רקע
אביגדור המאירי

 

א.    🔗

  • הרואה אתה את הילדה הזאת? – אומר אלי ידידי הפסל, ומראה לי על תינוקת מתוקה להפליא – זאת היא הקומפוזיציה האובייקטיבית הגדולה שלי בחיי!

  • אתה רוצה להגיד ש…

  • חלילה וחס! נשוך את לשונך הרעה! אפילו לא במובנה של אותה אגדה על רבי יוחנן ורב גידל, שהיו יושבים אשערי דטבילה; אך זהו הקרבן הגדול שלי ביותר בחיי, שהבאתי על מזבח שלום־ביתה של משפחה אחת – ולבסוף קלקלתי את הכל.

הבינותי עוד פחות מקודם. אך הפַסל נטל ביצת־יוצרים, התחיל למעך אותה ולעסותה וליצור בה צורה – ובינתים סיפר:

  • זה היה לפני שנים אחדות, כשהתכוננתי להגיש עבודת־פרס לתערוכה בין לאומית בפריס. היה לי רעיון של קומפוזיציה לא רגילה: פסל החלוציות, במרכז: חלוצה צעירה. וסביבה: דמויות טפוסיות שונות משל הקיבוץ. – הנושא היה מגרה אותי וסונט בי ממש זה שנים אחדות, עד שסוף סוף תפשתיו. – לזה היה נחוץ לי זמן בדידה לחדשיים או שלשה מחוץ לעיר. שכרתי לי חדר באחת השכונות הקרובות אצל זוג בעל שני ילדים – ועבדתי. ממש בקדחת. הגבר, בעל הבית, אדם בעל מרץ לא רגיל, בעצמו בנה לו את הבית, עיבד את האדמה מסביב, האדמה, אדמת טרשים יבשה, דרשה הרבה עמל. הקים לו כעין רפת־לול, ויחד עם זה היה עוסק בעסקים שונים למחיה. אדם לאו דוקא עדין, להיפך: מסוגל הרבה לעשות למען הפרנסה. טיפוס של “חייל ניקולאייבי”: גס, אכזרי, מוכן לפשע. בכל זאת היה מתעניין גם בעבודתי שלי, אף כי לא מקרוב ולא יתר על המדה. אשתו – מסוג אחר לגמרי. אשה משכילה, בעלת השכלה של מורה עברית, לא יפה ביותר, אך דמות אהודה מאד, שהאינטליגנציות שלה מקרינה לה אור ידוע, “אור תורה” ומשווה לה פרי נשיות מושכת ומקשרת.

  • וזה בא לך בשעתו ובמקומו! –

  • דוקא להיפך! אך חכה! הגבר היה עוזב את הבית לפרקים, ליום, יומיים וגם שלשה. ובשעה כזו הרגשתי, שהאשה מתקרבת אלי יותר ויותר. –

אינני מן הצדיקים הגדולים ביותר, אך דוקא באותו זמן ובאותו מקום לא היה זה לפי רוחי. ראשית: הייתי טרוד ועסוק בדמות "החלוצה שלי, שהיתה רחוקה בתכלית מדמותה היא. תבין: הייתי מאוהב בגיבורה שלי, שלא פעם נסעתי בגללה אל העמק, למרחק הגון, עד שספגתיה אל תוכי עד כדי שכרון: עד כדי יצירה. ובכן אסור היה לי “לבגוד” בה ולהתחיל ברומן אחר. זה צריך שיהיה מובן לך. – ושנית: המצב היה יותר מדי פשוט, יותר מדי קל ומובן מאליו: הבעל עוזב את הבית ובכן: השתמש בהזדמנות! לא. אם הוא עוזב אותנו לנפשנו, אי אפשר לי. קשה לגנוב מקופה פתוחה. האֵמון מעכב. זה לא ענין. אך היא המשיכה בהעויותיה, בעדינות, בערמה, בחמדה, אך ברמזים ברורים למדי. לפעמים היה נדמה לי שסונטת היא בי, שהענין גורם לה עונג לתפוש אותי, רק בכדי שתשתלף אחר כך מידי אם אסכים. –

ומכיון שחשדתי בה בכך, החלטתי פעם להיהאות. ונוכחתי, שצדקתי: לא זכיתי אפילו לנשיקה אחת. ועל זה חיסלתי את הענין בהחלט. אם אפילו זה לא – הרי היא רק מפריעה לי בעבודתי. –

כן, אך היא לא הרפתה. המשיכה כמקודם. הגיע לידי כך, שהחלטתי לעזוב את המקום. אלא שבינתים עבר יותר מחודש ימים, חודש וחצי, וגם יותר –

ופעם, תוך כדי שיחה לבבית לאור השקיעה רמזה לי, שבעלה אינו אוהב אותה. בתחלה אמרה את זה בנעימה הידועה: “הוא בין כה אינו אהב אותי!” כלומר: אין חשש. לא חשש־בגידה אצלה, ולא חשש־סכנה אצלי. – אך אחרי־כן, כשהמשיכה בזה הרגשתי, שלהיפך: היא מצטערת על כך, מכאיב לה הדבר, שבעלה מתיחס אליה באדישות זה שנים אחדות. –

אני לא התפלאתי על צירוף שני הדברים יחד, על משחק העגבים ועל הכאב שבאדישות בעלה. זה לא דבר נדיר בחיי הנשים. – אולם בינתים הרגשתי כעין אי־מנוחה בבית. אי־מנוחה ביניהם לבין עצמם ואי־מנוחה בלב בעלה אלי. יחסו החדש, העצבני אלי לא גרם לי יסורים: אני חף מכל שמץ של פשע ולא איכפת לי, אם חושד הוא בי. הוא עצמו יעמוד על טעותו. – אך יותר מזה ענין אותי הסכסוך שביניהם. שהיה חדש בעיני. הם התחילו לריב. הוא התנפל עליה בחימה שפוכה ממש – ואני הרגשתי ברור, שאני הנני הגורם לכך. ומכיון שזה התחיל להרגיז אותי, החלטתי ושאלתיה גלוי לפשר הדבר.

– ופה קרה דבר מוזר ולא־מובן בהחלט: היא לחשה לי בפנים חיוורים, ממש בשמחה, שהיא שמחה על כך. זאת אומרת: שאל אשים לב לדבר, לא נורא, להיפך – –

אני לא הבינותי אף מלה. בקשתי באורים ודברים ברורים, ועל זה תפשה את ידי בחום, בהתחטאות, כמעט בהתרפקות ולחשה לי בנהימת־חתול: “זה טוב מאד, אל תשאל, זה טוב מאד. הכל בסדר!” – אני שמטתיה ממנה והודעתי לה בקימה, שמחר אעזוב את החדר. אם את רוצה להקניט את בעלך מתוך נקמה – מה אני כי אהיה הקרבן! – על הודעה זו היא נבהלה ממש, ועברה ללשון של בקשה: לא לעזוב את החדר. עוד ימים אחדים. היא מבקשת ממני מאד. –

תתאר לך, כמה זה הרגיז אותי. הלא זה גועל נפש: יש לה סכסוך עם בעלה, רוצה היא להתנקם בו – ולכל זה בחרה בי כבאמצעי, כבשפן־הנסיונות. יותר מזה: כעשן לעיני בעלה. אלא שקדחת עבודתי הכריחה אותי להשאר עוד ימים אחדים –

אף בלי כל פגישה מיוחדת אתה. רק בשעת אכילה ופגישות־בית מקריות. אף כי ימים ספורים אלה היו קשים מאד. רוגזו של הבעל עלי הגיע כבר לידי סכנה. הוא לא ישב אתי יותר לסעודה, התהלך כמטורף ופיטר אותי מן הדירה אצלו. כבר־כבר עמדתי לדבר אתו ולבאר לו את טעותו בגלוי, בגסות וביושר – והנה תפשה אותי היא לרגע ותוך כדי הליכה בעקבותי בגן לחשה לי בחטיפה וגם בחיוך מרוצה ומאושר: “כבר! – כעת אתה יכול ללכת. אני מודה לך מאד!” – הבטתי בה המטומטם.

– “מה כבר? מה את מודה לי?!” –

“לא כלום, לא כלום!” ענתה היא בצחוק מאושר – וברחה הביתה.

  • היא ספרה לבעלה? – שאלתי את הפסל.

  • אי, לא! חכה. – למחרת נסעתי העירה לסדר את ענין חזירתי הביתה – וכששבתי חשכו לי עיני: במקום הפסל, הקומפוזיציה, שכמעט נגמרה, ושעבדתי בה כל הזמן עבודת פרך ממש – מצאתי שברי־חומר, רסיסי־טיט עלובים. הבעל ניפץ לי את עבודתי בחימה שפוכה! – –

  • מה!?

  • כפי שאת השומע. כל עבודתי הלכה לעזאזל. – אני עומד נדהם ובשינים חורקות, מתעתד למעשה נורא – לרציחה, ועל זה נפתחת הדלת ונכנסת היא, בזהירות ובפנים נעוים של פחד, שמחה, אושר ותחנונים ביחד. ערבוביה מוזרה של רגשות, שלא הבינותי אותה בהחלט. – אני עומד בעינים אדומות ולחות לחרבן חצי עולמי, שלעולם לא אקומם עוד את הריסותיו – והיא נגשת אלי, לאט־לאט ככלבה מכווצות זנב, ממש מַלחיתה אלי, שמה את ידה על שכמי ובעינים דומעות, אך בפנים מחייכים מתחננת:

  • זה דבר נורא – אני יודעת – תסלח לי – אני מתחננת – אל תרגז עלי – אני אשמה –.

  • אני יודע. נבָלה כזו!

  • לא לא! אני מתחננת לפניך – מוסיפה היא וכבר מחבקת אותי, ובבכיה גלויה – אני כל כך מאושרת – הוא שוב אוהב אותי – הוא – קשה לי להגיד לך (פניה שוב עוברים לחיוך) הוא ממש אינס אותי אתמול – אחרי שש שנים רצופות – אלהים ישלם לך! – אתה תסלח לי, אני יודעת – – מה לעשות? אני אוהבת אותו – – –

ופרצה בבכיה רמה, בכי תמרורים ואושר.

 

ב.    🔗

הפסל המשיך את עבודתו בשתיקה. ולבסוף אמר:

  • יצירתי הגדולה ביותר בחיי. לעולם לא אתחיל בה מחדש. ילד מת אין לו תנחומין וחליפין בשני. ועל כולם אל תשכח: הבעל נושא בקרבו שנאה איומה עלי כל הימים. שנאת־העכביש שחורה ושעירה. והוא צודק.

  • ומדוע אינך מגלה לו את האמת? היום, אחרי שהכל בסדר אצלם, אחרי שנים רבות, כמה זה? בת כמה הילדה? בת שבע־שמונה! כעת הן יכול את הכבר לגלות לו!

הפסל הניח את ביצת־היוצרים.

הביט בי, ניגש ואמר:

  • גיליתי. והרסתי את הכל. לא יכולתי לשאת את שנאתו, שנאת־חנם אלי וסיפרתי לו את הכל. ועל זה התחיל לשנוא אותה יותר מאשר אותי עד הנה! הן, חביבי. שנאה עזה שאין לכבותה.

  • שנאה – על שלא בגדה בו?!

  • כן. כנראה, שיכול אדם לסלוח את הבגידה, ובלבד שינצח, מאשר את הרמאות, שניצחה אותו והפכתו באויב לאוהב. רק דבר אחד חשוב בכל מלחמה: הנצחון. והוא נוצח: מרמתה הצליחה.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 53094 יצירות מאת 3110 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 22008 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!