הוא היה משחק באחד התיאטראות שבכרך הגדול, ודווקא באופרה. מדי ערב בערבוֹ הופיע על הבימה, לבוש בגדי פאר של דורות קדמונים – בן מלך, פרשׁ או משורר אגדתי – והירח התיאטרוני יצק עליו קרניים כחלחלות, וקולו הצלול, שצליל מתכת היה לו, עלה והתלכד עם נגוהות כוכבי השמיים, שהציצו ברגע זה באופן פלאי מבעד לסיפון הבד, ועם ריחות עֵלי התרזה האביביים שנדפו מהסבכים המצויירים על גבי הקלעים, המתנועעים לאט מימינו ומשמאלו. כינורות התזמורת התייפחו ונאנחו, הצלילים המרובים הלכו ועלו, הלכו והתגברו, נעשו להמיית גלי ים גדול, לחצו את הלב עד כדי מכאוב ונסבו לאחור בהמולה רכה, כמימי היום בשעת שפל. שוב הודלקו האורות, והתיאטרון רעד ורעד מאלפי קולות קריאה ומאלפי כפיים מוחאות… ככה היה מדי ערב בערבו.
היא היתה עלמה גבוהה ורזה, בעלת צמה ערמונית ארוכה ועבה; אך שערה היה גס ויבש וברק לא היה לו. אדמימות חולנית פרחה על עוד פניה הכמוש. עיניים יפות, מאירות-מלבבות, עיניים אפורות כגון קטיפה רכה וחמימה, נחבאו בחוריהן העמוקים, המוקפים עיגולי תכלת. שיניים יפות, צחורות-מזהירות, שיניים חצופות ועליזות, נחבאו גם הן מאחורי השפתיים החיוורות והדקות. איש לא ראה את העיניים האפורות, המאירות, כי לא הירבתה להביט ישר בפני איש; איש לא ראה את השיניים הצחורות, העליזות, כי לא הירבתה לצחוק.
ובשעת לילה מאוחרת עברה ברחובות הכרך לבדה, בלי חשש ופחד, כי טַיילי הלילה לא שמו לב אליה ולא חמדו אותה.
מדי ערב בערבוֹ ישבה בתיאטרון ביציע העליון והידקה את המִשקפת אל עיניה היפות, קצרות-הראות. לבה הלך שבי אחרי גלי המנגינה וחזֶהָ שאף בתאווה את האוויר הנפלא, שריחות אביב ואושר היו נסוכים בו. לבה הלם ופג, הלם ופג עם כל צעד של גיבור האגדה, הטובע בקרני הירח הכחלחלות, המעוטר בכתר צלילים מקסימים; לבה עלה ונפל, עלה ונפל עם כל עליה וירידה של הקול הצלול רב הנצחון, עם כל עליה וירידה של גלי ים הנגינה הללו. אחרי רדת המסך היכה וסימא האור האלקטרי את עיניה, סופת המחיאות החרישה את אוזניה והיא ישבה כמוכת-תימהון ונשמה בכבדות, ושפתיה נפתחו אך מעט מעט – ואיש לא ראה את השיניים הצוחקות הנחבאות אחריהן.
אז היה הנס הראשון. מתחת צורתו של גיבור האגדה המקושט והמפואר נגלה איש כבן ארבעים, בעל קומה זקופה ותנועות קצובות. שערותיו המכסיפות קצת היו גזוזות-קצרות, עיניו היו אפורות, והיה להן ברק-עשת קר, שהזכיר את מתכת קולו. את האיש הזה אהבה. במשך שנים רבות דובבה את שמו לפני שנתה, בתפילתה הבודדה, ובהקיצה בבוקר הוסיפה ללָחשו. בחצות לילה הלכה לבדה הביתה בדרכה הארוכה מן האופרה – העוברים והשבים לא נגעו בה – ובשכרונה המתוק ארגה את חלומות-אהבתה. בבוקר קראה בעיתון וסקרה ב“ידיעות התיאטרון”, ובפוגשה את שמו הנדפס זעו שפתיה ולבה התכווץ בכאב עדנים.
היא חקרה וידעה את מקום מגוריו. באחד הרחובות הסואנים שבמרכז העיר עמד בית גדול, מצובע בצבע שחום, שחור כמעט; ומאחוריו, באמצע החצר – בית קטן בעל שתי קומות, כולו לבן וצוהל, וחוטי הטלפון נמשכו אל חלונו הראשון, כנימי אהבתה… ברחוב הסואן עמדה והביטה אל תוך השער הנמוך, האפל, והבית צהל לקראתה בקירותיו הלבנים ובחלונותיו הזכים.
*
בבוקר יום חורף אפור וכהה, בשיבתה על-יד החלון, כתבה לו את מכתבה. השלג שבחצר הקטנה הלבין מבעד לזגוגיות החלון הכפולות. על גבי נייר לבן כתבה, באותיות קטנות, פזורות, בשורות עקומות קצת, שקצותיהן צנחו למטה. היא כתבה את מכתבה הראשון והאחרון, שאמת ושקר שימשו בו בעירבובייה. דבריה, דברי אהבה ותשוקה, דברי תודה ומסירות נפש, להטו על גבי הנייר הלבן. והשלג הצחור שמעבר לחלון הטיל לתוך החדר אור אפרורי, אור נחמה וקרירות.
אז היה הנס השני. הוא בא אליה. אם ענה על מכתבה, לא ידעה. אך כפעם בפעם טייל עמה ברחובות הכרך, בדימדומי הערב. טיולים ארוכים, שיחות ארוכות, שקטות ומלאות הבנה. היא סיפרה לו על ימי ילדותה, על ימי בגרותה רבי-הצער והבדידות, על אהבתה הרבה ועל אושר-יסוריה הרב. והוא סיפר לה על חייו השוקטים, על אשתו וילדיו החביבים עליו מאוד; את תהום לבו הפשוט, את מחשבותיו המרובות והצנועות גילה לפניה. זֵכר לא נשאר עוד לפרש-הבימה המקושט ורב-הנצחון. רק איש בן ארבעים, גבה-הקומה וקר-המבט, ליווה אותה לאורך רחובות-הכרך, וגיצים כחולים ניצנצו על השלג, תחת רגליהם, לאור הפנסים.
בערבי האביב היה יורד אֵד קליל ופושר על הכרך, וגולות המנזרים ובתי התפילה טבעו בו. את הכיכר הגדולה עברו באלכסון על פני מדרֵכת האספלט הצרה, ונערים מוכרי פרחים רצו לקראתם והפצירו בהם שיקנו ממה שבידיהם. גשם קל טיפטף, המדרכה היתה רטובה ושחורה והבהיקה לאור הפנסים, וטיפות גשם רעדו בין עלי השושנים הגדולות והענוגות, שקנה בשבילה אצל הנערים. ריחן היה ריח ערבי האביב החם והלחלוחי, ריח ערבי הכרך.
במחברת כּרסתנית, כרוכה שחורים, מחברת יומנה, נכתבו דפים רבים של זכרונות אושר וחלומות אושר, שריח שושני הכרך נדף מהם. זה היה שיר אהבתה היחידה והמיסתורית. שיר האושר, שיר השירים.
ופתאום נעלם, חדל לשחק בתיאטרון, ואת שמו לא פגשה עוד בעיתונים. כחזון חלומות בא אל חייה, כחזון חלומות הסתלק מהם. הבית הגדול, השחום, עמד במקומו וקידם אותה בפנים קודרים וזועפים, והבית הקטן צהל לקראתה בלובן קירותיו, וחוטי הטלפון נמשכו אליו – כנימי אהבתה הבטלה.
ריח שושנים, שושני הכרך, נשתמר בין דפי המחברת הכּרסתנית, בין השורות העקומות, שקצוֹתיהן ירדו למטה.
*
כחצי שנה שכב השלג ברחובותיה של העיירה הנידחה, שבתיה היו כולם בני שלושה חלונות וגדרותיה ארוכות למדי. עם בוא הערב הודלק פנס גדול מעל לפתח הראינוע היחידי כאן, וניצוצות רטטו על פני שיכבת השלג. נשבו רוחות הצפון החריפות, המכאיבות, הפנס התנועע אנה ואנה, ורטט הניצוצות על פני השלג סימֵא את העיניים, הסית את הנשמה והטריד את מנוחתה.
צללים נעו על המסך הלבן, בקצה אולם ארוך עם וילאות ירוקים ופסילים מכוערים ממעל לפתחים. אנשים רבים, אנשי עולם השתיקה המכושף, קמו כהרף-עין מן האפס וכהרף-עין נעלמו בתוך האפס. אלפי עיניים נטויות, צמאות לשכרון החיים המדומים, סקרו את כל תנועותיהם; אלפי אוזנים קשובות התאמצו לתפוס את המילה המכושפה שבפיהם. עולם מדומה, רב-תנועה ושתיקה, קם מדי ערב בערב על הבד הלבן ואִישֵף את הלבבות.
שם הגיבור והגיבורה נדפסו באותיות גדולות ושחורות על גבי המודעות, שהודבקו על קירות הבתים, ורוח הצפון החדה טילטלה אותם בלי רחמים. באולם הראינוע ישבו האנשים צפופים ועצרו את נשימותיהם ולא חיו עוד; ועל המסך נעו צללים אפורים – הגיבור והגיבורה – וחיו במקומם.
אחת ישבה בקרב המון על אחד הספסלים הסמוכים ביותר למסך, כי עיניה היו קצרוֹת-ראות. במרחק אלפי פרסאות, ברחבות ובטרקלינים, חיו אנשים, הלכו ודיברו, אהבו וקינאו ושנאו, וצלליהם הופיעו לפני מדי ערב בערב, והמשיכו את תנועתם המתמדת, את ניב שפתיהם האילם. קסם תקיף היה עצור בעולם השתיקה הזה.
אחד, זה שהיה הראשון לאהוב ולקנא ולשנוא, זה שכרע ברך לפני הגיבורה ונשק לשפתיה, ירה מאקדוחו או ניגן בכינורו – היה גבה קומה וקצוב-תנועות, כדרך האנשים שהסכינו לקרשי הבימה, בעל פנים נאים וצחוק מלבב. כך היה צוחק גם הלז; פתאום קרנו פניו והואר הכל מסביב לו. אפור היה כולו, כי מעולם הצללים האפור היה. שערו הגזוז-הקצר התקרזל קצת וברק-עשת קר היה לעיניו.
אילו מת אדם זה, היה נשאר לעולם צילו הנע והאילם במלכוּת הצללים, לעולם היה פוסע בפסיעות קלות, רבות-חן, כאנשים שהסכינו לדרוך על הבימה, לעולם היה צוחק את צחוקו הצעיר. אחרית ומוֶת לא היו כאן.
הפסנתר הרעוע פלט ניגונים טפלים, ועל המסך נראו מאות נרות דונג דולקים בטרקליני הארמון ומאות אנשים התנועעו בתנועת מחול קל. אלה היו טרקליני מלך מלפני דורות, ממלכת צחוק ויופי ועגבים נעימים – ורסיי או טריאנון. מלכת המשתה הצעירה היתה רבת פאֵר, ואוהבה הצעיר ישב אל הפסנתר וארג לה רשת צלילים דקים, פורחים, כלהקת פרפרים לבנים, כמעוף עלי שושנים ברוח הערב.
החזיון הנהדר “שושני אהבה” הוצג בראינוע כעשר פעמים רצופות.
אז היה הנס. בלילות סופות שלג שבעיירה היה מישנה-קסם מאשר בערבי הכרך המזהירים. בא אל תוך חייה אחד שקומתו היתה זקופה, עיניו קרות ומאירות וצליל מתכת לקולו. עם רדת דימדומי החורף הארוכים היה נכנס לתוך מעונה הדל, שערמות שלג סתמו את חלונותיו למחצה, ישב אל פסנתרה הישן, הרעוע, ופרט לה עליו מנגינות מימי קדם, אווריריות וריחניות, ריקודי עלי שושנים בגני האביב תחת קרני הסהר הנמתחות בין השמיים והארץ. זה היה תלמיד בית הספר למוסיקה, שזמן מועט שהה בשממון העיירה. הוא לא סיפר לה כלום על-אודותיו ואותה לא שאל על חייה. הוא היה צעיר מן הראשון בכמה שנים, אולם אותו החן הטבעי הוצק בכל תנועותיו, ועיניו האפורות הפיצו אור עליה.
בו בזמן קראה בעיתון, בחלק “ידיעות התיאטרון”, כי מת גיבור הראינוע, מת בדמי ימיו אחרי מחלה קצרה וניתוח שלא הצליח. צילו האילם והחי, בן עלומי האלמוות, נשאר בעולם הצללים המאושף. אך החזיון הנהדר “שושני אהבה” שוב לא הוצג בעיירה.
הצעיר, תלמיד בית הספר למוסיקה, הוסיף לבקר את מעונה הקטן בשעת בין השמשות, עת הכחילו השלגים בגנה ואור כהה חדר מבעד לחלונות, עד שהלך לו, נעלם, וממנה לא נפרד.
במחברת הכּרסתנית השחורה, מחברת יומנה, נוספו עוד דפים אחדים של זכרונות חיבה ואושר, של שירת תודה ואהבה. ריח עלי שושנים כמושים, שושני טריאַנון מימי קדם, נדף מבין הדפים. היה בו גם משהו על ריח לבונה, ריח תכריכי מתים.
*
היה משורר בקריית המלך, קריית צפון קרה וגאיונה. שיריו היו כחטובים מלובן אבניה, כנארגים מערפלי לילותיה הלבנים. ריבואות לבבות מכל קצווי ארץ נמשכו אליו וספגו את רעל דבריו הקרים והגאיונים.
עלמות צעירות מלאות חן וחשק, המפיצות תאוות חיים על סביבותיהן, עמדו צפופות בתחתית הבימה, שמעליה קרא את שיריו בנשף פרידתו, בטרם יעזוב עיר זו, שאליה הוזמן, וישוּב אל קרייתו הצפונית. ערב מַאי היה, ויחד עם אוויר הערב הצח חדרו בעד החלון הפתוח איוושת עלים רעננים וציפצוף ציפורים קטנות, נוטות למנוחת לילה. המשורר קרא את שיריו בקול רם וצלול, בעומדו קוממיות על הבימה, כשידיו נתונות בכיסיו. נדמה כי לא הרגיש כלל בקהל הרב הנושם והרוחש לרגליו. הוא עמד זקוף וגאה, קר-הרוח ושליו-הפנים, כבן-אֵלים עלי-אדמות.
העלמה המזדקנת, מורת בית הספר, עמדה סמוכה לבימה ולבה פירכס בקירבה. היא לא גרעה עיניה מן האיש גבה-הקומה ששערו הערמוני הכסיף משהו, ופניו, פני בן-אֵלים עלי-אדמות, היו גם פני איש הגון פשוט, פנים שלווים ונאמנים, וחיוך-לֵאוּת נחבא בזוויות שפתיו. דבריו נפלו אל תוך הקהל המחריש חטובים ויהירים, ומעין פלא היה בזה, שהדברים הנדפסים שחור על גבי לבן, הכלואים בתוך רבבות ספרים והנספגים באלפי לבבות בכל הארץ, נעשו עכשיו לדברי אדם פשוטים, נאמנים; ונדמה, כי גם אליה הם מכוונים, כדבר איש אל רעהו… מעין פלא היה גם בזה, כי את האיש העומד להזדקן הזה, עם עיניו העמוקות – את צבען לא יכלה להבחין – עם אצבעות ידיו הארוכות והענוגות ועם צחוקו הלאֶה, אָהבה אהבה רבה ונמרצה מקדמת ימיה. בערב ההוא היא ראתה אותו בפעם הראשונה וגם האחרונה – ולבה הלם ופג בקירבה.
הנס – זה היה קטן הפעם, קטן מאוד. את יד המשורר הענוגה לחצה בחוזקה, בעומדה בפתח האולם, כשזה ירד מעל הבימה ונכנס אל החדר הסמוך, בשעה שהעלמות הצעירות, שופעות התאווה, התגודדו מסביב. דברים מעטים שמעה, שנאמרו לה בקול הצלול, ושיצאו מתהומות נפשו. את מבטו השליו, המלא דעת עליונה, הרגישה על עצמה, אולם את צבע עיניו לא יכלה להבחין גם אז, כי לא הביטה ישר אל פניו. ערב מַאי היה שקט וחם, והפנסים אך זה הודלקו כשיצאה אל הרחובות המרווחים, ובזהירות נשאה בקירבה את לבה מלא האושר כנשוא כוס מלאה יין משומר.
במחברתה, שקצוֹת דפיה בּלוּ מרוב ימים, נוסף רק דף אחד – היפה שבכולם. הדברים כאן היו מצומצמים ומקוטעים, וקו גדול ושחור היה מתוח מתחת להם.
כשמתה המשגיחה של בית המחסה ליתומים, זו האשה המִזדקנת, שאדמומית חולנית פרחה בלחייה וקולה היה צרוד - באו חברותיה המעטות והביאו סדרים בחדרה. את בגדיה וחפציה הפשוטים נתנו במתנה למשרתות הבית, את ספריה האחדים חילקו ביניהן; את פנקסיה ומחברותיה הרבים, שבהם נרשמו חשבונות שונים ורשימות יום-יום, מסרו למשגיחה החדשה. אז נשארה עוד מחברת אחת כּרסתנית, כרוכה בכריכה שחורה, שדפיה הבּלים היו כתובים פנים ואחור.
במחברת זו קראו.
קראו ותמהו.
מה מעניינים, מה יפים היו חיי חברתן השוקטים, הבודדים! הלא עם משחק מפורסם יצאה לטייל פעם אחרי פעם בערבי האביב, בכרך הנהדר, הרחוק מפה כמה פרסאות. הן צעיר בעל צחוק מלבב ועיניים אפורות וחולמות היה מתייחד עמה מדי ערב בערב בשממון העיירה הקטנה והכניס אותה אל תוך עולם חלומותיו האווריריים, הריחניים, אשר נפש דורות עברו, חמדת שושני טריאַנון הכמושות היתה כלואה בהן. אמנם את הדפים האלה קראו וניענעו בראשיהן, לפי שלא היו מובנים להן כל צורכם. מי הוא אותו המת ש“צילו האפור נשאר לעולם ועד בין המון הצללים האפורים, החיים את חייהם המתים על אין סוף…?” לעומת זה נגע עד לבן ביותר הדף האחרון, כי מעטים היו בו הדברים ועמוק ונעלה האושר. הלא גם זאת לא ידעו מעולם ולא שמעו מפיה, כי את גיבור הדור, את המשורר הגדול, זכתה לראות פנים אל פנים והביעה לו את התפעלותה הצנועה, והלז השיב לה דבר תודה ולחץ את ידה…
כל עלמה מזדקנת בבדידותה, כל אשת-איש עייפת-החיים נשתקעה בעולם הזכרונות הזה, היפה והנעלה, וקינאה בחברתה קנאה עזה.
קראו והשתוממו ובסתר לבן כרעו לפניה וגם שנאוה באשר לא חלקה גם להן משפע אושרה, כי אושרה הגנוז באוצרות נפשה היה רב עד מאוד.
*
לא. מאומה מכל אלה לא היה. המשחק אמנם השיב לה על מכתבה: גלוייה מצויירת ועליה שורות אחדות – דברי נימוס ובטלה. גיבור הראינוע מת בעִיתו, ורק בעולם החזיונות נשתמרה לזמן-מה תנועתו הקלה וצחוקו המלבב; כי גם תמונות חדשות באו ונתפרסמו במקום אלה שהיו מפורסמות בזמנו. איש לא סר אל מעונה שבבית הקטן בעל שלושת החלונות, וכל עקבות-רגל לא נראו על פני שלג גינתה הצח. המשורר ירד מעל הבימה ונכנס אל החדר הסמוך, מבלי לשים לב אל המון הנערות והעלמות הנדחקות מסביב. וגם לא היא הושיטה לו צרור פרחי הלילך, כי אם איזו צרפתיה, בעלת קול צעקני ומגבעת טעונה ערוגת פרחים. את הצרור לקח המשורר מידה ועמד נבוך, ומבטו היה לאֶה ומָעמק בו בעצמו, כאילו לא הרגיש כלום בכל מה שמסביב לו.
אכן, שקר היו כל דברי המחברת הישנה, כל אלו השורות הנלהבות, הכתובות בחיפזון, שקצוֹתיהן גלשו תמיד כלפי מטה. שקר דל ומגוחך היו הדברים, ולשווא קינאו בה חברותיה, כי גם חייה היו דלים ושוממים וחסרי מאורעות כחיי כוּלן בערבי בדידות ארוכים. עת הלב התכווץ בכאב שממונו ובהכרת עוֹניוֹ, ישבה לה אל השולחן ופתחה את מחברתה הכּרסתנית, זו חברתה הנאמנה עוד מימי בית ספרה בילדותה, ועל גבי הנייר הלבן רקמה לה באותיות נחפזות פזורות, ריקמת אגדות-שווא, פרי דמיונה החולני.
אמת, היה רק ריח שושנים הדק מן הדק – גם משהו מריח תכריכי מתים היה בו – אשר נדף מבין דפי המחברת בשעה שקראו בה מורות בית המחסה.
תרפ"ד
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.