רקע
אביגדור המאירי
הַפֶּסֶל
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יבנה; 1944

לא המזכיר הפרטי הכניס אותו אל הזקן, כי אם היורש בעצמו ובכבודו. – לולא ידע הפסל את הסיבה, יכול היה לחשוב, שמתוך רגש־כבוד לאמנות עושה הוא לו זאת. אך המזכיר הפרטי, ידיד־נעוריו של הפסל, אמר לו שכך יהיה: שהיורש עצמו ילווה אותו פנימה.

מפיו של המזכיר הפרטי ידע הפסל עוד פרטים אחדים. שהיורש מתנגד בכל תקפו לביקור זה, ושהוא־הוא שעיכב אותו עד הנה הוא מנע אפילו את מסירת מכתבי הפסל לזקן – מעשה שלא עשה עוד. – כן נודע לו לפסל, שהזקן, הידוע כאיש נוח לבריות, רך־הלב ומתון – נוהג בביתו חומרה יתירה לגבי כל משפחתו בהלכות נמוסין. ובלי רשותו, שהוא נוהג לתתה ברמז הרמת ידו השמאלית מעל משענת הכורסה, אין לפצות פה. ובנידן זה גם היורש עצמו אינו יוצא מן הכלל. – ואם מרים הוא את ידו הימנית – הרי זה יותר מאשר אות־מחאה. זהו כבר “אגודל כלפי־מטה” של הקיסר הרומאי. –

אלא, שהמזכיר הפרטי, שהרגיש את עצמו בוגד בחובתו כלפי אדוניו הזקן, וגם ברצותו לעזור לפסל לבצע את ראיונו – הערים ויעץ למביא את המכתב, לבוא בדיוק באחת־עשרה, בשעה שהזקן עוזב יום־יום את משרדו ויוצא. וכך הופיע המביא את המכתב בפני הזקן עצמו, לפני הדלת, ובמסרו את המכתב, הוסיף:

– מאת הפסל האדון קינוב?.

הזקן, מבלי לפתוח או להפתיח את המכתב, אמר:

– יבוא נא הוא עצמו, בבקשה. יבקרני נא.

הפסל נכנס בלוית היורש, הניח את הקופסה לרגלי השלחן הגדול, וישב. ישב גם היורש. – הזקן הציע לפסל את קופסת הסיגאריות הפתוחה.

– תודה רבה. זה שנה, שאינני מעשן.

– חולה?

– לא. אין לי כסף לכך. יותר משתי לירות לחודש.

הזקן התבונן בו, אחר כך שאל:

– ואיך אתה עובד בלי עישון? אני אינני יכול.

– זה יותר משנה, שאינני מתכן שוב תכנית חדשה. בשביל יכולת עבודה מינימאלית נחוצה לכל הפחות ארוחה אחת ליום. במחיר שלשה וחצי גרוש. וזה – בקביעות, לא במקרה. ואצלי יקרה לפעמים, שאוכל אני יומים בזה אחר זה ארוחת־ערב – אך רק במקרה. הזמנת ידיד, במסעדה.

היורש התחיל מאבד את מנוחתו. בתנועות עצבניות תיקן את ישיבתו. – היתה דממה.

– אתה מזוקן – אמר הזקן – דומני, שהיית מגולח, לא כן?

– זה גם כן כעשרה גרוש לחודש.

הזקן הפך את פניו פתאום כלפי המזכיר הפרטי. ההוא הבין כרגע, מה שלא הבין הפסל: עשרה גרוש לחודש – הלא זה מעט מאוד?

– האדון קינוב מתגלח על פי רוב בידי־עצמו – אמר המזכיר בביאור. אחר כך הוסיף – והסַפר שלנו הלא בא אל כבודו הביתה.

הזקן שוב הביט בפסל והרהר. אחר כך הדליק סיגאריה:

– אם כך, לא גמרת גם את עבודתך עלי?

– את זו גמרתי, האנדרטה היא פה אתי. – אך קודם שאַראה אותה לכבודך, עלי להגיד דבר־מה.

– האמנות אינה טעונה ביאורים – אמר הזקן – להיפך: הביאור יכול לקלקל.

– זה נכון, אך במקרה זה חושבני – – מכיון שאני בעצמי קלקלתי, הרי אולי יעלה בידי לתקן בבאורי, עד כמה שאפשר עוד לתקן. ואם אפשר בכלל.

– בבקשה.

– כעת ירשה לי כבודך להדליק סיגאריה – אמר הפסל, ולקח סיגריה והדליק.

– ובכן, זה לא יהיה ביאור – אמר הזקן בבת־צחוק – זה יהיה מעשה יצירה!

הפסל נפח את העשן בסילון נועז כלפי מעלה, נשם עמוק ואמר:

– אולי כן. יכול להיות. יכול להיות, שמה שאני אעשה כעת פה, יהיה מעשה־יצירה חשוב. אולי הגדול שבכל חיי. – משום שיצירה פירושה אחד שהוא שנים: להשאיר אחרי־עצמנו זכר לדורות, המעיד: הנה, היינו פה, עשינו דבר־מה, כדאי היה לחיות. – ופירושה: שגם הזֵכר עצמו צריך שיהיא מעשה־רב, מעשה – –

– מעשה אמנות! – עוזר לו הזקן.

– לא רק מעשה אמנות, סליחה. אלא גם מעשה, שבו עצמו ספונה התועלת הצבורית, תיקון האדם והחברה: מעשה, שהוא עצמו יעורר לגדלות הנפש. –

היתה דממה. הזקן נשען עוד יותר בהרחבת־הדעת, ועל פניו הקמוטים מאוד הופיעה יפעה של סיפוק עמוק. – בקושי־רב, בהתאמצות אמר:

– אינני מכיר אותך לחונף. זוהי מחמאה: שאני אשמש לך תבנית לכך – –

– כן – אמר הפסל.

– כעת הבינותי: לא הצלחת באנדרטה שלי, וכעת רוצה אתה לתקן. – באמת אני – אני – אשם בכך. לא ישבתי לך, רק פעם אחת. אך מה לעשות? הזיקנה. אני חלש יותר מדי. – אדם כמוני. – בגיל זה. – יום־יום אני מחכה – – נגד זה, יקירי, אין תרופה.

והצטחק בת־צחוק מרה.

– הנה, זהו מה שאני רוצה להגיד. – מכבדיך אדוני הזמינו אצלי את פסלך, ואני הבינותי את יחס ההערצה הזאת, והסכמתי. לולא כך, לא הייתי מסכים. אין סכום־כסף בעולם, שיניעני לפסל את דמותו של אדם בלי אחת משתי הסיבות לכך: או שדמותו החיצונית תמשוך אותי באורותיהם וצלליהם של הצער או ששון־החיים; או שדמותו הנפשית תעורר בי אי־מנוחה לחיוב או לשלילה. – וכבודך – דמותך אדוני משכה את לבי. אחת ההופעות המפליאות בחיינו: אדם שיש לו ונותן. – ביד רחבה. – בנה בית־כנסת גדול לתפלת־עניים בחנם גם לימים נוראים; בנה בית־ועד לסופרים ואמנים; הקים מוסד מוזיאוני חשוב, בית־אוצר ליצירה; ולבסוף, אחרון אחרון חשוב: אולם לשירה ולזמרה ומנגינה, שהכנסותיו מוקדשות לכרטיסי־חנם לעניים. – כל זה עלה בקרבנות חשובים. –

הזקן רמז:

– לדבר על זה לא כדאי.

– סלח נא לי אדוני: ברגע זה חושבני, שכדאי. נחוץ לי. כבודך עשה מה בחייו. סימן, שעברת אדוני את גבולות החיים המרודים והקצרים הללו. תפלה ואמנות: שני כרובי־הנפש, המתחבטים בשמשות האשנב, הפתוח אל עבר בית־כלאנו זה. – והתחלתי לעבוד בשמחה, בששון־היצירה: דמות־אדם. סוף־סוף. – ופתאום. בבין־ערביים אחד, כשזוהר־השקיעה הֶעְתִּיר על חדר־עבודתי את עתרת שכינתו המלאה, ברגע שראיתי את עצמי שותף לאושר ולשפע – רציתי להדליק סיגאריה ולנשום את העשן המתוק־המר: לקבוע את שנים־שלשת קוי־ההיולי של הדמות וראיתי, שאין לי סיגאריה. – ומכיון שהתחיל, לא פסק: פתאום הרגשתי את רעבוני, שהיה דחוי אצלי ומדוכא מאתמול. – הרעב עבר והיה לכאב־ראש קל. – המפסלת נשרה מידי. – התגברתי והרימותיה – ושוב זרקתי אותה. –

הפסל נשף את העשן בקלח זורם. הזקן ישב במנוחה גמורה. – אך היורש התנודד אילך ואילך עד שקם. רצה להגיד מה, בלי רשות ידו השמאלית של הזקן – אך הזקן, מבלי להביט אליו, הרים את ידו הימנית – והיורש הוכרח לשבת. – והפסל המשיך:

– ועל זה עזבתי את הכל ורצתי החוצה. – כלפי הים. – רצתי כמטורף. ורק אז ראיתי, שהכל כואב לי: כל יפי בין־הערביים, עתרת השקיעה, העוברים־ושבים – כל זה מעיק לי: על קיבתי מעיק. – וכשעברתי על יד מעון כבודך – התקננה במוחי מחשבה, שלא יכלתי לגרש אותה: אין זה אדם כמו כבודך, בן תשעים וארבע, המחכה בכל רגע – –

היורש קפץ ממקומו כנשוך נחש:

– אינני יכול! – זאת היא – –

אך זקן הרים את ידו הימנית ואמר בשקט איום:

– נא להשאיר אותנו לרגעים אחדים.

היורש יצא בלי כל נסיון התנגדות. – והזקן הוסיף:

– נא להמשיך. – ועצם את עיניו וכך הקשיב.

הפסל קם, התאפק בכל כוחותיו, אחר כך פרץ:

– אין מה להמשיך, אדוני! – בכפיפה אחת עם השטן אי אשפר לעבוד! אין נפש בלי גוף בעולם הזה! – ואין ילד נולד בלי אם! – אתם בונים ערי מסכנות לַיקר בכל חיינו: פיתום ורעמסס לתפלה ולאמנות – ואינכם נותנים להן להיוולד! – מתי תבינו כבר, שאין אני רוצה בכלום, חוץ מאפשרות־היצירה עצמה? לא יותר. אין אני צופה לשום הנאה אחרת בעולם: לא למצבת־זכרון, להשארת־הנפש שאחרי מותי, ולא לכבוד ולהצלחת יצירותי בחיי! כל אלה אינם מענינים אותי! – רוצה אני אך ורק בהנאת־היצירה עצמה בשעת יָצרי אותה! בהנאה זו, העולה על כל הנאה אחרת בעולם, ואפילו על השכרון שבאהבה המינית. כן. – אך אתם, העומדים על יד האפיריון ומצפים לילד – תנו לו לחתן את אפשרות־ההנאה הזאת, כדי שתקבלו את הנולד שלכם בריא ושלם וראוי לחיים! קחו לכם אותו אחר־כך לעֶבד – אך תנו לי להולידו הפעם! – לא ערש־זהב ובית שעשועים וטיפוחים תבנו לזה שנולד כבר, כי אם קודם כל תנו מטה צנועה וחמה לאם היולדת! – גם פֶּרְדִיקאס, מצביאו של אלכסנדר הגדול, דאג לשפחתו, שילדה לו בן – וקודם שילדה, הושיב אותה בארמון מיוחד. – בפרדיקאס זה נזכרתי, ולעומתו ראיתי פתאום את הנוטריון שלנו בעיירתנו, שגרש את שפחתו המעוברת־ממנו, וכשנולד הילד, לקח אותו אל ביתו ופינק אותו – ואת אם־הילד גרש מן העיר ברעב ובחוסר־כל! – הנה! (פתח את הקופסה, הוציא מתוכה את האנדרטה והראה אותה קרוב לעיני הזקן) הנה! זה יצא לי! מפלצת־אדם! הנוטריון המטומטם האכזרי שלנו בדיוקנך־אתה אדוני! אני לא רציתי, אלהים בשמים עֵדָי! הנה! זוהי הדמות! אפשר להכיר את כבודך! –

הזקן פקח את עיניו, הרכיב את משקפיו, הביט באנדרטה בעינים מעוגלות – ושוב עצם אותן. – והפסל הוסיף:

– איך זה אדם־המעלה כאדוני אינו מרגיש את ההנאה המאושרת: לגאול אדם מעינויי־גיהנום של הגוף?! מרעב?! (פה עבר לזעקה אדירה) אדוני! אני מתחנן, בעוד רגעים אחדים תמות – ואינך! קח נא עשירית העשירית! לא יותר! – מהונך הרב אדוני, וזרוק אותה למעונים הללו, לעבדי היצירה, שאינם רוצים אלא לאכול לשובע ולשתות מים לרויה ואחר כך לראות את אור־השמש, את חליפות האור והחושך, הקוים והצבעים, ההרים והעמקים ולתת קצת יופי אל תוך החיים הנוראים הללו! – תמיד רק לתפלה ולאמנות – ואף פעם לא ליוצר התפלה וליולֵד את האומנות! מובן: למה לתת לדבורים לאכול – עובדות הם גם בלי זה! – אדוני, בעוד רגעים יהיה אולי מאוחר! – אני מתחנן, הצל־נא את צלם אלהים שבך! אני מוכן לפוצץ את המפלצת הזאת! לא אדוני ישאר לזכרון לדורות באנדרטה הזאת, כי אם זה פה, המפלצת הזאת, הנוטריון המתועב! אני – (צעקתו עברה לבכיה) אני – אני – אדוני! – לחם! – לחם! – – לעבודה! – –

לצעקתו נכנס היורש – ותפש את ידו של הפסל בו ברגע שרצה לזרוק את האנדרטה:

– למען השם! – יצירה כזו! – אמר, הוציא מידו את הפסל והתבונן בו. –

אחר כך התבונן בזקן, נגש אליו בהשערת־חשד – והרים את ידו המרושלת. כשהיד נפלה – הסתכל היורש סביבו במבוכה. אחר כך הזדקף, פניו לבשו חגיגיות, הניח את האנדרטה על השולחן – הרים את שתי ידיו המתות של הזקן ושם אותן על הברכים המתות. –

אחרי־כן נגש אל הפסל, לחץ את ידו, כאילו הלה משתתף בצערו ובאבלו, ונענע את ידו:

– תודה רבה, תודה! השם נתן השם לקח – – –

נגש גם אל המזכיר, לחץ גם את ידו:

– תודה רבה, מילשטיין! תסדר בבקשה את חשבון האדון האמן ולקח את האנדרטה ויצא.

המלצות קוראים
תגיות