בקבוק הוודקה הרוסית מתרוקן והולך. עשן “המסעדה היונית” בירושלים ספוג ריח בין־לאומי מובהק. בעל המסעדה הוא צרפתי, אשתו יוניה, הטבח, התוחב ראשו באשנב המטבח – ארמני, המלצר – רומני, המדבר בכל שפה שתרצה. ובאמת מדברים פה שפות, שלחנם מחפש אתה איזו קרבת־משפחה ביניהן.

ה“אנגלי” היושב אתי ושותה להכעיס, להכעיס את עצמו, – הוא הזיר עצמו לגמרי מן הויסקי: אין הוא יכול לתאר לעצמו ויסקי בלי סודה, והסודה מפכחת – אומר הוא ברוגזה. את הוודקה מערבב הוא באבסינט שורף וכך לוגם הוא ממנה מלוא לוגמה. הוא כמעט בוכה, כילד גדול, שעוול גדול נעשה לו בחייו.

• לא! – רוטן הוא טרגיות – לא, יקירי! אני מחליק יותר ויותר כלפי אותם, כלפי אלה, אתה יודע – כלפי האנרכיסטים.

אני מתאמץ לבאר לו, שכת זו כמעט שאינה קיימת עוד, אנרכיסט – אומר אני לו – זה מושג אנכרוניסטי. אולי בולשביק?

• בולשביק, בולשביק. זה לא די! הבולשביקים עושים ברית עמהם! כן: עושים אתם בית. אנרכיסטים, יקירי, אנרכיסטים. אלה, שאינם עושים אתם ברית בשום מחיר ובשום מצב!

תוך כדי שיחה מבושמת נודעו לי תולדותיו של איש שיחי. אנגלי זה מולדתו – מונטנגרו, צ’רנוגור ה, (צ’רנוגורה), שאינה, שהרסו את כסא־מלכותה, שמלכה ניקיטה השמן, הנוח, הטוב, הבוהימה, המשחק בבורסת בודאפשט כאחד הסוחרים, הנותן את שעונו היקר בערבון והחייב לנער־המעלית שבהוטלריץ שם בקשיש לא אחד, ויש אומרים: לא רק בקשיש סתם הניתן מרצון, כי אם גם הלואות קטנות, ולא רק לו, כי אם גם למלצר הראשי – מלכה זה של מונטנגרו, שהיה גם מלך וגם שופט בחצרו תחת השקמה הענפה וגם מוציא לפועל את המלקות – – מלכה מת, והנושים שלו, נער־המעלית, המלצר וסוחרי־הבורסה האדיבים מתפארים כעת בירושתם המלכותית, שהשאיר להם מלך ההרים־השחורים, או כפי שאנו קוראים להם: הרי־חושך. בירושתם המלכותית: באלף קרונים, במאה קרונים, בשלושים קרונים ואפילו בעשרה קרונים חובות, שיכולים הם עתה לתבוע אותם מאת מלכות יוגוסלאביה.

את כל זה מספר בן־שיחי המבושם, בפשטות, בחום ובתוגה ילדותית עמוקה. והוא מוסיף לספר, שהוא היה קצין גבוה בגדוד מלכו ואדונו – ובאהבתו ומסירותו למלכו הגיע למדרגת שלישו של הוד־מלכותו. רק באהבתו למלכו, שיצאו לה מוניטין בצבא. שליש – אך לא שליש סתם, כי אם שליש, שהמלך ניקיטה הטה אליו את חסדו המיוחד: היה משחק אתו בקלפים, בקוביות, בשחמט ובדאמה – והכל בכסף. בכסף ממש. ובלי חמלה. הזוכה – זוכה, והמפסיד – מפסיד. “המישחק אינו מישחק!” – היה אומר המלך ניקיטה. “אין רחמים במישחק!”

• ומאין היה לך כסף לשחק תמיד? – שאלתיו – אם המלך הוא המפסיד, יש לו מאין להמשיך – אך קצין? ואתה אינך בן מיליונרים, אם אינני טועה?

איש־שיחי ביאר לי, שפה היתה יד השטן באמצע. ממש יד השטן: כל הזמן היה המלך מפסיד ולא הוא, אף כי הוא לא הגיע לקרסולי מלכו בחכמת המישחק וערמתו.

• משחק מפורסם היה הוד־מלכותו המנוח. ואף על פי כן אני הייתי הזוכה תמיד. – מעשה שטן. כמעט־כמעט שחשדתי בו, שהוא רוצה בכך, מתוך רגש־גמול לאהבתי אליו. אך אחר כך נוכחתי פתאום לדעת, שטועה אני. פעם אחת היינו משחקים כל הלילה – כיון שהוד־מלכותה, המלכה, לא היתה בבית. היא נסעה לביקור אל אחת מבנותיה המלכות. משום שכל בנות המלך היו מלכות בארצות שונות, או לכל הפחות נסיכות גדולות, כולן יפות וחסונות כאותן האילות, המשתובבות סביב הר הלובצ’ן ומטפסות עליו בתנועות ריקודים, עומדות על הפסגה ומשקיפות למרחוק במבט־מלכות על פני הים. ובכן, הוד־מלכותה לא היתה בבית והוד־מלכותו היה חפשי כנער בימות הקיץ, היה משתובב ממש ככלב־ציד שהותרה רצועתו, משום שאימת הוד־מלכותה היתה שורה עליו במידה לא מעטה, ממש אימת הנמרה על הלביא – וכשהיא הסתלקה לזמן מה, היינו משחקים עד שובה הביתה, כלומר: עד שהמשמר היה מודיע על כניסתה בשער. וככה שיחקנו ושיחקנו ואני זכיתי והוא הפסיד. הפסיד והפסיד. ופתאום, אחרי חצות הלילה, כשאזל לו כל כספו קם ואמר: “כעת אקרא את אמי לעזרה!” – אני נבהלתי, ידעתי, שהוד מלכותה, אמו, מתה זה שנים רבות – אך הוא יצא לחדר הסמוך ושב כשסיכת־זהב בידו ואמר: “פטר! דע, כי זוהי ירושת אמי המנוחה, הנה!” – אמר ושם את הירושה היקרה על השולחן, בקלפי. קמתי ואמרתי לו: “הוד מלכות, זה אולי אסור. הוד־מלכות אינו רוצה בשום פנים בהקפה ולא בצורת הלואה ממני – אך זו אולי – – בכל זאת – ירושה!” – הוד־מלכותו ישב וציוה עלי במפגיע: “לשבת” – אני רעדתי: לזכות באוצר כזה? בקדושה כזו?! הן אם אזכה בה – חייבתי את ראשי! אך הפקודה פקודה – ומובן מאליו, שאני הוצאתי "עשרין ואחד, והוא רק עשרים. – ועל זה קם הוד־מלכותו וסטר לי על פני, ואמר: “אסור לרמות! מהיום והלאה תדע, כי אסור לרמות!” – הייתי מאושר ואמרתי: “הוד־מלכות, חסד! לעולם לא אעשה עוד! חטאתי ואת הוד־מלכותו הסליחה!”

אי־שיחי לגם – והמשיך:

• ומאז התחלתי לרמות אותו. כך הוא הדבר, יקירי. ממנו בעצמו למדתי את הכלל העליון והעמוק: מוטב לעצום עין לגניבה קטנה ולא להעניש את הגנב, מאשר להעניש אותו ולעשותו גנב גדול! – והוא עשה אותי רמאי. ורימיתי אותו כל הזמן, ככל אשר יכולתי. זה לא היה קל כל כך, הוד־מלכותו היה בעצמו – זאת אומרת: הוא, שחונן בחכמה יתירה, שמעטים דוגמתה, היה מומחה כביר ברמאות הקלפים – אך אני הייתי תלמיד טוב והצלחתי. זאת אומרת: אני הצלחתי לרמותו – אך לא לזכות! גם זה היה מעשה שטן: מאותו הרגע שהתחלתי לרמות – התחיל הוא לזכות. בזה אחר זה. וכבר – כבר עמדתי על עברי פי־פחת, כמעט שהפסדתי את כל כספי והיתה צפויה לי הסכנה שלא אוכל להמשיך במישחק אתו – וזה היה יכול להביאו לידי כעס איום – והנה באה ההצלה: פרצה המלחמה.

• וגם אתה נתגייסת לחזית?

• לא, יקירי, אני לא זזתי מאצלו. הוא לא נתן לי. וכך הייתי עד לכל האסונות. האסון הגדול הראשון־בשורה היה: הברית המיוחדת שכרת עם האויב, בשעה שגרמניה התחילה לנצח בצרפת וההונגארים והבולגרים תקפו את סרביה משני צדדיה. שני גייסות האויבים נפגשו באמצע סרביה המנוצחת. בריתו זאת עם האויב הביאה לו קלון נורא: האויב הרשה לו לנסוע לבודאפשט לשחק שם בבורסה, פירושו של דבר: חסד של כלימה. “לך ושחק לך בבורסה!” – האסון השני בא בעקב הראשון: כשבעלי־בריתנו הראשונים, צרפת־אנגליה־סרביה־ואיטליה ניצחו במלחמה – מסרו את ארצנו לסרבים וביטלו את בית מלוכתנו. ואחד הנסיכים מבית־המלכות הסרבי שלח לו במתנה ערך קלפים. פירושו של דבר, שוב פעם: “שב ושחק לך בקלפים!” – והאסון השלישי היה מות הוד־מלכותו.

איש שיחי הזמין בקבוק חדש ולגם ישר מתוך הבקבוק המלא. אחר כך ביקש סליחה, מזג גם לי – אך פתאום נזכר, שלא מן הנימוס הוא למזוג לאחר מתוך בקבוק ששתו ממנו בפה – ושתה גם את כוסי־שלי. והמשיך במרה־שחורה:

• מותו של הוד־מלכותו גירש אותי ממולדתי. איך זה? איזו מולדת היא זו? בלי מלך ובלי כלום. שיברתי את חרבי, הפכתי את כומתתי שעל ראשי מפנים לאחור – ויצאתי אל רחבי תבל. – לחפש לי מלך. והדבר לא היה קל כל כך, יקירי. המלכים אינם מסתובבים בשוק הירקות. זאת אומרת: מלכים ישנם למדי, אך אני לא אלך אל מלך בלי כסא. בלי כסא גם אני מלך. לא פחות מהם. וביחוד בלי מולדת. נדדתי כשמונה שנים רצופות עד שבאתי בצל קורת בית־המלכות ההוא. בצפון.

• היו לך אילו תעודות, או כדומה? – שאלתיו.

הוא הביט בי משתאה:

• תעודות? או כדומה? מה אתה חושב, יקירי, שהמלך מבקש תעודות מאת האדם, כמו מנהל חשבונות, או בעל בית־חרושת לחזירים מפוטמים? – “תעודות”! “וכדומה”! באתי והופעתי במקום הראוי, נצבתי לפני האדם הראוי והצגתי את עצמי כיד ימינו של הוד־מלכותו, מלך צ’רנוגורה, הביטו בי, התלחשו, ראיתי שמבינים לי – והכניסוני אל החצר אל בין משרתי המלכות. ומכאן שוב לא היתה רחוקה הדרך אל המלך עצמו, מובן, לא ביום אחד ולא ביומיים. מה שעזר לי יותר מכל, היתה קומתי הגבוהה. גבהתי מכל אנשי החצר ואפילו מגדוד שומרי ראשו של המלך בשני ראשים ורבע. וסוף כל־סוף הן ראו בי מי אני! וכך – שוב חייתי ועשיתי בצל המלך האדיר כשר־המשקים הקרוב לו ביותר. לא ידעתי לדבר בשפתו דיבור של שיגרה – אך הבינותי את הכל. וזה די. שר המשקים מוטב לו שלא ידע לדבר, רק להבין.

פה נאנח אנחה כבדה והריק את כוסו עמוק. אחר־כך נענע בראשו ביאוש:

• לא, יקירי! לא לפי רוחי היה המלך החדש. לא מלכי שלי היה, לא הוד מלכותו ניקיטה הראשון והאחרון! היודע אתה, שמלך מונטנגרו היה משורר בחסד עליון?

נעניתי לו בראשי, שאני יודע.

יודע?! בראבו! – קרא ברוממות רוח והזמין בקבוק מיוחד בשבילי – כן, יקירי, מלך־משורר, כמו שלמה, מלך היהודים! – אך סתם מלך? יכול הוא לשלוט על שבעים ארצות וימים והרים וגבעות ויערות־עד! ואני בכל זאת אהבתיו, ואת כל ביתו, ולא רק משום שאדם הגון עשוי להסתפק במה שיש לו, אלא משום שהנסיך הגדול, יורש־העצר, היה דומה בהרבה בטבעו למלכי המנוח. ואני בטוחני בו, שלוּ היה יושב לא פה במולדתו, כי אם על חוף הצֶטה והיה מושל על פסגת הדורמיטור – כי אז היה גם הוא שליט בחסד כמו מלכי המנוח, ולא היה מוכרח להפליג כל פעם בימים רחוקים, ליהנות מרעם ביער ולראות צבי מקרין בממלכתו! ומשום כך, אל נא תתפלא, יקירי, שביום מותו של מלכי החדש, שאֶבלו דיכאני מאד – ביום האבל לא הריקותי אף כוס־יגונים אחת בחדרי, כי אם – יסלח לי אלהי ההרים! – להיפך: כוס תקוה והתאוששות לחיי יורש־העצר, העולה על הכסא! ואף כי גם הוא לא הגיע גם בפסגת קובע־הדובים השחור והגבוה שלו עד כתפיו של יורש־העצר שלי דאנילו, תפארת־הבחורות, בכל זאת היה כולו נוצר ומעוצב ברוחנו־אנו. ואני הרגשתי, שהגורל לא הזניחני: לא יתן לי לבלות את ימי חיי בלי מלך הראוי לי. כן קיויתי – ושוב טעיתי יקירי! – לא בו, לא בו טעיתי, כי אם בגורל, האוהב להתבדח לפעמים ולהתעלל בנו. דוקא תכונתו הטובה ביותר של יורש־העצר, דוקא מידתו זאת, שבגללה נתחבב עלי: דוקא קלילות־דעתו ונטייתו היפה, האבירית, ההררית לנשים – דוקא תכונתו זאת מנעה ממני את אשרי לראותו על כסא המלכות! – דאנילו תפארת־הבחורות שלנו היה מוכן לשבת על שבעה כסאות מלכות בגלל בחירת לבבו! זהו הגורל, יקירי! וכך קיבלתי על עצמי את הגזירה באהבה ומסרתי את עצמי למלך החדש, לנסיך הצעיר ממנו, באהבתי הרגילה ובמסירותי המסורתית, שהוא עצם מעצמי ובשר מבשרי, יקירי –

וביחוד מתוך אהבת־הגומלין שבין הנסיכות הקטנות וביני. תמיד סיפרתי להן לפעוטות הללו על מולדתי שבין הרי־חושך, על החיות הרבות והשונות, ועל הצפרים הצבעוניות המשתובבות בארצנו לרוב, על הנשרים כבירי הענפים, החגים ממעל להררי צ’רנוגורה, לובצ’ן, קוצ’קי, קום וברדה, ומעל לארמון המלכות. חגים, דואים ומתנופפים בהוד ושומרים על המלך ועל חייו. עשיתי את חובתי באמונה ונסכתי בשתי הנסיכות הפעוטות את כל פאר מולדתי ואף לימדתי אותן פרק באהבת מולדת, שאינה רווחת בשום מקום בעולם כמו אצלנו שם. תיארתי להן את המלחמות שבין הרינו וגבעותינו, לא רק מלחמות באויב, הבא עלינו מבחוץ, כי גם בין יושבי ההרים עצמם, המתמודדים בכוחם, בגבורתם, באומץ לבם לאין דוגמה ובאהבתם למולדתם. ותיארתי להן את בחורות צ’רנוגורה, שאינן יודעות פחד־מות והעוזרות ללוחמים במלחמה ובנצחון. והפעוטות הקשיבו רב קשב, האזינו לדברי יותר מאשר לכל אומנותיהן, מוריהן ומחנכיהן יחד. ולא אחת התרפקו עלי והביעו את תשוקתן העליונה ואת רצונן הרם לעשות במלחמה כזו, וביחוד לראות פעם עין בעין את המות, לראותו, איך הוא מופיע בסדין לבן וחרמש בידו. ביארתי להן שלא כן מופיע המות, שהוא אינו מופיע כלל. שמסתתר הוא בתוך תותח, פצצה, כדור, סכין או חרב. ויש שמופיע הוא באוירון ומשם יורד בצורת פצצה המהרסת את הכל: את הארמון, הרהיטים, הגן, האנשים. והבובות יחד. הן הבינו והתחילו רואות את המלחמה ואת המות כמהותם וכהויתם האמיתית. ומאוד־מאוד השתוקקו לזכות לכך, לעמוד ולחכות, ולא לברוח, ולא להסתתר, משום שהבורח והמסתתר פחדן הוא, ובוגד במולדת ואינו שווה את אור השמש וריח הפרחים ושירת הצפרים ושלל צבעי הפרפרים של המולדת! הגעתי לידי כך, שהפעוטות ביקשו בגדי בחורות צ’רנוגוריות וקיבלו. עונג היה לראות, יקירי, איך הצלחתי לקסום את קסם מולדתי אל תוך ארמון המלכות הרחוקה! ושוב הופיע השטן!

הוא הזמין לו בקבוק חדש, פתח אותו בעצמו, מזג, ובינתים סיפר:

• שוב הופיע השטן, אך לא הצליח לעשות לי כל רע. לכל היותר גרם לי צער ואבק־אכזבה. – ביום הולדתה של הקטנה בנסיכות ביקשה הפעוטה, שאחזור על תיאורי המלחמה והמות יחד עם השבח והתהילה לבחורות עמי בצ’רנוגורה. באותו מעמד היתה גם הוד־מלכותה הסבתא הרוממה, שהואילה גם היא לעודד אותי לספר על נשי מולדתי הגיבורות והאוהבות את מולדתן לאין דוגמה. – הייתי מאושר ללא־גבול וסיפרתי – – – עומד אני ומספר ומתאר ולפעמים גם מזמר בינתים כנהוג, כהלכה, כרגיל אצלנו, כל המסובים ישבו מוקסמים והאזינו, הקשיבו אילמים ומרותקים – ואני עצמי עומד כבחלום ורואה את כל מה שאני מספר. רואה, חוזה וחי שם – – ופתאום: דפיקה חלשה, אך כעסנית במקל על הרצפה: “שתוק! די!”

המספר מהפך את כוסו על שוליו, מחרחר, ואחר־כך שואל:

• מה זה היה, שואל אתה? הוד־רוממותה הסבתא קמה, ניגשה פסיעה אחת כלפי, הביטה בי ואמרה כשעיניה נעוצות בי: “הוד רוממותן הנסיכות חובבות אותך, ואתה מקלקל להן את עצביהן הרכות! שתבין!” – ויצאה, אך בפתח שוב הפנתה את ראשה לאחור, רמזה לי לגשת – ואמרה כמו בלחש: “בארמון המלכות אין מדברים על המות! הבינות?!” ויצאה. אך נעלמה – אומרת לי הנסיכה, כלת החגיגה, בקול תחנונים ומחייכת: “פטר! אל תקלקל את העצבים, אך ספר על דבר המות! זה כל כך יפה!”

איש־שיחי השתתק. שינה את ישיבתו על הכסא, הדליק אש במקטרתו הקצרה ואחרי נשימות עמוקות ונשיפות רחבות אמר בהדגשה:

• זה היה תחילת הסוף, יקירי!

• פיטרו אותך בגלל זה?

• אותי אין מפטרים, יקירי, אני בעצמי הולך – אם ללכת. ואם לפיטורין – הרי אני מפטר – ולא אותי! – באחד הימים התחיל הארמון להיות מרוגש ועצבני יותר ויותר, שלא ראיתי אותו עדיין בכך. השתתפותו של הוד־מלכותו בהתיעצות הלכה והוסיפה, ואחרי ההתיעצות – המתיק סוד עם הסבתא הרוממה. והמתקת־סוד זו גרמה לי בלבולים. הוד־רוממותה ציוותה עלי, כי ככל שתהיה בחדר הוד־מלכותו והיא זקוקה לי, אעמוד בחוץ בהקשבה, כדי לשמוע את קול דפיקת המקל שלה, שהיא סימן־קריאה לי. וכך היה: לדפיקת מקלה ברצפה – נכנסתי. וכעת, בהמתיקה סוד עם בנה הוד־מלכותו – נכנסתי בכל רגע – והיא שלחה אותי בכעס. היא דפקה כל הזמן – ואני נכנסתי.

רק אחר־כך נודע לי, שהדפיקות אינן “שלי”, כי אם של כעסה ועקשנותה הרוממה. ולאט־לאט נודע לי, שיש סכסוך רציני בינה ובין בנה הוד־מלכותו, שבכל זאת לא העז למרות את רצונה הרם. האויר שבארמון הלך הלוך והתרגש, הלוך וחם, הלוך ורותח, עד שהגיע לידי מהומה חשאית ממש. אני ידעתי היטב, במה מדובר ובשל מה הרתיחה – אלא לא היה ברור לי: מה רצונה־שלה הרם? אך מכיון שכל העיר כבר היתה כמרקחה בשל סכנת המלחמה המרחפת באויר, החלטתי לדעת את הסוד. יסלח לי אלהים, אך אני בכל לבי רציתי לעזור בדבר, ולא להיפך, חלילה. וכאוהב תמים ואמיתי הרשיתי לעצמי לגנוב את הסוד ויהי מה. אך בינתים נטפלה אלי הנסיכה הפעוטה, משכה אותי בידי להתרכן אליה, רכנתי אליה והיא לחשה לי: “פטר, הסבתא הרוממה מפחדת מפני המות!” – אמרה ופרצה בצחוק חשאין, כשכַּפָּה הקטנה על פיה! –

וברחה כשהיא פוזלת אלי מרחוק. – עוד לא הספקתי להביא את עיני הפעורות והמשתוממות למצבן הקודם – והנה אני שומע דרך הדלת קול ריב וקטטה מרוגז, קולה של הסבתא הרוממה, הדופקת במקלה וצועקת על בנה הוד־מלכותו. – עשיתי, כאילו טעיתי לדפיקת מקלה, ונכנסתי, כמו תמיד: בדחילו. הסבתא הרוממה לא הרגישה בי והמשיכה בעצבנות, בחרון אין־אונים. ולבסוף פרצה בגערה: “די! אינני רוצה למות! רוצה אני לחיות עוד את ימַי הספורים בלי אוירונים, בלי פצצות, בלי מרתפים ובלי שבץ־עצבים! אתה מבין, או לא?! יש לי עוד שנים אחדות – תנו לי לחיות!” כך צעקה בקול זקן וצרוד. הוד־מלכותו בנה רצה להגיד לה דבר מה. וגם הספיק לפלוט את המלים: “העמים החוסים בצלנו, אמא!” אך היא השתיקה אותו, החניקה את דבריו בגרונו: "לא איכפת לי; לא צריך! אני מסתפקת במה שהיה לנו לפני שש־מאות שנים! אני מסתפקת בארצי בלבד, אני מסתפקת במולדת קטנה –

אך לראות את אור השמש! מה לי ימים ואיים רחוקים – שם תחת האדמה?! אתה מבין או לא?! אני רוצה שתבטיח לי פה, מני־ובי, שתשלח את שליחנו לעצור את האוירונים! מני־ובי!" צעקה – – וצנחה על הכסא – על כסא־המלכות שבחדר הוד־מלכותו. ואני עמדתי כנציב־עופרת – אך לבי דפק בי כשעון מקולקל. – רע מאוד היה לי, יקירי, רע מאוד. זאת לא מלכתי מילינה – המגרשת את בנה לחזית! והמופיעה בעצמה בעורף החזית וצוחקת לפצצות. – לכך זכיתי! למחרת נסע השליח הרם לחוץ־לארץ “לעצור את האוירונים” – והארמון נדם בדממה ממתחת ומלאה צפיה.

וכעבור ימים הופיע השליח הרם. – נכנס, השתחוה, ניגש אל הסבתא הרוממה ואמר לה בחיוך: “הוד מלכותך תוכל להישאר בארמונה, המרתף אינו נחוץ!” – אמר בגאון ובבטחון וברגש נצחון. הוד רוממותה המלכה הזקנה פרצה בבכי חרישי, כשהיא לוחצת את ידו של השליח לחיצת שבץ, ורק מלה אחת נפלטת כל הזמן מפיה: “תודה, סיר, תודה לך, סיר!” וכעבור ימים אחדים קורא אני בעתונות־חוץ מאמר בעל כתובת: “היריקה הגדולה בפני המלכות הגדולה”.

איש־שיחי נשתתק, מזג לו כוס – אך הניח אותה מיד, ועל פניו הופיעה העווית־בחילה למשקה. הוא היה סוף סוף שכור קצת, ותחת לדבר אלי, מלמל ורטן לעצמו: נשתנה העולם. הוד־מלכותה בוכה. שמֵחה היא, שחיה את ימיה. – בארמון. – “מה איכפת לי!” – ימות הכל, ובלבד שהיא תחיה.

הוא מרים את עיניו אלי ואומר במבט מעורפל:

• ברחתי משם כחץ מקשת. כחץ מקשת. מה לי ולפחדנות זו? – הוד־מלכותה מילינה עמדה תחת מטר היריות, שהשתפך אל החצר כגשם, כברד, ידיה על מתניה הרחבות, שדיה הדשנים מתרוממים בנשימתה האמיצה והרוממה והיא יורקת בוז וצחוק כלפי האוירונים למעלה! – ופה: “רוצה אני לחיות!” “מה איכפת לי” – – זה לא בשבילי.

ידיו נתרשלו, הוא דחה את הכוס המלאה הצדה – וראשו נפל על השולחן ממלמל־רוטן חרישית ברעש המסעדה המלאה עשן מחניק.