רקע
אברהם רגלסון
קרל סנדבורג, זמר הערבה וכרכיה

[ארה"ב, 1878–1967; Carl Sandburg ]


פרס פוליצר ל-1951 ניתן לשני סופרים, כותב-הרומאנים קונראד ריכטר והמשורר קארל סאנדבורג.

ריכטר, יליד פנסילוואניה, הוא ממוצע מעורב: דרום-גרמניה, צרפת, אנגליה, סקוטלנד ואירלנד. הוא מתמחה בסיפורים ומחקרים מראשית ההתיישבות באמריקה הצפונית. מחיבוריו: “אמריקנים קדומים”, 1936; “ים העשב” (על החבל הדרומי-מערבי של ארה"ב), 1937; “העצים” (על ראשוני המתיישבים ביערות), 1940; “טרייסי קרומוול” (מחיי כורי מתכות באריזונה), 1942. את הפרס קיבל בעד הרומאן “הקריה”, 1950.

סאנדבורג, ממוצא סקאנדינאבי, נולד וגדל בדרומה של מדינת אילינוי. הוא היה חייל במלחמה הספרדית-אמריקנית בסוף המאה הי"ט. הוא ערך עיתונים וחיבר שירים וסיפורים לילדים. בהיותו בן שישים ואחת באוהו המון תארי-כבוד מאוניברסיטאות באמריקה ובאירופה בעד ספרו העצום, הביאוגראפיה בת ארבעת הכרכים, על אברהם לינקולן, משחרר הכושים, גיבור סביבת-גידולו. את פרס-פוליצר קיבל בעד אוסף כל שיריו, שנתפרסמו בקבצים בזמנים שונים ועכשיו כוּנסו ביחד.

שירת קארל סאנדבורג היא בת כשרה לשירת וואלט וויטמן. מה שירת וויטמן מתגלגלת בשורות חופשיות, מוותרות על אמצאות-אונס הבאות למלא אחר דרישות משקל וחרוז – אף שירת סאנגבורג כך. מה וויטמן כוונתו לזמר את הנוף, את המלאכוֹת והתעשיות ואת האנשים והשמות הגיאוגראפיים של אמריקה המודרנית, אף כוונת סאנדבורג כך.

ואולם ישנן סגולות בתלמיד שאינן ברב. וויטמן, כמין אימפריאליסט פיוטי, מקפל תחת תליטו הרחבה את ארצות-הברית כולן ואינו מהסס לספח אליהן את קנדה מצפון ומכסיקו מדרום. סאנדבורג הוא איש משריש בנוף-גידולו, אילינוי הדרומית וסביבותה, ומיטב-מזמוריו – על ה“פריירי”, זו הערבה הענקית שבין נהר-המיסיסיפי ובין הררי-הסלע האדירים – מישור אשר לפנים היה מכוסה עשב ועדרי-ראמים היו רועים בו לרבבותיהם, ועכשיו הוא מכוסה חיטה ותירס, והוא חתוך פסי-רכבת אשר פה ושם הם מתרכזים בעיר מתחצפת לשמיים. גם כי ישיר סאנדבורג על שאר נושאים, למשל, על ניו-יורק, ראייתו היא ראיית ה“פריירי”; רגיל הוא בשקיעות על פני מרחבי-יה, בעננים המחבקים מרחקים.

 

עולם חופז    🔗

סאנדבורג הוא היראקליטי יותר מוויטמן, רצוני לומר, עולמו של סאנדבורג הוא יותר חופז, יותר רץ, יותר מתנצנץ וחולף, והמשורר תופס עולם אגב חפזונו. מרובה בסאנדבורג יסוד האור: לא אור בשלוותו, כי אם אור בגלישתו, בריצוּדוֹ. מרובה בסאנדבורג יסוד האוויר: לא אוויר במנוחתו, כי אם אוויר בדמות רוחות משחקות במחבואים בין הרים, או בין מקרצפי שחקים של אחת מערי-השדה, או בין קני-התירס הגבוהים בעומדם, עמוסי-קלחים, בשדה. הכלל ההיראקליטי, “הכל שוטף”, לעיתים קרובות לובש אצל סאנדבורג צורה איליגית: גיבורי ההיסטוריה הדגולים אינם אלא גרגרי-חול מטולטלים ברוח. החומות היותר בצורות של מין-האדם אינן כלל וכלל תריס בפני המוות והגשם ויום- המחרת.

וויטמן, כמו וורדסוורת האנגלי לפניו, נתן הכשר ודין-קדימה בשירה ללשונו של העם הפשוט; אך הוא עצמו, עם כל הזדקקוֹ למיבטאים לא-אנגליים וקריאות פראיות, היה (אף זה כמו וורדסוורת), רווי ספרות ועל אפו – סיגנונוספרותי. הוא, סאנדבורג, באמת בן-ההמון הוא. לשון-הרחוב שבכרכים, וניצנוצי האמצאה הפיוטית שבדיבורי בהמים וכורתי-עצים ועובדי-פלדה, הם הם שפת-ביטוּיוֹ הטבעית – ללא הדגש דיאלקט מקומי וללא רדוף אחר הברות-של-מהגרים. ביודעים סאנדבורג הוא גם חובב זמירות-עם (הוציא לאור “ילקוט-מזמורים אמריקני”) ואוסף משלי-עם (אלו שימשו יסוד לפואימה הארוכה “העם, כן”).

יש בו בסאנדבורג ניצוץ כלשהו מן המשוררת אמילי דיקינסון. לכאורה, מה לאיש-מרחבים זה את היאמבים הקטנים, המצומצמים, של אותה נשמה עמקנית, בת-גנים צנועה, מאנגליה החדשה? אך היטב למד מאמילי תעלול פיוטי אחד: לקחה דברים ביתיים פשוטים שבפשוטים – דלי, מטאטא, מסמר, מספריים – ולעשות אותם ואת פעולותיהם דוּגמא למראות-שמיים נהדרים, או אפילו למושגים מופשטים ועליונים: נצח, אין-סוף, שערי-טהרה ושערי-טומאה שבלב.

אזרוק לתוך שיחה זו, באפס-יד, שניים-שלושה קטעים משירת סאנדבורג. יחסר התרגום משהו מברק-המקור בשל הקושי להעביר את הניגון – אליטראציות של למ“דים ושל חירי”קים, המיית רוחות נעות סחור-סחור, געגועי רכבת משתקשקת על פסיה עד קצה-האופק, שהם באים אל סאנדבורג מאליהם. הרי שורות ספורות מן “ערבה”:

יְלַדַתְנִי הָעֲרָבָה, וַחֲלֵב חִטָּתָהּ וְאֹדֶם תִּלְתָּנָהּ, וְעֵינֵי נָשֶׁיהָ, נָתְנוּ לִי מִזְמוֹר וְסִיסְמָה.


פֹּה יָרְדוּ מַיִם, גָּלְשׁוּ הָרֵי-קֶרַח עַל-חַלוּקֵי-אֲבָנִים שֶׁבָּהֶם, תָּסְסוּ עֲרוּצִים וְגֵיאָיוֹת,

וּבָאָה הַקַּרְקַע הַשְּׁחוֹרָה, וַתָּבוֹא הֵקַּרְקַע הַצְּהֻבָּה, הַחוֹלִית.


פֹּה, בֵּין שִׁפְכֵי הַרֲרֵי הַסֶּלַע וְהֶהָרִים הָאַפַּלַּשִּׁיאָנִים, פֹּה כָעֵת כּוֹכַב-בֹּקֶר תּוֹלֶה סִימַן-

אֵשׁ מֵעַל זִכְיוֹנוֹת-הַחֹרֶשׁ וְכָרֵי-הַפָּרוֹת, אֵזוֹר הַתִּירָס, אֵזוֹר הַכֹּתֶן וּמִשְׁפְּתֵי הַבָּקָר.


פֹּה הָאַוָּזִים הָאֲפֹרִים נוֹסְעִים חֲמֵשׁ מֵאוּת מִילִין, רָצוֹא וָשׁוֹב, רוּחַ – תַּחַת כַּנְפֵיהֶם,

בִּתְקִיעַת-צְוָחָה עַל נָוֶה חָדָשׁ.


פֹּה, יָדַעְתִּי, אֵין דָּבָר כֹּה אֶחְמְדֵהוּ כּמוֹ זְרִיחָה, עוֹד אַחַת אוֹ עוֹד לְבָנָה-שֶׁל-מַעְלָה,

עֲשׂוּיוֹת אֵשׁ תּוֹאֶמֶת לִלְבָנָה-שֶׁל-נָהָר, עֲשׂוּיוֹת מָיִם.


הָעֲרָבָה רַנָּה לִי לִפְנֵי הַצָּהֳרַיִם, וּבַלַּיְלָה יָדַעְתִּי כִּי אֲנִי נָח בְּמִבְטַחִים בִּזְרוֹעוֹת הָעֲרָבָה

וְעַל לִבָּהּ.


מעבודת יום שלם במכוות-השמש, הכה קילשוֹן בערימת-שחת והוֹסף גדיש-שחת אל גדיש-שחת עד שהם עומדים פניניים אפורים כתפילות קרירות בבין-השמשות, המשורר שלח מחשבתו אל הרזון על פני השדות האין-סופיים. וברכבת החוצה את הערבה, בעליצות וחריקה וחניקה ושריקת-גלגלים בתוך הערים, מתוארות ערי החיטה והפלדה. ערים צעירות, קמו מבקתות עשויות סדני-עצים וקליפות חלולות, והנה הן עזות, במקרצפי-שחקים ותחבורות-תיל, וצפירות אניות-קיטור. אך לעולם עם אביב הירהוריו שבים אל נערת-ערבה, שפתותיה פרגים, עומדת בתוך אדמה רטובת-גשם, מחכה לאוהבה. הסיום:


הוֹ אִמָּא-עֲרָבָה, אֶחָד מִבָּנָיִךְ אָנֹכִי,

אָהַבְתִּי אֶת הָעֲרָבָה כֶּאֱהֹב אִישׁ אֲשֶׁר לִבּוֹ מְפֻלַּח-מַכְאוֹבִים מֵאַהֲבָה.

פֹּה, יָדַעְתִּי, אֵין דָּבָר כֹּה אֶחְמְדֵהוּ כְּמוֹ זְרִיחָה עוֹד אֶחָת אוֹ עוֹד לְבָנָה-שֶׁל-מַעְלָה,

עֲשׂוּיַת-אֵשׁ, תּוֹאֶמֶת לִלְבָנַה-שֶׁל-נָהָר, עֲשׂוּיַת-מָיִם.


סָח אֲנִי עַל עָרִים חֲדָשׁוֹת וַאֲנָשִׁים חֲדָשִׁים.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: הֶעָבָר הוּא פַּח-אֵפֶר.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אֶתְמוֹל הוּא רוּחַ שֶׁשָּׁקַע, שֶׁמֶשׁ שֶׁצָּנְחָה בַּמַּעֲרָב.

אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: אֵין כְּלוּם בָּעוֹלָם חוּץ מֵאוֹקְיָנוֹס שֶׁל מְחָריִם, רָקִיעַ שֶׁל מְחָרִים.


אָח אֲנִי לִמְקַלְּפֵי-הַתִּירָס הָאוֹמְרִים עִם רֶדֶת הַחַמָּה:

  מָחָר יוֹם.

 

אחד-ההמון    🔗

אח הוא סאנדבורג למקלפי-התירס – אח להם ואחד מהם. אח הוא לכל ההמונים הפועלים. ובשיריו – יש בפירוש ובכוונה ויש בדרך-אגב – הוא מביע את חשדיו של איש-ההמון כלפי עורכי-דין חכמים-מחוכמים, מומחים ל“אף-על-פי-כן”, “אבל”, “אלא”, “מסתבר” ו“מאידך גיסא”; מחאתו של איש-ההמון נגד “כפיים משומנות” (לוקחי-שוחד), נגד אילי-כסף ואילי-נשק, מלכי פחם ונפט ומתכת – אנשי-מונופולין טוחני פני-עובדים, מפקיעי-שערים; השאננים היושבים על כיסאות-שררה, והם הופכים את המשפט לזונה ואת הצדק למלה מופשטת. המוני-העם המאריכים-אף וסובלים היותם מרומים ונמכרים – יש בהם “ממלח-הים ומכוח-הרוחות: צועדים הם לפי קצב והניגון של סגלי-הכוכבים, של חוקי תבל”. “העם – אמרה אשת איכר בחנות כפרית, בשעה שבעלה עמד וקנה מעדר חדש לחפירת יתידות-גדר – העם יהיה כאן זמן רב. העם הוא העושה את כל מעשי-האדם; אין הוא יודע זאת עדיין, אך חכה וראה…” ועל אותו אורח היא ציפיית המשורר-הפועל ליום-המחרת.

להדגים את שירת-הכרך של סאנדבורג, יוּקח – לא פיסקה מן “הערבה”, לא הפואימה “שיקאגו”, לא השורות האומרות בוז לראש-העירייה של גארי, אינדיאנה, איש חלק וקריר וטפיל, והערצה ליוצקי-הפלדה אשר שריריהם כפלדה רקועה ובשרם מחוטט מרשפי פלדה יצוקה, כי-אם – שיר קטן על עיר-“פריירי” אחת טיפוסית. אף כאן מובהרת הרגשת-המשורר, כי העבודה היא המקיימת את העולם:

אוֹמַאהַא

אֲסָמִים אֲדֻמִּים וּבְנוֹת-פָּרָה אֲדֻמּוֹת הֵם כְּתָמִים-כְּתָמִים

עַל עִגּוּלֵי-הָעֵשֶׂב הַיְרֻקִּים מִסָּבִיב לְאוֹמַאהַא –

הָאִכָּרִים סוֹחֲבִים דְּוָדִים שֶׁל שַׁמֶּנֶת, וּגְבִינָה מְלֹא-עֲגָלָה.


גִּבְעוֹת אֶבֶן-מִשְׁקָע כְּגַבּוֹת-חֲזִירִים מֵעֵבֶר לַנָּהָר בְּ“תִלֵּי-מוֹעֵצָה” –

וּצְרִיפִים תְּלוּיִים-בְּנִסִּים בְּשִׁפּוּעֵי הַגְּבָעוֹת מֵעֵבֶר מִזֶּה אֵצֶל אוֹמַאהַא.


זֶרֶת-פְּלָדָה מְקַשֶּׁרֶת אֶת שְׁאֵרֵי אַיאוֹבָה וְנֶבְּרַסְקָה

עַל פְּנֵי נְהַר-מִיזוּרִי הַצָּהֹב גְּדָל-הַטְּלָפַיִם.


אוֹמַאהַא הַמְגֻשֶּׁמֶת מַאֲכִילָה צְבָאוֹת,

וְהִיא עַצְמָהּ סוֹעֶדֶת בְּפָנִים מְגֹאָלִים, וּפִיהָ – אָלוֹת.

אוֹמַאהַא עוֹבֶדֶת לְסַפֵּק לָעוֹלָם פַּת-שַׁחֲרִית.


 

לולאות אור    🔗

דרך שסאנדבורג תופס את האור, ואת הצבעים שהם שברי-אור, היא מודרניסטית. הולמת היא את היזרק אור צהוב, דמות-משפך, מעל הערבה מתוך עין אחת אשר לרכבת בטיסתה הלילית; את עיגולי-האור הקולחים ממכוניות, והוחתכם לריבועי-נוגה בחלונות-ראווה שבערים; את בלוקי אור-הזהב – אלו חלונות מקרצפי-שחקים בהידלקם מזוהר טרם-ערב. רגיל סאנדבורג במעוף של משולשי-אור, לולאות-אור, ריקודי-אור סרגרגיים, תישבוצי-אור, אור מתפתל בצמר-עננים, מרצד על-פני גלי-אגם. הצירוף “עשן-ורד-זהב” מבטא את היענות המשורר לשקיעה על-פני עיר בערבה. בתמונת סוף-סתיו, הזהב הערפילי של דימדומי-חמה נדקר על-ידי קריאת-הכסף הדקה של חרגול אחרון ובודד.

כושפת לסאנדבורג הלבנה-של-הערבה, והוא כאשה בשמלת-כסף, אבודה בשטחי הרקיע, כלוליינית בקירקס עטופת שמלת-כסף, רוכבת ענן כמרקדת על סוס לבן, ומופיעה אדומה מעל אדי נהר רחב.

הלבנה הצעירה, כדוגית אינדיאנית מוקפת זר של שועלי-ערפל, שועלי-כסף, מעלה מתהומות זכרונות על האיש האדום אשר חי במקום לפנים – ונעלם.


 

להתנער משיעבודנו    🔗

אברהם לינקולן, הדמות האנושית שהיא מרכזית בפרוזה הפיוטית-מחקרית של סאנדבורג, היא המרחפת גם על-פני שדמות הערבה וכרכיה בשירתו. והוא לוֹוה פסוק מדברי לינקולן לעשותו מענה חוזר בהימנון שלו לכבוד זה חביבו-נערצו. אמר לינקולן:

"…יכולים אנו להצליח רק על-ידי פעולה שיתופית. עיקרי ה’אני מאמין' של העבר השקט אינם מספיקים להווה הסוער. השעה גדוּשה לגוֹבה בקשיים, ועלינו להתרומם עד לשעה. מאחר שהנסיבה שלנו היא חדשה, עלינו לחשוב בדרך חדשה, לפעול בדרך חדשה. עלינו “להתנער משיעבודנו….”

לקט, מוּרם באקראי, משמות שסאנדבורג נותן לאוספי-שירים, פרקים, חלקי-פרקים ושיים בודדים שלו, – אף הוא יש בו כדי ללמד על מהות השירה הסאנדבורגית כולה:

“שירי שיקאגו”; “דלתות בתי-חרושת”; “רוכל-דגים”; “עוברים ושבים”; “ברשימה השחורה”; “ברכת פרידה של בעל-עגלה”; “ניגר” (כושי, בלשון-ההמון); “רכבת-התחתית”; “מוביל-קרח”; “מתחת לשולי מגבעת”; “מתחת ללבנה של- קציר”; “שירים ופיזמונים לליבלוב תפוחי-אדמה”; “שקיעה מבית-מלון באומאהא”; “פורטרט של מכונית”; “מימי-פריירי בלילה”; “עשן ופלדה”; “עכבישי-סיסמאות”; “סינרים של דממה”; “צעצועי-הרוח”; “פרצופי באלוֹנים”; “תפוחוני-בר”; “אנשים אי-שהוא ובכל מקום”; “רוכבי שעת-השחר”; “ילידי-האש – מעונם באש”; “תיבות ותרמילים”; “זימזומי הרמוניקה”; “העם, כן”.

תרגומים מאנגלית: אברהם רגלסון

השמות האנגליים של השירים שתורגמו לעיל:

· I was born on the prairie and the milk of its wheat, the red of its clover, the eyes of its women, gave me a song and a slogan…

prairie mother, I am one of your boys… I speak of new cities and new people… · Omaha

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47914 יצירות מאת 2673 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20499 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!