פעמיים בחיי זכיתי להיות קרוב אל “גבור” הטרגדיה ששמה רצח. והפעמיים בתל אביב. בראשונה – אל הקרבן: כלפני שש־עשרה שנים. יום לפני הירצחה שוחחתי עם האשה בת החמש־שש עשרה, שגילתה לי את תכסיסיה עם בעלה הצעיר, שהיא סונטת בו ונהנית מן הקנאה החולנית והצודקת שלו. למחרת ביתר אותה לנתחים. – ובשניה – אל הרוצח עצמו: אחמד עאל המצרי הצעיר, שהחליט בלבו: או להטות אליו את לבה הנצור של המחוללת היפה לַאִילָּה קאלין, או למות.

א. רוצח המחפש קרבן    🔗

ידידי “הפרנק” הצעיר הציג לי בבית־קפה בתל־אביב צעיר יהודי ממצרים בשם יהודה. בחור בעל עינים שחורות וחולמות, מדבר רתת, כמעט מגמגם, מעשן סיגריה אחרי סיגריה, תכופות ובמהירות. קולו מתאונן, כמעט בוכה – והוא מבקש ממני רפואה. חולה הוא מאוד: מאוהב “עד מות”. והוא מספר לי את כל פרשת אהבתו הנוראה. במצרים, בקהיר הכיר את המרקדת הספרדית לַאִילָּה קאלין –

אך היא צוחקת. כל הזמן צוחקת. יושבת עם גברים, שותה ומעשנת – וצוחקת. יודעת היא, שהוא, יהודה, אוהב אותה מאין כמהו, ללא־דוגמא. הוא הציע לה לשאתה לאשה והכריח גם את הוריו, המתנגדים לה בכל תוקף, להסכים לנשואיו אתה – אם היא תתגייר. –

אך היא אינה באה אפילו לכלל שיחה על התגיירותה. – כל הזמן צוחקת. – אך הוא בכל זאת נודע לו, במה אפשר לקחת את לבבה: בכסף. בסכום גדול. וכך החליט להשיג סכום גדול. ותוך כדי התאוננותו לי על לבו החולה, על נדודי השינה שלו, על חוסר התיאבון, על תיעובו לחיים בלעדיה, ומבקש ממני עצה, דרך, רפואה נפשית, משום שכן אמרו לו: סופר יודע דברים כאלה, הוא עוסק בכאלה. –

תוך כדי שיחות אחדות גלויות, כאובות ואומללות, מגלה הוא לי סוד עצום. הוא מוכרח לגלותו לי. אסור לו להסתיר ממני דבר. הוא בא הנה, לארץ ישראל, כדי לרצוח. שלא אגלה את הדבר. הן משום זה מתייעץ הוא עמי. אני צריך להיות ידידו האמתי. סופר. מוכרח הוא לעשות דבר־מה, כדי להשיג את סכום־הכסף הגדול. על שאלתי, איך בא לידו רעיון זה דוקא? –

ענה לי בפשטות: – איזה “שליח פוליטי” (כך אומר: “שליח פליטי”), מוסלמי אמר לו, אם יצליח לרצוח את זה ואת זה בפלסתינא – יקבל סכום גדול. סכום זה שנחוץ לו בשביל לַאילה. –

הוא נתן לו גם להוצאות הדרך. אך הוא אינו רוצה לרצוח יהודי. להיפך: רוצה הוא לרצוח לא יהודי. אמרו לו, שבעד רצח לא־יהודי משלמים היהודים הרבה יותר. כך אמרו לו. והוא מתייעץ אתי. מוכן הוא לרצוח את מי שאני רוצה, ובלבד שירַצה בכסף את פני לאילה, בין כה אין הוא יכול לחיות בלעדיה. חייו אינם לא חיים ולא מות.

אני לחנם בארתי לו, שבעד רצח לא־יהודי אין איש משלם פה. שמזה הוא לא ייבנה. ומובן, שבארתי לו, שכל הענין של רצח אינו כדאי. יתפסוהו ויתלוהו. ולאילה תעמוד בחדד בית־האסורים ותצחק לו. הוא ייתלה – והיא תצחק לו. –

לחנם דברתי. על זה בין כה לא יוותר. הוא בא לרצוח. ואם לא יצליח אלא לבלות אתה לא יותר מאשר שעות אחדות – די לו. יתלוהו אחר־כך. לא איכפת לו.

דבריו בכלל לא היו ברורים כל כך, כמו שאני מוסר אותם פה. אך זאת היתה תמציתם. עיניו היו אדומות מחוסר שינה, וכל הזמן היה מבוסם קצת. – והשתומם מאד, שאין אנו מעוניינים ברצח איש זה וזה, איש חשוב כל כך, שלו, ליהודה, ישנם מהלכים בביתו, אם ירצה. יש לו קשרים יוצאים מן הכלל אצל מי שאנו רוצים. ואם הם נותנים סכום הגון כל כך בעד ראשו של זה וזה משלנו – אנו על אחת כמה וכמה שצריכים להקריב סכום גדול בעד ראשו של נכבד זה וזה משלהם! ברור, כי הלא אנו היהודים עשירים מאד. כל הכסף לנו הוא!

בתחילה התפלאתי על בחור יהודי המדבר בסגנון זה הידוע. אך אחרי כך הבינותי: החינוך המצרי מבאר הרבה. ובכלל אין הוא פיקח יותר מדי. – ובכן החליט. מה החליט? קודם כל החליט, שמוכרח הוא לרצוח. אני לא התייחסתי אליו ברצינות רבה. בחור הפכפך, משתכר בכוס אחרי כוס, בבקבוק אחרי בקבוק – ומפטפט, וביחוד: בחור, המפקפק מאין לבחור לו את קרבנו – אם מעַם זה או מעַם זה – רוצח לגמרי לא מסוכן הוא. – התלוצצתי. אך הוא נשאר רציני מאד וברצינותו הדגיש, שלו אחת היא לגמרי, את מי ירצח, יהודי או לא־יהודי. בעד מי שיקבל יותר. הוא בין כה אינו כועס על הנרצח. אך חושב הוא, שאחד משניהם צריך למות, או הוא, או הקרבן. ומדוע זה יקר דמו של הקרבן יותר משלו?! הקרבן בין כה אינו אוהב כמוהו ואינו סובל יסורים כאלה – ואינו מקוה לבלות שעות אחדות עם לאילה! – והוא, יהודה, מקוה לזה וסובל יסורים. – ימות ההוא – והוא, יהודה, ישיג לכל הפחות את תקות חייו הגדולה הנפלאה המתוקה – לא כן? –

ב. ההפתעה    🔗

לימים שוב הופיע אצלי יהודה, אך כעת – שבעתיים אומלל משהיה. – וסיפר לי ענין נורא: אחד מידידיו, בחור ערבי, מצרי היה פה בארץ ורצח יהודי חשוב וקיבל סכום כסף הגון. – –

מובן, שתיכף ידעתי, שזה הוא עצמו ושהוא לא יהודי, אלא בחור ערבי אומלל, מאוהב עד כדי טירוף. ואם לפני כך לא היה פיקח ביותר, הרי כעת הופיע לפני כטיפש גמור, שגם מטורף במקצת. אך אני לא הסירותי אל המסוה מעליו, נתתי לו לגמור את המעשיה “בבחור הערבי” והוא המשיך. וסיפר לי את כל המעשה שלו עצמו. “אותו הבחור” הערבי, אחמד עאל שמו, אהב “כמוהו” בחורה מרקדת – –

ופה בא כל הסיפור שלו עצמו, שסיפר לי לפני כן על עצמו “יהודה”. ובינתיים שתה כל הזמן ולא הרגיש אף כמלוא נימה, שמגלה הוא את סודו־שלו. – ובכן: "אחרי שאחמד עאל רצח את היהודי החשוב – מספר הוא לי – שב למצרים והציע לה את הכסף. בתחלה צחקה הבחורה – אך כשאחמד התפאר לפניה בגבורתו, שנסע בגללה לפלסתינה לרצוח, ושהסתכן לתליה ורצח בגללה – קמה, פסקה לצחוק, התרחקה ממנו צעדים אחדים בזועה, אחר כך שאלה לשמו של הנרצח. אחמד אמר לה את השם – ועל זה פרצה בזעקת־זועה ונפלה אין־אונים. אחמד הביא רופא, וכשהשיבו אותה לאיתנה נודע, שהנרצח היה דודה, הרוצה להביא אותה לפלסתינא. זאת אומרת: היא יהודיה, ושמה לאה קאלינסקי. הרופא לא הבין כלום מכל הענין, אך אחמד ברח בינתים.

• הוא ברח אלי ­ מוסיף הבחור לספר לי בשקר רפה וגלוי מאד – אחמד בא אלי להתיעץ, מה לעשות, משום שהיינו ידידים מזמן –. אמרתי לו, שיש לי סופר ידיד בפלסתינא ואם יתן לי להוצאות הדרך, אסע ואשאל בעצתו. אך הוא לא רצה. אם הוא רצח את דודה – עליו למות. הוא ילך למשטרה ויגלה את המעשה. כך אמר. – אני בכל זאת סחטתי ממנו להוצאות הדרך ובאתי אליך. – אני אוהב מאד את ידידי אחמד – – הייתי רוצה בכל זאת שתתן לי איזו עצה – – או לכל הפחות – – שתכתוב מכתב – רוצה הוא לשלוח מכתב למרקדת – – שהוא – אחמד עאל – אינו רוצח סתם – ושהיא תדע, שבגללה עשה את זאת". –

לא התאפקתי יותר ואמרתי לו: אתה הוא אחמד עאל – לא כן?

הוא הביט בי בלי כל הפתעה. הדבר היה כטבעי אצלו. ראיתי, שהוא עצמו לא התאמץ כבר בספורו לשקר לי, ואחרי שתיקה ארוכה אמר לי נכנע, מודה בשתיקה, בתבוסה:

• כעת תלך למשטרה ותמסור אותי. לא כן? אך זה מיותר לגמרי. אני עצמי אעשה זאת. הלא אינך חושב שאפשר לי לחיות יותר. ורק שאתה תכתוב לה מכתב: “לאילה, אחמד עאל אינו רוצח. אחמד עאל אוהב אותך ואת דודך. אחמד עאל ילך אחרי דודך לבקש ממנו סליחה. ואת הכסף שקיבל ימסור ליהודים להעמיד מצבה על קבר דודך”.

הוא הוציא פסת נייר חלק:

• אנא, כתוב. אתה יודע לכתוב יפה. – אני מבקש.

התחלתי לכתוב ובינתיים הרהרתי, איך ומה לעשות בו – –

אני כתבתי, והוא שתה, אחר כך ביקש סליחה לרגע ויצא לאחור.

כשגמרתי את השורות – הוא לא שב. חפשתיו בבית הכבוד, הוא לא היה שם. ברח. ימח שמו: ברח! התחייבתי בנפשי: נתתי לרוצח להמלט.

וכעת קורא אני בעתונות: הוא מסר את עצמו למשטרה במצרים והמשטרה מסרה אותו הנה למשפט.

ובעכו נגמרא הטרגידיה.

כן. אחמד עאל אינו רוצח. בחיי – לא. האמיני לו לַאִילה־לאה וסלחי לו. רוצח הוא הגורל, שעשה אותו למטורף, ואחר כך כשהצליח לעשותו לרוצח ­ הכניס לו אל תחת סכינו דוקא את דודך, לאילה־לאה! דוקא!