רקע
אביגדור המאירי
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יבנה; 1944

 

א.

זה חמשה רגעים שהגברת זושקה שפיטצרובה מתגלגלת ממש בצחוקה המתוק, כשהיא מתפשטת כל הזמן את מעיל־האבק והצחוק מפריע. פניה האדימו כבד, עיניה נתרטבו ודמה כמעט שמבצבץ החוצה מתוך לחייה.

זה זמן רב, שהגברת שפיטצרובה לא צחקה צחוק אמתי. אך כעת, פה בנוף החפשי הטוב והמיטיב של הולאנד הברוכה, שהצליחה להימלט בה יחד עם בעלה ועם ילדהּ ואפילו יחד עם הונה ומכוניתה הצהובה וכלבלבה המתולתל, פה שוב עומד הצחוק על חזקתו. וכיון שפרץ, שוב אינו פוסק:

– אוי, אוי, אפשר למות! את יודעת, הגברת כומר… אוי, תסלחי לי, אך זה היה כל כך מצחיק!… הדבר היה כך, שולאדק שלי אינו אוהב באנאנות… בשום אופן! אפילו לא לראותן. אני מחפשת את הבאנאנות היקרות ביותר, מאפריקה המערבית, משלמת פי שלשה וארבעה והוא, ולאדק שלי, הופך את פניו מהן! מה שלא…

– אז אל תתן לו הגברת באנאנות! מוכרח להיות דווקא באנאנות? – אמרה אשת הכומר – או אולי הרופא הציע לתת לו באנאנות?

– מה את סחה, הגברת כומר?! – הגברת שפיטצרובה שכחה את צחוקה מתוך התרעמות אמתית – ומדוע זה לא יאכל באנאנות? שם בפולניה, שהבאנאנה עולה שם פי עשרים, שם לא חסכתי ממנו את הבאנאנות, ופה אחסוך מפיו?! הגברת כומר יודעת היטב, שכל אב ואם רוצים להקריב קרבנות על מזבח התינוק. וביחוד על הזנת ילדיהם ומה אתן לו לולאדק שלי, אם לא היקר ביותר? לא כן? אומרים עלינו: “נשים מודרניות, אינן דואגות לילדיהן!” אדרבא, יראו! והוא, הכפתור הזה: לא ולא! ממש התביישתי בפני הבריות! דומה לילד עני, שאינו רוצה להתרחץ, לא כן? ובמה אוכל להראות, שברוך השם יש לנו?! לא כן? והוא, כמו להכעיס! להתפקע! ועל זה רציתי לתת את הבאנאנות לכלבלב שלי, לריצ’י, כדי שלא יחשבו, שאני חסה על הכסף, אך ריצ’י בכלל אינו אוכל באנאנות! כל כך התרגזתי, הגברת כומר, אין לך מושג?

– לא כדאי להתרגז על כגון זה, גברתי – אמרה אשת הכומר בנזיפה מסותרת – בשעה שרבבות ילדי פליטים מחווירים מרעב.

– מי זה רעב מתוך רצון?! – טענה הגברת שפיטצרובה. – מי שמוכרח, מוכרח! לא כן? די לו למי שמוכרח, לא כן? ולאדק שלי לא היה מוכרח גם שם, ואני מקוה, שלא יהיה מוכרח גם בעתיד. ומדוע זה לא יאכל באנאנות יקרות? לא כן? האם לא די לנו באותם הילדים, המוכרחים לרעב ללחם? לא כן.

– כנראה, שהילד יש לו חוש מוסרי…

– אני אתן לו חוש! עקשן שכמותו! בן כה לא הייתי מוותרת לו, לא כן? אני היא המחנכת שלו, או הוא שלי? לא כן? ואני הצלחתי…

– הוא כבר אוכל?

– ועוד איך אוכל! – אמרה הגברת שפיטצרובה בנצחון מוסרי. אך בינתיים שוב פרץ מתוכה הצחוק, צוחקת, צוחקת ומנגבת את עינה ולבסוף מתגברת בקושי: – ועוד איך אוכל! בשני פיות, הגברת כומר! זה היה מצחיק מאד!… היינו בשידאם, לקנות שם דג שיבוטה ישר מתוך המכמורת, לא כן? וכשגמרתי את הקניה, ורצינו להכנס אל המכונית – רואים אנו שני קטנים, ילדה וילד, פליטים היו, מלוכלכים וקרועים. פתאם אומרת לי ידידתי הגברת גריידנר, הגברת כומר מכירה אותה, אומרת היא לי פתאם: “זושקה! את רוצה, שולאדק שלך יאכל באנאנה? תני לי בבקשה באנאנה אחת!” נתתי לה באנאנה, היא קלפה אותה, מגישה אותה לולאדק שלי – אך מובן, שלהד"ם! הוא מסב את ראשו הצדה וגם מעווה את פניו. ועל זה רומזת היא לשני הילדים, זאת אומרת, לילד המלוכלך, שיגש. הילד ניגש לאט־לאט בחשד, כנהוג. “בוא הנה, ילד, גש, גש, אל תפחד!” – אומרת היא – אתה רוצה באנאנה טובה?… פתח פיך!… עוד!… עוד!… ביתנים אומרת היא אל ולאדק: “הבט לואדק! אתה רואה?” – הילד העני פער את פיו… אוי, זה היה כל כך מצחק? כמו צפור, כמו אפרוח! הוא עומד בפה פתוח לרווחה ועל זה מביטה גברת גריידנר לאחור אל ולאדק שלי ואומרת: “ובכן, ולאדק, אתה רוצה באנאנה? אם לא, אתן לילד!” וכמעט שתחבה את הבאנאנה אל פי הילד – ועל זה קרה הנס: תארי לעצמך, הגברת כומר, באותו הרגע קפץ ולאדק שלי, חטף מידה את הבאנאנה, תחבה אל פי־עצמו וכמעט שבלע אותה בלי לעיסה! אוי, לו ראית, הגברת כומר, איך עמד שם הילד בפה פעור! אוי, אפשר למות! כך עמד שם. אוי, אוי, אוי – – – אנחנו נכסנו אל המכונית ונסענו, והילד ההוא אולי עומד שם עדיין בפה פעור! אוי, אוי!…

הצחוק כמעט שהחניק אותה.

אשת הכומר שתקה. הביטה ושתקה. פתאום: צריחה מחרישה אזנים במחוץ. ועד שהספיקו לרוץ החוצה – כבר היה ולאדק הקטן תלוי בין השמים ובין הארץ על כנף טענת־הרוח, כשהוא מחזיק בחבל ועיניו בולטות מחוריהן. אך למטה עמד הטוחן וחכה לו בזרועות מושטות, עד שהכנף תורידהו. ולאדק “ירד” בשלום, הטחנה נעצרה והטוחן חטף אותו בזרועתיו, נשאה ומסרו לאמו – שהתעלפה ונפלה מלא קומתה.

– אמרתי לשרץ, שלא יתנקש בכנף בחבל שבידו. השרצים הזרים הללו חושבים, שזה צעצוע!

כשהגברת שפיטצרובה שבה להכרתה, ישבה לצדה אשת הכומר וסיפרה בנחת:

– אגדה עתיקה אומרת, שהרוחות המניעות את הטחנות, הן רוחותיהם של ילדים ענים, שמתו ברעב־ללחם. וכשמישהו מעליב בילד רעב־ללחם, מתנקמות הרוחות. כן, גברתי. – הטחנה היא מקור הלחם. כן, גברתי.

 

ב.

זה חמשה רגעים, שהאלמנה זלאטה שפיצר מתיפחת בחדרה האפל בבכיה מרה. ראשה הפרוע כבוש בכר, פניה החיורים מתעוותים כבשבץ, עיניה אדומות וכלימת־מכאובים צורבת מחלחלת את כל גופה. זה זמן רב, שזלאטה שפיטצר לא בכתה, ובכי אמיתי לא בכתה אולי מעולם. אך כעת, בסוף דרך הטלטולים, שהוביל אותה כעיוורת מארמון וילאצקי המפואר דרך הולאנד ועד שכונת־פלורנטין, פה בשכונת־המועקה האפלולה, שהגורל הביאה אליה בלי בעלה, בלי הונה ובלי מכוניתה הצהובה ורק עם ילדה בלבד – פה פרץ סוף סוף הבכי: נחלת כל אדם עלי אדמות ואוצרה היקר של כל אשה. ומכיון שפרץ, שוב אינו עוזב:

– אוי, אוי, אוי ואבוי לי!… אני אמות! אני אחניק את עצמי!… אוי ואבוי לחיי!…

– מה קרה? מה קרה, זושיה? – שואלת אותה ידידתה הגברת גריידנר בלטיפה משקיטה – מה קרה עוד?

– אוי אוי אוי – והיבבה מתחזקת והולכת עד כדי קינה – מה קרה, מה קרה! ולאדק שלי! איזו התעללות! – ופתאם נאלמה והבכיה עברה פנימה, אל העצמות. רגעים אחדים שכבה ככה, כמעט בלי לזוז, ואחר כך הרימה את ראשה הפרוע ובקול יבש לגמרי אמרה ועיניה תקועות באויר:

־ אני… זה היום הרביעי… רק תפוחי האדמה בלי כלום… אך ולאדק שלי… לוֹ הבאתי אתמול… אתמול… ומאז גם הוא רעב… רעב… את זוכרת קטאיה? עם הבאנאנה…

כבשה פניה בכפיה ושוב בכר הרטוב – ונאלמה בהתיפחות.

האלמנה גריידנר זוכרת. מובן, שזוכרת היא. שם בנמל־הדייגים בשידאם. – היא נגעה באצבעותיה הרכות בראש ידידתה הפרוע ובלחש שאלה:

– ומה?

ומתוך קטעי מלים, שבאו מתוך קמטי הכר הבינה את הענין:

באה אשה… לבושה יפה… ברחוב… הילד שלה לא רצה לאכול את הבאנאנה, הגישה את הבאנאנה אל פיו של ולאדק… הוא פתח את פיו… האשה האכילה את בנה, וולאדק שלה נשאר עומד בפה פעור…

ופתאום התחלחלה, הרימה את ראשה המדולדל, עיניה יצאו מחוריהן, וכך, בעינים נעוצות בחלון השבור, מילמלה:

– רוחות הטחנה…

ידידתה האלמנה גריידנר הביטה גם היא באויר רגע, אחר כך פרצה גם היא בבכי חשאין על המטה:

– זה אני… אני אשמה… אני עשיתי… אני…

המלצות קוראים
תגיות