רקע
אביגדור המאירי
בֵּין לַיְלָה לְלַיְלָה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יבנה; 1944

 

א.

הישיש נשם נשימת־טבק עמוקה והחליט אחרונית:

– כן, יקירי! אני אומר לך, הם צדקו: “בעל כרחך אתה חי!” בעל כרחך.

שוב נשם מנה פעוטה והמשיך:

– הכרתי אחד, שניסה להתנגד לכך. ובטוחני, שהוא היה הראשון והיחידי, שעשה זאת. אחד מבני גילך, מבני גילכם שלכם. בחור אוריין, תלמיד חכם למופת. וירא־שמים דוקא.

– ירא־שמים? – התפלאתי מאד.

– זהו. ירא־שמים. היודע, שעובר הוא על לאו־הלאווין: על “לא תנסו את אדני אלהיכם”. כן, אחד מן המציצים ונפגעים: אחד המעונים בענויי השטן של חבלי “מלחמת גוג ומגוג” שבימינו; שנשאר לפליטה אומללה מבין טבוחי־אדום שבאוקריינה. שנשמתו הדבקה באלוהיו נתרסקה ביסורינו וביסוריו, ועיניו התלויות בשמי־מרומים התחילו שואלות את שאלת־השאלות, אחר־כך תובעות את התשובה, ובסוף קמץ את אגרופיו כלפי מעלה. – הנתבלבלה דעתו? אפשר. לא ייפלא.

* * *

הישיש קמט את בין־גביניו והוסיף:

– באחת האניות הראשונות, בתחלת העליה השלישית. יום ולילה היה מתהלך על הסיפון יחידי, מתבודד, בבנות־ראש־שלילה עצבניות. כמגרש איזה זבוב טורד. – ופעם בחצות הלילה, כשגם שנתי נדדה, אולי דוקא גם בגללו, קמתי, עליתי ונכנסתי עמו בשיחה. תיכף הכרתי בו מי ומה הוא. בחור שנלוש מאותה עיסה, שממנה נלושים גאונינו הותיקים, מאורי־גולה, ומאותו סוג, שהתניא ז"ל היה מייחסם על “משפחת פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן”. נפש ממושכת וממורטת, העומדת כל הזמן בטענות, במסה ומריבה, בפולמוס עם קונה. ברזל, שֶׁכּור־היסורים מקשו, מעקשו ואינו שורף אותו. מכל דבריו ממלמלות לי המלים: “בין לילה ללילה”. – שם לא רחוק: האי־קורפו מסתתר בחביון צללי ליל, למעלה: הירח הבהיר עד לסמא, הממהר בין קרעי עננים כבדים, ליאט לנו אימים ומוכן כל כזמן לשנות את צורתו, להתפשט. – ופה למטה: אניה זועפת אל תוך עצמה, חותכת וחוצה בתיאבון דמים ובוחשת את התהום האיומה ללא כל תכלית. – ועל הסיפון: ילוד אשה הרב עם בוראו בקצף אלם אין אונים, התובע בלי הרף את עלבונם של חללים עשושי עינים וחשופי שינים, עלבון דורות, החל מן התינוקות הגוססים בתוך קירות פיתום ורעמסס, דרך שרה’לי בת בֶּרקה פודקובה, המטיחה את ראשה בחומת המנזר הפולני, ועד – – –

– “אנחנו חיים בין לילה ללילה. בעל כרחנו” – מלמל הבחור כלפי הלבנה – ליל נצחים מאחרינו וליל נצחים מלפנינו. היודע אתה, מה זה נצח? – אמר כמעט בזעקה – התופס אתה?! – לעולם! בלי גבול! –

מישהו המשיל את חיינו לצפור, העפה בחשכת הליל, עד שמגיעה אל מגדל מואר בודד, הצפור עוברת דרך חלונות המגדל הפתוחים, רגע רואה היא בפנים אנשים יושבים, אוכלים ושותים, משוחחים וצוחקים – אחר כך שוב יוצאת אל תוך החשכה, אל אין־הסוף האפלי מלילה – ללילה.

כל יום מחיינו בחינת בין לילה ללילה הוא. בעל כרחנו. וגם הגאולה. בעל כרחנו. כל גאולה אינה אלא ברק אור לסמא את העינים בתוך הלילה. הגזירה זורקת אותנו אל תוך אור יום קצר. בעל כרחנו. – לאור כזה נוסעים גם אנחנו כעת. בעל כרחנו! – למה הוא עושה זאת? למה, למה?!"

פה התמתח הבחור פתאום ועיניו ירו זיקי אופל לאור הירח ההולך, הביט בי ארוכות ואמר בקול עקש: מה? בעל כרחנו?! לא נכון! להוולד – כן. אך לא למות! – רוצה אני – ואמות! ולא יעקרו את שיני הבריאות, ולא יטמאו לעיני את ספר התורה!" –

הוא נשתתק, ואחרי כן נאנק אנקת מות ואמר בקול זעקה:

– לך והכרז זקן: לא בעל כרחנו אנו מתים! ואם שבעים פעם יגלגלו אותי לעולם הזה – שבעים פעם אגיד: אי אפשי! לא! אני אוכיח לו – ואתה תכריז אחרי לדורות!

וכהרף עין קפץ אל תוך הים.

 

ב.

הישיש תיקן את הקטרתו ואמר:

– כמה הרהרתי מאז בדבריו: “בין לילה ללילה”. “נצח”. איום. מליל מלחמה לליל מלחמה חדשה, מליל־אוקריינה לליל הגליל ומנצח לנצח. ובין־לילה־ללילה זה, חציו בתוך אפלו של תמול וחציו במטמועי הלילה הבא. מכאן חולמי חלומות בהקיץ. אין אדם חולם, אלא באופל, בלילה. אור יום חולמים הם. – חולמי חלום אלה, הידועים בשם הוגי דעות ובעלי הגיון – פחות מכולם רואים הם את מהות הנצח ואימתו. רואים הם דוקא רק את הבלחת רגע היום. – ככה ישבתי לפני ימים והרהרתי את סיוטנו – ופתאום מופיע לפני בן אדם מזוקן ופרוע ראש, נצב לפני, מביט בי ושותק. כבן ארבעים ויותר, אך כולו לבן. – ועוד לא הספקתי לשאול, מה רצון ר' יהודי? – והוא אומר:

– “יש גמול לפעולתי!”

הכרתיו על פי קולו וסגנונו. – ועוד אני משתומם וכמעט שאינני מאמין שחי הוא, והוא מוסיף:

“לכל הפחות אחת עלתה לי. אם לא יכלתי למחוק את הכורח הזה הרי – –”.

– איך זה נצלת? בלילה, בלב ים?

– איך? מי זה יודע? התעוררתי בסירת דוגה באי קורפו. וגם אחרי כן זרקתי עצמו על הפסים והרכבת המהירה עמדה מלכת. – דנתי את עצמי לכל מיתות בית דין. לא קבלו את הדין. “איך?” האת הכל יודע אני כבר, ורק לא את זה!? – אך אחת השגתי: יודע אני ברור לכל הפחות מתי ואיפה. גם זה יהיה לא על פי רצוני – אך יודע אני מתי. בחלומי ראיתי. וגם את המקום הראו לי".

ואמר לי את היום ואת המקום, שבו ימות.

אני לא שמתי לב ביותר לדבריו אלה. אך שלא ברצוני נשאר לי היום חרות בזכרוני. וגם המקום.

והוא, מבלי להיכנס אתי בשיחה יותר, הלך, ותוך כדי הליכה פנה אחור ואמר עוד:

– אתה מחכה ללילך בתוחלת אימים ואינך יודע מתי. ולי בכל זאת נודע. הכרחתי להודיע לי. גמול לא גדול בעד חרפת ספר התורה שחיללו אותו לעיני בעריות – אך בכוחי ובעצם רצוני הוצאתי את סוד הסודות.

ונעלם.

 

ג.

– כעת קורא אני – אומר הזקן בקול פאטאלי – שנפל חלל. גם היום וגם המקום נכונים. כפי שראם בחלום. – אדם שנולד להאיר את העולם, והיסורים ממרקים את מוחו ומצמצמים את כל יכלתו הכבירה בנקודה אחת: לדעת את יום מותו. זהו אסוננו המיוחד. מעשה ידי שטננו המיוחד: לקח שמש בראשית וצמצם את אורו לחוט של אור דקיק, העובר כברק־רגע מיום הולדתו אל סופו. מלילה ללילה. ובלי להפרות בו אפילו גבעול עשב דשא רך אחד בירכתי הגן. בן תמותה, שניתנה לו גאוניות, הצרופה בכאב וכלימה, בעינויי גוף ונפש, לתפוס את סוד הסודות – כח שאפשר היה בו להביא גאולה לעולם.

הישיש שוב הריח עמוקות וגמר:

– הם צדקו, ולא אנחנו. בעל כרחך, יקירי, בעל כרחך. בין לילה ללילה. אין עצה. צריך לחכות, ולחלום. חלומות זוהר בסיוט.

המלצות קוראים
תגיות