רקע
אהרן אמיר
אמר המחבר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

המאמרים והרשימות המכונסים בקובץ הניתן בזה בידי הקורא נכתבו ופורסמו משך תקופה של 40 שנה, מ־1949 עד 1989. הם משקפים איזו פעילות רעיונית וציבורית, ספרותית ועתונאית שבמרכזה עמדה, ומוסיפה לעמוד, השקפת־עולם מסוימת, מוגדרת למדי, בסוגיות של אומה ומולדת ותרבותן. זוהי השקפת־העולם העברית, הידועה יותר בציבור – לגנאי, ולפעמים לשבח – כ“כנענית”. – אביה ומנסחה של זו היה אוריאל שלח (1981–1908), שנודע יותר בשם־העט שלו, יונתן רטוש. אני עצמי נתפסתי לה, או נשביתי לה, מנעורי, ומאז אני רואה עצמי נושא דגלה או לפידה, ואם תרצו – שומר גחלתה.

ההשקפה העברית הזאת רואה את התהליך המרכזי בתולדות ארץ־ישראל ובהווייתה במאה השנים האחרונות, מאז ראשית ההתיישבות החדשה, כתהליך התהוות והתגבשות של אומה, אומה חדשה הנוצקת בדפוסי הגיאוגרפיה, הלשון והתרבות של אומה עתיקה בת הארץ הזאת, היא האומה העברית – חטיבה לאומית־טריטוריאלית־תרבותית שלמה־לעצמה, מוגדרת־לעצמה, בעלת זהות משלה, שממילא אינה זהה עם שום הוויה קיבוצית אחרת ועם שום אידיאולוגיה שמלכתחילה לא באה להשיב על בעיותיה שלה. רוצה לומר: מנוערת מהזדהות עם ההוויה היהודית לתפוצותיה, לדורותיה ולתורותיה, ומהזדהות עם האידיאולוגיה הציונית לזרמיה ופלגותיה.

“ציון” היא מונח מרכזי בתפיסה היהודית ההיסטורית, מונח המציין את ארץ־ישראל כארץ־המוצא וכארץ־הקודש של העם היהודי והאמונה היהודית. הציונות, גם בהופיעה כתנועה חילונית מדינית, מודרנית ופרגמאטית, נתקראה כפי שנתקראה מרצונה לבטא איזו שאיפה היסטורית־דתית ל“ציון”, ומתוך שאיפה למצוא בארץ־הקודש היהודית (אולי באין ברירה) פתרון לבעיה היהודית, למצוקתם של יהודים הנחלצים או נרדפים בעולם של חברות לאומיות, ששוב אינו בנוי על בכורתה של הדת והוא דוחה מתוכו מיעוט שמכל מיני טעמים אינו מגיע להזדהות גמורה עם הערכים, התכנים והדפוסים של חברה לאומית־טריטוריאלית.

ההשקפה העברית דוחה את עצם הזיהוי של לאום ודת המתגלם בתפיסה הציונית של ההוויה היהודית. ביהדות היא רואה עדה דתית, על־לאומית ועל־טריטוריאלית, גילומה של מורשת רוחנית־היסטורית שגם אם היא ראויה לכבוד ולהתעניינות כשלעצמה הנה בשום־פנים אינה לאומית במהותה, ולא עוד אלא שבכמה מובנים מכריעים היא עלולה להיות בעוכריה של האומה העברית החדשה־המתחדשת, המתהווה בארץ הזאת כחברה לאומית־טריטוריאלית.

על־פי ההשקפה העברית, האומה הזאת המתהווה עומדת, וצריכה לעמוד, על יסודות פשוטים של ייחוד טריטוריאלי, ייחוד לשוני וייחוד תרבותי־חברתי, ובשום־פנים לא על ייחוד דתי־עדתי או “גזעי” – ולא עוד אלא שכל הבא להעמיד אותה על ייחוד דתי־עדתי מסַכּן את עצם התגבשותה, את האינטרסים הבסיסיים ביותר שלה. היא גורסת שהאומה הזאת מתהווה אמנם תוך כדי היתוכם של גלי הגירה ממקורות שונים, כדוגמת האומות החדשות שבעולמנו (אמריקאים, ארגנטינים, ברזילים, אוסטרלים וכוי), אבל בתוך כך גם מחדשת היא דפוסי לשון ותרבות וטריטוריה של האומה העברית ה“קלאסית” מלפני אלפים־בשנים (ובמובן זה אפשר להשוות את התפתחותה לתהליכי תחייה ביוון מזה ובמקסיקו מזה). מסקנה חשובה המתחייבת מן התפיסה הזאת היא שאין האומה העברית חייבת להיבָּנות רק על אנשים שמוצאם יהודי אלא היא אומה פתוחה במהותה, פתוחה לאנשים בני כל אומה ולשון, בכפוף לאינטרסים הריבוניים שלה בלבד – פתוחה, אם כן, לקליטתם ולהצטרפותם של אנשים ממוצא שאינו יהודי דווקה, בין שהם מהגרים הבאים אליה מבחוץ ובין שהם בני הארץ הזאת לעדותיהם: מוסלמים, נוצרים, דרוזים וכו'.

יסוד־היסודות ועיקר־העיקרים בתפיסת הלאום הטריטוריאלי הוא, אפוא, הגדרת הזהות – זהותה של הישות הלאומית החדשה־המתחדשת. המערכה על הזהות ועל הגדרתה היא שתכריע בשאלה אם לאורך־ימים תיכון בגבולות שליטתה של מדינת־ישראל חברה עדתית סתגרנית־בדלנית, המיוסדת על תשתית רעיונית יהודית־ציונית במינון זה או אחר של יסודות “דתיים” ו“חילוניים”, והמחייבת בידול עקרוני מכל גורם “גוֹיִי”, בלתי־יהודי, הן בתוך הטריטוריה הן מחוצה לה, הן בזירה האזורית הן בזירה הבינלאומית – או אם בחשבון אחרון תיכון באותו חבל־ארץ חברה לאומית, חילונית באמת ודמוקרטית באמת, הפועלת כישות ריבונית־אוטונומית הזהה עם עצמה בלבד, המקיימת מערכת תקינה של קשרים ויחסים עם כל גורם חיצוני בהתאם לאינטרסים ולערכים שלה עצמה, אלא שאינה נוקטת שום גישה דתית או עדתית לא כלפי אותם גורמי־חוץ גם לא כלפי בניה ואזרחיה שלה. במשפט אחד, חד ומחודד: אם תהיה זו חברה יהודית או עברית, ואם עברית או יהודית תהיה בתרבותה ובערכיה.

אכן, רבים מן היהודים שהגיעו לארץ־ישראל להיאחז בה ולבנות בה את חייהם, מאז תקופת השלטון העותומאני והמנדט הבריטי שלאחריו, היו חדורים בבואם שאיפה כלשהי להמיר את זהותם היהודית באיזו זהות אחרת, שתפטור אותם ואת בניהם מערכים שהתגבשו ואפילו נתקדשו במהלך ההיסטוריה של הפזורה היהודית. במלים אחרות: שתפטור אותם ואת היִלוֹד להם בארץ־הקודש מן הגורל היהודי וממנטאליות של גיטו. היו בהם שביטאו זאת כשאיפה ל“נורמליזציה”. מכל מקום, רבים מהם המירו את משלחי־היד המסורתיים של הגיטו בעיסוקים חדשים, אף המירו את לשונות־דיבורם בלשון העברית, שנראתה להם לשון משותפת תכליתית ו“לגיטימית”, ואילו המציאוּת שאליה נקלעו בארץ החדשה הכתיבה להם, במידה רבה, אורח־חיים, דרכי־פעולה ודפוסי־חשיבה שהיו זרים או אף מנוגדים לכל מה שהורגלו בו ונתגדלו עליו בחברות־המוצא שלהם.

משום כך התקבלה עליהם כציבור, בצורה בולטת למדי ואם גם באורח ספונטאני כמעט – כלומר, לא שקולה עד תום ולא מחושבת עד תכלית מסקנותיה – הבחנה כללית בין “יהודי” ל“עברי”. הם התנחלו במושבות שקראו להן “עבריות” וקינאו לעבודה “עברית”. הם ראו עצמם מתיישבים או פועלים או שומרים “עברים”. הם נעשו מורים “עברים” ושוטרים “עברים”, וכעבור זמן גם חיילים “עברים”. לעיר שבּנו בשוּליה של יפו קראו “העיר העברית הראשונה”, ובנוער שקם להם בארץ ראו נוער “עברי”. לאוניברסיטה שקמה להם במרומי הר־הצופים קראו אוניברסיטה “עברית”, ו“עבריים” היו הגימנסיות והטכניון ובתי־המדרש־למורים שהיו להם למעיינות השׂכּלה ודעת. והציבור הזה כולו קרא לעצמו, ככלל, “היישוב העברי”, ושאיפתו המתחזקת לריבונות ולשלטון באה לידי ביטוי, עם הזמן, בתביעה ל“מדינה עברית”. אכן, ככל שהחריף העימות בינם לבין ממשלת־המנדט הבריטית כך התנסרו בהפגנותיהם הפומביות הקריאות ל“עליה חפשית” מכאן ול"מדינה עברית" מכאן.

ערב הקמתה של מדינת־ישראל, כאשר, בין תקוה לייאוש ובעיצומם של קרבות־דמים, זורזו ההכנות להקמת מוסדות־שלטון ריבוניים על סממניהם, היה גם מי שדאג להדפיס בולים ראשונים למדינה העומדת לקום. בבולים האלה, שהם כיום “קוריוז” היסטורי ופילאטלי יקר־ערך, הוטבעו המלים “דואר עברי”. אבל כאשר בעצם הימים הללו נועדו קברניטיו של אותו “יישוב עברי”, או של אותה “מדינה־בדרך”, והוצרכו להחליט אם תיקרא המדינה אף היא עברית ככתוב על בולי־הדואר שהוכנו בשבילה – וכמו ה“ישוב” שנלחם עליה – או אם תיקרא, למשל, “מדינת היהודים”, כשם חוברתו־בשׂורתו של ד“ר הרצל, אבי הציונות ה”מדינית", משנת 1896, אז קם הראש־והראשון לקברניטים, דוד בן־גוריון, והכריע בעד מונח של פשרה, מונח־ביניים: “מדינת־ישראל”.

ביודעים או בלא יודעים היתה זו הכרעה של התחמקות. “הכרעה שלא להכריע”. בדומה ל“החלטה שלא להחליט” שקיבלה ממשלת ישראל כעבור עשרים שנה, בעקבות מלחמת־1967, באשר לפירות ניצחונו של צה“ל. האנשים שקיבלו עליהם את דינה של הכרעה זו היו אנשים מעשיים, פרגמאטיים, שבאותן שעות גורליות של הולדת המדינה נדרשו להחלטות מעשיות, פרגמאטיות. הם לא שיערו, ואולי לא יכלו לשער בנפשם. איזו משמעות ואיזו השפעה תהיה לאותה הכרעה־של־התחמקות בענין כה “משני” ו”סימאנטי" כקביעת שם למדינה הנולדת. ואכן, מאז ועד עתה מיטלטלת מדינת־ישראל – כמדינה, כחברה, כמסגרת תרבותית – בין הגדרה־עצמית לאומית־טריטוריאלית עברית, מודרנית וחילונית, לבין הגדרה־עצמית דתית־עדתית, יהודית מסורתית; בין חידושה של זהות ממלכתית יהודית “קלאסית”, מופנמת וסתגרנית, כפי שהתגבשה בחלק מן התקופה הקרויה “ימי בית שני”, לבין חידושה של זהות עברית “קלאסית”, פתוחה ודינאמית, שקולותיה בוקעים אלינו מרבדי־קדוּמים שלא ידעו את היהדות, ובעצם גם לא את המונותאיזם ואת הקנאה־לאל־אחד; שידעו את אלוהי־הארצות אך לא את אל־העדה.

את הכמיהה המודעת אל הקוטב ה“אחר”, הנון־קונפורמיסטי, את החלוּפה המנוסחת לכלל ערכיו ומדיניותו של המימסד השליט במדינת־ישראל, על כל שלוחותיו, את העמידה על הזהות העברית וכל המתחייב ממנה – את אלו קם לגלם בשעתו אותו קומץ קטן של עקשנים שנודעו בשם “עברים צעירים” (או “כנענים”, ככינוים השגור). בלחץ המציאות באים הדי עמדותיהם לא אחת לידי ביטוי גם מפי ישראלים שאינם מזדהים עמם דווקה, או כאלה המקפידים אפילו, מטעמי נוחות או זהירות, להתנער מכל זיהוי עמהם. ביטויים זהירים פחות לכל אלו, גם נוחים פחות, ימצא הקורא המתעניין בדפיו של לקט־מאמרים מזה, פרי עטו של איש עברי הדבק בהשקפת־עולמו והמאמין כי, חרף כל מראית־העין, וחרף כל המַעקשים והמהמוּרות שבדרך, סוף נצחונה לבוא.


המלצות קוראים
תגיות