רקע
אביגדור המאירי
הַמַּלְכֹּדֶת
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: יבנה; 1944

 

א.

  • ובכן – אמר לי ידידי השיך ראשד אל־נאזים – אם להוט אתה כל־כך אחרי מאורעות שֶׁחֶרֶזָדָה בוא־נא אלי: תהא אורחי היקר.

  • תודה, בחפץ לב.

  • אל נא תודה מראש. אפשר שלא תהיה לי אסיר־תודה כלל. – עליך להיות זהיר. אם תיזהר – לא יאונה לך כל רע כמובן – –

הוא חייך והוסיף בהדגשה:

  • אשתי החדשה מקסימה עד כדי סכנה –.

הבינותי.

  • ומדוע זה רק עלי להיות זהיר? – שאלתי – והיא עצמה?

  • זהו מה שעלי לבאר לך קודם. אך את זה אעשה בדרך.

 

ב.

כשש שעות נסענו מירושלים עד שהגענו דרך מדבר חורן אל אחוזתו של השיך ראשד. תוך כדי נסיעה נודע ליל מפיו הענין הבא:

קורות אשתו הארבע־עשרה, שנשא לו לפני כשנה, מוזרים הם למדי. האשה הצעירה, שזה לא כבר עברה את גיל העשרים שלה. היתה קרבן למאורע נורא. היא ילידתה של בירת איזלנדיה, העיר ריקיאויק, בת יחידה להוריה האמידים והאצילים. לפני שנתים נישאה לאציל מאלגיריה יליד פאריס, שביום כלולותיהם בערב, תיכף אחרי הקידושין, ביקש ממנה סליחה ומחילה, מאת כלתו הרכה, שתתן לו רשות ללכת לחצי שעה. –ענין נחוץ מאד – ביאר החתן בכאב עמוק – שאין לדחותו בשום אופן; ובשובו יבאר לה את הענין – הכלה הרכה לא סירבה, נתנה לו רשות ונשארה יחד עם רעותיה הבנות־השושבינות, שאחת מהן התמרמרה מאד והשתוממה עליה, איך זה עשתה מעשה טפשי כזה?!

  • איך זה את נותנת לו רשות לכת ולעזוב אותך בשעה קדושה שכזאת?! האם יש ענין תכוף בעולם, שבגללו אפשר לו לאדם מן הישוב לעזוב את כלתו רגעים אחרי החופה?!

החליטה והוסיפה אותה הבחורה:

  • יודעת מה? אני מוכרחת לחקור אחריו לאן הלך! – אני אלך אחריו! –

אמרה והתגנבה אחריו. –

עוד באותו לילה נודע לה לכלה, שחתנה – אהובה יש לו, והיא היא שהשפיעה עליו דוקא ברגע החשוב הזה: לבוא אליה ולהפרד ממנה בנשיקה אחרונה. –

ואותה אהובה לא היתה אחרת מאשר – – אותה הבחורה עצמה, רעותה, שהלכה אחריו תיכף בלכתו – – “לחקור אחריו”, כביכול.

הטראגדיה הזאת היא שהביאה את הבת היחידה למצבה הנוכחי. בתחלה רצתה להתמסר לחיי פריצות. אך במקרה הופיע השייך העשיר והיפה ­– והאשה הצעירה נפלה אל תוך זרועותיו.

השייך מספר לי את אלה, אחר כך מוסיף:

  • מצאתי חן בעיניה לא פחות מאשר היא בעיני – אך היא התנתה עמי תנאי. תנאי מוזר במקצת. ואני הסכמתי, כי לא נתתי לו חשיבות מעשית. היא התנתה, שרוצה היא לחיות חפשיה אצלי. –

  • מה פירוש? – שאלתי.

  • פירוש: את פניה תליט כהלכה אצלנו, אך יחד עם זה רוצה היא לחיות חיים חפשיים בהחלט, “חיי אשה אירופית” לפי דבריה, שלא אתנגד לגברים שיחזרו אחריה ולא אקנא לה בהחלט. –

  • ואיך זה הסכמת לכך?

  • אינני בעל קנאה, חביבי. ומכיון שלבי הלך אחריה שבי והיא באופן אחר לא רצתה לבוא אחרי – הסכמתי והתניתי גם אני תנאי: אנסה את אהבתה אלי; אני לא אקנא לה, אך –ובלבד שגם אותי תאהב.

  • אינני מבין בהחלט. איך זה תנסה את אהבתה אליך, אם תרשה לה האהוב גברים אחרים?!

  • ידעתי שלא תבין. אני הבינותיה ככה: האשה האירופית בוגדת בבעלה כחפצה; מובן, בסוד. אשה זו הולכת אחרי מתוך יאוש, כלומר: היא נמלטת אלי מפני העבר הנורא שלה, אך יחד עם זה חובלת היא תחבולות־נקמה בגברים מגזע בעלה הנבל. יודעת היא, שאצלנו פה במזרח הקרוב נמצאים מהם לרוב, את זה הודיעה לי בפירוש.

  • איזו נקמה?

  • תלכוד אותם במצודתה ותמסור אותם לידי. –

  • הבינותי. היא תהיה המלכודת שלך.

  • כך. ובכן, מפיה למדתי דבר. פעם אמרה לי, שדרך חתנה נודע לה, שאהבתו של אדם, וביחוד של אשה, נפסק לא בנשיקה הזרה, הבוגדת, אלא בסבל שבאהבה הזרה. “הייתי מוכנה לסלוח לו לחתני־בעלי את פשעו הנורא, – אך כשניקרתי לה לאותה בחורה את עיניה היפות, הרי הוא חתני, נשבר לגמרי, בגוף ונפש. ועזב אותי. – הוא אותי! ­__ האהבה היא סבל”. – בכלל הזה נקטתי גם אני ואמרתי לה: טוב, חביבתי. את באמת נחוצה לי לאותה מטרה עצמה, שאת הצבת לך: אותם השועלים הזרים מחבלים את כרמינו יותר מדי בזמן האחרון, באים הם הנה לסכסך את שבטינו ולנצל את טפשותנו. – אך ברגע שארגיש, שאת סובלת בגלל אחד מהם ­– אשפיד אותך כצלי, יונתי היפה – ועל זה צחקה: “גבר כזה לא נולד בעולם, חביבי. רק פעם סבלתי בגלל גבר – חתני הנבזה. – וגם הוא נודע לכלב מצורע.” –

 

ג.

האותומוביל הגיע לחצר ארמון נפלא. בגינת־ביתן מרהבת עינים באמת גן־עדן שבאגדות־קסם שחרזאדה, שבאמצעיתו מקנן פלטין־שיש. המציץ מתוך מחבואו של חורשה ירוקה ורעננה להפליא.

אחרי הכרת־הגומלין שביני ובין אשתו האירופית, שדרך־אגב קבלה אותי בפנים גלויים (ודאי מוכנה להעלות גם אותי לקרבן יפיה) שאלני השייך ראשיד בחיוך ערמומי:

  • ובכן? נראית בעינך, אחא?

  • אללה הדביק את לשוני לחכי, חביבי! יופי שכזה! צר לי עליה. חבל.

  • מדוע חבל? מוזרים אתם בני־אירופה. יש לה זכות מלאה לנקמה זו. נקמת־דם קדושה היא זו. יערב לה! אך אוי ואבוי לה, אם תתאהב באחד מהם. או לפי סגנונה היא: אם תסבול בגללו. – לעת עתה מילאה את תפקידה בכבוד. –

  • איך זה? כבר – – – עמדה בנסיון?

  • ארבע פעמים. ארבע קרבנות הביאה.

  • ואתה? הוצאת עליהם משפט מות?

  • חלילה. רק את החשק ללכת אחרי נשים לקחתי מהם. אוֹבֶּראציה (אופראציה) קטנה…

  • נורא! ובכן, כעת בא תורי שלי, מה?

  • אללה ישמרני מעוולה כזו! לזה נבראו אחרים: המסיתים הזרים, המדיחים לא רק את טפשינו, אלא גם את נשותינו – – – אני אינני עוסק בפוליטיקה, חביבי, אך אותם ארבעת הטרובאדורים לא ירגיזו עוד את מנוחת מדבר־ערב. – ובכל זאת: הישמר, חביבי, ידידי אתה. –

  • אני? טוב. אך נשבעתי באללה: אשה כזו אף ביפה שבחלומותי לא ראיתי!

  • וכעת – הוסיף השייך – שוב מחכה אחד הדיפלומטים האלה לתורו. צעיר הוא למדי, מחר אסדר אותו.

 

ד.

למחרת בבוקר, אחרי פת־שחרית, שואל אותי השייך:

  • רצונך לראות את הטרובאדור? בואה!

לא היה לי חשק גדול לכך, אך הלכתי.

השייך הוביל אותי אל מרתף גדול. –

דרך חלון־סבכה ראיתי את האומלל – ודמי התחיל קופא בי: הכרתי בו את אחד הפקידים האירופיים שבמזרח הקרוב. –

האסיר קרא לי. – צרפתית. –

רציתי לענות לו – אך השייך משך אותי בכל כוחו, אחר־כך הביט בי במבט־פרא חמוּר, אך במנוחה נוראה:

  • אני מקוה, שלא תבגוד בי ובמצות הכנסת־אורחים שלי, אחא. – ידי שלי מגעת, חביבי, למרחק רב למדי! לא כדאי לך להתערב. –

  • באללה, אני – –

  • טוב. אני מאמין לך, שתשתוק. וכעת בואה, אראה לך את כרמי. –

כעבור פסיעות אחדות בכרם הכביר והפורה – נגול לעינינו מחזה מכמיר רחמים ומזעזע: במלכודת שעל יד הגדר מתאמץ זאב ערבות בעל־מדות להמלט על נפשו מתוך שיני־הברזל האכזריות – נעמדנו והבטנו בזאב המסכן. והחיה האומללה, כשהרגישה בנו, התאמצה ביתר כח ובמרירות נוראה להציל את נפשה.

  • ירה בה, אחא! למה תסבול מצוקות? – אמרתי למארחי.

השייך הרים את רובו – אך תיכף רשלהו.

הזאב התחיל לנשוך את רגלו הנלכדת, לכרסם אותה: לחתכה ולהמלט על נפשו במחיר רגלו האחת. –

  • זה כן! אמר השייך – הוא מקמץ לי את מלאכתי־אני. אני אינני רגיל בעצם לירות בהם; אינני מקפח את חייהם, נוהג אני לחתוך את רגלם האחת ולשחררם. וזה פה עושה בעצמו את המלאכה שאינה נעימה ביותר.

כעבור רגעים אחדים והזאב כרסם את רגלו – וברח.

  • אך זה רעיון! – אמר שוב השייך כלעצמו, שדבר מה הבריק במוחו – רעיון באמת טוב! – ובכן, בוא, נלך. –

 

ה.

אחרי מנוחת הצהרים נכנס אלי השייך ומשפשף את ידיו בשובע־רצון:

  • מסודר גם זה. אוהב הוא את חייו, כנראה. נתתי לו ברירה: או כדור, או ניתוח, אותו הניתוח שאני נוהג בו לגבי הטרובאדורים הזרים של אשתי.

  • אך למה בוחר אתה דוקא בעונש זה?

  • למה?? – ראשית: כדי שישכח את טעם הנשים; ושנית: בזה אין הוא מתגאה ביותר ואינו מגלה אותו. ובכן: תתי לו ברירה. אם רוצה הוא להשאר בחיים, שיעשה את הניתוח בידי עצמו – – והוא בחר בחיים. כמו הזאב. אני מקווה, חביבי, שאמורוזו זה לא יחבל עוד כרמי זרים!

  • ואיפה הוא?

  • שוכב, בעוד שלשה ימים יהיה בריא. רופא־הבית שלי מטפל בו. – רוצה אתה לראותו?

  • שום חשק אין לי, חביבי.

  • אם כן, בואה, נבקר אצל האשה.

  • בחפץ לב.

הוא הובלני ישר אל תוך חדרה. לפני הדלת נעמדתי. איך זה להיכנס אל חדר אשה מושלמית?

  • נלך – אמרתי בלחש – היא ישנה.

  • השאר.

  • הוא בוא־בוא, חביבי. הן אני מכניסך.

נכנסנו. האשה שכבה שם על הספה השטיחית היקרה. ומכוסה היא כולה.

  • ניגש אליה והרים את המכסה מעליה. –

האשה היתה ערומה כיום היוולדה. חוורת, בלי תנועה. – ותחת שַׁדָּהּ השמאלי נמתח קו־דם אדום. –

בזועה הבטתי בפני השייך.

הוא שוב כיסה אותה ואמר בלחישת־שרף:

־ הסוררה. בכתה. סבלה בגללו. –

סחרחר התלבטתי החוצה. –

השייך ראה מכתב על גבי שלחן־הלילה שלה הקטן. נטלו, בדקו, פתחו – קרא ופניו חוורו. ומסר לי אותו.

אחר כך אמר:

  • בכל זאת אקפח את חייו! הנבל!

במכתב כתוב:

“תודה לך, ראשיד, שהיצלת אותי מחיי. לזה לא פללתי אפילו מאת גורלי שלי. האדם הזה הוא חתני־בעלי”. –

המלצות קוראים
תגיות