רקע
זאב ז'בוטינסקי
החקירה
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
שפת מקור: אנגלית

(העדות בפני הועדה המלכותית 1937)


היושב-ראש: אדוני, יתן אל לבו, כי נקודות רבות שהביא לפנינו היו לא בלתי-ידועות לנו, אם-כי יתכן שאדוני ביטא אותן בצורה נמרצת ביותר. לפיכך, ברצוני לשאול אותו רק שאלה אחת או שתים. שאלתי הראשונה היא זו: אדוני, ואלה שאדוני מייצגם, הרביזיוניסטים, וכן האנשים שאוכל, אולי, לכנותם ציונים אדוקים, דעותיכם מסכימות בנקודות רבות מאד, הלא-כן?

ז. ז'.: עליהם להחליט על כך.

היושב-ראש: השאלה שרציתי לשאלו היא זו. אדוני נקט עד כדי כך בעמדת-שופט, שכמעט חושש אני להציג את השאלה לפניו. רציתי לשאול, מה עיקרו של הקו המדיני המבדיל בינו לבין מה שאוכל לכנות ציונים אדוקים?

ז. ז'.: יעשה-נא עמדי חסד אישי וירשה לי לדלג על שאלה זו. כי הדבר עשוי להביאני למתיחת ביקורת על גוף יהודי אחר, ודוקא מכך רוצה אני להמנע. תחת זאת ירשני-נא לומר, מהו ההבדל העיקרי בינינו לביניהם. כיום ההבדל העיקרי הוא בזה, שאנו תובעים כי הנציגות היהודית בסוכנות היהודית תתבסס על העקרון של זכות-בחירה כללית, ואילו ההסתדרות הציונית מבססת את הנציגות על תשלום מסויים, הקרוי “שקל”, על זכות-בחירה הנקנית בכסף.

היושב-ראש: מסכים אני, אבל זוהי רק שאלת מנגנון.

ז. ז'.: אם רצונו בכך.

היושב-ראש: אין בדעתי ללחוץ עליו, אם אינו חפץ להודיע מה ההבדל העיקרי בין השקפותיו לבין השקפות הציונים האדוקים.

ז. ז'.: יכול אני לנסח את הדבר בצורה מתונה מאד ולומר, כי לדעתי יש להוכיח אותם על אותם הדברים, שבגללם בקשתי לפני כן להוכיח את משרד המושבות: אין להם “תרשים”. אין להם תכנית, מעולם לא היתה להם תכנית של הדבר אשר לו הם מתכוונים באמרם “יישובה של ארץ ישראל” או “הגשמת הפרוגראַמה הציונית”. מעולם לא היתה להם תכנית, והנסיון הראשון לתרגם את המלה “ציונות” ללשון סעיפים של תביעות מסויימות כלפי המאַנדאַטור ושל תביעות מסויימות כלפי עצמנו (ובתוכן נקיטת עמדות מסויימות לגבי בעיות סוציאליות), נסיון ראשון לשרטט תכנית שכזאת היתה הפּרוגראַמה הרביזיוניסטית. זה הענין שבו אנו נבדלים מהם.

היושב-ראש: כוונתו לומר, כי אצלכם התכניות ערוכות בצורה יותר מסוימת?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: יותר מסוימת מאשר אצל האחרים?

ז. ז'.: עלי לומר, כי סבורני שתכניותינו הן מסוימות.

היושב-ראש: אינני רוצה לכפותו.

ז. ז'.: לא שתכניותינו יותר מסוימות, תכניותינו מסוימות ותכניותיהם אינן מסוימות.

היושב-ראש: אדוני סבור, כי השׂכל בעצם מצוי אצלכם?

ז. ז'.: שאלה גדולה היא, אם יש צורך ביתר “שׂכל”, כדי ללכת בדרך ישרה, תחת לא ללכת בדרך ישרה. אינני יודע. זה ענין לשקלא וטריא.

היושב-ראש: לא הייתי שואלו שאלה זו, אך דומני, ישנה נקודה מסויימת שאדוני רצה לעמוד עליה. אדוני הגיד לנו, כי חלק מן העדוּת שנמסרה לנו מצד הסוכנות היהודית בעניין העליה – דומני כי השתמש במלה “מטעה”?

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: צר לי על שכך הוּטעינו. כלום יש נקודה מסויימת, שבה דעותיכם שונות.

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: היודיענו על כך?

ז. ז'.: כן. בבטאונה של הסוכנות היהודית נאמר, כי הם הודיעו לועדה, שחלוקת רשיונות-העליה בין חברי התנועה הציונית ובין אלה שאינם חבריה נעשתה ללא כל הפליה. קראתי זאת בעתונם שלהם. הודעה זו מטעית. ישנה הפליה, על כל פנים כלפי גוף אחד – כלפי “ברית תרומפלדור” – ולהפליה זו ניתנה הוראה, שחור על גבי הלבן, מצד הסוכנות היהודית, אך ורק מטעם אחד: ש“ברית תרומפלדור” “יצאה מן ההסתדרות הציונית”. הדבר הוגש לועדה המלכותית בתזכיר מטעם בית“ר. מזכירכם כתב אל נציגינו בארץ ישראל, שלא היה זמן, או אפשרות, להפגש עם נציגה של בית”ר (זה ארגון הנוער שלנו), אבל בתזכיר תעיינו. ועתה נשלח אליכם התזכיר.

היושב-ראש: רק עוד שאלה אחת רציתי לשאול. אדוני הרחיב את הדיבור על אותה מועצה מחוקקת והשתמש, דומני מתוך כוונה של ביקורת, בלשון “נפנפו אותה לנגד עיני הערבים”. סבורני, שאדוני ביקש לומר בכך, כי מוטב היה שלא להציעה לפני האוכלוסיה הערבית.

ז. ז'.: כן.

היושב-ראש: ירשני איפוא לשאלו, כיצד הוא מפרש את הסעיף ב' של המאַנדאַט? ודאי אדוני מיטיב להכירו. שהמאַנדאַטור יהא אחראי לכך, שהארץ תועמד בתנאים מדיניים – אדוני מכיר את המלים – וכן “פיתוח מוסדות לשלטון עצמי”. כלום אין זה בעצם, על-פי סעיף זה, מחובתה של מעצמת-המאַנדאַט, להציע את “פיתוח המוסדות לשלטון עצמי” ובתוכם את המועצה המחוקקת, וכו'? דומני, שאדוני מדבר על כך, כאילו זה בעצם עוול, כמעט הזנחת חובה מצד מעצמת-המאַנדאַט, כשהיא “מנפנפת” כביטויו – הצעות אלו לעיני הערבים.

ז. ז'.: בודאי תסלח לי הועדה על המלה “לנפנף”.

היושב-ראש: אין חשיבות למלה. זה היה באמת ביטוי מוצלח.

ז. ז'.: אולי מלה זו עממית מדי ואין להשתמש בה לפני גוף כה נעלה. הסעיף ב' הוא חובה. יש בו שתי הוראות. “תהא אחראית שהארץ תועמד בתנאים מדיניים”, וכו', “אשר יבטיחו את ייסוּדוֹ של בית לאומי יהודי, כפי שהונח במבוא, ופיתוח מוסדות לשלטון עצמי”. יש כאן שתי התחייבויות. ואת השניה יש, כמובן, להגשים כך, שלא תבטל את ביצועה של הראשונה. בודאי מכירים אתם את טענתנו היהודית, – ואני מצטרף אליה לחלוטין, – כי תכליתו העיקרית של המאַנדאַט היא הקמת הבית הלאומי היהודי. וכל שאר האמצעים – עם שהם, בלי ספק, נחוצים עד מאוד, – יש, לכן, “לפתחם” רק במידה כזאת ובקצב כזה, שלא יפֵרו את התפקיד העיקרי של הקמת הבית הלאומי היהודי. טוענים אנו כי “פיתוח” פירושו התפתחות מודרגת, ואותם שלבי התפתחות, העלולים לפגוע באפשרויות של עליה יהודית לארץ, אסור, כמובן, להחישם, כל עוד סכנה זו לא נעלמה. וסכנה זו, כמובן, קיימת. יכולנו להביא מדבריהם של הרבה נציגים בריטיים בז’ניבה, אשר הודו, כי יהא צורך בסייגים אין-ספור, לבל תוכל המועצה המחוקקת, כפי שהוצעה על-ידי סיר אַרתוּר ווֹקוֹפּ, לפגוע בעליה היהודית. זה הדבר, אשר לו אנו מתכוונים. אף לרגע אינני מכחיש, כי מחובת המאַנדאַטור לנהל את הארץ לקראת מוסדות לשלטון עצמי. המאַנדאַטור הבטיח לנהל את הארץ לקראת מוסדות לשלטון עצמי – דרך שלבי התפתחות, שבשום פנים ובשום רגע לא ישימו לאַל את חובתו העיקרית של המאַנדאַטור. באותו סעיף לא נאמר מאומה על מועצה מחוקקת. מה שנאמר כאן הוא “מוסדות לשלטון עצמי”. ואיני צריך לומר לכם, מה נרחב הוא תחומם של “מוסדות לשלטון עצמי”.

היושב-ראש: מסכים אני. רציתי להציג לפניו נקודה זו, כדי להבהירה – מכּלל אותם המוסדות לשלטון עצמי, שהמאַנדאַטור – לא אומר שהוא מחויב לפתחם, אבל זו הפקודה שניתנה לו, מכללם מוציא אדוני את המועצה המחוקקת?

ז. ז'.: לא מוציא מכללם, אלא דוחה לאחר זמן.

היושב-ראש: לדחות לאחר זמן – הרי זו לשון מעורפלת. איני יודע מה פירושה. פירושה יכול להיות זמן רב – רב מאד.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: עד שיהיה לכם רוב?

ז. ז'.: עד שיהיה לנו רוב יהודי. לדעתי, הדרך הבטוחה ביותר היא להמתין, עד שלא ייתכנו עוד הפרעות. אך, כחולם-חלומות יכולני לקבל גם אפשרות אחרת. זה עתה רמזתי לאפשרות של שינוי בהלך-רוחם של הערבים, אם ייאמר להם בצורה מוחלטת: “בריטניה הבטיחה לעשות את ארץ ישראל מדינה עברית על-ידי עליה. לא יאונה לכם כל רע, איש לא ינושל. אתם תחיו כאן, תובטחנה זכויות-המיעוט שלכם, גם אם תהיו למיעוט. אבל עלית היהודים תמשך, עד שיהיו לרוב”. אם תאמרו דבר זה בבהירות הדרושה, חול יחול שינוי בהלך-הרוחות של הערבים. אינני יכול להוכיח זאת, אבל בטוחני כי כך יהיה. ברגע שיחול השינוי בהלך-הרוחות, ויכירו בו האנשים המאושרים ממני, החיים בארץ ישראל, ברגע שיהודי ארץ-ישראל יאמינו, כי חל שינוי בהלך-הרוחות בין הערבים, ומשקיפים ישרי-לב ומחוסרי-פניות יאמרו, כי הערבים השלימו עם סיכוי זה – אזי אהיה נכון ליעץ לבני עמי, שידונו בהצעה בדבר ועידת שולחן עגול. אז נוכל, אולי, להתכנס יחדיו כמשפחה מאושרת של שלשה – היהודי, הערבי והיועץ הבריטי. ואולם, הדרך הבטוחה ביותר היא זו שקבלתם אותה כהצעתי: המתינו עד אשר נהיה שם לרוב, ואז תוכלו להקים מועצה מחוקקת, ואז יהא הדבר בדיוק בתחומי משמעותה של המילה “פיתוח”.

היושב-ראש: הוה אומר, כשהמנסח השתמש במלים “פיתוח מוסדות לשלטון עצמי”, הרי בכתבו את הדברים הסתייג בלבו סייגים רבים, הלא-כן?

ז. ז'.: וכי זו הסתייגות שבלבו אם חשב כי על ההתפתחות להיות אטית?

היושב-ראש: לא אטית אלא, לפי מה שהבנתי, אומר אדוני, כי כל עוד שרויים הערבים בהלך-רוח מסויים, או כל עוד אינם מיעוט, אינו רוצה במועצה מחוקקת, אבל רוצה הוא בה, כשהיהודים יהיו הרוב בארץ.

ז. ז'.: ודאי.

היושב-ראש: אם כן הדבר, כלום אין זה בעצם משונה?

ז. ז'.: הירשני-נא להסביר זאת בצורה אחרת? המאַנדאַט מצווה את המאַנדאַטור הבריטי לסייע לדבר שהוא תהליך: ליצירתו של בית לאומי יהודי. הדבר איננו קיים עדיין. עוד יש להקימו. אין זה דבר, שתוכלו לפקד עליו כי יופיע מיד – עליו להתפתח. יחד עם זה, באופן מקביל – לדעתי פחוּת בחשיבות, אך מכל מקום, באופן מקביל לאותו תהליך – ישנו פיתוח המוסדות לשלטון עצמי. סבורני, כי זמנו של התחום העליון בתהליך הפיתוח של המוסדות לשלטון עצמי צריך להקבע כך, שיחול בעת ובעונה אחת עם הגשמת התהליך הראשון. לכשיושלם הבית הלאומי היהודי, יוכל להיות מושלם גם בנין השלטון העצמי. אבל, למה לבחור את המחצית המסוכנת יותר (והכל יודעים, כמה היא מסוכנת) להשלימה לפני שתהא מוכנה המחצית האחרת? מלבד אם הכוונה היא לתת לערבים את “האקדוח”, למען יקוו לקבל בשבילו כעבור זמן-מה גם את “התחמושת”, או אותה “פרוסה” העשויה להתפתח ל“ככר השלימה”.

היושב-ראש: אדוני הציג לפנינו שאלה קשה מאד של זמנים, של תנועה בזמנים תואמים.

ז. ז'.: אדוני הלורד, אין זה דבר קשה. משעה שתסכימו לעיקרון, כלום יהא בכך משום קושי לקבוע את הרגע, שבו הושג, הוגשם הבית הלאומי היהודי? הדרך הפשוטה ביותר היא לשאול את היהודים. מקווה אני שכולכם תסכימו, כי כל עוד היהודים אומרים, שהבית הלאומי היהודי לא הושלם, הרי טרם הושלם. אך, בשעה שיהודים נבונים וישרים יאמרו: “סבורים אנו, כי כבר הוגשם והושלם”, אזי תגיע השעה להשלים גם את ההתחייבות השניה.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: מנהיג חשוב אמר לנו, כי הוא לא יוגשם לעולם. לעולם לא תבוא השעה שיוכל לומר, כי הבית הלאומי היהודי קיים.

ז. ז'.: מופתע אני לשמוע על איש כה קיצוני. לגבי דידי יהא הדבר קל יותר: חמישים ואחד למאה יהודים באוכלוסיה – והדבר הוגשם.

היושב-ראש: האיש שאמר זאת היה ציוני אדוק.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: אדוני דיבר אלינו על צפיפות האוכלוסים וחישב חשבונות על המספרים שיוכלו להתישב בארץ ישראל משני עברי הירדן. צפיפות-האוכלוסים תלויה בגורמים אחרים – מובטחני שיסכים לכך – בפוריות הקרקע, באוצרות המחצבים, בקרבתם לשווקים ובאפשרויות החרשתיות של הארץ. כלום סבור הוא איפוא, שגורמים אלה מצויים בארץ?

ז. ז'.: קצתם מצויים, קצתם אינם מצויים. ודאי, כולנו יודעים כי פוריות הקרקע אינה מניחה את הדעת. אם כי כולנו עומדים על כך, שאפשר לתקנה, שאפשר להגדילה בהרבה, לשפּרה בהרבה. אבל מכחישים אנחנו, כי בהתישבות בזמננו, או בחוק האוכלוסים בזמננו, ממלאת החקלאות אותו תפקיד מכריע, שייחסו לה לפני שנים. בפוריות רואים אנו אחד השיקולים ההכרחיים, אבל הפחוּתים במעלה. שלא להזכיר ארץ כאנגליה, אשר כל העולם מקנא במבנה הבריא שלה, והישוב החקלאי בה קטן מאד לעומת שאר האוכלוסים. אך עובדה ראויה לציון היא, שבכל ארץ כרוכה הקידמה בצמצום התפקיד שהחקלאות ממלאת במשק הארץ. וכן סבורים אנו, כי גורלה של ארץ ישראל, לפחות במה שנוגע ליהודים (אך, סבורני, כי גם הערבים יתקדמו בכיווּן זה), יהיה ריכוז בערים, הגברת משקלם המכריע של המקצועות הלא-חקלאיים. ולכן מידת פוריותה של הקרקע – אם-כי מודה אני בחשיבותה – איננה מכרעת. חשיבות מכרעת ישנה, לדעתנו, ביחוד אצל עם חרשתי ומסחרי כעמנו, לסגולותיהם של המתישבים. אומרים אנו, כי כוח-קליטתה של ארץ תלוי באדם. ועוד מוסיפים אנו ואומרים, כי אפילו טיבה של התוצרת תלוי לא בטבע, אלא באדם. בודאי מכירים אתם את המעשה באדם, שטען, כי לא תוכל לקום חרושת טכסטיל בלאַנקאַשיר, שהרי הכותנה אינה גדלה באנגליה. וייצור שוקולדה לא יוכל לקום בשווייצאַריה, שהרי אין גדלים שם עצי-הקקאוֹ. לכל זה אין שום קשר לייצור. טוען אני, שאילו היתה אנגליה מגדלת כותנה, אבל אילולי היו לה תושבי לאַנקאַשיר, ייתכן שלא היתה קמה שם חרושת טכסטיל. שהרי יש כמה ארצות המייצרות כותנה, אבל אין להן חרושת טכסטיל. החשובים ב“אוצרות הטבע” של כל ארץ הם בני-האדם, מסירותם, מומחיותם, תרבותם, קשריהם בעולם המקילים על החליפין, יכלתם לגייס הון, אם כיחידים ואם באורח קיבוצי. טוענים אנו, כי ארץ ישראל זו – שלא תוכלו להתעלם מיתרונות מקומה הגיאוגרפי – תהא בעתיד הקרוב מאוכלסת אוכלוסיה צפופה מאד. אולי לא אנו נהיה אוכלוסֶיה – זו שאלה אחרת –, אבל בגלל מקומה יהיה לה כוח-משיכה עצום. יכולים אנו להפכה לארץ חשובה מאד של תעשיה ומסחר. והעדרם של חמרי-גלם לא יפריענו, כמדומה, יותר מאשר הוא מפריע למאַנצ’סטר.

סיר לאורי האַמוֹנד: זה עתה נגע אדוני באפשרות – שום עד אחר שהופיע בפנינו לא נגע בענין זה – כי בריטניה תהא אולי אנוסה או מחוייבת להסתלק מן המאַנדאַט. ובשעה ששאלתי למי תמסרנוּ, היתה הצעתו, אם תפסתיה כראוי, שעליה להמלך ביהודים, שהיהודים ומעצמת-המאַנדאַט יתיעצו יחדיו, מי יהא יורשה של בריטניה בקבלת המאַנדאַט. כלום לא הזכיר אדוני את הערבים רק מתוך שיכחה? שני שלישים של הארץ שייכים כעת לערבים, וכלום אין לערוך שום התיעצות עמהם?

ז. ז'.: לא.

סיר לאורי האַמוֹנד: לגמרי לא?

ז. ז'.: לגמרי לא. המאַנדאַט ניתן ללא קשר אל יחסם של הערבים. ההבטחה הקרויה הצהרת באַלפוּר ניתנה לנו.

סיר לאורי האַמוֹנד: ולא היתה שם הסתייגות, שלא ייפגעו מעמדם וזכויותיהם האזרחיות והדתיות של הערבים?

ז. ז'.: אם אפשר היה למסור את המאַנדאַט לבריטניה, והיא יכלה לקבלו, בלי לשאול את פי הערבים, מדוע לא תוכל מעצמה אחרת לקבל אותו בלי לשאול את פי הערבים? אם אין זה מן ההגינות, מן היושר, לקבל מאַנדאַט בלי הסכמת הערבים, למה קיבלתם אותו? ומכיון שקיבלתם אותו, פירוש הדבר, שאין זה גורע מתקפה של תעודה זאת. פירושו של דבר הוא זה: אפשר לסמוך על אנגליה, שתדאג לערבים, או למיעוט הערבי. ואפילו תהא התיעצות. – מקווה אני, שלעולם לא תהיה – כדי לבקש מאַנדאַטור אחר, הרי אנגליה מוכשרת למדי ונאמנת למדי שתדאג, יהיה אשר יהיה המאַנדאַטור החדש, כי יתן ערובות מספיקות, שיגן על הערבים, בין שיהיו רוב ובין שיהיו מיעוט.

סיר לאורי האַמוֹנד: והסעיף ו' של המאַנדאַט, שאדוני, כמובן, מיטיב להכירו, – על האדמיניסטרציה של ארץ ישראל לסייע לעליה יהודית וכו', תוך כדי שמירה שלא ייפגעו זכויותיהם ומעמדם של שאר חלקי האוכלוסים, – אדוני סבור איפוא, כי יוגשם בדרך שתיאר לפנינו?

ז. ז'.: בודאי, זה יוגשם על-ידי אנגליה, ללא כל-ספק. אך, דומני כי אוכל לנקוב בשמותיהן של כמה מעצמות אחרות, שאני, כאירופי, מוכן לסמוך עליהן שתבצענה את המאַנדאַט באותה מידת היושר כאנגליה. וכי יש מי בינינו המטיל ספק, כי ישנם עוד עמים, אף הם תרבותיים וישרים?…

היושב-ראש: מוטב שלא לנקוב בשמות.

ז. ז'.: לא נקבתי בשמות, אבל יש ויש.

סיר לאורי האַמוֹנד: וכן דומני, כי אדוני נגע במקרה של מר ריצ’מונד, שהוזכר באזנינו בארץ ישראל. אדוני אמר: מה צריכים הערבים ללמוד מזה? אבל, מעניין, כי ניתנה לפנינו עדות שבאה להוכיח, כי מינויו של הנציב העליון הראשון, סיר הרברט סמואל, עורר התנגדות אצל הערבים. הם אמרו – זה כלול בחליפת המכתבים, שפורסמה על-ידי מר וינסטון צ’רצ’יל – הם אמרו: הנה מיניתם לנציב עליון ראשון ציוני דגול ונאמן ונלהב. כלום אדוני זוכר זאת?

ז. ז'.: כן.

סיר לאורי האַמוֹנד: וכי איננו סבור, כי שני אלה מבטלים זה את זה. מצד אחד ישנם יהודים האומרים את אשר הם מסיקים ממינויו של מר ריצ’מונד, ומצד שני ישנו המאַנדאַטור המשתדל לאזן את כפות המאזניים.

ז. ז'.: סבורני, כי יש להסביר לערבים הסבר היטב: “המאַנדאַט פירושו – יצירת מדינה עברית, ולכן שלחנו אליכם נציבים עליונים, המתיחסים, לדעתנו באהדה לרעיון זה”. דבר אחר הוא להקנות לערבים את המחשבה: “אנוסים היינו להבטיח ליהודים יצירת בית לאומי יהודי, אך, כדי ליצור לזה משקל שכנגד, שולחים אנו לארץ-ישראל פקיד גבוה, העויין את המאַנדאַט, המכנהו מעשה-עוול ואומר, כי היהודים מנצלים את יתרונם כעם מפוזר, בעודם מספרים בצביעות לעולם, כי מצב זה לא-נעים ביותר”. זה דבר אחר לגמרי. המסקנות שהסיקו ממינויו של סיר הרברט סמואל היו בהחלט במקומן. המסקנות הנובעות ממינויו של מר ריצ’מונד הן בהחלט בלתי רצויות וסותרות את המאַנדאַט.

סיר לאורי האַמוֹנד: אם כן, לא יסכים אדוני למה שאמר סיר הרברט סמואל בהיותו נציב עליון, כי “המידה בה יוכלו היהודים להגשים בארץ ישראל את שאיפותיהם הלאומיות מותנית בזכויותיהם של תושביה כיום”?

ז. ז'.: אינני מסכים עמו. ומאחר שאדוני מצטט את סיר הרברט סמואל, הירשה-נא גם לי לצטטו? הרביזיוניסטים מגדירי את מטרת הציונות בדברים הלקוחים מנאומו של סיר הרברט סמואל, ויכול אני לחזור עליהם לפניכם.

היושב-ראש: מאותו הנאום?

ז. ז'.: לא, מאחר. הוא אמר, כי מטרת הציונות היא – וזה נאמר אחרי מתן הצהרת-באַלפוּר, שנתיים אחרי כן – “כי במשך הזמן תיהפך ארץ ישראל לקהליה בעלת שלטון עצמי בהנהגת רוב יהודי יציב”. הוא אמר זאת כשהיה היועץ…

סיר לאורי האַמוֹנד: באיזה תאריך היה הדבר?

ז. ז'.: בנובמבר 1919, כשהוא כבר היה היועץ המהימן של הממשלה בעניני ארץ-ישראל. מאז הוא שינה את דעתו.

סיר לאורי האַמוֹנד: הדברים שציטטתי נאמרו ב-3 ביוני 1921, בארץ ישראל. כלומר, בין הנאום הראשון לבין זה הוא שינה את דעתו.

ז. ז'.: וכי מה אוכל לעשות, אני הקטן והמסכן, בעמדי בפני מדינאי יהודי-אנגלי מפורסם עד מאד, שהשקפותיו משתנות במידה כזאת תוך שנה ומחצה? מה אוכל לומר? בפשטות מסתלק אני משתי הציטטות גם יחד.

סיר לאורי האַמוֹנד: הירשני להביא עוד ציטטה אחת? אדוני הזכיר את הצהרת המדיניות הבריטית, שפורסמה על-ידי מר וינסטון צ’רצ’יל, ואמר כי בשום חלק ממנה אין לראות אף לרגע את הכוונה, כי בסופו של דבר לא ייווצר רוב יהודי.

ז. ז'.: אמרתי כי בשום חלק מחלקיה איננה “מונעת” את התוצאה הזאת.

סיר לאורי האַמוֹנד: זה החלק היחידי שאבקשנו להסבירו לי, את הנקודה הזאת:

“ממשלת הוד מלכותו מבקשת להפנות את תשומת-הלב אל העובדה, כי נוסח ההצהרה הנ”ל אינו מתכוון, שארץ ישראל בשלימותה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה ייווסד בארץ ישראל".

כלום אין זה בא ללמד בעצם…?

ז. ז'.: לא, אדוני. ראשית-כל, ירשה-נא לי – ייתכן כי זו תהא לשון בלתי-פאַרלאַמנטרית כמו “לנפנף”, אך אני מכנה זאת בשם פלפול. טוען אני, כי הכל השתמשו במלים “בארץ ישראל” ו“ארץ ישראל” באותו המובן. הן תמצאו מאמרים שכותרתם “השלטון האדום ברוסיה” או “רוסיה תחת השלטון האדום”. אותו דבר תמצאו אצל הציונים הראשונים: כשעדיין הייתי נער, ודאי שרצו בארץ ישראל שלימה, אבל תכנית-בּאַזל של הציונות, שפורסמה בשנת 1897, מדברת על “Heimstätte in Palästina”. מעולם לא חשבו, כי יש כאן הבדל, והראָיה הטובה ביותר היא, שבאַלפוּר בעצמו השתמש בשתי הנוסחאות גם יחד. הנה לפניכם נאומיו של באַלפוּר…

סיר לאורי האַמוֹנד: לא שאלתי על נאומיו של לורד באַלפוּר. שאלתיו על הנקודה שאדוני הדגיש, כי בהצהרת מדיניותה של ממשלת הוד מלכותו, אשר בכתב-הפקודה 1700 מאת מר וינסטון צ’רצ’יל, אין שום דבר היכול להתפרש אף לרגע…

ז. ז'.: יסלח לי, אומר אני, אלה רק מלים יפות…

היושב-ראש: הוא אומר, שזה פלפול. זוהי תשובתו.

ז. ז'.: אומר אני, שזה פלפול.

סיר לאורי האַמוֹנד: נדמה היה לי, כי זה משפט, שאפשר ללמוד ממנו, כי ממשלת הוד מלכותו לא ראתה באותו זמן הכרח שייווצר רוב יהודי בארץ ישראל.

ז. ז'.: אינני סבור כך. יודע אני מיהו מחברה של תעודה זו, שמיחסים אותה למר צ’רצ’יל…

היושב-ראש: מר צ’רצ’יל אחראי לתעודה זו.

ז. ז'.: אם מר צ’רצ’יל הוא האחראי, אזכיר את נאומיו של מר צ’רצ’יל על המדינה העברית, שנאם בשנת 1920, ובהם אמר, כי הממשלה הבטיחה להקים מדינה עברית. כלום אין זה מאומה?

סיר לאורי האַמוֹנד: התשובה היא, כי הפסוק אשר הזכרתי עשוי להתפרש שנתכוונו למיעוט יהודי. אך, הרי זה פלפול.

ז. ז'.: אין הוא יכול להתפרש שנתכוונו למיעוט יהודי. אינו יכול להתפרש כך, ונכון אני לשאול כל עורך-דין…

היושב-ראש: אל ילך אצל עורכי-הדין.

ז. ז'.: אילו היתה לי הזכות לחקור אתכם, במקום שאתם תהיו חוקרים אותי, ואילו שאלתיכם, אם יתכן כי המאַנדאַט נתכוון רק ל“תחום מושב” בשביל יהודים “בארץ ישראל”, לא הייתם יכולים להחזיק בדעה זו. כי אי-אפשר להגן על פלפול. טלו את הנקודה האחרת באותו ספר לבן: "לא ישועבדו” – ההבטחה כי “הערבים לא ישועבדו”. כלום להיות מיעוט פירושו להיות משועבד?

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: זה תלוי, מי מחזיק בשלטון.

ז. ז'.: יודע אני, כי ישנו בארץ זאת מיעוט בעל סגולות לאומיות מאד מובהקות, המיעוט הסקוטי. וכי יטען מישהו, שהסקוטים משועבדים?

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: אדרבה, סבורים הם כי הם שולטים בנו.

ז. ז'.: זו שאלה של הגינות. בממשלה הוגנת אין סכנה שהמיעוטים ישועבדו. אבל, אם בספר הלבן מיעוט פירושו שיעבוד, אזי יהיו היהודים משועבדים כל עוד הם מיעוט. כלום הולם הדבר את רעיון הבית הלאומי היהודי – ארץ שבה היהודים משועבדים?

סיר לאורי האַמוֹנד:

“אם ישאלו, מה פירושו של פיתוח הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל, יש להשיב, שאין פירושו כפייתה של לאומיות יהודית על תושבי ארץ ישראל בכללותה”…

ז. ז'.: חס וחלילה.

סיר לאורי האַמוֹנד: “…אלא המשך התפתחותה של העדה היהודית הקיימת בעזרת יהודים משאר חלקי התבל”.

ז. ז'.: דבר שאינו מונע את התפתחותו של מיעוט זה לרוב יהודי של תשעים למאה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אין כאן ערובה, שיהיה רוב, וכן אין כאן מניעה שיהיה רוב ערבי.

ז. ז'.: אומר אני רק זאת, שאין זה מונע רוב יהודי: זוהי מידה יחידה של תשומת-לב, שאני מוכן להקדישה לתעודה זו.

היושב-ראש: הסבור אדוני, כי התעודה אינה בהירה בהירות מוחלטת?

ז. ז'.: כמובן, אין תעודה זו בהירה בהירות מוחלטת. ועוד ארחיק לכת. סבורני, כי זו תעודה שנכתבה מלכתחילה לשם התחמקות ממסקנות ברורות. זו אחת היצירות האָפייניות ביותר מסוג זה.

היושב-ראש: אם כן, הרי מנוסחת היא כתעודה פאַרלאַמנטרית.

ז. ז'.: יש לי אך מעט מאד נסיון פאַרלאַמנטרי: נולדתי ברוסיה.

סיר לאורי האַמוֹנד: וישנה עוד ציטטה אחת, שרציתי להביאה לפניו, הריהי:

“לאורך ימים לא יוכל הכפר היהודי לשגשג, אלא אם ישגשג עמו יחד הכפר הערבי”.

היסכים אדוני לזה?

ז. ז'.: כן, סבורני, כי בדרך-כלל זה נכון. וסבורני, שארץ ישראל, כפי שאני רואה אותה בחלומותי, תהיה ארץ של ערבים מאושרים מאד. אומר אני: מה שאני חוזה בחלומי.

סיר לאורי האַמוֹנד: אדוני תובע לפי שורת הדין, שארץ ישראל תהיה מקלט לכל יהודי הגולה, ללא התחשבות במצבם של הערבים, הלא כן? אומר אדוני, כי העליה לארץ צריכה להיות מותנית על-ידי צרכיהם של יהודי הגולה. בודאי יש כאן מידת-מה של התעלמות מצרכי הערבים. או כלום אפשר להשלים בין שני אלה?

ז. ז'.: כמובן, אפשר. טוענים אנו, שאם תתנו לנו את מה שאנו מכנים בשם משטר התישבותי, משטר המסייע להתישבותנו, הרי אנו היהודים נוכיח לכם, כי בארץ ישראל יהא מקום (כפי שכבר אמרתי בראשית דברי) למיליון הערבים של ימינו ולמיליון נוסף של צאצאיהם, ולמיליוני רבים של יהודים, ולשלום.

סיר הוֹרס רוּמבּוֹלד: כלום אין זו בעצם הצהרה חד-צדדית?

ז. ז'.: וכי מה אוכל לעשות? האם תכַנוּ בשם הצהרה חד-צדדית, אם יבוא הנה אדם ויתבע בשם המצוקה? אני לא אכנה זאת בשם “חד-צדדי”. אין זה “צדדי”. אני מייצג בפשטות את הסבל. מדבר אני בשם הסובלים. רשאים אתם לפטרני מלפניכם ולומר, שהדבר אינו אפשרי, אבל אל-נא תגידו שזה “חד-צדדי”.

סיר לאורי האַמוֹנד: דומני, כי אדוני הסביר לנו, שבאותה מדינה יהיו הערבים מרוצים בהחלט ומאושרים למדי יחד עמכם.

ז. ז'.: כך אני מקווה.

סיר לאורי האַמוֹנד: ודומני כי אדוני הסיק, שמצב זה עשוי להתהוות גם כיום, אם רק יאמרו להם בגלוי מה הן כוונותיה של הממשלה…

ז. ז'.: אמרתי, כי יחול שינוי בהלך-הרוחות. רצוני לומר, כי הערבים יאמרו: ננסה-נא ונבוא לידי הסכם עם היהודים. ואשר ל“אָשרם” של הערבים, אמרתי, כי אחר שנהיה רוב ונעשיר את הארץ ונפתח את כל אפשרויותיה וננצל את כל מקורותיה, אז תפרח הארץ והערבים שבה יהיו מאושרים. מעולם לא אמרתי, כי המאַנדאַטור יוכל לעשות זאת על-ידי “אמירה” בלבד.

סיר לאורי האַמוֹנד: אתם תוכלו להביא אושר לערבים. אם כך הדבר, מפני מה המדינות הערביות הסמוכות, סוריה, עיראק, עבר-הירדן, אינן מקדמות את היהודים בברכה ואינן מבקשות אותם שיבואו ויתנו להם את האושר הגדול הזה?

ז. ז'.: כלום לא דיברתי מראש על ההבדל הזה? אם מדברים אתם על תלאותיו של כל ערבי לחוד, הריני מכחיש את הדבר. אבל אם מדברים אתם על אכזבתם של ערביי ארץ ישראל ככלל, לנוכח הסיכוי שארץ המכונה בפיהם פלשתינה, שהם רואים בה אחת המדינות הלאומיות שלהם, עתידה ליהפך למדינה עברית – מודה אני, שיש כאן אכזבה. ואם ממשלת סוריה סבורה, כי צריכות להיות חמש או שש מדינות ערביות, ולא “רק” ארבע, וכי ברית-המדינות הערבית – או ככל אשר תקרא – צריכה לכלול בעתיד גם את ארץ ישראל, הרי בודאי תהא כאן אכזבה. מעולם לא הכחשתי זאת. אך אמרתי, כי זו תביעה של תיאבון לעומת תביעתנו, תביעת הרעב. וסבורני כי תביעת התיאבון מול הרעב אין לה שום זכות קיום. הם באמת דורשים “עוד”.

סיר לאורי האַמוֹנד: הערבים דורשים עוד?

ז. ז'.: כן.

סיר לאורי האַמוֹנד: כיצד?

ז. ז'.: יש להם כבר מדינות רבות.

סיר לאורי האַמוֹנד: מדבר אני על ערביי ארץ ישראל. אינני דן בערביי עיראק.

ז. ז'.: אדוני הזכיר את סוריה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אבל אדוני הסביר לי, כמדומני, שבתנאי המצב שהוא אומר ליצור, שצריכים ליצור לפי דעתו, יקדמו הערבים את פני היהודים בברכה. רצוני לדעת, למה אינם עושים זאת כיום?

ז. ז'.: לא אמרתי שיקדמו את פנינו בברכה. אך אומר אני כאן, שיהיה שינוי בהלך-הרוחות, במובן זה, שאם יראו כי אין מוצא, ינסו לבוא לידי הסכם, ונוכל לעבד את הדבר יחדיו. אשר ל“קידום פנינו בברכה” – אינני יודע על כך מאומה.

סיר לאורי האַמוֹנד: אחד התנאים ההכרחיים, אחד הגורמים ההכרחיים, הוא זיון היהודים?

ז. ז'.: אני אביע זאת בצורה אחרת. אם יש צורך להחזיק חיילים בארץ ישראל, תובעים אנו, היהודים, כי אלה יהיו חיילינו. כאן, באנגליה, שואל האדם ברחוב: למה דורשים היהודים הללו שאנו נגן עליהם? אומר אני לאדם ברחוב: אין אנו רוצים בכך. זה הדבר האחד. ושנית, אם יכולה ועדה זו לערוב, כי המושבות היהודיות לא תותקפנה, או אם יכולה הועדה לערוב, שאם תותקפנה, תנתן להן הגנה – אנא, תנו לנו את הערובה הזאת. וכל עוד לא תוכלו לערוב לכך, לא תוכלו להציע שום מוצא, אלא שיניחו להזדיין לאלה שמאיימים עליהם. הרשו-נא לי לומר לכם זאת. דעתנו היא, כי אין לזיין אזרחים. מן האזרחים יש לפרוק את הנשק. רק במקרים יוצאים מן הכלל, אם יכול אני להוכיח לממשלה, כי איימו עלי, במקרה כזה רשאי אני לדרוש רשיון להתהלך באקדוח. והנה “עלי” (במקרה זה “אני” פירושו ארבע מאות אלף יהודים) – עלי איימו, עלי מוסיפים עדיין לאיים, בעתונות, בכל מקום, במסגדים. וכבר הותקפתי. אזי, כמובן, משתנה המצב. לזיין את אלה שמאיימים עליהם הרי זו שיגרת משטרה רגילה. אין לזה כל קשר ליהודים, אין כאן שום ענין לציונות. אלה שאיימו עליהם – אותם יש לזיין, ועל האנשים המאיימים יש להשגיח במיוחד, שלא יהיו מזויינים. כמו בלונדון.

סיר לאורי האַמוֹנד: כלומר, שיש לפרוק מעליהם את הנשק?

ז. ז'.: כמו בלונדון. אם חלק מן הציבור שלכם אַלמים (כאן אין לכם אנשים כאלה, אבל אילו היו) והם מאיימים במעשי רצח, הרי יש לפרוק את נשקם מעליהם; ואם לאו, אם מניחים בידיהם את הנשק, הרי זה כאילו מסייעים לרוצחים.

היושב-ראש: הריני מודה לאדוני מאד.


אחרי העדות בעל-פה מסר זאב ז’בוטינסקי לועדה המלכותית בכתב את שתי ההערות הבאות:


 

הערה א'

בשעה שנחקרתי בפני הודעה, עמד סיר לאורי האַמוֹנד על טענתי, כי הספר הלבן משנת 1922 (הספר הלבן של צ’רצ’יל) אינו מכיל דבר, שאפשר לפרשוֹ כ“מונע” יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל, והפנה את תשומת-לבי אל הפסקה הידועה:

“נוסח ההצהרה הנ”ל אינו מתכוון לכך, שארץ ישראל בכללותה תיהפך לבית לאומי יהודי, אלא שבית כזה ייווסד בארץ ישראל".

לתשובתי שנרשמה בפרוֹטוֹקוֹל אפשר להוסיף בענין זה את הדברים הבאים:

(א) בגופו של הספר הלבן משנת 1922 אפשר למצוא את הלשון “בארץ ישראל” משמש במובן של “ארץ ישראל בכללותה”. למשל:

…צורך חיוני הוא, שהיא (העדה היהודית) תדע, כי נמצאת היא בארץ ישראל בזכות ולא “בחסד”.

כמדומה שאין להכחיש, כי אף בספר הלבן משנת 1922 לא יכלה הכוונה להיות, שבאזורים מסויימים בארץ ישראל המאַנדאַטורית יהיו היהודים, או העדה היהודית, נמצאים לא “בזכות” אלא “בחסד”. ברי, כי פיסקה זו מוסבה לארץ ישראל בכללותה. אבל הלשון המשמש בשביל מושג זה הוא “בארץ ישראל”.

(ב) אשר לשאלה בכללותה, (ללא קשר לספר הלבן משנת 1922), אם באמת יש הבדל של ממש בין שני המושגים “ארץ ישראל בכללותה” ו“בארץ ישראל”, מן הראוי לציין כי אין ספק שלוֹרד בּאַלפוּר עצמו ראה את שני הלשונות האלה כזהים. והרי ציטטה ממכתבו, שפורסם ב“טיימס” ב-20 בדצמבר 1929:

“הקיסרות הבריטית, וכל המעצמות, שאתן היא קשורה בברית הדוקה, הצהירו חגיגית את כוונתן לשוב ולהפוך את ארץ ישראל לביתו הלאומי של עם ישראל”.

אבל, עוד יותר משכנעת העובדה, כי במאַנדאַט הארצישראלי גופו מצויים כמה סעיפים, שבהם הלשון “בארץ ישראל” מתכוונת לאָרץ בכללותה בבהירות כזאת, שאין כל אפשרות לפרשם אחרת:

סעיף ד': “… הסוכנות היהודית תשתף פעולה עם האדמיניסטרציה בכל הענינים הנוגעים לאינטרסים של האוכלוסים היהודיים בארץ ישראל…”

סעיף י"ח: “… לא ייעשה בארץ ישראל שום הבדל בין אזרחי שום מדינה הנמנית על חבר-הלאומים…”

סעיף כ“ג: " כל הודעה או כתובת על בולים או על מטבעות בארץ ישראל”.

יתר על כן: המבוא למאַנדאַט גופו, המוסר את נוסח הצהרת-בּאַלפוּר, משתמש בלשון “בארץ ישראל” לא בלבד לגבי הקמת הבית הלאומי היהודי, אלא גם לגבי שמירת זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות. והרי איש לא יאמר, כי ההתחיבות לשמור את זכויותיהן האזרחיות והדתיות של העדות הלא-יהודיות שבארץ ישראל איננה מוסבת לארץ ישראל בכללותה.

מאחר שאין שום אפשרות לטעון, כי כל התקנות הללו אינן מוסבות על ארץ ישראל בכללותה, הריני מציע לועדה המלכותית כי תדחה לחלוטין את כל הנסיונות ממין זה לצמצם את משמעוּתה של הבטחה היסטורית גדולה על-ידי פירוש מסולף של פסוק אחד.

(ג) בכך נשארת, כמובן, פתוחה השאלה, איזה פירוש אחר יכול להנתן לאותה פיסקה. כתשובה על כך עלי לעמוד במלוא הרצינות על הסבּרתי הראשונה: הפיסקה נוּסחה בכוונה תחילה כך, שלא תכיל שום צו או סייג מדויק.

במיוחד עומד אני על כך, שלמחבּרי הספר הלבן משנת 1922 היתה כוונה ברורה שלא למנוע יצירת רוב עברי. מאחר שדאגתם היחידה היתה להפיג את חששות הערבים, הרי אילו רצו להבטיח, כי משקלם המכריע של הערבים יעמוד גם להבא, כי עתה היתה הדרך הפשוטה ביותר לומר זאת בבירור: “אין כוונה להניח להיהודים שייהפכו לרוב”, או מלים אחרות באותו מובן. כלום לא היה כל אחד מאתנו עושה כך לגבי הנקודה העיקרית של חששות הערבים בתעודה שנועדה לפזר חששות אלה? אבל, היסוסם של המחבּרים לעשות כן, היסוס רב-משמעוּת הוא. כוונתם היתה להפיג את החששות בלי להטיל סייגים על העתיד: זה תפקיד ללא שחר, שסופו בהכרח התחמקות ושימוש במה שקרוי “מלים יפות”, תחת אמירה גלויה “הן” או “לאו”.

מעיז אני לשער, כי כוונתם האמיתית של המחבּרים היתה, להיפך, להשאיר את הדרך פתוחה להווצרות רוב יהודי לבסוף. ובכוונה תחילה בחרו בנוסח, שאפשר תמיד לפרשו כך, שאינו מונע אפשרות כזאת.

מאחר ש“המחבּרים” לא היו אלא מחבּר אחד, סיר הרברט סמואל, כדאי אולי לשאול את פיו באופן אישי: הוא, שבשנת 1919 עמד על כך ש“הארץ תוכל תיהפך לקהליה בעלת שלטון עצמי בהנהגת רוב יהודי יציב”, האם במידה כזאת שינה את דעתו בשנת 1922?

אותה שאלה אפשר להציג למר צ’רצ’יל, שנתן את שמו לאותו ספר לבן. גם הוא כתב בשנת 1920 את דברי התוחלת בדבר “מדינה עברית שתווצר בימינו על גדות הירדן”.


 

הערה ב'

בעדותי שבעל-פה טענתי, כי לשם תיקון העוול שנגרם ליהודים, יש לכל הפחות לתבוע לדין את אלה האחראים למעשי הרצח, ההצתות וההתמרדויות, שאירעו בארץ ישראל במשך כמה חדשים.

בקשר לכך, מתכבד אני להפנות את תשומת לבה של הועדה המלכותית לפקודת העונשין (עבירוֹת הסתה למרד), מס' 41, שנת 1929, סעיף 4:

כל אדם אשר

(1) מבלי רשות חוקית מנהל, או עושה הכנות לנהל, או להכין הכנות למלחמה או לכל מעשה מלחמה, עם, בעד, על-ידי או נגד כל חלק מהתושבים, גזע, או חבר-אנשים בפלשתינה (א"י). (2) מתכונן או מתאמץ, על-ידי כוח מזויין, או הראַית כוח מזויין, להשיג שינוי בממשלה או בחוקים, או להתנגד להוצאת החוקים לפועל, או לכוף את הנציב העליון או כל חבר מהועד הפועל הממשלתי, מהמועצה המחוקקת או מהמועצה המיעצת או את כל אדם המפקד על כוח צבאי או ימי או כל קצין-משטרה, לעשות או להמנע מעשות כל פעולה בעלת אופי ציבורי או רשמי, – יהא צפוי למאסר-עולם.


ההסתדרות הציונית החדשה באה להודיע לועדה המלכותית, כי הוד קדושתו המופתי של ירושלים, חברי הועד הערבי העליון, חברי ועד החרם הערבי, ושאר האנשים הידועים היטב לשלטונות ממשלת ארץ ישראל, ביצעו בגלוי מעשים הנקובים בסעיף 4 של פקודת חוק העונשין (עבירות הסתה למרד) מס' 41, שנת 1929, וכן בסעיפים 9, 10 ו-16 עד 34 של פקודת החוק הנ“ל. לפיכך, מבקשת ההסתדרות הציונית החדשה, שהועדה המלכותית תציע, בהתאם לסמכותה, שיפתחו בחקירה לקראת משפט פלילי נגד כל אלה שביצעו מעשי פשע הנקובים בפקודת החוק הנ”ל, או בכל שאר החוקים והפקודות השרירים בארץ.

וכן מתכבדים אנו להפנות את תשומת-לבה של הועדה המלכותית לסעיף 13 של פקודת תיקון החוק הפלילי (מס' 2) מס' 50 משנת 1927 שבו נאמר:


כל אדם אשר בדעתו, שאיזה אדם אומר לעשות עבירה שנענשים עליה בעבודת פרך לתקופת שלש שנים או יותר אינו משתמש בכל האמצעים הנבונים כדי למנוע בעד עשיתה או בעד השלמתה, יאשם בעבירה ובצאתו חייב בדינו יהא צפוי לעונש מאסר של שנתיים ימים.


ההסתדרות הציונית החדשה באה להודיע לועדה המלכותית, כי ה.מ. הנציב העליון לארץ ישראל, המזכיר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל, מושל מחוז יפו, וכן כמה פקידים אחרים של ממשלת ארץ-ישראל, האחראיים לשמירה על הבטחון ועל הסדר הציבורי, ידעו מי הם האנשים שביצעו, או שזממו לבצע, מעשי פשע שענשם עבודת-פרך משלש שנים ומעלה, ובכל זאת לא השתמשו בכל האמצעים הנבונים כדי למנוע את ביצועם, או את הוצאתם לפועל, של מעשי פשע אלה, וביחוד לא דאגו להוציא אל הפועל את פקודת חוק העונשין (עבירות הסתה למרד) מס' 41, שנת 1929.

לפיכך מבקשת ההסתדרות הציונית החדשה, כי הועדה המלכותית תציע, בהתאם לסמכותה, שיפתחו בחקירה לקראת פעולה משפטית מתאימה נגד כל אלה, שהתנהגותם עשויה להיות הולמת את הדברים הנקובים בסעיף 13 ש אותה פקודת-החוק או בכל שאר חוק או פקודה השרירים בארץ.


המלצות קוראים
תגיות