רקע
אלישבע
נרוֹת של שבת
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: בבל; תשס"ב 2002

 

א

הערב היה ככל ערבי הסתיו, שקט וצח ומלא געגועים חרישים; והבדידות היתה גם כן אותה הבדידות שבכל ערב וערב, בדידות הנפש בתוך מספר האנשים הגרים יחד אִתה והנקראים בני משפחתה. ועד היום – כעבור יותר משלוש שנים אחרי יום חתונתה – מוזר קצת בעיניה שככה קוראים להם; לא רק לסרגיי הצעיר, הוא בעלה, “בעל למופת”, אוהב ונאמן, אלא גם לאמו, זקנה בעלת גוף, קפדנית ומלאת בטחון עצמי, וגם לשתי הגיסות, עלמות קולניות וצחקניות, ולאביו הזקן, המיובש בעבודת הפקיד שלו והשותק על־פי־רוב שתיקת רוגז…

לא מעט פחדה בהיכנסה אל הבית הזה בתור כלה צעירה, אשתו של הבן הבכור, הנקשר והנכנע להוריו. והן מצידן קידמו את ביאתה ביחס הרגיל במקרים כאלה – יחס בלתי־גלוי, מתוך חשש וקנאה קצת: מה תביא אִתה ומה תחדש במהלך חיי הבית ויחסי המשפחה החדשה הזאת, העשויה לתפוס מקום של כבוד? אולם בקרוב נרגעו והתנחמו שלושתן; אמנם הרגישו בה ברייה זרה ומוזרה, מתנכרת להן במקצת, אבל עד מהרה נוכחו שכניסתה לא השפיעה כל עיקר על הסדרים בחיי המשפחה ואף דבר קטן לא נשתנה בהם. ובעוד חצי שנה היתה גברת סוקולוב הזקנה אומרת לבנה בבת־צחוק של ויתור:

– ברייה מוזרה היא שלך. דומה, אורחת היא בבית ולא אחת מבני המשפחה. גם קולה לא תרים… ותמיד מתבודדת… וגם מכירים וידידים משלה אין לה, לכאורה. לעולם לא תכניס איש אל הבית. ממש אין להבין מה יש לה שם, במוחה הקטן!

אמנם, הכלה הצעירה התהלכה בבית בחשאי או ישבה לבדה בחדרה, וכמעט שאי־אפשר היה להרגיש בה. היתה בעלת מזג־רוח טוב ושוקט, וקשה היה להתרעם נגדה. לפיכך סלחו לה הזקנה ושתי העלמות כל מה שלא הבינו בה, את שתיקתה ואת זרותה. רק דבר אחד קשה היה להן לסלוח: אלה “ההעוויות המשונות” שחזרו ובאו אליה מדי שנה בשנה בימי הסתיו.

אז היתה משתנית כולה. בה־במידה שהלכו השמיים וגבהו וטהרו, וקרני השמש האחרונות הלכו והצהיבו, והלך וגדל העצב אשר בנעימת הרוח הבאה בטיסה ממרחק, מן המרחקים, – הלך ונעכר גם רוחה הצח והשליו.

תמיד היתה שומרת על כל מנהגי הבית. בשעה החמישית, כשבעל הבית שב מעבודתו, ישבה כל המשפחה לארוחת הצהריים. אחרי הארוחה היו מגישים את המיחם, וכולם ישבו שעה ארוכה ושתו תה והאב היה בינתיים קורא את העיתון בקול רם ודורש מכל אחד דין וחשבון על חדשות יומו. בשעה זו אסור היה למישהו מבני הבית להסתלק, ולעולם לא עברה גם הֶלֶנה על החוק הזה. ישבה על מקומה והקשיבה דומם לקריאת העיתון והשיבה על כל השאלות בקול שוקט ובהסברת פנים. אולם עכשיו, בימי הסתיו האלה, היתה עוזבת את הבית דווקא שעה או שעתיים לפני הארוחה, ולא שבה בעִיתה. דומה היה, שהיא רוצה בכוונה להימלט מישיבה זו בסביבת המשפחה. ויש שגם בשעה מאוחרת, ברגע שעמדו לגשת לסעודת הערב, יצאה מן הבית וטיילה לבדה עד אחרי חצות. \הדבר היה מוזר עד למאוד בעיני הנשים, ולא יכלו להשלים עמו. השתדלו להשמיע דברי מוסר באוזניה ולהשפיע עליה, אולם גם פה ראו בה חדשות ומוזרות: לא כדרכה בשאר ימי השנה קיבלה עכשיו את דברי תוכחתן. לפנים, אם היתה אחת הגיסות מרשה לעצמה את ההנאה התמימה של קינטור רגיל בדברים קטנים ורמזים – היתה עוברת על הכל בשתיקה מתוך שלוות־רוח גאוותנית קצת. עכשיו, די היה שאחת מהן לא תיזהר קצת בדבריה, די היה שתרגיש בשמה הנזכר לגנאי ולצחוק, אם בכוונה או שלא בכוונה – ותיכף הסמיקו וחוורו פניה חליפות, ודמעות רוגז צורבות מילאו את עיניה. בקול רועד היתה עונה להן במילים אחדות חטופות ומסתלקת לחדרה הסמוך, ושם עמדה, כשפניה מוּפנים אל החלון, והביטה ישרות נכחה, עמדה זמן רב בלי נוע, ואי אפשר היה להבין מה תוסס ורוחש בקירבה ברגעים אלה…

עבר זמן, ובאו ימי הסגריר האמיתיים; גשמים טיפטפו על השמשות, רפש היה בחוץ וגם לרוח היתה יללה חדשה, זוֹעמה ומתלוננת. אחר־כך ירד השלג הראשון, והקיום שקט והצחיר בעטיפתו החדשה; ואז נרגעה הלנה ושבה להיות כבראשונה, ושוב לא היה זכר ל“העוויות המשונות”: עד שעבר החורף, ואחריו האביב והקיץ, ושבו ימי התכלת והזוהר, ושבה הרוח מנדוד במרחקים ושיננה את ניגונה העצב…

ככה הגיע הסתיו השלישי מן היום שבו נכנסה אל בית בעלה.


 

ב

הערב היה ככל ערבי הסתיו, והיא עמדה, כדרכה, על־יד חלון חדרה והביטה אל תוך חלל האוויר ללא מטרה. מבטה נתקל בחומת הבית הגדול, בן ארבע קומות, העומד נגדה, כולו דומה לביתם. מבוא החצר אשר בין שני הבתים היה צר מאוד, ומן המקום ששם עמדה נראה לה ברור כל חלל החדר אשר מנגד, מאחורי החלון. אל הדירה הזאת, אשר ממול לדירתם, נכנסו דיירים חדשים רק לפני ימים אחדים. בשעות הבוקר, כשכל בני הבית יצאו כל אחד לעבודתו או לבית ספרו, ולא נשאר איש חוץ ממנה ומבעלת הבית הזקנה, תמיד שמעה הֶלֶנה שיחה חיה ושוטפת במטבח: שם שוחחו השפחוֹת עם גבירתן על חדשות היום החשובות, וביניהן תפס מקום לא קטן, כמובן, גם עניין חילופי הדיירים וכל מה ששייך אליו. אולם הלנה שמעה את השיחות האלו כלא־שומעת, ואף מילה אחת לא נקלטה בזכרונה; ועכשיו הוסיפה להביט אל תוך דירת השכנים כאל תוך חלל ריק, בלי שום התעניינות…

לאט חשך הערב. כעין רשת דקה ואפורה נמתחה בין שני הבתים. החלון שמנגד עוד היה פתוח, אבל החדר שמאחוריו לא נראה כבר. משום־מה איחרו השכנים להעלות אור בחדרם… והנה, במסגרת החלון, מאחורי רשת הווילון הדק, היבהבה פתאום שלהבת נר קטנה. כעבור רגע – עוד אחת, קטנה ורועדת כמוה. ועוד, ועוד… ותיכף הרגישה הלנה באיזו תסיסה מוזרה, אי־ברורה, התוקפת את לבה בכוח, ראשה סחרחר, ונדמה לה שהיא נעתקת ממקומה ונישאת על פני איזה גל כביר ורך… שחתה וקירבה את פניה יותר אל שמשות החלון, ובמבט חדש, סוקר ומחפש, התבוננה שוב לתוך חדר הזרים… וכשסרה מן החלון ועברה אל חדר האוכל הסמוך, כבר ידוע ידעה, מה ראתה שם.

בחדר האוכל הכל היה כתמול־שלשום. הזקן כבר גמר את קריאת העיתון ויצא לחדרו להינפש. מסביב למיחם ישבו גברת סוקולוב עם עוד שתי גבירות, אורחות־בית תמידיות, כולן שקועות בשיחה. בעלה ישב בקצה השולחן ושיחק בשחמט עם אחיו הצעיר. מחדר העלמות נשמעו קולותיהן הרמים וגם קול ריצה ומהומה רבה: הן מיהרו להתקשט, כדי לצאת לטיול הערב בלוויית הקָוָולֶרים הרגילים שלהן, העתידים לבוא כל רגע…

היא עברה דומם על פני המסובים ונכנסה אל חדר האורחים הריק. פה עמד הפסנתר, שעליו פרטה לעיתים תכופות – אמנם בשגיאות רבות – את מנגינות מוצרט ובטהובן החביבות עליה. הפעם לא הדליקה את הנרות ולא ישבה אל הפסנתר, אלא ניגשה אל החלון, והתייצבה על ידו, כמו שעמדה קודם בחדרה. כאן פנה החלון אל הרחוב. השמים מלמעלה היו עדיין מאירים ומתחתם השתרע השטח הקודר, חסר־הצורה, של בתים וגנים. הפנסים עוד טרם הודלקו, אור דימדומים חיוור היה בחוץ ודממה שררה ברחוב: רק מרחוק, מרחובות אחרים, הגיע לפרקים רעש הגלגלים. במרומי השמיים החיוורים ניצנץ כוכב אחד באור חלש ורועד. רחוק, מחוץ לעיר, במרחב השדות המשתרע עד האופק, שוקעת החמה היוקדת בתוך האוויר הצח; הצללים זוחלים ומתפשטים על־פני האדמה, ההולכת וטובעת בחושך; לאורך חוף הנהר התלול נמשכת שדרת הבּוּלוואַר היחידה, ועצי התרזות השׂבים מנענעים חרש את עליהם הגדולים והקשים, חרש־חרש, כמעט שלא ישמע קול האִיוושה… ודממה גדולה יורדת על הארץ. משם באה הדממה עד הלום, היא־היא אשר הדליקה את אִישי הכוכבים בחלל השמיים השקופים וגם את שלהבות הנרות האלה, הרועדות בחלון השכנים…

יחד עם הדממה הגדולה בא עוד דבר־מה והתגנב אל תוך לבה – דבר שהיה נרדם מתחת לזרם הימים השכיחים, ועכשיו הקיץ – העירוּהוּ אישי הנרות הקטנים – ולא רצה עוד להסתלק ולשקוע בתהום השיכחה…

עוד מעט ותצאנה האורחות מן הבית, והעלמות תסענה אל התיאטרון בלוויית הקוולרים, והזקנה תשים פעמיה למטבח, כדי לקבל שם דין־וחשבון יומי ולתת את פקודותיה ליום המחר. בקרוב ייצא גם האב מחדרו, יישב על־יד השולחן הקטן בפינת חדר האוכל ועד חצות הלילה תישמע חריקת עטוֹ על פני דפי פנקס חשבונות כרסתני ונקישת הגלגלים של לוח החשבונות. אז יוציא סרגיי ממגירת שולחן הכתיבה גל ניירות וספר אחד בלה; הוא מתכונן לגשת לעבודת הערב שלו, ל“חיבּור הקנדידטי”, אשר לא הספיק לסיימו, כי נכנס למשׂרה תיכף אחרי גמר לימודיו באוניברסיטה. ואולי יפנה אליה ויאמר: “האם לא תנגני קצת, הלנה?… אַת יודעת – איזה דבר נחמד…”

עמדה והקשיבה לצלילים המגיעים אליה משאר החדרים בסדרם הרגיל. הנה קול נשיקות וברכות פרידה נלהבות; הגבירות עומדות להיפרד. והנה צילצול על־יד דלת המסדרון, קולות גברים חדשים, צחוק, פיטפוטים, ריצה נחפזת, ואחר־כך – שתיקה פתאומית: יצאו גם העלמות עם בני לווייתן. הנה הנער השליך ברעש את כלי השחמט אל תוך הארגז: נגמר המשחק, ותיכף יקום גם סרגיי וילך לחדרו… אז מיהרה לצאת אל חדר האוכל ופנתה אליו בטרם הספיק לזוז ממקומו.

– שמע־נא סרגיי, האם שכחת שהבטחת לאדון מַכְּסימוֹב לבקר אותו בימים האלה? אולי תלך עכשיו? הן עברו כמה ימים ועוד לא קיימת את הבטחתך, לא יפה…

סרגיי קם בעצלתיים מכיסאו ושאל מתוך פיהוק:

– ואַת?…

– לא, חביבי. אני עייפה קצת. אשכב בשעה מוקדמת…

מחדרה האפל, שלשם הסתלקה, שמעה, כאילו מרחוק, את פסיעותיו של בעלה המתכונן ללכת ואת טריקת הדלת הנסגרת אחריו. וכשנשתלטה בבית דממה, אשר בתוכה נשמעו רק חריקת העט של הזקן וקישקוש גלגלי הלוח, סגרה את הדלת ושכבה על המיטה. שחור האפלה הקיף אותה, אך בתוך השחור רעדה שלהבת קטנה – אור הזכרונות המתעוררים, ויחד אִתה רעד גם לבה, כרעוד אש הנר הקטנה באוויר הערב הצונן, רעד דומם, בלי סוף…


 

ג

כל דבר מוזר הוא גם פשוט למדי. כשהתאספו בסתיו, לפני התחלת הלימודים, תלמידות המחלקה הרביעית, וביניהן גם הנערה השחרחורת הצנועה, בת רוקח יהודי – במקרה קבעו לה מקום על־יד “התלמידה הראשונה” שבמחלקה, והיא הלנה. שלוש שנים רצופות ישבו שתי הנערות על ספסל אחד, טיילו שלובות זרוע בשעות ההפסקות, חזרו יחד על שיעוריהן; בשנה הרביעית התחילה הלנה לבקר את חברתה גם בביתה בשעות הפנאי ובימי החג.

אֵם חברתה, אלמנת הרוקח, היתה אשה מזדקנת, אצילה ומתונה בכל דרכיה, בת משפחה מיוחסת. בנעוריה למדה גם את “לשון־הקודש” ועד היום שמרה על כל מנהגי אבותיה. לפיכך, בקרוב נודעו לנערה הנוצרית הרבה דברים שקודם לא היה לה מושג מהם. נודע לה טעם הדגים הממולאים וכל מיני מעדנים של ימי פורים וחנוכה; היא ראתה גם את נרות השבת – שורה שלמה של נרות קטנטנים במנורות נחושת מצוחצחות, מספרם כמספר הילדים בבית, ואת החלות מתחת למַפית הלבנה. בערבים האלה ישבה כל המשפחה יחד מסביב לשולחן, מן האֵם ועד הרבּי הזקן שלימד את הנערים שפה עברית; לפעמים נוסף גם אחד מן האורחים שהיו בכלל מועטים בבית. פעם בפעם נהנה לבה של הלנה מן השלווה המיוחדת, מן המנוחה הנעלה, היורדת בשעה זו על כל הסביבה והמאצילה על הכל רוח חגיגיוּת נעימה. תמיד אהבה לשמוע את ניגון הקידוּש בפי אחד הנערים, ניגון ישן־נושן, כל־כך שונה משאר הניגונים הידועים לה, ונדמה לה כי היא מרגישה בנשמת הדורות העולה בצלילי הנעימה העתיקה והאצילה. בתימהון הכירה אז, כי אותם הדברים שעליהם למדה בשיעורי “תורת־אלוהים” עוד בהיותה במחלקות הראשונות, הדברים המשונים הנקראים בשם “הברית הישנה”, עוד לא נשכחו כליל מן העולם ולא נתאבנו בתוך ספרי הלימוד, כי אם עד היום יש להם מעין מציאות וקשר עם החיים. הרושם הזה היה אמנם דק מאוד, כמעט בלתי־נתפס, אבל הרגשתו וזכרונו, כצל עננה עוברת בשמיים, ליוו אותה בכל דרכיה גם אחרי שעזבה את בית החברה… גם בביתה היא, בחדרים הקטנים שגרה בהם יחד עם סבתה, היה רוח נעים של נוחיות ושקט תמידי, אולם חסרה אותה השעה המיוחדת, שעת השבתון המכריחה גם את הנשמה להשתחרר מהשפעת הימים הרגילים, הדומים כולם זה לזה, וללבוש צורה חדשה…

בעת ההיא היתה הלנה בת שבע־עשרה, העומדת – כפי דברי המורים בנאומי הפרידה ביום צאת התלמידות מבית הספר – על סַף החיים. רעיונות ראשונים על־אודות החיים והמקום שתתפוס בהם, זעזועים ראשונים של מחשבה ורגש רק זה התחילו להתגשם בלבה. הרשמים שקיבלה מחייה הרגילים היו מועטים וחד־גוֹניים; בית הספר היה בשבילה, כמו בשביל רוב בנות גילה, רק מקום לימוד מקובל, הכולל בתוכו עירבובייה של לימודים משעממים ובלתי־נחוצים יותר או פחות עם משהו של מסורת הידידות שבין התלמידות – יחס ארעי, חסר כל יסוד ותוכן על־פי־רוב. גם היחסים שבינה ובין בני משפחתה ומכריה האחדים היו אותם היחסים המקובלים, הנוסדים על מקרה ורגילוּת סתם. בשבילה, כמו בשביל המון עלמות אחרות דומות לה, הכל היה שווה; תוכן לא נשפך עדיין אל תוך כּלֵי רוּחה.

על כורחה התערבבו כל הרשמים החדשים הנובעים מתוך עולם “הברית הישנה”, רשמים כה בולטים וחזקים, עם כל הגה לבה, עם כל תנועת המחשבה המתעוררת. הלכה ונשתרשה בה הכרה ברורה של עולם אחד נשגב ומיסתורי, הפושט את השפעתו גם על חיי החוֹל שלנו, המהפך, כאילו על־ידי מגע קסמים, את העולם כולו לאחר, ואת הנשמה לאחרת, ולוּ גם לשעה אחת מאירה בתוך ימי השבוע השיטחיים. הלך וניטע בלב גם בטחון נמרץ שהשעה הזאת היא גם זכות, גם צורך של כל לב ולב השואף לשעת מנוחתו וטהרתו…

אז הגיעה שעת ההתעוֹררוּת גם ללבה, אותה השעה של רחשי הרגש הראשונים, העשויים לעמוד על דרך כל אחד ולהמתיק ולמרר את ימי נעוריו. בגלל זה זכוֹר זכרה עד היום את ימי ראשית הסתיו אשר בתקופה ההיא, ובגלל זה מדי שנה בשנה שבה אליה אי־מנוחתה בימים האלה. גם אז היו הימים בהירים ונוּגים, כתמי זהב וארגמן נתפזרו על פארות העצים, קרני שמש חיוורות שטפו את היקום, כאילו חיבקוהו מתוך חיבת הפרידה, והרוח נשבה ממרחקים והֶמיָיתהּ היתה פראית, עגומה ומשכרת…

אלה היו ימי אלול, הימים שלפני גזר־הדין; ואחרי מה שנודע לה עליהם מתוך סיפורי חברתה, נדמה לה באמת כי גם התבל כולה מחרישה ונכנעת בימים האלה, ומחכה מתוך רעד לתקיעת השופר הראשונה… אך כמה מוזר היה, ש“האמונה הטפלה” שעליה צחקו בחשאי שתי החברות, נתקיימה פתאום ונעשתה למציאות חייה – כי אמנם היו בשבילה הימים האלה “ימים נוראים”; בהם חיכה לבה בחרדת ציפייה לגזר דינו העלול להישמע מפי האיש שיחד עמו טיילה אז על פני כּרים ושדמות וחורשות סתיו שמחוץ לעיר, והיה שמו מוזר וחביב בעיניה, כעין רמז טמיר של הגורל האכזר והמלגלג. כי שמו היה – חיים.


 

ד

“חיים לרנר, וברוסית הנני יֶפים מרקוביץ'” – ככה הציג את עצמו לפני העלמות בשעת התלוצצוּת – היה איש כבן שלושים, שנפגשה אתו בבית חברתה. הוא נכנס לבית בתור מורה עברי אחרי שחדל הרבּי ללמד את הנערים; הפגישות הראשונות היו בערבי השבתות על־יד השולחן. החדר היה נקי ומואר, הנרות דלקו, ריח הדגים כבר נדף מן המטבח הסמוך וגירה את התיאבון. ולרנר ישב בין שתי העלמות וסיפר את סיפוריו.

הוא סיפר להן על עיר מולדתו, עיירת־תחום קטנה, על ימי הלימודים שב“חדר”, על מחנה הצעירים שנתאספו וטיילו בלילות, שטו בסירה וזימרו זמירות, והתפזרו לכל ארבע הרוחות, לכל פינות העולם; על ה“אקסטרנים הנצחיים” הרעבים והעומדים להיבחן כשמונה פעמים זו אחר זו…

להלנה היה כל זה חדש, מוזר ומעניין. הסיפורים האלה שימשו בשבילה צוהר פתוח לעולם שלם מיוחד במינו, השונה אמנם לגמרי מן העולם הנשגב של מנוחת השבתון שהכירה אותו קוֹדם; אולם היה גם בזה משהו מן המקור העתיק והטהור, וחן מיוחד היה בנשיבת החיים החופשיים והיפים בדלותם המדומה. וכשם שנשמתה הושפעה קודם מהדרת המנוחה והאצילות הרוחנית, כן נמשך לבה גם אחרי החרות המוזרה שבחיים האלה, חרות שהורגשה בה איזו שאיפה תמידית, מַעְין טהור נובע ואינו פוסק.

בעיני לרנר היתה הלנה בתחילה רק עלמה נוצרית, זרה ורחוקה, ודבריו היו תמיד מכוונים יותר אל חברתה מאשר אליה. הלזו היתה גם כן עלמה נחמדת, בעלת פנים יפים ורעננים ויצורים מלאים וגמישים אשר חן הנעורים היה נסוך עליהם. אין פלא, כי מבטו של לרנר נמשך אליה ונח על פניה ביתר רצון, וניצוץ חשק היה מבריק בעינו מעת לעת. אולם בת הרוקח היתה גם בעלת1 שכל בהיר ומעשי במקצת, ועד מהרה עמדה על טיבו של לרנר ולא טעתה בו. רשות הישיבה לא היתה לו, תעודת הבגרות לא היתה לו, וגם פרנסה הגונה לא היתה… ובהיותה עלמה צנועה וישרת לב לא מצאה את נפשה להסתבך במשחק אהבי־שווא, וקידמה את נסיונותיו האחדים בקרירות גמורה. בעל־כורחו היה עליו להסתפק בעלמה הנוצרית.

לא היתה זאת אהבה. המחיצה שביניהם היתה מורגשת. אף פעם לא עלה בדעתה של הלנה כי לאיש הזה יכול להיות תפקיד חשוב ומחליט בחייה. וגם את מהותו הכירה לא פחות מחברתה. היא ידעה, כי אינו עולה בשום דבר על כל בני מעמדו, כי אינו מסוגל לחיים שהיא חיה היום ועתידה לחיות בתוכם. הדבר היה פשוט למדי. היחס שביניהם היה קל ולא נגע, לכאורה, עד תהום נפשותיהם. אך לא כדבר המשורר: היתה האהבה ללא־שמחה, תהיה גם הפרידה ללא צער. להלנה היתה שמחה בקירבת האיש הזה, ומעין רגש תודה בעד המקרה הנעים התעורר בלבה, רגש שקט ומלא אושר. ככה היה בימי האביב והקיץ.

אך הנה התחילה להרגיש דבר חדש בקירבה: האיש הנוכרי נעשה לה – מבלי שתדע אל־נכון, מתי וכיצד – לקרוב ולנחוץ במידה שלא פיללה לה. לא די היה לה להיפגש עמו פעמיים או שלוש בשבוע, לא הסתפקה עוד בשעות השיחה הארעית על־יד השולחן בערב שבת, בטיולים ובביקורי התיאטראות האחדים, כשגם חברתה נלוותה אליהם. ונדמה, כי גם לרנר נכנע לאותה ההרגשה. פעם ביקרה בביתה, ופעמים אחדות הציע לפניה שתיסע עמו2 לחוץ לעיר לשם טיול ארוך. אז היה הסתיו ממשמש ובא.

רוחות אלול נשבו על־פני האדמה, עלי שלכת צהובים נישאו והסתובבו ברוח, השמש שלחה את קרניה החיוורות והרכות בעד רשת הענפים של עצי החורשה הערומים למחצה. שם טיילה ארוכות עם לרנר. נדמה לה כי כך יהיה תמיד – הלא צריך להיות כך! – ובעל־כורחה נגלה בטחונה התמים בכל הגה פיה ובכל תנועותיה. בעת הטיולים האלה שמעה הרבה מפי לרנר. מעת־לעת חזר ודיבר באוזניה אותם הדברים, שגם קודם היו שגורים בפיו: הוא דיבר על ההתנכרות ההכרחית, על המחיצה שביניהם, בני שני עמים שונים וזרים זה לזה עד עולם; על הבדידות שנידון לה כל אחד ואין לה תקנה; על השפעת חיי הבדידות והנדודים שהורגל אליהם ואין לאל ידו לשנותם… הדברים לא היו חדשים לה ולא נוסף להם ערך חדש; אך דבר מה חדש היה בהבעתם. היתה בדברי לרנר מעין רצינות נמרצה, כאילו רצה להדגיש את אמיתות דבריו ולהזהירה בהם; לפעמים נדמה לה, כי גם רטט של רוגז עקשני הרגישה בקולו.

הבן הבינה. היא נסגרה בפני עצמה, התחילה להיזהר בכל דבריה ובכל התנהגותה עמו. ולא עוד, בעצמה השתדלה שישובו הדברים כבראשונה – ושוב היה לרנר רק אורח ערבי־שבת בבית חברתה, בן־שיחה נחמד וארעי ולא יותר.

בינתיים הגיעו ימי סגריר, התחיל סדר הלימודים, נפסקו הטיולים החופשיים תחת כיפת השמיים, החיים שבו לזירמם הקודם והרגיל.

המחיצה שביניהם, אשר כמעט שפרצוּה, שבה ונבנתה והיתה הפעם עוד יותר גבוהה וקשה מאשר לפנים וכשנפגשו לאור נרות השבת, כבר היה כל אחד כמו זר בעיני השני: מעבר הזה של המחיצה כבר לא היה להם מה להגיד זה לזו.


 

ה

אחרי הדברים המוזרים, שהיו כל כך פשוטים במהותם, באו אלה, שהיו משונים במהותם, אך פשוטים וטבעים למראה־עין. חברתה נישאה לאיש; והלָז, רופא צעיר, קיבל עליו משׂרה באחת מערי השדה ונסע לשם עם רעייתו הצעירה. אז חדלה הלנה לבקר את הבית שלא נשארה בו בת גילה. נפטרה אמה־זקנתה שגרה אתה, ועליה היה עוד מעט לגמור את חוק לימודיה בקורסים. חייה העתידים היו גלויים וידועים לפניה. תהיה אחת מהעלמות הבודדות, המפרנסות את עצמן והמסדרות את חייהן לפי כוחותיהן. ביום תהיה לה משׂרה בבית ספר או בבית מסחר פלוֹני, או תתעסק במתן שיעורים פרטיים; בשעות הפנאי תשב בדירתה בת חדר אחד, השכוּר במעון־זרים, תקרא ספרים בּלים ומלוכלכים שמקבלים אותם בזוֹל מן הספריה, תאכל את ארוחתה בחיפזון באיזו מסעדה; מכירים ומכירות יהיו לה, אולי שכנים לדירה או חברוֹת למשׂרתה, אנשים שהמקרה שלח אותם לדרכה, שלא הלב בחר בהם, והיחס שבינה וביניהם לא יהיה נוסד אלא על קירבה ארעית וכוח הרגילוּת הנלאה.

היא לא העלימה עין מעתידה. אך לבה היה צעיר עדיין ושָׁלֵיו במלוא עלומיו, והמחשבות השחורות לא שלטו בו. אולם היו אחרים אשר גם הם ראו את גורלה מקודם ודאגו לה.

הראשונה ביניהם היתה דודה אחת, אֵם לשלוש בנות אשר כבר עלה בידה להשיא את כולן, וכולן הצליחו בנישואיהן. עכשיו חיפשה לה האשה הטובה עוד מישהו שתוכל לקחת את גורלה בידיה, והיא שמה את לבה להלנה הנחמדה, אשר מצבה הקשה עורר בה חמלה רבה.

צעירים רבים היו אורחים קבועים בביתה, וביניהם היה אחד, שבו בחרה בתור חתן. הלנה הכירה אותו מכבר. הוא היה בן להורים אמידים, סטודנט כהלכה. מנומס ונוח בכל דרכיו. על־פי השערות ומסקנות, שהיו ידועות רק לה לבדה, באה הדודה לידי החלטה כי לבו נמשך אחרי הלנה, והוא־הוא העתיד להיות בעלה. גם לכל בני הבית היה מנהג, אשר יצא, לכאורה, מתוך הלצה בטלה, לייחד את שמו בשמה ולהתלוצץ על שניהם. הדודה מילאה את תפקידה בזריזות ובאמנות המיוחדת לה. בביתה הזדמנה הלנה שוב עם “עוֹגבָה” הקודם, אשר בעת האחרונה דחפוּהוּ מלבה רשמים חדשים. פעם בפעם היתה להם הזדמנות – כנראה, בלתי־צפויה לגמרי – לבלות את הערב יחד באין איש אִתם. אחרית הדבר היתה כפי שפיללה הדוֹדה המשגיחה על הכל: כעבור שנה וחצי היתה הלנה כלתו של סרגיי סוקולוב.

שקר לא דיברה, ואיש לא שמע מפיה כי אוהבת היא את חתנה. אך להעריץ אותו ידעה, אחרי שהתקרבה אליו והכירתהו. הוא היה צעיר שקט, מתמיד בלימודיו, בעל מידות טובות, שונא התהוללות ונוטה לחיי משפחה שקטים. הלנה ישרה בעינו וגם3 הוא ידע להעריץ את אשתו הצעירה; ניכר היה, כי הוא מרגיש במעלותיה וביפי־נפשה. בנות גילה האחדוֹת ממכרותיה של הלנה הירבו לסקור ולשאול אותה על כל פרטי ריגשותיה בעת האירוסין שלה. דעתן לא היתה נוחה קצת מהנישואים האלה ללא תאווה, ללא עגבי נוער. אולם הלנה השיבה לכולן בבת־צחוק של בטחון: “אין דבר, אני יודעת כי אהיה מאושרה עמו”.

תוחלתה לא נכזבה. שקט וגם מעין הנאה מצאה בחייה החדשים. רק דבר אחד היה עליה לעקור מלבה: מן ההכרח היה להתנכּר, גם בפני עצמה, כי לא היה כלום: לא נרות השבת המכריזים על שעת המנוחה והשמחה הטהורה; לא ימי אלול, ימי גסיסת הטבע ולידת הרגש הראשון החי בלבה; ולא האיש הנוכרי ששמו – חיים…

עלה בידה להבליג על עצמה, עלה יפה כל־כך, שחמותה אמרה עליה עוד בשנה הראשונה לחיי נשואיה:

– ממש אין להבין מה יש לה שָׁם – במוחה הקטן?


 

ו

בעת שהלנה עמדה בין־השמשות על־יד החלון, ולבה נכסף ורעד יחד עם להבות הנרות הקטנים בחלון בית הזרים – לא עלה כלל על דעתה כי בעוד שבועיים תשב בעצמה באותו החדר, לאור אותם הנרות ממש. הדבר נעשה פשוט – כרוב הדברים המוזרים ביותר.

לא לחינם היו המשרתות מרובות בבית הגדול, ולא לחינם הקדישו את כל רגעי הפנאי ל“עבודת קשר” מיוחדה במינה, היינו: מסרו אחת לשנייה את כל החדשות ואת כל הפרטים המעניינים בנוגע לבעליהן. גם הגבירות לא מנעו את אוזנן מלשמוע ומלקבל ידיעות מן המקור הזה. וככה חשבה הגברת רֵייזֶלוביץ', זו שלא כבר נכנסה אל הדירה הפנויה והיתה דווקא אז טרודה בשאלה חשובה, את מי עליה להזמין לשנה הזאת בתור מורה לצרפתית ולאנגלית בשביל שתי בנותיה: – “מספרים על הצעירה הזאת שהיא מלומדת ויודעת היטב שפות, והיא גם עוסקת במתן שיעורים פרטיים; אולי אנסה? במקום לטרוח ולחפש מודעות בעתונים…”

וככה קיבלה הלנה בבוקר אחד פיתקה מנומסת שנשלחה על־ידי אותן המשרתות, המזמינה אותה לסור ולדבר על־אודות השיעור שתציע לה הגברת רייזלוביץ'.

השיעור השביע את רצונה. הילדות היו מחונכות ושקטות, החדרים נאים והגברת עצמה – אשה טובת מזג ואוהבת להכניס אורחים. מעולם לא נתנה לה ללכת עם גמר השיעור מבלי לכבד אותה בכוס תה עם תופינים, ובשישי בשבת הזמינה אותה להישאר ולהשתתף בסעודת הערב, באומרה בבת־צחוק של התנצלות נעימה, כי משפחתם חדשה בעיר זו ומכרים מעטים יש להם פה, ולכן היא שמחה מאוד לכל אורח חדש שתוכל להכניס אותו לבית, ביחוד בערב שבת. אז, בעת שישבו על־יד השולחן ודיברו על דא ועל הא, נמצא לתימהונה הגדול של הלנה, כי יש לה מעין קשרים ומכרים משותפים עם המשפחה הזו. ראשית, היתה הגברת רייזלוביץ' ילידת אותו המקום ממש, שממנו היה גם מוצאה של משפחת הרוקח, אבי חברתה המנוח; שנית, במקרה הכירה גם את בעלה הרופא, יען כי בהיותו עוד סטודנט למד יחד באוניברסיטה עם אחד מבני משפחתה, וגם ביקר פעמים אחדות את ביתה. כל זה היה תמוה בעיני הלנה. מוזר עד למאוד היה לה, כי הקשרים שניתקו, כביכול מכבר, ונשכחו בעבר, פתאום שבים ונקשרים באופן בלתי־צפוי כל־כך. והנה גם הנרות הקטנים עומדים על השולחן ומהבהבים וגם לדגים הממולאים יש אותו הריח הנשכח כמעט… יותר מדי מוזר!

אך הלנה לא ידעה כי שעשועי הגורל טרם נגמרו, ובקרוב תופיע על דרכה עוד חוליה אחת של השרשרת המקשרת אותה עם ימי העבר, והדבר החדש יהיה עוד יותר מוזר ונפלא – כמו רוב הדברים הפשוטים במהותם.

מלבד שתי תלמידותיה היו לגברת רייזלוביץ' גם שני בנים תלמידים. ובשעת הסעודה פיטפטו כל ארבעת הילדים על ענייני עולמם, כדרך הקטנים. לעיתים תכופות הזכירו שני הנערים את שמו של מורם העברי, והלנה שמעה את השם. שמעה, ולא זזה, ולא שמה לב למדי לשם הזה. ידעה כי שוויון שמות המשפחה אצל אנשים שאין להם שום שייכות זה לזה – חזיון רגיל הוא בין היהודים. רק בשובה הביתה בערב ההוא הרגישה דבר חדש בלבה, מעין תימהון גדול מתוך ציפייה נסתרה: היתכן שיזמן לה הפעם גורלה דווקא את ההזדמנות הזאת, הכל־כך משונה ורחוקה מן המציאות?…

ובשומעה שנית, באחד הימים הקרובים, את שם המורה הנזכר לפרקים, לא התאפקה ושאלה במתינות: מי הוא מר לרנר זה, והאם הוא מורה בביתם? וענו לה: זה עכשיו חזר לעיר הזאת, שגר בה לפנים, לפני חמש־שש שנים, ואחר כך עזבה… והוסיפה הגברת רייזלוביץ‘, כי אמנם צעיר הגון ונעים הוא, וקראה לו בשמו: יֶפים מרקוביץ’…

בערב ההוא נעשו לה לזרא כל הדברים שבבית. נדמה כי קולה של הגברת הזקנה המוכיחה את בני ביתה נעשה קפדני וצרוד ביותר. ההלצות והבדיחות של העלמות – טפלות ביותר, וגלגלי לוח החשבונות קישקשו בקול רם עד אין לסבול… כל הערב ישבה הלנה בלי נוע בכיסא העמוק על־יד שולחן הכתיבה, נתנה עיניה בספר הפתוח על ברכיה, ולא קראה ולא ראתה בו אף מילה. כאילו וילון ירד על עיניה והבדיל אותה מכל מציאות הסביבה, ועל השטח האפור צפו ועלו תמונות רחוקות, מטושטשות למחצה. הנה חדר־האוכל הידוע לה על כל פרטי הרהיטים שבו, שרוי בחצי־אופל נעים; הנרות עוד טרם הודלקו, ובשעה שלפני הסעודה יושבות שתיהן – היא וחברתה – ומשוחחות חרש, וריחות השבת כבר נודפים בבית… והנה ככלות הסעודה – הנרות כבר נשרפו עד הסוף כמעט, עוד מעט וידעכו – והאֵם העייפה יושבת ומנמנמת על הסידור הפתוח, ושתיהן מקשיבות בקשב ובתענוג השקט לשיחות של חיים לרנר, לסיפוריו הארוכים… ועוד: יום סתיו בהיר חיוור, דרך בירכתי החורשה הערומה למחצה, אור שמש מפוזר מבעד לענפים הקלושים, והשמים נשקפים מלמעלה… זה היה המקום ששם טיילה לבדה עם לרנר בפעם האחרונה והקשיבה להלמוּת לבה הדופק בקצב עם אנחות הרוח המתחננת והמתלוננת… ויחד עם הסם הערב של זכרונות־שווא אלה, כולם קשורים וכולם מקודשים במילה אחת מיסתורית – “שבת” – התגנב אל לבה כאב עצום ועצור בתוכו: הלא הֵנָה, אל תוך כותלי הבית הזה, הנקרא גם ביתה היא, לא יבוא ולא יחדור לעולם הדבר הערב, הנשכח, ששמו שבת – לא יבוא לעולם!

ביום השישי הבא נכנסה לביתה של הגברת רייזלוביץ' בלב הולם וברוח מבולבל. היא ידעה אל־נכון, כי בערב הזה, בשעת הסעודה, עליה להיפגש עם לרנר פנים אל פנים. רק מפני איזו סיבה מקרית לא היה שם באותה השעה לפני שבוע, והיום עשוייה הפגישה להתקיים. ולא היה לבה במנוחה. כיצד יתנהג עכשיו אתה – לא עלמה צעירה, אלא גברת נשואה לאיש, אשר דרכיה פתוחות לפניה ואין לחשוש מפני האחריות שביחסים אליה? והיא – כיצד תקבל את פניו, והאם לא תרגיש בתימהון של צער, כי השנים שעברו באמת חפרו את התהום ביניהם, ועשו את המחיצה המדומה שממנה נבהל אז – למחיצה ממש, ובחדרי־חדרים של נפשה, במקדש שִבתה כבר אין מקום לאיש הזה?…

אולם כשישבה כבר על־יד השולחן, ולרנר ישב ממולה ודיבר אִתה – הרגישה כי פחדה היה פחד שווא. נדמה לה, כאילו לא היתה כל הפסקת השנים הזאת, כי זה רק לפני שבוע נפרדה ממנו אחרי סעודת השבת, ביודעה כי בעוד שבוע תראנו – ושוב נתראו בעִיתם. קל היה לה, וטוב היה שלא היתה אפשרות להתעמק הרבה בשיחה ולעמוד זמן רב על עניין אחד, כי מרגע לרגע נכנסה בדיבור גם בעלת הבית המסבירה להם פנים, גם הילדים העליזים המתערבים, כדרכם, בשיחת הגדולים. זה היה גם דומה למדי לאותם הזמנים שעברו, כשישבו ככה יחד בבית חברתה, ואחיה ואחיותיה הקטנים גם כן התערבו ככה בשיחה והפריעום מדבריהם. לכן, אולי, גם לא הספיק לרנר לפנות אליה בשאלה הכי חשובה, כביכול – על אודות טבעת הנישואין המבריקה על אצבעה. וגם היא לא עמדה הרבה על העניין ודיברה אליו כאילו רק אגב־אורחא, אגב ריפרוף…

אחרי הסעודה פינו את השולחן מן הכלים. הגברת רייזלוביץ' יצאה אל המטבח כדי להכין את התה, הילדים התפזרו על פני החדרים. קמו גם שניהם וסרו מן השולחן. לרנר ניגש אל הפסנתר העומד מן הצד ועמד נשען אליו, כשהוא מטלטל בין אצבעותיו איזו פיסת נייר, כדרך האנשים בשעת פיזור־רוח והפסקה בשיחה. ניגשה גם היא ועמדה על־ידו.

רגע היתה דממה. הלנה לא ידעה במה יפנה אליה תיכף וגם לא חיכתה לשום שאלות חשובות או מרמזות יותר מדי. רק דבר אחד ידעה: על כל מה שישאל, תשיב לו אך ורק את האמת.

אחרי שתיקת רגע פתח לרנר ואמר:

– לא פיללת, בוודאי, לפגישה הזאת?

– לא חשבתי עליה, ואולם היום, טרם נכנסתי אל הבית, כבר ידעתי שאראה אותך. הן את שמך שמעתי פה כבר כמה פעמים…

– האמנם?… ודאי תבקרי פה מדי שבוע בשבוע? נעים לך פה – מקצת של הסביבה הקודמת, אַה?

היא עשתה תנועה של אי־בטחון.

– אינני יודעת. אפשר שאבקר, ואפשר שלא. סוף־סוף הלא זרה אני פה, רק מורה ארעית. רק היום חפצתי לבוא…

– לשם מה?

פניה של הלנה שמרו את שלוותם, וחיוכה הפנימי לא נראה בהם. הנה באמת ההזדמנות – הדרך פתוחה לרמזים, זכרונות ווידויים למחצה… אך כמה אינה דומה תשובתה לזו שמחכים לה במקרים כאלה…

– באתי לראות את נרות השבת…

מה טוב היה שבעוד רגע שבה הגברת רייזלוביץ' מן המטבח והזמינה אותם לשתות תה. לשניהם היה קשה למצוא את הדברים הנכונים להמשך השיחה. ברגע הזה, האחד, איזו נימה דקה נמשכה מלב ללב, וניתקה – ושני הלבבות נפגעו משהו…


 

ז

בשעה האחת־עשרה יצאו יחד אל הרחוב, אל תוך הלילה הצונן. השמיים נפרשו על ראשם, קודרים וזרועי כוכבים. הרחוב היה ריק. רק בקצהו נשמע קול צעדים צלול על פני המדרכה הקשה, ורחוק ברחובות המרכז רעשו הטראמים האחרונים, הממהרים לשוב אל התחנה. פנס החשמל, אשר על־יד פתח הבית, האיר באור רועד ומתחלף; רגע התלקח בלהב צחור ומעַור־עיניים, וברגע השני נראה כהולך לִכבות, ואז התכסו פני לרנר, העומד לצידה על־גבי המעלות, בצל. אך גם מבעד לצל ראתה את פניו – אותם הפנים עם אותו חיוך העיניים, שחציוֹ יגוֹן, המציץ אליה מבעד לזכוכיות המשקפיים, כמעֵבר מרחקים רבים. היא הושיטה לו את ידה לאות הפרידה; הוא לא האריך בלחיצת היד, אך שאל קצרות:

– הלא נתראה עוד?

הלנה חייכה.

– אל ביתי לא אזמינך, חיים… – בפעם הראשונה במשך כל הערב נמלט השם הזה מפיה, ואיש מהם לא הרגיש בזה – הרעש והמהומה גדולים אצלנו תמיד, והסביבה היא… זרה… אפשר שנתראה עוד פעם באחד ערבי השבת. להתראות…

הדלת הכבדה, המובילה אל הפרוזדור, לא נסגרה גם בלילה. זה כבר הורגלה הלנה למשמש ולמצוא את דרכה על פני המעלות בתוך העלטה השוררת כאן. אולם4 בפרוזדור הקומה השנייה עמדה פתאום מלכת, כאילו עצר בעדה כוח זר. הלב נלחץ מכאב. איזה דבר מחניק עמד בגרונה ורגליה כשלו. לא היה בה כוח ללכת; היה חפץ אחד – להישען אל הקיר ולקפוא בתוך השחוֹר. מה זאת?… האורות… חיים…“באתי לראות את נרות השבת”… מַהוּ הלעג ומשחק הילדים הבטל? הלא אין כלום, וכלום לא יהיה! הכל נשאר שם, מן העבר השני של המחיצה, ואם תושיט את ידה כדי לקחתו – שוב אין לה כוח ורשות…

כשנכנסה אל הבית, ראתה את האב הזקן, כשהוא יושב כפוף על ספריו וחורק בעטו המהיר, ואת בעלה, כשהוא מעלעל בעצלתיים בדפי ספר ישן ועבה, אותו הספר שבעזרתו היה מחבר את “חיבור הקנדידט” שלו. דלת המטבח היתה פתוחה ובכל חלל הדירה נשמע הקול המרוגז ומלא הבטחון של הזקנה:

– לא חביבתי! אותי לא תרמי. תודה לאל, זה כשלושים שנה שאני משגחת על הבית. ככה היה הסדר בביתי בכל ימי חיי, וככה ישאר גם לעתיד לבוא – ועליך לדעת את זאת!


 

ח

בשנה ההיא היה הסתיו בהיר ויפה מאין כמוהו. כבר הגיע חודש אוקטובר, כבר נשרו העלים וצינה חדשה הורגשה באוויר – ועדיין התקשטו השמיים ביום בתכלת זכה וענוגה, וימים ושבועות רצופים לא היה עב קל נראה עליהם. ביחוד היתה יפה שעת השקיעה בבוּלוואַר הארוך שעל שפת הנהר, ואליו כיוונה הלנה את פעמיה, במקום ללכת הביתה ששם התאספה כבר כל המשפחה לארוחת הצהריים. שם בבוּלוואַר חיכו לה מדורות השקיעה הנהדרה, והשדמות הרחבות שמעבר לנהר, הקודרות ושדודות היופי הנהדר של ימי הקיץ, ואף־על־פי־כן מלבבות כקודם, ועצי התרזות הגבוהים והנוּגים.

היה יום שישי. קודם היה לה ביום הזה שיעור בבית רייזלוביץ'. אך בעת האחרונה החליפה את זמני שיעוריה מפני שתלמידותיה התחילו גם בשיעורי נגינה, ושעתן לא היתה פנויה בערב זה. את לרנר לא ראתה כשבועים ודעתה היתה נוחה מזה. דבר־מה מת בלבה ברגע ההוא, עת עמדה באופל הפרוזדור והתכווצה מכאב־יאושה, אך מתחת לקרום הפצע היה דבר־מה חדש הולך ומתגשם. עוד טרם התברר הדבר לעצמה, היא הרגישה, כי לא בבית זרים, לא בשעת שיחת־חולין, במעמד אחרים, תוכל לתופסו ולקובעו. תראנו פנים אל פנים; כיצד ומתי – על זה לא חשבה עוד. והנה – הוא עמד לפניה.

לא התפלאה. רוחה היה זך. היום היה בהיר וענוג, והפגישה המוצלחה היתה נאה לוֹ. גם על זה, שלרנר, אחרי שפגשה בקרן הרחוב, קידמה במבט חיבה ותיכף ומיד נלווה אליה בלי לדבֵּר דבר, כאילו היה מובן מאליו, כי כך צריך להיות.

בעת ההליכה אמרה לו:

– אני הולכת אל הבּוּלוואַר. הלא גם עליך חביב המקום הזה?

– כן… בכלל, יש הרבה דברים, כנראה, שהם חביבים על שנינו…

– כלומר?

ברגע זה היה עליהם לעבור את הרחוב. שורה ארוכה של עגלות כבדות ומקשקשות היתה עוברת על פניהם, ותשובתו של לרנר נחרשה בשאונן, עוד מעט ופנו אל הרחוב המוביל אל הבּוּלוואַר. החמה השוקעת זרקה את קרניה בפניהם; נשבה הרוח, וריח עשבים כמושים ועלי שלכת היה בה.

שדרת עצים אחת נמשכה לאורך החוף התלול שבמורדו התפתל הנהר. גדר הקרשים הנמוכה היתה כולה אפורה ורקובה מרוב הגשמים, מנומרה מכתובות־זכרון מרובות שנחרטו עליה. עצי התרזות השׂבים ניענעו את ראשיהם במרוֹם, עליהם – עלים גדולים וקשים – התגלגלו על פני הדרך ורישרשו תחת הרגליים. הטיילים היו מועטים, קול אדם לא הפריע את הדממה. מאחור, מן המנזר הסמוך, נשמע קול פעמון חד־צלילי ועגום; מן הצד השמאלי, מרחוק, הגיעו לפעמים שריקות הקטר שבתחנה, כעין קריאה חטופה וחרֵדה.

הם ניגשו אל הגשר ועמדו נשענים אליו. ישר נגדם השמש היתה אט שוקעת למנוחתה, מעבר שטח השדמוֹת הקודר ורחב הידיים. אחרי שתיקת־רגע פתח לרנר ואמר:

– התלכי היום לראות את נרות השבת שלך?

– “נרות השבת… שלי”? לא שלי המה…

ובראותה על פי תנועתו של לרנר שיש בדעתו לענות, נגעה בידו נגיעה קלה, כאילו רוצה היתה לעצור בעדו.

– לא, חיים, אין לי צורך בתשובתך, כי אמנם לא שלי המה…

רגע שתקה ואחר־כך הוסיפה ודיברה בקול לא־רם ובמתינות:

– אין לי צורך בדברי נחמה, אך יש את נפשי להגיד לך את האמת. הן יודע אתה, כי אהוב אהבתי את נרות השבת שלי ודאי לא פחות ממך, ובכל זאת לא שלי הם, כי לא עלי להדליקם בכל ערב שבת. ולהתחמם כל ימי חיי לאור נרות זרים – מה דל החלק! ובכל זאת – האם איבדתי את השבת? השבת שלי קיימת… הן גם ברגע זה היא אתי – בחמה הזאת המסתלקת בדממה הזאת הנעלה… וגם – בך…

היא העיפה עין עליו. עיניו היו נתונות בה. מבטן היה מרוכז וצל מחשבה רחוקה ריפרף בהן. היא ראתה, כי דבריה נגעו עד נפשו.

– כן, חיים, גם בך. הלא שעות השבת, שעות של מנוחה ויופי ושמחה טהורה היו ללבי השעות הללו, שבהן נגעה נפשי בנפשך. את זה אין לשכוח ואין לשנות. אמרת היום: “יש דברים חביבים על שנינו”. אמנם כן, חיים, הדברים האלה הם אותם הדברים הצפונים בלב האדם והקיימים בקודשי קדשיו תחת קליפת ימי החול. השמש, המשכרת אותנו ביופיה ומרחב הארץ הגדול הקורא לנו… ברק רעיון נשגב בחושך הדורות, הלמוּת־לב נלהב ומלא אמונה, המאירים את דרך האנושות… והאהבה – האהבה הקוראת ללבנו: בחר בלב אחד בכל העולם, והיה כולו לך… בשעת שמחתך תבוא אליו ותשמחנו; בשעת הצער תיגש אליו ותמצא בו נחמה ורחמים; ובשעת יגונו תניח ראשו בחיקך ותניח את ידך על עיניו הנלאות ותישננו… הלא הדבר כל כך פשוט ונחוץ, כשם שהערב נחוץ לעמל־היום ויום השבת לסידרת ימי החול…

דבריה נפסקו, לבה הלם, ואוֹדם חכליל פרח בלחייה; רעד התעוררות עמוקה, התעוררות שמחה, נשמע בקולה.

– אל תצחק לי, חיים, אפשר שדברי מוזרים בעיניך, לא בגדר הרגילוּת הם… אך נפש היתה לי איפוא, נפש חיה; והנה, במשך כל השנים גדלה הנפש ודבר־מה צמח וגדל בתוכה. אני יודעת כי הדבר כמו שהוא עוד יותר יפה, מאשר אוכל לבטא בדברי. המילים הנכונות – הן לא לימדוני אותן, אין מלמדים אותן, והיה הדבר בידינו, ועלינו היה לשמור עליו, אולם…

ידה המוטלת על המעקה נאחזה בידו החמה של לרנר. מבט עיניו המרוכז כאילו התקרב עוד ובו קראה את התשובה האילמת. קידמה את מבטו בבת־צחוק, שהתערבו בה אורה חיבה ומרירות קלה.

– ואולם, אני הנני אשת מר סוקולוב פלוני, ואתה נודד נצחי, שאין לו מפלט מבדידותו. ככה עשינו וככה ישאר הדבר. את יום שבתנו לא נראה, וגם לא זכינו לזה. היה בידינו ליצור את השבת בחיינו ונבהלנו מפניו וחזרנו כל אחד על עקבותיו. אפשר שלא בנו האשם… קדושת השבת – מה עמוק הקבר, מה נורא הוא גל השיכחה ושוויון הנפש, שנצבר על קיברה במשך דורי־דורות! אין פלא, שלא הכרנו אז את פניה, ועכשיו מה?… יש דבר קטן בלבי, בלב האשה שלי: אם יהיו לי בנים, לא אשכח, כי את שבתי אני לא מצאתי אלא באמצע הדרך, ואשתדל, שתהיה אחרת אתם. כל כוחותי אשקיע בזה, ולא יוכל איש להפריע אותי – הלא זה יהיה החוט האחרון המקשר אותי אל השבת שלי שאבדה, ולא על נקלה אוותר עליה… ואתה, חיים, מה תעשה אתה?

– לא אדע…

היא נשתתקה. השמש שקעה, השמיים להטו עדיין בלהב השקיעה, אך מרחקי השדמוֹת מימין ומשמאל כבר קדרו ונראו כמתכווצים. רוח עזה עברה, גללה את העלים על פני הקרקע בקול רישרוש יבש והניעה את ראשי התרזות. פתאום ניסרה באוויר שריקת קטר אחת חדה ומקוטעה, והלנה הרימה שוב את מבטה אל פני לרנר.

– הרבה הגדתי לך, חיים, והנה אתה רואה, כי אמת בפי וכי מעומק לבי דיברתי. אך יש קץ לכל דבר, גם ליום השבת היפה… ובכן, גמרתי; ולא אבקש תשובה ממך. אני יודעת, שקצת אהבתני אז וגם אתה יודע, כי אוהבת אני אותך אהבה רבה, כי נעים היה לי לגלות לך את כל מה שהיה בלבי. בגלל זה שמחה אני לפגישתנו. ועוד ניפגש, אולי, לאור נרות השבת… “שלי” קראת להם, אך מוטב, שנאמר “שלנו”. שלנו היא השבת הנהדרה, היא בנפשותינו ובאהבתנו, אף־על־פי שהרבה דורות יעברו, אולי, עד שתתגלה בכל העולם ביופיה ובגבורתה… אך די, הבט־נא: היום נטה. התלווני הביתה?

לרנר שילב את זרועו בזרועה. בעוברם בשדרה האפלה שחה אליה ומבעד רישרוש העלים ושריקת הרוח קלטה אוזנה מילים בודדות:

– לא ידעתיך… אַת, היחידה.

– גם אתה את האמת הגדת… תודה לך, חיים. הייתי רוצה שיהיה תמיד לבבך קל, כמו קל לבי עכשיו, אף־על־פי שאני הולכת אל ביתי הזר ולא אל שמחת השבת. ועוד חפץ אחד יש לי: שתזכרני בכל פעם, עת תשכון השבת בנפשך… כן?

– כן – ענה חרש.

הם יצאו אל הרחוב השומם. כוכב ראשון בהיר ושָׁלֶיו – כוכב השבת – ניצנץ לפניהם בחיוורון השמיים.

תרפ"ג


  1. “בעל” כך במקור המודפס, צ“ל: בעלת – הערת פב”י.  ↩

  2. “אמו” במקור המודפס, צ“ל: עמו – הערת פב”י.  ↩

  3. “גום” במקור המודפס, צ“ל: וגם – הערת פב”י.  ↩

  4. “עולם” במקור המודפס, צ“ל: אולם – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות