א. 🔗
שלשה מומחים עמלו בחקירת האסון שבבית־הקברות: מהנדס פיסיקאי, רופא־מנתח ורופא־פסיכיאטר. המהנדס בדק את טיבה של אבן־המצבה של המשורר, גושיותה, משקלה ואופן הישברה ונפילתה. הרופא־המנתח בדק את הגופה, שמצאוה תחת אבן־המצבה רסוקה ומעוכה, והרופא הפסיכיאטר, שהיה משך שנים ידידו ורופאו של בית־הנהרג, עליו היה מוטל למצוא, איך באה הגופה אל תחת האבן הכבדה. – החקירה היתה קשה, מסובכת ומעייפת. לבסוף ישבו שלשתם לנוח קצת, הדליקו סיגאריות ועישנו בשתיקה.
תוך כדי עישון הטה הפסיכיאטר את ראשו על כתפו האחת, והתאמץ לקרא את הכתוב על המצבה, המוטלת על צדה. הוא הכיר היטב את שלוש השורות מן התנ"ך, כשם שהכירו את המצבה כל הילדים, שהיו מבקרים שנה־שנה אצל קברו של המשורר. אך כעת, האבן היתה מוטלת על צדה, והשורות עולות מלמטה מעלה, נדמה היה לו, שמכיר ואינו מכיר את דברי המצבה. ולבסוף כאילו ראה בשורות המעטות ענין אחר לגמרי מאשר עד הנה. מה זה? – כן, הוא נזכר בתופעה דומה מאד לזו. בילדותו אמר לו מישהו, שינסה לעמוד ואחורו כלפי אופק־היום, העננים או היער, אחר כך להתכופף בהשתחוויה עמוקה ולהביט בין רגליו לאחור. הוא עשה כך – ופתאום ראה עולם אחר לגמרי: אופק־ים אחר, עננים אחרים, ויער אחר. תמונה פאנטאסטית, משונה ואפילו מעוררת אבק־אימה. והוא הדבר, אם להביט בכל אלה כשהגוף העליון יחד עם הראש נטויים הצדה, ימינה או שמאלה, עד כדי זוית ישרה.
והנה, פה לא היא נטוי הצדה, אלא המצבה עם שורותיה ועם תמונת המשורר המת. – והכל מקבל צורה אחרת, תוכן אחר, מובן אחר. –
הוא הביט, הביט – ופתאום קם, זרק את הסיגאריה ואמר לחבריו:
– רבותי, אין לי כל ספק בדבר: נורגסן עצמו הפיל את המצבה על עצמו!
ב. 🔗
לפני שנים.
לא בפעם ראשונה מתאמץ המשורר להבקיע לו דרך אל חברו מבית־הספר, האתליט המהולל הנריק נורגסן, בעל המידאליה המלכותית “רובור את גלוריה”. קשה מאד להגיע אליו. פעם יש לו אורחים חשובים מאד, פעם סועד הוא עם אורחים חשובים עוד יותר, פעם נח את מנוחתו החשובה כל כך ופעם מתעמל הוא לעצמו. וברחוב, כשהוא עוזב את הזירה והולך הביתה, הרי מי זה יוכל לפרוץ את חומת־ההמונים, האופפת אותו ומלוותו הביתה בתשואות?
אך לבסוף הצליח בקושי להשיגו בביתו.
– אה, האררי!
– שלום לך, האררי!
משום ששניהם היו הנריק. גם האתליט המהולל וגם המשורר הידוע, והשמחה היתה אמיתית, שמחת־גומלין נאמנה, שגם היחסים השונים של איש לרעהו לא הפריעו אותה. נורגסן חבט על שכם חברו בטוב־לב שבחמלה מתוך ביטול: איש־רוח מסכן, אך בכל זאת חבר מבית הספר. והמשורר לחץ את יד חברו הגדולה והקרוסה באהבה שבבדיחות הדעת: האררי המטומטם עלה לגדולה! מידאליה מלכותית. אך בכל זאת בחור טוב. מה הוא אשם בדבר, אם גם המלכות מכבדת כל כך את שרירי־הפר שלו? –
אלא שבמשך השיחה הופתע המשורר לא מעט מדברי חברו.
– טועה אתה, האררי! – אמר איש־השרירים מתוך מחאה – זהו הדבר שאינך תופס, ה, ה, ה! שתה קצת יין טוב ה, ה, ה!
ומתוך צחוק רחב פה וחזה מזג לחברו כוס יין ושתה בעצמו בלי לראות אפילו, שחברו אינו נוגע בכוס. והמשיך:
– זוהי הטעות שלך, יקירי! לא זהו העיקר בי, שאני מנתק שלשלאות ברזל ומרים פי שלשה ארבעה ממשקל עצמי, ה, ה, ה! אלא העבודה, שהאנושות עומדת סוף סוף לאט לאט על סוד החיים, ה, ה, ה! הכוח הגופני ה, ה, ה! בי מתחילה תקופה חדשה, יקירי, ה, ה, ה! על זה לא חשבת כלל, מה? ה, ה, ה! אתה חשבת: סתם מעשי קונדס! להטים, ה, ה, ה! לא, יקירי, עולם חדש! השמעת כבר את המלה החדשה? מובן, שלא! “ספורט”, ה, ה, ה! ספורט, יקירי! זהו הדגל החדש, האידיאל החדש, הדרך החדשה, ה, ה, ה!
– דומני, שהיונים והרומאים כבר – – –
– היונים והרומאים! – הפסיקו חברו בביטול – הם הבדילו בין הספורט ובין החיים! אצלם היתה המלחמה לחוד והאולימפיאדה לחוד, טפל.
– לא לגמרי ככה – –
– שמע יקירי! אתה מומחה לחרוזים, אך מה שנוגע לכוח הגוף, הנח לי, ה, ה, ה! ואם אגלה לך, שהיונים כלל וכלל לא תפסו את הענין? וגם לא הרומאים! בין כל פסלי הזכרון שלהם שנשארו לנו, כמה מהם הם של גבורי הספורט?! אף לא אחד, ה, ה, ה! מה?… זה הזורק דיסקוס? או זה המגרד את זרועו בסכין? יודע אני, יודע ה, ה, ה! אפילו את שמם לא מצאו לנחוץ להזכיר! אך במקום זה נשארו שמותיהם של הפסלים, המשוררים והמדינאים שלהם, ה, ה, ה!
שוב הריק כוס והוסיף:
– אני אהיה הראשון, שיקימו לו פסל, כן, יקירי, ה, ה, ה! אולי גם אתה תזכה עוד יחד אתי לתקופה החדשה: תראה איך המוני־המונים יתלהבו לתנועת־גוף אחת, להרמת משקל, לזריקת כידון באויר, לתפיסת כדור כהלכה, איך ינהרו לא לקרקס קטן וסגור אלא לזירות הפתוחות לרבבות בני אדם ובתוכם מכל המינים, מורים, עשירים, עניים, פועלים, קצינים וגם משוררים ופילוסופים כמוך יקירי, ה, ה, ה! ינהרו, יתפעלו ויריעו בתשואות עד כדי טירוף, ה, ה,! ה, ה, ה! – זהו, יקירי! – אמנם גם הרוח לא תחלוף כליל! לא! יהיה לה תפקיד משלה: לפאר ולרומם את הכוח! ה, ה, ה! שתה יקירי! לחיי הפסל שלי! אתה רואה את הפסל שלי? אני רואה אותו: חמשים מטר הגובה, ה, ה, ה! רק הקיבורת עצמה היקפה יהיה 5 מטר וחצי, ה, ה, ה! מדוע אינך שותה? אתה… אתה עצוב, האררי… שתה יקירי, אל תתייאש… אתה יודע מה? – הוא קם וחיבק את חברו – כדי שתראה איזה חבר אני! תבוא אלי בכל יום, אתן לך שעורים אחדים!… רק אל יאוש, יקירי! כשרונך הספרותי ירומם על ידי, ה, ה, ה! אתה תהיה המשורר הראשון בעולם, שכל כשרונו יהיה מוקדש לכוח!… המשורר־האתליט הראשון, ה, ה, ה! ה, ה, ה!
היין עשה את שלו ונורגסן צחק וצחק, ישב וצחק, התגלגל וצחק ופתאום גנח:
– אוי, ה, ה, ה! הבטן שלי… אוי… רופא!…
חברו נבהל, קם ומיהר אל הספה בבהלה:
– מה זה הנריק? רופא?!
– לא, לא! ה, ה, ה! לא כלום, אוי, ה, ה, ה! לך הביתה…
המשורר עזב אותו. – למחרת שלח לו מכתב ובו רק שני פסוקים מן התנ"ך, “רוחך הטובה, תנחני בארץ מישור”. “כל כלי יוצא עליך לא יצלח”. –
נורגסן קרא את המכתב ופרץ בצחוק.
אך צחוקו שוב נשבר פתאום. דבר מה אינו בסדר אצלו בבטן. והלך אל הרופא.
ג. 🔗
כעבור שנים.
נורגסן הזקן קרא את העתון וידיו נרעדו. המלך עצמו גילה את פסל־המצבה!… לגמרי לא מובן: הוא, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”, חביבו של המלך, לא הוזמן לחגיגת גלוי הפסל… של חברו… אפילו לא הודיעו לו… לכל הפחות כידידו הותיק של המשורר היו צריכים להזמינו…
שעול חריף תקפהו. השעול הארור חלחל את כל גופו, החסון גם בזקנתו. שיניו הודקו בלחיצת חירוק, ידיו נתאגרפו בכל הכוח האחרון – וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים קם ויצא. –
וכך, בשינים הדוקות ובאגרופים קמוצים עמד לפני הפסל העטור פרחים וסרטים, והביט. –
הוא איחר את החגיגה, אך עוד עמדו שם אחדים מן הקהל. ביניהם נוער, ושוחחו ביניהם. נורגסן הקשיב, אחר כך ניגש אל קבוצת משוחחים אחת, התקרב אליהם. יותר ויותר. וכשלא הרגישו בו, השתעל שעול של נהימת אריה – – – אך איש לא הכיר אותו. לבסוף נכנס ביניהם ואמר:
– אני נורגסן…
הנוער הביט בו: מה הוא רוצה, הזקן הזה?
– אני נורגסן, בעל המידאליה “רובור את גלוריה”! – אמר ופתח את מעיל־הסתו שלו והראה את חזהו עם המידאליה. הנערים הביטו, אחר כך אמר אחד מהם וברח:
– תלה אותה, זקני, על הפסל!
פרץ ביניהם צחוק. – נורגסן רצה להרים אגרוף, אך שעול חריף תקפו מחדש. הוא נעץ מבט של חרון אין־אונים בנער – והלך לו. במרחק מאה צעדים הביט פתאום חזרה – וזעם איום שבצהו: לנתוץ! –
הוא אמד את כוחו הזקן ומצא, שאי אפשר.
– בדינאמיט? –
לא. הוא לא יחלל את כחו בעזרת מכשיר זר. –
שוב הבטן. זה הרבה זמן, שהבטן שלו לא הופיעה לו. כעת כבר ברור לו, שזה מאגרופו של איש־תחרותו המורה, שאינו יודע את הלכות האגרפנות. במקום להטיח בחזהו, הנחית לו בבטן. המורה, המזמר בכנסיה את פרקי התהלים. עליו ללכת הביתה. לשכב קצת. כמה כבד עליו גופו, רגליו כאילו פקות תחתיו. גופו החסון כבד ממש מנשוא. מה אמר לו אותו נער אדמוני? שיתלה את המדאליה שלו “רובור את גלוריה” על פסלו של אותו חרזן? ה, ה. הוא רוצה לצחוק, אי אפשר. ודוקא נער אמר זאת! לא איזה מורה. אוי, הבטן. ולא איזה כומר. דודו הכומר לימד אותו פרקים מכתבי הקודש. פרקי גבורה. על שני גבורים. אחד מהם היה גם משורר. שוב משורר. זה בכלל לא היה גבור. ניצח את יריבו בקליעת אבן. מהיום והלאה לא יבקר בכנסיה. למה לו לשמוע את שיריו של אותו פחדן, שהרג את איש־תחרותו לא באגרוף, אלא באבן? אך השני, זה כן. זה היה…
ופה נצרב בו דבר מה, סבב על צירו ורגליו נשאוהו ישר אל בית הקברות.
נורגסן עמד לפני המצבה וקרא את הכתוב עליה. הדם אחזהו בכל גופו: אותם שני הפסוקים מן התנ"ך, שאותו חתול דק הבשר הנוהם בחרוזים שלח לו באותו מכתב לפני שנים. – ועל זה נזכר גם הוא בפסוק. זה לא שיר, לא תהילים, שיר גבור אמיתי. כן, על הפסל שלו יהיה חרות הפסוק ההוא; של אותו גבור, שבשתי זרועותיו “המית במותו רבים מאשר המית בחייו”. הוא ניגש אל המצבה, לפת אותה בשתי ידיו והמלים נינהמו מתוכו מאליהן:
– “זכרני וחזקני אך הפעם”! –
האבן ניתקה מבסיסה, התנודדה פעם פעמים פנים ואחור – ונפלה.
ד. 🔗
הרופא־הפסיכיאטר פתח את המכתב לפני חבריו המומחים ואמר:
– צוואתו של המשורר היתה, שיחרתו על מצבתו את שני הפסוקים הללו – ביאר להם. – את הצואה מצאתי אצל אלמנת־הכומר הישישה. הרבה עמלתי בצ’מפיון הזקן נורגסן בימים האחרונים להחזיקו בשיווי משקלו – לו ידעתי על צואה זו, הייתי שומר עליו, ובכלל הייתי מטפל בו באופן אחר. – הוא ביקש ממני כל הזמן, שאחזיר לו את הצחוק. ואני לא הבינותיו. ונדמה לי, שגם כעת אינני מבין אותו. –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.