א    🔗

מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים. וזהו המקרה: בעצם היום תפסו במרכז העיר יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. כרגע התאספו מסביב לו המון אנשים והתחילו דנים ומתווכחים ומביעים את דעתם על העניין. והעניין הוא ישן-נושן וידוע לכל אחד מקדמת-דנא: מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים מילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בדמם בשעת אפיית המצוֹת. הכל כרגיל. אמנם התוצאות היו קצת לא כמנהג העולם בזמנים אחרים ובשאר המקרים כעין זה. הן לא לחינם היתה זאת השנה החמישית ל“סדר החדש”. השוטרים פיזרו את ההמון ואסרו אחדים מן הצעקנים ביותר, וגם את הזקן האומלל הובילו לרובע המיליציה, כדי לברר את העניין. והוברר: הילד המת הוא ילד יהודי, בן להורים עניים מאוד, שלא הספיק להם הכסף כדי לעשות לבנם הלווייה כפי הדין; והזקן מחוסר העבודה הסכים בעד תשלום פרוטות אחדות, להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי; וישׂם אותה בשק ויטען על שכמו וילך לו… בעוד ימים אחדים בא העניין לפני המשפט והיה המשפט הזה חזיון מעניין ומבדח עד מאוד: כל-כך נבזים ומגוחכים היו לאור היום, בסביבת בית המשפט הרצינית, כל אותם הנאשמים שניסו להיות ולהקים מקברו את המת העתיק – עניין עלילת הדם. הדבר נגמר בשלום, והעיר שקטה ודעת כל אחד היתה נוחה מן התוצאות…

ואולם היא, מַנְיָה ליבּין, "עלמה סובייטית ואחת מאלף עלמות כמוה, הולכת עכשיו למקום מישׂרתה, כדרכה מדי בוקר בבוקרו, ורוחה עכור ומדוכא. גם שמש האביב הועם בשמיים, ולשמיים עצמם חסר צבע וזוהר; אבק מחניק ממלא את האוויר, ואופני העגלות מקשקשים בקול רם פי-שניים, והעוברים והשבים בדרך כולם כל-כך שפלים ונבזים, ואם אחד מהם נוגע בה בעוברו על פניה, היא מתכווצת כולה מתוך גועל-נפש.

ונדמה לה כי ככה יהיה תמיד, לכל העתיד לבוא!

היא הולכת ומתקרבת לאותו הבניין ששם עליה לבלות את שש שעות עבודתה, ומתוך אותו גועל-נפש נלאה היא צופה לכל הדברים המחכים לה שם. תשב על-יד השולחן הישן מכוסה בד ירוק בלה ומלוכלך בכתמי-דיו מרובים, וממולה מן הצד השני – “עלמה סובייטית” שנייה, אַניה שמה. היא בת כומר כפרי, פניה סגלגלים ומנומרים מרוב בהרות-שמש, שערותיה צהובות ותמיד פרועות במקצת. עד היום לא אבד לפניה ולגופה הגוץ מראה הבריאות והשמנוּת שהביאה אתה מן הכפר, אשר שם היתה אוכלת לשובעה. שתיהן יושבות דומם ומחריקות בעטים על הניר, ומדפדפות בניירות גדולים וקטנים; וברגעי הפנאי, בעת שהמנהלת יוצאת מן החדר, כל אחת פותחת בחפזון ובחשאי את מגירת שולחנה. מַניה מוציאה משם ספר בלה וקרוע, מניחה אותו על ברכיה ומתעמקת בקריאה; ואַניה פורסת חתיכות-חתיכות מפרוסת הלחם המונחת במגירה ולועסת אותן ללא תיאבון, מתוך שעמום. ובשעה שהיא מעיפה את עיניה אל פניה של מַניה ופוגשת את מבטה, צל מרפרף ועובר בעיניה ועל שפתיה השמנות, צל הרגשה רגילה ומשעממת אפילו לה עצמה: “יהודיה!”.

לכל זה התרגלה מַניה מכבר, כשם שהתרגלה ללכת בנעליים קרועות ולעמוד בתוֹר לפני פתח בית האוכל, עד שתקבל את קערת המרק שלה; כשם שהתרגלה לגרור אחריה עגלת-חורף טעונת עצים רטובים ולעלות עמהם אל הקומה השלישית על פני מדרגות מזוהמות וחלקלקות; ועוד להרבה, הרבה דברים… בכל בוקר נראה לה היום הנמשך לפניה ארוך ושומם, דומה למדבר חולות; רגש האריכות והריקנות הזאת כבר חדל להפחיד אותה. אמנם, יש בתוך חולות המדבר גם נאוֹת דשא אחדוֹת. לפעמים הספר הבלה הנקרא בחשאי לוקח את לבה ומושכה אחריו לעולם הדמיונות הנפלא; לפעמים – פשוט – בשעת צאתה מן המשרד השמיים בהירים וצוהלים, העצים הדקים אשר במגרש עומדים רעננים בלבוש עליהם החדשים, והלב נרגע פתאום ושוכח את כל דאגותיו. ובערב… הערב היה תמיד בשבילה זמן המנוח מכל רוגז וטיפלוּת היום, הזמן שאליו צפתה בכל נפשה. אולם היום, עצם הרעיון הזה – על דבר שעות הערב – רק מכפיל את הרגש המדכא ונוטל את שארית החדווה והאומץ שנשמרו עוד בלב. היום אין לה אף פינה אחת ירוקה בתוך מדבר החולות; גם קרן אור אחת לא תיפול על השולחן המזוהם, גם דפי הספר לא יועילו נגד השעמום והמשא המוטל על לבה. אין ללב מרפא מצערו הכמוס, ואין עוד מפלט מן המבט הזדוני של עיני אַניה הבולטות, מעקימת שפתיה המרעימה, הקוראת בלי קול: “יהודיה!”…

כי אמש אירע לה דבר קטן קטן וחסר-ערך לגמרי, דווקא באותן שעות הערב הנעימות, בחדרה של וירה חברתה. גם חידוש לא היה בו, בדבר הקטנטן הזה, ובכל זאת – הועם השמש ודעך גם האור החביב של מנוחת הערבּיים בסביבה הנעימה; כאילו מחיצה הבדילה בינה ובין חברתה, ובכל כל אנשי עולמה. כנראה, הדבר הקטן היה הטיפה האחרונה שהגדישה את הסאה וקשה לשכוח אותו. ויש דברים שגם אסור לשכחם…

 

ב    🔗

מַניה נולדה במוסקבה, ובה עברו שנות ילדותה ולימודיה. הוריה היו יהודים. למרות זה, גם משנות ילדותה הראשונות לא נשאר לה זכר כלשהו של רוח או “ריח” מיוחד בבית הוריה, רוח שיש בו נשיבת לאומיות כלשהי. בהיותה ילדה קטנה, בת חמש-שש שנים, כבר התרגלה לחכות בקוצר-רוח, יחד עם בנות גילה הנוצריות, לחג-הלידה, לאילן הנהדר שבוא מפארים חג זה. האילן אמנם הובא מן השוק, ירוק ורענן, מעלה ריח יער חריף והקטנים – מַניה ואחֶיה – קישטו את ענפיו בהרבה צעצועים נחמדים: שלשלאות נייר מגוונות, אגוזים מצופי אבקת כסף וזהב, וגם נרות קטנים צבעוניים. האב, הטרוד ושקוע בעסקי מסחרו, והאם הצעירה, החולנית, לא יכלו למנוע מבניהם את השמחה הגדולה הזאת; והקטנים לא עלה על דעתם לשאול לפירוש החג – לשם מה מקשטים את האילן ומדליקים עליו את הנרות: ידוע היה להם, כביכול, מיום הולדתם, כי החג הזה – חג הילדים הוא בכל העולם, ורק בשבילם נברא.

האֵם הצעירה מתה כאשר מלאו למַניה שמונה שנים. האב, הסוחר האמיד, אשר השתקע במוסקבה עוד לפני שנים, הטרוד והנחפז תמיד, לא השפיע כלל על בניו. בעצמו ידוֹעַ ידע כי יהודי הוא, והרגיש את התוצאות המרובות הכרוכות בזה. אולם לא היה את לבו לנטוע את הידיעה בלבּות הילדים, להעמיס על שכמם את המשא המשונה והמפריע ששמו יהדוּת. והעיקר – לא היה לו פנאי. האומנת הגרמניה אשר השגיחה על מניה מילאה את תפקידה בשקידה ובדייקנות, לימדה את הילדה ראשית קריאה, כתיבה וחשבון, טיילה עמה, ועל שאלותיה השיבה בבת-צחוק שלווה ומוותרת. תשובתה היתה ברורה ובלתי מוכחשת:

“חכי-נא עד שתגדלי, ואז תדעי את הכל”.

“הכל” אמנם נודע לה אחר-כך. כשהתחילה ללמוד בבית הספר. שם נפגשה עם קבוצת נערות רוסיות מכל הסוגים. היו ביניהן אחדות אשר עוד בטרם נכנסו לגימנסיה הספיקו לקבל מפי הוריהן ולספוג אל תוֹכן את הידיעות הרגילות בנוגע ל“יהודים”. בלי משים ומאליהן התעוררו אי-אילו שאלות מסובכות, שאלות ההבדל בין “שלנו” ו“שלהם”, ולאט-לאט, בה במידה שגדלו הנערות, נעשו השאלות יותר תכופות ולפעמים גם מעליבות. אז התעורר בלבה של מניה חפץ בלתי-מנוצח להיפטר ממשא ההבדל הזה, המרגיז והמשפיל, והתחילה בעצמה לחפש את פתרון השאלות האלו. הדבר המשונה ששמוֹ “יהדות” היה גם לה זר לא פחות מאשר לחברותיה הנוצריות; כמו לאלו, כן גם לה לא היה שום מושג ברור ומוחלט ממנו. בכל תוקף נפשה הצעירה, אשר רק התחילו להתעורר בה כוחות המחשבה, השתדלה לחדור אל העולם “שלה” המיסתורי, ובלבד שתדע מה עליה לענות לשאלות המלגלגות ולרמזים הבלתי-נעימים היוצאים לפעמים מפי הצעירות, בכוונה או שלא בכוונה. בכל הספרים הנמצאים תחת ידה, גם בספרי לימוד, חקרה וחיפשה אחרי כל רמז קל לתולדות העם היהודי, לחייו ולמהותו. גם לאביה פנתה בשאלות פעמים אחדות. הלז הביט אליה בתימהון גלוי ובאי-רצון סתום, והתפלא בלבּוֹ: “זה מניין לה”? תשובותיו היו על-פי רוב קצרות וכלליות למדי, ולא הניחו את דעתה. הידיעות שקיבלה מתוך הקריאה היו גם כן מקוטעות ומקריות, וסותרות זו את זו. עד מהרה נתייגעה מן החקירות האלה ללא תועלת והשלימה עם גורלה; החליטה להשתיק את התסיסה שבלבּה ולעצום את עיניה מפני כל סימני השנאה הכמוסה ולבלי לשים לב לכל כונה מעליבה שתרגיש בדברי החברוֹת. אמנם רובן היו נערות טובות, לפי דעתה של מַניה: התייחסו אליה כאל אחת משלהן, ולאלה המועטות שהיתה להן נטיה לקנטרה ולהרגיזה לרגלי יהדותה, ענוּ מתוך צחוק של הגנה מחבבת:

• הניחו לה למַניה. מי אמר לכן, כי יהודיה היא? מוסקבאית אמיתית היא, מוסקבאית מלידה ומבטן. ואם הוריה היו יהודים – האם היא אשמה בזה?

מניה הסתפקה על-כורחה בחצי-בטחון זה, ובאמת כמעט ששכחה את הדבר המטריד, המבדיל בינה ובין חברותיה, את דבר יהדותה.

רק פעם הכירה שוב, וביתר עוז את מצב הרוח המכאיב, את צער הספקות והניגודים שאין מוצא מהם. זה היה בשנת לימודיה האחרונה – שנת משפט בייליס. המהומה הגדולה השולטת מחוץ לכותלי בית הספר השפיעה גם על מוחות הצעירות הבּוגרות-למחצה; אי-אפשר היה להימלט מן הדיבורים והוויכוחים הנלהבים אשר התעוררו פעם בפעם בקרב התלמידות. היו ביניהן גם “רוסיות אמיתיות” כאלה, אשר לא בושו ולא נכלמו לחוות את דעתן הנמרצה בעניין עלילת הדם, גם בפני היהודיות המועטות שבבית הספר. ואלה – היהודיות – הכירות את חולשתן ומיעוט מספרן. ועל-פי-רוב נמלטו ונחבאו מפני המעליבות, או קידמו את פניהן בקלות-ראש מעושה ובכעס חסר-אונים. רוח שנאה ואכזריות עברה בקרב הצעירות; גם הטובות שבטובות נשתנו לרעה. לעיתים קרובות הרגישה בהן מַניה, שבגישתה אליהן היו משפילות את הקול ובאות במבוכה; קטעי דברים נלחשים הגיעו לאוזניה, מבטים נשלחו אל פניה מן הצד, והרגישה כאילו בקורי עכביש דקים המקיפים אותה מכל הצדדים, קורי שנאה נסתרה ובלתי-נתפסת…

היו שבועות וחדשים של התרגזוּת עצבים קשה מנשוא. בלילות קדחת אחזתה מדי העלותה על זכרונה את יום המחר עם כל הנלווה והנגרר אחריו. לפעמים כבשה את פניה בכר ופרצה בבכיה חטופה מתוך כאב ועלבון. חזרו ועברו במוחה כל הספקות והפיקפוקים הישנים, והפעם הביאו אתם עוד יותר צער ופחד. הרגש הרגישה כי את כל האמת הנחוצה אין היא יודעת ולא תדע, כי אין לה להתקרב אליה אף מעט… לשווא חיפשה וחקרה בזיכרונותיה אחרי ורמז מציל ומאמץ את הלב; עלילת דם – חג הפסח – מצות – הדת היהודית בכלל – כל אלה היו בשבילה כארץ לא-נודעת. מורה-דרך לא מצאה לה והרגישה שהקרקע הולכת ונשמטת מתחת רגליה. פחד היה בקירבה, ומבחוץ סבבו אותה התנכרוּת ורוח שנאה עיוורת. חוץ ממנה, היתה במחלקתה רק תלמידה אחת מבנות היהודים, ואליה לא העיזה מניה לגשת ולשאול את פיה – אולי תקבל ממנה תשובה ופתרון לשאלה הנוראה, המעיקה על לבה… הצעירה הזאת היתה תמיד פרושה מחברותיה, שתקנית ויהירה בדרכיה; ידעו עליה, כי היא עומדת ברשות עצמה, מרבה לקרוא בספרים “רציניים”, כי יש לה יחס לחברת איזה צעירים וצעירות מחוץ לבית הספר, ובגלל כל הדברים האלה יצאה עליה דעה במחלקה, כי היא “בּוּנדאית”. בימים ההם נתפשטה השמועה, ש“הבּוּנדאית” הבטיחה הבטחה נמרצה לסטור על לחי כל אחת אשר תעֵז לגשת אליה ולהרגיזה בתעלולי שטות… מניה יראה מפניה: כיצד תיגש לזו בשאלתה התמימה – הלא גם היא תהיה בעיניה כאחת המעלילות הללו?

אין לדעת מה היה יכול להיות הסוף של המצב המשונה, ומה היתה השפעתו על עולמה הפנימי של מניה, אילמלא נגמר ככל הדברים – בדרך הטבע וקצת במקרה. המקרה המוצלח הזמין על דרכה תלמידה אחת, בת משפחת משכילים ידועה, צעירה שקטה ומתבודדת, אשר הירבתה גם היא בקריאה ונחשבה בין החברות ללמדנית גדולה. בראותה פעם את מַניה מרוגזה ואומללה ביותר מחמת עירבוביית מחשבותיה וההתרחקוּת האנוסה שבינה ובין החברות, חמל עליה לב הצעירה הטובה וניגשה אליה ודיברה אל לבה. אמרה לה אי-אלו פסוקים מן המקובלים בפי המשכילים על אותו העניין “הארור”, דיברה עליו בפשטות גמורה ובלי העלמוֹת, מה שהשפיע הרבה על רוחה הנסער של מַניה. לבסוף יעצה לה הצעירה שתקרא את הספר הידוע מאת כווֹלסוֹן על עניין עלילת הדם. מניה קראה – ולבה נרגע ושמח בקירבה. עכשיו כבר תדע מה לענות לתעלולי הטיפשוּת האלו! כבר נראה לה בדמיונה, איך היא נכנסת אל חוג חברותיה בראש זקוף ובתשובה גאה על שפתיה. אמנם, במציאות לא היה הדבר דווקא כמו בדמיונה. ל“ראש הזקוף” לא היתה הזדמנות כלל, וגם לדבר על הספר לא העֵזה מניה אלא עם צעירות אחדות מן “הטובות שבטובות” הן קיבלו את סיפוריה מתוך חצי-אמונה, אך לא סתרו את דבריה בגלוי, וגם התבדחו קצת יחד אתה על המצאות “המשונות” ו“המגוחכות” של בעלי העלילות המובאות בספר. בינתיים גם נגמר המשפט, ולאט לאט גברו הנטיות הטבעיות והעניינים הרגילים על מוחות הצעירות, שלא היו עדיין מסוגלים לטפל בשאלות החמורות כמו שאלת הגזעים וכדומה; וחיי בית הספר שבו לזירמם הקודם, השקט, והעולם שב למנוחתו.

 

ג    🔗

אחרי הסופה הזאת שעברה עליה בראשית ימי נעוריה, לא היו עוד בחיי מַניה מקרים מעין זה. בגמר לימודיה בגימנסיה, נכנסה אל הקורסים, ושם לא נמצאה, כמו לפנים במחלקתה, בין חברה קטנה ונקשרת בקשר חברוּת חזק של בנות גילה המתלמדוֹת, הבאות בסביבה אחת בזמן לימודיהן, היו הרבה יותר שונות זו מזו, וגם זרות ומרוחקות זו מזו. ואולי יותר מכל הורגשה הזרות והנוכריות הזאת כשנפגשה ובאה במשא ומתן ארעי עם בנות-עמה דווקא, עם היהודיות שהיו מרובות למדי בקורסים. רובן היו בנות עיירות ה“תחום”. כל-כך שונות ממנה בכל – בחינוכן ובזכרונות עברן שהביאו אתן מן הבית, וגם במהלך חייהן ובמעשיהן ובשאיפותיהן של עכשיו. לפיכך השתדלה תמיד להיספח עד כמה שאפשר לחברת מתלמדות אחדות נוצריות, כמוה ילידות הכרך וחניכות בתי הספר המקומיים; ואמנם, בשנים האלה הרגישה את עצמה אך ורק “מוסקבאית מלידה ומבטן”, כמו שהיו אומרות עליה לפנים חברותיה בגימנסיה.

עוד מעט ונעשתה לנוצריה גמורה – אלא שלא עלה על דעתה להמיר את הדת. אפשר שבסתר לבה הרגישה שלא כדאי; אולם בינה לבין עצמה הסבירה את הדבר בזה שאיננה “דתית” כלל, ואין לה חפץ להתעסק בדברים כאלה. סוף-כל-סוף, אפשר לחיות גם עם הכתם הבלתי-נראה לעין ששמו יהדוּת. היתה לה אמונה חזקה, כי האנשים ה“מפותחים”, המשכילים האמיתיים, תמיד יודעים להתנהג כהוגן, ולעולם לא ירשו לעצמם להראות אף במשהו את שארית רגש הבחילה המוזר, הנשמר, אולי, גם בסתר נפשם…

אז התחילו שנות המלחמה והמהומות שאחריה. כל סדר החיים נשתנה ונהפך, ולא היה פנאי להתעמק בשאלות החמורות וגם להתעניין בהן. מאורעות העולם העלימו מן העין לזמן-מה את המאורעות הקטנים שבחיי הפרט; בקרוב הגיעה תקופת הרעב והמצוֹר, וכל הכוחות התרכזו בהתאמצות אחת: לקיים את הנפש ולהשיג את לחם-היום. בו-בזמן נהוותה גם המהפכה הפוליטית וביטלה את כל ההגבלות החיצוניות בחיי היהודים, ונדמה, כי על-ידי-כך נתבטלו גם כל “השאלות הארורות”. גם חייה של מניה, כמובן, התרכזו בתקופה ההיא בהתאמצות אחת: להגן על עצמה ולהימלט מפני סכנת רעב וחידלון. מצבה היה קשה, כי בעת ההיא אביה כבר לא היה בחיים, ושני אחיה עזבו את הבית ונתגלגלו למקומות שונים, ולא היתה לה שום עזרה ותמיכה מהם. בכל זאת, מן המיצר של השנים הנוראות יצאה בשלום – “עלמה סובייטית” הגונה, המפרנסת את עצמה וכמעט ששמחה בחלקה. השנים הכי קשות נשארו מאחוריה, החיים התחילו לאט-לאט לשוב לצורתם הקודמת; לה היה עוד צורך לרדוף אחרי מוכרי-הלחם בסימטאות מזוהמות על-יד השוק או בפינות אפלות תחת שערי הבתים – גם לחם, גם פרפראות וממתקים ועוד הרבה דברים נמכרו עכשיו בגלוי, באין מפריע. בשעה ארבע, בצאתה מן המשרד, לא עוד היה עליה למהר למסעדת הסטודנטים ושם לעמוד בתור הארוך עד שמשרתת מסואבה וזועפת תתחוב בידה קערת בדיל רטובה ופרוסת לחם קטנטנה. לפני חצי-שנה מצאה לה, בעזרת מכיריה, שיעור, אשר בעדו קיבלה ארוחת צהריים בכל יום ויום. אחרי השיעור שבה לחדרה הצר והאפל למחצה; ואולם גם הוא קיבל עכשיו צורה יותר נאה וכאילו נעשה קצת יותר מרווח, מכיוון שהוצא ממנו תנור הברזל – זה האוייב האכזר של ימי החורף, המעלה עשן והמרעיל את החיים. הן כבר באו ימות האביב, ובלבה של מניה היתה הכרה כמוסה, אבל בטוחה, שגם האביב הזה לא ידָמה לאלה שעברו: הוּרווח קצת בחיים, ועל-ידי-כך הוּרווח והוקל גם לרוחות בני האדם, והם נעשו יותר קלים ולבביים ביחסיהם ויותר נוחים לבריות…

אחרי שובה מן השיעור, לפנות ערב, נחה מַניה שעה קלה בחדרה וטיפלה בצרכי ביתה המועטים. אז, כשהיום פנה לערוב והחדר החשיך, ידעה: עֵת לרחוץ את פניה, לתקן תסרוקתה ולקשט משהו את תלבושתה, ולצאת מן הבית. כל הדברים האלה הקטנים היו נעימים לה ונעשו ביתר זריזות ונחת רוח. הלא אל וירה חברתה היא הולכת תיכף, לבלות אצלה את שעות הערב, כמו שהורגלה לעשות מדי יום ביומו זה כשנתיים.

את וירה חשבה מניה לחברתה היחידה והכי קרובה. אמנם, התוודעה אליה, כמו אל רוב צעירות אחרות, סתם במשרד אחד ששם עבדו יחד. אבל יחסה של וירה אליה היה לא כיחס כל אחת ואחת: יותר לבבי, מתוך השתתפות ודאגה, כמעט אימהי. גם וירה היתה ילידת מוסקבה, כמו מניה, ועד היום נשמר לה חוג גדול של מכרים עוד משכבר הימים. כולם היו מסוג האינטליגנציה – רופאים ורופאות, מורי בית ספר, מתלמדים ומתלמדות, ורבים מהם התאספו אצלה מדי ערב בערב בחדרה הנוח והנאה, אשר גם עכשיו עלה בידה לסגל לו מראה של נקיון וביתיות נעימה וגם יופי משהו. היא עבדה כעת בתור חובשת ומלבד פרנסה הגונה קיבלה עוד צרכי אוכל לרוב, ועל-ידי-כך היתה לה הזדמנות לעתים תקופות להקל את חיי מניה ולעזור לה בדברים קטנים. בשנים האחרונות היה חדרה של וירה בשביל מניה מפלט בעת כל צרה וכל דאגה, ותמיד מצאה שם נחמה ומנוחה לנפשה. גם חוג מכריה של וירה היה נעים לה למדי, ולא הרגישה עוד את עצמה בודדה ועזובה בין האנשים, כמו שהיה לפעמים השנים קודמות.

על זה שמַניה יהודיה – לא דיברו ובוודאי גם לא חשבו בחברה הזאת. רק לעיתים רחוקות מאוד, בשעת שיחת חברות בהיותה יחידה עם וירה, נגעו דרך אגב גם בעניין הזה. דעותיה של וירה בנידון זה היו פשוטות וברורות מאוד. די לו לאיש להיות “בן-אדם הגון” ולהיפטר מן הדעות הקדומות והאמונות הגסות של המון – והכל על מקומו יבוא בשלום. בזמן עבודתה במקומות שונים ברוסיה נזדמנה וירה הרבה גם עם יהודים, ומכולם קיבלה רושם אחד: כי תכלית חפצם ועיקר תשוקתם היא שיישָׁכח לעולם ולא יורגש עוד שהם יהודים. ובכן, אם אלה בעצם רוצים שלא תראה עין זרה שום הבדל ביניהם ובין שאר הבריות – מה יש לעשות אם לא למלא את חפצם?

בכל זאת, פעם התוודתה וירה בפני מניה מתוך חיוך מלבב ומתנצל במקצת, כי אמנם אין לה חיבה יתירה לאומה הזאת המשונה, שאינה נותנת מנוחה לא לעצמה ולא אחרים, והכל – לפי דעתה – על לא דבר. וככה אמרה בצחוק:

• סוף-כל-סוף, אינני מבינה, מהו כל הרעש? מכל צד שאתה פונה לשם, שומע אתה: “יהודים”… אלה מחייבים ואלה מזכים, ואלה מתווכחים סתם, אבל תמיד, בכל פעם שמגיע העניין עד ליהודים, הנך מרגיש את עצמך במצב בלתי-נוח ובלתי-טבעי, כאילו נגעת בדבר שלא כדרך הנימוס… הדבר כל-כך מרגיז! ואני חושבת שגם היהודים בעצמם אשמים בדבר הזה, ולא מעט. אם כל-כך גדולה שאיפתם להיות ככל בני האדם ולא להצטיין ביניהם, למה אינם יכולים לעצמם לשכוח אף לרגע את יהדותם, לבלי להדגיש אותה, כפי שאתה רואה פעם בפעם? אני חושבת שהרבה יותר טוב היה גם להם גם לנו, אילו ישבו במנוחה ולא קפצו תמיד בפני איש ב“יהדות” שלהם!

• גם אני חושבת ככה! – הסכימה מַניה, וצחקה גם היא.

נגד מַניה עצמה לא היו לוירה טענות מעין אלו. היא ודאי לא “קפצה בפני איש” ביהדותה. אם גם קרה לפעמים שאחד מאורחי וירה לא נזהר בדבריו ובשעת הדיבור השתמש באחד הביטויים המקובלים על-אודות היהודים – ביטויים שגורים גם בפני ה“אינטליגנטים” – מניה לא שמה לב לזה ולא נעלבה כל עיקר.

ככה עברו עליהן בשלום שתי שנים.

 

ד    🔗

המקרה הטפל וקטן-הערך – מעשה ביהודי הנתפס בעיר וגוויית ילד בשקו – גרם למקרה שני, טפל וקטן כמוהו, אשר אירע באחד הערבים בחדרה של וירה, אשר המר את טעם חייה ובגללו חשך השמש בעיניה.

אמש היה הדבר, וזה היה דוקא אחד הימים הראשונים אחרי אותו עניין המשפט, והעניין עוד שימש בתור חדשת היום ונושא שיחה תמידי לחברה. גם הנאספים בחדרה של וירה, אשר היו די רבים בערב ההוא, לא נמלטו ממנו. אחרי שחזרו וסיפרו ונהנו מן החזיון הטרגי-קומי של “הנאשם” הישיש ו“המעלילים” המובאים לידי בושה, נתגלגלה השיחה באופן בלתי מורגש לעניין יותר כולל ויותר מסוכן. התחילו לדבר על עניין עלילת-דם בכלל. תמהו ושאלו, מאין לוקחה האמונה הזאת שהתפשטה כל-כך בין אומות העולם, ומה יסודותיה? – היה בין המסובים אחד מקרוֹבי וירה, מלומד צעיר, אשר הירבה להתעסק בהיסטוריה וביחוד בתולדות האמונות. הוא התחיל להרצות באריכות על המנהגים המוזרים, על הכיתות המרובות והאמונות המפליאות שאפשר למצוא אצל העמים הקדמונים. ניכר היה שהשתדל להשפיע על השומעים בעומק ידיעותיו ובצורת הרצאותו המדעית; הוא הירבה לדקדק בפרטים והתנשא למרומי פילוסופיה דתית… כולם הקשיבו לדבריו בתשומת לב ובמראה של התעניינות רבה, אם גם את תוכן הרצאתו לא הבינו אלא למחצה.

מַניה ישבה קצת מן הצד, על-יד חלון פתוח, הקשיבה גם היא, אך דעתה לא היתה נוחה עליה ומשום-מה חיכתה בקוצר-רוח לסוף הרצאתו של המלומד; ונדמה לה כי נאומו נמשך עד אין קץ… בערב ההוא כמעט שלא השתתפה בשיחת המסובים. מעבר לחלון נשקפו לה שמי האביב הטהורים, צלילי הרחוב הגיעו לאוזניה מלמטה, מרחוק נישאו קולות צעירים צוחקים ומנגינות פסנתר. ותשוקה עזה היתה בלבה, שישוחחו בסביבתה על עניינים אחרים, נעימים ואביביים ביותר: על מחזות תיאטרון ושירי משוררים, על טיולים ונאות-קיץ ועגבי-נעורים…

מצב רוחה בימים ההם היה קצת מוזר. על-כורחה היתה נזכרת מעת לעת בימים הקשים והמאוסים שבעבר, ימי משפט בייליס, על כל יסוריה וסערת-רוחה בלילות הנדודים… ברור היה לה, כי העיתים נשתנו, וכעת היא יכולה לשבת במנוחה גם בסביבת הנוצרים, בלי לחשוש שתשמע מפיהם דברים נבזים או מעליבים. ובכל זאת, הרגש המוזר לא חדל מלהעיק על לבה, והיה לה חפץ אחד: שימהרו הימים לעבור ויישכח כל העניין כולו. בסתר לבה כעסה לא מעט על הזקן האומלל אשר לא מצא לו פרנסה יפה מזו – דווקא לסחוב ילדים מתים בשק שעל שכמו ולהיתפס באמצע העיר, ודווקא בימים האחרונים לפני חג הפסחא של הנוצרים!

אך הנה אפס סוף-כל-סוף החומר להרצאתו של המלומד הצעיר; פעמים אחדות חזר על אותם הדברים – ונשתתק. רגע ישבו כולם בדומיה. השמש שקעה בינתים וצללי הערב התחילו להתפשט לאט-לאט בחדר. ולרוחה נרגז של מניה היה נדמה, כאילו יחד עם הצללים האלה הולכים ומתקבצים אוויר מיני צללים אחרים, קודרים ומפחידים וחסרי-צורה – כעין צללי דברים ישנים-ישנים, השבים כעת לתחיה… לכן שמחה כשאחת האורחות הפסיקה את הדממה והתחילה מדברת.

את הגברת הזאת ראתה מניה בפעם הראשונה. היא היתה מכירתה של וירה, מורה בגמנסיה באחת מערי-השדה, אשר באה לבלות את ימי החג בכרך. היא היתה אשה כבת ארבעים וחמש בערך, שמנה במקצת, שקטה וטובת-מזג על-פי המראה. וככה פתחה ואמרה:

• כל זה יפה ומצויין, רבותי, ואין שום ספק כי במקרה הנוכחי אין לנו עסק אלא עם סיכלות ההמון ועם-הארצות… אבל הגידו-נא לי: מדוע איפוא, מדוע שולטת האמונה הזאת כל-כך במוחות האנשים בין כמה אומות העולם ובמשך כמה דורות? הן שמענו כדבר הזה עכשיו מפני וסילי ניקולייביץ' הנכבד, שעל ידיעותיו המפורטות אנחנו יכולים לסמוך… ובעצמנו יודעים אנו, כי אין מקצוע יותר ראוי לקיום כל מיני מנהגים משונים, המגיעים לפעמים עד לתועבה ממש, מאשר מקצוע האמונות והמנהגים הדתיים. פן תאמרו: לא יתכן שתימצא בעולם אומה שלמה, או גם כיתה מיוחדת בתוכה אשר תיתן ידה לעוון נורא שכזה? – ומה בעיניכם, בבקשה, מנהל משפט-לינץ הידוע? רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על-ידי “משפטי-לינץ” לא פחות משלושת אלפים איש! שערו-נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל-כך – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים יחשבו בו-בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי-תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם… ואני אומרת לפי-תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי… לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל-כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי-ידועה לנו… ומן הצד השני – הנה כל העירבובייה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות-השווא המרובות… ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של “הדם הקדוש” – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי… מי יודע? סוף-כל-סוף, מי יגיד לנו את האמת?

היא דיברה בתמימות ומתוך שלווה, בלי התרגזות כלשהי, כמי שרוצה אך ורק להביע את הספקות המתעוררים בלבו ולמצוא להם פתרון.

אחרי שהשתתקה, קמה המולה קצרה של קולות רבים ואי-ברורים; אחדים התחילו לדבר ומיד הפסיקו, כאילו רצה כל אחד להגיד איזה דבר, ולא ידע בדיוק מה. אחד נזכר בסעודה הקדושה, אשר היתה לישו ותלמידיו דווקא בערב פסח של העברים, ובדברים המסתוריים: “זהו דמי”… השני גימגם דבר-מה על-אודות “ההתנכרות התמידית אשר בין היהודים והנוצרים” והצטער על שאין משתדלים להתקרב יותר לעם הזה ולהכירו… ולא יכלו הדברים הנאמרים בשפה רפה, בלי התלהבות ובטחון, לפזר את הצללים חסרי-הצורה, התלויים על ראשי המסובים בחלל החדר המחשיך.

ומַניה, אשר ישבה כל העת על מקומה על-יד החלון הרגישה פתאום, כי פניה מסמיקים וכאילו גל מים חמים שוטף את בשרה. רגע, בשומעה את השאלה התמימה: “מי יגיד לנו את האמת?” - נדמה לה, שתיכף תקום ותזרוק בפני החברה איזה דברים חריפים ונמרצים, הפוסקים את דינם… אולם כרגע נחלש לבה, ונשארה יושבת בפינתה בתוך שתיקה וקפאון מוזר. ברגע הזה הרגישה בכל תוקפה את ההתנכרוּת הנוראה שעליה דיברו זה עתה. להם, לכל האנשים האלה, מותר לשבת ולהתווכח במנוחה על הדבר הזה, כמו על כל נושא אחר; רשאים המה – המה בלבד – להימלט מפני התשובה הברורה, לאמר מתוך שלוות רוח: “איננו יודעים, ולא איכפת לנו…” והיא – כלום יודעת היא?

קטעי תמונות מפוזרים, שברי זכרונות מטושטשים מימי הילדות, עלו לנגד עיניה, כבתוך ערפל. היא ראתה את אביה המנוח כשהוא יושב בראש השולחן המכוסה מפה צחורה, המבריק בכלי זכוכית וכסף חדשים ומצוחצחים, ראתה את היין האדום המנצנץ בכוסות ואת שני הנרות הדולקים בפמוטי כסף גבוהים. ידעה כי התמונה הזאת – היא שארית הזכרונות של סדר הפסח בשכבר הימים, כשלא נפסק עוד המנהג הזה בבית הוריה, בהיותה פעוטה בת שלוש-ארבע שנים. גם את טעם המצות טעמה עוד בפיה – אותן המצות הדקות שהם, הילדים, אהבו כל-כך לכרסמן בשיניים וחשבו אותן לאיזה מין פרפראות החביבות ביותר בגלל זרותן. ובכן, יש גם לה חלק, אף קטן שבקטן, ב“מנהגים המוזרים” וגם ב“מעשי התועבה” שעליהם דיברו זה עכשיו בסביבתה. אולם מַהוּת הדבר והערך הנכון של כל הדברים האלה בכל זאת כמוסים ממנה, ותשובה אין בפיה… ואילו גם היתה מוצאת אי-אילו דברים להגיד להם – לא תוכל, מפני הרגש המעיק, החשש האפל והמשפיל המקנן בתוך לבה – היאמינו לדבריה באמונה שלמה?

היא השתדלה להקיף במבטה את כל המסובים ולהסתכל בפניהם עד כמה שהיה אפשר בעד החשכה ההולכת ומתעבה, ולא רצתה להודות בפני עצמה, כי היא סוקרת בפניהם ומחכה לאיזה דבר מתוך תקווה נסתרה, תשוקה עזה וצורבת, הצועקת בקירבה, בלי אומר ודברים. הלא מוכרחים המה להבין ולהאמין בעצמם, הלא מוכרח אחד מהם לפתוח את פיו ולהשמיע מילה ברורה וישרה, מילת תבונה ואמונה ונחמה?

אך בו-בזמן לא יכלה להימלט מן ההרגשה וההכרה המרה, כי היא משעשעת את לבה בתקוות-שווא, וידוֹע יודעת היא כי אף אחד לא ימצא בפניו את המילה הזאת המצילה, המשיבה את נפשה למנוחתה. ודאי לא הגברת הזאת, אשר דבריה הנאמרים מתוך תמימות והיסח-הדעת גרמו לכל האי-נעימות הזאת; ולא המלומד הצעיר, אשר בשבילו כל הדבר אינו אלא אחד מן הפרטים המעניינים במקצועו המדעי. וגם לא הקורסיסטה הזאת השחרחורת, אשר פניה במקרה דומים קצת לפני יהודיה, בהיותה בת משפחת חנוונים רוסיים אמיתיים, ואשר לא פעם הרגישה בה מניה מעין “אנטישמיות” בלתי-אמצעית, עיוורת, של ההמון הפשוט… וגם לא הוא – הסטודנט הארמני בעל עיניים לוהטות-מלטפות, אשר זה כמה ערבים חיזר אחריה ומילא את לבה התרגשות ציפייה מתוקה – והלא גם הוא בן-עם נוכרי… כולם נסתגרו במבצר בטחונם האכזרי: “מה איכפת לנו?…”

מניה נתנה עיניה בוירה, אשר ישבה בקצה השולחן וציחצחה את הכוסות. היא ידעה שבשנים האחרונות היתה לוירה הזדמנות לעבוד במקומות רבים ברוסיה ולבוא במגע עם חוגי אנשים שונים, וביניהם גם יהודים לא-מעט. ועוד זכרה דבר מסיפוריה על העבר שלה: לפנים היו מכרים יהודים למשפחתה, שכנים בבית, ובהיותה גימנזיסטה, היתה אורחת קבועה בביתם, גם הוזמנה לשם בכל ימי החג והשתתפה בסעודתם. הלא היא, לכל הפחות מוכרחה לדעת, להרגיש את דעתה ברורה וצלולה בעניין הזה: האם לבית רשעים היתה נכנסת אז, ומלחם תועבה היתה אוכלת? ועוד דבר אחד קטן: באחד החורפים הקשים שעברו, כשהיה קשה להשיג לחם, שתיהן אפו – וירה והיא – עוגות מצות על תנור-הברזל הקטן, וּוירה התלוצצה והביעה את דעתה, כי המצות ה“אמיתיות” אשר אכלה לפנים בבית מכיריה עלו בהרבה על אלה… ובכן, גם טעם המצוֹת איננו זר לה – אותן המצות אשר לשים אותן בדם הנוצרי…

גם וירה לא מיהרה בתשובתה. במגבת אשר בידה שיפשפה את הכוסות אחת-אחת והעמידה אותן במתינות על השולחן. ונדמה היה שכולה נתונה בעבודתה. רק צל קל של אי-רצון ריפרף על פניה המאירים כדרכם ועל מצחה הצח. לא הספיקה להודיע קודם לחברתה המורה, כי ישנה יהודיה אחת בחברתם וכעת דעתה לא היתה נוחה מדבריה הישרים והגלויים יותר מדי.

אחרי רגעים אחדים של שתיקה, כשראתה שאפסו הדברים בפי כל המדברים, אמרה בקול לא רם, וכאילו מתוך אי-רצון: – לדעתי, אם גם ישנם כל אלה הדברים הנסתרים ממנו, שאת פתרונם לא נדע לעולם – על כל פנים מוטב שלא נרבה לדבר על זה, כדי שלא נפגע ברגשות של מישהו בהיסח-הדעת… הנה, למשל: קְלַבְדיָה מיכַיְילוֹבנָה החביבה לא ידעה בוודאי שיש גם פה בינינו יהודיה – מַניה זו, שהיא גם כן חביבה עלינו, וכולנו אוהבים ומעריצים אותה… מובן שמצד אחד לא היתה בדבריה שום כוונת-עלבון, ומן הצד השני – גם מניה איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל כל דבר הנאמר על היהודים בכלל כאילו כוּונו הדברים אליה אישית, ובכל זאת… סוף-סוף – סיימה בצחוק קל ובתנועת-יד, כאילו מגרשת ומסלקת את כל העניין כולו – האם לא נמצא לנו על מה לדבר מלבד עלילת הדם?

והאשה טובת-הלב, אשר באמת לא שמה לב למניה ולא הכירה בה שהיא יהודיה, נכלמה ולא ידעה מה להשיב. והמלומד הצעיר, אשר למרות השכלתו הגדולה לא היה פיקח ביותר, החזיק בדברי וירה בצחוק:

• “בבית התלוי אל תדבר על החבל” – נכון הדבר, וירה אִיוַונוֹבְנַה!

בזה נסתיימה השיחה, והאורחים הסיחו את דעתם לעניינים אחרים.

כל הדרך הארוכה עד המשרד טרחה מניה ושאלה את נפשה: מה איפוא קרה לה? מַהו החוט הדק שניתק אתמול בערב ומה נשתנה היום מכל הימים? כי אמנם הועם השמש בשמי האביב, וקישקוש האופנים והרעש והאבק מגועלים שבעתיים, והעוברים ושבים כולם עד אחד טפלים ונבזים ושנואים עד אין לסבול. והיום הנמשך לפניה ארוך-ארוך, מדבר שומם ללא נאות-דשא, וקשה גם להזכר במבטה הזועם-משתעמם של אַניה עם הבעת הבוז המקובלת שלו – סתם, מתוך רגילות: “יהוּדיה!” טוען השכל: אין אף אחד אשם, ואיננה אשמה גם וירה – וירה חברתה הנאמנה ומגינתה התמידית בשאר הצרות – בזה, שהפעם הלכה בדרך טבעה והירשתה לעצמה להשתמש בזכות הטבעית שלה – במגן נצרותה, ולא להשיב דבר, ולא לדעת, וגם לא לחשוב על זה. לא נשתנה יחסה אל מניה בגלל זה, ולא ישתנה, ודבר קטן שכזה לא יבדיל ביניהן…

וטוען הרגש הכמוס, בלתי-מנוצח: רק לא לעבור על זה בשתיקה, לא לתת לדברים לשוב לזירמם הקודם מבלי לציין את “המקרה” אף במשהו; רק לא להיכנע – לא לחזור וללכת מדי ערב בערב לאותו המקום הרגיל, לחדרה של וירה, המואר והנוח, אשר שם מחכים לה דברים טובים ואנשים טובים, המסבירים לה פנים – וגם הדבר הקטן הנחבא מאחורי הכל, המציץ מפניו של כל אחד, המרמז מתוך כל מילה ומילה, האורב לה בכל צעד… אותו הדבר שמפניו היתה כובשת את פניה בכר ומתייפחת מרה בבדידות הלילות בימי נעוריה – הוא שב לתחיה, ואין עוד מנוס ממנו…

ועד שנתמסרה, נלאה ונואשה, למלחמת הרגשות הסואנים בקירבה, הגיעה עד סוף דרכה. ואפשר, כשפתחה את הדלת הכבדה של פרוזדור המשרד, והרגישה בריח הטחב הנודף ממנו גם בימות החמה, כבר ידעה מה יהיה סוף הדבר – הנה יעברו השעות הארוכות, הנמאסות של עבודת המשרד, ותלך לשיעורה ולארוחתה בבית זרים, ומשם תשוב לביתה, וכשיתחילו הצללים להתפשט בחדר – תקום ותתחיל לטפל בחיפזון רב בבגדיה ובתסרוקתה, ותשים פעמיה לדרך – אל ביתה של וירה.