רקע
אהרן אמיר
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מחברות לספרות; תשי"ב

דן תבור פונה כה וכה והוא רואה כי אין איש.

הגשם הומה במרזבים ואת טיחם הטרי והבּוהק של בתים חדשים ילוֹק. הרחוב הקטן, הצעיר ריק מאדם ואור אין בו. אפלה ואין כוכב.

דן תבור נותן ידיו בכיסי מכנסיו הקצרות וזוקף את???1 הוא מאד כי יחיד הוא לנפשו. בדידות ואין רע.

דומה כי זה מכבר יודע הוא זאת. אפס כי כל עוד היתה עליזה עמוֹ לא נתן, בעצם, דעתו על הדבר גם לא חש בו. מדי לכתו ערירי ברחוב דמה כי אי־בזה נמצאת עליזה והיא רואה אותו והיא מחייכת מאחרי גבו, או כי הנה־הנה תקרה לפניו, בפנת־הרחוב הבאה. בכל צל אשר ידמה לה מדמה היה לראות את עליזה ואשר על כן לא היה חש עוד כי יחיד הוא.

עתה יודע דן כי איש אין עמו. והוא יודע כי כך הוא הדבר מפני שהוא, דן, “כזה” הנוֹ. ויען אשר לא יאוֹת לראות בזאת גנוּת לעצמו הוא רואה בזאת שבח לעצמו. נערים בגילו יפלא מהם לקבל עובדות־שבנפשם מבלי אשר “ינקטו עמדה” כלפיהן יחרצו משפט, אולי גם נערים קשישים מזה יפלא מהם הדבר.

סבור הוא כי בודד הנוֹ עקב היוֹתוֹ אחר, עקב היותו נפלה מבני־גילו. דבר זה נכון הוא ביסודו. אפס כי דן סבור גם כי כל אשר נפלה הוא ואחר גם חזק הוא יותר, ודבר זה לא מן ־ההכרח שיהיה נכון. חולשה היא בוֹ בדן לראות עצמו חזק. אולי יש בזאת תרמית־מה אפס עתים גדול יהי גם כוחה של תרמית להועיל.

דן עושה דרכו ברחוב אשר בתיו כמעט כולם עומדים בפיגומיהם והרחוב כולו שיחים וּמהמורות וכביש אין בו ואף לא מדרכה. אי־בזה נובח כלב מיותם ופה־ושם ינצנץ פנס־הזהרה. רוח זועפה מצליפה על לחייו של דן ובוץ נתז על רגליו הצנומות. עצמותיו רוחפות והוא מדוּמה כי באיזו חזית־קטל הוא מתהלך וכי שוּמה עליו לנצח ויהי־מה. מלחמה נגד פניו, והוא אחד. אולי ביחידותו הוא נלחם, ואולי דוקה עליה הוא נלחם. נפש נערים מי יתכּוֹן.

רטוב ונרפש חוזר הוא הביתה. במטבח יושבת אמו ומתקנת גרב. אין היא משגיחה במראהו ועל כי בושש לבוא לא תתמה. “עוד לא אכלת”, היא אומרת. “אטגן לך חביתה”? “לא”, משיב דן. את ידיו הוא נוטל ותה ימזוג לעצמו ולחם ברבה הוא מורח ודוּמם ילעס. הם במטבח ובקומקום אשר על הפתילים מבעבעים המים ותמוֹרת אד תעלה מן הזרבּובית. השעון אשר על השולחן מורה עשר־וחצי. “אתה משתעל, דן”, אומרת אמא. “כן, אמא”, אומר דן והוא אינו יודע מה הוא סח. “גם תמר משתעלת נורא”, מוסיפה אמא ואת הגרב היא מניחה מידה. “חורף כזה עוד לא היה”.

בחדר הסמוך ישנה תמר והיא גונחת בשנתה ומתהפכת על משכבה. דן עומד בחדר החשוך והחמים הספוג תנוּמות וּנדמה לו כי נכרי הוא במקום הזה ונדמה לו כי הילדוּת על עולמה חוֹמה גבוהה נטויה בינו לבינה.

אבא יושב בחדר ואת חשבוניו יחשב. “שלום, דן”, הוא אומר ומגביה את משקפיו אשר קנה זה לא כבר. הוא מוחה את עיניו ואדומות הן מהתאמץ. פניו עיפות ומחורצות ובצדעיו שיבה והוא שומט עטו מידו ומסב פניו אל דן וארשת של חביבוּת יעלה עליהן. “נראה אתה כמו כּנוּף, ילדי. איפה־זה הזדהמת כל־כך?” דן מחיך במאוּנס. “כן, כן”, נוהם אבא ונאנח. “שב, דן, מזמן לא שוחחנו, מה? מה־לעשות, ילדי, יש לך אבא שכזה… תמיד עסוק, תמיד מתרוצץ, תמיד מחשב חשבונות, מה?” אבא צוחק בצרוּד. “בונים את הארץ, ילדי. כן, כן. את הארץ בונים”.

דן יושב זעוף ואדיש, אדם זה הנה מתימר הוא להחזיק גם במשאות־הנפש גם בנזיד־העדשים בו מכרן – הוא מהרהר. אבא קם להתהלך מחדר. יודע הוא כי בנו עוֹין אוֹתוֹ אפס אין בידו להושיע. מה־לעשות, דומה כאילו יבּצר מן האדם להיות איש־עסקים ואיש־משפחה כאחד. הוא על כל פנים, נפלא ממנו הדבר. ובעצם, ובעיקרו של דבר, הלא למענם יעשה את כל אשר הוא עושה, למען המשפחה. כי הוא מה־יתרון לו בכל עמלו שהוא עמל תחת השמש. מדוע אין הם מבינים כל זאת, לא מרים, לא דן.

שמואל תבור דומה כי מקפחים אותו החיים. לבקש אושר־יתר הלך ואת האושר המעט אשר היה לו אבד והוא מרגיש עצמו בודד ומוּדח ותלוּש. מלבד זה הלא עיף הוא כל־כך, לוּ אך היה בידו לפרוש לעת־מה מהכּל, להנפש מעט, לכנוֹס את המשפחה במכונית ולהטעינה כריכים מעוּטפים ותפוחי־עץ ומיני מגדנות ולצאת לשוטט בכבישים ובכפרים. עדיין ימצא שם ידידים ותיקים וטוב אף נעים יהיה לשבת יחדו ולהעלות זכרונוֹת מימים משכּבר. כן, כן. אפס כי כל אלה הרהורים בטלים הם. הלא עתה שוּמה עליו לעבוד מלוא־הקיטור בשביל למלא את ההזמנה של השיכּון הגדול שבצפוֹן. הרהורים של סרק. אבל הם לא יבינו, לא מרים, לא דן.

“הגשם הזה”, אומר אבא והוא משקיף בעד החלון חוצה. “גשם שאין לוֹ סוף”. עצבוּת סתומה נחה עליו. מעולם לא ראה אותו דן בעצבוּת סתומה אשר כזאת. עתה כאשר הוא עצמו עגום הוא צובטת עצבות זו של אבא את לבו. חבּה נושנה מימוֹת־ילדוּת נשכּחים צפה בו ועולה אל האיש הזה אשר הוא אביו. דומה עליו כי זו פעם ראשונה רואה הוא מה רבּים החריצים במצח אבא ובלחייו, מה צפוּד הוא ערפוֹ השחום, מה רבה השיבה אשר זרקה כבר בצדעיו. דומה עליו פתאום כאילו מרגיש הוא בתוגת ההזדקנות של אבא כּמוֹ. מדומה הוא כי אף הוא בבחינת־מה בעצם הזדקנותו הוא עומד, וכי על כן זהה הוא עם אבא בהרגשתו, חש הוא פתאום כי אבא איש מענין הוא, כי גם לו, כמדומה, חויות משלו, חויות מענינות, כּאוּבוֹת, וכי אין הוא סתם אידאליסט־שסרח האץ־להעשיר כי אם איש קשה־עורף ועז־רצון בן ארבעים־וכמה אשר עם איתנים שרה ואשר כיום הזה יחיד הוא מאד ועצבוּת־ערירים קשישה ובשלה מכוססת כּוֹסס בנשמתו.

דן מתאוה להשמיע איזו מלה של רוך. מתאוה הוא להראות לאבא כי מבין הוא, כי זהים הם בהרגשה, כי עצבות אחת שוֹרה עתה על שניהם, ועד־כדי טשטש את הבדל הגילים ואת מעמד־היחסים של אב־ובן. מרגיש הוא כי ראוי אבא להשתתפותו ולחמלתו אף זקוק הוא להן. ועקב זאת מרגיש הוא את עצמו חזק יותר.

“אני חושב שאתה עובד יותר מדי, אבא”, אומר דן.

אבא עמד אצל השולחן ונשען עליו בידיו. חיוך של קורת־רוח, חיוך של תודה כבוּשה, מפּרכס בזוית שפתיו. יפה אמר הנער. מיטיב הוא להבין כל־כך. לב רגש יש לו. מתחפּש הוא תמיד כמתנכּר, אבל זאת יען אשר מתביש הוא לגלות את לבו. בגיל אשר כזה הלא דבר טבעי הוא זה, אף יעיד על גאוה אשר ראוי להעריכה. אפס כי מבין הוא, כל העת הוא מבין. נער חביב, נער מוכשר. בקיץ ראוי יהיה כי יבקר בבית־החרושת כי יכּנס מעט־מעט לענינים.

“העבודה היא חיינו”, תולש אבא פתגם ומשיב, והוא מחיך ביישנית.

דן קם ממקומו. “אשכב לישון”, הוא אומר ומחיך בבלי־הדעת. יש את נפשו לאמר עוד משהוּ, יש את נפשו לאמר הרבה יותר מזה: אין אין העבודה החיים, וכי אין היא עיקר, וכי העיקר הוא איזה דבר אחר. כי הרבה דברים אחרים הם עיקר. יש את נפשו לאמר אפילו דברים מפורשים יותר: כי לא עסוּקו של אדם הוא עיקר, ולא חיי־יומיום שלו הם החשובים באמת, כי חיי הרגש והדמיון שלו הם עיקר והם החשובים באמת. וכי האהבה והידידות הן עיקר, והעצבות – העצבות עולה על הכּל.

אבל אבא מעביר לטוף הוֹסס, לטוף שלא־בעתו, על בלוריתוֹ הערמונית של דן, והוא מפטיר: “כן, כן. צריך לישון, כבר אחת־עשרה־ורבע”, ואחר כך שח הוא אל פנקסיו ונירותיו ומרכּיב משקפיו ומתחיל לסדרם, והוא מאנפּף: “לילה־טוב, ילדי”.

ודן יודע כי הלילה לא יאָמר פה עוד כל דבר של־חשיבות, והוא עומד בדלת ומסנן: “ליל־מנוחה, אבא”. שפתיו נעות וקולו בל ישמע.

דן עולה על יצועו. בחוץ מיבּבת הרוח נכאים. במרזבים סואן הגשם. אי־בזה תתחבט קופה של פח ותנקש נקוּשי שממוֹן והלעג.

ועצמותיו של דן רוחפות.



  1. במקור המודפס חסרות מילים – הערת פב"י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות