א    🔗

הייתי צעיר וישבתי בכרך הגדול. חברי היו גם כן צעירים – אחדים מהם ציירים כמוני, השאר – סופרים מתחילים או סטודנטים של בתי ספר שונים, אשר לכולם היה איזה עניין ושייכות לעולם האמנות. בקיצור – “בּוֹהֶמָה”. העלמות, שהכרנו אותן והתראינו אתן לעיתים תכופות, היו כולן צעירות ונחמדות, והרבה ערָבים בּילינו בתענוגים ובהשתובבות של נוער.

בנשף סטודנטים אחד התוודעתי לעלמה שחרחורת יפה, שחברותיה קראו לה בשם מַלְיָה. יופיה וחינה לקחו את לבי תיכף ומיד. הטיפוס “המזרחי” היה ניכר בה. ברור היה, כי בעוד שנים אחדות יבלו פניה בלא־עיתם, כדרך נשי המזרח; אך לעת עתה, בהיותה רכה בשנים – מסופקני אם מלאו לה שבע־עשרה שנה – היתה כולה נחמדה ומלבבת, עם חווֵרת¹ פניה השקופה וריסי עיניים הארוכים, הרכים כעין משי, עם תלתלי ראשה השחורים וגיזרתה הדקה, הגמישה. ממש “תמַרָה”ָ של לֶרֶמוֹנטוֹב, שאתה רואה בחלום אחרי קריאה מרוּבּה בשיריו…

רקדתי עמה פעמים אחדות, ישבתי על־ידה והעתרתי עליה דברי הלצה ומחמאות. לעיתים קרובות ענתה לי מַליה בצחוקה המצלצל, שהיו בו שאננות ועליצות תמימה של ימי נוער מאושרים, ימי אור ללא עננה קלה.

על־פי מלבושה והתנהגותה הכרתי בה שהיא בת עשירים, אחת מבנות הכרך המאושרות והשלווֹת בחייהן חסרי הדאגה. את חצי זמנן הן מבלוֹתֹ בלימודי הגימנסיה ההכרחיים, אבל השאר – כולו להן ויש באפשרותן להתמכר לכל התענוגים המרובים של ערבי הכרך. העיקר בשבילן הן הפגישות עם הצעירים “המעניינים”. ויש להן עניין גם בספרות החדשה ובאמנות התקופה; לפי דעתן, זהו הדבר הכי נהדר והכי מעניין שבחיים. כל צעיר המחזר אחריהן – פניו מתקבלים ברצון; ואם צייר הוא או משורר, או מין “אמן” בכלל –ֹ על אחת כמה וכמה.

בשעה השלישית בלילה נלוויתי אל כנופיית צעירים אשר הלכו ללוות את העלמות עד ביתן. אל הרחוב יצאנו יחד – מחנה עליז ושואן – והמשכנו את דרכנו בצחוק ובהשתובבות. אחר כך, כמובן, התפרד המחנה זוגות־זוגות, וכל אחד הלך עם בת לווייתו שבחר בה, או שהיא בחרה בו. בת זוגי היתה מליה.

בדרך סיפרה לי קצת על אודות עצמה.

בעובדות המועטות שהודיעה לי, לא היה שום חידוש בשבילי: אביה עסקן פיננסיסט, והיא יושבת עמו ועם אמה ועם אחיה, הגדול ממנה בשנתיים – זוהי כל משפחתם. ובאביב עתידה היא לגמור את חוק לימודיה, ותצא ודאי לחוץ לארץ… ביתר אריכות דיברנו על ענייני הספרות והאמנות החביבים אליה. וכשנודע לה שצייר אנוכי ותמונות אחדות שלי הוצגו בתערוכות, נתמלאה התפעלות תמימה וביקשה ממני, שאלווה אותה אל התערוכה ואראה לה את יצירוֹתי.ֹ אמנם התערוכה כבר נסגרה בעת ההיא, אולם תחת זה הצעתי לה שנלך יחד לראות אוספי תמונות אחרים, והבטחתי להזמין עוד מכרים משלנו. ככה הוחלט הדבר.

בפגישה הזאת הראשונה הוחלט גם הדבר השני – דבר אהבתנו. תולדותיה היו קצרות ושכיחות למדי. פעמים אחדות ביקרנו את אוספי התמונות ואת התערוכות, ומליה נהנתה מאוד ממראה עיניה, ועוד יותר מקירבת בן אדם בעל כשרון ומפורסם שכמותי. נפרדתי ממנה תמיד בקרן הרחוב, סמוך לביתה, וחשבתי: התזמין אותי באחד הימים לסור אליה?… היא לא הזמינה; וכמעט שהייתי שבע־רצון מזה. תיארתי לעצמי את המעון אשר מעבר החלונות הגדולים, המצוחצחים: חדרים רבים, מרוהטים כל אחד על־פי סיגנונו המיוחד, נברשות זהב, מראות גדולות, פרחי טרקלין נהדרים, הרבה משרתים דוממים ומחונכים – וקצת שעמום,,, לא היה לי רצון לראות את מליה בסביבה כזו.

כעבור זמן־מה הזמנתי אותה, יחד עם חברותיה, לבוא ולראות את מעשי ידי במעון, שקראתי לו בשם “סטודיה”. באמת היתה זאת מין עלייה – חדר גדול בעל שלושה חלונות בדיוטה השישית של בית אחד ישן. בחדר הקודר במקצת עם כתליו המסויידים והמזוהמים היה “אי־סדר אמנותי” יפה, כפי תורת האמנים הצעירים. מיטתי הדלה עמדה בפינה אחת, מאחורי וילון ארג מאובק; אך היתה לי גם ספה, שבה התגאיתי מאוד: ספה טורקית נמוכה ורכה, ועליה ערב־רב של כּרים גדולים וקטנים, כולם מגוונים ובהירי צבעים. בין הכּרים היתה מונחת גם מטפחת אחת בטעם מזרחי, עם ריקמת פרחים, שכל צבעי הקשת התערבו בה.

כל זה מצא חן מאוד בעיני האורחות. מליה לא יכלה להבליג על התפעלותה הילדותית: התנפלה על הספה בצווחות שמחה קטנות, התגלגלה עליה וחבשה את המטפחת המגוונת לראשה. פניה הרכים נראו יפים פי שניים בתוך המסגרת היפה. עיניה הבריקו, מחלפות שיער אחדות נשמטו מתוך תסרוקתה והתנפנפו והתלבטו משני עברי פניה. אילמלא היה הדבר במעמד החברות, כי אז הייתי תיכף ומיד תופס אותה ומחבקה ומנשק לה כאַוות נפשי…

 

ב    🔗

אמנם עשיתי את זה בפעם אחרת, בעלותנו יחד אל מעוני על גבי המעלות המרובות. קודם טיילנו שעה ארוכה בשדרת הבּוליוואר המכסיפה בעטיפת הכפוֹר. ערב החורף היה נעים והקור לא היה גדול. תלתליה של מליה וצווארון אדרתה וריסי עיניה הארוכים הלבינו גם הם מן הכפור. השדרה המנצנצת באור פנים כחלחל נמשכה לפנינו, כעין מבוא אל ארץ פלאים מקסימה. ומרגע לרגע גבר בי החשק לשבור את המחיצה הקלה, המבדילה ביני ובינה, ולעבור חיש מהר את גבול הנשיקה הראשונה.

אך עדיין נהגתי בה דרך־ארץ וקראתי לה בשם אביה: “מַלווינה בּוֹריסוֹבנה”. השם המוזר היה יפה בעיני, וכך אמרתי לה:

– שמך הענוג והרך כל־כך מזכיר את האגדות, את הבּלדות הנחמדות של תקופת הרוֹמנטיסמוּס.

מליה שמעה את דברי בבת־צחוק של הנאה ונעימות, אחר־כך אמרה:

– אולם, אתה יודע, באמת אין שמי “מלווינה”. אמנם ככה קוראים לי, ובשם הזה נרשמתי גם ברשימות הגימנסיה, אבל שמי האמיתי – הוא אחר. אתה יודע (היתה לה רגילוּת להשתמש תמיד בביטוי הזה) – אתה יודע, כי בת יהודים אנוכי? ויש לי שם עברי: מַלכּה.

וכשלא עניתי לה דבר, הוסיפה ואמרה אחרי שתיקה בת־רגע:

השם אינו יפה בעיניך, האין זאת? אמנם צילצולו משונה, וגס במקצת, אבל אתה יודע מה פירושו ברוסית? האגיד לך? סבתי, שהתארחה בביתנו לפני שנים, הגידה לי פעם… אינך יודע?

כמובן, לא ידעתי, ומליה הסבירה לי. אמנם, השם המשונה, היהודי כל־כך, לא יכול לשוות בעיני עם “מַלווינה” הרומנטית, וגם לא עם “מליה” הרכה; אבל בו מצאתי לי חומר למחמאות חדשות. אמרתי לה כי השם “מלכה” נאה לה, ועוד, כי מלכת לבבי היא ואני עבדה האוהב והנאמן. ודווקא אז הגענו אל הסימטה, שגרתי שם, ועמדנו לפני פתח ביתי; פצרתי בה שתואיל לעלות ולשהות שעה קלה בחדרי. ושם, בעת טַפסנו על־גבי המעלות הצרות והמוארות למחצה, נשקתי לה בפעם הראשונה לשפתיה הקרירות והריחניות. אחר־כך ישבנו זה על־יד זה על הספה הטורקית, והכל היה כמו בשיר של הינה:

“מעַטוֹת המילים ורבות הנשיקות”…

חשבתי (אם בכלל חשבתי משהו בעת ההיא): יעברו שניים־שלושה חודשים של עגבים ושעשועי אהבה קלה ומרחפת; מליה צעירה היא ורכה, מלבבת בתמימות ילדותה ובחינה השאנן. הפגישות תהיינה רבות ונעימות והנשיקות תמתקנה לשנינו, עד בוא ימי האביב, ואז תסע עם הוריה לחוץ לארץ…

ולא שגיתי במה שחשבתי. אהבתה של מליה היתה קלה ותמימה, בלי התעמקות יתירה, בלי צל של רצינות. על־פי רוב סרה אלי לפנות ערב, או גם אחרי הצהרים, ואז נתתי לה להתקשט במטפחת המזרחית ובשאר התכשיטים שהיו לי, ורשמתי את דמותה היפה בעפרון או בצבעים. כעבור זמן התרגלה לסור אל עלייתי כמעט יום־יום; וגם אם לא הייתי בבית, ישבה וחיכתה לבואי וקראה באיזה ספר, שהביאה אתה מן הבית. ואני, כשעליתי אל הדיוטה השישית שלי ופתחתי את דלת חדרי, חיפש מבטי תיכף את מליה היושבת במקומה הרגיל, על הספה: צורה דקה ועדינה עם שחור התלתלים הנופלים על חיוורת לחייה.

 

ג    🔗

התחילו השלגים פושרים לאט־לאט, חמימות מיוחדה, חדשה היתה לפעמים בנשיבת הרוח, היו הערבים כהים ונוגים – באו ימי “הצום הגדול”. באחד הימים האלה, הכהים והמעורפלים, המביאים לידי התרשלות נעימה וגעגועים אי־ברורים. נכנסה מַליה אל חדרי, ניגשה אל הספה, שהייתי מוטל עליה, והשתטחה גם־כן על־ידי. בשתיקה ובעצלות הפקירה לנשיקותי את שפתיה, את עיניה העצומות למחצה, את מחלפות ראשה הלחות עדיין מרטיבוּת האוויר. אחר־כך תמכה את ראשה בשתי זרועותיה ושכבה בלי־נוע; עיניה נפקחו לרווחה, ומבָּטן היה תועה ואפל ומעין תימהון ויגון זר היה בהן.

– מה לך, מליה? מדוע כה עצֵבה אַת היום?

– לא כלום. מתגעגעת אני…

– למה את מתגעגעת? האם לא טוב לך עמי?

– טוב, חביבי.

– וכי מה?

– מהרהרת אני.

– במה את מהרהרת?

– נזכרתי…

ונשתתקה. לא הועילו כל שאלותי ובקשותי. לא רצתה להגיד לי, מה לה. פתאום קפצה ממקומה, התחילה צוחקת בקול ומטלטלת אותי ומנשקת לי; תפסה את צעיף המשי שלה, שהושלך קודם על אחד הכסאות, התעטפה בו והכריזה, כי תיכף תחול לפני את “מחול הצעיפים” אשר לשלומית. רגע הגעגועים חלף כצל ולא נשאר זכר ממנו.

אך בעוד יומיים באה שוב, ושוב הכרתי בה, כי מצב־רוחה איננו טוב ואבדה שאננותה התמידית. דיברנו על דא ועל הא, אבל לכל דברי השיבה בעצלתיים ובאי רצון, ושוב היה מבטה אפל ורחוק. שוב התחלתי לשאול אותה ולפצור בה, שתגיד לי מה את לבה. היא הורידה את ראשה וענתה בקול נמוך, כמתביישת:

– קשה לי…

– מה קרה לך? הגידי נא, מליה… היש לך דאגה?

– לא… קראתי היום בעיתון… היום וגם שלשום…

אמנם מקרה שכזה היה יוצא מגדר הרגיל. ידעתי שלא בכל יום בא עיתון לידי מליה, וגם אז, על־פי־רוב, היא סוקרת רק את העמוד האחרון, שהמודעות וידיעות התיאטרון נדפסות שם. לכן תמוה היה בעיני, שהקריאה בעיתון תשפיע עליה במידה כזו ותגרום לה צער ממש. שאלתי בתמיהה:

– מה איפוא קראת שם?

– היתה שם ידיעה… טלגרמה… מן הדרום… לא קראת? מהומות היו במקומות אחדים…

הבינותי. בימים האחרונים הופיעו בעתונות ידיעות ארעיות על דבר התפרצות האנטישמיוּת ופרעות קטנות בערי דרום שונות. דבריה של מליה גרמו לי קצת רוגז ותימהון אי־נעים. עד אז לא הרגשתי בה כלל את היהודיה; חשבתי שהיא חופשיה מכל קשר עם עמה ומכל שאלותיו הארורות. למה תשתתף בצערם ותפריע את מנוחתה בעבור דברים זרים לה לגמרי, כשם שהם זרים לי? הדבר הזה נדמה לי מיותר ואי־טבעי; היתה בו הגזמה וגם משהו של אפֶקטציה…

ברגע הראשון לא נמצאה תשובה בפי. היה את לבי לאמר לה, שתחדל לחשוב על זה, שלא נאה הדבר ולא כדאי להטריח אותי ואת עצמה בדיבורים כאלה; אולם משום־מה לא יכולתי להוציא תשובה כזאת מפי. הרגשתי, שתהיה בה מעין גסות… אז יצאתי ידי חובתי בזה, שהתחלתי להרצות לפניה על השאלה בכלל, דיברתי על מעשי האכזריות השונים והרבים, הרגילים עד היום בקרב האנוושות. הבעתי את תקוותי ואת בטחוני שבמשך התפתחותה התרבותית תתגבר האנושות על כל זה והשלום יבוא אל הארץ… מליה הקשיבה דומם, בבת צחוק עגומה ונכלמה במקצת, והחליקה את ידי בתנועה קלה ואיטית, שהיתה בה מעין הכרת טובה והתנצלות.

כשגמרתי, ישבה רגע בדממה, אחר־כך פתחה ואמרה:

– אתה יודע… יש לי קרובה אחת, בת דודי, חַיָה שמה. היא לומדת עכשיו בפֶּטֶרבּּוּרג. לפני כמה שנים, כשהיתה בת שלוש־עשרה, נהרגו הוריה בעת הפרעות… אחר־כך שהתה זמן רב בביתנו. ואת הכל סיפרה לי. הוי, כמה בכיתי וכמה פחדתי אז! אולם היא, חיה. היתה אומרת תמיד, שאינה פוחדת כל עיקר… הייתי חפצה לשאול את פיה… פיקחית היא מאוד־מאוד…

היא נאלמה ונשתקעה שוב בהירהוריה. כעבור רגעים אחדים הרימה את ראשה וצחקה בקול לא רם. צחוקה היה משונה, חולני במקצת…

– חבל!… אם באמת הנני מלכה, “מלכה לעברים”, כפי דבריכם – מה־דלה מלכותי! חבל מאוד!

 

ד    🔗

מה איפוא היתה “מלכותה” של מַליה?

היה מעשה לפני זמן־מה, כשעלה בדעתי לערוך מעין נַשפּייה בעלייתי. התאספו אלי כעשרה אנשים: חברי בני הנעורים ועלמות אחדות ממכירותינו, וביניהן, כמובן, גם מַליה. קניתי יין, פירות ומיני מעדנים, כדי לכבד את האורחות הנחמדות, והשתדלתי לנקות ולקשט את עלייתי עד כמה שהיה אפשר. הנשפייה עלתה יפה: בילינו את הערב בנעימוּת, התבדחנו הרבה וצחקנו על לא־דבר, וגם נגינה וזימרה וריקודים היו לנו, כי אחד מחברי היה מנגן במנדוֹלינה באופן מצויין. היה בינינו גם משורר צעיר, שלא זכה, אמנם, להתפרסם עד כה, כי שיריו לא נתקבלו בשום מערכת. ובאמת היה קשה מאוד לרדת לתוך כוונתם ולעמוד על יופיים. זה קרא את שיריו לפני הקהל בהתלהבוּת ובניגון, ואף כי גם עכשיו לא הבין איש היטב את יצירותיו, בכל זאת זכה למחיאות כפיים מתוך התפעלות, כי מצב רוחנו היה טוב עד מאוד, ואחת היתה לנו על מה להתבדח. סוף־סוף ישבנו מסביב לשולחן הקטן, היחיד שהיה לי, כדי לסעוד את לבנו. המקום היה צר לכולנו, והנה התחילו העלמוֹת אחת־אחתֹ לעלות על ברכי הצעירים, בלי התביישות מדוּמה, והדבר הזה עוד הוסיף לעליצות רוחנו. גם מליה ישבה על ברכַּי. בערב ההוא היתה עליזה ויפה ביותר. זה היה במיטב ימי אהבתנו, ונדמה, כי מבּרק האושר הטמיר מזהירות עיניה ולחייה לוהטות יותר מכפי הרגיל.

שתינו לחייהן ולכבודן של גבירותינו. בו־ברגע שהרימותי את כוסי לכבוד מַליה, עלה משום־מה בזכרוני השם העברי, שהגידה לי פעם את פירושו, וקראתי לה בשם זה. אחדות מן האורחות עיקמו את שפתיהן… אחת מהן העירה, שלפי דעתה אין השם הגס והמשונה הולם את מַליה העדינה כלל וכלל. אז מחיתי בצחוק של גאווה נגד זה ואמרתי כי אמנם יפה ונאה לה השם, כי יש בו כונה טמירה… הדבר עשה רושם גדול. דברי מחמאה חלקוּ למַליה מכל העברים, גם העלמות השתתפו בהתפעלוּת הכללית, אף כי בסתר הלב ודאי קינאו בה לא מעט.

– מלכּת שבא! – קרא המשורר הצעיר ועצם את עיניו כהוגה בשיר חדש ויפה מאין כמוהו, שיר שזה עתה נולד בו בשומעו את השם רב־הרמזים.

מַליָה צחקה במשהו־של־בוז.

– נוסח ישן! אף אחד מכם אין ביכולתו להמציא דבר טוב מן הנושנות האלה! מי ימציא לי מלכות חדשה לגמרי, מלכוּת שדוגמתה עוד לא היתה בעולם?

רגע שררה דממה. המשורר העמיד פנים נעלבים והתעמק בשתיקה מתוך קדרות־רוח, כאילו הפריעו דבריה של מַליָה בעד יצירתו וגירשו את השכינה המרחפת על ראשו.

– אני מצאתי! – נשמע קולו של החבר הידוע בחברתנו בשם וַסקָא, בעל המצאה ואוהב הלצות – ודאי ישנה מלכוּת שכזו. הן בכל העולם, כפי שידוע לכם, נשארה אומה אחת, שאין לה ארץ ומדינה משלה: האומה העברית. יש משערים, שבמשך הזמן יעלה בידם לרכוש להם ארץ מיוחדת וליצור שם את מדינתם. אז ודאי יהיה להם צורך גם במלך – או במלכה. מי יודע? אפשר שעוד תראינה עיניו את הגברת מַליָה העדינה בשיבתה בכבודה על כיסא המלכות – מלכה לעברים.

צחוק מתפרץ ומחיאות כפים וקריאות “ברווֹ” ענו להלצה זו. גם מליה צחקה עם כולנו. אך כעבור רגע פג צחוקה, עיניה התרחבו והיא ישבה דומם, פניה לוהטים ושפתיה פתוחות למחצה, כאילו הקשיב לאיזו מחשבת סתר, ההולכת ומתרקמת בלבה.

– ומה הנכם חושבים? – קראה לבסוף – בכל אופן להיות מלכה – גם מלכה לעברים – היה טוב מאשר… מאשר…

שאר דבריה נבלעו בתוך השאון אשר הוקם מסביב לשולחן. כלתה הסעודה ורוב האורחים קמו ממקומותיהם, כדי להמשיך את הריקודים והמשחקים. עד מהרה קמה מהומה גדולה בחדר, שבתוכה נשמעו לפרקים הצווחות הרפות של הצעירות, שהצעירים התחילו לרדוף אחריהן ולנשקן באין רואה, בפינות האפלות…

*

כבר למחרת הנשף שכחתי כליל את המעשה ואת ההלצה הבטלה הזאת. ותמוה היה עכשיו בעיני, כי לפתע־פתאום נזכרת מַליָה ב“מלכותה” ושיש בהבעת דבריה משהו של יגון אמיתי. לא חשדתי בה שיש לה נטייה שכזו לדברי רומנטיקה ערפלית. או אולי היה לה איזה רגש יותר טבעי ויותר עמוק, שרק עטפה אותה בכסוּת הרומנטיקה הזאת? – גם זה לא היה מובן לי ביותר…

 

ה    🔗

ימים אחדים אחרי “מעשה העיתונים” נהגתי במַלַיָה בזהירות רבה והשגחתי עליה וחיכיתי לחליפות החדשות של מצב רוחה או לאיזו זרות חדשה. אולם, כפי הנראה חלף הדבר ונשכח מהר מלבה, ולא שבנו יותר לעניין הזה. הימים הלכו וארכו ואורו; ימי חג הפסחא היו ממשמשים ובאים. כבר הופיעו ברחובות מוכרי פרחים לרוב, ובכל יום, בעלותה אלי, הביאה לי מליה צרור זיווניות רעננות וריחניות כמוה. ובאותו הזמן התחילה להביא עמה תמיד איזה ספר לקריאה וקראה באוזני, בעוד שאני הייתי מוטל, כדרכי, על הספה. לפעמים היתה זאת איזו חדשה שבספרות היום, לפעמים גם איזה רומן היסטורי ישן־נושן ומגוחך בעיני; אך לכל הקשבתי באותו הרצון ושוויון הרוח. שמעתי ולא שמעתי; העיקר היה לי לא הקריאה כשהיא לעצמה, אלא קולה של מליה הענוג והמיישן וידה האחת, שהפקירה לי תמיד ואחזתי בה ועשיתי בה כטוב בעיני.

בין הספרים החביביםעליה היה גם כרך אחד עבה ומכורך יפה: “אגדות אנדרסן”. גם בזה נתתי לה לקרוא כאוות נפשה. באמת, מה אכפת לי, אם חביבה לה הקריאה בספרים לילדים – תינוקת שכמותה? אך לאט־לאט גברו גם עלי החן הדק והאמנות הנעלה שביצירות הדמיון האלה ולא בוֹשתי להקשיב לקריאת האגדות שעות רצופות וגם לבקש את מליה מדי פעם בפעם, ש“תכבדני באגדה יפה”.

ביום ההוא קראה את אגדת “בת הים הקטנה,” זו שלא היתה לה נשמת אדם והתגעגעה עליה ומתה מתוך געגועיה.

היום נטה לערוב, האוויר היה חם כל־כך, עד שפתחתי לרווחה את חלון חדרי, ובעד החלון הגיעו אלינו קולות הרחוב הכמוסים וצילצול פעמוני הערב. מבעד ההמולה הזאת כמעט שלא נשמע קולה הרך של מליה, ולא קלטתי אלא מקצת מדברי האגדה. ריח הזיווניות המתוק מילא את החדר ונסך עלי תרדמה. עוד מעט והייתי נרדם לקול קריאתה הנוח והמיישן…

פתאום הרגשתי במליה, שקריאתה נעשתה חטופה ונפסקה לרגעים ומעת לעת היא שואפת רוח בכבדות, כאילו צר לה האוויר לנשימה. חשבתי שהיא עייפה וחפצתי להציע, שתחדל מקריאתה ותנוח מעט; אך מתוך עצלות ותרדמה קשה היה לי להוציא מילה מפי. והנה נשתתקה לגמרי… בחדר כבר היה חצי אופל. חפצתי להציץ בפניה – והיא הורידה את ראשה ולא נתנה לי… אז הכרחתיה להפנות אלי את ראשה וראיתי דמעות נוזלות לאט לאורך לחייה, וכשחיבקתיה הרגשתי בכל גופה רעד פנימי של בכייה כבושה וחרישית.

– מה זאת, מַליה? למה את בוכה?

היא ענתה בלחש נפסק וכמעט בלתי־נשמע:

– לא כלום… אל תשים לב…

– אבל כיצד?… מה הבכייה הזאת ללא־דבר?

– צר לי…

הֵא לך השפעת אגדות אנדרסן! צרה על בת הים הקטנה והריהי מבכה את גורלה!…

התחלתי לדבר על לבה, אבל היא ֵהפסיקתני:

– לא… אינך מבין… לא עליה צר לי, כי אם על עצמי…

– אבל מה שייך!?…

מַליָה נאנחה והתחילה מדברת כמו בלי רצון ובקול נלאה:

– לא תבין… וקשה לי לבאר לך. תמיד כשאני קוראת אגדה זו, אני מרגישה שיש איזה קשר ביני ובינה… היינו – בת־הים… הן בהיותה על קרקע הים היתה מאושרה, כי היתה במקומה ובסביבתה; אולם בעלותה אל היבשה ובבואה בין האנשים לא יכלה עוד להתקיים, כי חסרה הנשמה… לא יכלה להסתגל… חי נפשי, איני יודעת, מדוע הדבר נוגע עד לבי כל־כך… אך למה זה נדמה לי לפעמים, כי גם לי אבד איזה דבר וקשה לי להתקיים בלעדיו?

– איני רואה כאן שום קשר ושוויון… אמנם צדקת: לא אבין להזיותיך המשונות, מַליָה. אין זה אלא דמיון חולני. את הרי חיה במקומך ובסביבתך – מה חסר לך?

– כן… ידעתי שלא תבין. מוזר מאוד הדבר… אבל יש ימים, שנדמה לי הכל – בבית ובחוץ – הכל נדמה לי כמדומה וזר ומיותר – לא כך היה צריך להיות! לא במקומי אני… ואז אני מתהלכת בין אנשים כברייה זרה מעולם אחר, כאילו אבדה גם לי נפשי האמיתית…

משכתי בכתפי.

לא יכולתי לרדת לתוך דעתה, ולאמת את הדבר – לא היה לי חפץ גדול לזה. חשבתי: הנה קצה בחייה השלווים והנוחים יותר מדי, והיא חפצה שיהיו גם לה אילוּ “יסורי נפש”, אֵילו “חבלי מחשבה”, המעידים על זה שאיננה נופלת מכל בן־אדם בוגר ומפותח…

וּמַליָה נשתתקה לגמרי וישבה על־ידי בדימדומי הערב, דוממת ושקועה בהירהוריה… ואף־על־פי שנכנעה, לכאורה, והסכימה לדברי, הרגשתי כעין נשיבת קרירות ביני ובינה. כעין צל קל של שעמום יורד על ראשינו…

 

ו    🔗

באו ימי חג הפסחא ועברו בסופת תענוגים והתהוללות בלי מעצור. הרבה השתובבנו – כל המחנה שלנו – בימים האלה, כאילו הרגשנו שהם האחרונים, שהנה חלפו ימי החורף ועם בוא הקיץ יתפרד המחנה ויתפזר לכל ארבע הרוחות. והראש והראשונה היתה בינינו מַליָה: בליל ערב פסחא הלכה עמנו לשמוע את צילצול הפעמונים הגדולים אשר לצריחי הקרמל ולראות את מעשי האוּרים. גם אל תוך הכנסייה נכנסה יחד עמנו, ולא היה הדבר זר בעיני איש. הן שכחנו לגמרי, כי יש להם שם עברי, שם עתיק ומשונה, אשר מעין גדלוּת שוואּ ומעין גסוּת זרה ומאיימת נסוכה עליו. בת־כרכנו היתה, היפה והנעימה שבכולן, והצעירים סבבוה באותם הימים וחיזרו אחריה, כאילו אך־זה נפקחו עינים והרגישו שנית בקסמה הגדול… ואני סבלתי יסורי קנאה ובאתי אליה בטענות, וכל השבוע עבר עלינו כמו ליל משתה אחד, ליל שגעון והתבלבלות רוח.

אחר־כך, כתוֹם ימי החג, נדמה שהגיעו עוד פעם ימי הצוֹם הגדול, כי גדלו ההתפכחות והלאוּתּּ בקרב כולנו. התחילו ימי הבחינות בכל בתי הספר ורוח חריצות נכנסה בכל העלמות. גם מליה באה עכשיו אל חדרי עם ספר גיאומטריה או תולדות הספרות והשתקעה בו. אך בקרוב נגמר הדבר: הוריה עמדו והחליטו כי לא בקו הבריאות היא; שאלו את פי הרופא, הלז אמנם מצא לה איזו מחלה מאלה שבנות העשירים מסוגלות להן –ּ מיעוט הדם או כדומה – ויעץ שיפטרוה מכל לימודיה. אז הוחלט שלא תעמוד למבחן בשנה הזאת, וכי בעוד זמן־מה תסע לחוץ לארץ, ואפשר גם שתשתלם שם.

באותה העונה חל היום המוזר שלא אשכחנו, כי עוד פעם נגלה לי במַליָה איז דבר משונה, בלתי־מובן ובלתי־מתאים כל־כך, עד שלא יכולתי להשלים עמו ונמנעתי מלהבינו…

בשעה הרביעית אחרי הצהריים שבתי לביתי ומצאתי את מליה, כשהיא יושבת לבדה, כדרכה בעת האחרונה, וספרה בידה. זה היה ספר דק בכריכה ירוקה, מלוכלכה בדיו – ספר לימוד לכל פרטיו. מובן, שהתפלאתי מאוד.

– מה זאת, מליה? שוב ספרי הלימוד?

משום מה התחלחלה מאוד בהיכנסי אל החדר ורצתה להסתיר את הספר מעיני. סקרנותי התעוררה בי. חפצתי לקחת את הספר מידה ולא נתנה לי. היה עלי להיאבק עמה ולקחתו בחוזקה. פני מליה האדימו והביטה אלי בעיניים מתחננות, אולם דבר לא הוציאה מפיה. בשעת ההתאבקות ריפרפו לפני עמודי הספר וראיתי, כי אמנם ספר לימוד הוא ויש בו גם אילו אותיות או סימנים משונים עד מאוד – כעין שורות מילים באיזו שפה לועזית שלא ידעתיה. סוף־כל־סוף נשאר הספר בידי, בתור שלל הקרב, ויכולתי להסתכל בו. תיכף הכרתי בו ספר דיקדוק, אולם את האותיות המוזרות ולא הכרתי ולא ידעתי מה טיבן, כי מעולם לא ראיתי דוגמתן. פתחתי את דף השער וקראתי בו: דיקדוק לשון עבר.

עוד מעט וצחוק גדול היה מתפרץ מפי, כי הדבר היה מגוחך ומשונה מאוד: מליה וספר דיקדוק עברי! אולם הבלגתי על עצמי, כי יראתי, פן תחשוב מליה את צחוקי לעלבון לה. היא ישבה דומם, פניה נכלמים וזעומים במקצת, והיה בהם גם משהו של עקשנות קרה. ישבתי על־ידה ושאלתי בחיבה ובקול רך:

– מה זה עלה על דעתך, מליה חביבתי? ואיפה לקחת את הספר?

– ספרו של אחי הוא… ישן… היום סידרתי את ספריו הישנים ומצאתיו…

– היש לך עניין לדעת את השפה העברית? הן אומרים שקשה היא עד מאוד…

בשומעה כי אני מדבר ברצינות, בלי רוגז ובלי זילזול, התקררה דעתה, כנראה, והשיבה לי בתמימות ובגילוי לב:

– לספר הזה יש היסטוריה משלו… כלומר… הרבה דברים עלו בזכרוני כשראיתיו עוד פעם. הרבה הרבה דברים.

– ומהי ההיסטוריה שלו? הגידי נא, מליה, ואשמע.

אז ישבה והתכווצה בפינת הספה, כילדה המוכנה לשמוע אגדת פלאים, והתחילה מספרת.

סיפורה הילדותי, אף־על־פי שלא היה בו קשר ושכל רב, עשה עלי רושם גדול. בעיקר גרמו לזה קולה התמים והאמונה שבדבריה…

 

ז    🔗

זוכר אתה – ככה התחילה – פעם סיפרתי לך על קרובתי, שהוריה נהרגו בעת הפרעות. היא שהתה אז יותר משנה בביתנו. ואחרי ששמעתי את סיפוריה על מה שהיה בעירה, על מה שראתה בעיניה ושמעה מפי אחרים – תקפני פחד גדול עד מאוד. יומם ולילה התהלכתי וחשבתי על דבר אחד: מה אעשה אם יתפרצו הרוצחים גם אל ביתנו?… לא היה לי מנוח, ומכל בני ביתי דרשתי שיגידו לי, מה עלינו לעשות כדי שלא יבואו? גם לא היתה לי כל השגה ממהוּת הדבר הזה, כלומר: לא חשבתי על זה שרק על היהודים ערכו פרעות כאלה, שרק להם יש סכנה… פשוט פחדתי, מפני שהייתי עוד ילדה קטנה ובפעם הראשונה בחיי שמעתי על אודות דברים נוראים כאלה. כמובן, כל השומעים גערו בי או לעגו ואמרו, כי אין כל פחד וסכנה לנו בכרך, כי הרוצחים אינם מתהלכים ברחובות – הלא יש לנו שוטרים העומדים בכל קרן רחוב! – עבר זמן, ולאט-לאט נתקררה דעתי ושכחתי את פחדי. רק לפעמים יש שהייתי מקיצה משנתי באמצע הלילה ואימת מוות נופלת עלי…

בעת ההיא סבתי עוד היתה גרה בביתנו, והיא השפיעה על אבא שאחי יאַשָׁה ילמד את השפה העברית. רצונה היה שיתפלל בכל יום ויום ב“לשון הקודש”, כדרך הנערים אצלנו. ובכן הזמינו מורה עברי ליאשה. הוא, כמובן, התעצל ולא עשה חַיִל בלימודיו, ותמיד היה אבא גוער בו ומייסר אותו. ואני – לבי כולו היה ליאשה, כי לא הבינותי למה עליו ללמוד עוד דברים קשים ואי-מובנים כאלה, חוץ מכל לימודי הגמנסיה. פעם התלוננתי לפני חיה – זו בת-דודי, שעליה דיברתי – על כי אבא לא הירשה ליאשה לטייל ולשחק עמי, מפני שמוֹרוֹ לא היה שבע-רצון ממנו. התחילה חיה גוערת בי ואמרה שאין להשוות את השיעורים העבריים אל שאר הלימודים, ושיאַשה חייב ללמוד עברית ולדעתה… – אינני זוכרת היטב את כל דבריה – ודאי שלא יכולתי להבין אותם – הייתי קטנה – אך היה בהם דבר-מה שעשה עלי רושם גדול עד מאוד. ביחוד דבר אחד נחרת בזכרוני, דבר מוזר… חיה אמרה לי, שגם היא חפצה לדעת את השפה העברית, ושכל בני היהודים – כל אחד מהם – חייבים ללמוד אותה, ועוד דברים אחרים – דברי ימי עמנו, ועוד… והכל כדי… כדי שלא יהיו להם שונאים רבים כל-כך בעולם: כדי שלא יהיה להם עוד לירוא ולחרוד על נפשם תמיד… “אז תבוא עת” – אמרה – "ולא תהינה עוד פרעות ולא ירצחו את היהודים…: – שאלתיה: “האם יש לשפה הזאת איזה כוח פלאים, שעל-ידה תכלינה הרציחות והפרעות מן הארץ?” – והיא ענתה: “כן, יש לה כוח שכזה…”

– ומה דעתך על כל זה עכשיו, מליה? האם יש בזה אפילו שמץ של אמת ומציאות?

– אינני יודעת… עכשיו אינני מבינה כלום בזה. כל הדבר הוא כדמיון שווא בעיני, מעשה ילדוּת ולא יותר… אבל אז שמחתי עד מאוד. נדמה לי, שבאמת נמצאה הצלה והגנה נאמנה מפני כל הרעוֹת. היה בדעתי לבקש את אבא שירשה גם לי ללמוד עברית יחד עם אחי, אלא שיראתי קצת מפניו. קודם כל שאלתי את פי סבתי, שאהבתיה מאוד, ועוד שאלתי, מה דעתה על הדברים שהגידה לי חיה? האמנם תבוא הישועה על-ידי ידיעת השפה העברית – וכיצד? והיא ענתה לי: “ודאי; הלא אם ידעו כל היהודים את לשון הקודש ויתפללו בה תמיד לאלוהים – יאזין לתפילתם ויבוא לעזרתם…” אמנם חיה לא אמרה לי כלום על דבר התפילות… ואי-אפשר שהיתה גם לה כוונה כזו… אך לבוא אליה שנית בשאלותי לא חפצתי ולא מצאתי עוז בלבי: היא היתה שתקנית לרוב וכלואה בתוך עצמה. ולא אהבה ביותר לדבר עמנו, עם הילדים – היא חשבה את עצמה ל“גדולה”… לכן נשארתי עם ספקותי ועם חפצי הגדול, הגדול עד מאוד, שילמדוני עברית מהר-מהר ולא יהיה עלי עוד לפחוד מפני הרוצחים…

מַליָה הפסיקה את דבריה בצחוק קצר וביישני במקצת:

– מגוחך, האין זאת?

– ובכן, גם אַת למדת עברית בימי ילדותך?

היא הניעה בראשה:

– לא. לא עלה הדבר. ראשית, זה לא לרצון אמא, ושנית – בקרוב פג גם חפצי הגדול. הן טיפשה הייתי… פעם שאלתי את חיה: כמה זמן דרוש ללמוד את השפה, כדי שתבוא הישועה השלמה – שבועיים או חודש, או אולי יותר? – היא כעסה עלי מאוד ואמרה, כי אינני מבינה כלום, ושלפתייה שכמותי אין גם לחשוב על זה; ועוד: כי אפשר שיעברו עוד דורות ודורות… זה היה, כמובן, למעלה מבינתי, ובבת-אחת אבד כל המרץ שלי. כעבור זמן שכחתי את הכל… בעוד שנה חדל גם יאשה מלימודיו, כי לא שמע עוד בקול אביו. ואני – הכניסוני אל הגימנסיה… בינתיים עזבה גם סבתי את ביתנו, גם חיה נסעה לבית קרובים אחרים, וכמעט שלא ראיתיה מאז. ככה נשאר הדבר כְּסוי תעלומה ואי־ברור ומוזר בזכרוני… ועד היום, עד שנתגלגל הספר הזה לידי, כמדומתני גם לא נזכרתי בזה…

הקשבתי לעירבוביית זכרונותיה ברגש מעורב של תימהון וחמלה ורוגז קל. כעבור רגע של שתיקה שאלתיה:

– וכי מה, מַלְיָה? אפשר שאת רוצה להתחיל את לימודיך עכשיו, כדי שתבוא ישועה מן השמיים ולא יהיו עוד פּוגרומים בארץ?

מליה הרגישה בלעג הדק אשר היה בקולי, והתאדמה.

– ל־לא… ודאי שלא! אבל… התבוננת מעולם וחשבת מה מוזר כל זה? כלומר… לך אין צורך… הן רוסי אתה.

– מה בכך? החושבת אַת, שמעולם לא התבוננתי בדברים האלה? אבל אין השאלות נפתרות על־ידי הירהורים ובדיות… כמו אלה שסיפרת לי. כדי לרדת אל תוכן ולפותרן, צריכים לחקור ולדעת הרבה יותר מאשר ביכולתך, מַלְיָה חביבתי…

– ומה יש לדעת?… הן ככה חושבת גם אני: יש, כנראה, הרבה דברים הנוגעים לעמנו, שאינני יודעת אותם; השפה, למשל… שמעתי, שבמשך דורות נכתבו בה ספרים רבים – ואין איש מזכיר את שמם… ובכלל, תולדות העם העברי… בגימנסיה למדתי את כל תולדות העולם, כל מיני מלחמות: מלחמת מאַת־השנים ומלחמת שבע־שנים, ועוד… לאין־מספר! ואת כל גאוני הספרות… ואף פעם לא שמעתי על דבר סופר עברי או מאורע חשוב מתולדות העברים! מדוע זה?

– מה פלא הדבר בעיניך? – עניתי בחיוך – המעט אומות היו בעולם, שעברו וכָלוּ ואין איש לומד את ספרותן ואת דברי ימיהן? היש לך רצון, למשל, לדעת את תולדות הבּבלים והאַשוּרים? הקראת את יצירות הספרות היוונית העתיקה? גם בגימנסיה לימדוך הרבה דברים מיותרים שאין להם ערך בימינו… בכל דברי הימים והספרוּיוֹת האלה יש עניין רק לאנשי מדע. אפשר שיש את נפשך להיעשות גם כן למדנית?

מליה הקשיבה לדברי במצח מקומט ובמבט מרוכז מאוד, כאילו התאמצה בכל כוחה לתפוס את מחשבתי.

– כ־כה – אמרה – אפשר שצדקת… אפשר, ובכל זאת, אנחנו הלא חיים אנו כיום הזה!

חיבקתיה ונשקתי למצחה, לעיניה, לשפתיה.

– אנחנו, מַלְיָה שלי – אני ואת – אמנם חיים אנו כיום הזה, ולא רק חיים, כי אם גם אוהבים זה את זה ומאושרים אנו, ולמה איפוא תבלבלי את מוחך בשאלות חמורות, שלא תוכלי להבינן ושלחייך, לחייך הפרטיים, אינן נוגעות כל עיקר!

אם לא היה בכוחי לגרש את הירהוריה בדברי, הנה לא עמדה בפני הנשיקות הרבות…

אולם, כשיצאה מליה מחדרי, פסעתי זמן רב הנה והנה ולא יכולתי להירגע. “מליה חביבתי” – אמרתי בלבי – “אם יעלה על דעתך להסתבך ב”שאלות הלאומיות" וכיוצא באלה, אז קץ לאושרנו

הקל ואהבתנו הנחמדה לא תאריך עוד ימים!"

 

ח    🔗

אך לשווא פחדתי. עד יום פגישתנו האחרונה לא חזרה עוד מליה אל השאלות שהטרידוני והרגיזזוני ככה. אולם הרגשתי, שיש בלבה דבר צפוּן ממני, שאושרנו נפגם משהו וחסרה בו הקלוּת הקודמת. אפשר שבעצמי הייתי אשם בזה. בהיסח הדעת הסתבכתי באהבתי יותר מדי וקלקלתי את מצבי כמעט שלא ברצוני. לא עמדתי בפני קסם לילות הירח – לילות אהבים על־פי נוסח המשוררים – שבהם טיילנו יחד בסביבות העיר, ועמדתי וביקשתי את מַלְיָה שתהי לכלתי… השתדלתי להוכיח את עצמי, כי הדבר נעשה אך ברצוני, ואין חרטה בלבי. אם היתה זו חרטה – לא אדע; אבל מנוחה לא היתה בו בכל אופן.

משום־מה נדחתה הנסיעה לחוץ לארץ, שעליה דיברה מליה תכופות, ושלה ציפיתי בסתר לבי. עם תחילת הקיץ יצאה מליה עם משפחתה אל מעון הקיץ סמוך לעיר, ומשם היתה נוסעת מעת לעת וסרה אל ביתי כקודם. פעמים אחדות ביקשתני, שאסע גם אני אל מעון הקיץ שלהם ואתוודע אל בני ביתה – הן חתנה הייתי עכשיו – אך מיום ליום דחיתי את הנסיעה. מצב רוחי היה מוזר ומבולבל קצת, אילו חיכיתי לדבר־מה העתיד להתהוות ולשים קץ לעניין המסובך. אך בינתיים היתה מליה חביבה ונעימה ואוהבת כקודם, וכשיצאה מביתי וזכרתי את תמימותה הילדותית, את חינה השאנן ואת נשיקותיה המתוקות, אמרתי בלבי פעם בפעם: “לא, לא אוכל להיפרד ממנה…”

היה יום סיוון כבד־שרב וכהה, עננים כבדים תעו בשיפולי הרקיע, צר היה האוויר לנשימה ורוח חמה גללה אבק על־פני חוצות. אחוז תרדמה קשה הייתי מוטל פרקדן על הספה; הספר, שניסיתי לקרוא בו, נשמט מידי והתגלגל אל הריצפה, ולא היה לי גם כוח להרימו. לא זזתי ממקומי גם כאשר שמעתי את טריקת הדלת שבפרוזדור ופסיעות מהירות הולכות ומתקרבות אל דלתי. ידעתי כי מליה היא הבּאה אלי.

גם סדר ביקוריה כבר היה ידוע לי. הנה תשליך את מגבעתה רחבת השוליים על אחד הכיסאות ותיגש אלי ותשב על־ידי ותלטף את ראשי באצבעותיה הענוגות ואני אוחז בהן ואֶשקן אגב אורחא… אך בפעם הזאת נכזבה תוחלתי. מליה לא מיהרה לגשת אלי.

היא נכנסה ועמדה כשהיא נשענת אל השולחן במרחק צעדים אחדים, ומשם הביטה אלי דומם. פניה נראו חוורים ועגומים מתחת שולי המגבעת הרחבים, גם את הכסיות הלבנות לא הסירה מידיה, ועמדה כממתינה לדבר־מה. בקושי הפניתי את ראשי אליה ורמזתי לה, שתיגש ותשב על הספה. היא לא זזה ממקומה והוסיפה להביט אלי בעיניים פקוחות, שוקטות ונוגות משהו.

– נוּ, מה זה, מַלְיָה? מדוע אינך אומרת כלום? מדוע לא תסירי את מגבעתך?

דומם ובעצלות הרימה את ידיה, הוציאה את שתי הפּריפות הארוכות והשליכה את המגבעת על השולחן. אחר־כך ניגשה אלי ועמדה זקופה והביטה אל פני מלמעלה למטה. נדמה לי, כי מעין לעג קל נחבא במבט עיניה ובשפתיה העצומות – מין הבעה חדשה שלא ראיתיה קודם.

– הנני מוכנה – אמרה – ועכשיו מה? התישק לי? דבר חדש היה גם בקולה הצלוּל והיבש, באופן דיבוּרה החטוף. אבל הייתי לאֶה ואחוז שינה יותר מדי ולא חפצתי לשים לב לזה.

עניתי בעצלתיים:

– ודאי. קודם כל אשק לעיניך הקטנות המאירות, ואחר לשפתייך הקטנות ה…

היא הפסיקתני באותו הדיבור החטוף, שהיה בו קוצר רוח עצור:

– אני יודעת. ואחר־כך? כלומר: ככלות הכל?…

היה בדבריה איזה דבר שהכריח אותי להתרומם, למרות עצלותי, ולשבת על הספה; הכרחתי גם אותה לשבת על־ידי.

– מה אַת רוצה ממני? דבריך מוזרים… מה עלה על דעתך?

פניה כאילו נפלו פתאום והיא ענתה בקול אחר, שוקט ונלאה:

– כך… הן צריכים לדעת מה יהיה בסופנו… הנה אֶנשׂאׂ לך לאשה…

הרגשתי בלבי דקירה קלה. ובכן, גם לה היו פיקפוקים וחוסר סיפוק בנוגע לעניין זה, שכבר היה למשא עלי בעת האחרונה. אולם לא נעים היה לי, כי מליה תשמיע לי ראשונה את דעתה: הדבר פגע באהבתי העצמית.

שאלתי בקול שהביע את עלבוני קצת יותר מאשר הרגשתי:

– האם לא הוחלט הדבר? שמא אַת מתנגדת לו?

רגע שתקה והשפילה את עיניהַ כנכלמה; אך תיכף הרימה את ראשה וענתה בקול קשה, בהביטה ישר אל תוך עיני.

– כן. אינני רוצה בזה.

– הרשות בידך. וכי מה – כלתה אהבתך, כנראה?

אז שָׂחתה אלי פתאום ואמרה, כמעט בלחש, בקול נפסק ומלא צער:

– אל נא תכעס עלי! אל נא תדבר ככה! אינך מבין…

– מה יש להבין? פעם אחרי פעם את באה אלי בטענות כי אינני מבין ללבך. הגידי איפוא: מה את רוצה ממני?

מליה התחילה מדברת במהירות, בקול נרגש וחסַר בטחון כאחד, כאילו היה קשה לה לחפש ולמצוא את הדברים הנכונים:

– ממך… אין אני רוצה מאומה. גם לא כלתה אהבתי. בזה אתה טועה… אך למה אינך מבין לדברי, למה אתה מתייחס אליהם תמיד כאל דברי שטות גמורים, כאל בדיות של ילדה טיפשה?… תמיד צחקת כשהשתדלתי להביע את מה שאני מרגישה. אתה זוכר את אגדת בת הים?… אמרתי לך שחסר לי דבר־מה, שאין לי קשר עם כל אשר סביב לי, רגש מוזר יש לי, כאילו אבדה ממני נשמתי האמיתית… הלא זהו רק מפני שאינני יודעת מאומה, שאינני מכירה גם את עצמי… אילו היו חיי אחרים והיתה לי סביבה אחרת, אז אולי היו הרבה דברים יותר ברורים וקרובים לי, לא הייתי אובדת עצות כמו עתה והייתי מוצאת את נפשי ואת מקומי בעולם… הן מרגישה אני, כי נפש אחרת צריכה להיות לי… כי לפעמים דברים קטנים וחסרי ערך לכאורה, נוגעים עד עצם לבי ואינם נותנים לי מנוח… נוּ, למשל המעשה ההוא… עניין הפּרעות ו…השפה העברית – סיימה בקול נמוך ובצחוק ביישני – ואתה, אתה אינך מבין ואינך רוצה להבין…

– שמעי נא מליה. לא אמת בפיך. איני רואה שום קשר בין כל זה ובין אהבתנו. אפשר מאוד שהוקרנו אותה יותר מדי, אפשר שטעות היתה אתך. את עדיין רכה מאוד בשנים. אין לך חפץ ועוז לבב לקשור את חייך עם חיי איש אחר… כל זה מובן לי ולא אכעס עליך, אם תגידי לי כזאת, אך למה כל ההתפּלספוּת הזאת, למה כל התואנות האלה המדומות? העיקר – שטעית באהבתך…

אבל מליה קפצה ממקומה בעיניים לוהטות וקראה מתוך התעוררות וכעס:

– לא! לא ולא! אמת ההגדתי לך. העיקר – הוא הדבר הזה הנסתר ממני! ולכן חשבתי והתבוננתי בדבר בעת האחרונה. אינני יכולה להישאר אתך, כי תמיד יהיה דבר־מה תוסס בעמקי נפשי, תמיד תהיה לי מחשבה אחת טמירה: ומה אם בדרך חיי יזדמן לי אחר…

בעת שיחתה הממושכה של מליה כבר נרגעתי ושוב לא הרגשתי בעלבוני. שמעתי את דבריה ועניתי לה במנוחה ובידידות. אולם כיון שנמלטה המילה האחרונה מפיה, שוב התעורר בי הכעס. ידוע ידעתי, כי יבוא גם “אחר” אחרי, אך לא יפה היה בעיני שמַלְיָה עצמה תדבר על זה בפנַי. אמרתי בקרירות מעושה:

– ודאי מליה. יבוא נא אחר טוב ממני…

היא לא שמה לב לתשובתי, השפילה את קולה והוסיפה כמדברת אל עצמה:

– אחר… מי יודע… אפשר שיעלה בידו לעזור לי… למוצאָה ולעוררה בי…

– את מה?

– את נשמתי האמיתית… העתיקה… זו שבשמה נקראתי…

לא עניתי לה מאומה.

גם הפעם לא האמנתי לה אלא למחצה. בטוח הייתי כי גם היא נשמעת לאותו הקול הפנימי, לאותה ההכרה הכמוסה, שהיתה לי: כי עלול לבוא קץ לאהבתנו הקלה, כי עברו ימיה היפים, ואם נתעקש וננמשיכנה על כורחנו, לא נמצא בה עוד את האושר המבוקש. דבר פשוט וברור למדי… אבל יש לה חפץ – ויהי מה! – להסתיר את ריגשותיה, לקשטם בצעיף תעלומה מיוחדה, והריהי מדברת על “נשמתה העתיקה”, על “הדבר שאבד ממנה”, וכדומה. וכי מה? – תשתעשע לה הילדה, אם רצונה בכך…

 

ט    🔗

ככה הלכה ממני מליה, ויחד עם זכרון נעוריה ויופיה וחינה העדין נשאר לי גם זכרון מטריד קצת של אותם הדברים המשוּנים, שהשמיעה באוזני לפעמים – כעין הד אגדה יפה ובלתי מובנת וקצת מיותרת בחיינו.

לעיתים, כשהייתי נזכר בה, התעוררה בין גם מעין סקרנות, רצון כמוּס לדעת את אחריתה של “המלכה” המתגעגעת על נשמתה: התמצא פתרון לכל חלומותיה, התפגוש באמת את “האחר” הזה, שאליו שאפה כל כך?…

שמועות ממנה הגיעו אלי רק לעיתים רחוקות מאוד, כשנפגשתי עפ אחת ממכירותינו המשותפות, ובכל פגישה שאלתיה: מה נשמע אצל מַלְיָה שלנו?

כעבור שתיים־שלוש שנים אמרה לי המכירה הזאת:

– מַלְיָה? יש לי חדשה להגיד לך: החורף הזה נישאה לאיש.

* * *

האמנם? מי איפוא בעלה?

מכירתי משכה בכתפיה:– מה אגיד לך? סתם… בן אמידים… סוחר… הוא צעיר עדיין, וכנראה, הם אוהבים איש את רעהו. כמדומתני, בעוד חודשים אחדים תהיה מליה גם אֵם…

– ומה היה עם חלומותיה? – שאלתיה; כי לפנים סיפרתי למכירתי על הקווים המוזרים באופייה של מליה, והדבר היה ידוע לה – האין לה עוד חשק להיות “מלכה לעברים” או כדומה? מה הן שאיפותיה עכשיו?

העלמה צחקה:

– לא! שמֵחה היא בחלקה ולא תחליף את “מלכותה” בבית בעלה בשום מלכוּת שבעולם.

– ואת השפה העברית לא למדה עדיין? לפנים היה לה רצון כזה, כמדומה…

בת־שיחתי צחקה עוד יותר:

– חס וחלילה! מה זה עלה על דעתך?

כעבור עוד שנים אחדות פגשתיה שוב.

השנִים שעברו בין שתי הפגישות היו שנות מאורעות רבים, שנות מלחמה וסער. ובשאלי על שלומה של מַלְיָה, התכווץ לבי ברטט פחד קל, שמא אשמע בשורה רעה.

הפעם נאנחה מכירתי.

חוששני שלא טוב לה למליה שלך, אף כי ידיעה ממנה לא קיבלתי זה־כבר. קודם היתה גָרה באחת מערי הדרום הגדולות, וכשקמה המהומה – נהרג בעלה, ובעצמה נמלטה על נפשה עם בתה הקטנה ונשארה בלי עזר וגם בלי פרוטה. היא סבלה הרבה. אחר־כך החליטה להשתדל ולעבור את הגבול, כדי למצוא מיפלט אצל הוריה הגָרים כעת בחוץ לארץ. אז הבטיחה לכתוב לי, אבל שום דבר לא נודע לי עד היום… ואינני יודעת אם עלה הדבר בידה ומה היה בסוֹפה…

רגע שתקנו, אחר כך שאלתי:

– בעלה נהרג בוודאי בעת הפּרעוֹת?

– בוודאי – ענתה מכירתי בהבעת אי רצון קל – הלא אתה יודע מה נעשה שם בשנים האלה…

בערב, בשיבתי בבית, פתחתי את מגירת שולחן הכתיבה והוצאתי משם ספר לימוד דק בכריכה ירוקה – אותו הספר שמַלְיָה שכחה לפנים בחדרי ושבמקרה התגלגל והשתמר בין חפצי עד היום. רגעים אחדים הסתכלתי באותיות המרובעות, המשונות, בשורות של נטיות פעלים ארוכות ויבשות.

“ומה היה, לוּ באמת היתה לומדת אז את ‘לשון הקוֹדש’ שלה?” – חלף רעיון שובב במוחי.

ובבת צחוק של לעג על עצמי השלכתי את הספר שוב אל תוך מגירת השולחן.

תרפ"ג