א.    🔗

האניה העליזה סאנה כלפי תל אביב הרחוקה והסמויה מן העין, תזמורת ג’אז לבנה הרקידה את הכל בריתמוס שלה, המתמזג עם קצב המכונות, הנוער רקד, השמש סימאה, הגלים ציננו בירקרק מלטף עינים כל העיר השטה צהלה בזוהר האביב – ורק זוג זקנים אחד ריתקו אותי אל יגונם הנואש, עד כדי שלא לזוז מאצלם כל הזמן. ואפילו כששלחו אותי “ליהנות מן הנסיעה, מן הנוער המשתובב באור השמש”, לא יכולתי לעזוב אותם. גורלם שמני ממש בסד.

גלמודים נוסעים שניהם לארץ הקודש. למות שם. ואתם יחד: בנן המת, המוטל שם בתחתית האניה בארון הברזל. ששונם וכל אשר להם, שחייו קופחו בלא עת ובלא טעם ובלא כל סיבה.

הוא, מיסטר נָאדֶר, היה שם באמריקה שופט נכבד, משך יותר משלושים שנה. כן למד גם בנו יחידו את תורת המשפטים בכשרון מיוחד לכך. ושבוע ימים אחרי שגמר את למודיו – –

איום לספר: בנשף מסכות התחפש־התאפר לכושי, עד כיד שלא להכירו בשום אופן, ובלכתו הביתה לפנות בוקר, נלוותה אליו בחורה יפהפיה, זו שרקד עמה כמעט כל הלילה. בדרך ישבו שניהם על ספסל שבפארק – ופתאום קמה הבחורה, התחילה לצעוק, לילל בזעקת שבר, שהכושי התנפל אליה, התאסף המון עצום – ולא עברה שעה קלה וטאֶדי היה תלוי על אחד העצים בגוף מושחת עד כדי זועה.

ורק כשהסירו אותו מן העץ נודע למשטרה, שזה אינו כושי כלל, כי אם בנו של השופט מיסטר סטיפן נאדר.

ורק אחרי כן נזכרו רבים מבין הקהל. שהאומלל צעק כל הזמן את השם הזה ואת שם אביו – אך מובן, שצחקו לו בלעג רם.

השערוריה הנדירה הכתה גלים. לינץ' לאדם לבן. ועוד מרמי המעלה. שמו של שופט!

ומי היא הבחורה?

אין איש יודע. היא היתה מסוכה באפר־מרקיזה, מן הנשף – ובשעת מעשה נעלמה. אולי נקמת אהבה נכזבה?

תוך כדי שיחה אלמת־מגומגמת ראיתי, שהאב השכול מנוגע במוסר כליות כל הזמן. הוא מלמל על חטא ועונש. – בקושי נודע לי מפי אשתו, שפעם קיבל בעלה מכתב ממישהו, שפנה אליו, כאל “אחד מבאי כוח הצדק עלי אדמות”, וכמועמד לסינאטור, שיקום וירים תנועה במדינה, לעשות פעם קץ ליחס הזלזול וההתעמרות בכושים בכלל, ולגול מעל ארץ־החופש את חרפת־החרפות: את משפט־הלינץ' בפרט. הכותב הדגיש במכתב את יהדיותו של השופט ואת חובת הסולידריות של היהודי עם הכושים האומללים.

מן המכתב הורגש, שאשה כושית כתבה אותו. ודאי אֵם שכולה, שבנה נפל קרבן למשפט־המונים כזה.

האשה פרצה בבכיה חרישית. בעלה לא ניסה לנחם אותה, אין אָבל מנחם אָבל.

וגם אני לא יכלתי לפטפט תנחומי־שיגרה שדופים. לכל היותר נסחט מפי, שלא ברצוני, שהמת אחת היא לו איך מת, ותיכף נזכרתי, שהמשך המימרה הזאת מוכרחת להיות: כן, אך את החרפה והכאב נושאים הנשארים בחיים!

 

ב.    🔗

בין הנוער העליז, הנעלס בתכלת השמים והים, ראיתי גם זוג צעיר, שלא השתתף בשמחת החיים. ביתר דיוק: רק הבחורה. הבחור הצמוד לה יצא פעם בפעם בטיול, בריקוד, השתתף בשיחה ושב אליה לבדר אותה ביחידות. הבחורה, כבת עשרים, לבושה בפשטות ושום דבר מושך לא היה בה, ורק עם התבוננות קלה הבליח מתוכה, מפניה העיפים איזה יופי מפליא. אך יופי זה לא מלידה הוא לה. זהו אותו הזוהר, שהצער העמוק משווה לו לאדם, וביחוד אם צער זה מתמזג עם הנעורים, עם פריחת הגוף והנפש. על התענינותי ענה לי הבחור הצמוד לה שהיא סופרת. כותבת באנגלית. יש לה ספור כתוב בכשרון יוצא מן הרגיל. קשה מאד להוציא את יצירותיה מידיה, היא חוששת להראותן למישהו. אך הוא קרא את סיפורה.

• זה נודע לי ככה _ אמר הבחור: _ הצקתי לה, מדוע היא עצובה כל כך? לא נתתי לה מנוחה עד שפרצה בבכיה ויחד עם כאבה המתפרץ נפתח גם סגור־לבה ופיה והתחילה מספרת לי – אך תיכף אחרי המשפט הראשון הפסיקה פתאום ואמרה:

• אינני יכולה לספר. הא לך!

• אמרה והוציאה כתב יד ומסרתו לי – מוסיף הבחור – קראתי והשתוממתי. תוך כדי קריאה העפתי כל הזמן מבט כלפיה מתוך תמיהת משנה. לא רק על הכשרון הבשל והעמוק, כי אם גם מתוך הרגשה ברורה, שגיבורת הסיפור היא: היא עצמה. – כשגמרתי, שאלתיה על כך – אך היא לא ענתה לי במישרים. מדוע זה מוכרחת הסופרת עצמה להיות גיבורת הספור? ענתה בשאלה. – אך השקר לא הועיל לה: היא שוב פרצה בבכיה.

והבחור מספר לי את תוכן הסיפור.

אני מקשיב ולבי מתחיל מרחף בי.

מעשה במשפחה יהודית באמריקה, שלקחה לה כושי למשרת בית ומשק. כושי צעיר ואהוד להפליא, בעל נשמה יתרה ונאמן רוח. למשפחה היתה בת, שהכירה בכשרונותיו של הבחור השחור, הניעה את הוריה לעזור לו בלמודים והוא הצליח. למד את תורת המשפטים ותקוותם היתה חזקה, שיהיה פעם לשופט בליבאריה או ברובע הכושים בניו־יורק. ופעם ישב בפארק על ספסל, התישבה על ידו בחורה בלונדינית, התחילה לעגב לו – ופתאום פרצה בזעקת־שיבר, שהכושי מציק לה. לא עברה מחצית שעה והמתלמד הכושי היה תלוי על אחד מעצי הפארק שרוף למחצהּ. – ואותה הבלונדינית יצאו לה מוניטין, אפפוה עתונאים. הציעו לה שידוכים ולימים קיבלה הצעה לחוזה באחד מבתי־הסטודיות לסרטים. – ותמונתה חייכה מכל העתונים ככוכבת פירמה זו וזו.

הבחור מספר לי – ואני מחפש בעיני את הבחורה־הסופרת – היא בלונדינית? – לא! שחרחורת. אך הלא – – ההיא היתה במסכה! –

הבחור משקיט אותי:

• חכה, לא היא. הקשב נא הלאה לסיפור: אותה משפחה, שחנכה והלמידה את הבחור השחור, הרתיחה את חוגי־המשפט כמרקחה. מחאה, תבעה לדין, כתבה תזכירים – אך ללא יועיל. – והבת ­ היא באחת: היא רוצה אך לנקום באותה בלונדינית, שעלתה לגדולה. לשם זה חדרה בערמת־שטן אל בית־החרושת לסרטים – והצליחה להשחית את פניה של הכוכבת בוויטריול, ולהמלט מידי המשפט.

פה מפסיק הבּחור ומעיר:

• אך המקום המפליא והאמנותי ביותר, שבסיפור, הוא תיאור ההמון העומד ומסתכל בהנאה בגוף הכושי התלוי ובפניו הנעווים והמעונים. תיאור זה הוא מעשה ידי־אמן ממדרגה גבוהה. הקונטארסט האיום שבין היסורים ובין ההנאה, והתמזגותם של שניהם לשכרון תפתי מחריד. ובתוך השקט הזה של התמזגות הצער וההנאה של ההמון המביט בכושי התלוי על עץ – פרצה בחורה אחת פתאום בזעקה אדירה נואשה: אני אתנקם! – מובן, שזאת היתה אותה הבת.

והבחור ממשיך את סיפור המעשה: אך הבת החליטה להתנקם לא רק באותה בחורה, שעלתה לגדולה על יסוריו ועל קברו של הכושי האומלל, כי אם גם באחד השופטים, שפנתה אליו בתזכיר ולא קבלה ממנו תשובה.

• אני משער, שזאת היא הסופרת עצמה מפסיק הבחור ואומר. ובכן החליטה להתנקם – והתנקמה. התחילה לעשות ולהתחבב על בנו של אותו שופט, שלא שם לב אל תזכיר אמה, השתתפה עם הבן יחד בנשף מסכות, שלפיתוייה התחפש־התאפר לכושי וכשהלכו הביתה מן הנשף – – –

את המשך הסיפור ידעתי כבר מפי אשת־שופט, האם השכולה היושבת שם בשמש יחד עם בעלה שעות שלמות בשתיקה, וכשמתעוררת מהרהוריה, הרי זה רק בכדי לרדת אל ארון בנה ולשוחח אתו שם שיחת רפאים.

 

ג.    🔗

רוח תזזית נכנסה בי באותה שעה: עלי לרפא את הפצע הכפול הזה!

אך איך?

לחבר את הורי המת עם אויבתם זו הארורה והאומללה גם יחד? הם אינם יודעים דבר. לא השופט ואשתו ולא הבחורה אינם חשים קרבתם על האניה. מה היה, לו נודע להם פתאום, קשה לשער. – אך דבר אחד היה ברור לי, שרק איחודם יכול לרפא את היסורים הללו. רק השתפכותם איש בחיק רעהו יכולה ליישר את העקמומית העמוקה הזאת שבלבות שלשתם. ודווקא על יד ארונו של המת עצמו!

קודם כל גיליתי את סודי המחריד לאותו בחור: שהשופט ואשתו, הוריו של הנסקל בעטיה, נמצאים על האניה, והנסקל המת – למטה. מובן, בהן צדק. (הבחור חשב רגע, שיצאתי מדעתי, או שמחבר אני איזה סיור פאנטאסטי!). וגם ירדתי אתו אל הארון.

הבחור הבין אותי. והתחיל להיות לי לעזר.

קודם כל הצליח לברר את הנעשה בנפש הבחורה. לברר לעצמו ולה־לעצמה. הוברר, שגם היא הרגישה מוסר כליות עמוק להורי המת. ושנינו הצלחנו להביאה לידי כך. שתפרוץ בוידוי שבדמעות:

• לו רק פעם אחת, רק פעם אחת נפגשתי אתם! הייתי מבקשת מהם לסלוח לי. מה הם אשמים בדבר? הלא גם הם אינם אלא שנים מני מיליונים, הרואים את “המשפטים” האלה, הלינצ’ים, כדבר רגיל שם! – ולו ידעתי את קברו שלו! – אך הן ברחתי מפחד, פן אאבד את עצמי על קברו. –

הדבר הולך כשורה. שני הצדדים אכולי מצפונם הם. השופט שלא שעה אל התזכיר, ורוצחת בנו.

אך להציג אותם זה לזה – אי אפשר. הדבר יכל להיות לרועץ להם.

ובכן מה לעשות? איך להמשיך?

למחרת בבקר הפתיע אותי הבחור עד כדי בהלה: הוא גילה לה, שהורי המת, השופט ואשתו, הם פה באניה!

• היא רצתה לרוץ אליהם מני־בי, אך אני לא נתתי לה – אומר הבחור. – אני התוודעתי אליהם, אחר כך הצגתי אותה להם.

• מה?!

• כפי שאתה שומע. מובן, לא גליתי להם מי היא. רק שיכירו זה את זה כמכירים באניה. הם כבר יושבים יחד.

עליתי על הסיפון: כן, הם יושבים יחד.

כשניגשת אליהם – היתה כבר ידידות הגונה ואהדה רבה מפותחת ביניהם, וביחוד בין שתי הנשים: בין האם השכולה ובין רוצחת בנה־יחידה.

משך שני ימים הצלחנו להשפיע על הזקנים, שיקחו את הבחורה אל ביתם בירושלים (תכניתם היתה לגור בירושלים). בין כה נחוצה להם עוזרת, המנהלת את משקם, הם הסכימו בשמחה.

ועוד באותו יום לחשה לי הבחורה את סודה המאושר: היא הצליחה להוציא מן הזקנה את הוידוי, שלוּ היתה נפגשת עם “אותה בחורה” היתה סולחת לה. שמבינה היא לרוחה, שוודאי אהבה את הכושי, ונקמתה מובנת לה מאוד. הלינץ' – זוהי תועבה אנושית, שכולנו ראוים לעונש עליה.

ובכן: הענין הולך גם בלעדי כשורה. ובמהירות שלא שערתיה מראש.

אך מה יהיה ברגע – ברגע ההוא – כשיוודע בכל זאת להורים, מי היא?!

את התשובה על השאלה הזאת דחיתי – דחינו – לירושלים.

אנחנו דחינו, אך לא הגורל. הוא פתר את השאלה במהירות יתירה:

כשקמנו בבוקר והתיישבנו יחד לארוחה – היא, הבחורה, איחרה לבוא.

ואיחרה גם לבוא ולטייל אתנו יחד על הסיפון.

עברו כשתי שעות והיא איננה.

הלכנו לחפש אחריה – ומצאנו אותה כורעת על יד ארון־הברזל וראשה עליו. שוכבת היא על ארון־המת ומתייפחת. מחבקת את הארון, בשתיקה, בהשתפכות. בהתמזגות עם נפש המת. – ולא הרגישה בנו.

עלינו ושלחנו שמה את האם – שבין כה לא יקרה עוד היום אצל בנה המת והיתה רגילה לעשות זאת בשעה זו בערך. – שם מצאו שני הזקנים את הבחורה. שפוכה על בנם המת.

 

ד.    🔗

בהלוית המת בירושלים השתתפנו גם אנו. אחרי הלויה הזמינו אותי הזקנים להיות אורחים בחג הפסח, על “הסדר”.

אחרי “הסדר” הצעתי להם לקרא לפניהם ספור. הם הסכימו בשמחה.

וקראתי לפניהם את סיפורה של הבחורה.

המחברת עצמה לא קמה בה רוח לחכות עד הסוף: פרשה בבכיה חרישית וברחה אל החדר השני.

קמה הזקנה והלכה אחריה. ונשארה אתה שם.

קם גם הזקן והלך אחריהן.

קמתי גם אני והלכתי לישון.

בלי ברכת שלום.

השלום פרש בין כה את כנפיו בבית הזה.