יורם בחור גבוה וגרוּם וחד־זויות ותכלת עיניו יש אשר עין הפלד תהיה לה ויש אשר תהי לה עין המים. תלתלים זהובים לו והם פרועים תמיד ומהם אשר יגלשו ונשמטו על מצחו. שירים ארוכי שורות וגדלי מדות כותב הוא וגם רשימות שופעות גונים ודמויים ומשלים יכתוב. סבור הוא כי יש בהם כוח בהללו ולמראית־עין אכן יש בהם מזה. גם ציור למד, והיה כאשר תתקפהו אי־מנוחה יש וימרח במסוכסך צבעים הרבה עלי בד ודמה בנפשו כי ב“קדחת יצירה” הוא נתון, ונמלא לבבו גאוה רבה ומצוקות־לא־לו. עם הפוֹג הקדחת ירד אל חוֹפו של הים והרחיב לשחות במימיו. מקץ שעה ארוכה יעלה מן הרחצה והוא רענן מאד וצעיר שבעתיים ודמו מקלח בעורקיו בעוז והוא מדומה כי אליל צעיר הנוֹ, אליל־יבשת־וים, אשר עתה זה שרה עם מפלצת־צולה ויוכל, ובעינים שופעות חמלה גאיונה הוא סוקר את האנשים והנשים והנערים והנערות אשר ישבו סרוּחים על כסאות־המרגוע או יתפרקדו על החול ויקלו גבותיהם בשמש ויפטפטו ויעגבו ויצחקו וימוֹצו אסקימו ויכרסמו קלחים של תירס. וכי פקדו אותם אי־פעם הנשרים הנועצים צפרניהם בלבבו? וכי תצמחנה להם פעם כנפים ככנפיו?

אביו של יורם ערפו מוצק וראשו גלוח ומבּטו חריף וקומתו קצרה וקוֹלו מתון ורוֹדה. בשכבר־הימים היה קצין באחד הצבאות מפוֹארי המסורת וחמוּרי המשמעת אשר בארוֹפה, ובארץ הזאת עשה לו שם כעורך־דין מצליח ונאמן ורבים ישכּימו לפתחו. פה ארש לו אשה הצעירה ממנו בשתים־עשרה שנה אשר גזרתה נאוה ומדבּרה חריש ומצחה צח והוזה, והיא העריצתהו על תקיפותו ועל מרצו ועל עקשנותו. והוא משל בה ויראה לו בה זרע, ובית בנה לו ופרדס נטע.

אביו של יורם רואה עצמו איש רב־מעללים ונבון־־מעש. גם בעסקי צבור שלח ידו ודעתו נשמעת בהם. אשתו צופיה דוּמם הליכות ביתה ויולדת ילדים, והוא יאהבנה כדת. בלילה יספר לה על משפטים אשר נשפט ועתים יוועץ בה בעניני ממון ובעניני גדול־בנים. ידוֹע תדע האשה כי אין דעתה חשובה בעיניו כל־עיקר אבל יש אשר תהין להשמיע דברים שאינם לרוחו. אז יוכיחנה על פניה במתינות משכנעת, והיא מחרישה, וטוב לה אז.

אביו של יורם לממשל הוא עשוי ויש את נפשו לעצב את בנו את יחידו על פי דרכו. הבנות השתים, בת־הזקונים הפעוטה בת השלש, החביבה להפליא, והבת הגדולה בת הארבע־עשרה, החביבה פחות, הן די להן בהשגחה בלבד. אפס יורם טעוֹן הוא עסוּק מתמיד, וככל אשר יגדל יותר יש לתת עליו את הדעת. בחור בבחורים יורם אפס כי יתר־על־המדה הולך הוא אחרי הזיותיו. אם על פי דרכו מתעסק אף הוא בעסקי צבור והוא “מפקד” לחבורת צעירים וצעירות, דבר זה אין בו כל דוֹפי. אדרבה: ראוי לו לבנו של דוד בן־צור כי ילמד למשול בבני־איש וגם נטיותיו הרוחניות וה“תרבותית” אין בהן רע כשלעצמן אפס כי יותר מדי שוגה הוא בהן בהללו, ועד־מרי.

לא כאביו יורם ועמל לא ראה בנעוריו ובפת קיבר לא הגריס שניו מעודו. בגיל שמונה־עשרה מבוגר הוא מכפי גילו, אולם את הערכים הממשיים אשר בחיים לא ידע. ענינים אשר זיקה להם למחיה ולכלכלה תועבת נפשו הם, וכל מקום אשר זיעה ותוּשיה ובצע־כסף בו־שוק הוא בלשונו. אדם אשר אויר־פסגות ינשוֹם, אשר במתי־עולם תוּכּוּ לרגליו, מה לו כי יסתאב בחלאת שוקים ואל דחקם והמונם ירד לבעבור התכּתש שם אף הוא.

בחדרו המובדל אשר על הגג יושב יורם על מטתו הקשה, הספרטאית והוא מדבר. על הכסא יושב דן כנגדו והוא מקשיב רב־קשב ולבו נפעם והוא קטן בעיניו. לשון ממורטה יש לו ליורם וגצים תתיז. החיים הם אשה,אומר יורם, והאשה בשוט יבואו אליה. כה אמר פרידריך ניצ’ה, והיטיב אשר אמר. החיים בסערה יש לבוא עליהם כי רק הבא עליהם בסערה יכבשם ומשל בם. בשוק ירמסו קטני האדם רפי־הרוח איש את אחיו, וכל אשר יעוֹז מרפקו ישא טרפו בשניו ונמלט אל חורו העבש וזלל. אפס איש־ההר אשר רוחו נכון בקרבו הוא את כולם יצנוף לצנפה אחת ולוחות־ברית יוריד אליהם ועל־כרחם יכפה אותם עליהם. יש בני־אדם אשר להיות סדנים נוצרו, יש אשר להיות פטישים נולדו. ככה יאמר משל האירלנדים, ויפה יאמר. הפטיש שוּמה עליו לדעת כי פטיש הנוֹ, ולהלוֹם ולרקוע שוּמה עליו. כי על כן פטיש הוא.

ככה יאמר יורם, ודן ראשו עליו כגלגל. חש הוא כי הנה אחד הנפילים אשר בארץ לפניו, והוא מגיף ריסי עיניו לבל תשקף מהן ההערצה הנסערת המפעמתוֹ. על־כרחו יתמלא דן התפעלות. יורם שכור הוא מדברי עצמו, והוא מוסיף להשפיע ממכמני רוחו. על המוּסר ידבר, על מוסר הנמלים והרמשים אשר הוא נחלת ההמון, ואת מוסרה של הבּורגנות־הזעירה יכּה בשבט לשונו. ועל המוסר אשר ליחידים החזקים, המוּרמים־מאדם, הנדיבים באנוכיותם והטובים ברשעתם, ידבר. צליל מתכת חד וצלול לקולו, ועיניו חוֹזזוֹת. החזק תמיד עם בודדים חלקו, אומר יורם. הבדידות מפלט החזקים היא, והיא ערשׂם, והיא האש אשר בה יצרפו ובה תחוּשל פלדת נפשם. נשמות הרבים, נשמות האספסוף, מעיסה אחת גוּבּלו כולן, אפס נשמות היחידים, החזקים – לכוכבים נמשלו: חלל אין־קץ בין האחת למשנה, וכי תפגשנה – פגישת כוכבי־שביט לוהבת ומהרסת תהי פגישתן.

דן תבור יושב בדד על חולו הנתחח של החוף ומוּלוֹ חשכה ולובן־קצף ודכי־גלים וריח־מלח עז וזוגות חבוקים עוברים על פניו לרגעים. אצבעותיו בוחשות בחול וקולו של יורם עוד יצלצל באוזניו והוא מדומה כי לא בודד הוא עוד כל־כך. אם כה ואם כה נראה לו כי הנה טעם חדש נמצא לו בבדידותו אשר כמוהו לא ידע עוד. מדומה הוא כי כנפים צוּמדו לכתפיו ורק צר לו מעט על כי נטל היה על איש זולתו להצמיחן לו. אבל אולי, מהרהר דן, לא ימצא איש את עצמו עד אם יבוא מי זולתו והמציא לו את עצמו, והוא מתנחם. עתה נהיר לו כי כל אשר היו לבו ודעתו נתונים לו עד הנה שוא הוא ואין־שחר.

כרבּוֹא כלבים רתוּקים אל שרשרותיהם נובח הים, ומגוֹדל ההמולה לא תקלוטנה אזניו של דן כי אם את קול נשימתו שלו. צדפים הוא טורף בכפו והוא מדוּמה כי שפעת כוחות אשר היתה ספוּנה בו כהיוֹת השבּלול ספוּן בקונכיתו הנה תפרוץ־תתפּרק מתוכו. הוא מתמלא בטחון בעצמו, בטחון אשר כמוהו לא ידע אולי למיום הפּרדו מעליזה, ואולי מעודו לא ידע כמוהו. במעלה גבעת הכּורכּר התלולה הוא עולה ועל פני בית־הקברות המוסלמי יעבור ואל השדרות אשר למזרחו יצא, והוא אינו שורק לנפשו כמנהגו מדי לכתוֹ בדד בלילה ברחובות שוממים.

כמעט מדי ערב יבוא דן תבור לבקר את יורם בן־צוּר. פעמים ישבו בחדר אשר על הגג ופעמים ישבו בחדר אשר ליורם בדירת המשפחה. את אמו של יורם רואה דן והיא נראית בעיניו טהורה ואצילה בנשים והוא חושב כי מן האשה הזאת נחל יורם את טהרו ואת אצילותו. ואת אביו של יורם רואה דן והוא נראה בעיניו תקיף ומוּצק ונמרץ מכל הגברים אשר ראה והוא חושב כי מן האיש הזה נחל יורם את חסנוֹ ואת מזגו השליט. ואת תמונותיו של יורם רואה דן: – עץ זית אפור ועקשן, נבוב־ימים ונעוה־פארוֹת, וסמטה כחלחלה מול שמים שחורים, ועוד סמטה אפרורית־צהבהבה מול שמים סומקים, וגרדום מזדקר אל מול תוהו לבן, ופרחים לוהטים באגרטל, וכיוצא באלה רבות ורבות. ובכל אלו מוצא דן ראיית־עמוקות ודמיון־פרא ותנופת־יד־אמן וחותמה של רוח דואה־על. ואת גליונות שיריו יעלה יורם מתיקים כּרסתנים והוא יקראם בקול ואחריו יקרא אותם דן לעצמו חרש. שירים על סופות־ים ועל מחולות־מות ורקודי־שדים יש בהם ושירים על התשוקה יש בהם ועל הבדידות ועל תשוקת הבדידות. ודן רואה לפניו רכב־אש של יצרים דוהרים־דולקים, וישימון־פרא נושף־קדים הוא רואה, ומדומה הוא כי גבור העולם ועז ונורא ומענין רב־יתר מכפי אשר ציר לעצמו אי־פעם.