רקע
אלישבע
ימים ארוכים
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בבל; תשס"ב 2002

אשה צעירה יושבת על המרפסת של הקומה העליונה של בית הקיץ הקטן שהיא גרה שם. “אשה צעירה” קוראים לה, כמובן, רק בדרך הנימוס; בבוקר, כשהיא ניגשת אל הראי, כדי לעשות את שערותיה, נשקפים לה מתוך הראי פניה, אשר רעננות הנעורים כבר אבדה מהם, ובאור הבוקר הצח היא רואה בברור את הקמטים הקטנטנים המרובים שבהם, וגם את חוטי הלובן המעטים, הנחבאים בים שערות ראשה. ובכל זאת, מה ייקָרא לאשה, שמשפחה וילדים אין לה, ואיננה טרודה בהנהגת הבית ושמלותיה קצרות ופשוטות כשמלות נערה, והיא זריזה בהליכתה ובתנועותיה, ולפעמים, בטפסה על המדרגות המובילות אל עלייתה וברידתה בהן באותה המהירות, עולה גם קולה באיזוֹ מנגינה מקוטעת – קול דק ומצפצף, כקול נערה מזמזמת לעצמה מתוך בטלה… ובכן – יהי-נא אשה צעירה.

האשה הצעירה יושבת ומסתכלת ישר אל פני העולם המשתרע לרגליה. נעים הוא העולם הזה, מסביר פנים וחביב בחינו התמים. לאורך שני עברי הדרך, הנמשכת בקו ישר מן הבית והלאה, עומדים בתי קיץ קטנים, אדומי-גג וירוקי-גג, וטובלים בירק גינותיהם. עשב צומח מבין נתיבי הדרך הרחבה ותרנגולות מטיילות עליה. ומעבר לבתים נראה קיר היער, יער אורנים עליז ורענן, כולו ספוג קרני שמש ומעלה ריח חם תחת כיפת השמיים הכחולים. גזרי העצים הדקים והגבוהים כל אחד כתורן ספינה מאדימים לאור-הצהריים וראשיהם המעובים מתנועעים לאט כמניפות ענקיות. רוח שובבה, טעונה ריחות אדמה – ריח עשבים ופרחים וחשש רענן וריח עצי האורנים והאשוחים החריף – באה בטיסה אל המרפסת, מעלעלת בדפי הספר המונח על השולחן, ומנפנפת את שערות ראשה של האשה הצעירה. והשמיים הכחולים, מלאי אור וחום, כאילו מעטפים את כל היקום באהבה ומכניסים אותו תחת כיפת-שלומם.

מה איפוא יבקש הלב עוד? שנים רבות וארוכות ישבה בין אבני הכרכים הנשרפים והמחניקים, עבדה בבתי-הספר ובספריות, בבתי-מסחר לספרים ולשכות… דללו כוחותיה, נבלו עלומיה, עָייפה חלתה… והנה באה, סוף-כל-סוף, לנוח בנאות-הקיץ במשך חודשי שמש וחום אחדים – ומה עוד תבקש לה? כי עברו החיים – לכל הפחות, חציים הגדול עבר?… דבר קטן! עוד מזהירים השמיים ויורדים גשמי הקיץ העליזים והפתאומיים, ובבוקר שורקת הרוח, ומראות אין-מספר, האחד נפלא מן השני, חולפים לעיניה בענני-הרקיע הבוערים בלהבת-השקיעה… דבר קטן, כי עברו החיים, ואיש לא ידע אנה באו. עוד נשאר הגוף הקטן, הצמא לאור ולחום ולנשימת האוויר הצח. יתחמם-נא, יתענג, ישתה כדי-שובעו ממעיין הרפואה. גם לבה שקט ושמח בחלקו כבר מזמן. רֵע נאמן יש לה, רֵע טוב ונעים, השומר את חייה בשקידת-לב ובידידות. אסירת תודה היא לו ודבוקה אליו בכל חוטי-לבה…

ובכל-זאת – גדול השעמום.

הרֵע הטוב מבקר אותה רק פעם בשבוע, כי אין ביכולתו לעזוב את עבודתו בימי-החול. וכל ימיה עוברים בבדידות גמורה. משפחות מכירים אחדות אמנם יש לה בסביבה הזאת; פנויה היא כל היום ויש ביכולתה לבקר את בתיהם כרצון נפשה. אולם… השעמום המוזר שרוי גם בכל בתי המכירים. האיש על-פי-רוב איננו נראה פה חוץ מימי-החג, ואם יבוא בשעה מאוחרת בלילה אחרי גמר העבודה התמידית, אין לו שום חפץ מלבד להתמתח בערסוֹל או על-פני הדשא ולישון עד לשוֹבע. האשה, הנשארת לבדה ומחכה לבוא בעלה בערב, טרודה במטבח: מבשלת, דואגת להשגת צרכי האוכל, מצווה וגוערת במשרתת ובילדיה. והילדים – כי לכל זוג וזוג, אף הצעיר ביותר, יש תינוק שלו – הילדים בוכים וצועקים, מכעיסים את אִמם ומתגָרים איש באחיו; נרגזים הם תמיד מעקיצות היתושים המרובים במקום הזה… מה לעשות – כנראה, כך הוא דרך החיים, כי “בזיעת-אפך תאכל לחם…”

בבוקר היא יוצאת לטייל לאור השמש הנעים, בטרם תעָשינה לוהטות וכבדות מנשוא. היא הולכת לבדה לאורך גדרות הגנים, בדרכה אל היער, ומבטת במבטה הצעיר, שנשאר לה עוד מימי עלומיה, אל הבריות הנפגשות לה בדרך. ואלה הן: עיזים, הקשורות אל יִתדות-הגדר בחבל ארוך, שבעליהן השאירון פה לרעות; תרנגולות ואווזים, ולפעמים גם חתול תועה או כלב. הזדמנות שכזאת מוצלחת היא בעיניה ומעניינת אותה: עם אלה אפשר לשוחח קצת, לקחת את החתול בין הזרועות, לחבקו ולהחליק את עורו. לשכנים יש כלב גדול שחור ובא-בימים, ושמו “צועני”. בעלת הבית מספרת עליו נפלאות: כי חכם הוא עד לבלי שַׁעֵר, ואפשר לדבר אתוֹ ולצוות לו בדברים ממש כאת בן האדם – את הכל הוא מבין. פעם אחת בערב, בשובה מטיולה, ישבה על הספסל על-יד פתח הגינה שלהם, שמה את ידה על ראש “צועני”, היושב סמוך לה, והחליקה את שערותיו ואמרה:

– שמע-נא, “צועני”, אומרים שאפשר לדבר אתך ואתה מבין את הכל. האמת? התבין את דברי אם אשוחח אתך?

ו“צועני” פיהק ארוכות והוציא את לשונו האדומה מפיו; כישכש בזנבו והביט אל פניה בעיניו הטובות והפיקחות, כאומר:

– הן יודעת אַת כי אין לנו שפת דיבור משותפת – מה איפוא תדברי דברים בטלים?

היום נטה לערוב. דימדומי הערב יורדים אט על הארץ ופני העולם משתנים. כחצי-שעה לפני זה היו כל מרחבי שדות התבואה הנראים לה מחלון חדרה, מן הצד השני של הבית, שטופים בזרמי-זהב, זהב ירקרק נפלא, אשר לא תחזינה עיני אדם בשעה אחרת. ועכשיו כבר נדעכו האורות ונטשטשו הצבעים, והשדמות רחבות הידיים רובצות דומם, ירקרקות-אפורות; היערים הרחוקים אשר מעבר להן, הנראים כחולים בעוד יום, עכשיו נתכסו כולם בצעיף ערפלי הערב וכמעט שנעלמו מן העין. רק הנוצות הלבנות של הענן, העומד לבדד במרומי הרקיע, בערות עדיין בבּבוּאוֹת אש השקיעה, והן אדמדמות חוורוורות, ומראיהן כמראה צֶדֶף. לאט לאט כבים גם אורות השמיים, והעולם הולך ומתקדר, הולך ומתכווץ…

היא צועדת לאיטה לאורך מעונה הקטן, מן הכותל שבו החלון ועד מעקה המרפסת. שקט הערב חודר אל תוך ביתה וגם אל תוך לבה. שתי תרזות הגינה, המעלות את ראשיהן סמוך למרפסת, עומדות מחרישות, לא ינוע עלה ובד. בשתיקת הערב העמוקה נעשים ברורים וצלולים ביותר כל הצלילים המעטים, המגיעים הנה מן הבתים הסמוכים: נביחת כלב, געיית פרה, שאון הפתחים הנסגרים בכוח… בבית שכנים ישבו לאכול את סעודת הערב והקולות עולים בעד האוויר המחריש מוצקים ובודדים, עד שתישָׁמע כל מילה ומילה בבירור. אך עוד מעט – וצלילים חדשים נכנסים אל תוך השתיקה וכובשים אותה לאט-לאט. בראשונה רפים הם ואי-ברורים, אך הנה הם הולכים ומתגברים, שוטפים כזרם מים כבירים על כנפי רוח הערב שאינו מורגש, ושוב הולכים ורפים ומתרחקים… ב“קלוּבּ”, הרחוק מפה כמהלך רבע שעה, אשר שם מתאספים מדי ערב בערב בני הנוער ומיטב החברה המקומית, התחילה התזמורת הצבאית מנגנת את נגינות המחול שלה.

מי יודע אם יש עוד בעולם דבר יותר נוּגה ומקסים, התוקף את הלב ומרווהוּ מתיקות געגועים דוממים, מאלה קולות הנגינה, הנשמעים מרחוק בערב קיץ שָׁקט, בתוך האוויר הצח העומד בלי נוע… העוּגב פורט את נגינתו במתינות ובלי חיפזון, ונדמו שהוא בוכה וקובל קובלנה חרישית וקורא ללב כל היקום להשתתף בה. והחצוצרות הגדולות תוקעות מעת לעת ומריעות את תרועתן, בחינת הקול הגס ומלא הבטחון של שעמום החיים בכבודו ובעצמו… היא כבר הסכינה לשמוע את קול תלונת לבה ושעמומה זה, והיא שואפת אותו במלוא נפשה ומתענגת עליו. מנגנים עכשיו איזה ולס ישן, מתוק עד לזרא ונוגה עד לדמעות… בשעה זו כל נערות הסביבה, בנות ארבע עשרה וחמש עשרה, נערות בהירות עיניים וחצופות, מתאספות שם ומרקדות עד כדי אפיסת הכוח בנעליהן הלבנות, המצוחצחות בגיר. לה אין נעלים לבנות… ואם להגיד את האמת, אין לה שום חפץ בהן: הן אחת ההנאות היותר גדולות בשבילה היא, ללכת ברגליים יחפות על-פני שבילי היער המכוסים מחטי-אשתקד החמוֹת והדוקרות… ולרקוד לא למדה גם בנעוריה. ואף-על-פי-כן, גם היא נרגשת ממתיקות הולס הישן והיא סופגת את הסם הערֵב בכל חושי נפשה, בשעה שהיא צועדת לבדה הנה והנה.

שעה קלה עמדה על-יד המעקה והקשיבה לקולות הרחוקים.

והנה, קול אחר, קרוב יותר, מתלכד בצלילי הנגינה ומלווה אותם. הוא מגיע אליה מלמטה, מן הגינה – קול גבר רפה וחרד במקצת, ואף-על-פי-כן נעים ונכון. היא יודעת מי הוא המזמר הנסתר מעיניה, כי בערב בערב תשמע את קולו העונה כהד חלש לקולות התזמורת… בן בעלת הבית הוא, צעיר כבן עשרים. לפני כשני חודשים חלה במחלה מסוכנת וקשה, ועכשיו התחיל לשוב לאיתנו; כל הימים הוא מבלה על המרפסת או בצל אילנות הגינה, שוכב למחצה על-גבי כיסא מתקפל ונהנה מן הבטלה ומבריאותו השבה אליו לאט-לאט. בהיותו בקו הבריאות – סיפרה לה אמו – היה העליז בכל בחורי המקום, השתתף תמיד בהצגות של חובבי-האמנות המקומיים, יצא במחולות עם העלמות ב“קלוּבּ” ונחשב לכובש-לבבות ידוע. פניו, שראתה פעמים אחדות בעוברה עליו, חיוורים עדיין ורזים מאוד, ועיניו חולמות-נוּגוֹת ועוד נשמר בהן דבר-מה מאותו המבט הרחוק והזר, מבטו של אדם אשר עוד מעט והיה מעֵבר לגבול החיים… גם עכשיו הוא שוכב שם על כיסאו פרקדן ובטל, וכמוה גם הוא מקשיב לבכיית הקולות הרחוקים ושׁוֹנֶה אחריהם בקולו הנמוך והעגום.

האשה הצעירה שולבת את ידיה מאחורי ראשה ומרימה את פניה כלפי אור השמיים החיוור והרך. שעת השקט, שעת געגועים וחזיונות בטלה, כובשת אותה בכל תקופה. לא תעצור עוד את זרם רעיונות השווא, העולים ובוקעים אי-מזה מתוך דמיונה הנלאה. על יום סתיו היא חושבת, יום בהיר וקריר, כולו זהב ותכלת מרטטים, ורוח עצֶבָה, רוח הפרידה, מנשבת על פני היקום… היא עוזבת את מעון הקיץ שלה, נפרדת מבעלת הבית הזקנה ומבנָה. משתקשקים אופני העגלה, והבית הקטן הולך ומתמעט ונעלם מעיניה. הצעיר גבה הקומה (גם את זה הספיקה לראות כי גבה קומה הוא) עומד על-יד הפתח ומלוה אותה במבטו הארוך, האחרון… כי בכל ימי הקיץ, ימי רפיון ובטלה אנוסה, אהב אותה אהבת סתרים, והיא לא ידעה ולא חשה בדבר. בשובו מארצות החידלון, שכמעט צלל בהן, נמאסו עליו כל חייו הקודמים, חיי בריאותו עליזוּת והוללות גסה, וכלתה נפשו אליה – אל העדינה והצנועה, אל השתקנית והזרה ואי-המובנה. את גיזרתה הדקה אהב ואת פסיעותיה הקלות ואת קולה הרך, הנשמע לו לפעמים רחוקות ממרומי העלייה, כממרום השמיים. בלילות – נדודים, בהיותו עייף וסובל מלֵאוּת יומו הארוך והמשעמם, הָגה בה וישתקע בחלומות שווא מתוקים ומכאיבים, חלומות אהבה ללא תקווה; וגם שירים חיבר לכבודה, ראשית פרי עטו הצעיר, שירים תמימים ונלהבים, שירי נעורים אמיתיים…

נפסקו קולות הנגינה, אך הקול הנמוך המלווה אותם אֵיחַר להפסיק את זימרתו, ורגעים אחדים רעדו צליליו בשתיקת האוויר, חרדים ודלים. עוד רגע – ונשתתקו גם הם, והאשה הצעירה עומדת לבדה בדממה הגדולה, ופניה אל שמי הלילה. אז היא מגחכת ונושכת את שפתה התחתונה וגוערת בעצמה מתוך לעג קל ונלאה:

– פתיה! עוד פעם השתקעת בהבלי-הבלים אלה? המעט לך, כי אוהבך הרוח וישָׂאך על כפיו, וישָׁקך השמש בקרניו המלפפות?

עוד שפתיה מתעקמות מתוך גיחוך של לעג זה, ודבר-מה כבר מתחיל מתרחש בתוך דמיונה וחוזר בעקשנות מוזרה:

– כן! וגם שירים כתב לרוב ויפים היו השירים, לא ככל אלה הנדפסים בשבועונים ובירחונים, המשעממים והנמאסים. שירי תאווה ויסורי תאווה מקוריים, שירי נוער ועוֹז לוהטים וכובשים את לב הקרוא אך יקרא את השורה הראשונה…

מדי פעם בפעם נלחם בעצמו והחליט בלבו, כי עליו לדבר אִתה ולגלות לה את סוד יסוריו – ויהי מה! את השירים, לכל הפחות, מוכרח הוא להראות לה – כאילו בדרך אגב. ופעם בפעם לקח את המחברת, הסתירה תחת הכרים אשר על כיסאו, וחיכה עד שתעבור על פניו. אולם כיוון ששמע מרחוק את קול פסיעותיה והרגיש בגישתה – פג רוחו ולבו התחיל הולם בכבדות ולשונו נאלמה בפיו. אף לא מצא עוז וכוח בלבו לברכה בברכת שלום, ורק הרכין את ראשו בשתיקה, ופניו החווירו כפני מת… ובלילה, בבדידות חדרו, התהפך בלי שֵׁינה מצד אל צד ובכה תמרורים מתוך רחמים על עצמו ועל חולשתו…

רד הלילה והדממה עמקה עוד יותר. פתאום התפרצו אל תוכה והפריעוה שנית צלילי המנגינה הרחוקה, אך הפעם חזקים משהיו ועליזים-נחפזים; איזו נגינת ריקוד חדישה… לקול העוגב אבדה כל מתיקות עצבותו, וצליליו מקפצים-מרקדים, כהמון ילדים שובבים בשחקם ב“אנשי-צבא”. והחצוצרות הגדולות – מה עַזוּ, מה כבדוּ תקיעותיהן הבטוחות, הפולטות אל תוך דממת העולם את פיזמונן הישן-נושן: כך! כך! כך!…

האשה הצעירה עומדת עוד רגע, נשענת אל המעקה ומקשיבה לניגון החצוף והרוקד. מבעד שאונו קולטת אוזנה רחישה קלה ודפיקה עמומה – דפיקת דלת נסגרת – הבאה מלמטה. נדמה לה שגם אנחה עייפה מגיעה לאוזניה: זהו הצעיר החולה מטפס בכבדות על המעלות ומושך את כיסאו אחריו ונאנח מתוך לאוּת.

די! עת לישון!

גם היא סוגרת את דלת חדרה אחריה.

*

עוברים הימים. ימי שמש ושרב מייגעים ומחניקים, ימי גשמים עצומים, המשקשקים על גג העלייה שעות רצופות, ימי רוח וסערה מטורפת. פרחו פרחי האֵלָה, הידיפוּ את ריחם המשכּר אל תוך חלל העולם, פרחו ונבלו. עלים כתומים נושרים מן האילנות, מסתובבים באוויר ונופלים על-פני הדשא. השמיים גבוהים וכחולים מאשר בתחילת הקיץ, ובהמיית הרוח כבר בא ומתגנב אותו הניגון העגום – ניגון הסתיו הממשמש ובא.

בבוקר היא יוצאת, כדרכה, לטייל ולהתרחץ במי הבריכה סמוֹכה; ובהתבוננה בכל המראות השכיחים – נגלים לעיניה הרבה שינויים קטנים בהם: לתרנגולות המטיילות על פני העשב כבר גדלו אפרוחיהן – ונדמה, כי גם העיזים נזדקנו ונתארכו זקניהן. “הצועני המדַבר” יושב, כדרכו, על יד פתח החצר ומפהק ומכשכש בזנבו בעצלות. לפנות ערב היא יוצאת עוד פעם מביתה והולכת אל היער האדום, הבוער באש השקיעה, צועדת לאט לאורך הנתיבים המכוסים מחטי אורן-של-אשתקד וחושבת את מחשבותיה הארוכות. בחוזרה מדרכה מזדמן לה על-פי-רוב הצעיר החולה, אשר כבר שב לבריאותו לגמרי. בערב בערב הוא הולך לטייל ולרקוד ב“קלוּבּ” ושב אל ביתו בשעה מאוחרת, אחרי חצות הלילה. הוא הולך בלוויית שתי עלמות צחקניות מבנות “הבּוּרגנים הקטנים” המקומיים, מקושטות לכבוד טיול הערב. שמלותיהן הלבנות מתנפנפות ברוח הערב הקליל ומרשרשות בעוברן על פניה. האשה הצעירה מגחכת קצת לעצמה ומוסיפה ללכת את דרכה אל חדרה הבודד, השטוף בשעה זו קרני שמש אלכסוניות ואדומות.

*

כשעה אחרי חצות הלילה עוד יושבת היא על המרפסת וקוראת בספרה לאור עששית קטנה בעלת גולה ירקרקה. בעת האחרונה התרגלה לשבת עד שעה מאוחרת בלילה, כי שנתה נודדת ממנה. רצועת אור קטנה נמשכת מן העששית והלאה, נופלת על המעקה, נוגעת בעלֵי שתי התרזות, העומדות מתחת למרפסת, ומגיעה עד לפתח הגינה הקטנה. בן בעלת הבית בשובו מן ה“קלוּבּ” רואה מרחוק את קרן האור הדקה והמזהיבה. זה עתה נפרד מבנות לווייתו הצעירות – ואם להגיד את האמת, לאחת, לצעירה והיפה שבהן, גם נשוֹק נשק בשעת הפרידה. אולם לבו איננו שמח בחלקו, ותסיסה כמוסה מתרחשת בקירבו. סוף-כל-סוף – כל “הבּוּרגניוֹת” הקטנות האלה גסות הן למדי, ולבו נלאה קצת מהן, מצחוקן הרווה ומהעוויותיהן המעוּשׂוֹת… הוא יודע כי בעוד שנה או שנתיים עליו לבוא ברית הנישואין, ואחת מהן תהיה לאשתו. ולוּגם קַטיה זו, היפה בעיניו מכולן, אשר דמות צוענית צעירה לה, שחרחורת ופראית-תאוותנית… הן כעבור שנה אחרי החתונה תהיה גם היא “בעלת בית” גמורה, טרחנית וצעקנית, ויבלו פרחי עלומיה, ותהי דומה לאחותו הבכירה, הנשואה לאיש זה כשנתיים… גם לנשק בשפתותיהן השמנות, הלחות, לחבקן ולצבוט את בשרן – מה ניקלה הדבר, ניקלה יותר מדי! תמיד מוכנות ונכנעות הן לכל רצון הגבר החושק בהן… חלומות בלתי נתפסים מתחילים תוססים במעמקי דמיונו; עולים בזכרונו ימי הבטלה הארוכים, בטרם שב כוחו אליו, והיה מוכרח לבלות כל הזמן על כיסאו. מחשבות בטלות באו אליו לרוב בעיתים האלה, מחשבות על קירבת אשה זרה ובלתי ידועה לו, מוזרה קצת בעיניו, יהירה וטהורה, אשר גם בקצה שמלתה לא יָעֵז לנגוע; מחשבות על שיחות ממושכות, על דברים שאין לו גם השגה מהם, על ישיבות דוממות זה על יד זה בשעת בין השמשות, על שכרון רגשות מחודדים ותשוקה כמוסה, שנקברה בקירבו, בטרם נתבטאה… הן צריך להיות דבר-מה בעולם, אלא שמימיו לא שמע על אודותיו ולא נפגש עמו, וגם להביע את מחשבתו ואת תשוקתו אין בכשרונו…

הוא פותח את פתח הגינה, וחריקת הצירים מפריעה את דממת הלילה. רצועת אור קטנה רובצת לרגליו על חול השביל הצר. שום תנועה, שום רישרוש קל אינו מגיע אליו מלמעלה, מן המקום שהעששית הירוקה עומדת שם, ובעלָתה השתקנית יושבת על-ידה. הוא צועד לדרכו מבלי להרים את ראשו, מבלי להעיף עין למעלה, נכנס אל תוך הבית וסוגר אחריו את הדלת.

רוח לילה עוברת פתאום אֵי מזה, מעלעלת באילנות ומעוררת קול איוושה דקה ונבהלה, נשמע קול נפילה עמום ונפסק: תפוח בָּשֵׁל נפל מן העץ. עוד מעט ויבואו ימי הבציר, כל גרי הקייטנה יעזבו את מעונותיהם ויִכלוּ ימי הקיץ הארוכים, הפנויים והשלווים, ועמם יִכלו כל הזיוֹת הבטלה, כל החלומות המשקרים, המכאיבים-המאֻשרים.

פ"א

המלצות קוראים
תגיות