רקע
זאב ז'בוטינסקי
"ציון־סיים" להצלה עצמית
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: יידיש

נאום באסיפת־עם בווארשה

אמצע מאי 1939


נאום זה, שנישא זמן קצר אחרי פרסום הספר הלבן של מאַקדוֹנאַלד, היה, כפי הנראה, נאומו האחרון של ז’בוטינסקי לפני יהודי פולין. תכליתו המעשית היתה להביא לפניהם את הרעיון בדבר הקמת ה“ציון־סיים”, כלומר הפּאַרלאַמנט של יהודי אירופה המזרחית, שייבּחר בבחירות כלליות וידבּר בשמם אל כל הגורמים הבין־לאומיים.

ז’בוטינסקי משוכנע היה, כי לא תפרוץ מלחמה עולמית; כי פולין, על־ידי התנגדותה המוחלטת לתביעותיו של ה“רייך השלישי”, “נקבה נקב באגרוף הנאַצי”, ועתה יראו הכּל, כי האגרוף אינו אלא כדור נפוּח שתוכו אויר… לעומת זאת בטוח היה, כי יהדות מזרח־אירופה עומדת בפני שוֹאָה איומה, בפני “רעידת־אדמה סוֹציאַלית”, והוא שאף לארגן יהדות זו בארגון דימוקראַטי כולל, כדי שתביע את תביעת היציאה ההמונית לארץ ישראל בצורה המוסמכת ביותר בפני כינוסי המעצמות, העתידים להתכנס בקרוב, על מנת להסדיר את בעיות אירופה ובעיות תבל כולה

בדבּרוֹ בסוף נאומו על מפלגה יהודית המתכחשת לצורך ההגירה, כוונתו ל“בּוּנד”, שזכה לנצחונות מפתיעים בבחירות האחרונות לקהילות ולעיריות בפולין.


אסיפה נכבדה!

היום קשה יותר מתמיד למצוא מלים מתאימות. סבור הייתי כי כל המלים כבר נאמרו. ביחוד קשה, אומר אני, למצוא את המלים המתאימות. במשך השנים הרבות כבר נאמרו כל המלים. הדבר קשה כל־כך, שבדרך הנה יעץ לי אחד מידידי: מוטב שאעלה על הבימה, אגדף כראוי, אפנה עורף ואלך.

אשר לשותפנו הגדול, אולי כבר שותפנו לשעבר, – הריני אורח כאן בפולין, ואולי אי־אפשר לדבּר. עובר עליכם זמן קשה. אינני יכול ואינני רוצה להביע דעה על בעל־ברית. כשמתחיל מאבק בין עם כעמנו ובין עם היודע בעל־פה את כתבי־הקודש, לא בשר־ודם הוא המכריע אלא ריבון־העולמים. ריבון־העולמים גמל להם את מילוי חובתם. בשעת מצוקתם הגדולה ביותר חשה אמריקה לעזרתם. אם יעשו את אשר הם רוצים לעשות עתה, שוב יגמול להם אלהים כגמולם.

אתם יודעים, שאינני נוטה להפריז בערכו של הספר הלבן. אך גם אינני נוטה לזלזל בהצהרת בּאַלפור. הפרק הנמשך זה שנתיים או יותר, הפרק הכתוב בספר הלבן, ישאיר אחריו פצעים עמוקים בלבנו ובנשמתנו. לא ייתכן, שיחלוף ללא תוצאות, שלא יזעזע את היסודות המוסריים של מצבנו. הדבר, שרוצים עכשיו להגשימו, הוא השפלה בשבילנו. אינני יודע, אם אתם חשים בהשפלה זו, אך אני חש בה. רוצים לפרש את הדבר כך, שעכשיו יש להציל את העולם, ולכן צריך לשלם בעבור זה במעוֹת הקטנוֹת של האינטרסים היהודיים.

במהפכה הרוסית נמצא פיקח אחד שאמר: הפּרעוֹת משנות ה־70 וה־80 לא היו נוראות כל־כך, כי בדם היהודי נמשחו גלגלי המהפכה. עתה, כעבור 70 שנה, עם כל הקידמה שהעולם התקדם בזמן הזה, יהיו דמעותינו שוב השמן למשוח בו את גלגלי העולם.

רוצים לנחמנו ולומר לנו, שלא ישאירונו בלי אמצעים. מבלי לשאול את פינו, יושבים עתה אישים חשובים בניוּ־יוֹרק ובוואשינגטוֹן ומעיינים, לאָן יוכלו להוציא את האשפּה. התהא זו גוויאַנה או אַלאַסקה או ארץ אחרת?… לא איכפת. למדנו באוניברסיטאות, נתַנו לעולם את כתבי־הקודש, נתַנו להם את התורה ועזרנום להיות לבני־אדם. דם יצקנו לעורקיהם, את גדולי הפרופיסורים נתַנו להם, אנשי מדע וכשרון, – ועתה…

הספרים הלבנים יישכחו עד מהרה. גם האנגלים עצמם ישכחום מהר. וגם אנו נשכח כי זה דרכו של עולם.

אך עם כל האוֹפּטימיות שלי, שלה אקדיש את המחצית השניה של הרצאתי, צריך אני לומר, יהודים, שהגיעונו זמנים קשים. בלבנו, בתקוותנו נפתח פצע שותת־דם. חוששני, כי אתם כולכם חיים כאן באדישות. במכמני הנשמה משלים אתם את עצמכם, כי בוא תבוא איזו ישועה: יהדות־המערב תושיע או הישוב יושיע. גבירותי ורבותי! אולי יכלו היהודים האנגליים לשנות הרבה במצב, אילו רצו בכך בלב שלם. ויהדות אמריקה היא בודאי כוח. אילו חשו הם בחוסר־התקווה, שאנו חשים בו, הרי היו לכך תוצאות אחרות לגמרי. חוששני איפוא, שלא יעשו מאומה.

והישוב העברי בארץ ישראל הוא היום חזק למדי. הוא יכול להביא את הקרבנות הגדולים ביותר, כדי לשים לאַל את המזימות שתוגשמנה בשבועות הקרובים. הספר הלבן לא מצא אהדה באנגליה ב־90 למאה מחוגי החברה. מסביב לספר הלבן אפשר ליצור שאלה עולמית של המצפון האנגלי, זיעזוע כזה שכל הקבּינטים הממשלתיים וכל המיניסטרים לא יוכלו לעמוד בפני מלחמת־האזרחים אשר תפרוץ בארץ ישראל. תהא נשקפת להם הסכנה, שבתיהם ייחרבו. אבל, צריך אני לומר לכם, ידידי היקרים: הדבר לא יקום ולא יהיה.

אני עצמי אמרתי לפני כמה שנים ברומניה: בטוחני, שאם באמת תהא נשקפת הסכנה, כי לערבים יינתן השלטון על הישובים היהודיים, הרי יצטרכו הערבים לכבוש בתותחים כל בית יהודי לחוד. ואולם, מאז שאמרתי את הדברים הללו, הבן הבינותי, כי רק האוֹפּטימיות שלי הכתּיבה לי את הדברים הללו. מכיר אני רק מיעוט בארץ ישראל הנכוֹן לכך, והוא אולי ינסה לעשות זאת. מיעוט זה נכוֹן לכל דבר. זה אותו מיעוט ששבר את ה“הבלגה”. אך, כלום יצליח לגרוף עמו את הרוב? אכן, זוהי השאלה!

יש להתיחס לענין זה במלוא הרצינות: מה פירוש התנגדות? מה פירוש התנגדות פּאַסיבית? היום מתלחשים בוואַרשה, כי המוסדות הציוניים החליטו לא לשלם מסים בארץ ישראל. מה יצא מזה? תבוא המשטרה ותקח את הרכוש. ויש שיטת אחרת: כאשר תבוא המשטרה “להוציא לפועל”, לא יניחו ל“מוציאים לפועל” להכנס, יהדפו אותם. אז מתעוררת אצל הממשלה השאלה: כלום ממשלה אני, אם לאו? ובמקרה כזה יודעים אתם, מהו הדבר שייעשה תחת לחץ המופתי… מלחמת־אזרחים, מרידה היא אפשרית, – אבל מה יהיה אז על הישוב? כלום מוכנה הארץ להקריב את בתיה, את עריה? הנה אנגליה הכריזה, שבמקרה של תוקפּנוּת תפרוץ מלחמה, ואין הממשלה מתעניינת אם מחציתה של לונדון תיחרב.

שלשת רבעי הישוב חונכו לעיניכם ובהסכמתכם במעין מקסם היפּנוֹטי, כי אין חשיבות למאבק המדיני, כי ארץ נכבשת על־ידי בניית בתים, וכי התשובה הקולעת ביותר למה שמתרחש בעולם היא – ליצור עוד נקודת־ישוב – – והמופתי נהנה… בהתחלה היו הערבים מהססים, אם למכור קרקעות ליהודים; אבל נמצא מי שהסביר להם, כי מותר להם לקחת כסף מן היהודים. היהודים יבנו, ואחר־כך נבוא אנו, הערבים, ובין כך נקח מהם הכל. עשרים שנים רצופות החדירו ללבות הנוער היהודי: אל תשימו לב לדיבורים על מרידה יהודית. צריך לבנות בתים, רק בתים. ידידי, וכי סבורים אתם, שחינוך כזה אינו ולא כלום? בלי הרף הולמים אל תוך המוחות, שאסור להאמין אלא בדברים שאפשר לצלמם. ואולם, ה“עמק” איננו רק יסוד לקרנות היהודיות; הוא גם בסיס לתקווה אחרת לגמרי. יש חשיבות לבתים, אבל לא בזה מתבטאת מלחמת־השחרור של עם, ויום יבוא, כשיעלו על נס שבעים ושנים דברים היקרים פי־כמה מבתים. וגם יימצאו אנשים שיסכּנו את בתי־החרושת, את הבתים, את הדברים הניתנים לצילום, הנחשבים היום לקודש־קדשים.

הרי ארץ ישראל קיימת היום רק בשביל שכבת נבחרים. יהודים היושבים באירופה המזרחית הם “אבק”. הרי ארץ ישראל ניתנה רק לנבחרים, והנבחרים הם הצעירים שצבעם אָדוֹם.

מה, בעצם רוצה המופתי? – אומרים באזני הנוער הזה. – הוא שונא, כמובן, את היהודים; הוא רוצה, כמובן, לצרף את ארץ ישראל אל שאר מדינות ערב, ואז יטרפו את היהודים. רוצים אתם לבנות בתים, – אומר המופתי, – בבקשה, בּנוּ, הביאו הון, על מנת שתשׂגשׂג הארץ ותשמין מרוב עושר. בבקשה… אבל, בעולים שלכם אינני רוצה. כלומר, המופתי אינו מתנגד לישוב; הוא מתנגד לכם, לאלה הרוצים עכשיו להכנס לארץ ישראל. ואם תפרוץ מרידה בארץ ישראל, הרי רק בגללכם תפרוץ, בגלל יהודי הגולה. את הישוב יפייסו. בעתונות הערבית, ביחוד במצרים, כבר כתבו: למה רבים אתם עם המופתי, הרי לכם, ליהודי הישוב, אין הוא מתנגד כלל, רק באותו “אבק” מפולין אין הוא רוצה. ועליכם אמרו בקונגרס הציוני בציריך: “זהו אבק כלכלי ורוחני”…

ועתה יהיה לנו המבחן הראשון. הצגתי שאלה לאדונים אוֹפּטימיים מסויימים, בשעה שדיברו על עוז־רוחו של הנוער השמאלי:

– מה יעשה הנוער השמאלי, אם יבוא עלינו אסון שכזה? יש בארץ ששה עד שבעת אלפים “גפירים”. אני, אגב, ראיתי זאת תמיד כמשגה גדול, שצעירים עבריים היו לגפירים, כלומר שלקחו יהודים והכניסו אותם למשמעת בלתי־סימפּאַתית. אך הדבר היה לעובדה, ובידים יהודיות מצוי מספר מסויים של “כּלים”, שאפשר להשתמש בהם. המופתי יציג קודם־כל את הדרישה, שיטלו מן הגפירים את ה“כלים”. ואזי, שואל אני, – התתנו את ה“כלים”? אם תמסרו אותם, הרי פירוש הדבר פירוק־הנשק מטור־החלוץ הראשון; אך אם לא תמסרו את ה“כלים”, הרי מוכנים אתם להקריב את הדברים, שבהם הושקעו כספים כה מרובים וזיעה רבה כל־כך.

התהיה אפשרות לגרוף את הישוב ולכוף אותו להתנגדות – דבר זה תלוי בכם, בגולה; אם החשמל מכאן יצית את האש שם. שלחנו לשם את בנינו בתורת חיל־חלוץ. חלוץ איננו חי למען עצמו אלא למען אלה שיבואו אחריו. אם ספינה נטרפה בלב ים, וכמה מן הנוסעים הצליחו לזחול אל החוף, הרי תפקידם איננו לפנות עורף לאלה שנשארו במים, אלא להיפך – לפנות אל המים ולמשוך, למשוך ולמשוֹת. לשם כך שלחו לשם את החלוץ! (תשואות רמות באולם כולו).

ועתה השיבו בעצמכם את התשובה: – כלום זהו הלך־הרוחות, שיצרוהו במשך עשרים שנה בקרב הנוער, באותו נוער שאיננו זכאי לשאת את התואר “חלוץ”? עתה, כשבאה עלינו צרה כזאת, כשהמדובר לא בגירושם מן הארץ, אלא בכניסתכם־אתם, שואלים אנחנו: התעשו מרידה? התסכּנו את חייכם, את רכושכם, את “הבנין הקדוש”? השיבו בעצמכם את התשובה, ואזי תבינו את המרירות שבדברי, כשאני מעיף עין על עשרים שנות התעמולה הרקובה, שהטיפה לא לגבורה, לא לדם, לא להקרבה, רק לכסף, לכסף… הציונות נהפכה לגבּאי זקן הזוחל אנה ואנה עם הקופה ביד ואוסף כספים. זה נהפך לחזון הציונות. כמה פעמים הזהרתיכם: אל תרעילו את נשמותינו, אל תסגדו לדברים הניתנים לצילום. עם הספר אנחנו. הדבר המוחשי, שאפשר למששו בידים, אינו חשוב בעינינו כמו הרעיון. אך רבבות פעמים חזרו הם על אותו דבר והוסיפו ללכת באותה דרך. להיאנק בכלא עכו זו חרפּה, – רק עושר, רק כרמים, רק בתים, – כך אמרו להם.

ועתה עוד מלה אחת, שגם אותה שמעתם מפי מאות פעמים. אל־נא נהיה אימפּרסיוֹניסטים. אימפּרסיוֹניסט הוא אדם המסיק מסקנות מידיעות מזג־האויר של השבוע האחרון. כשמשתוללת סערה גדולה בעולם, והבריות אנוסים להרהר על עצם קיומם, מרפּים הם מדברים קטנים יותר, ולכן מורגשת היום ירידה מסויימת בשער האנטישמיות. אך אין לחשוב, שהאקלים נשתנה. כך סבור רק האימפּרסיוֹניסט. אבל צריך אני להזהירך, ר' יהודי: אל תסתכל לא במדחום ולא בבּאַרוֹמטר. יש לך כאן ענין באקלים מסויים; האקלים חזק, והוא ינצח. הסופה תחלוף, וכעבור יומיים שלשה יהיה הכל כשהיה. ישובו למקומם אותם הגורמים ויסתערו במלוא חמתם עליהם, יהודים.

עתה, כמובן, מתרוצצות כמה ועדות המבקשות תחליף לארץ ישראל – בשביל ה“אבק”. דין־וחשבון אחד של ועדה כזאת כבר פורסם. בגוויאַנה הבריטית נתגלה איזה מקום, שאיש לא ראה אותו קודם לכן. צריך רק לבחור אלפיים או שלשת אלפים אנשים צעירים וחסונים וליישבם שם, כדי שנווכח, כיצד יעלה הדבר, ומלבד זאת יש להשקיע כשלשה מיליונים דולאַר. אכן, זה דבר די־טוב, אבל הוא ניתן במנות הוֹמיאוֹפּאַתיות. אילו נשרט אצלי עוֹר־האצבע, הייתי שם את הדבר הזה כאספלנית. עוד קרוא נקרא דינים־וחשבונות דומים לזה, וכאשר נצרף את כולם יחד, נראה סיפרה אסטרוֹנוֹמית של כסף וסיפרה מיקרוֹסקוֹפּית של אנשים. אפילו כל נוצרי מבין כעת, כי ביצירת מיעוט באיזה מקום אין פותרים את שאלת־היהודים. יש ליצור מדינת־יהודים. זאת צריכה להיות כברת־ארץ שיש לה שלש תכונות: א) עליה להיות ארץ טובה, היפה להתישבותם של אנשים לבנים, ב) עליה להיות ארץ ריקה, ג) המדינה המחזיקה בה צריכה להסכים למסור אותה. אבל שני התנאים הראשונים סותרים זה את זה. אם זו ארץ המתאימה לישוב לבן, הרי בודאי איננה ריקה. ארץ ממין זה, שמבקשים עתה, איננה בנמצא, לא בהגיון ולא על המפה. כל מה שמדברים מסביב לזה אינו אלא פטפוט, ובלונדון יוסיפו לפטפט, כי במאמצים כספיים עצומים (שלונדון לא תשתתף בהם, אלא רק אתם, יהודי מרכז־מזרח־אירופה) אפשר למצוא תחליף לארץ ישראל.

מי יעיז לומר, כי ניתוחי זה איננו נכון? מי יאמר, כי המציאות היא אחרת? יש אנשים, אולי גם באולם זה, החולמים על אפשרות אחרת, על מהפכה סוֹציאַלית. אל תהיו עוורים. מה פּוֹפּוּלאַרית היתה מוֹסקבה לפני עשר שנים! ועכשיו מדיניותה נפלה. זכרו־נא את התקוות, שהכל תלו בהקמת “החזית העממית”. אבל הבורגנות הראַדיקאַלית בעצמה, אחרי שנתיים של מגע עם אנשי השמאל, התמרדה וניתקה את עצמה מהם. ההיסטוריה מבקשת דרך מעל לכל ההפיכות הסוֹציאַליות. הבורגנות הישנה יוצרת בעצמה אמצעים לשפר את מצבו של האביון. עדיין יכול העולם לחיות, והוא ילך וישתפר, ילך ויתחזק. והיחידים הקבורים באדמה – היודעים אתם, מי הם?…

אך לא זאת, ידידי, הוא הדבר הגרוע ביותר. אפילו יאוש, אפילו התיאשות חזקה ולוהטת – גם זאת היא תגובה. גרוע ממנה הוא הדבר שאני רואה אצל המוני היהודים באירופה המזרחית: שויון־נפש, פאַטאַליזם, כניעה לגורל. שם, על שפת הים הבּאַלטי, עצרתי ברחוב אדם, שהיה שבע־רצון. שאלתיו, מה הוא חושב על עתיד בנו. והוא השיב: ויזה. עוד לפני שנה היה אולי משיב: סרטיפיקאַט. היום – ויזה. אפילו הסוֹציאַליסטים אינם מאמינים כיום, כי במהרה בימינו תבוא הגאולה, כפי שהם מצייריים אותה לעצמם. היו שהאמינו, כי תפרוץ מלחמה, – אך עתה מתברר, כי מלחמה אירופית גדולה לא תהיה. אסור שנשלה את עצמנו.

וכאן צריך אני לומר מתוך בושה, כי הבריות מתנהגים כעת כאילו כבר נגזר דינם. לא ראיתי כזאת לא בהיסטוריה, ואף ברוֹמאַנים לא קראתי על כניעה כזאת לגורל. משל למה הדבר דומה? כאילו הושיבו את האנשים בעגלה, שנים־עשר מיליון אנשים משכילים ומנוסים הושיבו בתוך עגלה, ואת העגלה דחפו אל עברי פי תהום. כיצד מתנהגים אנשים אלה? אחד בוכה, אחד מעשן סיגריה, אחדים קוראים עתונים, אחד שׁר, – ולשוא תחפשו איש אחד שיקום, יטול את המושכות לידיו ויעביר את העגלה משם והלאה. זהו הלך־הרוחות. כאילו בא איזה אויב גדול והרדים את מוחותיהם בכלוֹרוֹפוֹרם.

בא אני עכשיו אליכם לערוך נסיון. את הנסיון האחרון. קורא אני אליכם: שימו קץ למצב זה! נסו לעצור את העגלה, נסו לקפוץ מתוכה, נסו לשים איזה מכשול בדרכה, אל תלכו ככבשים אל הזאב. כשהזאב טורף כבשה אחת, ואחרי־כן שתים, הרי אוחז הפחד את האחרות, הן רועדות ורוצות לברוח. ואילו כאן – בית־עלמין גדול.

אם תהיה לספינה היהודית תכנית מדוייקת לדרך הפלגתה, לא יצטרכו האנשים העומדים ליד ההגה להפריז בגודל הסכנות הנשקפות לנו בעתיד. המזימה שנרקמה נגדנו איננה פעולה קלת־ביצוע, והיריב, מחבּרו של הספר הלבן, ייתקל בשעת הגשמתו בקשיים גדולים. זהו הספר הלבן מס' 1001. תולדות 1000 הספרים הלבנים שקדמו לו הוכיחו לנו, כי הכל כבר היה והכל כבר שמעו אזנינו. כל ספר לבן הביע רק את הלך־רוחו של קבּינט מסויים ואולי רק של מיניסטר מסויים. אך הספר הזה הוא פי־רבבה גרוע מקודמיו, כי אצל הערבים הוא פותח פתח לשאיפות ולחלומות כאלה, שאחר־כך יקשה עלינו להתגבר עליהם. אבל בסופו של דבר אין זה אלא גליון נייר, הנבדל מקודמיו בזה, שאותו אוהבים בציבור עוד פחות מהם. ואולם גם בגללו לא יפּילו הבלתי־מרוצים את הממשלה, ואפילו מיניסטר לא יפטרו בגלל היהודים, כי הזמן הזה רציני הוא יותר מדי. הם יתנו לספר הלבן לעבור, אם־כי מתוך אי־רצון רב ומתוך ידיעה ברורה, שכאן נעשה עוול, שלא צריך היה להעשות. קראנו בעתונים, כי הממשלה מקווה להעביר את הספר הלבן בפּאַרלאַמנט ללא כל קשיים. אינני מאמין בזה. בטוחני, שהדבר יזעזע את ההרמוֹניה באנגליה, וגם ועדת־המאַנדאַטים מן־הסתם לא תאמר פה אחד “אוֹל־רייט”.

יחלוף זמן־מה וגליון הנייר יקפח אחוז מסויים [מתקפּו]. אז תפּתחנה אפשרויות חדשות להמשכת המאבק, ביחוד שאין לשכוח, כי עכשיו נתון העולם בסכנה, ואנגליה מבקשת שותפים ובעלי־ברית. אנגליה מוותרת איפוא על העניין היהודי ה“פעוט”. אם תפרוץ מלחמה, הרי ממילא ישתנה הכל. אך מכיון שמלחמה לא תהיה, הרי ייווצרו שוב תנאים חדשים. בעוד חדשיים־שלשה תהיה סכנת המלחמה קטנה בהרבה מהיום, ואז לא יהיה צורך בבעלי־ברית. אבל הפרק האחרון ביחסינו עם השותף האנגלי זיעזע את מצבנו, בלא קשר אל מה שכתוב בספר הלבן. כעת ייעשו מעשים לחזק את אויבנו בארץ ישראל. אבל גם בכוחותיו שלו אל־נא תפריזו! במשך הזמן תפּרץ פירצה בקיר שלפנינו, ודרכה יוכלו להתפרץ אלה, שיש להם תכנית, שיש להם אנשים ליד ההגה, שיוכלו לעמוד במבחן. הסתכלו־נא בבּאַרוֹמטר, אמרתי לכם. היום מזג־האויר מתוּן קצת יותר, אך בעוד יומיים עלולה להתחולל סופה חדשה, שעליה לא נוכל להתגבר, וסופה זו תכוף את כל האומות להתרכּז בבעיה כיצד לשנות את המצב העולמי. גם אם לא תפרוץ מלחמה, אין פירוש הדבר, שהמצב הקיים יוכל להתמיד. הולך ומבשיל רעיונו של רוזבלט, שיש לחדש את פני העולם באמצעי שלום. גם בלי מלחמה ייכּנס העולם לתקופה של בדק־בית. את תבל כולה יאחזו חבלי־לידה. את פני אפריקה יחדשו, ומי יודע מה עוד. יהיה קונגרס, אולי תוולדנה תכניות חדשות, ותפקידנו הוא לעמוד על המשמר, כדי שלא ישכחונו. נושבת רוח רצויה. ואם אתה שכחת, הרי האחרים בודאי ישכחוך. צריך לבוא לחץ מצדנו, ביחוד על אלה הרוצים להפּטר מחלק מסויים של היהדות. צריך להזכיר להם את הסיסמה: “זאַ נאַשוֹן אי וואַשוֹן ספראַבֶן”1. זוהי דרך אחת. אך יש גם דרך אחרת. פלֶבֶה אמר פעם: שליש מן היהודים ישתמדו, השליש השני יהגרו, והשליש השלישי ימותו. אם באמת יהיה כך, הרי זו גזירה מן השמים, ולא אתערב בה. אבל כך לא יהיה. הכוחות המנהלים את העולם יוליכו אל פתרון אחר. כשהמושכות נתונות בידי העגלון, יש עדיין תקווה; אין תקווה, כשהמושכות נקרעו.

בפני שלשה תפקידים עומדים אנו עכשיו. האחד הוא התנגדות, השני – תכנית, והשלישי שמו ליכוד הכוחות, יצירה אומה.

לשאלת ההתנגדות: מסופקני מאד, אם רוּבּוֹ של הישוב יעשה זאת, אך לך אסור לשכוח את הדבר. להסתלק ללא התנגדות פירוש הדבר – למסור את הכל. כאשר מתפרסם חוק גרוע, והעם מציית לו באמונה, הרי עצם הצייתנות הזאת מוסיפה לחוק כוח־משנה. שתיקת הציבור היא אישורו של המעשה, שהציבור חייב למחות נגדו. כל יום, כל שבוע אחרי פרסום החוק צריך להביא עמו דוגמאות מוחשיות, כי מצפון העם לא השלים עמו. אזי כל יום פורץ בחוק פּירצה חדשה. וכך נוצרת לעיני העולם מחאה עצומה, שהכל אנוסים להבינה. זוהי משמעוּתה של עליה ב' – עליה חפשית. כל נסיון לעליה חפשית, בין שהוא מצליח ובין שאינו מצליח, הוא מחאה נגד העקרון של “סטוֹפּ אימיגריישן”. במידה שהעליה החפשית תלך ותגבּר, במידה שילכו ויגברו האמצעים שנוקטים נגדה, כן יגדל ויעצם לעיני תבל ולעיני לונדון הרושם של העוול שנעשה לעם ישראל. ידידי, יכול אדם להבין עוול, לדעת עליו ולא לחוש אותו. עשרים פעם תעברו ליד מקום, שבו, כפי שידוע לכם, מכּה אב רע־לב את ילדו, אך רק אז תחושו את העוול, כשתשמעו במו אזניכם את צעקות הילד. סוף סוף יצטרך העוול להדריך את מנוחתו של שותפנו, ואולי יהא זה גם אמצעי פוליטי, ואולי גם אמצעי לגרוֹף עמנו את אלה העומדים היום מנגד.

מכל הנסיונות, שנתנסיתי בהם בזמן האחרון, היה זה המר ביותר: הפליגה ספינה עם אנשים, שעליה מדבּרים עתה בלי הרף ומזכירים אותה בעתונות הפולנית; שליש של קהילה הפליג באותה ספינה. באֵילו תנאים יצאה הספינה – זאת שאלה אחרת. עובדה היא, שערב פסח, אחרי נדודים רבים, הגיעה הספינה לנמל חיפה. 50.000 יהודים יושבים באותה עיר יפה, והם ראו את הספינה. האנשים על הסיפּוּן ראו את הר הכרמל, הביטו על העיר, והיה חג הפסח, חג הגאולה – והספינה נשלחה חזרה. היכן הייתם, 50.000 יהודי חיפה? כיצד הרשיתם שישלחום חזרה?!

אבל עוד לא אבדה תקוותי. אם הפעם לא הצליחו להתפרץ, אולי יצליחו בפעם הבאה. (תשואות סוערות).

כשאתם שומעים על עליה ב', זיכרו־נא תמיד את חשיבותה הפוליטית הרבּה לגבי היחסים במרכז־מזרח־אירופה. וביחוד זיכרו את הערך הפוליטי העצום שבצורה זו של מאבק יהודי. יש המטפּסים על ההר מוֹן־בּלאַן, אך כלום אפשר להשוות את הספּוֹרט הזה אל הספּוֹרט הלאומי שלך? וכאשר אתה פורץ את כל המכשולים, כלום רק שיא הוא זה? הו, לא! זהו צעד קדימה של האומה כולה.

וצורה שניה של התנגדות:

יודעים אתם, שיש קבוצות אנשים בארץ, אלפים אחדים, האחראים לשבירתה של ה“הבלגה”, של אותה “הבלגה”, שבה מילא היהודי תפקיד של עכבר והערבי היה הבעל בעיר. היהודים היו עוסקים רק בהדלקת נרות להזכרת נשמות.

כיום אין מתווכחים עוד על נושא זה. כשה“ארגון” הצעיר עולה, עולה גם תקוותכם, וכשהוא נופל, נופלים גם אתם. מכל צורות המחאה זוהי החזקה ביותר, כי גם אצל מתנגדינו מנקרת במצפון השאלה, אם הדרך שהלכו בה עד הנה היתה הדרך הנכונה, אם נכון היה ליצור בתים הניתנים לצילום. יכולים אתם לעזור להם; סייעו להם והביאום אל אותו היום, כשכל הנוער העברי ייגרף על־ידם. אל תשכחו, שיש לנו בארץ ישראל נוער המונה 60.000 איש; עיזרו להם בכל האמצעים, ואני פונה אל הנוער הזה: היודעים אתם, מי אתם? אתם אנשי־הרזרבה של ה“ארגון”!

הצו השני הוא: שתהיה תכנית. מתהלכים בין היהודים ספקנים ושואלים: לשם מה נחוצה לך תכנית, שהרי בין כה הכל הפקר? אך כלום יודע אתה, שיבוא יום ותתחרט מרה על שאין לך תכנית? אם העולם ישכחך, בשעה שהוא ייבּנה, מחדש, הרי אָבוֹד אָבדת. הרומאים העתיקים היו מספרים, כי המזל דומה לאשה העוברת בריצה ושערותיה הארוכות יורדות על כתפיה. אם עברה האשה על פניך, ולא נאחזת בשערותיה – אבוּד הענין. הרגע המתאים חלף, ולרגע זה צריך הייתי להיכּוֹן מראש…

תכנית העשור, שעליה כבר דיברתי פעם, איננה הולמת עוד את תוֹר הטַיִיס. התכנית של ימינו צריכה להכיל תשובה על הבעיות העיקריות של קיומנו. התכנית יֶשנה. כבר דיברתי עליה. היא איננה שלי בלבד. אם נקח את 72 החכמים מכל קצווי תבל ונושיבם בחדר אחד וניתן להם חומר על מצב היהודים, הרי יביאו לכם את הדבר, שלו אני מטיף היום.

ראשית: צבא עברי. כי מתעוררת השאלה: מי יחזיק בשבילנו בארץ ישראל עד אשר נגיע אל התכנית? כיצד נעשה את הצעד הראשון, להעביר לשם יהודים, כדי שבבת־אחת ייהפך הרוב למיעוט, וכל השאלה תמצא את פתרונה. זוהי תכניתו הישנה של מאַכּס נוֹרדאַוּ, שעוררה פעם צחוק. זקן זה הבין לפני עשרים שנה, מהו הדבר שהעולם כולו יזדקק לו.

מה יהיה, אם אנגליה תאמר, שהיא חלשה ועצבנית מדי משתוכל להגשים את הדבר אשר הטילה על עצמה, ו־72 החכמים לא ימצאו תשובה ידידותית יותר מזו: אם הטלתי על עצמי דבר, על מנת להגשימו, ועתה עייפתי, הרי צריך אני לפנות אל זולתי, כדי שיחד נטכּס עצה כיצד לבצע את הדבר עד תומו. תקופה עד להקמת הממשלה העברית – קוֹנדוֹמיניוּם, שבו ישתתף השותף הראשון, וגם האחרים, שיש להם אינטרסים בהגירה יהודית. ובכן, תחילה הלגיון העברי, אחרי־כן הקוֹנדוֹמיניוּם. בעזרת תכנית אפשר להגיע לאיזה מקום. ללא תכנית אפשר לחיות רק כפי שסיפרתי לכם. אבל את התכנית צריך מישהו לייצג, צריך מישהו להגשים. וכאן מגיעים אנו אל ההכרח ליצור את העם היהודי.

אשליה, שלצערי היא דבר בלתי־אפשרי, ואילו היה אפשרי, הרי גם־כן אין לו שייכות לבעייתנו, – זוהי שאלת התמזגותן של שתי ההסתדרויות הציוניות. (תשואות). מצדד אני עם אלה המוחאים כף באותו מובן, שאני סבור באופן אוֹבּייקטיבי, כי בעם בריא צריכה בשעה כזאת להווצר אפשרות מעין זו. יכולני להבטיחכם, שלמרות רגשותי שלי, חברי ואני עשינו הכל, כדי לבדוק אפשרות זו. כשנכשלה ההחלטה בדבר חלוקת ארץ ישראל, ובעם ישראל נוצר הלך־רוח: ומה יהיה מעתה והלאה?, אזי פנו חברי ואני אל ההסתדרות הציונית לשם התיעצות משותפת ולשם יצירת “ועד להצלת הציבור”. פנייתנו נשארה ללא תוצאות.

כשבחודש יאַנוּאַר שוב באו אותם הנציגים היהודיים, כדי לשבת ליד שולחן עגול עם הערבים, נתעוררה המחשבה אצל יהודים רבים: “אם הולכים לשבת ליד שולחן עגול עם ערבים, מדוע לא ישבו גם עם יהודים?” (תשואות). אז בא יהודי גדול ובידו שליחות להציע התיעצות. את תשובתנו יכולתם לקרוא ב“מאָמענט”.

אפשר, באמת הגיע הזמן, שהשנה יתכנסו שני הקונגרסים הציוניים יחדיו, שיהיה קונגרס ציוני מאוחד, אשר ייבּחר בזכות־בחירה כזאת, שבה יוכל להשתתף, אפילו האביון שבאביונים (תשואות רמות). מבעד לתשואות שומע אני, בכל־זאת, את הצעקה “בּוּז”. האיש הצועק “בוז” איננו סתם גס־רוח; הוא מביע הלך־רוחות עמוק מאד, כי גם מהתערבותו של אותו יהודי גדול לא יצא מאומה.

ההתנגדות באה מן הצד ההוא. אין זו התנגדות אישית. לא. כאן חילוקי־דעות עמוקים יותר. תמיד אמרתי לכם, כי יש שתי תפיסות של ציוֹן: אחת – בשביל ה“מבחר”, והאחת – בשביל ה“אבק”. אני אומר, כי בראשית ברא – – את ה“אבק”, ואזי נאלצים הם לפנות עורף להצעתי, כי ציונותם היא הציונות הקטנה, ובעיניהם אנחנו לא־כלום. ואילו בעינינו ההמונים הגדולים והרחבים הם הכּל. ההסתדרות הציונית הישנה מנהלת עתה מדיניות, שבה נודעת לעתיד־הציונות חשיבות שניה־במעלה. כשלונה של מגבית ל“קרן הקיימת” תפגע בהם יותר מן הספר הלבן. חינוך של עשרים שנה החדיר ללבם את האמונה, כי העיקר הוא דוקא זה. בשאלה זו נוגע אני, בעצם, רק מתוך סנטימנטים ישנים. כי שום חשיבות אין לה עוד. לכל הענין אין עוד כל משקל. שהרי לא מדובר עוד בציונות. אילו דוּבּר עדיין בציונות, היינו אבודים. כלום ארץ־ישראל צורך־המונים היא לנו, או לא? לעולם הבין־לאומי אין עוד פנאי לעסוק במפלגות, אלא רק בצרכי־המונים. אסור לכם להתייצב בפני העולם בשם הסתדרות אחת או שתים, אלא רק בשם עם ישראל כולו. אם זה צורך־המונים, כמעט בּיוֹלוֹגי, הרי נוכל להשיג דבר־מה. אם יש לנו שאיפה, שמאחוריה עומד כל יהודי בינוני – טוב ויפה. אבל אם זה רק עניינם של כמה מנהיגים ציוניים, החושבים רק על אוסף־כספים, – הרי אין על מה לדבּר.

רואה אני כאן, כי בוואַרשה התחולל שינוי גדול. בפולין מנצחת מפלגה, שאין לה שאיפות־יציאה, אלא היא אומרת, כי כאן במקום הם ישיגו הכל, כי כאן יחולו שינויים סוֹציאַליים גדולים. ועתה שואל אני את אנשי הזרם הזה: אם אשאיר אותך בחדר, ולפניך שני כפתורים, ומשאירים אותך לבדך; אם תלחץ על כפתור אחד, תיעלם ארץ ישראל כליל, ואם תלחץ על הכפתור האחר – תשגשג ארץ ישראל ותעלה מעלה־מעלה. הגידו־נא: אל איזה כפתור תלחצו?!…

מצד אחר, אל־נא תשכחו את המציאות. וזו משמעוּתה של המציאות: אחי הוא אחי, אבל יש הבדל רב בדבר, אם הוא חש בשיניו או אני בשיני. כשהוא חש בשיניו, הריני מרחם עליו, ואעשה הכל למענו. אתן לו כסף, אבהיל את הרופא. אבל, כשאני סובל מן הכאב, הרי זוהי הצרה האמיתית. אל־נא תטילו על שכם אחיכם את המעמסה, שאינה הולמת את רגשותיו. אל־נא תטילו מעמסה גדולה מדי על יהדות־המערב, כי היא אינה חשה בכאב. שהרי יש הבדל, אם אדם יושב בבית, שכּבר אחזו בו להבות, או אם יושב הוא במקום, שממנו אפשר רק להשקיף על הבית העולה באֵש. “לא על־ידי מלאך, לא על־ידי שרף, לא על־ידי שליח”…

אתם בעצמכם חייבים לעשות; לא באמצעות פרקליטים, המדבּרים בשם זולתם. אתה בעצמך חייב לזכור, כי “אם אין אני לי, מי לי?” טלו, למשל, את הקונגרסים הציוניים, ומיד תיווכחו, כי שלשת רבעי משתתפיהם אינם יושבים עוד בבּית העולה בלהבות. בציריך, לפני שנתיים, קם ה“דבּר” ואמר מלה, שאינני יכול לשכחה, כי אולי רק שליש יוכלו להציל, והשאר הם אבק, אבק, – ואיש לא קם ממקומו ולא צעק: “אוי לך, שאיש כזה [הוא] מנהיגך!”… (סערה באולם; קריאות “בוז”).

העניין השלישי, גבירותי ורבותי, הוא יצירת פּאַרלאַמנט של יהודי אירופה המזרחית, אשר ייבּחר בבחירות כלליות. ושוב, אל־נא תלכו אחרי אותם הציניקנים, והאמינו רק בבחירות. ושוב, אל־נא תקראו את ידיעות מזג־האויר מן השנה הקודמת; כשהאגרוף הקמוץ שוב לא יהיה מה שהיה בעבר, תקים האנושות לעצמה נציגויות נבחרות. במשך אלפי שנים הגיעו הבריות לכלל מסקנה, שההמון לבדו אינו מסוגל להקים לעצמו נציגים. אבל אצלנו מוכרח להיווצר ביטוי לרצון היהודי, שינבע ממך וממנו. אל תשימו לב לדבר, שהיום נמאס על כולם כל מה שקרוי בשם דימוֹקראַטיה. היכּוֹנוּ לקראת אותו הרגע, כאשר הדימוֹקראַטיה הגדולה תחולל שינוי בכל הכיוון של ימינו.

עוד לפני חדשיים שררה בעולם הדעה, כי יש אגרוף גדול אחד שיכול להחריב את הכּל – וּבּאַסטאַ. והנה קמה ארץ אחת, ולאו דוקא הגדולה שבארצות, ארץ אחת, שדבר זה יירשם בודאי לשבחה ולתהילתה על־גבי לוחות ההיסטוריה, ואמרה: “ואנו לחום נלחום”. ועל־ידי מלה זו היא סוף סוף נקבה נקב באותו אגרוף. ואז נוכח העולם, כי האגרוף לא היה מלא כוח, אלא מלא אויר!…

הרוצים אתם לזכּוֹת לפרשת־דרכים גם בתולדות ישראל? הרוצים אתם לעשות זאת באותה דרך יחידה ששמה: “אם אין אני לי, מי לי?”…

ועתה, לפני שניפּרד, הרשו־נא לי לומר לכם מלה על אדם אחד ואולי גם על עניין מוסרי אחד. אדם בגילי ואחרי נסיונות כה מרובים חייב להביט סביבו, ואז הוא רואה, כי נסיון־החיים איננו משתנה. תמיד הייתי בא ואומר מלה, ותמיד הייתי נתקל בהתנגדות. ותמיד היה אחר־כך בא הרגע, כשאותם המתנגדים היו מודים: “בעצם, היה שוב הצדק עמו”.

ואחר־כך בא שוב אותו אדם ובפיו אזהרות, ושוב חוזרת ונשנית אותה התופעה. אילו הייתי פושט־רגל מוסרי, הייתי מבין את הדבר… חייב הייתי חובה קדושה להכּנע ולומר: “רואה אני שטעיתי, שעיוור הייתי…”

אך מה יעשה אדם, עֶבד, העובד דוקא באמונה (תשואות). שיתקו! אינני זקוק לתשואות. לא בתשואות מדובּר עתה! המדובּר בעניינים הרבה יותר חשובים. מדבּר אני אל האדישים, אל כל אלה, שעוד כדאי לדבּר אליהם, אל ישרי־הלב, החושבים עדיין: הגידו, אדרבה, הגידו – מה יעשה אותו אדם? עוּצוּ עצה, מה יעשה? הזהר הזהרתיכם בעניין השעטנז, בעניין החינוך, בעניין בניית הבתים, ההבלגה… בקול רם קראתי אליכם על פירושו האמיתי של “בית לאומי”, על מדינה, על רוב, ובכל השנים רדף אותי כקללה אותו זמזום משׂפתי־יהודים: “הצדק היה עמו”. הוא, האדם, היה תמיד עבד לעם ישראל, לא היו לו חיים אחרים; הוא ביקש את האמת והוֹרה את דרך־האמת. ועם ישראל מוסיף ללכת בדרכיו הישנות – ופושט את הרגל.

עתה בא אני אליכם ואומר:

– הם כולם פשטו את הרגל. עתה תנו לי את האשראי.


  1. פולנית::למען עניננו וענינכם". – (המתרגם).  ↩

המלצות קוראים
תגיות