רקע
אהרן אמיר
2. ישראל במרחב הים־תיכוני
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

יפה עשה יוזמו של הערב הזה, עורכו של “אפִּריון”, ארז ביטון, שבניסוח הנושא שלנו ויתר על ענין ה“השתלבוּת” שלנו בים התיכון והציג את עמידתנו בעולמו של הים הזה כנתון, כעובדה, ולא כיעד ל“השתלבות”. ואכן, אינני יודע במה מעמדנו בעולמו של הים התיכון רפוי או בעייתי יותר מזה של כמה וכמה מדינות השוכנות לחוֹפי ימֵנו זה כדוגמת תוניסיה, למשל, או לוּב, או סוריה, או תורכיה.

ארז גילה גם, כמדומה, תחושה מעולה של תִזמוּן בהתעוררות זו שלו לייחד ערב ספרותי־אמנותי, וגם חלק מן החוברת הבאה של “אפריון”, לנושא שבּוֹ אנו קרואים לעסוק כאן, איש איש כטעמו. יש בקהלנו כיום סימנים בולטים להופעתה, או להתחדשותה, של זיקה תרבותית מוּדעת אל הים הגדול הזה ואל עולמו והוויותיו. אולי אפשר לראות סימן לכך, סימן חיצוני אך מובהק, ובוודאי לא מקרי, בשיקומה ובהחייאתה של הטיילת על חוף ימה של העיר הזאת, תל־אביב. בשנות ילדותה ונערותה של העיר היתה שׂפת־הים מוקד עיקרי לחיי הפּרט והכלל, והטיילת של אותם ימים – כזכור לכל מי שזכרונו ואורך־ימיו מספיקים לכך – היתה שוקקת והומיה כל הימים, לרבּות הלילות. קצת לאחר קום המדינה החל המצב להידרדר מבּחינה זו, מֵי הים נבאשו ונסרחו, והעיר כולה על יושביה כמו הפכו גב ועורף לים ולחופו. אם תרצו, אפשר לראות בכך ביטוי נוסף לתהליך אאוּטיסטי של גיטואיזציה שתקף את ישראל כולה, בד־בבד עם התעצמותה ואישוש עצמאותה. כיום, על כל פנים, אין צורך להצביע לפני תל־אביבים על המקום הבולט ששבה שפת־הים לתפוס, בשנים האחרונות, בהווי של העיר הזאת.

במישור אחר, ראוי להזכיר כאן יָזמה, שנודע עליה בשבועות האחרונים בלבד, להקמת בית־הוצאה לפירסומים ים־תיכוניים, שמאחריה עומד, כנראה, מיודענו ד“ר שלמה אלבז מן האוניברסיטה העברית. ואם אין די בכך, החל החוג לבלשנות באוניברסיטת תל־אביב בהוצאת כתב־עת – בלתי־סדיר לפי־שעה – בשם “כתב־עת ים־תיכוני ללשון”, המוקדש כולו לעיונים ומחקרים בלשונות הים התיכון. חוברתו הראשונה, שעתה־זה יצאה, עוסקת ביוונית הקפריסאית ובערבית הסורית כמו גם בקראית ובלשונם של יהודי טריפוליטאניה. תמול־שלשום ממש הקדיש יורם ברונובסקי מיודענו את המאמר השבועי שלו, שהוא שולח מלונדון או מאוקספורד למוסף הספרותי של “הארץ”, דווקה לגליונו הראשון של הפירסום הנזכר. אף הוא ניכּרת בדבריו התפעמות מגילויים של זיקה תרבותית ישראלית אל עולמו של הים התיכון, עד כדי כך שהוא מזכיר פתאום בהקשר זה לטובה ולחיוב מפורש את תרומתם של יונתן רטוש והאידיאולוגיה ה”כנענית“. ואם אין די לנו גם בכך הרי עתה־זה שמענו כאן, מפי עמיתי ד”ר גבריאל מוקד, דברי־שבח חמים למשנתם של “רטוש ואמיר”, על אותו רקע עצמו. מבחינתי־אני איני יכול שלא להעריך דברים כאלה, מה־גם שהם באים מפיו של אדם שלפני כ־17 שנה הקדיש סדרה של מאמרים להוקעת התרומה שלי ל“פאשיזם הישראלי”. מכּל־מקום, ברור שהים התיכון זוכה אצלנו עכשיו לפופולאריוּת, שבּעקיפים לפחות היא מאצילה אור – וחום חדש – על זרמי־רוח־ומחשבה שלא תמיד נהנו מאהדה יתרה.

הואיל ואינני רוצה להלאותכם בדברים, אשתדל להסתפק בכמה הערות של סיוּג וביקורת מוקדמת בטרם יקום מתוכנו גל של אידיאליזציה וסנטימנטליזציה שיפריע לנו לראות נכוחה את הוויותיו של אותו עולם ים־תיכוני מצודד־לבבות ואת זיקותינו אליו. וקודם־כל שומה עלי להזהיר מפני האשליה שהים הזה הוא, בעיקרו של דבר, ברכה גדולה ואידילית של שלום ואחוות־עמים וחדוות־חיים וכו' וכו' וכי אם נשכיל לבצר לנו מקום “אורגאני” במסגרתו הרי ממילא נחולל שיפור מכריע בסיכויינו להתענג על הברָכות הללו. לא כך, למרבה הצער, עדוּתה של ההיסטוריה, ולא כך פני הדברים כיום.

הים התיכון היה אמנם חממה יחידה־במינה לתרבות ולציביליזציה, ואין לצייר את לידתן וצמיחתן בלעדיו. גם אין ספק שדוברי העברית, לניביה ולשכבותיה ההיסטוריות, לקחו חלק אדיר, שלמיטב הכרתי עדיין אנו רחוקים מלהעריך אותו כראוי לו, בעיצוב תרומתו, ערכיו ומסורותיו של עולם הים התיכון, וזאת עוד מן האלף השלישי לפני הספירה. אך עם זאת גם אין לשכוח שזהו אחד הימים רווּיי־הדמים ביותר בתולדות האנושות. הרבה והרבה התמודדויות ומסעי־כיבוש ידע הים הזה, לפחות מאז מלחמות הפרסים והיוונים ועד למלחמת־העולם השניה, והלאומים והתרבויות שהתרקמו על חופיו ניהלו ביניהם מאבקים קשים ואכזריים, כמעט בלי הפוגות. נזכור, למשל, שבמרחביו ובאייו ועל חופיו של ים־התכלת הזה ניטשו משך כמאה שנה, כמעט בלי הפסק, המלחמות בין רומא לקרת־חדשת, היא קרתגו, ובקני־המידה של התקופה העתיקה היו אותן מלחמות נוראות לא פחות ממלחמות־העולם של תקופתנו, והן הוכרעו רק במיגורו הפיזי הגמור של אחד משני היריבים. בים הזה נלחמו אחר־כך על שלטון והגמוניה ביזנטים וערבים, מוסלמים וצלבנים, ציי העותומאנים והספרדים והקיסרויות המסחריות של מדינות־עיר איטלקיות, ובונאפארטה לחם כאן בנלסון (נלסון האמיתי, לא זה של חוף־טאבּה!), וראשוני חיל־הנחתים של ארצות־הברית בינקוּתה לחמו כאן בפיראטים צפון־אפריקאים. ואי־אפשר לנו שלא לזכור גם את המלחמות שלנו, חמש או שש במספר, שסוף־סוף התנהלו גם הן נוכח הים הזה עצמו, תכופות על חופיו ממש, בחלקן גם על מימיו; כשם שלא נוכל לשכוח את החלק שהיה לנו במאבקי־הדמים בארץ־החמודות שמעבר לגבולנו הצפוני, לבנון, שבּה יושבת אוכלוסיה שלא מתמול־שלשום היא מבוֹרכת בכל סממניו של הווי ים־תיכוני. ומה רואות עינינו כשאנו מתבוננים רגע בתמונת־ההוֹוה של היחסים בין יוון לתורכיה, למשל – או בין העדות באי הנחמד קפריסין, או בין לוב לתוניסיה, או בין אלבניה ליוגוסלאביה, או בין אלג’יריה למארוקו – אם לא מתיחות ואיבה ומאבקים ספק־עֵרים ספק־רודמים?!

ועוד תמרור־“עצור!” אחד אני מבקש להציב כאן, והפעם בפני ראשיתה של נטייה לראות בכל הענין הזה של טיפוח זיקות “ים־תיכוניות” כיסוי נוח למה־שקרוי בשיגרת־לשון מוסדית־משרדית מסוימת “טיפוח מורשת המזרח” – או ביתר פשטות: טיפוח ה“מורשה” של עדה יהודית־מזרחית זו או אחרת. אם סופם של ההדגשים החזקים החדשים בתרבות ים־תיכונית להסתכם בדחיפה נוספת לשימור הפולקלור או המסורות של יוצאי מארוקו או טריפוליטאניה, תורכיה או כורדיסתן, שנמצאו מקופחים מבחינה תרבותית במציאות הישראלית, תהיה זו, לדעתי, החמצה קשה. חלילה לנו להחליף הערכה לאומית כוללת של הווייתנו כאומה ים־תיכונית – על המסקנות הפוליטיות והגיאופוליטיות, הפילוסופיות והתרבותיות המתבקשות ממנה – בניסוח מחודש, אולי “אלגנטי” קצת יותר, של טרוניות־קיפוח ותביעות־פיצוי על רקע כיתתי “אתני” או “סקטוראלי”.

הפזורה היהודית אכן היתה – מראשיתה כמעט, ועל־כל־פנים עד לתקופה מאוחרת למדי בקורותיה, עד לגירוש היהודים מספרד הקאתולית או אף הרבה לאחר־מכן – פזורה ים־תיכונית בעיקרה. תרומתה לעיצוב עולמו של הים התיכון היתה כבדת־משקל ביותר, ועד היום נעשה מעט מאד לחשיפתה ולחקירתה. עצם קיומה היה תנאי חשוב גם להתפשטות הנצרות בראשיתה, ולמוֹתר הוא להזכיר עד כמה חותמה של הנצרות, הן הקאתולית והן האורתודוקסית, טבוע בעולמו של הים התיכון. אבל כמו שבתחומים אחרים אי־אפשר לה למדינת־ישראל, שמטבע הדברים חובה עלינו להגדירה כמדינת־לאום, להסתכל בעולם באספקלריה של הפזורה היהודית, על ערכיה ומסורותיה, ויהיו אלה נכבדים ויקרים בעינינו ככל שיהיו, כך אי־אפשר לה להתייחס לעולמו של הים התיכון במושגים המונחלים לה, או שאולים בידה, מן ההיסטוריה של הפזורה היהודית, ולו גם בצביונה הימתיכוני.

לענייננו, חשוב אולי יותר להצביע על סמיכוּת־פרשיות אחת מסוימת, מימינו־אנו, שבעיני יש לה משמעות סמלית ומעשית כאחת. באותו תאריך הרֵה־גורל, ה־5 ביוני 1967, שבו פרצה ישראל כארי מסוגרוֹ ולאחר תקופה של דריכוּת ומתיחות ופחדים מיגרה בתוך ששה ימים את הקמים עליה והופיעה במלוא יכולתה הצבאית כגורם ראשון־במעלה באזור שלה, באותו יום גופו אירע עוד משהו במרחבו של הים התיכון: המפקד־הראשי הבריטי האחרון של הים התיכון עזב את מלטה, ובכך הקיץ הקץ למעשה על מעורבוּתה הפעילה והממושכת של בריטניה־הגדולה בענייני הים התיכון. שום בימאי, שום מדינאי, שום קוסם לא דאג לחפיפה הכרונולוגית הזאת, שבתוך המולתה של המערכה הצבאית הגדולה לא נמצא מי שישים לב אליה, בעצם. אולם היסטוריונים לעתיד־לבוא ודאי לא יעלימו עין מן המשמעות הכפולה שנשא עמו ה־5 ביוני 1967, כתאריך המציין, בקול דממה דקה, את היעלמותו של גורם אימפריאלי אחד זר מזירת הים התיכון, ובקול מפץ אדיר – את התעצמותו והתבססותו של גורם מקומי, עמוק־שרשים ועתיר־עתידות, בפאתה המזרחית של אותה זירה עצמה.


דברים בדיון שהתקיים ב־25.8.85 בבית הסופר, תל־־אביב

נדפס בכתב־העת "אפריון 4/5, חורף 1985/6


המלצות קוראים
תגיות