להציע, שתחדל מקריאתה ותנוח מעט; אך מתוך עצלות ותרדמה קשה היה לי להוציא מילה מפי. והנה נשתתקה לגמרי… בחדר כבר היה חצי אופל. חפצתי להציץ בפניה – והיא הורידה את ראשה ולא נתנה לי… אז הכרחתיה להפנות אלי את ראשה וראיתי דמעות נוזלות לאט לאורך לחייה, וכשחיבקתיה הרגשתי בכל גופה רעד פנימי של בכייה כבושה וחרישית.

– מה זאת, מַליה? למה את בוכה?

היא ענתה בלחש נפסק וכמעט בלתי־נשמע:

– לא כלום… אל תשים לב…

– אבל כיצד?… מה הבכייה הזאת ללא־דבר?

– צר לי…

הֵא לך השפעת אגדות אנדרסן! צרה על בת הים הקטנה והריהי מבכה את גורלה!…

התחלתי לדבר על לבה, אבל היא ֵהפסיקתני:

– לא… אינך מבין… לא עליה צר לי, כי אם על עצמי…

– אבל מה שייך!?…

מַליָה נאנחה והתחילה מדברת כמו בלי רצון ובקול נלאה:

– לא תבין… וקשה לי לבאר לך. תמיד כשאני קוראת אגדה זו, אני מרגישה שיש איזה קשר ביני ובינה… היינו – בת־הים… הן בהיותה על קרקע הים היתה מאושרה, כי היתה במקומה ובסביבתה; אולם בעלותה אל היבשה ובבואה בין האנשים לא יכלה עוד להתקיים, כי חסרה הנשמה… לא יכלה להסתגל… חי נפשי, איני יודעת, מדוע הדבר נוגע עד לבי כל־כך… אך למה זה נדמה לי לפעמים, כי גם לי אבד איזה דבר וקשה לי להתקיים בלעדיו?

– איני רואה כאן שום קשר ושוויון… אמנם צדקת: לא אבין להזיותיך המשונות, מַליָה. אין זה אלא דמיון חולני. את הרי חיה במקומך ובסביבתך – מה חסר לך?

– כן… ידעתי שלא תבין. מוזר מאוד הדבר… אבל יש ימים, שנדמה לי הכל – בבית ובחוץ – הכל נדמה לי כמדומה וזר ומיותר – לא כך היה צריך להיות! לא במקומי אני… ואז אני מתהלכת בין אנשים כברייה זרה מעולם אחר, כאילו אבדה גם לי נפשי האמיתית…

משכתי בכתפי.

לא יכולתי לרדת לתוך דעתה, ולאמת את הדבר – לא היה לי חפץ גדול לזה. חשבתי: הנה קצה בחייה השלווים והנוחים יותר מדי, והיא חפצה שיהיו גם לה אילוּ “יסורי נפש”, אֵילו “חבלי מחשבה”, המעידים על זה שאיננה נופלת מכל בן־אדם בוגר ומפותח…

וּמַליָה נשתתקה לגמרי וישבה על־ידי בדימדומי הערב, דוממת ושקועה בהירהוריה… ואף־על־פי שנכנעה, לכאורה, והסכימה לדברי, הרגשתי כעין נשיבת קרירות ביני ובינה. כעין צל קל של שעמום יורד על ראשינו…

ו

באו ימי חג הפסחא ועברו בסופת תענוגים והתהוללות בלי מעצור. הרבה השתובבנו – כל המחנה שלנו – בימים האלה, כאילו הרגשנו שהם האחרונים, שהנה חלפו ימי החורף ועם בוא הקיץ יתפרד המחנה ויתפזר לכל ארבע הרוחות. והראש והראשונה היתה בינינו מַליָה: בליל ערב פסחא הלכה עמנו לשמוע את צילצול הפעמונים הגדולים אשר לצריחי הקרמל ולראות את מעשי האוּרים. גם אל תוך הכנסייה נכנסה יחד עמנו, ולא היה הדבר זר בעיני איש. הן שכחנו לגמרי, כי יש להם שם עברי, שם עתיק ומשונה, אשר מעין גדלוּת שוואּ ומעין גסוּת זרה ומאיימת נסוכה עליו. בת־כרכנו היתה, היפה והנעימה שבכולן, והצעירים סבבוה באותם הימים וחיזרו אחריה, כאילו אך־זה נפקחו עינים והרגישו שנית בקסמה הגדול… ואני סבלתי יסורי קנאה ובאתי אליה בטענות, וכל השבוע עבר עלינו כמו ליל משתה אחד, ליל שגעון והתבלבלות רוח.

אחר־כך, כתוֹם ימי החג, נדמה שהגיעו עוד פעם ימי הצוֹם הגדול, כי גדלו ההתפכחות והלאוּתּּ בקרב כולנו. התחילו ימי הבחינות בכל בתי הספר ורוח חריצות נכנסה בכל העלמות. גם מליה באה עכשיו אל חדרי עם ספר גיאומטריה או תולדות הספרות והשתקעה בו. אך בקרוב נגמר הדבר: הוריה עמדו והחליטו כי לא בקו הבריאות היא; שאלו את פי הרופא, הלז אמנם מצא לה איזו מחלה מאלה שבנות העשירים מסוגלות להן –ּ מיעוט הדם או כדומה – ויעץ שיפטרוה מכל לימודיה. אז הוחלט שלא תעמוד למבחן בשנה הזאת, וכי בעוד זמן־מה תסע לחוץ לארץ, ואפשר גם שתשתלם שם.

באותה העונה חל היום המוזר שלא אשכחנו, כי עוד פעם נגלה לי במַליָה איז דבר משונה, בלתי־מובן ובלתי־מתאים כל־כך, עד שלא יכולתי להשלים עמו ונמנעתי מלהבינו…

בשעה הרביעית אחרי הצהריים שבתי לביתי ומצאתי את מליה, כשהיא יושבת לבדה, כדרכה בעת האחרונה, וספרה בידה. זה היה ספר דק בכריכה ירוקה, מלוכלכה בדיו – ספר לימוד לכל פרטיו. מובן, שהתפלאתי מאוד.

– מה זאת, מליה? שוב ספרי הלימוד?

משום מה התחלחלה מאוד בהיכנסי אל החדר ורצתה להסתיר את הספר מעיני. סקרנותי התעוררה בי. חפצתי לקחת את הספר מידה ולא נתנה לי. היה עלי להיאבק עמה ולקחתו בחוזקה. פני מליה האדימו והביטה אלי בעיניים מתחננות, אולם דבר לא הוציאה מפיה. בשעת ההתאבקות ריפרפו לפני עמודי הספר וראיתי, כי אמנם ספר לימוד הוא ויש בו גם אילו אותיות או סימנים משונים עד מאוד – כעין שורות מילים באיזו שפה לועזית שלא ידעתיה. סוף־כל־סוף נשאר הספר בידי, בתור שלל הקרב, ויכולתי להסתכל בו. תיכף הכרתי בו ספר דיקדוק, אולם את האותיות המוזרות ולא הכרתי ולא ידעתי מה טיבן, כי מעולם לא ראיתי דוגמתן. פתחתי את דף השער וקראתי בו: דיקדוק לשון עבר.

עוד מעט וצחוק גדול היה מתפרץ מפי, כי הדבר היה מגוחך ומשונה מאוד: מליה וספר דיקדוק עברי! אולם הבלגתי על עצמי, כי יראתי, פן תחשוב מליה את צחוקי לעלבון לה. היא ישבה דומם, פניה נכלמים וזעומים במקצת, והיה בהם גם משהו של עקשנות קרה. ישבתי על־ידה ושאלתי בחיבה ובקול רך:

– מה זה עלה על דעתך, מליה חביבתי? ואיפה לקחת את הספר?

– ספרו של אחי הוא… ישן… היום סידרתי את ספריו הישנים ומצאתיו…

– היש לך עניין לדעת את השפה העברית? הן אומרים שקשה היא עד מאוד…

בשומעה כי אני מדבר ברצינות, בלי רוגז ובלי זילזול, התקררה דעתה, כנראה, והשיבה לי בתמימות ובגילוי לב:

– לספר הזה יש היסטוריה משלו… כלומר… הרבה דברים עלו בזכרוני כשראיתיו עוד פעם. הרבה הרבה דברים.

– ומהי ההיסטוריה שלו? הגידי נא, מליה, ואשמע.

אז ישבה והתכווצה בפינת הספה, כילדה המוכנה לשמוע אגדת פלאים, והתחילה מספרת.

סיפורה הילדותי, אף־על־פי שלא היה בו קשר ושכל רב, עשה עלי רושם גדול. בעיקר גרמו לזה קולה התמים והאמונה שבדבריה…

ז

זוכר אתה – ככה התחילה – פעם סיפרתי לך על קרובתי, שהוריה נהרגו בעת הפרעות. היא שהתה אז יותר משנה בביתנו. ואחרי ששמעתי את סיפוריה על מה שהיה בעירה, על מה שראתה בעיניה ושמעה מפי אחרים – תקפני פחד גדול עד מאוד. יומם ולילה התהלכתי וחשבתי על דבר אחד: מה אעשה אם יתפרצו הרוצחים גם אל ביתנו?… לא היה לי מנוח, ומכל בני ביתי דרשתי שיגידו לי, מה עלינו לעשות כדי שלא יבואו? גם לא היתה לי כל השגה ממהוּת הדבר הזה, כלומר: לא חשבתי על זה שרק על היהודים ערכו פרעות כאלה, שרק להם יש סכנה… פשוט פחדתי, מפני שהייתי עוד ילדה קטנה ובפעם הראשונה בחיי שמעתי על אודות דברים נוראים כאלה. כמובן, כל השומעים גערו בי או לעגו ואמרו, כי אין כל פחד וסכנה לנו בכרך, כי הרוצחים אינם מתהלכים ברחובות – הלא יש לנו שוטרים העומדים בכל קרן רחוב! – עבר זמן, ולאט-לאט נתקררה דעתי ושכחתי את פחדי. רק לפעמים יש שהייתי מקיצה משנתי באמצע הלילה ואימת מוות נופלת עלי…

בעת ההיא סבתי עוד היתה גרה בביתנו, והיא השפיעה על אבא שאחי יאַשָׁה ילמד את השפה העברית. רצונה היה שיתפלל בכל יום ויום ב“לשון הקודש”, כדרך הנערים אצלנו. ובכן הזמינו מורה עברי ליאשה. הוא, כמובן, התעצל ולא עשה חַיִל בלימודיו, ותמיד היה אבא גוער בו ומייסר אותו. ואני – לבי כולו היה ליאשה, כי לא הבינותי למה עליו ללמוד עוד דברים קשים ואי-מובנים כאלה, חוץ מכל לימודי הגמנסיה. פעם התלוננתי לפני חיה – זו בת-דודי, שעליה דיברתי – על כי אבא לא הירשה ליאשה לטייל ולשחק עמי, מפני שמוֹרוֹ לא היה שבע-רצון ממנו. התחילה חיה גוערת בי ואמרה שאין להשוות את השיעורים העבריים אל שאר הלימודים, ושיאַשה חייב ללמוד עברית ולדעתה… – אינני זוכרת היטב את כל דבריה – ודאי שלא יכולתי להבין אותם – הייתי קטנה – אך היה בהם דבר-מה שעשה עלי רושם גדול עד מאוד. ביחוד דבר אחד נחרת בזכרוני, דבר מוזר… חיה אמרה לי, שגם היא חפצה לדעת את השפה העברית, ושכל בני היהודים – כל אחד מהם – חייבים ללמוד אותה, ועוד דברים אחרים – דברי ימי עמנו, ועוד… והכל כדי… כדי שלא יהיו להם שונאים רבים כל-כך בעולם: כדי שלא יהיה להם עוד לירוא ולחרוד על נפשם תמיד… “אז תבוא עת” – אמרה – "ולא תהינה עוד פרעות ולא ירצחו את היהודים…: – שאלתיה: “האם יש לשפה הזאת איזה כוח פלאים, שעל-ידה תכלינה הרציחות והפרעות מן הארץ?” – והיא ענתה: “כן, יש לה כוח שכזה…”

– ומה דעתך על כל זה עכשיו, מליה? האם יש בזה אפילו שמץ של אמת ומציאות?

– אינני יודעת… עכשיו אינני מבינה כלום בזה. כל הדבר הוא כדמיון שווא בעיני, מעשה ילדוּת ולא יותר… אבל אז שמחתי עד מאוד. נדמה לי, שבאמת נמצאה הצלה והגנה נאמנה מפני כל הרעוֹת. היה בדעתי לבקש את אבא שירשה גם לי ללמוד עברית יחד עם אחי, אלא שיראתי קצת מפניו. קודם כל שאלתי את פי סבתי, שאהבתיה מאוד, ועוד שאלתי, מה דעתה על הדברים שהגידה לי חיה? האמנם תבוא הישועה על-ידי ידיעת השפה העברית – וכיצד? והיא ענתה לי: “ודאי; הלא אם ידעו כל היהודים את לשון הקודש ויתפללו בה תמיד לאלוהים – יאזין לתפילתם ויבוא לעזרתם…” אמנם חיה לא אמרה לי כלום על דבר התפילות… ואי-אפשר שהיתה גם לה כוונה כזו… אך לבוא אליה שנית בשאלותי לא חפצתי ולא מצאתי עוז בלבי: היא היתה שתקנית לרוב וכלואה בתוך עצמה. ולא אהבה ביותר לדבר עמנו, עם הילדים – היא חשבה את עצמה ל“גדולה”… לכן נשארתי עם ספקותי ועם חפצי הגדול, הגדול עד מאוד, שילמדוני עברית מהר-מהר ולא יהיה עלי עוד לפחוד מפני הרוצחים…

מַליָה הפסיקה את דבריה בצחוק קצר וביישני במקצת:

– מגוחך, האין זאת?

– ובכן, גם אַת למדת עברית בימי ילדותך?

היא הניעה בראשה:

– לא. לא עלה הדבר. ראשית, זה לא לרצון אמא, ושנית – בקרוב פג גם חפצי הגדול. הן טיפשה הייתי… פעם שאלתי את חיה: כמה זמן דרוש ללמוד את השפה, כדי שתבוא הישועה השלמה – שבועיים או חודש, או אולי יותר? – היא כעסה עלי מאוד ואמרה, כי אינני מבינה כלום, ושלפתייה שכמותי אין גם לחשוב על זה; ועוד: כי אפשר שיעברו עוד דורות ודורות… זה היה, כמובן, למעלה מבינתי, ובבת-אחת אבד כל המרץ שלי. כעבור זמן שכחתי את הכל… בעוד שנה חדל גם יאשה מלימודיו, כי לא שמע עוד בקול אביו. ואני – הכניסוני אל הגימנסיה… בינתיים עזבה גם סבתי את ביתנו, גם חיה נסעה לבית קרובים אחרים, וכמעט שלא ראיתיה מאז. ככה נשאר הדבר כְּסוי תעלומה ואי־ברור ומוזר בזכרוני… ועד היום, עד שנתגלגל הספר הזה לידי, כמדומתני גם לא נזכרתי בזה…

הקשבתי לעירבוביית זכרונותיה ברגש מעורב של תימהון וחמלה ורוגז קל. כעבור רגע של שתיקה שאלתיה:

– וכי מה, מַלְיָה? אפשר שאת רוצה להתחיל את לימודיך עכשיו, כדי שתבוא ישועה מן השמיים ולא יהיו עוד פּוגרומים בארץ?

מליה הרגישה בלעג הדק אשר היה בקולי, והתאדמה.

– ל־לא… ודאי שלא! אבל… התבוננת מעולם וחשבת מה מוזר כל זה? כלומר… לך אין צורך… הן רוסי אתה.

– מה בכך? החושבת אַת, שמעולם לא התבוננתי בדברים האלה? אבל אין השאלות נפתרות על־ידי הירהורים ובדיות… כמו אלה שסיפרת לי. כדי לרדת אל תוכן ולפותרן, צריכים לחקור ולדעת הרבה יותר מאשר ביכולתך, מַלְיָה חביבתי…

– ומה יש לדעת?… הן ככה חושבת גם אני: יש, כנראה, הרבה דברים הנוגעים לעמנו, שאינני יודעת אותם; השפה, למשל… שמעתי, שבמשך דורות נכתבו בה ספרים רבים – ואין איש מזכיר את שמם… ובכלל, תולדות העם העברי… בגימנסיה למדתי את כל תולדות העולם, כל מיני מלחמות: מלחמת מאַת־השנים ומלחמת שבע־שנים, ועוד… לאין־מספר! ואת כל גאוני הספרות… ואף פעם לא שמעתי על דבר סופר עברי או מאורע חשוב מתולדות העברים! מדוע זה?

– מה פלא הדבר בעיניך? – עניתי בחיוך – המעט אומות היו בעולם, שעברו וכָלוּ ואין איש לומד את ספרותן ואת דברי ימיהן? היש לך רצון, למשל, לדעת את תולדות הבּבלים והאַשוּרים? הקראת את יצירות הספרות היוונית העתיקה? גם בגימנסיה לימדוך הרבה דברים מיותרים שאין להם ערך בימינו… בכל דברי הימים והספרוּיוֹת האלה יש עניין רק לאנשי מדע. אפשר שיש את נפשך להיעשות גם כן למדנית?

מליה הקשיבה לדברי במצח מקומט ובמבט מרוכז מאוד, כאילו התאמצה בכל כוחה לתפוס את מחשבתי.

– כ־כה – אמרה – אפשר שצדקת… אפשר, ובכל זאת, אנחנו הלא חיים אנו כיום הזה!

חיבקתיה ונשקתי למצחה, לעיניה, לשפתיה.

– אנחנו, מַלְיָה שלי – אני ואת – אמנם חיים אנו כיום הזה, ולא רק חיים, כי אם גם אוהבים זה את זה ומאושרים אנו, ולמה איפוא תבלבלי את מוחך בשאלות חמורות, שלא תוכלי להבינן ושלחייך, לחייך הפרטיים, אינן נוגעות כל עיקר!

אם לא היה בכוחי לגרש את הירהוריה בדברי, הנה לא עמדה בפני הנשיקות הרבות…

אולם, כשיצאה מליה מחדרי, פסעתי זמן רב הנה והנה ולא יכולתי להירגע. “מליה חביבתי” – אמרתי בלבי – “אם יעלה על דעתך להסתבך ב”שאלות הלאומיות" וכיוצא באלה, אז קץ לאושרנו

הקל ואהבתנו הנחמדה לא תאריך עוד ימים!"

ח

אך לשווא פחדתי. עד יום פגישתנו האחרונה לא חזרה עוד מליה אל השאלות שהטרידוני והרגיזזוני ככה. אולם הרגשתי, שיש בלבה דבר צפוּן ממני, שאושרנו נפגם משהו וחסרה בו הקלוּת הקודמת. אפשר שבעצמי הייתי אשם בזה. בהיסח הדעת הסתבכתי באהבתי יותר מדי וקלקלתי את מצבי כמעט שלא ברצוני. לא עמדתי בפני קסם לילות הירח – לילות אהבים על־פי נוסח המשוררים – שבהם טיילנו יחד בסביבות העיר, ועמדתי וביקשתי את מַלְיָה שתהי לכלתי… השתדלתי להוכיח את עצמי, כי הדבר נעשה אך ברצוני, ואין חרטה בלבי. אם היתה זו חרטה – לא אדע; אבל מנוחה לא היתה בו בכל אופן.

משום־מה נדחתה הנסיעה לחוץ לארץ, שעליה דיברה מליה תכופות, ושלה ציפיתי בסתר לבי. עם תחילת הקיץ יצאה מליה עם משפחתה אל מעון הקיץ סמוך לעיר, ומשם היתה נוסעת מעת לעת וסרה אל ביתי כקודם. פעמים אחדות ביקשתני, שאסע גם אני אל מעון הקיץ שלהם ואתוודע אל בני ביתה – הן חתנה הייתי עכשיו – אך מיום ליום דחיתי את הנסיעה. מצב רוחי היה מוזר ומבולבל קצת, אילו חיכיתי לדבר־מה העתיד להתהוות ולשים קץ לעניין המסובך. אך בינתיים היתה מליה חביבה ונעימה ואוהבת כקודם, וכשיצאה מביתי וזכרתי את תמימותה הילדותית, את חינה השאנן ואת נשיקותיה המתוקות, אמרתי בלבי פעם בפעם: “לא, לא אוכל להיפרד ממנה…”

היה יום סיוון כבד־שרב וכהה, עננים כבדים תעו בשיפולי הרקיע, צר היה האוויר לנשימה ורוח חמה גללה אבק על־פני חוצות. אחוז תרדמה קשה הייתי מוטל פרקדן על הספה; הספר, שניסיתי לקרוא בו, נשמט מידי והתגלגל אל הריצפה, ולא היה לי גם כוח להרימו. לא זזתי ממקומי גם כאשר שמעתי את טריקת הדלת שבפרוזדור ופסיעות מהירות הולכות ומתקרבות אל דלתי. ידעתי כי מליה היא הבּאה אלי.

גם סדר ביקוריה כבר היה ידוע לי. הנה תשליך את מגבעתה רחבת השוליים על אחד הכיסאות ותיגש אלי ותשב על־ידי ותלטף את ראשי באצבעותיה הענוגות ואני אוחז בהן ואֶשקן אגב אורחא… אך בפעם הזאת נכזבה תוחלתי. מליה לא מיהרה לגשת אלי.

היא נכנסה ועמדה כשהיא נשענת אל השולחן במרחק צעדים אחדים, ומשם הביטה אלי דומם. פניה נראו חוורים ועגומים מתחת שולי המגבעת הרחבים, גם את הכסיות הלבנות לא הסירה מידיה, ועמדה כממתינה לדבר־מה. בקושי הפניתי את ראשי אליה ורמזתי לה, שתיגש ותשב על הספה. היא לא זזה ממקומה והוסיפה להביט אלי בעיניים פקוחות, שוקטות ונוגות משהו.

– נוּ, מה זה, מַלְיָה? מדוע אינך אומרת כלום? מדוע לא תסירי את מגבעתך?

דומם ובעצלות הרימה את ידיה, הוציאה את שתי הפּריפות הארוכות והשליכה את המגבעת על השולחן. אחר־כך ניגשה אלי ועמדה זקופה והביטה אל פני מלמעלה למטה. נדמה לי, כי מעין לעג קל נחבא במבט עיניה ובשפתיה העצומות – מין הבעה חדשה שלא ראיתיה קודם.

– הנני מוכנה – אמרה – ועכשיו מה? התישק לי? דבר חדש היה גם בקולה הצלוּל והיבש, באופן דיבוּרה החטוף. אבל הייתי לאֶה ואחוז שינה יותר מדי ולא חפצתי לשים לב לזה.

עניתי בעצלתיים:

– ודאי. קודם כל אשק לעיניך הקטנות המאירות, ואחר לשפתייך הקטנות ה…

היא הפסיקתני באותו הדיבור החטוף, שהיה בו קוצר רוח עצור:

– אני יודעת. ואחר־כך? כלומר: ככלות הכל?…

היה בדבריה איזה דבר שהכריח אותי להתרומם, למרות עצלותי, ולשבת על הספה; הכרחתי גם אותה לשבת על־ידי.

– מה אַת רוצה ממני? דבריך מוזרים… מה עלה על דעתך?

פניה כאילו נפלו פתאום והיא ענתה בקול אחר, שוקט ונלאה:

– כך… הן צריכים לדעת מה יהיה בסופנו… הנה אֶנשׂאׂ לך לאשה…

הרגשתי בלבי דקירה קלה. ובכן, גם לה היו פיקפוקים וחוסר סיפוק בנוגע לעניין זה, שכבר היה למשא עלי בעת האחרונה. אולם לא נעים היה לי, כי מליה תשמיע לי ראשונה את דעתה: הדבר פגע באהבתי העצמית.

שאלתי בקול שהביע את עלבוני קצת יותר מאשר הרגשתי:

– האם לא הוחלט הדבר? שמא אַת מתנגדת לו?

רגע שתקה והשפילה את עיניהַ כנכלמה; אך תיכף הרימה את ראשה וענתה בקול קשה, בהביטה ישר אל תוך עיני.

– כן. אינני רוצה בזה.

– הרשות בידך. וכי מה – כלתה אהבתך, כנראה?

אז שָׂחתה אלי פתאום ואמרה, כמעט בלחש, בקול נפסק ומלא צער:

– אל נא תכעס עלי! אל נא תדבר ככה! אינך מבין…

– מה יש להבין? פעם אחרי פעם את באה אלי בטענות כי אינני מבין ללבך. הגידי איפוא: מה את רוצה ממני?

מליה התחילה מדברת במהירות, בקול נרגש וחסַר בטחון כאחד, כאילו היה קשה לה לחפש ולמצוא את הדברים הנכונים:

– ממך… אין אני רוצה מאומה. גם לא כלתה אהבתי. בזה אתה טועה… אך למה אינך מבין לדברי, למה אתה מתייחס אליהם תמיד כאל דברי שטות גמורים, כאל בדיות של ילדה טיפשה?… תמיד צחקת כשהשתדלתי להביע את מה שאני מרגישה. אתה זוכר את אגדת בת הים?… אמרתי לך שחסר לי דבר־מה, שאין לי קשר עם כל אשר סביב לי, רגש מוזר יש לי, כאילו אבדה ממני נשמתי האמיתית… הלא זהו רק מפני שאינני יודעת מאומה, שאינני מכירה גם את עצמי… אילו היו חיי אחרים והיתה לי סביבה אחרת, אז אולי היו הרבה דברים יותר ברורים וקרובים לי, לא הייתי אובדת עצות כמו עתה והייתי מוצאת את נפשי ואת מקומי בעולם… הן מרגישה אני, כי נפש אחרת צריכה להיות לי… כי לפעמים דברים קטנים וחסרי ערך לכאורה, נוגעים עד עצם לבי ואינם נותנים לי מנוח… נוּ, למשל המעשה ההוא… עניין הפּרעות ו…השפה העברית – סיימה בקול נמוך ובצחוק ביישני – ואתה, אתה אינך מבין ואינך רוצה להבין…

– שמעי נא מליה. לא אמת בפיך. איני רואה שום קשר בין כל זה ובין אהבתנו. אפשר מאוד שהוקרנו אותה יותר מדי, אפשר שטעות היתה אתך. את עדיין רכה מאוד בשנים. אין לך חפץ ועוז לבב לקשור את חייך עם חיי איש אחר… כל זה מובן לי ולא אכעס עליך, אם תגידי לי כזאת, אך למה כל ההתפּלספוּת הזאת, למה כל התואנות האלה המדומות? העיקר – שטעית באהבתך…

אבל מליה קפצה ממקומה בעיניים לוהטות וקראה מתוך התעוררות וכעס:

– לא! לא ולא! אמת ההגדתי לך. העיקר – הוא הדבר הזה הנסתר ממני! ולכן חשבתי והתבוננתי בדבר בעת האחרונה. אינני יכולה להישאר אתך, כי תמיד יהיה דבר־מה תוסס בעמקי נפשי, תמיד תהיה לי מחשבה אחת טמירה: ומה אם בדרך חיי יזדמן לי אחר…

בעת שיחתה הממושכה של מליה כבר נרגעתי ושוב לא הרגשתי בעלבוני. שמעתי את דבריה ועניתי לה במנוחה ובידידות. אולם כיון שנמלטה המילה האחרונה מפיה, שוב התעורר בי הכעס. ידוע ידעתי, כי יבוא גם “אחר” אחרי, אך לא יפה היה בעיני שמַלְיָה עצמה תדבר על זה בפנַי. אמרתי בקרירות מעושה:

– ודאי מליה. יבוא נא אחר טוב ממני…

היא לא שמה לב לתשובתי, השפילה את קולה והוסיפה כמדברת אל עצמה:

– אחר… מי יודע… אפשר שיעלה בידו לעזור לי… למוצאָה ולעוררה בי…

– את מה?

– את נשמתי האמיתית… העתיקה… זו שבשמה נקראתי…

לא עניתי לה מאומה.

גם הפעם לא האמנתי לה אלא למחצה. בטוח הייתי כי גם היא נשמעת לאותו הקול הפנימי, לאותה ההכרה הכמוסה, שהיתה לי: כי עלול לבוא קץ לאהבתנו הקלה, כי עברו ימיה היפים, ואם נתעקש וננמשיכנה על כורחנו, לא נמצא בה עוד את האושר המבוקש. דבר פשוט וברור למדי… אבל יש לה חפץ – ויהי מה! – להסתיר את ריגשותיה, לקשטם בצעיף תעלומה מיוחדה, והריהי מדברת על “נשמתה העתיקה”, על “הדבר שאבד ממנה”, וכדומה. וכי מה? – תשתעשע לה הילדה, אם רצונה בכך…

ט

ככה הלכה ממני מליה, ויחד עם זכרון נעוריה ויופיה וחינה העדין נשאר לי גם זכרון מטריד קצת של אותם הדברים המשוּנים, שהשמיעה באוזני לפעמים – כעין הד אגדה יפה ובלתי מובנת וקצת מיותרת בחיינו.

לעיתים, כשהייתי נזכר בה, התעוררה בין גם מעין סקרנות, רצון כמוּס לדעת את אחריתה של “המלכה” המתגעגעת על נשמתה: התמצא פתרון לכל חלומותיה, התפגוש באמת את “האחר” הזה, שאליו שאפה כל כך?…

שמועות ממנה הגיעו אלי רק לעיתים רחוקות מאוד, כשנפגשתי עפ אחת ממכירותינו המשותפות, ובכל פגישה שאלתיה: מה נשמע אצל מַלְיָה שלנו?

כעבור שתיים־שלוש שנים אמרה לי המכירה הזאת:

– מַלְיָה? יש לי חדשה להגיד לך: החורף הזה נישאה לאיש.

* * *

האמנם? מי איפוא בעלה?

מכירתי משכה בכתפיה:– מה אגיד לך? סתם… בן אמידים… סוחר… הוא צעיר עדיין, וכנראה, הם אוהבים איש את רעהו. כמדומתני, בעוד חודשים אחדים תהיה מליה גם אֵם…

– ומה היה עם חלומותיה? – שאלתיה; כי לפנים סיפרתי למכירתי על הקווים המוזרים באופייה של מליה, והדבר היה ידוע לה – האין לה עוד חשק להיות “מלכה לעברים” או כדומה? מה הן שאיפותיה עכשיו?

העלמה צחקה:

– לא! שמֵחה היא בחלקה ולא תחליף את “מלכותה” בבית בעלה בשום מלכוּת שבעולם.

– ואת השפה העברית לא למדה עדיין? לפנים היה לה רצון כזה, כמדומה…

בת־שיחתי צחקה עוד יותר:

– חס וחלילה! מה זה עלה על דעתך?

כעבור עוד שנים אחדות פגשתיה שוב.

השנִים שעברו בין שתי הפגישות היו שנות מאורעות רבים, שנות מלחמה וסער. ובשאלי על שלומה של מַלְיָה, התכווץ לבי ברטט פחד קל, שמא אשמע בשורה רעה.

הפעם נאנחה מכירתי.

חוששני שלא טוב לה למליה שלך, אף כי ידיעה ממנה לא קיבלתי זה־כבר. קודם היתה גָרה באחת מערי הדרום הגדולות, וכשקמה המהומה – נהרג בעלה, ובעצמה נמלטה על נפשה עם בתה הקטנה ונשארה בלי עזר וגם בלי פרוטה. היא סבלה הרבה. אחר־כך החליטה להשתדל ולעבור את הגבול, כדי למצוא מיפלט אצל הוריה הגָרים כעת בחוץ לארץ. אז הבטיחה לכתוב לי, אבל שום דבר לא נודע לי עד היום… ואינני יודעת אם עלה הדבר בידה ומה היה בסוֹפה…

רגע שתקנו, אחר כך שאלתי:

– בעלה נהרג בוודאי בעת הפּרעוֹת?

– בוודאי – ענתה מכירתי בהבעת אי רצון קל – הלא אתה יודע מה נעשה שם בשנים האלה…

בערב, בשיבתי בבית, פתחתי את מגירת שולחן הכתיבה והוצאתי משם ספר לימוד דק בכריכה ירוקה – אותו הספר שמַלְיָה שכחה לפנים בחדרי ושבמקרה התגלגל והשתמר בין חפצי עד היום. רגעים אחדים הסתכלתי באותיות המרובעות, המשונות, בשורות של נטיות פעלים ארוכות ויבשות.

“ומה היה, לוּ באמת היתה לומדת אז את ‘לשון הקוֹדש’ שלה?” – חלף רעיון שובב במוחי.

ובבת צחוק של לעג על עצמי השלכתי את הספר שוב אל תוך מגירת השולחן.

תרפ"ג

אשה צעירה יושבת על המרפסת של הקומה העליונה של בית הקיץ הקטן שהיא גרה שם. “אשה צעירה” קוראים לה, כמובן, רק בדרך הנימוס; בבוקר, כשהיא ניגשת אל הראי, כדי לעשות את שערותיה, נשקפים לה מתוך הראי פניה, אשר רעננות הנעורים כבר אבדה מהם, ובאור הבוקר הצח היא רואה בברור את הקמטים הקטנטנים המרובים שבהם, וגם את חוטי הלובן המעטים, הנחבאים בים שערות ראשה. ובכל זאת, מה ייקָרא לאשה, שמשפחה וילדים אין לה, ואיננה טרודה בהנהגת הבית ושמלותיה קצרות ופשוטות כשמלות נערה, והיא זריזה בהליכתה ובתנועותיה, ולפעמים, בטפסה על המדרגות המובילות אל עלייתה וברידתה בהן באותה המהירות, עולה גם קולה באיזוֹ מנגינה מקוטעת – קול דק ומצפצף, כקול נערה מזמזמת לעצמה מתוך בטלה… ובכן – יהי-נא אשה צעירה.

האשה הצעירה יושבת ומסתכלת ישר אל פני העולם המשתרע לרגליה. נעים הוא העולם הזה, מסביר פנים וחביב בחינו התמים. לאורך שני עברי הדרך, הנמשכת בקו ישר מן הבית והלאה, עומדים בתי קיץ קטנים, אדומי-גג וירוקי-גג, וטובלים בירק גינותיהם. עשב צומח מבין נתיבי הדרך הרחבה ותרנגולות מטיילות עליה. ומעבר לבתים נראה קיר היער, יער אורנים עליז ורענן, כולו ספוג קרני שמש ומעלה ריח חם תחת כיפת השמיים הכחולים. גזרי העצים הדקים והגבוהים כל אחד כתורן ספינה מאדימים לאור-הצהריים וראשיהם המעובים מתנועעים לאט כמניפות ענקיות. רוח שובבה, טעונה ריחות אדמה – ריח עשבים ופרחים וחשש רענן וריח עצי האורנים והאשוחים החריף – באה בטיסה אל המרפסת, מעלעלת בדפי הספר המונח על השולחן, ומנפנפת את שערות ראשה של האשה הצעירה. והשמיים הכחולים, מלאי אור וחום, כאילו מעטפים את כל היקום באהבה ומכניסים אותו תחת כיפת-שלומם.

מה איפוא יבקש הלב עוד? שנים רבות וארוכות ישבה בין אבני הכרכים הנשרפים והמחניקים, עבדה בבתי-הספר ובספריות, בבתי-מסחר לספרים ולשכות… דללו כוחותיה, נבלו עלומיה, עָייפה חלתה… והנה באה, סוף-כל-סוף, לנוח בנאות-הקיץ במשך חודשי שמש וחום אחדים – ומה עוד תבקש לה? כי עברו החיים – לכל הפחות, חציים הגדול עבר?… דבר קטן! עוד מזהירים השמיים ויורדים גשמי הקיץ העליזים והפתאומיים, ובבוקר שורקת הרוח, ומראות אין-מספר, האחד נפלא מן השני, חולפים לעיניה בענני-הרקיע הבוערים בלהבת-השקיעה… דבר קטן, כי עברו החיים, ואיש לא ידע אנה באו. עוד נשאר הגוף הקטן, הצמא לאור ולחום ולנשימת האוויר הצח. יתחמם-נא, יתענג, ישתה כדי-שובעו ממעיין הרפואה. גם לבה שקט ושמח בחלקו כבר מזמן. רֵע נאמן יש לה, רֵע טוב ונעים, השומר את חייה בשקידת-לב ובידידות. אסירת תודה היא לו ודבוקה אליו בכל חוטי-לבה…

ובכל-זאת – גדול השעמום.

הרֵע הטוב מבקר אותה רק פעם בשבוע, כי אין ביכולתו לעזוב את עבודתו בימי-החול. וכל ימיה עוברים בבדידות גמורה. משפחות מכירים אחדות אמנם יש לה בסביבה הזאת; פנויה היא כל היום ויש ביכולתה לבקר את בתיהם כרצון נפשה. אולם… השעמום המוזר שרוי גם בכל בתי המכירים. האיש על-פי-רוב איננו נראה פה חוץ מימי-החג, ואם יבוא בשעה מאוחרת בלילה אחרי גמר העבודה התמידית, אין לו שום חפץ מלבד להתמתח בערסוֹל או על-פני הדשא ולישון עד לשוֹבע. האשה, הנשארת לבדה ומחכה לבוא בעלה בערב, טרודה במטבח: מבשלת, דואגת להשגת צרכי האוכל, מצווה וגוערת במשרתת ובילדיה. והילדים – כי לכל זוג וזוג, אף הצעיר ביותר, יש תינוק שלו – הילדים בוכים וצועקים, מכעיסים את אִמם ומתגָרים איש באחיו; נרגזים הם תמיד מעקיצות היתושים המרובים במקום הזה… מה לעשות – כנראה, כך הוא דרך החיים, כי “בזיעת-אפך תאכל לחם…”

בבוקר היא יוצאת לטייל לאור השמש הנעים, בטרם תעָשינה לוהטות וכבדות מנשוא. היא הולכת לבדה לאורך גדרות הגנים, בדרכה אל היער, ומבטת במבטה הצעיר, שנשאר לה עוד מימי עלומיה, אל הבריות הנפגשות לה בדרך. ואלה הן: עיזים, הקשורות אל יִתדות-הגדר בחבל ארוך, שבעליהן השאירון פה לרעות; תרנגולות ואווזים, ולפעמים גם חתול תועה או כלב. הזדמנות שכזאת מוצלחת היא בעיניה ומעניינת אותה: עם אלה אפשר לשוחח קצת, לקחת את החתול בין הזרועות, לחבקו ולהחליק את עורו. לשכנים יש כלב גדול שחור ובא-בימים, ושמו “צועני”. בעלת הבית מספרת עליו נפלאות: כי חכם הוא עד לבלי שַׁעֵר, ואפשר לדבר אתוֹ ולצוות לו בדברים ממש כאת בן האדם – את הכל הוא מבין. פעם אחת בערב, בשובה מטיולה, ישבה על הספסל על-יד פתח הגינה שלהם, שמה את ידה על ראש “צועני”, היושב סמוך לה, והחליקה את שערותיו ואמרה:

– שמע-נא, “צועני”, אומרים שאפשר לדבר אתך ואתה מבין את הכל. האמת? התבין את דברי אם אשוחח אתך?

ו“צועני” פיהק ארוכות והוציא את לשונו האדומה מפיו; כישכש בזנבו והביט אל פניה בעיניו הטובות והפיקחות, כאומר:

– הן יודעת אַת כי אין לנו שפת דיבור משותפת – מה איפוא תדברי דברים בטלים?

היום נטה לערוב. דימדומי הערב יורדים אט על הארץ ופני העולם משתנים. כחצי-שעה לפני זה היו כל מרחבי שדות התבואה הנראים לה מחלון חדרה, מן הצד השני של הבית, שטופים בזרמי-זהב, זהב ירקרק נפלא, אשר לא תחזינה עיני אדם בשעה אחרת. ועכשיו כבר נדעכו האורות ונטשטשו הצבעים, והשדמות רחבות הידיים רובצות דומם, ירקרקות-אפורות; היערים הרחוקים אשר מעבר להן, הנראים כחולים בעוד יום, עכשיו נתכסו כולם בצעיף ערפלי הערב וכמעט שנעלמו מן העין. רק הנוצות הלבנות של הענן, העומד לבדד במרומי הרקיע, בערות עדיין בבּבוּאוֹת אש השקיעה, והן אדמדמות חוורוורות, ומראיהן כמראה צֶדֶף. לאט לאט כבים גם אורות השמיים, והעולם הולך ומתקדר, הולך ומתכווץ…

היא צועדת לאיטה לאורך מעונה הקטן, מן הכותל שבו החלון ועד מעקה המרפסת. שקט הערב חודר אל תוך ביתה וגם אל תוך לבה. שתי תרזות הגינה, המעלות את ראשיהן סמוך למרפסת, עומדות מחרישות, לא ינוע עלה ובד. בשתיקת הערב העמוקה נעשים ברורים וצלולים ביותר כל הצלילים המעטים, המגיעים הנה מן הבתים הסמוכים: נביחת כלב, געיית פרה, שאון הפתחים הנסגרים בכוח… בבית שכנים ישבו לאכול את סעודת הערב והקולות עולים בעד האוויר המחריש מוצקים ובודדים, עד שתישָׁמע כל מילה ומילה בבירור. אך עוד מעט – וצלילים חדשים נכנסים אל תוך השתיקה וכובשים אותה לאט-לאט. בראשונה רפים הם ואי-ברורים, אך הנה הם הולכים ומתגברים, שוטפים כזרם מים כבירים על כנפי רוח הערב שאינו מורגש, ושוב הולכים ורפים ומתרחקים… ב“קלוּבּ”, הרחוק מפה כמהלך רבע שעה, אשר שם מתאספים מדי ערב בערב בני הנוער ומיטב החברה המקומית, התחילה התזמורת הצבאית מנגנת את נגינות המחול שלה.

מי יודע אם יש עוד בעולם דבר יותר נוּגה ומקסים, התוקף את הלב ומרווהוּ מתיקות געגועים דוממים, מאלה קולות הנגינה, הנשמעים מרחוק בערב קיץ שָׁקט, בתוך האוויר הצח העומד בלי נוע… העוּגב פורט את נגינתו במתינות ובלי חיפזון, ונדמו שהוא בוכה וקובל קובלנה חרישית וקורא ללב כל היקום להשתתף בה. והחצוצרות הגדולות תוקעות מעת לעת ומריעות את תרועתן, בחינת הקול הגס ומלא הבטחון של שעמום החיים בכבודו ובעצמו… היא כבר הסכינה לשמוע את קול תלונת לבה ושעמומה זה, והיא שואפת אותו במלוא נפשה ומתענגת עליו. מנגנים עכשיו איזה ולס ישן, מתוק עד לזרא ונוגה עד לדמעות… בשעה זו כל נערות הסביבה, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה, נערות בהירות עיניים וחצופות, מתאספות שם ומרקדות עד כדי אפיסת הכוח בנעליהן הלבנות, המצוחצחות בגיר. לה אין נעלים לבנות… ואם להגיד את האמת, אין לה שום חפץ בהן: הן אחת ההנאות היותר גדולות בשבילה היא, ללכת ברגליים יחפות על-פני שבילי היער המכוסים מחטי-אשתקד החמוֹת והדוקרות… ולרקוד לא למדה גם בנעוריה. ואף-על-פי-כן, גם היא נרגשת ממתיקות הולס הישן והיא סופגת את הסם הערֵב בכל חושי נפשה, בשעה שהיא צועדת לבדה הנה והנה.

שעה קלה עמדה על-יד המעקה והקשיבה לקולות הרחוקים.

והנה, קול אחר, קרוב יותר, מתלכד בצלילי הנגינה ומלווה אותם. הוא מגיע אליה מלמטה, מן הגינה – קול גבר רפה וחרד במקצת, ואף-על-פי-כן נעים ונכון. היא יודעת מי הוא המזמר הנסתר מעיניה, כי בערב בערב תשמע את קולו העונה כהד חלש לקולות התזמורת… בן בעלת הבית הוא, צעיר כבן עשרים. לפני כשני חודשים חלה במחלה מסוכנת וקשה, ועכשיו התחיל לשוב לאיתנו; כל הימים הוא מבלה על המרפסת או בצל אילנות הגינה, שוכב למחצה על-גבי כיסא מתקפל ונהנה מן הבטלה ומבריאותו השבה אליו לאט-לאט. בהיותו בקו הבריאות – סיפרה לה אמו – היה העליז בכל בחורי המקום, השתתף תמיד בהצגות של חובבי-האמנות המקומיים, יצא במחולות עם העלמות ב“קלוּבּ” ונחשב לכובש-לבבות ידוע. פניו, שראתה פעמים אחדות בעוברה עליו, חיוורים עדיין ורזים מאוד, ועיניו חולמות-נוּגוֹת ועוד נשמר בהן דבר-מה מאותו המבט הרחוק והזר, מבטו של אדם אשר עוד מעט והיה מעֵבר לגבול החיים… גם עכשיו הוא שוכב שם על כיסאו פרקדן ובטל, וכמוה גם הוא מקשיב לבכיית הקולות הרחוקים ושׁוֹנֶה אחריהם בקולו הנמוך והעגום.

האשה הצעירה שולבת את ידיה מאחורי ראשה ומרימה את פניה כלפי אור השמיים החיוור והרך. שעת השקט, שעת געגועים וחזיונות בטלה, כובשת אותה בכל תקופה. לא תעצור עוד את זרם רעיונות השווא, העולים ובוקעים אי-מזה מתוך דמיונה הנלאה. על יום סתיו היא חושבת, יום בהיר וקריר, כולו זהב ותכלת מרטטים, ורוח עצֶבָה, רוח הפרידה, מנשבת על פני היקום… היא עוזבת את מעון הקיץ שלה, נפרדת מבעלת הבית הזקנה ומבנָה. משתקשקים אופני העגלה, והבית הקטן הולך ומתמעט ונעלם מעיניה. הצעיר גבה הקומה (גם את זה הספיקה לראות כי גבה קומה הוא) עומד על-יד הפתח ומלוה אותה במבטו הארוך, האחרון… כי בכל ימי הקיץ, ימי רפיון ובטלה אנוסה, אהב אותה אהבת סתרים, והיא לא ידעה ולא חשה בדבר. בשובו מארצות החידלון, שכמעט צלל בהן, נמאסו עליו כל חייו הקודמים, חיי בריאותו עליזוּת והוללות גסה, וכלתה נפשו אליה – אל העדינה והצנועה, אל השתקנית והזרה ואי-המובנה. את גיזרתה הדקה אהב ואת פסיעותיה הקלות ואת קולה הרך, הנשמע לו לפעמים רחוקות ממרומי העלייה, כממרום השמיים. בלילות – נדודים, בהיותו עייף וסובל מלֵאוּת יומו הארוך והמשעמם, הָגה בה וישתקע בחלומות שווא מתוקים ומכאיבים, חלומות אהבה ללא תקווה; וגם שירים חיבר לכבודה, ראשית פרי עטו הצעיר, שירים תמימים ונלהבים, שירי נעורים אמיתיים…

נפסקו קולות הנגינה, אך הקול הנמוך המלווה אותם אֵיחַר להפסיק את זימרתו, ורגעים אחדים רעדו צליליו בשתיקת האוויר, חרדים ודלים. עוד רגע – ונשתתקו גם הם, והאשה הצעירה עומדת לבדה בדממה הגדולה, ופניה אל שמי הלילה. אז היא מגחכת ונושכת את שפתה התחתונה וגוערת בעצמה מתוך לעג קל ונלאה:

– פתיה! עוד פעם השתקעת בהבלי-הבלים אלה? המעט לך, כי אוהבך הרוח וישָׂאך על כפיו, וישָׁקך השמש בקרניו המלפפות?

עוד שפתיה מתעקמות מתוך גיחוך של לעג זה, ודבר-מה כבר מתחיל מתרחש בתוך דמיונה וחוזר בעקשנות מוזרה:

– כן! וגם שירים כתב לרוב ויפים היו השירים, לא ככל אלה הנדפסים בשבועונים ובירחונים, המשעממים והנמאסים. שירי תאווה ויסורי תאווה מקוריים, שירי נוער ועוֹז לוהטים וכובשים את לב הקרוא אך יקרא את השורה הראשונה…

מדי פעם בפעם נלחם בעצמו והחליט בלבו, כי עליו לדבר אִתה ולגלות לה את סוד יסוריו – ויהי מה! את השירים, לכל הפחות, מוכרח הוא להראות לה – כאילו בדרך אגב. ופעם בפעם לקח את המחברת, הסתירה תחת הכרים אשר על כיסאו, וחיכה עד שתעבור על פניו. אולם כיוון ששמע מרחוק את קול פסיעותיה והרגיש בגישתה – פג רוחו ולבו התחיל הולם בכבדות ולשונו נאלמה בפיו. אף לא מצא עוז וכוח בלבו לברכה בברכת שלום, ורק הרכין את ראשו בשתיקה, ופניו החווירו כפני מת… ובלילה, בבדידות חדרו, התהפך בלי שֵׁינה מצד אל צד ובכה תמרורים מתוך רחמים על עצמו ועל חולשתו…

רד הלילה והדממה עמקה עוד יותר. פתאום התפרצו אל תוכה והפריעוה שנית צלילי המנגינה הרחוקה, אך הפעם חזקים משהיו ועליזים-נחפזים; איזו נגינת ריקוד חדישה… לקול העוגב אבדה כל מתיקות עצבותו, וצליליו מקפצים-מרקדים, כהמון ילדים שובבים בשחקם ב“אנשי-צבא”. והחצוצרות הגדולות – מה עַזוּ, מה כבדוּ תקיעותיהן הבטוחות, הפולטות אל תוך דממת העולם את פיזמונן הישן-נושן: כך! כך! כך!…

האשה הצעירה עומדת עוד רגע, נשענת אל המעקה ומקשיבה לניגון החצוף והרוקד. מבעד שאונו קולטת אוזנה רחישה קלה ודפיקה עמומה – דפיקת דלת נסגרת – הבאה מלמטה. נדמה לה שגם אנחה עייפה מגיעה לאוזניה: זהו הצעיר החולה מטפס בכבדות על המעלות ומושך את כיסאו אחריו ונאנח מתוך לאוּת.

די! עת לישון!

גם היא סוגרת את דלת חדרה אחריה.

*

עוברים הימים. ימי שמש ושרב מייגעים ומחניקים, ימי גשמים עצומים, המשקשקים על גג העלייה שעות רצופות, ימי רוח וסערה מטורפת. פרחו פרחי האֵלָה, הידיפוּ את ריחם המשכּר אל תוך חלל העולם, פרחו ונבלו. עלים כתומים נושרים מן האילנות, מסתובבים באוויר ונופלים על-פני הדשא. השמיים גבוהים וכחולים מאשר בתחילת הקיץ, ובהמיית הרוח כבר בא ומתגנב אותו הניגון העגום – ניגון הסתיו הממשמש ובא.

בבוקר היא יוצאת, כדרכה, לטייל ולהתרחץ במי הבריכה סמוֹכה; ובהתבוננה בכל המראות השכיחים – נגלים לעיניה הרבה שינויים קטנים בהם: לתרנגולות המטיילות על פני העשב כבר גדלו אפרוחיהן – ונדמה, כי גם העיזים נזדקנו ונתארכו זקניהן. “הצועני המדַבר” יושב, כדרכו, על יד פתח החצר ומפהק ומכשכש בזנבו בעצלות. לפנות ערב היא יוצאת עוד פעם מביתה והולכת אל היער האדום, הבוער באש השקיעה, צועדת לאט לאורך הנתיבים המכוסים מחטי אורן-של-אשתקד וחושבת את מחשבותיה הארוכות. בחוזרה מדרכה מזדמן לה על-פי-רוב הצעיר החולה, אשר כבר שב לבריאותו לגמרי. בערב בערב הוא הולך לטייל ולרקוד ב“קלוּבּ” ושב אל ביתו בשעה מאוחרת, אחרי חצות הלילה. הוא הולך בלוויית שתי עלמות צחקניות מבנות “הבּוּרגנים הקטנים” המקומיים, מקושטות לכבוד טיול הערב. שמלותיהן הלבנות מתנפנפות ברוח הערב הקליל ומרשרשות בעוברן על פניה. האשה הצעירה מגחכת קצת לעצמה ומוסיפה ללכת את דרכה אל חדרה הבודד, השטוף בשעה זו קרני שמש אלכסוניות ואדומות.

*

כשעה אחרי חצות הלילה עוד יושבת היא על המרפסת וקוראת בספרה לאור עששית קטנה בעלת גולה ירקרקה. בעת האחרונה התרגלה לשבת עד שעה מאוחרת בלילה, כי שנתה נודדת ממנה. רצועת אור קטנה נמשכת מן העששית והלאה, נופלת על המעקה, נוגעת בעלֵי שתי התרזות, העומדות מתחת למרפסת, ומגיעה עד לפתח הגינה הקטנה. בן בעלת הבית בשובו מן ה“קלוּבּ” רואה מרחוק את קרן האור הדקה והמזהיבה. זה עתה נפרד מבנות לווייתו הצעירות – ואם להגיד את האמת, לאחת, לצעירה והיפה שבהן, גם נשוֹק נשק בשעת הפרידה. אולם לבו איננו שמח בחלקו, ותסיסה כמוסה מתרחשת בקירבו. סוף-כל-סוף – כל “הבּוּרגניוֹת” הקטנות האלה גסות הן למדי, ולבו נלאה קצת מהן, מצחוקן הרווה ומהעוויותיהן המעוּשׂוֹת… הוא יודע כי בעוד שנה או שנתיים עליו לבוא ברית הנישואין, ואחת מהן תהיה לאשתו. ולוּגם קַטיה זו, היפה בעיניו מכולן, אשר דמות צוענית צעירה לה, שחרחורת ופראית-תאוותנית… הן כעבור שנה אחרי החתונה תהיה גם היא “בעלת בית” גמורה, טרחנית וצעקנית, ויבלו פרחי עלומיה, ותהי דומה לאחותו הבכירה, הנשואה לאיש זה כשנתיים… גם לנשק בשפתותיהן השמנות, הלחות, לחבקן ולצבוט את בשרן – מה ניקלה הדבר, ניקלה יותר מדי! תמיד מוכנות ונכנעות הן לכל רצון הגבר החושק בהן… חלומות בלתי נתפסים מתחילים תוססים במעמקי דמיונו; עולים בזכרונו ימי הבטלה הארוכים, בטרם שב כוחו אליו, והיה מוכרח לבלות כל הזמן על כיסאו. מחשבות בטלות באו אליו לרוב בעיתים האלה, מחשבות על קירבת אשה זרה ובלתי ידועה לו, מוזרה קצת בעיניו, יהירה וטהורה, אשר גם בקצה שמלתה לא יָעֵז לנגוע; מחשבות על שיחות ממושכות, על דברים שאין לו גם השגה מהם, על ישיבות דוממות זה על יד זה בשעת בין השמשות, על שכרון רגשות מחודדים ותשוקה כמוסה, שנקברה בקירבו, בטרם נתבטאה… הן צריך להיות דבר-מה בעולם, אלא שמימיו לא שמע על אודותיו ולא נפגש עמו, וגם להביע את מחשבתו ואת תשוקתו אין בכשרונו…

הוא פותח את פתח הגינה, וחריקת הצירים מפריעה את דממת הלילה. רצועת אור קטנה רובצת לרגליו על חול השביל הצר. שום תנועה, שום רישרוש קל אינו מגיע אליו מלמעלה, מן המקום שהעששית הירוקה עומדת שם, ובעלָתה השתקנית יושבת על-ידה. הוא צועד לדרכו מבלי להרים את ראשו, מבלי להעיף עין למעלה, נכנס אל תוך הבית וסוגר אחריו את הדלת.

רוח לילה עוברת פתאום אֵי מזה, מעלעלת באילנות ומעוררת קול איוושה דקה ונבהלה, נשמע קול נפילה עמום ונפסק: תפוח בָּשֵׁל נפל מן העץ. עוד מעט ויבואו ימי הבציר, כל גרי הקייטנה יעזבו את מעונותיהם ויִכלוּ ימי הקיץ הארוכים, הפנויים והשלווים, ועמם יִכלו כל הזיוֹת הבטלה, כל החלומות המשקרים, המכאיבים-המאֻשרים.

פ"א

א

מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים. וזהו המקרה: בעצם היום תפסו במרכז העיר יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. כרגע התאספו מסביב לו המון אנשים והתחילו דנים ומתווכחים ומביעים את דעתם על העניין. והעניין הוא ישן-נושן וידוע לכל אחד מקדמת-דנא: מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים מילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בדמם בשעת אפיית המצוֹת. הכל כרגיל. אמנם התוצאות היו קצת לא כמנהג העולם בזמנים אחרים ובשאר המקרים כעין זה. הן לא לחינם היתה זאת השנה החמישית ל“סדר החדש”. השוטרים פיזרו את ההמון ואסרו אחדים מן הצעקנים ביותר, וגם את הזקן האומלל הובילו לרובע המיליציה, כדי לברר את העניין. והוברר: הילד המת הוא ילד יהודי, בן להורים עניים מאוד, שלא הספיק להם הכסף כדי לעשות לבנם הלווייה כפי הדין; והזקן מחוסר העבודה הסכים בעד תשלום פרוטות אחדות, להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי; וישׂם אותה בשק ויטען על שכמו וילך לו… בעוד ימים אחדים בא העניין לפני המשפט והיה המשפט הזה חזיון מעניין ומבדח עד מאוד: כל-כך נבזים ומגוחכים היו לאור היום, בסביבת בית המשפט הרצינית, כל אותם הנאשמים שניסו להיות ולהקים מקברו את המת העתיק – עניין עלילת הדם. הדבר נגמר בשלום, והעיר שקטה ודעת כל אחד היתה נוחה מן התוצאות…

ואולם היא, מַנְיָה ליבּין, "עלמה סובייטית ואחת מאלף עלמות כמוה, הולכת עכשיו למקום מישׂרתה, כדרכה מדי בוקר בבוקרו, ורוחה עכור ומדוכא. גם שמש האביב הועם בשמיים, ולשמיים עצמם חסר צבע וזוהר; אבק מחניק ממלא את האוויר, ואופני העגלות מקשקשים בקול רם פי-שניים, והעוברים והשבים בדרך כולם כל-כך שפלים ונבזים, ואם אחד מהם נוגע בה בעוברו על פניה, היא מתכווצת כולה מתוך גועל-נפש.

ונדמה לה כי ככה יהיה תמיד, לכל העתיד לבוא!

היא הולכת ומתקרבת לאותו הבניין ששם עליה לבלות את שש שעות עבודתה, ומתוך אותו גועל-נפש נלאה היא צופה לכל הדברים המחכים לה שם. תשב על-יד השולחן הישן מכוסה בד ירוק בלה ומלוכלך בכתמי-דיו מרובים, וממולה מן הצד השני – “עלמה סובייטית” שנייה, אַניה שמה. היא בת כומר כפרי, פניה סגלגלים ומנומרים מרוב בהרות-שמש, שערותיה צהובות ותמיד פרועות במקצת. עד היום לא אבד לפניה ולגופה הגוץ מראה הבריאות והשמנוּת שהביאה אתה מן הכפר, אשר שם היתה אוכלת לשובעה. שתיהן יושבות דומם ומחריקות בעטים על הניר, ומדפדפות בניירות גדולים וקטנים; וברגעי הפנאי, בעת שהמנהלת יוצאת מן החדר, כל אחת פותחת בחפזון ובחשאי את מגירת שולחנה. מַניה מוציאה משם ספר בלה וקרוע, מניחה אותו על ברכיה ומתעמקת בקריאה; ואַניה פורסת חתיכות-חתיכות מפרוסת הלחם המונחת במגירה ולועסת אותן ללא תיאבון, מתוך שעמום. ובשעה שהיא מעיפה את עיניה אל פניה של מַניה ופוגשת את מבטה, צל מרפרף ועובר בעיניה ועל שפתיה השמנות, צל הרגשה רגילה ומשעממת אפילו לה עצמה: “יהודיה!”.

לכל זה התרגלה מַניה מכבר, כשם שהתרגלה ללכת בנעליים קרועות ולעמוד בתוֹר לפני פתח בית האוכל, עד שתקבל את קערת המרק שלה; כשם שהתרגלה לגרור אחריה עגלת-חורף טעונת עצים רטובים ולעלות עמהם אל הקומה השלישית על פני מדרגות מזוהמות וחלקלקות; ועוד להרבה, הרבה דברים… בכל בוקר נראה לה היום הנמשך לפניה ארוך ושומם, דומה למדבר חולות; רגש האריכות והריקנות הזאת כבר חדל להפחיד אותה. אמנם, יש בתוך חולות המדבר גם נאוֹת דשא אחדוֹת. לפעמים הספר הבלה הנקרא בחשאי לוקח את לבה ומושכה אחריו לעולם הדמיונות הנפלא; לפעמים – פשוט – בשעת צאתה מן המשרד השמיים בהירים וצוהלים, העצים הדקים אשר במגרש עומדים רעננים בלבוש עליהם החדשים, והלב נרגע פתאום ושוכח את כל דאגותיו. ובערב… הערב היה תמיד בשבילה זמן המנוח מכל רוגז וטיפלוּת היום, הזמן שאליו צפתה בכל נפשה. אולם היום, עצם הרעיון הזה – על דבר שעות הערב – רק מכפיל את הרגש המדכא ונוטל את שארית החדווה והאומץ שנשמרו עוד בלב. היום אין לה אף פינה אחת ירוקה בתוך מדבר החולות; גם קרן אור אחת לא תיפול על השולחן המזוהם, גם דפי הספר לא יועילו נגד השעמום והמשא המוטל על לבה. אין ללב מרפא מצערו הכמוס, ואין עוד מפלט מן המבט הזדוני של עיני אַניה הבולטות, מעקימת שפתיה המרעימה, הקוראת בלי קול: “יהודיה!”…

כי אמש אירע לה דבר קטן קטן וחסר-ערך לגמרי, דווקא באותן שעות הערב הנעימות, בחדרה של וירה חברתה. גם חידוש לא היה בו, בדבר הקטנטן הזה, ובכל זאת – הועם השמש ודעך גם האור החביב של מנוחת הערבּיים בסביבה הנעימה; כאילו מחיצה הבדילה בינה ובין חברתה, ובכל כל אנשי עולמה. כנראה, הדבר הקטן היה הטיפה האחרונה שהגדישה את הסאה וקשה לשכוח אותו. ויש דברים שגם אסור לשכחם…

ב

מַניה נולדה במוסקבה, ובה עברו שנות ילדותה ולימודיה. הוריה היו יהודים. למרות זה, גם משנות ילדותה הראשונות לא נשאר לה זכר כלשהו של רוח או “ריח” מיוחד בבית הוריה, רוח שיש בו נשיבת לאומיות כלשהי. בהיותה ילדה קטנה, בת חמש-שש שנים, כבר התרגלה לחכות בקוצר-רוח, יחד עם בנות גילה הנוצריות, לחג-הלידה, לאילן הנהדר שבוא מפארים חג זה. האילן אמנם הובא מן השוק, ירוק ורענן, מעלה ריח יער חריף והקטנים – מַניה ואחֶיה – קישטו את ענפיו בהרבה צעצועים נחמדים: שלשלאות נייר מגוונות, אגוזים מצופי אבקת כסף וזהב, וגם נרות קטנים צבעוניים. האב, הטרוד ושקוע בעסקי מסחרו, והאם הצעירה, החולנית, לא יכלו למנוע מבניהם את השמחה הגדולה הזאת; והקטנים לא עלה על דעתם לשאול לפירוש החג – לשם מה מקשטים את האילן ומדליקים עליו את הנרות: ידוע היה להם, כביכול, מיום הולדתם, כי החג הזה – חג הילדים הוא בכל העולם, ורק בשבילם נברא.

האֵם הצעירה מתה כאשר מלאו למַניה שמונה שנים. האב, הסוחר האמיד, אשר השתקע במוסקבה עוד לפני שנים, הטרוד והנחפז תמיד, לא השפיע כלל על בניו. בעצמו ידוֹעַ ידע כי יהודי הוא, והרגיש את התוצאות המרובות הכרוכות בזה. אולם לא היה את לבו לנטוע את הידיעה בלבּות הילדים, להעמיס על שכמם את המשא המשונה והמפריע ששמו יהדוּת. והעיקר – לא היה לו פנאי. האומנת הגרמניה אשר השגיחה על מניה מילאה את תפקידה בשקידה ובדייקנות, לימדה את הילדה ראשית קריאה, כתיבה וחשבון, טיילה עמה, ועל שאלותיה השיבה בבת-צחוק שלווה ומוותרת. תשובתה היתה ברורה ובלתי מוכחשת:

“חכי-נא עד שתגדלי, ואז תדעי את הכל”.

“הכל” אמנם נודע לה אחר-כך. כשהתחילה ללמוד בבית הספר. שם נפגשה עם קבוצת נערות רוסיות מכל הסוגים. היו ביניהן אחדות אשר עוד בטרם נכנסו לגימנסיה הספיקו לקבל מפי הוריהן ולספוג אל תוֹכן את הידיעות הרגילות בנוגע ל“יהודים”. בלי משים ומאליהן התעוררו אי-אילו שאלות מסובכות, שאלות ההבדל בין “שלנו” ו“שלהם”, ולאט-לאט, בה במידה שגדלו הנערות, נעשו השאלות יותר תכופות ולפעמים גם מעליבות. אז התעורר בלבה של מניה חפץ בלתי-מנוצח להיפטר ממשא ההבדל הזה, המרגיז והמשפיל, והתחילה בעצמה לחפש את פתרון השאלות האלו. הדבר המשונה ששמוֹ “יהדות” היה גם לה זר לא פחות מאשר לחברותיה הנוצריות; כמו לאלו, כן גם לה לא היה שום מושג ברור ומוחלט ממנו. בכל תוקף נפשה הצעירה, אשר רק התחילו להתעורר בה כוחות המחשבה, השתדלה לחדור אל העולם “שלה” המיסתורי, ובלבד שתדע מה עליה לענות לשאלות המלגלגות ולרמזים הבלתי-נעימים היוצאים לפעמים מפי הצעירות, בכוונה או שלא בכוונה. בכל הספרים הנמצאים תחת ידה, גם בספרי לימוד, חקרה וחיפשה אחרי כל רמז קל לתולדות העם היהודי, לחייו ולמהותו. גם לאביה פנתה בשאלות פעמים אחדות. הלז הביט אליה בתימהון גלוי ובאי-רצון סתום, והתפלא בלבּוֹ: “זה מניין לה”? תשובותיו היו על-פי רוב קצרות וכלליות למדי, ולא הניחו את דעתה. הידיעות שקיבלה מתוך הקריאה היו גם כן מקוטעות ומקריות, וסותרות זו את זו. עד מהרה נתייגעה מן החקירות האלה ללא תועלת והשלימה עם גורלה; החליטה להשתיק את התסיסה שבלבּה ולעצום את עיניה מפני כל סימני השנאה הכמוסה ולבלי לשים לב לכל כונה מעליבה שתרגיש בדברי החברוֹת. אמנם רובן היו נערות טובות, לפי דעתה של מַניה: התייחסו אליה כאל אחת משלהן, ולאלה המועטות שהיתה להן נטיה לקנטרה ולהרגיזה לרגלי יהדותה, ענוּ מתוך צחוק של הגנה מחבבת:

• הניחו לה למַניה. מי אמר לכן, כי יהודיה היא? מוסקבאית אמיתית היא, מוסקבאית מלידה ומבטן. ואם הוריה היו יהודים – האם היא אשמה בזה?

מניה הסתפקה על-כורחה בחצי-בטחון זה, ובאמת כמעט ששכחה את הדבר המטריד, המבדיל בינה ובין חברותיה, את דבר יהדותה.

רק פעם הכירה שוב, וביתר עוז את מצב הרוח המכאיב, את צער הספקות והניגודים שאין מוצא מהם. זה היה בשנת לימודיה האחרונה – שנת משפט בייליס. המהומה הגדולה השולטת מחוץ לכותלי בית הספר השפיעה גם על מוחות הצעירות הבּוגרות-למחצה; אי-אפשר היה להימלט מן הדיבורים והוויכוחים הנלהבים אשר התעוררו פעם בפעם בקרב התלמידות. היו ביניהן גם “רוסיות אמיתיות” כאלה, אשר לא בושו ולא נכלמו לחוות את דעתן הנמרצה בעניין עלילת הדם, גם בפני היהודיות המועטות שבבית הספר. ואלה – היהודיות – הכירות את חולשתן ומיעוט מספרן. ועל-פי-רוב נמלטו ונחבאו מפני המעליבות, או קידמו את פניהן בקלות-ראש מעושה ובכעס חסר-אונים. רוח שנאה ואכזריות עברה בקרב הצעירות; גם הטובות שבטובות נשתנו לרעה. לעיתים קרובות הרגישה בהן מַניה, שבגישתה אליהן היו משפילות את הקול ובאות במבוכה; קטעי דברים נלחשים הגיעו לאוזניה, מבטים נשלחו אל פניה מן הצד, והרגישה כאילו בקורי עכביש דקים המקיפים אותה מכל הצדדים, קורי שנאה נסתרה ובלתי-נתפסת…

היו שבועות וחדשים של התרגזוּת עצבים קשה מנשוא. בלילות קדחת אחזתה מדי העלותה על זכרונה את יום המחר עם כל הנלווה והנגרר אחריו. לפעמים כבשה את פניה בכר ופרצה בבכיה חטופה מתוך כאב ועלבון. חזרו ועברו במוחה כל הספקות והפיקפוקים הישנים, והפעם הביאו אתם עוד יותר צער ופחד. הרגש הרגישה כי את כל האמת הנחוצה אין היא יודעת ולא תדע, כי אין לה להתקרב אליה אף מעט… לשווא חיפשה וחקרה בזיכרונותיה אחרי ורמז מציל ומאמץ את הלב; עלילת דם – חג הפסח – מצות – הדת היהודית בכלל – כל אלה היו בשבילה כארץ לא-נודעת. מורה-דרך לא מצאה לה והרגישה שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליה. פחד היה בקירבה, ומבחוץ סבבו אותה התנכרוּת ורוח שנאה עיוורת. חוץ ממנה, היתה במחלקתה רק תלמידה אחת מבנות היהודים, ואליה לא העיזה מניה לגשת ולשאול את פיה – אולי תקבל ממנה תשובה ופתרון לשאלה הנוראה, המעיקה על לבה… הצעירה הזאת היתה תמיד פרושה מחברותיה, שתקנית ויהירה בדרכיה; ידעו עליה, כי היא עומדת ברשות עצמה, מרבה לקרוא בספרים “רציניים”, כי יש לה יחס לחברת איזה צעירים וצעירות מחוץ לבית הספר, ובגלל כל הדברים האלה יצאה עליה דעה במחלקה, כי היא “בּוּנדאית”. בימים ההם נתפשטה השמועה, ש“הבּוּנדאית” הבטיחה הבטחה נמרצה לסטור על לחי כל אחת אשר תעֵז לגשת אליה ולהרגיזה בתעלולי שטות… מניה יראה מפניה: כיצד תיגש לזו בשאלתה התמימה – הלא גם היא תהיה בעיניה כאחת המעלילות הללו?

אין לדעת מה היה יכול להיות הסוף של המצב המשונה, ומה היתה השפעתו על עולמה הפנימי של מניה, אילמלא נגמר ככל הדברים – בדרך הטבע וקצת במקרה. המקרה המוצלח הזמין על דרכה תלמידה אחת, בת משפחת משכילים ידועה, צעירה שקטה ומתבודדת, אשר הירבתה גם היא בקריאה ונחשבה בין החברות ללמדנית גדולה. בראותה פעם את מַניה מרוגזה ואומללה ביותר מחמת עירבוביית מחשבותיה וההתרחקוּת האנוסה שבינה ובין החברות, חמל עליה לב הצעירה הטובה וניגשה אליה ודיברה אל לבה. אמרה לה אי-אלו פסוקים מן המקובלים בפי המשכילים על אותו העניין “הארור”, דיברה עליו בפשטות גמורה ובלי העלמוֹת, מה שהשפיע הרבה על רוחה הנסער של מַניה. לבסוף יעצה לה הצעירה שתקרא את הספר הידוע מאת כווֹלסוֹן על עניין עלילת הדם. מניה קראה – ולבה נרגע ושמח בקירבה. עכשיו כבר תדע מה לענות לתעלולי הטיפשוּת האלו! כבר נראה לה בדמיונה, איך היא נכנסת אל חוג חברותיה בראש זקוף ובתשובה גאה על שפתיה. אמנם, במציאות לא היה הדבר דווקא כמו בדמיונה. ל“ראש הזקוף” לא היתה הזדמנות כלל, וגם לדבר על הספר לא העֵזה מניה אלא עם צעירות אחדות מן “הטובות שבטובות” הן קיבלו את סיפוריה מתוך חצי-אמונה, אך לא סתרו את דבריה בגלוי, וגם התבדחו קצת יחד אתה על המצאות “המשונות” ו“המגוחכות” של בעלי העלילות המובאות בספר. בינתיים גם נגמר המשפט, ולאט לאט גברו הנטיות הטבעיות והעניינים הרגילים על מוחות הצעירות, שלא היו עדיין מסוגלים לטפל בשאלות החמורות כמו שאלת הגזעים וכדומה; וחיי בית הספר שבו לזירמם הקודם, השקט, והעולם שב למנוחתו.

ג

אחרי הסופה הזאת שעברה עליה בראשית ימי נעוריה, לא היו עוד בחיי מַניה מקרים מעין זה. בגמר לימודיה בגימנסיה, נכנסה אל הקורסים, ושם לא נמצאה, כמו לפנים במחלקתה, בין חברה קטנה ונקשרת בקשר חברוּת חזק של בנות גילה המתלמדוֹת, הבאות בסביבה אחת בזמן לימודיהן, היו הרבה יותר שונות זו מזו, וגם זרות ומרוחקות זו מזו. ואולי יותר מכל הורגשה הזרות והנוכריות הזאת כשנפגשה ובאה במשא ומתן ארעי עם בנות-עמה דווקא, עם היהודיות שהיו מרובות למדי בקורסים. רובן היו בנות עיירות ה“תחום”. כל-כך שונות ממנה בכל – בחינוכן ובזכרונות עברן שהביאו אתן מן הבית, וגם במהלך חייהן ובמעשיהן ובשאיפותיהן של עכשיו. לפיכך השתדלה תמיד להיספח עד כמה שאפשר לחברת מתלמדות אחדות נוצריות, כמוה ילידות הכרך וחניכות בתי הספר המקומיים; ואמנם, בשנים האלה הרגישה את עצמה אך ורק “מוסקבאית מלידה ומבטן”, כמו שהיו אומרות עליה לפנים חברותיה בגימנסיה.

עוד מעט ונעשתה לנוצריה גמורה – אלא שלא עלה על דעתה להמיר את הדת. אפשר שבסתר לבה הרגישה שלא כדאי; אולם בינה לבין עצמה הסבירה את הדבר בזה שאיננה “דתית” כלל, ואין לה חפץ להתעסק בדברים כאלה. סוף-כל-סוף, אפשר לחיות גם עם הכתם הבלתי-נראה לעין ששמו יהדוּת. היתה לה אמונה חזקה, כי האנשים ה“מפותחים”, המשכילים האמיתיים, תמיד יודעים להתנהג כהוגן, ולעולם לא ירשו לעצמם להראות אף במשהו את שארית רגש הבחילה המוזר, הנשמר, אולי, גם בסתר נפשם…

אז התחילו שנות המלחמה והמהומות שאחריה. כל סדר החיים נשתנה ונהפך, ולא היה פנאי להתעמק בשאלות החמורות וגם להתעניין בהן. מאורעות העולם העלימו מן העין לזמן-מה את המאורעות הקטנים שבחיי הפרט; בקרוב הגיעה תקופת הרעב והמצוֹר, וכל הכוחות התרכזו בהתאמצות אחת: לקיים את הנפש ולהשיג את לחם-היום. בו-בזמן נהוותה גם המהפכה הפוליטית וביטלה את כל ההגבלות החיצוניות בחיי היהודים, ונדמה, כי על-ידי-כך נתבטלו גם כל “השאלות הארורות”. גם חייה של מניה, כמובן, התרכזו בתקופה ההיא בהתאמצות אחת: להגן על עצמה ולהימלט מפני סכנת רעב וחידלון. מצבה היה קשה, כי בעת ההיא אביה כבר לא היה בחיים, ושני אחיה עזבו את הבית ונתגלגלו למקומות שונים, ולא היתה לה שום עזרה ותמיכה מהם. בכל זאת, מן המיצר של השנים הנוראות יצאה בשלום – “עלמה סובייטית” הגונה, המפרנסת את עצמה וכמעט ששמחה בחלקה. השנים הכי קשות נשארו מאחוריה, החיים התחילו לאט-לאט לשוב לצורתם הקודמת; לה היה עוד צורך לרדוף אחרי מוכרי-הלחם בסימטאות מזוהמות על-יד השוק או בפינות אפלות תחת שערי הבתים – גם לחם, גם פרפראות וממתקים ועוד הרבה דברים נמכרו עכשיו בגלוי, באין מפריע. בשעה ארבע, בצאתה מן המשרד, לא עוד היה עליה למהר למסעדת הסטודנטים ושם לעמוד בתור הארוך עד שמשרתת מסואבה וזועפת תתחוב בידה קערת בדיל רטובה ופרוסת לחם קטנטנה. לפני חצי-שנה מצאה לה, בעזרת מכיריה, שיעור, אשר בעדו קיבלה ארוחת צהריים בכל יום ויום. אחרי השיעור שבה לחדרה הצר והאפל למחצה; ואולם גם הוא קיבל עכשיו צורה יותר נאה וכאילו נעשה קצת יותר מרווח, מכיוון שהוצא ממנו תנור הברזל – זה האוייב האכזר של ימי החורף, המעלה עשן והמרעיל את החיים. הן כבר באו ימות האביב, ובלבה של מניה היתה הכרה כמוסה, אבל בטוחה, שגם האביב הזה לא ידָמה לאלה שעברו: הוּרווח קצת בחיים, ועל-ידי-כך הוּרווח והוקל גם לרוחות בני האדם, והם נעשו יותר קלים ולבביים ביחסיהם ויותר נוחים לבריות…

אחרי שובה מן השיעור, לפנות ערב, נחה מַניה שעה קלה בחדרה וטיפלה בצרכי ביתה המועטים. אז, כשהיום פנה לערוב והחדר החשיך, ידעה: עֵת לרחוץ את פניה, לתקן תסרוקתה ולקשט משהו את תלבושתה, ולצאת מן הבית. כל הדברים האלה הקטנים היו נעימים לה ונעשו ביתר זריזות ונחת רוח. הלא אל וירה חברתה היא הולכת תיכף, לבלות אצלה את שעות הערב, כמו שהורגלה לעשות מדי יום ביומו זה כשנתיים.

את וירה חשבה מניה לחברתה היחידה והכי קרובה. אמנם, התוודעה אליה, כמו אל רוב צעירות אחרות, סתם במשרד אחד ששם עבדו יחד. אבל יחסה של וירה אליה היה לא כיחס כל אחת ואחת: יותר לבבי, מתוך השתתפות ודאגה, כמעט אימהי. גם וירה היתה ילידת מוסקבה, כמו מניה, ועד היום נשמר לה חוג גדול של מכרים עוד משכבר הימים. כולם היו מסוג האינטליגנציה – רופאים ורופאות, מורי בית ספר, מתלמדים ומתלמדות, ורבים מהם התאספו אצלה מדי ערב בערב בחדרה הנוח והנאה, אשר גם עכשיו עלה בידה לסגל לו מראה של נקיון וביתיות נעימה וגם יופי משהו. היא עבדה כעת בתור חובשת ומלבד פרנסה הגונה קיבלה עוד צרכי אוכל לרוב, ועל-ידי-כך היתה לה הזדמנות לעתים תקופות להקל את חיי מניה ולעזור לה בדברים קטנים. בשנים האחרונות היה חדרה של וירה בשביל מניה מפלט בעת כל צרה וכל דאגה, ותמיד מצאה שם נחמה ומנוחה לנפשה. גם חוג מכריה של וירה היה נעים לה למדי, ולא הרגישה עוד את עצמה בודדה ועזובה בין האנשים, כמו שהיה לפעמים השנים קודמות.

על זה שמַניה יהודיה – לא דיברו ובוודאי גם לא חשבו בחברה הזאת. רק לעיתים רחוקות מאוד, בשעת שיחת חברות בהיותה יחידה עם וירה, נגעו דרך אגב גם בעניין הזה. דעותיה של וירה בנידון זה היו פשוטות וברורות מאוד. די לו לאיש להיות “בן-אדם הגון” ולהיפטר מן הדעות הקדומות והאמונות הגסות של המון – והכל על מקומו יבוא בשלום. בזמן עבודתה במקומות שונים ברוסיה נזדמנה וירה הרבה גם עם יהודים, ומכולם קיבלה רושם אחד: כי תכלית חפצם ועיקר תשוקתם היא שיישָׁכח לעולם ולא יורגש עוד שהם יהודים. ובכן, אם אלה בעצם רוצים שלא תראה עין זרה שום הבדל ביניהם ובין שאר הבריות – מה יש לעשות אם לא למלא את חפצם?

בכל זאת, פעם התוודתה וירה בפני מניה מתוך חיוך מלבב ומתנצל במקצת, כי אמנם אין לה חיבה יתירה לאומה הזאת המשונה, שאינה נותנת מנוחה לא לעצמה ולא אחרים, והכל – לפי דעתה – על לא דבר. וככה אמרה בצחוק:

• סוף-כל-סוף, אינני מבינה, מהו כל הרעש? מכל צד שאתה פונה לשם, שומע אתה: “יהודים”… אלה מחייבים ואלה מזכים, ואלה מתווכחים סתם, אבל תמיד, בכל פעם שמגיע העניין עד ליהודים, הנך מרגיש את עצמך במצב בלתי-נוח ובלתי-טבעי, כאילו נגעת בדבר שלא כדרך הנימוס… הדבר כל-כך מרגיז! ואני חושבת שגם היהודים בעצמם אשמים בדבר הזה, ולא מעט. אם כל-כך גדולה שאיפתם להיות ככל בני האדם ולא להצטיין ביניהם, למה אינם יכולים לעצמם לשכוח אף לרגע את יהדותם, לבלי להדגיש אותה, כפי שאתה רואה פעם בפעם? אני חושבת שהרבה יותר טוב היה גם להם גם לנו, אילו ישבו במנוחה ולא קפצו תמיד בפני איש ב“יהדות” שלהם!

• גם אני חושבת ככה! – הסכימה מַניה, וצחקה גם היא.

נגד מַניה עצמה לא היו לוירה טענות מעין אלו. היא ודאי לא “קפצה בפני איש” ביהדותה. אם גם קרה לפעמים שאחד מאורחי וירה לא נזהר בדבריו ובשעת הדיבור השתמש באחד הביטויים המקובלים על-אודות היהודים – ביטויים שגורים גם בפני ה“אינטליגנטים” – מניה לא שמה לב לזה ולא נעלבה כל עיקר.

ככה עברו עליהן בשלום שתי שנים.

ד

המקרה הטפל וקטן-הערך – מעשה ביהודי הנתפס בעיר וגוויית ילד בשקו – גרם למקרה שני, טפל וקטן כמוהו, אשר אירע באחד הערבים בחדרה של וירה, אשר המר את טעם חייה ובגללו חשך השמש בעיניה.

אמש היה הדבר, וזה היה דוקא אחד הימים הראשונים אחרי אותו עניין המשפט, והעניין עוד שימש בתור חדשת היום ונושא שיחה תמידי לחברה. גם הנאספים בחדרה של וירה, אשר היו די רבים בערב ההוא, לא נמלטו ממנו. אחרי שחזרו וסיפרו ונהנו מן החזיון הטרגי-קומי של “הנאשם” הישיש ו“המעלילים” המובאים לידי בושה, נתגלגלה השיחה באופן בלתי מורגש לעניין יותר כולל ויותר מסוכן. התחילו לדבר על עניין עלילת-דם בכלל. תמהו ושאלו, מאין לוקחה האמונה הזאת שהתפשטה כל-כך בין אומות העולם, ומה יסודותיה? – היה בין המסובים אחד מקרוֹבי וירה, מלומד צעיר, אשר הירבה להתעסק בהיסטוריה וביחוד בתולדות האמונות. הוא התחיל להרצות באריכות על המנהגים המוזרים, על הכיתות המרובות והאמונות המפליאות שאפשר למצוא אצל העמים הקדמונים. ניכר היה שהשתדל להשפיע על השומעים בעומק ידיעותיו ובצורת הרצאותו המדעית; הוא הירבה לדקדק בפרטים והתנשא למרומי פילוסופיה דתית… כולם הקשיבו לדבריו בתשומת לב ובמראה של התעניינות רבה, אם גם את תוכן הרצאתו לא הבינו אלא למחצה.

מַניה ישבה קצת מן הצד, על-יד חלון פתוח, הקשיבה גם היא, אך דעתה לא היתה נוחה עליה ומשום-מה חיכתה בקוצר-רוח לסוף הרצאתו של המלומד; ונדמה לה כי נאומו נמשך עד אין קץ… בערב ההוא כמעט שלא השתתפה בשיחת המסובים. מעבר לחלון נשקפו לה שמי האביב הטהורים, צלילי הרחוב הגיעו לאוזניה מלמטה, מרחוק נישאו קולות צעירים צוחקים ומנגינות פסנתר. ותשוקה עזה היתה בלבה, שישוחחו בסביבתה על עניינים אחרים, נעימים ואביביים ביותר: על מחזות תיאטרון ושירי משוררים, על טיולים ונאות-קיץ ועגבי-נעורים…

מצב רוחה בימים ההם היה קצת מוזר. על-כורחה היתה נזכרת מעת לעת בימים הקשים והמאוסים שבעבר, ימי משפט בייליס, על כל יסוריה וסערת-רוחה בלילות הנדודים… ברור היה לה, כי העיתים נשתנו, וכעת היא יכולה לשבת במנוחה גם בסביבת הנוצרים, בלי לחשוש שתשמע מפיהם דברים נבזים או מעליבים. ובכל זאת, הרגש המוזר לא חדל מלהעיק על לבה, והיה לה חפץ אחד: שימהרו הימים לעבור ויישכח כל העניין כולו. בסתר לבה כעסה לא מעט על הזקן האומלל אשר לא מצא לו פרנסה יפה מזו – דווקא לסחוב ילדים מתים בשק שעל שכמו ולהיתפס באמצע העיר, ודווקא בימים האחרונים לפני חג הפסחא של הנוצרים!

אך הנה אפס סוף-כל-סוף החומר להרצאתו של המלומד הצעיר; פעמים אחדות חזר על אותם הדברים – ונשתתק. רגע ישבו כולם בדומיה. השמש שקעה בינתים וצללי הערב התחילו להתפשט לאט-לאט בחדר. ולרוחה נרגז של מניה היה נדמה, כאילו יחד עם הצללים האלה הולכים ומתקבצים אוויר מיני צללים אחרים, קודרים ומפחידים וחסרי-צורה – כעין צללי דברים ישנים-ישנים, השבים כעת לתחיה… לכן שמחה כשאחת האורחות הפסיקה את הדממה והתחילה מדברת.

את הגברת הזאת ראתה מניה בפעם הראשונה. היא היתה מכירתה של וירה, מורה בגמנסיה באחת מערי-השדה, אשר באה לבלות את ימי החג בכרך. היא היתה אשה כבת ארבעים וחמש בערך, שמנה במקצת, שקטה וטובת-מזג על-פי המראה. וככה פתחה ואמרה:

• כל זה יפה ומצויין, רבותי, ואין שום ספק כי במקרה הנוכחי אין לנו עסק אלא עם סיכלות ההמון ועם-הארצות… אבל הגידו-נא לי: מדוע איפוא, מדוע שולטת האמונה הזאת כל-כך במוחות האנשים בין כמה אומות העולם ובמשך כמה דורות? הן שמענו כדבר הזה עכשיו מפני וסילי ניקולייביץ' הנכבד, שעל ידיעותיו המפורטות אנחנו יכולים לסמוך… ובעצמנו יודעים אנו, כי אין מקצוע יותר ראוי לקיום כל מיני מנהגים משונים, המגיעים לפעמים עד לתועבה ממש, מאשר מקצוע האמונות והמנהגים הדתיים. פן תאמרו: לא יתכן שתימצא בעולם אומה שלמה, או גם כיתה מיוחדת בתוכה אשר תיתן ידה לעוון נורא שכזה? – ומה בעיניכם, בבקשה, מנהל משפט-לינץ הידוע? רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על-ידי “משפטי-לינץ” לא פחות משלושת אלפים איש! שערו-נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל-כך – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים יחשבו בו-בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי-תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם… ואני אומרת לפי-תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי… לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל-כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי-ידועה לנו… ומן הצד השני – הנה כל העירבובייה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות-השווא המרובות… ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של “הדם הקדוש” – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי… מי יודע? סוף-כל-סוף, מי יגיד לנו את האמת?

היא דיברה בתמימות ומתוך שלווה, בלי התרגזות כלשהי, כמי שרוצה אך ורק להביע את הספקות המתעוררים בלבו ולמצוא להם פתרון.

אחרי שהשתתקה, קמה המולה קצרה של קולות רבים ואי-ברורים; אחדים התחילו לדבר ומיד הפסיקו, כאילו רצה כל אחד להגיד איזה דבר, ולא ידע בדיוק מה. אחד נזכר בסעודה הקדושה, אשר היתה לישו ותלמידיו דווקא בערב פסח של העברים, ובדברים המסתוריים: “זהו דמי”… השני גימגם דבר-מה על-אודות “ההתנכרות התמידית אשר בין היהודים והנוצרים” והצטער על שאין משתדלים להתקרב יותר לעם הזה ולהכירו… ולא יכלו הדברים הנאמרים בשפה רפה, בלי התלהבות ובטחון, לפזר את הצללים חסרי-הצורה, התלויים על ראשי המסובים בחלל החדר המחשיך.

ומַניה, אשר ישבה כל העת על מקומה על-יד החלון הרגישה פתאום, כי פניה מסמיקים וכאילו גל מים חמים שוטף את בשרה. רגע, בשומעה את השאלה התמימה: “מי יגיד לנו את האמת?” - נדמה לה, שתיכף תקום ותזרוק בפני החברה איזה דברים חריפים ונמרצים, הפוסקים את דינם… אולם כרגע נחלש לבה, ונשארה יושבת בפינתה בתוך שתיקה וקפאון מוזר. ברגע הזה הרגישה בכל תוקפה את ההתנכרוּת הנוראה שעליה דיברו זה עתה. להם, לכל האנשים האלה, מותר לשבת ולהתווכח במנוחה על הדבר הזה, כמו על כל נושא אחר; רשאים המה – המה בלבד – להימלט מפני התשובה הברורה, לאמר מתוך שלוות רוח: “איננו יודעים, ולא איכפת לנו…” והיא – כלום יודעת היא?

קטעי תמונות מפוזרים, שברי זכרונות מטושטשים מימי הילדות, עלו לנגד עיניה, כבתוך ערפל. היא ראתה את אביה המנוח כשהוא יושב בראש השולחן המכוסה מפה צחורה, המבריק בכלי זכוכית וכסף חדשים ומצוחצחים, ראתה את היין האדום המנצנץ בכוסות ואת שני הנרות הדולקים בפמוטי כסף גבוהים. ידעה כי התמונה הזאת – היא שארית הזכרונות של סדר הפסח בשכבר הימים, כשלא נפסק עוד המנהג הזה בבית הוריה, בהיותה פעוטה בת שלוש-ארבע שנים. גם את טעם המצות טעמה עוד בפיה – אותן המצות הדקות שהם, הילדים, אהבו כל-כך לכרסמן בשיניים וחשבו אותן לאיזה מין פרפראות החביבות ביותר בגלל זרותן. ובכן, יש גם לה חלק, אף קטן שבקטן, ב“מנהגים המוזרים” וגם ב“מעשי התועבה” שעליהם דיברו זה עכשיו בסביבתה. אולם מַהוּת הדבר והערך הנכון של כל הדברים האלה בכל זאת כמוסים ממנה, ותשובה אין בפיה… ואילו גם היתה מוצאת אי-אילו דברים להגיד להם – לא תוכל, מפני הרגש המעיק, החשש האפל והמשפיל המקנן בתוך לבה – היאמינו לדבריה באמונה שלמה?

היא השתדלה להקיף במבטה את כל המסובים ולהסתכל בפניהם עד כמה שהיה אפשר בעד החשכה ההולכת ומתעבה, ולא רצתה להודות בפני עצמה, כי היא סוקרת בפניהם ומחכה לאיזה דבר מתוך תקווה נסתרה, תשוקה עזה וצורבת, הצועקת בקירבה, בלי אומר ודברים. הלא מוכרחים המה להבין ולהאמין בעצמם, הלא מוכרח אחד מהם לפתוח את פיו ולהשמיע מילה ברורה וישרה, מילת תבונה ואמונה ונחמה?

אך בו-בזמן לא יכלה להימלט מן ההרגשה וההכרה המרה, כי היא משעשעת את לבה בתקוות-שווא, וידוֹע יודעת היא כי אף אחד לא ימצא בפניו את המילה הזאת המצילה, המשיבה את נפשה למנוחתה. ודאי לא הגברת הזאת, אשר דבריה הנאמרים מתוך תמימות והיסח-הדעת גרמו לכל האי-נעימות הזאת; ולא המלומד הצעיר, אשר בשבילו כל הדבר אינו אלא אחד מן הפרטים המעניינים במקצועו המדעי. וגם לא הקורסיסטה הזאת השחרחורת, אשר פניה במקרה דומים קצת לפני יהודיה, בהיותה בת משפחת חנוונים רוסיים אמיתיים, ואשר לא פעם הרגישה בה מניה מעין “אנטישמיות” בלתי-אמצעית, עיוורת, של ההמון הפשוט… וגם לא הוא – הסטודנט הארמני בעל עיניים לוהטות-מלטפות, אשר זה כמה ערבים חיזר אחריה ומילא את לבה התרגשות ציפייה מתוקה – והלא גם הוא בן-עם נוכרי… כולם נסתגרו במבצר בטחונם האכזרי: “מה איכפת לנו?…”

מניה נתנה עיניה בוירה, אשר ישבה בקצה השולחן וציחצחה את הכוסות. היא ידעה שבשנים האחרונות היתה לוירה הזדמנות לעבוד במקומות רבים ברוסיה ולבוא במגע עם חוגי אנשים שונים, וביניהם גם יהודים לא-מעט. ועוד זכרה דבר מסיפוריה על העבר שלה: לפנים היו מכרים יהודים למשפחתה, שכנים בבית, ובהיותה גימנזיסטה, היתה אורחת קבועה בביתם, גם הוזמנה לשם בכל ימי החג והשתתפה בסעודתם. הלא היא, לכל הפחות מוכרחה לדעת, להרגיש את דעתה ברורה וצלולה בעניין הזה: האם לבית רשעים היתה נכנסת אז, ומלחם תועבה היתה אוכלת? ועוד דבר אחד קטן: באחד החורפים הקשים שעברו, כשהיה קשה להשיג לחם, שתיהן אפו – וירה והיא – עוגות מצות על תנור-הברזל הקטן, וּוירה התלוצצה והביעה את דעתה, כי המצות ה“אמיתיות” אשר אכלה לפנים בבית מכיריה עלו בהרבה על אלה… ובכן, גם טעם המצוֹת איננו זר לה – אותן המצות אשר לשים אותן בדם הנוצרי…

גם וירה לא מיהרה בתשובתה. במגבת אשר בידה שיפשפה את הכוסות אחת-אחת והעמידה אותן במתינות על השולחן. ונדמה היה שכולה נתונה בעבודתה. רק צל קל של אי-רצון ריפרף על פניה המאירים כדרכם ועל מצחה הצח. לא הספיקה להודיע קודם לחברתה המורה, כי ישנה יהודיה אחת בחברתם וכעת דעתה לא היתה נוחה מדבריה הישרים והגלויים יותר מדי.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה, כשראתה שאפסו הדברים בפי כל המדברים, אמרה בקול לא רם, וכאילו מתוך אי-רצון: – לדעתי, אם גם ישנם כל אלה הדברים הנסתרים ממנו, שאת פתרונם לא נדע לעולם – על כל פנים מוטב שלא נרבה לדבר על זה, כדי שלא נפגע ברגשות של מישהו בהיסח-הדעת… הנה, למשל: קְלַבְדיָה מיכַיְילוֹבנָה החביבה לא ידעה בוודאי שיש גם פה בינינו יהודיה – מַניה זו, שהיא גם כן חביבה עלינו, וכולנו אוהבים ומעריצים אותה… מובן שמצד אחד לא היתה בדבריה שום כוונת-עלבון, ומן הצד השני – גם מניה איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל כל דבר הנאמר על היהודים בכלל כאילו כוּונו הדברים אליה אישית, ובכל זאת… סוף-סוף – סיימה בצחוק קל ובתנועת-יד, כאילו מגרשת ומסלקת את כל העניין כולו – האם לא נמצא לנו על מה לדבר מלבד עלילת הדם?

והאשה טובת-הלב, אשר באמת לא שמה לב למניה ולא הכירה בה שהיא יהודיה, נכלמה ולא ידעה מה להשיב. והמלומד הצעיר, אשר למרות השכלתו הגדולה לא היה פיקח ביותר, החזיק בדברי וירה בצחוק:

• “בבית התלוי אל תדבר על החבל” – נכון הדבר, וירה אִיוַונוֹבְנַה!

בזה נסתיימה השיחה, והאורחים הסיחו את דעתם לעניינים אחרים.

כל הדרך הארוכה עד המשרד טרחה מניה ושאלה את נפשה: מה איפוא קרה לה? מַהו החוט הדק שניתק אתמול בערב ומה נשתנה היום מכל הימים? כי אמנם הועם השמש בשמי האביב, וקישקוש האופנים והרעש והאבק מגועלים שבעתיים, והעוברים ושבים כולם עד אחד טפלים ונבזים ושנואים עד אין לסבול. והיום הנמשך לפניה ארוך-ארוך, מדבר שומם ללא נאות-דשא, וקשה גם להזכר במבטה הזועם-משתעמם של אַניה עם הבעת הבוז המקובלת שלו – סתם, מתוך רגילות: “יהוּדיה!” טוען השכל: אין אף אחד אשם, ואיננה אשמה גם וירה – וירה חברתה הנאמנה ומגינתה התמידית בשאר הצרות – בזה, שהפעם הלכה בדרך טבעה והירשתה לעצמה להשתמש בזכות הטבעית שלה – במגן נצרותה, ולא להשיב דבר, ולא לדעת, וגם לא לחשוב על זה. לא נשתנה יחסה אל מניה בגלל זה, ולא ישתנה, ודבר קטן שכזה לא יבדיל ביניהן…

וטוען הרגש הכמוס, בלתי-מנוצח: רק לא לעבור על זה בשתיקה, לא לתת לדברים לשוב לזירמם הקודם מבלי לציין את “המקרה” אף במשהו; רק לא להיכנע – לא לחזור וללכת מדי ערב בערב לאותו המקום הרגיל, לחדרה של וירה, המואר והנוח, אשר שם מחכים לה דברים טובים ואנשים טובים, המסבירים לה פנים – וגם הדבר הקטן הנחבא מאחורי הכל, המציץ מפניו של כל אחד, המרמז מתוך כל מילה ומילה, האורב לה בכל צעד… אותו הדבר שמפניו היתה כובשת את פניה בכר ומתייפחת מרה בבדידות הלילות בימי נעוריה – הוא שב לתחיה, ואין עוד מנוס ממנו…

ועד שנתמסרה, נלאה ונואשה, למלחמת הרגשות הסואנים בקירבה, הגיעה עד סוף דרכה. ואפשר, כשפתחה את הדלת הכבדה של פרוזדור המשרד, והרגישה בריח הטחב הנודף ממנו גם בימות החמה, כבר ידעה מה יהיה סוף הדבר – הנה יעברו השעות הארוכות, הנמאסות של עבודת המשרד, ותלך לשיעורה ולארוחתה בבית זרים, ומשם תשוב לביתה, וכשיתחילו הצללים להתפשט בחדר – תקום ותתחיל לטפל בחיפזון רב בבגדיה ובתסרוקתה, ותשים פעמיה לדרך – אל ביתה של וירה.

הוא היה משחק באחד התיאטראות שבכרך הגדול, ודווקא באופרה. מדי ערב בערבוֹ הופיע על הבימה, לבוש בגדי פאר של דורות קדמונים – בן מלך, פרשׁ או משורר אגדתי – והירח התיאטרוני יצק עליו קרניים כחלחלות, וקולו הצלול, שצליל מתכת היה לו, עלה והתלכד עם נגוהות כוכבי השמיים, שהציצו ברגע זה באופן פלאי מבעד לסיפון הבד, ועם ריחות עֵלי התרזה האביביים שנדפו מהסבכים המצויירים על גבי הקלעים, המתנועעים לאט מימינו ומשמאלו. כינורות התזמורת התייפחו ונאנחו, הצלילים המרובים הלכו ועלו, הלכו והתגברו, נעשו להמיית גלי ים גדול, לחצו את הלב עד כדי מכאוב ונסבו לאחור בהמולה רכה, כמימי היום בשעת שפל. שוב הודלקו האורות, והתיאטרון רעד ורעד מאלפי קולות קריאה ומאלפי כפיים מוחאות… ככה היה מדי ערב בערבו.

היא היתה עלמה גבוהה ורזה, בעלת צמה ערמונית ארוכה ועבה; אך שערה היה גס ויבש וברק לא היה לו. אדמימות חולנית פרחה על עוד פניה הכמוש. עיניים יפות, מאירות-מלבבות, עיניים אפורות כגון קטיפה רכה וחמימה, נחבאו בחוריהן העמוקים, המוקפים עיגולי תכלת. שיניים יפות, צחורות-מזהירות, שיניים חצופות ועליזות, נחבאו גם הן מאחורי השפתיים החיוורות והדקות. איש לא ראה את העיניים האפורות, המאירות, כי לא הירבתה להביט ישר בפני איש; איש לא ראה את השיניים הצחורות, העליזות, כי לא הירבתה לצחוק.

ובשעת לילה מאוחרת עברה ברחובות הכרך לבדה, בלי חשש ופחד, כי טַיילי הלילה לא שמו לב אליה ולא חמדו אותה.

מדי ערב בערבוֹ ישבה בתיאטרון ביציע העליון והידקה את המִשקפת אל עיניה היפות, קצרות-הראות. לבה הלך שבי אחרי גלי המנגינה וחזֶהָ שאף בתאווה את האוויר הנפלא, שריחות אביב ואושר היו נסוכים בו. לבה הלם ופג, הלם ופג עם כל צעד של גיבור האגדה, הטובע בקרני הירח הכחלחלות, המעוטר בכתר צלילים מקסימים; לבה עלה ונפל, עלה ונפל עם כל עליה וירידה של הקול הצלול רב הנצחון, עם כל עליה וירידה של גלי ים הנגינה הללו. אחרי רדת המסך היכה וסימא האור האלקטרי את עיניה, סופת המחיאות החרישה את אוזניה והיא ישבה כמוכת-תימהון ונשמה בכבדות, ושפתיה נפתחו אך מעט מעט – ואיש לא ראה את השיניים הצוחקות הנחבאות אחריהן.

אז היה הנס הראשון. מתחת צורתו של גיבור האגדה המקושט והמפואר נגלה איש כבן ארבעים, בעל קומה זקופה ותנועות קצובות. שערותיו המכסיפות קצת היו גזוזות-קצרות, עיניו היו אפורות, והיה להן ברק-עשת קר, שהזכיר את מתכת קולו. את האיש הזה אהבה. במשך שנים רבות דובבה את שמו לפני שנתה, בתפילתה הבודדה, ובהקיצה בבוקר הוסיפה ללָחשו. בחצות לילה הלכה לבדה הביתה בדרכה הארוכה מן האופרה – העוברים והשבים לא נגעו בה – ובשכרונה המתוק ארגה את חלומות-אהבתה. בבוקר קראה בעיתון וסקרה ב“ידיעות התיאטרון”, ובפוגשה את שמו הנדפס זעו שפתיה ולבה התכווץ בכאב עדנים.

היא חקרה וידעה את מקום מגוריו. באחד הרחובות הסואנים שבמרכז העיר עמד בית גדול, מצובע בצבע שחום, שחור כמעט; ומאחוריו, באמצע החצר – בית קטן בעל שתי קומות, כולו לבן וצוהל, וחוטי הטלפון נמשכו אל חלונו הראשון, כנימי אהבתה… ברחוב הסואן עמדה והביטה אל תוך השער הנמוך, האפל, והבית צהל לקראתה בקירותיו הלבנים ובחלונותיו הזכים.

*

בבוקר יום חורף אפור וכהה, בשיבתה על-יד החלון, כתבה לו את מכתבה. השלג שבחצר הקטנה הלבין מבעד לזגוגיות החלון הכפולות. על גבי נייר לבן כתבה, באותיות קטנות, פזורות, בשורות עקומות קצת, שקצותיהן צנחו למטה. היא כתבה את מכתבה הראשון והאחרון, שאמת ושקר שימשו בו בעירבובייה. דבריה, דברי אהבה ותשוקה, דברי תודה ומסירות נפש, להטו על גבי הנייר הלבן. והשלג הצחור שמעבר לחלון הטיל לתוך החדר אור אפרורי, אור נחמה וקרירות.

אז היה הנס השני. הוא בא אליה. אם ענה על מכתבה, לא ידעה. אך כפעם בפעם טייל עמה ברחובות הכרך, בדימדומי הערב. טיולים ארוכים, שיחות ארוכות, שקטות ומלאות הבנה. היא סיפרה לו על ימי ילדותה, על ימי בגרותה רבי-הצער והבדידות, על אהבתה הרבה ועל אושר-יסוריה הרב. והוא סיפר לה על חייו השוקטים, על אשתו וילדיו החביבים עליו מאוד; את תהום לבו הפשוט, את מחשבותיו המרובות והצנועות גילה לפניה. זֵכר לא נשאר עוד לפרש-הבימה המקושט ורב-הנצחון. רק איש בן ארבעים, גבה-הקומה וקר-המבט, ליווה אותה לאורך רחובות-הכרך, וגיצים כחולים ניצנצו על השלג, תחת רגליהם, לאור הפנסים.

בערבי האביב היה יורד אֵד קליל ופושר על הכרך, וגולות המנזרים ובתי התפילה טבעו בו. את הכיכר הגדולה עברו באלכסון על פני מדרֵכת האספלט הצרה, ונערים מוכרי פרחים רצו לקראתם והפצירו בהם שיקנו ממה שבידיהם. גשם קל טיפטף, המדרכה היתה רטובה ושחורה והבהיקה לאור הפנסים, וטיפות גשם רעדו בין עלי השושנים הגדולות והענוגות, שקנה בשבילה אצל הנערים. ריחן היה ריח ערבי האביב החם והלחלוחי, ריח ערבי הכרך.

במחברת כּרסתנית, כרוכה שחורים, מחברת יומנה, נכתבו דפים רבים של זכרונות אושר וחלומות אושר, שריח שושני הכרך נדף מהם. זה היה שיר אהבתה היחידה והמיסתורית. שיר האושר, שיר השירים.

ופתאום נעלם, חדל לשחק בתיאטרון, ואת שמו לא פגשה עוד בעיתונים. כחזון חלומות בא אל חייה, כחזון חלומות הסתלק מהם. הבית הגדול, השחום, עמד במקומו וקידם אותה בפנים קודרים וזועפים, והבית הקטן צהל לקראתה בלובן קירותיו, וחוטי הטלפון נמשכו אליו – כנימי אהבתה הבטלה.

ריח שושנים, שושני הכרך, נשתמר בין דפי המחברת הכּרסתנית, בין השורות העקומות, שקצוֹתיהן ירדו למטה.

*

כחצי שנה שכב השלג ברחובותיה של העיירה הנידחה, שבתיה היו כולם בני שלושה חלונות וגדרותיה ארוכות למדי. עם בוא הערב הודלק פנס גדול מעל לפתח הראינוע היחידי כאן, וניצוצות רטטו על פני שיכבת השלג. נשבו רוחות הצפון החריפות, המכאיבות, הפנס התנועע אנה ואנה, ורטט הניצוצות על פני השלג סימֵא את העיניים, הסית את הנשמה והטריד את מנוחתה.

צללים נעו על המסך הלבן, בקצה אולם ארוך עם וילאות ירוקים ופסילים מכוערים ממעל לפתחים. אנשים רבים, אנשי עולם השתיקה המכושף, קמו כהרף-עין מן האפס וכהרף-עין נעלמו בתוך האפס. אלפי עיניים נטויות, צמאות לשכרון החיים המדומים, סקרו את כל תנועותיהם; אלפי אוזנים קשובות התאמצו לתפוס את המילה המכושפה שבפיהם. עולם מדומה, רב-תנועה ושתיקה, קם מדי ערב בערב על הבד הלבן ואִישֵף את הלבבות.

שם הגיבור והגיבורה נדפסו באותיות גדולות ושחורות על גבי המודעות, שהודבקו על קירות הבתים, ורוח הצפון החדה טילטלה אותם בלי רחמים. באולם הראינוע ישבו האנשים צפופים ועצרו את נשימותיהם ולא חיו עוד; ועל המסך נעו צללים אפורים – הגיבור והגיבורה – וחיו במקומם.

אחת ישבה בקרב המון על אחד הספסלים הסמוכים ביותר למסך, כי עיניה היו קצרוֹת-ראות. במרחק אלפי פרסאות, ברחבות ובטרקלינים, חיו אנשים, הלכו ודיברו, אהבו וקינאו ושנאו, וצלליהם הופיעו לפני מדי ערב בערב, והמשיכו את תנועתם המתמדת, את ניב שפתיהם האילם. קסם תקיף היה עצור בעולם השתיקה הזה.

אחד, זה שהיה הראשון לאהוב ולקנא ולשנוא, זה שכרע ברך לפני הגיבורה ונשק לשפתיה, ירה מאקדוחו או ניגן בכינורו – היה גבה קומה וקצוב-תנועות, כדרך האנשים שהסכינו לקרשי הבימה, בעל פנים נאים וצחוק מלבב. כך היה צוחק גם הלז; פתאום קרנו פניו והואר הכל מסביב לו. אפור היה כולו, כי מעולם הצללים האפור היה. שערו הגזוז-הקצר התקרזל קצת וברק-עשת קר היה לעיניו.

אילו מת אדם זה, היה נשאר לעולם צילו הנע והאילם במלכוּת הצללים, לעולם היה פוסע בפסיעות קלות, רבות-חן, כאנשים שהסכינו לדרוך על הבימה, לעולם היה צוחק את צחוקו הצעיר. אחרית ומוֶת לא היו כאן.

הפסנתר הרעוע פלט ניגונים טפלים, ועל המסך נראו מאות נרות דונג דולקים בטרקליני הארמון ומאות אנשים התנועעו בתנועת מחול קל. אלה היו טרקליני מלך מלפני דורות, ממלכת צחוק ויופי ועגבים נעימים – ורסיי או טריאנון. מלכת המשתה הצעירה היתה רבת פאֵר, ואוהבה הצעיר ישב אל הפסנתר וארג לה רשת צלילים דקים, פורחים, כלהקת פרפרים לבנים, כמעוף עלי שושנים ברוח הערב.

החזיון הנהדר “שושני אהבה” הוצג בראינוע כעשר פעמים רצופות.

אז היה הנס. בלילות סופות שלג שבעיירה היה מישנה-קסם מאשר בערבי הכרך המזהירים. בא אל תוך חייה אחד שקומתו היתה זקופה, עיניו קרות ומאירות וצליל מתכת לקולו. עם רדת דימדומי החורף הארוכים היה נכנס לתוך מעונה הדל, שערמות שלג סתמו את חלונותיו למחצה, ישב אל פסנתרה הישן, הרעוע, ופרט לה עליו מנגינות מימי קדם, אווריריות וריחניות, ריקודי עלי שושנים בגני האביב תחת קרני הסהר הנמתחות בין השמיים והארץ. זה היה תלמיד בית הספר למוסיקה, שזמן מועט שהה בשממון העיירה. הוא לא סיפר לה כלום על-אודותיו ואותה לא שאל על חייה. הוא היה צעיר מן הראשון בכמה שנים, אולם אותו החן הטבעי הוצק בכל תנועותיו, ועיניו האפורות הפיצו אור עליה.

בו בזמן קראה בעיתון, בחלק “ידיעות התיאטרון”, כי מת גיבור הראינוע, מת בדמי ימיו אחרי מחלה קצרה וניתוח שלא הצליח. צילו האילם והחי, בן עלומי האלמוות, נשאר בעולם הצללים המאושף. אך החזיון הנהדר “שושני אהבה” שוב לא הוצג בעיירה.

הצעיר, תלמיד בית הספר למוסיקה, הוסיף לבקר את מעונה הקטן בשעת בין השמשות, עת הכחילו השלגים בגנה ואור כהה חדר מבעד לחלונות, עד שהלך לו, נעלם, וממנה לא נפרד.

במחברת הכּרסתנית השחורה, מחברת יומנה, נוספו עוד דפים אחדים של זכרונות חיבה ואושר, של שירת תודה ואהבה. ריח עלי שושנים כמושים, שושני טריאַנון מימי קדם, נדף מבין הדפים. היה בו גם משהו על ריח לבונה, ריח תכריכי מתים.

*

היה משורר בקריית המלך, קריית צפון קרה וגאיונה. שיריו היו כחטובים מלובן אבניה, כנארגים מערפלי לילותיה הלבנים. ריבואות לבבות מכל קצווי ארץ נמשכו אליו וספגו את רעל דבריו הקרים והגאיונים.

עלמות צעירות מלאות חן וחשק, המפיצות תאוות חיים על סביבותיהן, עמדו צפופות בתחתית הבימה, שמעליה קרא את שיריו בנשף פרידתו, בטרם יעזוב עיר זו, שאליה הוזמן, וישוּב אל קרייתו הצפונית. ערב מַאי היה, ויחד עם אוויר הערב הצח חדרו בעד החלון הפתוח איוושת עלים רעננים וציפצוף ציפורים קטנות, נוטות למנוחת לילה. המשורר קרא את שיריו בקול רם וצלול, בעומדו קוממיות על הבימה, כשידיו נתונות בכיסיו. נדמה כי לא הרגיש כלל בקהל הרב הנושם והרוחש לרגליו. הוא עמד זקוף וגאה, קר-הרוח ושליו-הפנים, כבן-אֵלים עלי-אדמות.

העלמה המזדקנת, מורת בית הספר, עמדה סמוכה לבימה ולבה פירכס בקירבה. היא לא גרעה עיניה מן האיש גבה-הקומה ששערו הערמוני הכסיף משהו, ופניו, פני בן-אֵלים עלי-אדמות, היו גם פני איש הגון פשוט, פנים שלווים ונאמנים, וחיוך-לֵאוּת נחבא בזוויות שפתיו. דבריו נפלו אל תוך הקהל המחריש חטובים ויהירים, ומעין פלא היה בזה, שהדברים הנדפסים שחור על גבי לבן, הכלואים בתוך רבבות ספרים והנספגים באלפי לבבות בכל הארץ, נעשו עכשיו לדברי אדם פשוטים, נאמנים; ונדמה, כי גם אליה הם מכוונים, כדבר איש אל רעהו… מעין פלא היה גם בזה, כי את האיש העומד להזדקן הזה, עם עיניו העמוקות – את צבען לא יכלה להבחין – עם אצבעות ידיו הארוכות והענוגות ועם צחוקו הלאֶה, אָהבה אהבה רבה ונמרצה מקדמת ימיה. בערב ההוא היא ראתה אותו בפעם הראשונה וגם האחרונה – ולבה הלם ופג בקירבה.

הנס – זה היה קטן הפעם, קטן מאוד. את יד המשורר הענוגה לחצה בחוזקה, בעומדה בפתח האולם, כשזה ירד מעל הבימה ונכנס אל החדר הסמוך, בשעה שהעלמות הצעירות, שופעות התאווה, התגודדו מסביב. דברים מעטים שמעה, שנאמרו לה בקול הצלול, ושיצאו מתהומות נפשו. את מבטו השליו, המלא דעת עליונה, הרגישה על עצמה, אולם את צבע עיניו לא יכלה להבחין גם אז, כי לא הביטה ישר אל פניו. ערב מַאי היה שקט וחם, והפנסים אך זה הודלקו כשיצאה אל הרחובות המרווחים, ובזהירות נשאה בקירבה את לבה מלא האושר כנשוא כוס מלאה יין משומר.

במחברתה, שקצוֹת דפיה בּלוּ מרוב ימים, נוסף רק דף אחד – היפה שבכולם. הדברים כאן היו מצומצמים ומקוטעים, וקו גדול ושחור היה מתוח מתחת להם.

כשמתה המשגיחה של בית המחסה ליתומים, זו האשה המִזדקנת, שאדמומית חולנית פרחה בלחייה וקולה היה צרוד - באו חברותיה המעטות והביאו סדרים בחדרה. את בגדיה וחפציה הפשוטים נתנו במתנה למשרתות הבית, את ספריה האחדים חילקו ביניהן; את פנקסיה ומחברותיה הרבים, שבהם נרשמו חשבונות שונים ורשימות יום-יום, מסרו למשגיחה החדשה. אז נשארה עוד מחברת אחת כּרסתנית, כרוכה בכריכה שחורה, שדפיה הבּלים היו כתובים פנים ואחור.

במחברת זו קראו.

קראו ותמהו.

מה מעניינים, מה יפים היו חיי חברתן השוקטים, הבודדים! הלא עם משחק מפורסם יצאה לטייל פעם אחרי פעם בערבי האביב, בכרך הנהדר, הרחוק מפה כמה פרסאות. הן צעיר בעל צחוק מלבב ועיניים אפורות וחולמות היה מתייחד עמה מדי ערב בערב בשממון העיירה הקטנה והכניס אותה אל תוך עולם חלומותיו האווריריים, הריחניים, אשר נפש דורות עברו, חמדת שושני טריאַנון הכמושות היתה כלואה בהן. אמנם את הדפים האלה קראו וניענעו בראשיהן, לפי שלא היו מובנים להן כל צורכם. מי הוא אותו המת ש“צילו האפור נשאר לעולם ועד בין המון הצללים האפורים, החיים את חייהם המתים על אין סוף…?” לעומת זה נגע עד לבן ביותר הדף האחרון, כי מעטים היו בו הדברים ועמוק ונעלה האושר. הלא גם זאת לא ידעו מעולם ולא שמעו מפיה, כי את גיבור הדור, את המשורר הגדול, זכתה לראות פנים אל פנים והביעה לו את התפעלותה הצנועה, והלז השיב לה דבר תודה ולחץ את ידה…

כל עלמה מזדקנת בבדידותה, כל אשת-איש עייפת-החיים נשתקעה בעולם הזכרונות הזה, היפה והנעלה, וקינאה בחברתה קנאה עזה.

קראו והשתוממו ובסתר לבן כרעו לפניה וגם שנאוה באשר לא חלקה גם להן משפע אושרה, כי אושרה הגנוז באוצרות נפשה היה רב עד מאוד.

*

לא. מאומה מכל אלה לא היה. המשחק אמנם השיב לה על מכתבה: גלוייה מצויירת ועליה שורות אחדות – דברי נימוס ובטלה. גיבור הראינוע מת בעִיתו, ורק בעולם החזיונות נשתמרה לזמן-מה תנועתו הקלה וצחוקו המלבב; כי גם תמונות חדשות באו ונתפרסמו במקום אלה שהיו מפורסמות בזמנו. איש לא סר אל מעונה שבבית הקטן בעל שלושת החלונות, וכל עקבות-רגל לא נראו על פני שלג גינתה הצח. המשורר ירד מעל הבימה ונכנס אל החדר הסמוך, מבלי לשים לב אל המון הנערות והעלמות הנדחקות מסביב. וגם לא היא הושיטה לו צרור פרחי הלילך, כי אם איזו צרפתיה, בעלת קול צעקני ומגבעת טעונה ערוגת פרחים. את הצרור לקח המשורר מידה ועמד נבוך, ומבטו היה לאֶה ומָעמק בו בעצמו, כאילו לא הרגיש כלום בכל מה שמסביב לו.

אכן, שקר היו כל דברי המחברת הישנה, כל אלו השורות הנלהבות, הכתובות בחיפזון, שקצוֹתיהן גלשו תמיד כלפי מטה. שקר דל ומגוחך היו הדברים, ולשווא קינאו בה חברותיה, כי גם חייה היו דלים ושוממים וחסרי מאורעות כחיי כוּלן בערבי בדידות ארוכים. עת הלב התכווץ בכאב שממונו ובהכרת עוֹניוֹ, ישבה לה אל השולחן ופתחה את מחברתה הכּרסתנית, זו חברתה הנאמנה עוד מימי בית ספרה בילדותה, ועל גבי הנייר הלבן רקמה לה באותיות נחפזות פזורות, ריקמת אגדות-שווא, פרי דמיונה החולני.

אמת, היה רק ריח שושנים הדק מן הדק – גם משהו מריח תכריכי מתים היה בו – אשר נדף מבין דפי המחברת בשעה שקראו בה מורות בית המחסה.

תרפ"ד

א

הערב היה ככל ערבי הסתיו, שקט וצח ומלא געגועים חרישים; והבדידות היתה גם כן אותה הבדידות שבכל ערב וערב, בדידות הנפש בתוך מספר האנשים הגרים יחד אִתה והנקראים בני משפחתה. ועד היום – כעבור יותר משלוש שנים אחרי יום חתונתה – מוזר קצת בעיניה שככה קוראים להם; לא רק לסרגיי הצעיר, הוא בעלה, “בעל למופת”, אוהב ונאמן, אלא גם לאמו, זקנה בעלת גוף, קפדנית ומלאת בטחון עצמי, וגם לשתי הגיסות, עלמות קולניות וצחקניות, ולאביו הזקן, המיובש בעבודת הפקיד שלו והשותק על־פי־רוב שתיקת רוגז…

לא מעט פחדה בהיכנסה אל הבית הזה בתור כלה צעירה, אשתו של הבן הבכור, הנקשר והנכנע להוריו. והן מצידן קידמו את ביאתה ביחס הרגיל במקרים כאלה – יחס בלתי־גלוי, מתוך חשש וקנאה קצת: מה תביא אִתה ומה תחדש במהלך חיי הבית ויחסי המשפחה החדשה הזאת, העשויה לתפוס מקום של כבוד? אולם בקרוב נרגעו והתנחמו שלושתן; אמנם הרגישו בה ברייה זרה ומוזרה, מתנכרת להן במקצת, אבל עד מהרה נוכחו שכניסתה לא השפיעה כל עיקר על הסדרים בחיי המשפחה ואף דבר קטן לא נשתנה בהם. ובעוד חצי שנה היתה גברת סוקולוב הזקנה אומרת לבנה בבת־צחוק של ויתור:

– ברייה מוזרה היא שלך. דומה, אורחת היא בבית ולא אחת מבני המשפחה. גם קולה לא תרים… ותמיד מתבודדת… וגם מכירים וידידים משלה אין לה, לכאורה. לעולם לא תכניס איש אל הבית. ממש אין להבין מה יש לה שם, במוחה הקטן!

אמנם, הכלה הצעירה התהלכה בבית בחשאי או ישבה לבדה בחדרה, וכמעט שאי־אפשר היה להרגיש בה. היתה בעלת מזג־רוח טוב ושוקט, וקשה היה להתרעם נגדה. לפיכך סלחו לה הזקנה ושתי העלמות כל מה שלא הבינו בה, את שתיקתה ואת זרותה. רק דבר אחד קשה היה להן לסלוח: אלה “ההעוויות המשונות” שחזרו ובאו אליה מדי שנה בשנה בימי הסתיו.

אז היתה משתנית כולה. בה־במידה שהלכו השמיים וגבהו וטהרו, וקרני השמש האחרונות הלכו והצהיבו, והלך וגדל העצב אשר בנעימת הרוח הבאה בטיסה ממרחק, מן המרחקים, – הלך ונעכר גם רוחה הצח והשליו.

תמיד היתה שומרת על כל מנהגי הבית. בשעה החמישית, כשבעל הבית שב מעבודתו, ישבה כל המשפחה לארוחת הצהריים. אחרי הארוחה היו מגישים את המיחם, וכולם ישבו שעה ארוכה ושתו תה והאב היה בינתיים קורא את העיתון בקול רם ודורש מכל אחד דין וחשבון על חדשות יומו. בשעה זו אסור היה למישהו מבני הבית להסתלק, ולעולם לא עברה גם הֶלֶנה על החוק הזה. ישבה על מקומה והקשיבה דומם לקריאת העיתון והשיבה על כל השאלות בקול שוקט ובהסברת פנים. אולם עכשיו, בימי הסתיו האלה, היתה עוזבת את הבית דווקא שעה או שעתיים לפני הארוחה, ולא שבה בעִיתה. דומה היה, שהיא רוצה בכוונה להימלט מישיבה זו בסביבת המשפחה. ויש שגם בשעה מאוחרת, ברגע שעמדו לגשת לסעודת הערב, יצאה מן הבית וטיילה לבדה עד אחרי חצות. \הדבר היה מוזר עד למאוד בעיני הנשים, ולא יכלו להשלים עמו. השתדלו להשמיע דברי מוסר באוזניה ולהשפיע עליה, אולם גם פה ראו בה חדשות ומוזרות: לא כדרכה בשאר ימי השנה קיבלה עכשיו את דברי תוכחתן. לפנים, אם היתה אחת הגיסות מרשה לעצמה את ההנאה התמימה של קינטור רגיל בדברים קטנים ורמזים – היתה עוברת על הכל בשתיקה מתוך שלוות־רוח גאוותנית קצת. עכשיו, די היה שאחת מהן לא תיזהר קצת בדבריה, די היה שתרגיש בשמה הנזכר לגנאי ולצחוק, אם בכוונה או שלא בכוונה – ותיכף הסמיקו וחוורו פניה חליפות, ודמעות רוגז צורבות מילאו את עיניה. בקול רועד היתה עונה להן במילים אחדות חטופות ומסתלקת לחדרה הסמוך, ושם עמדה, כשפניה מוּפנים אל החלון, והביטה ישרות נכחה, עמדה זמן רב בלי נוע, ואי אפשר היה להבין מה תוסס ורוחש בקירבה ברגעים אלה…

עבר זמן, ובאו ימי הסגריר האמיתיים; גשמים טיפטפו על השמשות, רפש היה בחוץ וגם לרוח היתה יללה חדשה, זוֹעמה ומתלוננת. אחר־כך ירד השלג הראשון, והקיום שקט והצחיר בעטיפתו החדשה; ואז נרגעה הלנה ושבה להיות כבראשונה, ושוב לא היה זכר ל“העוויות המשונות”: עד שעבר החורף, ואחריו האביב והקיץ, ושבו ימי התכלת והזוהר, ושבה הרוח מנדוד במרחקים ושיננה את ניגונה העצב…

ככה הגיע הסתיו השלישי מן היום שבו נכנסה אל בית בעלה.

ב

הערב היה ככל ערבי הסתיו, והיא עמדה, כדרכה, על־יד חלון חדרה והביטה אל תוך חלל האוויר ללא מטרה. מבטה נתקל בחומת הבית הגדול, בן ארבע קומות, העומד נגדה, כולו דומה לביתם. מבוא החצר אשר בין שני הבתים היה צר מאוד, ומן המקום ששם עמדה נראה לה ברור כל חלל החדר אשר מנגד, מאחורי החלון. אל הדירה הזאת, אשר ממול לדירתם, נכנסו דיירים חדשים רק לפני ימים אחדים. בשעות הבוקר, כשכל בני הבית יצאו כל אחד לעבודתו או לבית ספרו, ולא נשאר איש חוץ ממנה ומבעלת הבית הזקנה, תמיד שמעה הֶלֶנה שיחה חיה ושוטפת במטבח: שם שוחחו השפחוֹת עם גבירתן על חדשות היום החשובות, וביניהן תפס מקום לא קטן, כמובן, גם עניין חילופי הדיירים וכל מה ששייך אליו. אולם הלנה שמעה את השיחות האלו כלא־שומעת, ואף מילה אחת לא נקלטה בזכרונה; ועכשיו הוסיפה להביט אל תוך דירת השכנים כאל תוך חלל ריק, בלי שום התעניינות…

לאט חשך הערב. כעין רשת דקה ואפורה נמתחה בין שני הבתים. החלון שמנגד עוד היה פתוח, אבל החדר שמאחוריו לא נראה כבר. משום־מה איחרו השכנים להעלות אור בחדרם… והנה, במסגרת החלון, מאחורי רשת הווילון הדק, היבהבה פתאום שלהבת נר קטנה. כעבור רגע – עוד אחת, קטנה ורועדת כמוה. ועוד, ועוד… ותיכף הרגישה הלנה באיזו תסיסה מוזרה, אי־ברורה, התוקפת את לבה בכוח, ראשה סחרחר, ונדמה לה שהיא נעתקת ממקומה ונישאת על פני איזה גל כביר ורך… שחתה וקירבה את פניה יותר אל שמשות החלון, ובמבט חדש, סוקר ומחפש, התבוננה שוב לתוך חדר הזרים… וכשסרה מן החלון ועברה אל חדר האוכל הסמוך, כבר ידוע ידעה, מה ראתה שם.

בחדר האוכל הכל היה כתמול־שלשום. הזקן כבר גמר את קריאת העיתון ויצא לחדרו להינפש. מסביב למיחם ישבו גברת סוקולוב עם עוד שתי גבירות, אורחות־בית תמידיות, כולן שקועות בשיחה. בעלה ישב בקצה השולחן ושיחק בשחמט עם אחיו הצעיר. מחדר העלמות נשמעו קולותיהן הרמים וגם קול ריצה ומהומה רבה: הן מיהרו להתקשט, כדי לצאת לטיול הערב בלוויית הקָוָולֶרים הרגילים שלהן, העתידים לבוא כל רגע…

היא עברה דומם על פני המסובים ונכנסה אל חדר האורחים הריק. פה עמד הפסנתר, שעליו פרטה לעיתים תכופות – אמנם בשגיאות רבות – את מנגינות מוצרט ובטהובן החביבות עליה. הפעם לא הדליקה את הנרות ולא ישבה אל הפסנתר, אלא ניגשה אל החלון, והתייצבה על ידו, כמו שעמדה קודם בחדרה. כאן פנה החלון אל הרחוב. השמים מלמעלה היו עדיין מאירים ומתחתם השתרע השטח הקודר, חסר־הצורה, של בתים וגנים. הפנסים עוד טרם הודלקו, אור דימדומים חיוור היה בחוץ ודממה שררה ברחוב: רק מרחוק, מרחובות אחרים, הגיע לפרקים רעש הגלגלים. במרומי השמיים החיוורים ניצנץ כוכב אחד באור חלש ורועד. רחוק, מחוץ לעיר, במרחב השדות המשתרע עד האופק, שוקעת החמה היוקדת בתוך האוויר הצח; הצללים זוחלים ומתפשטים על־פני האדמה, ההולכת וטובעת בחושך; לאורך חוף הנהר התלול נמשכת שדרת הבּוּלוואַר היחידה, ועצי התרזות השׂבים מנענעים חרש את עליהם הגדולים והקשים, חרש־חרש, כמעט שלא ישמע קול האִיוושה… ודממה גדולה יורדת על הארץ. משם באה הדממה עד הלום, היא־היא אשר הדליקה את אִישי הכוכבים בחלל השמיים השקופים וגם את שלהבות הנרות האלה, הרועדות בחלון השכנים…

יחד עם הדממה הגדולה בא עוד דבר־מה והתגנב אל תוך לבה – דבר שהיה נרדם מתחת לזרם הימים השכיחים, ועכשיו הקיץ – העירוּהוּ אישי הנרות הקטנים – ולא רצה עוד להסתלק ולשקוע בתהום השיכחה…

עוד מעט ותצאנה האורחות מן הבית, והעלמות תסענה אל התיאטרון בלוויית הקוולרים, והזקנה תשים פעמיה למטבח, כדי לקבל שם דין־וחשבון יומי ולתת את פקודותיה ליום המחר. בקרוב ייצא גם האב מחדרו, יישב על־יד השולחן הקטן בפינת חדר האוכל ועד חצות הלילה תישמע חריקת עטוֹ על פני דפי פנקס חשבונות כרסתני ונקישת הגלגלים של לוח החשבונות. אז יוציא סרגיי ממגירת שולחן הכתיבה גל ניירות וספר אחד בלה; הוא מתכונן לגשת לעבודת הערב שלו, ל“חיבּור הקנדידטי”, אשר לא הספיק לסיימו, כי נכנס למשׂרה תיכף אחרי גמר לימודיו באוניברסיטה. ואולי יפנה אליה ויאמר: “האם לא תנגני קצת, הלנה?… אַת יודעת – איזה דבר נחמד…”

עמדה והקשיבה לצלילים המגיעים אליה משאר החדרים בסדרם הרגיל. הנה קול נשיקות וברכות פרידה נלהבות; הגבירות עומדות להיפרד. והנה צילצול על־יד דלת המסדרון, קולות גברים חדשים, צחוק, פיטפוטים, ריצה נחפזת, ואחר־כך – שתיקה פתאומית: יצאו גם העלמות עם בני לווייתן. הנה הנער השליך ברעש את כלי השחמט אל תוך הארגז: נגמר המשחק, ותיכף יקום גם סרגיי וילך לחדרו… אז מיהרה לצאת אל חדר האוכל ופנתה אליו בטרם הספיק לזוז ממקומו.

– שמע־נא סרגיי, האם שכחת שהבטחת לאדון מַכְּסימוֹב לבקר אותו בימים האלה? אולי תלך עכשיו? הן עברו כמה ימים ועוד לא קיימת את הבטחתך, לא יפה…

סרגיי קם בעצלתיים מכיסאו ושאל מתוך פיהוק:

– ואַת?…

– לא, חביבי. אני עייפה קצת. אשכב בשעה מוקדמת…

מחדרה האפל, שלשם הסתלקה, שמעה, כאילו מרחוק, את פסיעותיו של בעלה המתכונן ללכת ואת טריקת הדלת הנסגרת אחריו. וכשנשתלטה בבית דממה, אשר בתוכה נשמעו רק חריקת העט של הזקן וקישקוש גלגלי הלוח, סגרה את הדלת ושכבה על המיטה. שחור האפלה הקיף אותה, אך בתוך השחור רעדה שלהבת קטנה – אור הזכרונות המתעוררים, ויחד אִתה רעד גם לבה, כרעוד אש הנר הקטנה באוויר הערב הצונן, רעד דומם, בלי סוף…

ג

כל דבר מוזר הוא גם פשוט למדי. כשהתאספו בסתיו, לפני התחלת הלימודים, תלמידות המחלקה הרביעית, וביניהן גם הנערה השחרחורת הצנועה, בת רוקח יהודי – במקרה קבעו לה מקום על־יד “התלמידה הראשונה” שבמחלקה, והיא הלנה. שלוש שנים רצופות ישבו שתי הנערות על ספסל אחד, טיילו שלובות זרוע בשעות ההפסקות, חזרו יחד על שיעוריהן; בשנה הרביעית התחילה הלנה לבקר את חברתה גם בביתה בשעות הפנאי ובימי החג.

אֵם חברתה, אלמנת הרוקח, היתה אשה מזדקנת, אצילה ומתונה בכל דרכיה, בת משפחה מיוחסת. בנעוריה למדה גם את “לשון־הקודש” ועד היום שמרה על כל מנהגי אבותיה. לפיכך, בקרוב נודעו לנערה הנוצרית הרבה דברים שקודם לא היה לה מושג מהם. נודע לה טעם הדגים הממולאים וכל מיני מעדנים של ימי פורים וחנוכה; היא ראתה גם את נרות השבת – שורה שלמה של נרות קטנטנים במנורות נחושת מצוחצחות, מספרם כמספר הילדים בבית, ואת החלות מתחת למַפית הלבנה. בערבים האלה ישבה כל המשפחה יחד מסביב לשולחן, מן האֵם ועד הרבּי הזקן שלימד את הנערים שפה עברית; לפעמים נוסף גם אחד מן האורחים שהיו בכלל מועטים בבית. פעם בפעם נהנה לבה של הלנה מן השלווה המיוחדת, מן המנוחה הנעלה, היורדת בשעה זו על כל הסביבה והמאצילה על הכל רוח חגיגיוּת נעימה. תמיד אהבה לשמוע את ניגון הקידוּש בפי אחד הנערים, ניגון ישן־נושן, כל־כך שונה משאר הניגונים הידועים לה, ונדמה לה כי היא מרגישה בנשמת הדורות העולה בצלילי הנעימה העתיקה והאצילה. בתימהון הכירה אז, כי אותם הדברים שעליהם למדה בשיעורי “תורת־אלוהים” עוד בהיותה במחלקות הראשונות, הדברים המשונים הנקראים בשם “הברית הישנה”, עוד לא נשכחו כליל מן העולם ולא נתאבנו בתוך ספרי הלימוד, כי אם עד היום יש להם מעין מציאות וקשר עם החיים. הרושם הזה היה אמנם דק מאוד, כמעט בלתי־נתפס, אבל הרגשתו וזכרונו, כצל עננה עוברת בשמיים, ליוו אותה בכל דרכיה גם אחרי שעזבה את בית החברה… גם בביתה היא, בחדרים הקטנים שגרה בהם יחד עם סבתה, היה רוח נעים של נוחיות ושקט תמידי, אולם חסרה אותה השעה המיוחדת, שעת השבתון המכריחה גם את הנשמה להשתחרר מהשפעת הימים הרגילים, הדומים כולם זה לזה, וללבוש צורה חדשה…

בעת ההיא היתה הלנה בת שבע־עשרה, העומדת – כפי דברי המורים בנאומי הפרידה ביום צאת התלמידות מבית הספר – על סַף החיים. רעיונות ראשונים על־אודות החיים והמקום שתתפוס בהם, זעזועים ראשונים של מחשבה ורגש רק זה התחילו להתגשם בלבה. הרשמים שקיבלה מחייה הרגילים היו מועטים וחד־גוֹניים; בית הספר היה בשבילה, כמו בשביל רוב בנות גילה, רק מקום לימוד מקובל, הכולל בתוכו עירבובייה של לימודים משעממים ובלתי־נחוצים יותר או פחות עם משהו של מסורת הידידות שבין התלמידות – יחס ארעי, חסר כל יסוד ותוכן על־פי־רוב. גם היחסים שבינה ובין בני משפחתה ומכריה האחדים היו אותם היחסים המקובלים, הנוסדים על מקרה ורגילוּת סתם. בשבילה, כמו בשביל המון עלמות אחרות דומות לה, הכל היה שווה; תוכן לא נשפך עדיין אל תוך כּלֵי רוּחה.

על כורחה התערבבו כל הרשמים החדשים הנובעים מתוך עולם “הברית הישנה”, רשמים כה בולטים וחזקים, עם כל הגה לבה, עם כל תנועת המחשבה המתעוררת. הלכה ונשתרשה בה הכרה ברורה של עולם אחד נשגב ומיסתורי, הפושט את השפעתו גם על חיי החוֹל שלנו, המהפך, כאילו על־ידי מגע קסמים, את העולם כולו לאחר, ואת הנשמה לאחרת, ולוּ גם לשעה אחת מאירה בתוך ימי השבוע השיטחיים. הלך וניטע בלב גם בטחון נמרץ שהשעה הזאת היא גם זכות, גם צורך של כל לב ולב השואף לשעת מנוחתו וטהרתו…

אז הגיעה שעת ההתעוֹררוּת גם ללבה, אותה השעה של רחשי הרגש הראשונים, העשויים לעמוד על דרך כל אחד ולהמתיק ולמרר את ימי נעוריו. בגלל זה זכוֹר זכרה עד היום את ימי ראשית הסתיו אשר בתקופה ההיא, ובגלל זה מדי שנה בשנה שבה אליה אי־מנוחתה בימים האלה. גם אז היו הימים בהירים ונוּגים, כתמי זהב וארגמן נתפזרו על פארות העצים, קרני שמש חיוורות שטפו את היקום, כאילו חיבקוהו מתוך חיבת הפרידה, והרוח נשבה ממרחקים והֶמיָיתהּ היתה פראית, עגומה ומשכרת…

אלה היו ימי אלול, הימים שלפני גזר־הדין; ואחרי מה שנודע לה עליהם מתוך סיפורי חברתה, נדמה לה באמת כי גם התבל כולה מחרישה ונכנעת בימים האלה, ומחכה מתוך רעד לתקיעת השופר הראשונה… אך כמה מוזר היה, ש“האמונה הטפלה” שעליה צחקו בחשאי שתי החברות, נתקיימה פתאום ונעשתה למציאות חייה – כי אמנם היו בשבילה הימים האלה “ימים נוראים”; בהם חיכה לבה בחרדת ציפייה לגזר דינו העלול להישמע מפי האיש שיחד עמו טיילה אז על פני כּרים ושדמות וחורשות סתיו שמחוץ לעיר, והיה שמו מוזר וחביב בעיניה, כעין רמז טמיר של הגורל האכזר והמלגלג. כי שמו היה – חיים.

ד

“חיים לרנר, וברוסית הנני יֶפים מרקוביץ'” – ככה הציג את עצמו לפני העלמות בשעת התלוצצוּת – היה איש כבן שלושים, שנפגשה אתו בבית חברתה. הוא נכנס לבית בתור מורה עברי אחרי שחדל הרבּי ללמד את הנערים; הפגישות הראשונות היו בערבי השבתות על־יד השולחן. החדר היה נקי ומואר, הנרות דלקו, ריח הדגים כבר נדף מן המטבח הסמוך וגירה את התיאבון. ולרנר ישב בין שתי העלמות וסיפר את סיפוריו.

הוא סיפר להן על עיר מולדתו, עיירת־תחום קטנה, על ימי הלימודים שב“חדר”, על מחנה הצעירים שנתאספו וטיילו בלילות, שטו בסירה וזימרו זמירות, והתפזרו לכל ארבע הרוחות, לכל פינות העולם; על ה“אקסטרנים הנצחיים” הרעבים והעומדים להיבחן כשמונה פעמים זו אחר זו…

להלנה היה כל זה חדש, מוזר ומעניין. הסיפורים האלה שימשו בשבילה צוהר פתוח לעולם שלם מיוחד במינו, השונה אמנם לגמרי מן העולם הנשגב של מנוחת השבתון שהכירה אותו קוֹדם; אולם היה גם בזה משהו מן המקור העתיק והטהור, וחן מיוחד היה בנשיבת החיים החופשיים והיפים בדלותם המדומה. וכשם שנשמתה הושפעה קודם מהדרת המנוחה והאצילות הרוחנית, כן נמשך לבה גם אחרי החרות המוזרה שבחיים האלה, חרות שהורגשה בה איזו שאיפה תמידית, מַעְין טהור נובע ואינו פוסק.

בעיני לרנר היתה הלנה בתחילה רק עלמה נוצרית, זרה ורחוקה, ודבריו היו תמיד מכוונים יותר אל חברתה מאשר אליה. הלזו היתה גם כן עלמה נחמדת, בעלת פנים יפים ורעננים ויצורים מלאים וגמישים אשר חן הנעורים היה נסוך עליהם. אין פלא, כי מבטו של לרנר נמשך אליה ונח על פניה ביתר רצון, וניצוץ חשק היה מבריק בעינו מעת לעת. אולם בת הרוקח היתה גם בעלת¹ שכל בהיר ומעשי במקצת, ועד מהרה עמדה על טיבו של לרנר ולא טעתה בו. רשות הישיבה לא היתה לו, תעודת הבגרות לא היתה לו, וגם פרנסה הגונה לא היתה… ובהיותה עלמה צנועה וישרת לב לא מצאה את נפשה להסתבך במשחק אהבי־שווא, וקידמה את נסיונותיו האחדים בקרירות גמורה. בעל־כורחו היה עליו להסתפק בעלמה הנוצרית.

לא היתה זאת אהבה. המחיצה שביניהם היתה מורגשת. אף פעם לא עלה בדעתה של הלנה כי לאיש הזה יכול להיות תפקיד חשוב ומחליט בחייה. וגם את מהותו הכירה לא פחות מחברתה. היא ידעה, כי אינו עולה בשום דבר על כל בני מעמדו, כי אינו מסוגל לחיים שהיא חיה היום ועתידה לחיות בתוכם. הדבר היה פשוט למדי. היחס שביניהם היה קל ולא נגע, לכאורה, עד תהום נפשותיהם. אך לא כדבר המשורר: היתה האהבה ללא־שמחה, תהיה גם הפרידה ללא צער. להלנה היתה שמחה בקירבת האיש הזה, ומעין רגש תודה בעד המקרה הנעים התעורר בלבה, רגש שקט ומלא אושר. ככה היה בימי האביב והקיץ.

אך הנה התחילה להרגיש דבר חדש בקירבה: האיש הנוכרי נעשה לה – מבלי שתדע אל־נכון, מתי וכיצד – לקרוב ולנחוץ במידה שלא פיללה לה. לא די היה לה להיפגש עמו פעמיים או שלוש בשבוע, לא הסתפקה עוד בשעות השיחה הארעית על־יד השולחן בערב שבת, בטיולים ובביקורי התיאטראות האחדים, כשגם חברתה נלוותה אליהם. ונדמה, כי גם לרנר נכנע לאותה ההרגשה. פעם ביקרה בביתה, ופעמים אחדות הציע לפניה שתיסע עמו² לחוץ לעיר לשם טיול ארוך. אז היה הסתיו ממשמש ובא.

רוחות אלול נשבו על־פני האדמה, עלי שלכת צהובים נישאו והסתובבו ברוח, השמש שלחה את קרניה החיוורות והרכות בעד רשת הענפים של עצי החורשה הערומים למחצה. שם טיילה ארוכות עם לרנר. נדמה לה כי כך יהיה תמיד – הלא צריך להיות כך! – ובעל־כורחה נגלה בטחונה התמים בכל הגה פיה ובכל תנועותיה. בעת הטיולים האלה שמעה הרבה מפי לרנר. מעת־לעת חזר ודיבר באוזניה אותם הדברים, שגם קודם היו שגורים בפיו: הוא דיבר על ההתנכרות ההכרחית, על המחיצה שביניהם, בני שני עמים שונים וזרים זה לזה עד עולם; על הבדידות שנידון לה כל אחד ואין לה תקנה; על השפעת חיי הבדידות והנדודים שהורגל אליהם ואין לאל ידו לשנותם… הדברים לא היו חדשים לה ולא נוסף להם ערך חדש; אך דבר מה חדש היה בהבעתם. היתה בדברי לרנר מעין רצינות נמרצה, כאילו רצה להדגיש את אמיתות דבריו ולהזהירה בהם; לפעמים נדמה לה, כי גם רטט של רוגז עקשני הרגישה בקולו.

הבן הבינה. היא נסגרה בפני עצמה, התחילה להיזהר בכל דבריה ובכל התנהגותה עמו. ולא עוד, בעצמה השתדלה שישובו הדברים כבראשונה – ושוב היה לרנר רק אורח ערבי־שבת בבית חברתה, בן־שיחה נחמד וארעי ולא יותר.

בינתיים הגיעו ימי סגריר, התחיל סדר הלימודים, נפסקו הטיולים החופשיים תחת כיפת השמיים, החיים שבו לזירמם הקודם והרגיל.

המחיצה שביניהם, אשר כמעט שפרצוּה, שבה ונבנתה והיתה הפעם עוד יותר גבוהה וקשה מאשר לפנים וכשנפגשו לאור נרות השבת, כבר היה כל אחד כמו זר בעיני השני: מעבר הזה של המחיצה כבר לא היה להם מה להגיד זה לזו.

ה

אחרי הדברים המוזרים, שהיו כל כך פשוטים במהותם, באו אלה, שהיו משונים במהותם, אך פשוטים וטבעים למראה־עין. חברתה נישאה לאיש; והלָז, רופא צעיר, קיבל עליו משׂרה באחת מערי השדה ונסע לשם עם רעייתו הצעירה. אז חדלה הלנה לבקר את הבית שלא נשארה בו בת גילה. נפטרה אמה־זקנתה שגרה אתה, ועליה היה עוד מעט לגמור את חוק לימודיה בקורסים. חייה העתידים היו גלויים וידועים לפניה. תהיה אחת מהעלמות הבודדות, המפרנסות את עצמן והמסדרות את חייהן לפי כוחותיהן. ביום תהיה לה משׂרה בבית ספר או בבית מסחר פלוֹני, או תתעסק במתן שיעורים פרטיים; בשעות הפנאי תשב בדירתה בת חדר אחד, השכוּר במעון־זרים, תקרא ספרים בּלים ומלוכלכים שמקבלים אותם בזוֹל מן הספריה, תאכל את ארוחתה בחיפזון באיזו מסעדה; מכירים ומכירות יהיו לה, אולי שכנים לדירה או חברוֹת למשׂרתה, אנשים שהמקרה שלח אותם לדרכה, שלא הלב בחר בהם, והיחס שבינה וביניהם לא יהיה נוסד אלא על קירבה ארעית וכוח הרגילוּת הנלאה.

היא לא העלימה עין מעתידה. אך לבה היה צעיר עדיין ושָׁלֵיו במלוא עלומיו, והמחשבות השחורות לא שלטו בו. אולם היו אחרים אשר גם הם ראו את גורלה מקודם ודאגו לה.

הראשונה ביניהם היתה דודה אחת, אֵם לשלוש בנות אשר כבר עלה בידה להשיא את כולן, וכולן הצליחו בנישואיהן. עכשיו חיפשה לה האשה הטובה עוד מישהו שתוכל לקחת את גורלה בידיה, והיא שמה את לבה להלנה הנחמדה, אשר מצבה הקשה עורר בה חמלה רבה.

צעירים רבים היו אורחים קבועים בביתה, וביניהם היה אחד, שבו בחרה בתור חתן. הלנה הכירה אותו מכבר. הוא היה בן להורים אמידים, סטודנט כהלכה. מנומס ונוח בכל דרכיו. על־פי השערות ומסקנות, שהיו ידועות רק לה לבדה, באה הדודה לידי החלטה כי לבו נמשך אחרי הלנה, והוא־הוא העתיד להיות בעלה. גם לכל בני הבית היה מנהג, אשר יצא, לכאורה, מתוך הלצה בטלה, לייחד את שמו בשמה ולהתלוצץ על שניהם. הדודה מילאה את תפקידה בזריזות ובאמנות המיוחדת לה. בביתה הזדמנה הלנה שוב עם “עוֹגבָה” הקודם, אשר בעת האחרונה דחפוּהוּ מלבה רשמים חדשים. פעם בפעם היתה להם הזדמנות – כנראה, בלתי־צפויה לגמרי – לבלות את הערב יחד באין איש אִתם. אחרית הדבר היתה כפי שפיללה הדוֹדה המשגיחה על הכל: כעבור שנה וחצי היתה הלנה כלתו של סרגיי סוקולוב.

שקר לא דיברה, ואיש לא שמע מפיה כי אוהבת היא את חתנה. אך להעריץ אותו ידעה, אחרי שהתקרבה אליו והכירתהו. הוא היה צעיר שקט, מתמיד בלימודיו, בעל מידות טובות, שונא התהוללות ונוטה לחיי משפחה שקטים. הלנה ישרה בעינו וגם³ הוא ידע להעריץ את אשתו הצעירה; ניכר היה, כי הוא מרגיש במעלותיה וביפי־נפשה. בנות גילה האחדוֹת ממכרותיה של הלנה הירבו לסקור ולשאול אותה על כל פרטי ריגשותיה בעת האירוסין שלה. דעתן לא היתה נוחה קצת מהנישואים האלה ללא תאווה, ללא עגבי נוער. אולם הלנה השיבה לכולן בבת־צחוק של בטחון: “אין דבר, אני יודעת כי אהיה מאושרה עמו”.

תוחלתה לא נכזבה. שקט וגם מעין הנאה מצאה בחייה החדשים. רק דבר אחד היה עליה לעקור מלבה: מן ההכרח היה להתנכּר, גם בפני עצמה, כי לא היה כלום: לא נרות השבת המכריזים על שעת המנוחה והשמחה הטהורה; לא ימי אלול, ימי גסיסת הטבע ולידת הרגש הראשון החי בלבה; ולא האיש הנוכרי ששמו – חיים…

עלה בידה להבליג על עצמה, עלה יפה כל־כך, שחמותה אמרה עליה עוד בשנה הראשונה לחיי נשואיה:

– ממש אין להבין מה יש לה שָׁם – במוחה הקטן?

ו

בעת שהלנה עמדה בין־השמשות על־יד החלון, ולבה נכסף ורעד יחד עם להבות הנרות הקטנים בחלון בית הזרים – לא עלה כלל על דעתה כי בעוד שבועיים תשב בעצמה באותו החדר, לאור אותם הנרות ממש. הדבר נעשה פשוט – כרוב הדברים המוזרים ביותר.

לא לחינם היו המשרתות מרובות בבית הגדול, ולא לחינם הקדישו את כל רגעי הפנאי ל“עבודת קשר” מיוחדה במינה, היינו: מסרו אחת לשנייה את כל החדשות ואת כל הפרטים המעניינים בנוגע לבעליהן. גם הגבירות לא מנעו את אוזנן מלשמוע ומלקבל ידיעות מן המקור הזה. וככה חשבה הגברת רֵייזֶלוביץ', זו שלא כבר נכנסה אל הדירה הפנויה והיתה דווקא אז טרודה בשאלה חשובה, את מי עליה להזמין לשנה הזאת בתור מורה לצרפתית ולאנגלית בשביל שתי בנותיה: – “מספרים על הצעירה הזאת שהיא מלומדת ויודעת היטב שפות, והיא גם עוסקת במתן שיעורים פרטיים; אולי אנסה? במקום לטרוח ולחפש מודעות בעתונים…”

וככה קיבלה הלנה בבוקר אחד פיתקה מנומסת שנשלחה על־ידי אותן המשרתות, המזמינה אותה לסור ולדבר על־אודות השיעור שתציע לה הגברת רייזלוביץ'.

השיעור השביע את רצונה. הילדות היו מחונכות ושקטות, החדרים נאים והגברת עצמה – אשה טובת מזג ואוהבת להכניס אורחים. מעולם לא נתנה לה ללכת עם גמר השיעור מבלי לכבד אותה בכוס תה עם תופינים, ובשישי בשבת הזמינה אותה להישאר ולהשתתף בסעודת הערב, באומרה בבת־צחוק של התנצלות נעימה, כי משפחתם חדשה בעיר זו ומכרים מעטים יש להם פה, ולכן היא שמחה מאוד לכל אורח חדש שתוכל להכניס אותו לבית, ביחוד בערב שבת. אז, בעת שישבו על־יד השולחן ודיברו על דא ועל הא, נמצא לתימהונה הגדול של הלנה, כי יש לה מעין קשרים ומכרים משותפים עם המשפחה הזו. ראשית, היתה הגברת רייזלוביץ' ילידת אותו המקום ממש, שממנו היה גם מוצאה של משפחת הרוקח, אבי חברתה המנוח; שנית, במקרה הכירה גם את בעלה הרופא, יען כי בהיותו עוד סטודנט למד יחד באוניברסיטה עם אחד מבני משפחתה, וגם ביקר פעמים אחדות את ביתה. כל זה היה תמוה בעיני הלנה. מוזר עד למאוד היה לה, כי הקשרים שניתקו, כביכול מכבר, ונשכחו בעבר, פתאום שבים ונקשרים באופן בלתי־צפוי כל־כך. והנה גם הנרות הקטנים עומדים על השולחן ומהבהבים וגם לדגים הממולאים יש אותו הריח הנשכח כמעט… יותר מדי מוזר!

אך הלנה לא ידעה כי שעשועי הגורל טרם נגמרו, ובקרוב תופיע על דרכה עוד חוליה אחת של השרשרת המקשרת אותה עם ימי העבר, והדבר החדש יהיה עוד יותר מוזר ונפלא – כמו רוב הדברים הפשוטים במהותם.

מלבד שתי תלמידותיה היו לגברת רייזלוביץ' גם שני בנים תלמידים. ובשעת הסעודה פיטפטו כל ארבעת הילדים על ענייני עולמם, כדרך הקטנים. לעיתים תכופות הזכירו שני הנערים את שמו של מורם העברי, והלנה שמעה את השם. שמעה, ולא זזה, ולא שמה לב למדי לשם הזה. ידעה כי שוויון שמות המשפחה אצל אנשים שאין להם שום שייכות זה לזה – חזיון רגיל הוא בין היהודים. רק בשובה הביתה בערב ההוא הרגישה דבר חדש בלבה, מעין תימהון גדול מתוך ציפייה נסתרה: היתכן שיזמן לה הפעם גורלה דווקא את ההזדמנות הזאת, הכל־כך משונה ורחוקה מן המציאות?…

ובשומעה שנית, באחד הימים הקרובים, את שם המורה הנזכר לפרקים, לא התאפקה ושאלה במתינות: מי הוא מר לרנר זה, והאם הוא מורה בביתם? וענו לה: זה עכשיו חזר לעיר הזאת, שגר בה לפנים, לפני חמש־שש שנים, ואחר כך עזבה… והוסיפה הגברת רייזלוביץ‘, כי אמנם צעיר הגון ונעים הוא, וקראה לו בשמו: יֶפים מרקוביץ’…

בערב ההוא נעשו לה לזרא כל הדברים שבבית. נדמה כי קולה של הגברת הזקנה המוכיחה את בני ביתה נעשה קפדני וצרוד ביותר. ההלצות והבדיחות של העלמות – טפלות ביותר, וגלגלי לוח החשבונות קישקשו בקול רם עד אין לסבול… כל הערב ישבה הלנה בלי נוע בכיסא העמוק על־יד שולחן הכתיבה, נתנה עיניה בספר הפתוח על ברכיה, ולא קראה ולא ראתה בו אף מילה. כאילו וילון ירד על עיניה והבדיל אותה מכל מציאות הסביבה, ועל השטח האפור צפו ועלו תמונות רחוקות, מטושטשות למחצה. הנה חדר־האוכל הידוע לה על כל פרטי הרהיטים שבו, שרוי בחצי־אופל נעים; הנרות עוד טרם הודלקו, ובשעה שלפני הסעודה יושבות שתיהן – היא וחברתה – ומשוחחות חרש, וריחות השבת כבר נודפים בבית… והנה ככלות הסעודה – הנרות כבר נשרפו עד הסוף כמעט, עוד מעט וידעכו – והאֵם העייפה יושבת ומנמנמת על הסידור הפתוח, ושתיהן מקשיבות בקשב ובתענוג השקט לשיחות של חיים לרנר, לסיפוריו הארוכים… ועוד: יום סתיו בהיר חיוור, דרך בירכתי החורשה הערומה למחצה, אור שמש מפוזר מבעד לענפים הקלושים, והשמים נשקפים מלמעלה… זה היה המקום ששם טיילה לבדה עם לרנר בפעם האחרונה והקשיבה להלמוּת לבה הדופק בקצב עם אנחות הרוח המתחננת והמתלוננת… ויחד עם הסם הערב של זכרונות־שווא אלה, כולם קשורים וכולם מקודשים במילה אחת מיסתורית – “שבת” – התגנב אל לבה כאב עצום ועצור בתוכו: הלא הֵנָה, אל תוך כותלי הבית הזה, הנקרא גם ביתה היא, לא יבוא ולא יחדור לעולם הדבר הערב, הנשכח, ששמו שבת – לא יבוא לעולם!

ביום השישי הבא נכנסה לביתה של הגברת רייזלוביץ' בלב הולם וברוח מבולבל. היא ידעה אל־נכון, כי בערב הזה, בשעת הסעודה, עליה להיפגש עם לרנר פנים אל פנים. רק מפני איזו סיבה מקרית לא היה שם באותה השעה לפני שבוע, והיום עשוייה הפגישה להתקיים. ולא היה לבה במנוחה. כיצד יתנהג עכשיו אתה – לא עלמה צעירה, אלא גברת נשואה לאיש, אשר דרכיה פתוחות לפניה ואין לחשוש מפני האחריות שביחסים אליה? והיא – כיצד תקבל את פניו, והאם לא תרגיש בתימהון של צער, כי השנים שעברו באמת חפרו את התהום ביניהם, ועשו את המחיצה המדומה שממנה נבהל אז – למחיצה ממש, ובחדרי־חדרים של נפשה, במקדש שִבתה כבר אין מקום לאיש הזה?…

אולם כשישבה כבר על־יד השולחן, ולרנר ישב ממולה ודיבר אִתה – הרגישה כי פחדה היה פחד שווא. נדמה לה, כאילו לא היתה כל הפסקת השנים הזאת, כי זה רק לפני שבוע נפרדה ממנו אחרי סעודת השבת, ביודעה כי בעוד שבוע תראנו – ושוב נתראו בעִיתם. קל היה לה, וטוב היה שלא היתה אפשרות להתעמק הרבה בשיחה ולעמוד זמן רב על עניין אחד, כי מרגע לרגע נכנסה בדיבור גם בעלת הבית המסבירה להם פנים, גם הילדים העליזים המתערבים, כדרכם, בשיחת הגדולים. זה היה גם דומה למדי לאותם הזמנים שעברו, כשישבו ככה יחד בבית חברתה, ואחיה ואחיותיה הקטנים גם כן התערבו ככה בשיחה והפריעום מדבריהם. לכן, אולי, גם לא הספיק לרנר לפנות אליה בשאלה הכי חשובה, כביכול – על אודות טבעת הנישואין המבריקה על אצבעה. וגם היא לא עמדה הרבה על העניין ודיברה אליו כאילו רק אגב־אורחא, אגב ריפרוף…

אחרי הסעודה פינו את השולחן מן הכלים. הגברת רייזלוביץ' יצאה אל המטבח כדי להכין את התה, הילדים התפזרו על פני החדרים. קמו גם שניהם וסרו מן השולחן. לרנר ניגש אל הפסנתר העומד מן הצד ועמד נשען אליו, כשהוא מטלטל בין אצבעותיו איזו פיסת נייר, כדרך האנשים בשעת פיזור־רוח והפסקה בשיחה. ניגשה גם היא ועמדה על־ידו.

רגע היתה דממה. הלנה לא ידעה במה יפנה אליה תיכף וגם לא חיכתה לשום שאלות חשובות או מרמזות יותר מדי. רק דבר אחד ידעה: על כל מה שישאל, תשיב לו אך ורק את האמת.

אחרי שתיקת רגע פתח לרנר ואמר:

– לא פיללת, בוודאי, לפגישה הזאת?

– לא חשבתי עליה, ואולם היום, טרם נכנסתי אל הבית, כבר ידעתי שאראה אותך. הן את שמך שמעתי פה כבר כמה פעמים…

– האמנם?… ודאי תבקרי פה מדי שבוע בשבוע? נעים לך פה – מקצת של הסביבה הקודמת, אַה?

היא עשתה תנועה של אי־בטחון.

– אינני יודעת. אפשר שאבקר, ואפשר שלא. סוף־סוף הלא זרה אני פה, רק מורה ארעית. רק היום חפצתי לבוא…

– לשם מה?

פניה של הלנה שמרו את שלוותם, וחיוכה הפנימי לא נראה בהם. הנה באמת ההזדמנות – הדרך פתוחה לרמזים, זכרונות ווידויים למחצה… אך כמה אינה דומה תשובתה לזו שמחכים לה במקרים כאלה…

– באתי לראות את נרות השבת…

מה טוב היה שבעוד רגע שבה הגברת רייזלוביץ' מן המטבח והזמינה אותם לשתות תה. לשניהם היה קשה למצוא את הדברים הנכונים להמשך השיחה. ברגע הזה, האחד, איזו נימה דקה נמשכה מלב ללב, וניתקה – ושני הלבבות נפגעו משהו…

ז

בשעה האחת־עשרה יצאו יחד אל הרחוב, אל תוך הלילה הצונן. השמיים נפרשו על ראשם, קודרים וזרועי כוכבים. הרחוב היה ריק. רק בקצהו נשמע קול צעדים צלול על פני המדרכה הקשה, ורחוק ברחובות המרכז רעשו הטראמים האחרונים, הממהרים לשוב אל התחנה. פנס החשמל, אשר על־יד פתח הבית, האיר באור רועד ומתחלף; רגע התלקח בלהב צחור ומעַור־עיניים, וברגע השני נראה כהולך לִכבות, ואז התכסו פני לרנר, העומד לצידה על־גבי המעלות, בצל. אך גם מבעד לצל ראתה את פניו – אותם הפנים עם אותו חיוך העיניים, שחציוֹ יגוֹן, המציץ אליה מבעד לזכוכיות המשקפיים, כמעֵבר מרחקים רבים. היא הושיטה לו את ידה לאות הפרידה; הוא לא האריך בלחיצת היד, אך שאל קצרות:

– הלא נתראה עוד?

הלנה חייכה.

– אל ביתי לא אזמינך, חיים… – בפעם הראשונה במשך כל הערב נמלט השם הזה מפיה, ואיש מהם לא הרגיש בזה – הרעש והמהומה גדולים אצלנו תמיד, והסביבה היא… זרה… אפשר שנתראה עוד פעם באחד ערבי השבת. להתראות…

הדלת הכבדה, המובילה אל הפרוזדור, לא נסגרה גם בלילה. זה כבר הורגלה הלנה למשמש ולמצוא את דרכה על פני המעלות בתוך העלטה השוררת כאן. אולם⁴ בפרוזדור הקומה השנייה עמדה פתאום מלכת, כאילו עצר בעדה כוח זר. הלב נלחץ מכאב. איזה דבר מחניק עמד בגרונה ורגליה כשלו. לא היה בה כוח ללכת; היה חפץ אחד – להישען אל הקיר ולקפוא בתוך השחוֹר. מה זאת?… האורות… חיים…“באתי לראות את נרות השבת”… מַהוּ הלעג ומשחק הילדים הבטל? הלא אין כלום, וכלום לא יהיה! הכל נשאר שם, מן העבר השני של המחיצה, ואם תושיט את ידה כדי לקחתו – שוב אין לה כוח ורשות…

כשנכנסה אל הבית, ראתה את האב הזקן, כשהוא יושב כפוף על ספריו וחורק בעטו המהיר, ואת בעלה, כשהוא מעלעל בעצלתיים בדפי ספר ישן ועבה, אותו הספר שבעזרתו היה מחבר את “חיבור הקנדידט” שלו. דלת המטבח היתה פתוחה ובכל חלל הדירה נשמע הקול המרוגז ומלא הבטחון של הזקנה:

– לא חביבתי! אותי לא תרמי. תודה לאל, זה כשלושים שנה שאני משגחת על הבית. ככה היה הסדר בביתי בכל ימי חיי, וככה ישאר גם לעתיד לבוא – ועליך לדעת את זאת!

ח

בשנה ההיא היה הסתיו בהיר ויפה מאין כמוהו. כבר הגיע חודש אוקטובר, כבר נשרו העלים וצינה חדשה הורגשה באוויר – ועדיין התקשטו השמיים ביום בתכלת זכה וענוגה, וימים ושבועות רצופים לא היה עב קל נראה עליהם. ביחוד היתה יפה שעת השקיעה בבוּלוואַר הארוך שעל שפת הנהר, ואליו כיוונה הלנה את פעמיה, במקום ללכת הביתה ששם התאספה כבר כל המשפחה לארוחת הצהריים. שם בבוּלוואַר חיכו לה מדורות השקיעה הנהדרה, והשדמות הרחבות שמעבר לנהר, הקודרות ושדודות היופי הנהדר של ימי הקיץ, ואף־על־פי־כן מלבבות כקודם, ועצי התרזות הגבוהים והנוּגים.

היה יום שישי. קודם היה לה ביום הזה שיעור בבית רייזלוביץ'. אך בעת האחרונה החליפה את זמני שיעוריה מפני שתלמידותיה התחילו גם בשיעורי נגינה, ושעתן לא היתה פנויה בערב זה. את לרנר לא ראתה כשבועים ודעתה היתה נוחה מזה. דבר־מה מת בלבה ברגע ההוא, עת עמדה באופל הפרוזדור והתכווצה מכאב־יאושה, אך מתחת לקרום הפצע היה דבר־מה חדש הולך ומתגשם. עוד טרם התברר הדבר לעצמה, היא הרגישה, כי לא בבית זרים, לא בשעת שיחת־חולין, במעמד אחרים, תוכל לתופסו ולקובעו. תראנו פנים אל פנים; כיצד ומתי – על זה לא חשבה עוד. והנה – הוא עמד לפניה.

לא התפלאה. רוחה היה זך. היום היה בהיר וענוג, והפגישה המוצלחה היתה נאה לוֹ. גם על זה, שלרנר, אחרי שפגשה בקרן הרחוב, קידמה במבט חיבה ותיכף ומיד נלווה אליה בלי לדבֵּר דבר, כאילו היה מובן מאליו, כי כך צריך להיות.

בעת ההליכה אמרה לו:

– אני הולכת אל הבּוּלוואַר. הלא גם עליך חביב המקום הזה?

– כן… בכלל, יש הרבה דברים, כנראה, שהם חביבים על שנינו…

– כלומר?

ברגע זה היה עליהם לעבור את הרחוב. שורה ארוכה של עגלות כבדות ומקשקשות היתה עוברת על פניהם, ותשובתו של לרנר נחרשה בשאונן, עוד מעט ופנו אל הרחוב המוביל אל הבּוּלוואַר. החמה השוקעת זרקה את קרניה בפניהם; נשבה הרוח, וריח עשבים כמושים ועלי שלכת היה בה.

שדרת עצים אחת נמשכה לאורך החוף התלול שבמורדו התפתל הנהר. גדר הקרשים הנמוכה היתה כולה אפורה ורקובה מרוב הגשמים, מנומרה מכתובות־זכרון מרובות שנחרטו עליה. עצי התרזות השׂבים ניענעו את ראשיהם במרוֹם, עליהם – עלים גדולים וקשים – התגלגלו על פני הדרך ורישרשו תחת הרגליים. הטיילים היו מועטים, קול אדם לא הפריע את הדממה. מאחור, מן המנזר הסמוך, נשמע קול פעמון חד־צלילי ועגום; מן הצד השמאלי, מרחוק, הגיעו לפעמים שריקות הקטר שבתחנה, כעין קריאה חטופה וחרֵדה.

הם ניגשו אל הגשר ועמדו נשענים אליו. ישר נגדם השמש היתה אט שוקעת למנוחתה, מעבר שטח השדמוֹת הקודר ורחב הידיים. אחרי שתיקת־רגע פתח לרנר ואמר:

– התלכי היום לראות את נרות השבת שלך?

– “נרות השבת… שלי”? לא שלי המה…

ובראותה על פי תנועתו של לרנר שיש בדעתו לענות, נגעה בידו נגיעה קלה, כאילו רוצה היתה לעצור בעדו.

– לא, חיים, אין לי צורך בתשובתך, כי אמנם לא שלי המה…

רגע שתקה ואחר־כך הוסיפה ודיברה בקול לא־רם ובמתינות:

– אין לי צורך בדברי נחמה, אך יש את נפשי להגיד לך את האמת. הן יודע אתה, כי אהוב אהבתי את נרות השבת שלי ודאי לא פחות ממך, ובכל זאת לא שלי הם, כי לא עלי להדליקם בכל ערב שבת. ולהתחמם כל ימי חיי לאור נרות זרים – מה דל החלק! ובכל זאת – האם איבדתי את השבת? השבת שלי קיימת… הן גם ברגע זה היא אתי – בחמה הזאת המסתלקת בדממה הזאת הנעלה… וגם – בך…

היא העיפה עין עליו. עיניו היו נתונות בה. מבטן היה מרוכז וצל מחשבה רחוקה ריפרף בהן. היא ראתה, כי דבריה נגעו עד נפשו.

– כן, חיים, גם בך. הלא שעות השבת, שעות של מנוחה ויופי ושמחה טהורה היו ללבי השעות הללו, שבהן נגעה נפשי בנפשך. את זה אין לשכוח ואין לשנות. אמרת היום: “יש דברים חביבים על שנינו”. אמנם כן, חיים, הדברים האלה הם אותם הדברים הצפונים בלב האדם והקיימים בקודשי קדשיו תחת קליפת ימי החול. השמש, המשכרת אותנו ביופיה ומרחב הארץ הגדול הקורא לנו… ברק רעיון נשגב בחושך הדורות, הלמוּת־לב נלהב ומלא אמונה, המאירים את דרך האנושות… והאהבה – האהבה הקוראת ללבנו: בחר בלב אחד בכל העולם, והיה כולו לך… בשעת שמחתך תבוא אליו ותשמחנו; בשעת הצער תיגש אליו ותמצא בו נחמה ורחמים; ובשעת יגונו תניח ראשו בחיקך ותניח את ידך על עיניו הנלאות ותישננו… הלא הדבר כל כך פשוט ונחוץ, כשם שהערב נחוץ לעמל־היום ויום השבת לסידרת ימי החול…

דבריה נפסקו, לבה הלם, ואוֹדם חכליל פרח בלחייה; רעד התעוררות עמוקה, התעוררות שמחה, נשמע בקולה.

– אל תצחק לי, חיים, אפשר שדברי מוזרים בעיניך, לא בגדר הרגילוּת הם… אך נפש היתה לי איפוא, נפש חיה; והנה, במשך כל השנים גדלה הנפש ודבר־מה צמח וגדל בתוכה. אני יודעת כי הדבר כמו שהוא עוד יותר יפה, מאשר אוכל לבטא בדברי. המילים הנכונות – הן לא לימדוני אותן, אין מלמדים אותן, והיה הדבר בידינו, ועלינו היה לשמור עליו, אולם…

ידה המוטלת על המעקה נאחזה בידו החמה של לרנר. מבט עיניו המרוכז כאילו התקרב עוד ובו קראה את התשובה האילמת. קידמה את מבטו בבת־צחוק, שהתערבו בה אורה חיבה ומרירות קלה.

– ואולם, אני הנני אשת מר סוקולוב פלוני, ואתה נודד נצחי, שאין לו מפלט מבדידותו. ככה עשינו וככה ישאר הדבר. את יום שבתנו לא נראה, וגם לא זכינו לזה. היה בידינו ליצור את השבת בחיינו ונבהלנו מפניו וחזרנו כל אחד על עקבותיו. אפשר שלא בנו האשם… קדושת השבת – מה עמוק הקבר, מה נורא הוא גל השיכחה ושוויון הנפש, שנצבר על קיברה במשך דורי־דורות! אין פלא, שלא הכרנו אז את פניה, ועכשיו מה?… יש דבר קטן בלבי, בלב האשה שלי: אם יהיו לי בנים, לא אשכח, כי את שבתי אני לא מצאתי אלא באמצע הדרך, ואשתדל, שתהיה אחרת אתם. כל כוחותי אשקיע בזה, ולא יוכל איש להפריע אותי – הלא זה יהיה החוט האחרון המקשר אותי אל השבת שלי שאבדה, ולא על נקלה אוותר עליה… ואתה, חיים, מה תעשה אתה?

– לא אדע…

היא נשתתקה. השמש שקעה, השמיים להטו עדיין בלהב השקיעה, אך מרחקי השדמוֹת מימין ומשמאל כבר קדרו ונראו כמתכווצים. רוח עזה עברה, גללה את העלים על פני הקרקע בקול רישרוש יבש והניעה את ראשי התרזות. פתאום ניסרה באוויר שריקת קטר אחת חדה ומקוטעה, והלנה הרימה שוב את מבטה אל פני לרנר.

– הרבה הגדתי לך, חיים, והנה אתה רואה, כי אמת בפי וכי מעומק לבי דיברתי. אך יש קץ לכל דבר, גם ליום השבת היפה… ובכן, גמרתי; ולא אבקש תשובה ממך. אני יודעת, שקצת אהבתני אז וגם אתה יודע, כי אוהבת אני אותך אהבה רבה, כי נעים היה לי לגלות לך את כל מה שהיה בלבי. בגלל זה שמחה אני לפגישתנו. ועוד ניפגש, אולי, לאור נרות השבת… “שלי” קראת להם, אך מוטב, שנאמר “שלנו”. שלנו היא השבת הנהדרה, היא בנפשותינו ובאהבתנו, אף־על־פי שהרבה דורות יעברו, אולי, עד שתתגלה בכל העולם ביופיה ובגבורתה… אך די, הבט־נא: היום נטה. התלווני הביתה?

לרנר שילב את זרועו בזרועה. בעוברם בשדרה האפלה שחה אליה ומבעד רישרוש העלים ושריקת הרוח קלטה אוזנה מילים בודדות:

– לא ידעתיך… אַת, היחידה.

– גם אתה את האמת הגדת… תודה לך, חיים. הייתי רוצה שיהיה תמיד לבבך קל, כמו קל לבי עכשיו, אף־על־פי שאני הולכת אל ביתי הזר ולא אל שמחת השבת. ועוד חפץ אחד יש לי: שתזכרני בכל פעם, עת תשכון השבת בנפשך… כן?

– כן – ענה חרש.

הם יצאו אל הרחוב השומם. כוכב ראשון בהיר ושָׁלֶיו – כוכב השבת – ניצנץ לפניהם בחיוורון השמיים.

תרפ"ג