א.    🔗

במשך שעתים לשִבתנו יחד על שפת הים, אריה ואני – ראיתי בו שנוי: אינו שם לב כלל לשום בחורה עוברת. בין אם היא לבושה, ובין אם מתרחצת. לפני כך לא זכתה שום אשה מלפניו להתנהגות הוגנת כזאת. הכל ידעו, שהוא שולח אחרי כל בחורה הלצות־לעג. –

אריה היה בחור מן האהודים ביותר שבסביבתו. על כל מעלותיו החיצוניות המושכות את רואיו, היה מחונן גם שכל חריף, שניצוצותיו חורכים את הנפגע בהם. אפשר שהאהדה הזיחה את דעתו למצא לקוי בכל בחורה; אף אחת מהן לא ניקתה ממגרעת, או סרח עודף בגופה, במהלכה, במלבושה; – ואם עברה בחורה, שבאמת מצאה חן בעיניו – לא היה מסתיר גם זאת, אלא שבמקרה כזה היה מוסיף:

– כדאי לשמוע אותה מדברת. מחטמת קצת, או ודאי מתזזת בלשונה. – חי בי רגש אנטיפתיה אל אנשים ערלי לשון. אינני יכול לתאר לעצמי גאון מחטם או מתזז.

הפלטתי לו את השם משה רבנו. –

– יש לי החשד – אמר – שכל ענין ערל שפתים אצל משה רבנו, אינו אלא לימוד זכות על אדון הנביאים. הוא ודאי מצא לנכון, שלא לדבר אל פרעה. – רק להופיע בהדר כבודו ולשתוק. ספינקס חי, שמסתורין אל עליון חופף עליו, – “ואתה תהיה לו לאלהים” – ערל שפתים ודאי לא היה.

אך אותי ענין יותר השינוי שבו, מאשר ביאורו החדש על התורה. – לבסוף נודע לי: אריה מאוהב.

– אתה יודע? – אמר בהרהורים – יופי עדין ומופלא כזה! אתה מוכרח לראות אותה. היא עובדת בבנק, ראש כזה, חביבי – –

– לא בבנק “עזרא”?

– נכון! אתה מכיר אותה?

אמרתי לו שאני מכירה היטב – אך פחדתי לדבר לו עליה. זהו אחד ממעשי התעתועים של הגורל. בחורה צעירה בעלת פנים חנניים, שמעטים דוגמתם. עדינות־תום ענוגה וטבעית בלי כל צל של התפנקות טרדנית, ועם זה אורה מתבונה והבנה. ותמיד עצובה. כאלו שרויה תמיד באבל. כמעט שאינה מחייכת. – יושבת היא מאחורי החלון הקטן בעבודתה, וממרחק מה נדמה לך, שדיוקן וֵלַסְקֶז חי נמצא לפניך במסגרת עץ פרימיטיבית.

תמיד דמדמה בי ההשערה, שהבגרות החכמה שבפניה קשורה עמוק בעצבות שבהם. ושניהם היו מופלאים לי. –

לימים נודעה לי הסיבה: היא צולעת על ירכה. אסונה זה בא לה רק לפני כשנתים. ובכן – לפני שנתים היתה עוד אחת היפהפיות השליטות ועולות. – לפני שנה, כשהכרתיה, היתה עוד הטרגידיה שלה בגדלה ובעינה. אך כל שהתרגלה אליה, כל שהפצע הנפשי הגליד – כן עלתה וצפה לה והעיקה עליה מועקה חדשה: אכזבתם של הבריות, המתפעלים מיפיה כל עוד אינם רואים את מומה הנורא: החמלה האיומה. –

משום כך היתה תמיד האחרונה בין העוזבים את המשרד.

אסונה זה השרה עליה יגון. ואם מופיע לה על פיה חיוך קל, בשעה ששומעת היא מחמאה ליפיה, הרי חיוך נורא זה מייגע לה את פניה עוד יותר. כאומרת: “כן כן, אני יודעת; עד שלא ראית אותי הולכת!” –

אך שר האסונות לא הסתפק גם בזה. כשנשברה רגלה – ניטל דיבורה מתוך בהלה, ומאז היא מגמגמת. –

והנה: בה מצא אריה את משא נפשו: את כליל היופי, שאין ללגלג אחריו. –

ב.    🔗

תוך כדי שיחה אתו נודע לי, שהוא, כמובן, לא ראה אותה עדיין אלא דרך חלונה, יושבת בעבודה. –רציתי לדעת, אם שמע אותה גם מדברת. ושאלתי אותו, אם התוודע אליה.

עדיין לא. מתכונן אני לזה כמו לחג, חביבי. אך הן אתה מכיר אותה, אולי תעזר לי?

נבהלתי לשמוע בקשה זו. שאני אהיה עד ראיה לאכזבתו? לאסונה החדש? ואולי הגדול ביותר! שדוקא אדם שהתאהב בה – ירתע ממנה ברגע שישמע את דיבורה. ובפרט כשיראה – –

השתמטתי מתפקיד זה. כפי שאני מכירו, אין הוא צריך שדכן. –

ג.    🔗

מקץ שלשה חדשים שוב נפגשתי אתו. הוא היה כולו אור בראשית אוהב ומאושר. וכבר מתכן תכניות לנישואים. – לא יכלתי להתאפק:

– מהו החפזון, יקירי? – שאלתיו בזהירות.

– אין זה חפזון כלל. החדש השלישי שאנו מכירים זה את זה.

חששתי להעמיק שאלה. אך הוא הוסיף:

– וכשהיא מסכימה! את ענין ההוספה שלי גם כן סידרתי כבר. תוספת משפחה. המנהל לא פיקפק אף רגע. זה חמש שנים עובד אני במשרתי. –

– איך? – שאלתי בזהירות – היא – זאת אומרת –

–כן־כן. “זאת אומרת, זאת אומרת”. אני נושא אותה. ומה?!

הבטתי בו ארוכות – אך מיד נזכרתי, שכרגע אוכל להכשל במעשה מגונה מאד: אם אני אתפלא, יצא שאני עורר את השאלה – שאני תמה על שהוא נושא אשה בעלת־מום! זאת תהיה נבלה נבערה מאתי.

– ובכן – מהרתי – אני מברך אתכם במזל טוב! אמרתי שאינך זקוק לשדכן, זה טוב, חביבי.

אך לא רציתי להוסיף כנהוג: בחורה נחמדה, וכדומה. אין זה ראוי לכאן. ואולם לשמחתי הוסיף הוא:

– אתה יודע – – זה מוזר. – יודע אתה, איך התודענו? נכנסתי אל הבנק לראותה. לא מצאתי אותה במקומה. חכיתי רגע – והיא נכנסה, – והנה קרה דבר מוזר. היא נכנסה, ואני החלטתי לגשת אליה, לא להתמהמה. נגשתי והצגתי את עצמי – – אתה יודע, בסגנוני, גלוי, ואל הענין. שאני מחכה להזדמנות זו, שזה זמן רב אני מחכה לכך, – היא הביטה בי רגע, אחר כך אמרה: “סליחה רגע, תיכף ומיד”. והלכה ונכנסה אל אחורי הגדר, אל מקומה. ואני אחריה, אל האשנב. היא הניחה שם את הפנקס, שוב צעדה צעדים אחדים שם בפנים. – אחר כך שוב הביטה בי ארוכות. –

אריה הדליק סיגאריה – ובינתים הרהרתי: מסכנה. היא רצתה שיראה אותה מְהַלכת קודם – – שלא ימהר בהתלהבותו. – רצתה לצנן אותו. כדי לעקוף את האכזבה – –

והוא המשיך:

–הביטה בי, אחר כך אמרה בטון מוזר ובחיוך עוד יותר מוזר: “ובכן – מה אמר אדוני?” – – וישבה. וכך התודענו, דרך האשנב. שוחחנו רגעים אחדים, ומני־ובי הוצאתי מפיה הבטחה להפגש אחרי העבודה. – ונפגשנו. – וכך אנו נפגשים תמיד, אני מחכה לה כל יום אחרי העבודה.

– ומה היה המוזר – –?

– כן. אותו החיוך, והטון שבו אמרה: “ובכן – מה אמר אדוני?”

– לא הבינותי. מעולם לא שמעתי הגבה כזו מאת בחורה – זה היה מוזר מאד. –

–ועכשו אתה מרוצה! – מאושר! –

– מאד־מאד! – יודע אתה: רק מקץ שבוע ימים ראיתי פתאום שהיא צולעת קצת. אך זה מיפה אותה. בחיי! לו היתה שלמה לגמרי – היתה משעממת. בחיי! יש נשים, שכל יפיין בפזילת עינן האחת. היא נפלאה ככה. וגם דיבורה אינו רגיל, היא כאילו מגמגמת קצת. אך איזה חן מוסיף לה זה! הייתי יכול להקשיב לה שעות שלמות.

זרק את שייר־הסיגאריה וגמר:

– רק עתה יודע אני, מה זאת אהבה, חביבי!

( – גם אני! – רציתי לענות לו, אך נשתתקתי.)