א.    🔗

אגדת־אהבה חדישה. אגדה נוספת על שורת האגדות שנכתבו בשותפות בידי אלהי־האהבה ומלאך־המות.

שני אמני במה צעירים ויפים בבירה סלאוית קטנה. הוא שחקן והיא מזמרת־שאנסונים קטנה. בהם בחר הגורל לגבורי הטרגדיה. קשר אותם קשר אהבה מטורף ולא נתן להם להתקרב זה אל זה; הרופאים אסרו עליה לאהוב, להנשא לאיש. סכנת־מות.

ועל זה החליטו להתאחד בקבר. בקבר הקברים הכביר: בים. אך הגורל האמן, מחבר־הטרגדיות הנצחי, לא הסתפק בכך, הוא החליט לכתוב את אגדת־אהבה החדישה ביותר. של התקופה החדשה. וכך “הציל” את שניהם לחיים. והגיהנם המתוק נמשך. לא לחיות ביחד ולא למות ביחד. ושוב ניסו – ושוב לא הצליחו.

ולכן החליטו להפרד חיים. לנסות לחיות איש לנפשו. מאמצים עצומים, למעלה מכח אנוש, אך נפרדו. היא בדרום החם והוא נסע לצפון הצונן. ומובן, גם לא לכתוב איש לרעהו. למה הענויים?

כך עבר זמן.

אך הגורל רקם גם הלאה את חוט. שניהם חתרו לקראת דבר אחד, מבלי לדעת בעצם למה ומדוע. לשניהם היתה מטרה קבועה ועקשנית אחת: לקבל משרת ספיקר בראדיו. ואיש לא ידע על התאמצותו זאת של השני.

ב.    🔗

הראשון היה הוא, שהכיר את קולה ממרחקי תבל. הכיר והחויר כמת. קולה שלה היה. בלי ספק. איך זה לא להכיר את הקול “השחום־החם והאמהי הזה, שאין כמוהו בעולם?” הקול הזה, המדבר אל עולל יונק, שלא נולד ושלא יוולד לעולם. ואם היה לו ספק קל בדבר, הרי היא השמיעה את שמו: טעתה בדיבורה ברדיו, ובמקום “הרברט” שבטקסט שם אמרה־פלטה אלכס. טעתה פעם, פעמיים וגם שלש. מי זה טועה שלש פעמים? במקום שלשה שמות אחרים אמרה אלכס. ועל זה,טעה" גם הוא: במקום איזה שם אשה אמר: לונזי.

ומכאן ואילך התחילה השיחה שביניהם. שיחת אהבה אומללה על גלי האתר. ערמת־האוהבים המציאה לשון־אותות משותפת ביניהם. טעויות, שעולים, כעכועים, והמלים המשותפות להם מאז. מלות־לטף חמות, שיחת אהבים עצובה, אומללה וחשוכת תקוה. קול אבא ואמא לצאצאם הרך, שהגורל עיכב אותו אי שם באוצר הנשמות.

וכך זה נמשך שנה, שנתיים. והמקשיבים לא הרגישו כלל, שכל חדשה פוליטית מאוסה וטפשית נמתקת פה לפטפוט של קדושה טרגית וכל מסה מדעית יבשה ועניינית מתובלת בהימנון האהבה והמות שבאהבה.

ולא ידעו הדיפלומטים, שמשמשים הם סרסורי רומנטיקה מתוקה ומרה כאחת לזוג הנאהבים ונעימים, שמעל לכל מהומות ומלחמות וערמות וחכמות, מזמרים זה לזה שירי צפרים: הברות קטועות וגמגומי־כלולות תחת חופתם השחורה ברחבי היקום.

ולא הרגישו הדיקטטורים הארורים, שדברי טומאתם עלו רגע לקדושה: שברעם שאגתם הטורפת מספרה אשה צעירה עם אהוב נעוריה, הקשורים זה בזה בגלי החשמל הנצחיים.

ובאחד הימים באה ידיעה קצרה בכרוניקה של עתוני בירת הצפון, ידיעה קטנה, באותיות קטנות, במקום טפל, שבו הודיעו על ספיקר הראדיו שהתאבד. וידיעה קטנה כמוה, דומה לה בעתוני בירת הדרום, על ספיקרית הראדיו שהתאבדה.

ולא עלה על דעתם של הריפורטרים לחבר את שתי הידיעות.

ג.    🔗

אגדת־אהבים ראשונה בתקופת הראדיו.