“כל הענין ע”ד ביקור־הסתרים של קיסר גרמניה לשעבר בוינה, וביחוד ע"ד

ביקורו בבית־הקברות פה, הוא כנראה בדיה. ובפרט שאין בבית־הקברות הוינאי להוהנצולרנים כל נצר שם"

(וינר נוייס).

 

א.    🔗

– יסלח לי, דוקטור, ששוב הטרחתיו הנה לרגע, אך רוצה אני לדעת, אם אפשר לדחות את הניתוח לזמן מה?

– לזמן רב וודאי לא. וכי מה? ארשה לי לשאול.

האשה הרהרה רגע ואמרה:

– אני ודאי שאיני מסכימה לכך, אך עמו קשה להתווכח, דוקטור.

– הקיסר הוא קיסר גם בלי כסא.

– יתאר בנפשו: רוצה הוא לנסוע קודם לחוץ לארץ.

דממה. אחרי כן אומר הרופא:

– לחוץ לארץ? איני אחראי לדבר, צר לי מאד. הן הנסיעה עצמה גם היא תשפיע לרעה.

– תודה, דוקטור, אלהים יעזור לי לשכנעו הפעם.

– ובמה עוסק הוד־מלכות כעת בכלל?

– כל הזמן שקוע בהרהוריו. יושב בצל טחנת־הרוח יחד עם שלישו, או בלעדיו, ומהרהר. עצבני קצת.

– ובלבד שלא יסע.

*

– לא, חביבי. זה יותר מהאלוצינאציה. אני אומר לך: ממש עין בעין אני רואה אותו. וגדולה מזו: אני שומע אותו מדבר, וגם רואה אותו מקשיב לדברי־אני. יודע אני: תאמר: זיקנה: לא, חביבי. זה יותר מהאלוצינאציה. מאז עברו כמעט ארבעים שנה, אך אני זוכר אותו היטב. תארו, מראהו, קולו. הכל. הוא לא מאלה שאתה שוכח אותם. והן אני גם לא ידעתי שהוא מת בינתים. – וכעת רואה אני אותו כל הזמן. – אה, אתה מעולם לא ראית אותו. איש גבוה, כגון קומתי. זקן שחור, כמעט אשורי. לא, לא “כמעט”, זקן אשורי ממש, ורק בלי מקלעות אשוריות. ממש שריד השמיים הקדומים ההם, שהיו מייצגים בהיסטוריה את גזע המלכות, את האצילות שבעמים השמיים. עינים שחורות, שגדול כוחן לספוג הרבה אור שמש, הרבה יותר לאין ערוך, מאשר אחד מאתנו, מאשר למשל, אני. –

השליש עשה כעין תנועה של הגנה על כבוד מלכו. אך הלז הוסיף לדבר:

– אציל מאד, ממש פני מלכות, יותר מאשר אחד מאתנו, ולאין ערוך יותר מאשר, למשל, אני – השליש שוב רצה להגן על כבוד אדונו הרם, אך ההוא מנע אותו והמשיך:

– אבי המנוח, זוהר יאזרהו, סיפר לי, שראה פעם בחייו יהודי, שהיה מעורר בו כבוד. אותו פרדיננד לאסאל, שביסמארק השתומם על חוצפתו, אך זה לא זה. החוצפה עלולה לעורר לכל היותר רגש לא נעים. ועוד: אותו לאסאל איבד את עצמו בדוקרב עם אחד איכר וולאכי, רומיני, ובגלל אשה. והיא גם לא אהבה אותו ואחרי מותו נישאה לאותו איכר.

– ליהודי גם זה מעלה – העיר הקצין.

– אולי. וביחוד בזמן ההוא. אך זה שאני מדבר בו, הפליאני בדבר שהוא ההפך מן החוצפה: בטחון עליון, שאינו זקוק אפילו להעזה. זה המעורר הרגשה נעימה שבמנוחה שלוה. כאן דיבר חלש עם התקיף ממנו, אך לא העליון עליו. ועם זה לא הרגשתי אף רגע, שהוא שולל ממני את הכרת מעלותי. הוא לא קיפח את זכות כשרונותי. אתה יודע, מה פירושו של שווי־משקל כזה?

– פיקחות יהודית.

– טעות, יקירי. יחוס שֵׁמי עתיק יומין. זוהי אותה אצילות, שאינה בטלה אפילו בעבדות. כדי לבטל אותה אתה צריך זמן לא פחות מאשר כל אותן התקופות הארוכות, שבהן סיגל אותה לעצמו. דורות של מלחמה, נצחונות ומפלות, ועל כולם שלטון. כל שלא שלט על כלום אינו יכול להיות אציל. – האצילות מתחילה ברגע שהשליט עומד על שיא גבהו, על גובה זה, שבו חדל לשלוט, להכניע ולנקום. העבד משועבד תמיד לרוח נקמה – שהיא פחד. מחובותיו של הכוח הוא: האומץ.

– הוד מלכותו יש בו מן החכמה היוונית העתיקה.

– הנח יקירי. הגיע הזמן, שבו רוצה אני להיות גלוי, פשוט, אמיץ עם עצמי. הגיעה שעתי לקלוף מעל עצמי את עור הקיסר, בשביל להיוולד מחדש לרגעים אחדים: בשביל להביט בעיני אדם פשוט, ללא כל אונס־חוץ, כלומר: בלי המשפט הקדום הארור והמטומטם – ובכן: אותו יהודי ביקש ממני ראיון, בשביל לבקש ממני המלצה עליו בפני השולטן בקושטא. דבר זה עצמו היה בו מן ההעזה. אתה מבין? שאני אמליץ עליו בפני אחר. לא שהשולטן ימליץ עליו בפני, שאני אקבלו, אלא להיפך. – אך הוא ידע, שבקשתו מאת השולטן יש בה משום תועלת בשבילי יותר מאשר לשולטן, וכפי שהוא עצמו רמז לי: יותר מאשר אפילו לו לעצמו, כלומר ליהודים. בקשתו מאת השולטן היתה: פתשגן כתב־רשיון למדינה יהודית בפלשתינא תחת חסות גרמניה. –

השליש כאילו התעורר משנתו: – אה, זה יוצר הציונות! – כן, וקבלתי אותו לראיון בארמון השולטן. – וכעת קורא אני את ספר היומן שלו על הראיון ההוא אתי והשיחה שבינינו, והנה, שם נשמטו פרטים אחדים מן השיחה ההיא. הנה הם:

הוא: “הוד־מלכותו ירשה לי לשאול אותו, אם הוא מסכים, שישנם דברים שאחד עתונאי רואה ביתר בהירות מאשר קיסר גרמניה רב־בִּינות?”

אני: (אחרי הרהור מעט) אפשר.

הוא: “ובכן, ירשה נא לי הוד מלכותו להאיר דבר מה בהארה עתונאית זו. הוד מלכותו מעדיף את רגש הכבוד שלו לעמו על רגש האהבה שלו אליו. והנה, את העם יש לאהוב מקרב לב ונפש, אך לא לכבד אותו. אין אב מכבד את בנו, אלא אוהב אותו”.

אני: רגש הכבוד שלי אל עמי הוא רגש גומלין.

הוא: “ברשות הוד־מלכותו רב החסד: זוהי טעות משנה. ראשית אין כיבודו של הבן את אביו מחייב את האב לכבד את בנו. ושנית אני מפקפק בעצם כיבודו של הבן את אביו. וביחוד אינני מאמין בכיבודו של הבן־העם אל אביו־קיסרו”

זה היה למעלה מכל מה שפיללתי. אך עוד לא הספקתי להשיב דבר, והוא הוסיף ואמר:

הוא: “העם אינו מכבד אלא דמותו שלו בעצמו. ‘סימיליס סימילי גאוּדֶט.’ ואם מוצא הוא שליט הדומה לו במדותיו – מאושר הוא רגעים אחדים. בין שהשליט נותן לו דבר מה שבתועלת, בין שאינו נותן. ושליט כזה אינו צריך אפילו לאהוב את ההמון, העיקר שהוא אינו מכבד אותו. היו שאהבו את עמם, והיו שלא אהבו אותו כלל, ואפילו שנאו אותו, אך הצד השוה שבהם, ששניהם לא כיבדו אותו. אל איש כזה ספונה התשוקה גם בלב עמו של הוד־מלכותו. תשוקה תמידית, שאינה פוסקת. – וזה מחובתי העתונאית לומר להוד־מלכותו, מאחר שזכיתי לדבר עמו פנים בפנים.”

* *

ואחרי שתיקה קצרה שוב פנה אלי:

הוא: “זהו הדבר האחד, שרציתי לומר להוד־מלכותו. והדבר השני – הוא אכסיומה פאראדוכסאלית, שלצערי הגדול אין כל יכולת להשמיעה בפירוש, יען כי יכול הייתי לשאת, שהוד מלכותו יכעס עלי חלילה, או אפילו יעליב בי – אך בשום אופן איני רוצה להיות דון קישוט, אביר טחנת־הרוח. אף כי גם הוד מלכותו אינו נקי ממישחה עתיקה זו של האבירים הללו, שבלעדיה אין לעשות גדולות. אך לעת עתה עלול אני להיות מגוחך בעיני הוד מלכותו. וזה אסור לי. אני בנו של עם נלעג, שמגחכים עליו כל הזמן. – ואכסיומה זו, שאני מאמין בה כמו באלהי ישראל – מגוחכת תהיה בעיני הוד מלכות – – – לעת עתה.”

אני: ובכל זאת, ינסה נא.

הוא: "חסד וחנינה הוד מלכות! אינני יכול. לכל היותר יכול אני לרמז להוד מלכות רמז, שאין בו כל קשר הגיוני לשיחתנו פה, אך אם נרחיקו מרשותנו ונעשהו לאובייקטיבי בהחלט, כאילו אינו נוגע בהוד מלכותו, כשם שבאמת אינו נוגע לעת עתה – אוכל להביע אותו: “אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו.” –

לא הבינותי את הדברים, אך הבינותי שלחנם אבקש באורים, ולפיכך החרשתי. והוא הוסיף בזהירות:

הוא: “בחזהו של הוד מלכותו דופק לב אנוש: לב טבטוני לאמתו. פירוש: אחד המפליאים שבלבבות האנושיים: לב מתכת, הדופק על פי חוקי הפיסיקה, האכזריים בחוקיותם, בגורליותם ובמשמעותם העליונה. אך אם לב זה נמס פתאום – הרי הוא הלב האנושי ביותר, האורגאני ביותר והאומלל ביותר בעולם. ובכן: היפה ביותר בעולם.”

אני: כעת הוא נכנס לתפקידם של אבותיו הנביאים, לא כן?

הוא: “תודה מקרב לב. ולפיכך ארשה לי בחסד הוד־מלכותו עוד מלה: אם הלב הזה ימס פעם; אם הוד מלכותו ירגיש את צינת כנפיה האכזריות של טחנת־הרוח הגורלית – שום דיפלומט מדיפלומטיו הנאמנים לו ביותר לא יפיג את צערו, ואז –”

אני: אז אפנה אליו?

הוא: "מוטב שאני אפנה אל הוד־מלכותו, אם אלהי ישראל לא ימנע ממני את החיים, ואם הוד מלכותו לא ימנע ממני את חסדו גם אז. צורך גדול יהיה בזה, הוד מלכות! –

וברגע זה שב פון־בילוב, אותו הטיפש, שכל הזמן הפריע את שיחתנו וששלחתי אותו באמתלא דחופה לזמן־מה. בעיני העתונאי ראיתי, שאי־אפשר להמשיך את השיחה בפני אדם שלישי, ולפיכך קמתי והושטתי לו את ידי. – ופתאום הרגשתי, שלוחץ אני את ידו בכוח ובחום יותר מכפי רצוני. –

המדבר נשתתק. פסע עוד פסיעות אחדות אחר־כך פנה לאחוריו והתבונן בדבר־מה ארוכות. שב על עקבותיו, עמד והתבונן מסביב. השליש, שהסתכל בו ותר אחרי מחשבותיו, ראה שמתבונן הוא בטחנות־הרוח שבסביבה הקרובה והרחוקה. הנוף ההולנדי המקסים בשלוותו, נטוע מסביב תמרורי רוח אלה, שאינם נותנים לו להירדם. –

השליש הלך אחרי אדוניו הרם שהתקרב אל הטחנה, ולבסוף ישב בצילה וחתך פתאום:

– מחר אנו נוסעים!

השליש נבהל:

–הוד מלכות, לאן?

– לוינה. אתה מבין? אינני יכול לנשוא עוד!

השליש גמגם תוך כדי עמידת כבוד:

– הוד מלכות! – אין אפשרות – – הדבר עלול לגרום סכסוך – –

– איש לא יכיר אותי. אלפי אנשים נוהגים כך, ונוסעים בשעת הכרח. על זה לא אתן להתווכח ולא אשמע עצה. – תם ונשלם. –

השליש הציץ בפניו ונכנע.

– וכעת? שב, בבקשה.

השליש ישב.

– רוצה אני, שתבין אותי.

– אתאמץ בכל כוחי, הוד מלכות! – ובכן. – הוא הדליק סיגריה, נשף ונשם, ואמר:

– כמעט ארבעים שנה עברו מאז. בינתים קרה מה שקרה. כבר לא איכפת לי. אני הולך וקרב אל השמונים. ואם תרצה, אגלה לך: אין לי עוד יצר לכסא אפילו לצאצאי. כל שלא עבר את גבולות “הבל ההבלים” בשנותי־אני, אין הוא חכם. לא איכפת לי, אם אמות קבצן, חדל־אישים, ואפילו בבית־האסורים – אך לא טיפש. – לא אכחד: הכאב הגדול ההוא אינו פוסק אצלי. אך הכאב ההוא אינו סובייקטיבי: זו היא בושה בפני סאן־סוסי, בפני וויימאר, בפני ביירויט: בפני העבר שאין לו כל שייכות אל ההווה האיום, ובושה – במקום מישהו, שמיליוני ראשים לו – ושאיננו. – ובכאבי זה, שהלך בזמן האחרון ונתעמס עלי עד כדי חולשה גופנית, הופיע לי, הוא עין בעין. – ביום ובלילה. ביום – בצורת צל, ובלילה בצורת אור. אל תאמר: זיקנה. אמור: זיכוך. –

ואנו המשכנו באותה שיחה. זאת אומרת: ממשיכים אנו אך לא בשיחה חדשה, גם לא בהמשך השיחה ההיא, אלא חוזרים עליה. וכעת מבין אני סוף־סוף את כל הענין. כפי שביאר לי אז. – בדיוק. את העם הזה צריכים לאהוב, לאהוב מאוד, שאם לא כן, הרי הוא מופיע בצורת מפלצת הורסת. – אני מבין. עתונאי יהודי מבאר לי זאת. עתונאי נצר ממלכי אשור ויהודה. – יפה. אך מהי אותה אכסיומה ארורה, אותו פאראדוכסון, שקשה היה עליו להגידו לי? – ושאני הרגשתי, שיש בה משום אשמה כלפי־אני. מהי אותה אשמה, שהיתה אז מגוחכת בעיני? – האכסיומה היא: ‘אין הגדול יכול לדון את הקטן בעיניו, עד שהגיע למקומו.’ ובכן: כבר הגעתי למקומו. – למקומו של מי שחשבתי אותו לקטן. אני מקבל על עצמי גם את הטעות הזאת: אין הוא קטן בעיני. וגדולה מזו: מעולם לא היה קטן בעיני. לא נכון אם אסכים. עם מי שקטן בעיני אין אני מתחשב במדה כזו שהתחשבתי תמיד עם עמו־שלו, – והנה: גם הלב נמס. נמס לגמרי. – ואני מודה בגלוי, שכבר רואה אני ברור את דמותו של דון קישוט בראי שאני מביט בו.

השליש עשה שוב תנועה של מחאה, המגינה על כבוד אדוניו:

– אולי רק את טחנת־הרוח שלו רואה הוד מלכותו! – אמר בחיוך של בדיחה.

– יהי כן. הוא אמר לי. שאם ארגיש ביום מן הימים את צינת כנפיה האכזריות של טחנת־הרוח – – מאין ידע הוא, שאני אברח דוקא להולנד?! מאין?! צעק פתאום בקול חלש – הגם את זה ראה מראש?! –

–הוד מלכות עיף קצת. – את הכל אפשר לבאר כסמל, הוד מלכות.

– “אפשר לבאר”?! לא: צריך לבאר! – יושב אני פה שנים על שנים ולבי הולך ונמס, הולך וחלש, הולך ושותת את דמו, ורק רצון אחד יש לי: להבין את הכל, לדעת לבאר לעצמי את העובדות, את אשר קרה. לא איכפת לי מה שקרה, אך תחת זה יש לי הזכות המלאה להבין: מדוע קרה כך, או: למה קרה? מדוע? – מדוע?! אני רוצה לדעת, מדוע? איפה טעיתי?! מה עשיתי ולא עשו אחרים – – – –?

ופתאום פנה אל השליש:

– יודע אתה? הוא רמז לי אמש לפנות ערב ואמר: “אני לא דברתי עם אחרים, רק אתך”. – יפה. הבינותי. אך האם לא מלאתי את בקשתו? הן “בקשתי” פרוטקציה בשבילו אצל “הוד מלכותו השולטן הרם”! והנה: שנינו זכינו באותו גורל עצמו. פה – – מן ההכרח, שיש פה – – שהסיבה היא משותפת לשנינו – – אתה מבין או לא?!

– הבינותי, הוד מלכות.

– ובכן! הוא… הוא (כאן הנמיך את קולו) הוא לא זכה למסת אלהיו בחיים: בינתים מת, – ואותי – אני – אותי הניח בלי תשובה. – היודע אתה, שיש עינויים בחיים, שכל עצמם אינם מייסרים את האדם, אלא מתוך שאינו יודע, אם צודקים הם או לא? – –

שוב הרהר – והחליט החלטה אחרונה:

– אני מוכרח לנסוע אליו! השליש נבהל בחרדתו לשלום אדוניו:

– הוד מלכות – – הן הוא מת – –

– זה אינו משנה כלום. אם יש ביכלתו להופיע לפני פה ולענות אותי – אכריח אותו להשקיט את רוחי. את זה הבטיח לי!

– הוד מלכות עומד לפני ניתוח. –לא! לא אתן את עצמי להפיל בפח ולמות לפני שאקבל את שלי. – הבינות? כשנשוב – אינתח. –

השליש נכנע בפני הגורל:

– הוד מלכות, רצונו קדוש לי!

 

ב.    🔗

–בשעה חמש ועשרים אחר הצהרים. בשעה זו קבלתיו בשעתו. –

זה היום הרביעי, ששני האנשים באים ועומדים בשעה חמש ועשרים על יד הקבר. שניהם עומדים דום. השליש, שנמאס לו הדבר, מביט בעוברים ושבים, אך ההוא – עומד כל הזמן כנציב אבן ועיניו נעוצות בקבר.

מבקרי הקבר עוברים ושבים, באים והולכים, מהם מתפללים או ממלמלים. אחר כך הולכים, וחדשים באים תחתם.

וביום החמישי ראו שני האנשים שני יהודים עומדים על־יד הקבר – זה כרבע שעה – ואינם זזים ממקומם. אך רק השליש התבונן בהם. ההוא לא גרע עיניו מן הקבר אף רגע. – ופתאום הרגיש כאילו שתי עינים ננעצות בו. – הוא לא זז. – העינים מביטות בו יותר ויותר, בעקשנות, – אך הוא לא השיב מבט. כמעט נלאה נשוא את המבט החודר, כמעט הרים את עיניו – אך ברגע זה הרגיש שהעינים הוסרו ממנו. – והונח לו. – ופתאום שומע הוא אחד היהודים אומר לחברו:

– מלך בלי כתר־מלכות.

– יותר מכתר מלכות: כתר נבואה – אומר חברו. רגע שתק ואחר הוסיף:

– מלך אדיר בעל כתר מלכות הרכין את ראשו הגא בפניו.

– אך לא הבין אותו – אמר השני – שונאי ישראל אין להם תקנה אלא אחת משתים: או להשמיד אותנו, או לגאול אותנו. הוא הציע לו את הדרך השניה – והקיסר לא תפס את הענין. –

ושוב שתיקה. ואחרי־כן אומר הראשון:

– הוא לא הבין, שגורל כל עם בעולם קשור בגורלנו־אנו. ועד שלא יבינו זאת כלם – גורלם יהיה כגורלו הוא.

– הוא חי עדין? – שאל חברו.

כן. יושב בצל טחנת־רוח – כך קראתי – ומהרהר אחרי מדותיו של אלהים. – שניהם נגעו באצבע במצבה, נשקו והלכו להם.

הוא הביט אחריהם בעינים יוצאות מחוריהן. – אחר־כך פסע שלא במתכוון פסיעות אחדות אחריהם – ועמד.

– שמעת? – שאל את השליש.

– מה, הוד מלכות?

הוא הביט בו ארוכות, אחר כך אמר:

– גמרנו. הערב נשוב הביתה!

1934