רקע
אהרן אמיר
5. ארה"ב וישראל: הקבלות בחוויה הלאומי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: ירון גולן; 1991

הקשרים ההדדיים בין ישראל לארצות־הברית חובקים, למעשה, את כל תחומי חייה החמריים והרוחניים של ישראל. מלוות ומענקים אמריקאיים כיסו, במרוצת השנים, חלק גדול ביותר מתקציבה הצבאי של ישראל כמו גם חלק בלתי־מבוטל מתקציבה האזרחי, שלא לדבר על סכומי־כסף רציניים המגיעים אלינו, בערוצים שונים, ממקורות פרטיים וציבוריים בארצות־הברית, בין כתרומות בין כהשקעות.

מאז 1967 לפחות רגילה מדינת־ישראל לתאם את מדיניותה עם ארצות־הברית ולהישען על תמיכתה בזירה הבינלאומית, ולא מקרה הוא שחוזה־השלום היחיד שהשיגה ישראל עד כה עם איזו מאויבותיה באיזור הושג כפי שהושג בהתערבותה הפעילה של ארה“ב, בחסותה ובערבותה. אף שאין לנו ברית צבאית או מדינית פורמאלית עם וושינגטון, יש לנו אִתה מיזכר להבנה אסטרטגית, ויש איזו נטייה, משני הצדדים, לקבוע לישראל מעמד בלתי־רשמי של חברה־נלווה בברית־ההגנה־הצפון־אטלנטית. כידוע, יש לנו גם הסכם יחיד־בסוגו לחופש־מסחר בין ישראל לארצות הברית, וגם בלעדי כן, חלק ניכּר מן היבוּא שלנו הוא יבוּא מארה”ב, כשם שחלק נכבד מיצואֵנו מוּפנה לשוק האמריקאי, בכלל זה מוצרים של טכנולוגיה צבאית שהם פרי פיתוח ישראלי מקורי.

אם אין די בכך, נאספו במשך השנים כמה מאות־אלפי ישראלים בארצות־הברית, ועשו את ישיבתם בה קבע. מדי־פעם הם באים לבקרנו כאן, כשם שקרובי־משפחה וידידים שנשארו כאן משתדלים לבקרם שם לעתים מזומנות. רבבות אמריקאים, אם לא מאות־אלפים, רובּם יהודים אמריקאים, באים הנה מדי־שנה כתיירים וכאורחים לתקופה קצרה, ואחדים מהם אפשר לראות גם באולם הזה – כשם שהרבה רבבות ישראלים נוהרים מדי־שנה לארצות־הברית, בין כתיירים ובין לצרכי עסקים או השתלמות ובין במילוי שליחות זו או אחרת. כמה עשרות־אלפי אמריקאים, אף הם ברובּם המכריע יהודים, קבעו מושבם בישראל במרוצת השנים, ותרומתם ניכרת – בין במשק בין במדע ובמחקר ובין בפעילות אקדמאית־תרבותית. אחדים מהם, אולי מעטים מדי, נעשו פעילים בחיים הפוליטיים של ישראל. אחד מהם, מר משה ארנס, אף שימש זמן מה שר־בטחון. עוד אחד הגיע, על־פי דרכו, לדרגת האיש השׂנוא והמשוּקץ ביותר בחיינו הציבוריים, עד כדי כך שאמָנע אפילו מלנקוב בשמו.


דברים במושב השלישי של פורום ג’ון קירקפטריק, תלאביב 20.12.1987


זאת ועוד: אם יש גורם אחד בלתי־מקומי שהשפעתו ניכרת אצלנו בחשיבה המדינית, בחיי התרבות והאמנות, בקולנוע ובטלביזיה,

בספרות ובתיאטרון, בחיים האקדמאיים, בהליכות יום־יום, במנהגי אכילה ושתייה ובלבוש, אפילו בלשון, העממית והגבוהה כאחת, הרי זה הגורם האמריקאי. מה־שקרוי “אמריקניזציה” הוא, כמובן, תופעה כלל־עולמית, או תהליך כלל־עולמי, ורישומו ניכּר בכל כוכב־הלכת שלנו – בכל חמש היבּשות, ואפילו במדינות ובמשטרים המסתייגים במפורש מאורח־החיים האמריקאי ומגנים אותו. במדינת־ישראל, בחברה הישראלית, תהליך זה של “אמריקניזציה”, במובן של הפנמת

תקנים ואמות־מידה אמריקאיים, או לפחות במובן של שאיפה לאימוץ גינונים חיצוניים של אורח־החיים וההווי של ארצות־הברית והעמדתם כיעד, מופת ודוגמה לחיקוי ולהזדהות, לובש ממדים מופלגים. עד כדי כך שלרגעים נדמה אפילו שבצורה פאראדוקסאלית הוא נעשה אחד המנופים לשיחבּור של חברה שעודנה שרויה בעצם התרקמותה.

פתחתי את דברי בקשרים ההדדיים בין ישראל לארצות־הברית, והפלגתי מעט בפירוטן של נקודות מגע, יניקה וספיגה שבעצם אין בהן כמעט מאומה מן ההדדיות – כל אלו הן נקודות שבהן ישראל שרויה במצב של לקוֹח, לווין, תלוּי או גרוּר, להוציא אולי, במובן מסוים, ובמובן שאינו מעורר אהדה יתרה דווקה מן הבּחינה הישראלית, של תרומתנו הלא־רצונית למאגר כוח־האדם האמריקאי; במלים פשוטות יותר, של הגירת ישראלים לחוֹפי אמריקה. משקל כבד יותר אפשר לייחס, כמובן, לגורם ההדדיוּת ביחסים האסטרטגיים שבין שתי המדינות, המתבססים, מן הסתם, על הערכות גיאופוליטיות מסוימות לפחות בחלק מן הדרגים המחליטים והמשפיעים במערכת המימשל האמריקאי. אף־על־פי־כן, יחסים אלה, והשיקולים המזינים אותם, כל כמה שהעמיקו והתמסדו בשנים האחרונות, שליטתו של הצד הישראלי בהם מוגבלת מאד. גם אם כיום ישראל נחשבת נכס אסטרטגי לארצות־הברית, ורבים מאתנו מתברכים בכך, הרי לפחות במשך 15 השנים הראשונות לעצמאותה נחשבה ישראל לא נכס כי אם נטל בעיני קובעי מדיניותה של ארה"ב. אַל לנו לשכוח, למשל, בהקשר זה, שהנשיא טרומן, אף שהכיר ראשון במדינת־ישראל ועשה זאת בתוך דקות לאחר ההכרזה על כינוּנה, לא ראה אפשרות לעצמו להסיר את האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק למדינה הנאבקת על חייה מול צבאות פולשים המבקשים את נפשה. וגם ברבות הימים, במצב של יחסים אסטרטגיים הדוקים, לא נמנעה המעצמה הגדולה, או השותפת הבכירה בשותפוּת, מתוך שיקולים גלובאליים משלה, מלעַקֵר מבּחינה מדינית הישגים שהשיגה השוּתפת הזוּטרית, ישראל, או שיכלה להשיגם, בדם טוֹבי בניה ולוחמיה, בזירת מערכותיה הצבאיות. ככל הנראה, הרי זה ממהותם של יחסים הדדיים בין מעצמת־על לגורם איזורי־מקומי, גם כשנוטים להגדירו כמעצמה איזורית.

התמונה נעשית בהירה יותר. אולי אפילו אופטימית יותר, משעה שאנו מנסים להעמיק מן הרובד של קשרים ויחסים והשפעות שהזמן ו“רוח הזמן” גרמוּם אל מישור של הקבלות היסטוריות – אל קוו־הקְבּלה ונקודות ־תפיפה שבחוויה הקיבוצית־ההיסטורית של שתי האומות, זו הישראלית בת ה־40 וזו האמריקאית בת ה־200 ומשהו. על אחדים מהם התעכבה אמש השגרירה ג’ין קירקפטריק בדבריה הקולעים והמחכימים בפתיחת הפורום הזה, ולא נותר לי אלא למלא אחריה במידת יכולתי הצנועה, מזווית־הראייה של ישראלי.

אני עצמי, אם תורשה לי כאן נקודה אישית, מאז שאני זוכר את עצמי יש לי בהיסטוריה. בהיסטוריה של עולם־האומות ושל אומות־העולם. ומזמן שעמדתי על דעתי חשתי ענין עֵר במיוחד בתולדות צמיחתן של אומות העולם החדש, או בתולדותיהן של אומות בשלב שבו עדיין היו הן עצמן אומות חדשות ומתהווֹת, נאבקות על זהותן, חותרות אל עצמיותן, מציבות את גבולותיהן הפיזיים והתרבותיים. בדיעבד אני מפרש זאת לעצמי כזיקה טבעית שהיתה פרי תחושה, סתומה ובלתי־מוגדת ככל שתהיה, של השתייכות לקיבוץ לאומי שהוא עצמו עומד במידה מכרעת בסימן של התהווּת וראשית־גיבוש. אם תרצו: תחושה של שייכות לאומת־מתיישבים חדשה דוגמת זו שעליה דיברה ג’ין קירקפטריק. אותה תחושה היא שהניעה אותי, לפני 16 שנה, כשהייתי עורכו של רבעון בשם “קשת”, הזכור עוד אולי לאחדים מן היושבים באולם הזה, להקדיש חוברת שלמה של הרבעון, כ־200 עמוד, לנושא שקראתיו “פרקים בחוויה האמריקאית”. והרעיון שהיה טמון באותה יזמה מערכתית לא היה אלא זה שאנסה לפתחו כאן לפניכם בקצרה – רעיון ההקבלה העקרונית בין הנסיון ההסטורי של האומה האמריקאית החדשה לבין תהליך ההתגבשות הלאומית בארץ הזאת שלנו, תהליך שעדיין אנו שרויים בעיצומו – שלא לומר, בתחילתו. אם 200 שנותיה של אמריקה כגרגר תיחשבנה במאזני ההיסטוריה, קל־וחומר 40 שנותיה של ישראל העצמאית החדשה.

האומה האמריקאית היא תולדת גילוי חדש של יבשת חדשה לעולם האירופי, יבשת שתאריך גילויה הוא עצמו נקבע כראשיתה של העת הקרויה “חדשה” בהיסטוריה העולמית, על־פי הגדרתה וחלוקתה ה“מערבית”. אומה זו תחילת בריאתה בחינת יין ישן הנמזג בכלי חדש

ונטול־צורה: נדידה חלוצית “מובחרת” של אוכלוסים מן העולם הישן וה“מאורגן” אל החדש וההיוּלי, בין מתוך אידיאלים דתיים של תיקון־עולם בין מתוך אידיאלים אוּטופיים מסוג אחר ובין מתוך מצוקה ורדיפות או מכוחו של ביקוש אנושי ויסודי אחר אושר ורווחה, הרפתקה והגשמה־עצמית; והמשך בריאתה כביכול עיצובו הדינאמי של “בית הקיבּול” הפיזי, הגיאוגרפי, גיבוש דמותו, הגדרתו־העצמית, התרחבותו, התעצמותו, התיישנותו, ומילויו המתמיד ביין חדש־לבּקרים במובן הדמוגרפי, התרבותי, האידאי.

מנקודת־ראות זו, התהווּתה של האומה האמריקאית יכולה להיחשב לא רק תופעה מכרעת בחשיבותה בדברי־ימי האדם בכלל אלא גם, ובמיוחד, אב־דוגמה ואב־מופת להתהליך צמיחתן של אומות חדשות, או אף מתחדשות. תהליך זה ־ המקיף במידה זו או אחרת את כל החטיבות הלאומיות המוּכּרות לנו בצפונה ובדרומה של אמריקה וביבשת אוסטרליה – עומד עתה, ככל הנראה, בשלבי גמר או השלמה ברוב איזורי התרחשותו. להוציא כמעט אך־ורק פינת־עולם זו שלנו, אשר בה תופעת הצמיחה הלאומית בתחומיה של ארץ־ישראל היא תופעה מרכזית בהיקף כלל־אזורי, בעלת משקל מכריע במשמעותה, בתוצאותיה ובעתיד הצפון לה – גם אם לרגעים יש בנו כאלה שנפשם יוצאת לאיזה פֶסֶק־זמן ואות־פשר־והפוגה בתהליך הדראמטי של ההתרחשות הזאת עצמה.

ודאי, ההבדלים העצומים בנפח ובממדים בין הנסיון האמריקאי לבין זה הישראלי יש הם לכאורה לדון לגיחוך כמעט כל נסיון להקבּלה בין שני אלה. אף־על־פי־כן, מי שניגש לנסיון זה בלי משפטים־קדומים ספק אם יוכל שלא להתרשם ממידת הקירבה והדמיון המהותי בין שני המעגלים האלה, למרות ההבדל בהיקפם הגיאוגרפי והדמוגרפי – וזאת לא רק משום שאבות ההתיישבות האמריקאית, הספוגים דימויים מקראיים, ראו עצמם בשעתו בבחינת “בני־ישראל” הבאים לרשת את “ארץ־כנען”. הדמיון מסתמן ביתר־שׂאת אם אין אנו באים לעשות השוואה פשטנית בין מעצמת־העל האמריקאית כפי שהיא עכשיו, על חלאיה ותלאותיה הנוכחיים, לבין ישראל בשיעורה כיום, אלא אם נראה את קו־ההקבלה במתיחתו אל העבר מכאן ואל העתיד מכאן; כלומר, אם נעביר אותו, מצד אחד, בין עברהּ הקולוניאלי של אמריקה ועברהּ של ארצות־הברית כהוויה עצמאית בחיתוּלֶיה לבין עברהּ ה“יישובי” של ישראל וקיומה העצמאי ב־40 שנותיה הראשונות – ומצד שני, בין עברהּ הקרוב יותר של ארצות־הברית לבין תחזית התפתחותה העתידה של ישראל.

כמה גילויי־מפתח בתהליך התהווּתה של האומה האמריקאית – כגון חלוציות, התיישבות, חברת־הסְפר על סממניה הנפשיים והתרבותיים ועל דפוסי־התנהגותה המיוחדים; קליטתה של הגירה הֵיטֵרוֹגֵנית בשיעור זה או אחר והחתירה ההכרחית למידה זו או אוחרת של הומוגניזציה תרבותית־לשונית וחברתית, תוך כדי שמירה, הכרחית לא פחות, על צביון של חברה פלוראליסטית, פתוחה; התהייה על זהות קיבוצית וזכות קיבוצית ולבטי חיפושיהן, חרדת תלישוּת ואָשָם בארץ חדשה וצמאון ההשתרשות בהוויתה, בנוֹפה כמו גם בעברהּ, ככל אשר יימצא או יומצא;` וכן גם אֵימת־הרִיק ואתגר החלל שמסביב וקריאת המרחבים, ודפוסי תגובה של צמיחה דינאמית, כוֹבשנית – כל אלה אינם יכולים שלא לעורר בנו הדים אינטימיים מאד. ועל רקע המציאות שבה אנו שרויים בימים אלה במיוחד אולי נוכל למצוא גם הד לבעיותינו ולמכאובינו, וכעין תוואי של מרפא ופתרון, בחוויה מרכזית אחרת שבנסיונה ההיסטורי של ארה"ב: במלחמת הצפון והדרום – קרע אכזרי, שותת־דם־ומשׂטמה, שלאחריו נצחון של איחוד מחודש, של איחוּי וליכּוד, מכּוחו של תהליך סוחֵף ומשַתף, קצתו כפוּי וּקצתו ספונטאני.

באחד מפרקי ספרו של ההיסטוריון האמריקאי הנודע אוסקר הנדלין, “העקורים”, מדובר על הלם הניכור שבו חשו, לפי תיאורו עז־הביטוי של ההיסטוריון, מהגרים בארצות־הברית כתום ראשית התערוּתם בחברה החדשה שאליה נקשרו בעבותות־חלום ובה נטו את אהלם. על משקל זה אפשר לומר כי ישראלי הבא לתהות, בלב פתוח ובראש פתוח, על החוויה האמריקאית ועל ההוויה האמריקאית בהתפתחותן ההיסטורית לא יוכל שלא לחוש בהלם הקירבה.

ה“הלם” הזה שבו נחוש בעָמדנו על הזיקה הקרובה שבין הוויתנו הלאומית לבין אמריקה בשלבי התהוותה ובחבלי צמיחתה עשוי, כך נראה, לסייע לנו לראות להבין ולהכיר את עצמנו ואת ייעודנו. הוא עשוי להיות לנו מקור עידוד בדיאלוג שלנו עם העולם אשר סביבנו, עם ההיסטוריה, ועם עתידנו שלנו. ואין לי ספק שהוא עשוי לשמש לנו מקור השראה בדיאלוג שנהיה מצוּוים לקיימו יותר ויותר עם אמריקה עצמה.

אני גם מאמין שהעמקת ההכרה בזיקה הבסיסית הזאת, משני עברי האוקינוס, תיטיב לפרנס את ההדדיוּת שביחסים בין ישראלים לאמריקאים, תחזק את ההבנה והכבוד ההדדיים ותסייע לבצרם מפני כל החולף וההפכפך שברגשנות הומאניטארית, מצד אחד, ובשיקולים קוניונקטוראליים, מצד שני.


המלצות קוראים
תגיות