דן תבור נולד בבית העומד בעצם בנינו. בית זה מחוץ לגבול עיר הוא והוא צמוּד אל צלעה של גבעת כורכר חיספסת וגרסתנית. אבא עצמו טורח בו בבנין הבית עם כמה רעים וקרובים ומודעים, ואחרי־כן יקרצף במכוש בכורכר העקשני, והביא אדמת־חמר מעט והקרים בה את הכורכר. פזמונים הוא מפזם בקול גדול ובצהלה ופרחים מעט הוא שותל עם שתילי אשל וברוש. בשעות בין־ערביים תיטול אמא קלחת גדולה מן המטבח ויצקה בה מים מן הברז המגוּשם אשר בחצר ואת השתילים תשקה.
הפרחים מהם ינבטו גם יפרחו ומהם יקמלו, מפני־מה, באיבם. שתילי האילנות עולים יפה.
דן מתיפח מרה ומחלות ממחלות שונות באות עליו לבעבור נסותו ולבעבור חסנו. באחרית הדברים נובט אף הוא ועולה יפה. שלא כשער אבא צהוב הוא שערו, צהוב כקליפת אשכוליות בהבשל. לחייו ורודות־סמוקות הן כעין המשמש הטוב, וקצה חטמו זרוע נקודות־שמש ולענב במוצאי־קיץ ידמה.
בהיות דן בן שלש שנים נולדה לו אחות וקוראים לה תמר והיא תינוקת שקטה מאד. אפס זללנית היא עד מאד, וכאשר לא תבוא על שבעה תשווע רמות. ובהיות דן בן חמש שנים וחצי בקרוב יוליכוהו אל בית־ספר אשר בריחוק־מקום, ולעת ההיא צץ בית רפאלי בקרבת ביתם. ולעת מלאות שבע שנים לדן סוללים כביש ברחובם, ואת גבעת הכורכר הגרסתנית ידיקו עד־עפר. אחרי־כן מופיעה מדרכה ברחוב ובתים קטנים, קטנים כשלהם, יחידי־קומה, יצוּצו פה ושם. אחר מופיע אפילו בית בן שתי קומות ולו מרפסות הרבה, ובבקרים יישמע צלצול פעמונו הקטן של מחלק־הנפט העובר בעגלתו־חביתו, והירקן עובר עבוֹר והכרז בקולו כי אדיר על תגוֹרתו למיניה ולזניה, ולימים מחל גם איש עגלת־הקרח לפקוד את הרחוב בעתות־חום.
ימים ינקופו, ובחצר, בתוך חצר תבור, נתקעים עמודים של גדר, ופועלים באים וגודעים שלושה עצי־אשל מצלים, והם נוקבים וחופרים באדמה. ודן עצוב מעט, כי אף אם בן עשר הוא כבר, עדיין ייחר לו על כי יגדעו את האשלים ההם. מלבד זאת עצוב הוא גם מפני שרוחה של אמא נעשתה נכאה ואת אמא הוא אוהב. רוח אמא נכאה באשר “כל הענין” הוא למורת־רוחה. רוצה היא “לחיות בשקט”, אין היא רוצה “להתעשר”, והיא חושבת כי “בכלל נעשה פה רועש מדי”. כל זאת היא אומרת לאבא בשעה מאוחרת בלילה ודן שומע באשר ער הוא ולהרדם לא יוכל ובאשר סמוך כתלו אל כותל המטבח. ואבא משיב לה כי “היא אינה יודעת מה היא רוצה”, וכי “יש לה מושגים שמלפני המבול”, וכי “אם ישמע בעצתה כי אז יהיה עליו לעבוד כמו חמור עד סוף ימיו בעוד אשר ‘כל העולם’ יהיו מטיילים במכוניות פרטיות”.
ואחר־כך מופיע איזה אדם אשר שמו בורשטיין או בדומה לזה ועברית כמעט אינו יודע, ולו מקל שחור ודק וספיח־זקן סומר ושניים של זהב, והוא שותת זיעה תמיד והוא נעשה נכנס־ויוצא במעונם. והוא מכרכר סביב אבא, ואבא יש אשר ישיב לו כרכורים על כרכוריו, ואמא תגיש מי־לימון ומי־סודה וענבים מן המקרר הקטן ואחר תפרוש אל המטבח ותתקן גרביים או תצא אל הגינה לטפל שם בשיחים. והיא מטפלת בהם כאשר לא טיפלה בהם עוד מעולם.
ערבל של בטון מופיע וסואן במחצית המגרש המכורה וקירות של לבנים ניטיים. פועל נופל ומכונית צחורה תסיעהו מן המקום. לסוף יכּוֹן בנין איתן ושגיא בן שלש קומות ולו מרפסות אין־מספר, והוא מתמלא אנשים ונשים וטף וזקנים. וביתם, ביתם של דן ואבא ואמא ותמר, כמו כלימה מדוכדכת תעטפהו. ואבא קונה אופניים לדן. ודן חושב בלבו שבכל־זאת “זה לא היה כדאי”. ואבא קונה לאמא חלוק רקום של משי ומעיל יפה וגם אמא חושבת ש“זה לא היה כדאי”, בכל זאת. ואבא קונה לעצמו אופנוע ורוחו טובה עליו, והוא חושב שזה היה “כדאי וכדאי”.
בימים בהם הולך לבו של תבור אחר עליזה כבר אין הבית הקטן בוֹש בפני הבית הגדול, כי על כן הוא עצמו גדול הוא כבר גם חדש הוא ומבהיק משכנו, ואנטינה גאיונה של ברזל יש לו על גגו, ובחצרו יש ברושים גבוהים ואשלים מצלים מימים משכבר אשר כמותם טרם יהיו בחצר הבית הגדול השכן. ואבא מקים לו בית חרושת קטן למרצפות ולבלוקים־של־בנין ועד האחר־בלילה יחשב חשבונות. ואבא קונה לו מכונית פרטית קטנה ובשבת אחר־הצהרים יקח את הילדים והסיעם לרמת־גן או לחולות אשר מדרום ליפו. רק אמא נשארת בבית. לבושה נאה ושערה עשוי, אולם ברגיל אין היא מרגישה עצמה בטוב ושמחה אין בה: אכן גם אבא לא תהי עוד שמחה בלבבו.
כאשר מתאהב דן תבור בעליזה – חמש־עשרה הן שנותיו במספר. מרבה הוא לקרוא בספרים ונדמה לו, כי יודע הוא את העולם רב־יתר משידעוהו אנשים מבוגרים רבים, ומשידעהו אבא, למשל. באמת יודע הוא את העולם מעט פחות מכפי שנדמה לו, אך עם זאת אמת כי יש לו טביעת־עין והבחנה בבני־אדם, אפס אלו דווקה לא מן הספרים באו לו. דן סבור כי יעוּד הוא לעשות דבר בחיים, ואין זה חשוב אם טרם ידע כלל מה המעשה אשר יעשה.
דן מתאהב בעליזה עקב אשר בן חמש־עשרה הוא והיא אף היא בגילו ועקב אשר לומדים הם באותה הכתה בגמנסיה ועקב אשר ריחות ההדר מתמרים מן הפרדסים אשר למזרח ועקב אשר ראה פעם דרך־מקרה את כתפיה בהחשפן ומחנק קם אז בגרונו וברכיו כמו נהיו חלולות ועיניו התלחלחו, ועקב אשר צמת שערהּ של עליזה כבדה ושחורה וגווה חמקמק ותמיר, ומפני אשר בכלל אי־אפשר לו שלא יתאהב, ומפני עוד כמה וכמה טעמים – חשובים פחות וחשובים יותר.
לעת הזאת ערמוני הוא שערו של דן ופלומת שפם קלושה מבצבצת מעל לשפתו העליונה וחטטים יפציעו במצחו. רק לחייו עודן ורודות־סמוקות כעין המשמש הטוב. כאשר היו בפעיטותו, ועיניו אפורות הן במאד, ודן סבור כי חודר הוא מבטן גם נוקב. רגליו ארוכות וצנומות כתרנים שנים וגבו זקוף ויהיר.
בוז ושאט שופעת יהירותו. מעצמו מובן כי בז הוא לרעיו־ללימודים ואת מלמדיו הוא שואט, וכן יבוז לכל דרי הבית על נשיהם וטפם ושאונם והמונם. ולאחותו לתמר בז הוא על אשר טפשונית היא ועל אשר נבצר ממנה להבין דבר ורק מתלחששת היא כל הימים עם חברותיה הטפשוניות כמוה ומשחקת עמהן משחקים של־תפל. ואת אביו ישאט על כי סבור הוא כי הכסף יענה הכל, ועקב היותו בהול על ממונו ועל רווחיו, ויען אשר את אמא יצער, ויען אשר אין הוא עשוי להבין דברים אשר הם – ורק הם – חשובים באמת, ויען אשר חורש של משאות־נפש אשר גדל היה, כמדומה, אי־פעם בלבבו, הקרח הקריח כליל.
אפס את אמו יאהב דן. וסבור הוא כי יאהבנה בעיקר בעבור אותה עצבות אשר בלבבה. סבור הוא דן כי כל איש אשר יש עצבות בלבבו זכות־יתר לו בעולם וחשיבות־יתר לו. כי הלא אם ייעצב אדם הן יש טעם לעצבותו. ורק הדברים אשר הם חשובים באמת יביאו לידי עצבות.
ככל אשר יוסיף דן תבור לאהוב את עליזה כן ירבה לאהבה, אף כי יש אשר יהי לבו מר בו עליה ועתים ממלאה היא אותו יאוש בקלות־דעתה. אהבתו אליה גוברת והולכת, ועם זאת יש אשר יביאנה עד־בכי. את ראשה היא סומכת על ברכיו המגולות ודמעה היא משירה עליהן, וכתפיה רותתות. או אז יאהבנה שבעתיים ואת שיניו יהדק לבלתי השמיע דברים נרגשים מדי אשר אמיתם פחיתוּת בה לאיש.
הקיץ עובר ושוב יבוא החורף. עליזה יושבת בבית בן דירה אחת בקצוּוי העיר, בשפולו של רחוב ארוך מרחובות העיר. בחצר הקטנה עומד הבית והוּא מוקף ברושים חדוּדים ואשלים מצלים, ממש כאשר היה הבית הקטן אשר לדן תבור בשכבר־הימים, ושיח של בוגנויליה מטפס על כותל החזית הצהוב. אל שדות ואפרים ואל פרדסים וגבעות נשקף הבית הקטן ובלילות עוד תישמענה בו יבבות תן ודנדוּן שעון־הכנסיה של מושבת הגרמנים יישמע בו בדמי הלילות. עוד מעט, מהרהר דן בקדוֹר רוחו, יימתח כביש על־פני רגבי השדות אשר מנגד, והבית הקט, המרוֹעף ולפוּת־הבוגנויליה, יצמיח אף הוא קומותיים ושלוש על גגו.
בא החורף ונטפי מטר נתלים בעפאי הברושים אשר בחצרה של עליזה. שמים אפורים גוהרים על גבעות שבאופק והכביש השזוף מרוטב וממורק למשעי. רכוּבים על אופניהם יוצאים דן ועליזה חוצה־לעיר. את הטיול הציע דן, יען אשר עודו אוהב את עליזה גם אוהב, ועליזה נענתה לו יען אשר עתה תכשר השעה להגיד לו כי לא עוד תאהבנו.
רוחם טובה עליהם ועליזה רוחה טובה עליה במיוחד, שכן נראה לה כי“ניתוק־יחסים” ו“משבר” ודברים כיוצא־באלה יאים הם לה והם חיזוק ואישור לבגרותה, אף הוֹסף יוסיפו על בגרותה. דברים אשר כאלה “חוויות” הם וכל אשר חוויותיה מרובות אף בגרותה מרובה. אין עליזה רעת־לב גם גחמנית איננה. אין היא כי אם נערה בת שש־עשרה אשר לא תדע את נפשה ואשר אחד בחור מגוּדל בן תשע־עשרה, אשר חזהו בולט ואופנוע לו גורר־“סירה”, נתן בה את עינו וגילה לפניה דברים, אשר טרם ידעתם עד הנה.
אצל חלקת בּוּר חוֹלית אשר בינות לפרדסים הם מתעכבים ואת אופניהם משעינים הם אל משוּכת שיטים ועל החול הטחוב והמדשיא יתפרקדו. דן מחווה דעתו כי נפלא הוא לטייל ביום אשר כזה, ועליזה לא תענהו.
דן סומך ראשו אל ראשה של עליזה ואת כפה יטוֹל והניחה על חזהו ואת ידו ישעשע באצבעותיה. ועליזה שחה אליו מעט ואת עיניה היא נושאת אָפקה והיא אומרת לו כּי לא תאהבנו עוד. סבורה היא כי גדול הדבר אשר אמרה וכי משמעות גורלית לו לדבר הזה. סבורה היא גם כי יפה אמרה את אשר אמרה.
כפו של דן נחה על כפה. הוא אינו מוסיף להחזיק עוד באצבעותיה ידו האחת תולשת מן העשב ועיניו יוצאות לדלוק אחר ענן אחד כחלחל ופורח. שיניו מתהדקות, והוא שואל: “מזמן”?
עליזה מהרהרת מעט. את צמתה השחורה היא נוטלת והיא מטפחת בה על סנטרה. דברים היא זוכרת ותמונות עוברות לנגד עיניה. והיא עונה: “לא, לא מזמן”.
דן יושב שפוף וזרועותיו חובקות את ברכיו. “אינני רוצה להכאיב לך”, אומרת עליזה. “אני יודע”, משיב דן ביבש, ומוסיף: “וגם אין זה מכאיב לי. זה דבר רגיל, ואני חושב שזה קורה תמיד”.
עליזה אינה חושבת כי מעמד זה אשר בו הם נתונים ואשר אליו הגיעו “יחסיהם” יש בו דבר מן הרגיל ומן השגוּר. גם אין היא סבורה כי את דעתו האמתית בענין זה השמיע דן. מתרעמת היא, אך לא תאמר דבר. בגודל־לבב היא מהרהרת: “כואב לו לדן, אך הוא רוצה לצאת בכבוד. בבקשה”.
דוּמם הם חוזרים העירה. הוא ריקנות בתוכו, והיא אכזבת־מה היא חשה על שה“גמר” יבש היה כל־כך. סוף־סוף – היא מהרהרת – הלא אהבנו זה את זו תקופה ארוכה, ובאמת, ובחום, וסוף־סוף הלא היטב חרה לו הדבר לדן – והוא… ככה, סתם…
בדד רוכב דן על אופניו לביתו. נוכח עגלת־הלחם אשר סוסה שוצף־דוהר הוא מישיר ומדמה הוא כי ייטב לו מאד אם יירמס בפרסות ובגלגלים. הישר יישיר מול פני הסוס, אך בהיותו סמוך אליו ממש נטה את האופניים הטיה חדה לפאת המדרכה. איזו עוברת־אורח כבדת־בשר מושכת בכתפיה והעגלון הזקן מפטיר קללה בלשון־לועז. דן מחייך חיוך תמהונים, ושש־עשרה שנותיו, כבדות־פליאה וסתומות־פשר, מתקפלות בחיוכו.
דן תבור פונה כה וכה והוא רואה כי אין איש.
הגשם הומה במרזבים ואת טיחם הטרי והבּוהק של בתים חדשים ילוֹק. הרחוב הקטן, הצעיר ריק מאדם ואור אין בו. אפלה ואין כוכב.
דן תבור נותן ידיו בכיסי מכנסיו הקצרות וזוקף את???1 הוא מאד כי יחיד הוא לנפשו. בדידות ואין רע.
דומה כי זה מכבר יודע הוא זאת. אפס כי כל עוד היתה עליזה עמוֹ לא נתן, בעצם, דעתו על הדבר גם לא חש בו. מדי לכתו ערירי ברחוב דמה כי אי־בזה נמצאת עליזה והיא רואה אותו והיא מחייכת מאחרי גבו, או כי הנה־הנה תקרה לפניו, בפנת־הרחוב הבאה. בכל צל אשר ידמה לה מדמה היה לראות את עליזה ואשר על כן לא היה חש עוד כי יחיד הוא.
עתה יודע דן כי איש אין עמו. והוא יודע כי כך הוא הדבר מפני שהוא, דן, “כזה” הנוֹ. ויען אשר לא יאוֹת לראות בזאת גנוּת לעצמו הוא רואה בזאת שבח לעצמו. נערים בגילו יפלא מהם לקבל עובדות־שבנפשם מבלי אשר “ינקטו עמדה” כלפיהן יחרצו משפט, אולי גם נערים קשישים מזה יפלא מהם הדבר.
סבור הוא כי בודד הנוֹ עקב היוֹתוֹ אחר, עקב היותו נפלה מבני־גילו. דבר זה נכון הוא ביסודו. אפס כי דן סבור גם כי כל אשר נפלה הוא ואחר גם חזק הוא יותר, ודבר זה לא מן ־ההכרח שיהיה נכון. חולשה היא בוֹ בדן לראות עצמו חזק. אולי יש בזאת תרמית־מה אפס עתים גדול יהי גם כוחה של תרמית להועיל.
דן עושה דרכו ברחוב אשר בתיו כמעט כולם עומדים בפיגומיהם והרחוב כולו שיחים וּמהמורות וכביש אין בו ואף לא מדרכה. אי־בזה נובח כלב מיותם ופה־ושם ינצנץ פנס־הזהרה. רוח זועפה מצליפה על לחייו של דן ובוץ נתז על רגליו הצנומות. עצמותיו רוחפות והוא מדוּמה כי באיזו חזית־קטל הוא מתהלך וכי שוּמה עליו לנצח ויהי־מה. מלחמה נגד פניו, והוא אחד. אולי ביחידותו הוא נלחם, ואולי דוקה עליה הוא נלחם. נפש נערים מי יתכּוֹן.
רטוב ונרפש חוזר הוא הביתה. במטבח יושבת אמו ומתקנת גרב. אין היא משגיחה במראהו ועל כי בושש לבוא לא תתמה. “עוד לא אכלת”, היא אומרת. “אטגן לך חביתה”? “לא”, משיב דן. את ידיו הוא נוטל ותה ימזוג לעצמו ולחם ברבה הוא מורח ודוּמם ילעס. הם במטבח ובקומקום אשר על הפתילים מבעבעים המים ותמוֹרת אד תעלה מן הזרבּובית. השעון אשר על השולחן מורה עשר־וחצי. “אתה משתעל, דן”, אומרת אמא. “כן, אמא”, אומר דן והוא אינו יודע מה הוא סח. “גם תמר משתעלת נורא”, מוסיפה אמא ואת הגרב היא מניחה מידה. “חורף כזה עוד לא היה”.
בחדר הסמוך ישנה תמר והיא גונחת בשנתה ומתהפכת על משכבה. דן עומד בחדר החשוך והחמים הספוג תנוּמות וּנדמה לו כי נכרי הוא במקום הזה ונדמה לו כי הילדוּת על עולמה חוֹמה גבוהה נטויה בינו לבינה.
אבא יושב בחדר ואת חשבוניו יחשב. “שלום, דן”, הוא אומר ומגביה את משקפיו אשר קנה זה לא כבר. הוא מוחה את עיניו ואדומות הן מהתאמץ. פניו עיפות ומחורצות ובצדעיו שיבה והוא שומט עטו מידו ומסב פניו אל דן וארשת של חביבוּת יעלה עליהן. “נראה אתה כמו כּנוּף, ילדי. איפה־זה הזדהמת כל־כך?” דן מחיך במאוּנס. “כן, כן”, נוהם אבא ונאנח. “שב, דן, מזמן לא שוחחנו, מה? מה־לעשות, ילדי, יש לך אבא שכזה… תמיד עסוק, תמיד מתרוצץ, תמיד מחשב חשבונות, מה?” אבא צוחק בצרוּד. “בונים את הארץ, ילדי. כן, כן. את הארץ בונים”.
דן יושב זעוף ואדיש, אדם זה הנה מתימר הוא להחזיק גם במשאות־הנפש גם בנזיד־העדשים בו מכרן – הוא מהרהר. אבא קם להתהלך מחדר. יודע הוא כי בנו עוֹין אוֹתוֹ אפס אין בידו להושיע. מה־לעשות, דומה כאילו יבּצר מן האדם להיות איש־עסקים ואיש־משפחה כאחד. הוא על כל פנים, נפלא ממנו הדבר. ובעצם, ובעיקרו של דבר, הלא למענם יעשה את כל אשר הוא עושה, למען המשפחה. כי הוא מה־יתרון לו בכל עמלו שהוא עמל תחת השמש. מדוע אין הם מבינים כל זאת, לא מרים, לא דן.
שמואל תבור דומה כי מקפחים אותו החיים. לבקש אושר־יתר הלך ואת האושר המעט אשר היה לו אבד והוא מרגיש עצמו בודד ומוּדח ותלוּש. מלבד זה הלא עיף הוא כל־כך, לוּ אך היה בידו לפרוש לעת־מה מהכּל, להנפש מעט, לכנוֹס את המשפחה במכונית ולהטעינה כריכים מעוּטפים ותפוחי־עץ ומיני מגדנות ולצאת לשוטט בכבישים ובכפרים. עדיין ימצא שם ידידים ותיקים וטוב אף נעים יהיה לשבת יחדו ולהעלות זכרונוֹת מימים משכּבר. כן, כן. אפס כי כל אלה הרהורים בטלים הם. הלא עתה שוּמה עליו לעבוד מלוא־הקיטור בשביל למלא את ההזמנה של השיכּון הגדול שבצפוֹן. הרהורים של סרק. אבל הם לא יבינו, לא מרים, לא דן.
“הגשם הזה”, אומר אבא והוא משקיף בעד החלון חוצה. “גשם שאין לוֹ סוף”. עצבוּת סתומה נחה עליו. מעולם לא ראה אותו דן בעצבוּת סתומה אשר כזאת. עתה כאשר הוא עצמו עגום הוא צובטת עצבות זו של אבא את לבו. חבּה נושנה מימוֹת־ילדוּת נשכּחים צפה בו ועולה אל האיש הזה אשר הוא אביו. דומה עליו כי זו פעם ראשונה רואה הוא מה רבּים החריצים במצח אבא ובלחייו, מה צפוּד הוא ערפוֹ השחום, מה רבה השיבה אשר זרקה כבר בצדעיו. דומה עליו פתאום כאילו מרגיש הוא בתוגת ההזדקנות של אבא כּמוֹ. מדומה הוא כי אף הוא בבחינת־מה בעצם הזדקנותו הוא עומד, וכי על כן זהה הוא עם אבא בהרגשתו, חש הוא פתאום כי אבא איש מענין הוא, כי גם לו, כמדומה, חויות משלו, חויות מענינות, כּאוּבוֹת, וכי אין הוא סתם אידאליסט־שסרח האץ־להעשיר כי אם איש קשה־עורף ועז־רצון בן ארבעים־וכמה אשר עם איתנים שרה ואשר כיום הזה יחיד הוא מאד ועצבוּת־ערירים קשישה ובשלה מכוססת כּוֹסס בנשמתו.
דן מתאוה להשמיע איזו מלה של רוך. מתאוה הוא להראות לאבא כי מבין הוא, כי זהים הם בהרגשה, כי עצבות אחת שוֹרה עתה על שניהם, ועד־כדי טשטש את הבדל הגילים ואת מעמד־היחסים של אב־ובן. מרגיש הוא כי ראוי אבא להשתתפותו ולחמלתו אף זקוק הוא להן. ועקב זאת מרגיש הוא את עצמו חזק יותר.
“אני חושב שאתה עובד יותר מדי, אבא”, אומר דן.
אבא עמד אצל השולחן ונשען עליו בידיו. חיוך של קורת־רוח, חיוך של תודה כבוּשה, מפּרכס בזוית שפתיו. יפה אמר הנער. מיטיב הוא להבין כל־כך. לב רגש יש לו. מתחפּש הוא תמיד כמתנכּר, אבל זאת יען אשר מתביש הוא לגלות את לבו. בגיל אשר כזה הלא דבר טבעי הוא זה, אף יעיד על גאוה אשר ראוי להעריכה. אפס כי מבין הוא, כל העת הוא מבין. נער חביב, נער מוכשר. בקיץ ראוי יהיה כי יבקר בבית־החרושת כי יכּנס מעט־מעט לענינים.
“העבודה היא חיינו”, תולש אבא פתגם ומשיב, והוא מחיך ביישנית.
דן קם ממקומו. “אשכב לישון”, הוא אומר ומחיך בבלי־הדעת. יש את נפשו לאמר עוד משהוּ, יש את נפשו לאמר הרבה יותר מזה: אין אין העבודה החיים, וכי אין היא עיקר, וכי העיקר הוא איזה דבר אחר. כי הרבה דברים אחרים הם עיקר. יש את נפשו לאמר אפילו דברים מפורשים יותר: כי לא עסוּקו של אדם הוא עיקר, ולא חיי־יומיום שלו הם החשובים באמת, כי חיי הרגש והדמיון שלו הם עיקר והם החשובים באמת. וכי האהבה והידידות הן עיקר, והעצבות – העצבות עולה על הכּל.
אבל אבא מעביר לטוף הוֹסס, לטוף שלא־בעתו, על בלוריתוֹ הערמונית של דן, והוא מפטיר: “כן, כן. צריך לישון, כבר אחת־עשרה־ורבע”, ואחר כך שח הוא אל פנקסיו ונירותיו ומרכּיב משקפיו ומתחיל לסדרם, והוא מאנפּף: “לילה־טוב, ילדי”.
ודן יודע כי הלילה לא יאָמר פה עוד כל דבר של־חשיבות, והוא עומד בדלת ומסנן: “ליל־מנוחה, אבא”. שפתיו נעות וקולו בל ישמע.
דן עולה על יצועו. בחוץ מיבּבת הרוח נכאים. במרזבים סואן הגשם. אי־בזה תתחבט קופה של פח ותנקש נקוּשי שממוֹן והלעג.
ועצמותיו של דן רוחפות.
-
במקור המודפס חסרות מילים – הערת פב"י. ↩
יורם בחור גבוה וגרוּם וחד־זויות ותכלת עיניו יש אשר עין הפלד תהיה לה ויש אשר תהי לה עין המים. תלתלים זהובים לו והם פרועים תמיד ומהם אשר יגלשו ונשמטו על מצחו. שירים ארוכי שורות וגדלי מדות כותב הוא וגם רשימות שופעות גונים ודמויים ומשלים יכתוב. סבור הוא כי יש בהם כוח בהללו ולמראית־עין אכן יש בהם מזה. גם ציור למד, והיה כאשר תתקפהו אי־מנוחה יש וימרח במסוכסך צבעים הרבה עלי בד ודמה בנפשו כי ב“קדחת יצירה” הוא נתון, ונמלא לבבו גאוה רבה ומצוקות־לא־לו. עם הפוֹג הקדחת ירד אל חוֹפו של הים והרחיב לשחות במימיו. מקץ שעה ארוכה יעלה מן הרחצה והוא רענן מאד וצעיר שבעתיים ודמו מקלח בעורקיו בעוז והוא מדומה כי אליל צעיר הנוֹ, אליל־יבשת־וים, אשר עתה זה שרה עם מפלצת־צולה ויוכל, ובעינים שופעות חמלה גאיונה הוא סוקר את האנשים והנשים והנערים והנערות אשר ישבו סרוּחים על כסאות־המרגוע או יתפרקדו על החול ויקלו גבותיהם בשמש ויפטפטו ויעגבו ויצחקו וימוֹצו אסקימו ויכרסמו קלחים של תירס. וכי פקדו אותם אי־פעם הנשרים הנועצים צפרניהם בלבבו? וכי תצמחנה להם פעם כנפים ככנפיו?
אביו של יורם ערפו מוצק וראשו גלוח ומבּטו חריף וקומתו קצרה וקוֹלו מתון ורוֹדה. בשכבר־הימים היה קצין באחד הצבאות מפוֹארי המסורת וחמוּרי המשמעת אשר בארוֹפה, ובארץ הזאת עשה לו שם כעורך־דין מצליח ונאמן ורבים ישכּימו לפתחו. פה ארש לו אשה הצעירה ממנו בשתים־עשרה שנה אשר גזרתה נאוה ומדבּרה חריש ומצחה צח והוזה, והיא העריצתהו על תקיפותו ועל מרצו ועל עקשנותו. והוא משל בה ויראה לו בה זרע, ובית בנה לו ופרדס נטע.
אביו של יורם רואה עצמו איש רב־מעללים ונבון־־מעש. גם בעסקי צבור שלח ידו ודעתו נשמעת בהם. אשתו צופיה דוּמם הליכות ביתה ויולדת ילדים, והוא יאהבנה כדת. בלילה יספר לה על משפטים אשר נשפט ועתים יוועץ בה בעניני ממון ובעניני גדול־בנים. ידוֹע תדע האשה כי אין דעתה חשובה בעיניו כל־עיקר אבל יש אשר תהין להשמיע דברים שאינם לרוחו. אז יוכיחנה על פניה במתינות משכנעת, והיא מחרישה, וטוב לה אז.
אביו של יורם לממשל הוא עשוי ויש את נפשו לעצב את בנו את יחידו על פי דרכו. הבנות השתים, בת־הזקונים הפעוטה בת השלש, החביבה להפליא, והבת הגדולה בת הארבע־עשרה, החביבה פחות, הן די להן בהשגחה בלבד. אפס יורם טעוֹן הוא עסוּק מתמיד, וככל אשר יגדל יותר יש לתת עליו את הדעת. בחור בבחורים יורם אפס כי יתר־על־המדה הולך הוא אחרי הזיותיו. אם על פי דרכו מתעסק אף הוא בעסקי צבור והוא “מפקד” לחבורת צעירים וצעירות, דבר זה אין בו כל דוֹפי. אדרבה: ראוי לו לבנו של דוד בן־צור כי ילמד למשול בבני־איש וגם נטיותיו הרוחניות וה“תרבותית” אין בהן רע כשלעצמן אפס כי יותר מדי שוגה הוא בהן בהללו, ועד־מרי.
לא כאביו יורם ועמל לא ראה בנעוריו ובפת קיבר לא הגריס שניו מעודו. בגיל שמונה־עשרה מבוגר הוא מכפי גילו, אולם את הערכים הממשיים אשר בחיים לא ידע. ענינים אשר זיקה להם למחיה ולכלכלה תועבת נפשו הם, וכל מקום אשר זיעה ותוּשיה ובצע־כסף בו־שוק הוא בלשונו. אדם אשר אויר־פסגות ינשוֹם, אשר במתי־עולם תוּכּוּ לרגליו, מה לו כי יסתאב בחלאת שוקים ואל דחקם והמונם ירד לבעבור התכּתש שם אף הוא.
בחדרו המובדל אשר על הגג יושב יורם על מטתו הקשה, הספרטאית והוא מדבר. על הכסא יושב דן כנגדו והוא מקשיב רב־קשב ולבו נפעם והוא קטן בעיניו. לשון ממורטה יש לו ליורם וגצים תתיז. החיים הם אשה,אומר יורם, והאשה בשוט יבואו אליה. כה אמר פרידריך ניצ’ה, והיטיב אשר אמר. החיים בסערה יש לבוא עליהם כי רק הבא עליהם בסערה יכבשם ומשל בם. בשוק ירמסו קטני האדם רפי־הרוח איש את אחיו, וכל אשר יעוֹז מרפקו ישא טרפו בשניו ונמלט אל חורו העבש וזלל. אפס איש־ההר אשר רוחו נכון בקרבו הוא את כולם יצנוף לצנפה אחת ולוחות־ברית יוריד אליהם ועל־כרחם יכפה אותם עליהם. יש בני־אדם אשר להיות סדנים נוצרו, יש אשר להיות פטישים נולדו. ככה יאמר משל האירלנדים, ויפה יאמר. הפטיש שוּמה עליו לדעת כי פטיש הנוֹ, ולהלוֹם ולרקוע שוּמה עליו. כי על כן פטיש הוא.
ככה יאמר יורם, ודן ראשו עליו כגלגל. חש הוא כי הנה אחד הנפילים אשר בארץ לפניו, והוא מגיף ריסי עיניו לבל תשקף מהן ההערצה הנסערת המפעמתוֹ. על־כרחו יתמלא דן התפעלות. יורם שכור הוא מדברי עצמו, והוא מוסיף להשפיע ממכמני רוחו. על המוּסר ידבר, על מוסר הנמלים והרמשים אשר הוא נחלת ההמון, ואת מוסרה של הבּורגנות־הזעירה יכּה בשבט לשונו. ועל המוסר אשר ליחידים החזקים, המוּרמים־מאדם, הנדיבים באנוכיותם והטובים ברשעתם, ידבר. צליל מתכת חד וצלול לקולו, ועיניו חוֹזזוֹת. החזק תמיד עם בודדים חלקו, אומר יורם. הבדידות מפלט החזקים היא, והיא ערשׂם, והיא האש אשר בה יצרפו ובה תחוּשל פלדת נפשם. נשמות הרבים, נשמות האספסוף, מעיסה אחת גוּבּלו כולן, אפס נשמות היחידים, החזקים – לכוכבים נמשלו: חלל אין־קץ בין האחת למשנה, וכי תפגשנה – פגישת כוכבי־שביט לוהבת ומהרסת תהי פגישתן.
דן תבור יושב בדד על חולו הנתחח של החוף ומוּלוֹ חשכה ולובן־קצף ודכי־גלים וריח־מלח עז וזוגות חבוקים עוברים על פניו לרגעים. אצבעותיו בוחשות בחול וקולו של יורם עוד יצלצל באוזניו והוא מדומה כי לא בודד הוא עוד כל־כך. אם כה ואם כה נראה לו כי הנה טעם חדש נמצא לו בבדידותו אשר כמוהו לא ידע עוד. מדומה הוא כי כנפים צוּמדו לכתפיו ורק צר לו מעט על כי נטל היה על איש זולתו להצמיחן לו. אבל אולי, מהרהר דן, לא ימצא איש את עצמו עד אם יבוא מי זולתו והמציא לו את עצמו, והוא מתנחם. עתה נהיר לו כי כל אשר היו לבו ודעתו נתונים לו עד הנה שוא הוא ואין־שחר.
כרבּוֹא כלבים רתוּקים אל שרשרותיהם נובח הים, ומגוֹדל ההמולה לא תקלוטנה אזניו של דן כי אם את קול נשימתו שלו. צדפים הוא טורף בכפו והוא מדוּמה כי שפעת כוחות אשר היתה ספוּנה בו כהיוֹת השבּלול ספוּן בקונכיתו הנה תפרוץ־תתפּרק מתוכו. הוא מתמלא בטחון בעצמו, בטחון אשר כמוהו לא ידע אולי למיום הפּרדו מעליזה, ואולי מעודו לא ידע כמוהו. במעלה גבעת הכּורכּר התלולה הוא עולה ועל פני בית־הקברות המוסלמי יעבור ואל השדרות אשר למזרחו יצא, והוא אינו שורק לנפשו כמנהגו מדי לכתוֹ בדד בלילה ברחובות שוממים.
כמעט מדי ערב יבוא דן תבור לבקר את יורם בן־צוּר. פעמים ישבו בחדר אשר על הגג ופעמים ישבו בחדר אשר ליורם בדירת המשפחה. את אמו של יורם רואה דן והיא נראית בעיניו טהורה ואצילה בנשים והוא חושב כי מן האשה הזאת נחל יורם את טהרו ואת אצילותו. ואת אביו של יורם רואה דן והוא נראה בעיניו תקיף ומוּצק ונמרץ מכל הגברים אשר ראה והוא חושב כי מן האיש הזה נחל יורם את חסנוֹ ואת מזגו השליט. ואת תמונותיו של יורם רואה דן: – עץ זית אפור ועקשן, נבוב־ימים ונעוה־פארוֹת, וסמטה כחלחלה מול שמים שחורים, ועוד סמטה אפרורית־צהבהבה מול שמים סומקים, וגרדום מזדקר אל מול תוהו לבן, ופרחים לוהטים באגרטל, וכיוצא באלה רבות ורבות. ובכל אלו מוצא דן ראיית־עמוקות ודמיון־פרא ותנופת־יד־אמן וחותמה של רוח דואה־על. ואת גליונות שיריו יעלה יורם מתיקים כּרסתנים והוא יקראם בקול ואחריו יקרא אותם דן לעצמו חרש. שירים על סופות־ים ועל מחולות־מות ורקודי־שדים יש בהם ושירים על התשוקה יש בהם ועל הבדידות ועל תשוקת הבדידות. ודן רואה לפניו רכב־אש של יצרים דוהרים־דולקים, וישימון־פרא נושף־קדים הוא רואה, ומדומה הוא כי גבור העולם ועז ונורא ומענין רב־יתר מכפי אשר ציר לעצמו אי־פעם.
יש אשר בבואו אל יורם ימצא דן עמו אשה אחת צהבהבה וקצרת קומה ומרוטת גבות. הרבה היא מעשנת ובהתבוננה באיש תצמצם עיניה כבוחנת כליות־ולב ועיניה כמו צוחקות הן. אומרת היא כי שמה דבורה ותמיד כמו יינכרו בה אותות חסרון שינה. דן סבור כי פנים “חזקות” לה וברי לו כי מכירה היא את החיים. לא יאריך דן שבתו עמהם עם השנים כי אל־נכון ענינים נכבדים מאד לפניהם לענות בהם, ענינים אשר לא יהיה לזר חלק בם. “שלום” אומר דן ובחפזון רב הוא יורד במדרגות.
דבורה היא אשתו של מכונאי היושב במפעל גדול ונידח אשר בקצה הארץ ומתקן מכונות אשר חל בהן קלקול. ביום הוא מתקן מכונות ויפה יתקן אותן ובערב ישב עם רעים וגמע ערק ונתן בשיר קולו ויפה יהי שירו. בלילה ישן הוא שנת ישרים, אפס כי עתים יעור משנתו והגה בדבורה ויפה יהגה. גדול הוא ממנה בשמונה שנים ואולי לא אהב אשה טרם הכּירוֹ אותה. כאשר שאלה אותו בוקר אחד אם ייאוֹת לשאתה לו לאשה דימה כי מהתלת היא בו ונעלב אולם כאשר חזרה ושאלה וקולה רצין ורפה לקח מאפרה אשר היתה מונחה על השולחן אשר לידו ואמר: “כן” ואצבעותיו עקמו את מאפרת־הפח ואפר אשר היה בה נשפך על המפה.
עמרם סירקין שם המכונאי ועל כן ייקרא לאשתו דבורה סירקין. היא עצמה משתאה היא לפעמים כאשר יקראו לה כן.
בימים תעבוד דבורה באחד המשרדים ובעתות פנאי, לעת־מצוא, בנוח עליה הרוח וברדת עליה השעמום, מפסלת היא פסילי־חמר. פעם הציגה שני פסלים אשר עשתה באחת התערוכות ולא יספה עוד. בערבים יש אשר תבואנה אליה ידידות ועתים תלכנה יחד לקולנוע. אחת לשבועיים יבוא אליה עמרם סירקין וישב עמה יום־יומיים וכאשר תהיה לו פגרה שנתית הוא לוקחה עמו והם יוצאים לשוטט בארץ. בהיות דבורה לבדה בלילות של חורף מסיקה היא תנור של נפט וברדיד של צמר תתעטף ונגינות של רדיו תשמע ועל אשר לבדה היא לא תצטער. לפרקים תפתח את דלתו של ארון המלבושים אשר המראה הגדולה קבועה בה והיא מתבוננת ומדמה היא כי כבויות הן עיניה ועל חוורון לחייה ידאב לבה. את עיניה היא כוחלת ואת לחייה היא פוקסת ומפדרת ועוויות של התפנקות תעווה כנגד המראה. אחר סוגרת היא את דלת הארון ואת ידיה תשמוט אין־אונים ונאנחה.
לפני כשנתיים ימים ילדה דבורה בן לעמרם סירקין ויחי הבן ארבעה חדשים. הרופא אמר לה אז כי לעולם לא תוכל להעמיד ולדות של קיים. אחרי הדברים האלה היתה רוח רעה מפעמת את דבורה ימים רבים, ושלש פעמים בשבוע היתה הולכת לרקוד בבית־קפה אשר יש בו תזמורת. מאז זה מנהגה בטרם תישן להדליק סיגרית ולהוציא ששה תצלומים של הבן מקופסה אשר בה הם שמורים עמה. התבונן תתבונן וטבעות של עשן תפריח. אחרי־כן תשיב את התצלומים אל הקופסה ואת הסיגרית תמעך במאפרה ואת האור תכבה. בהיות עמרם סירקין עמה לא תנהג כן קודם שנתה. תחת זאת תקשיב לנגינות רקודים ברדיו, וטבעות של עשן תפלוט. כאשר יהיה עמה גבר אחר פולטת היא טבעות של עשן ומחרישה כמה דקות בטרם תניח לו לכבות את האור.
שמש אלול מלהטת ודן יושב להנפש על ספסל בצל עץ פלפל אשר בשדרה. ראשו רכון וידיו שמוטות והוא שוגה בהגיונות ולבבו ירחש רחשים. ריח של בושם עולה באפו ולצדו צונחת מי בגניחה של היתול. “מה־זה שקוע אתה ככה במחשבות, דן”? שואלת האשה הוא מסמיק וזוקף ראשו ורואה והנה דבורה היא זאת. מבהיקה דבורה ומחייכת מפני־מה וכולה שוקקה. דן מתנצל ואומר כי ישב רק סתם מפני החום ודבורה אומרת כי בודד הוא מאד למראה גם מסוגר מאד בתוך עצמו ולדעתה שומה עליו לבוא יותר בקהל אדם. אגב, אומרת דבורה, יש את נפשה לראות את הרשימות אשר הוא כותב ואשר הבטיח פעם להראותן לה. מלבד זאת הנה יש עמה שני כרטיסי־הזמנה לקולנוע הערב ואין היא יודעת מה תעשה בו בשני.
אחרי ההצגה משוטטים הם ברחובות שניהם והיא משלבת זרועה בזרועו דרך־חרות ומפעם־לפעם תילחץ אליו בשוגג. מחווה היא דעתה על הסרט אשר ראו ועל סופרים וספרים תדבר, ודן מדמה כי שאר־רוח לאשה הזאת ושנינה לה וכי עינה חדה גם חודרת. מלבד זאת נראה לו כי חפשית היא להפליא מדעות קדומות וממוסר־העבדים הזעירבורגני, והוא נמלא אומץ כבחור בבחורים ואת כפה הכחושה יטול בכפו הרכּה והחמה.
שעה ארוכה הם פוסעים ברחובות אשר עובריהם מתמעטים והולכים. דבורה מספרת על עצמה ודן כּוֹרה אוזן. עם זאת הרבה מאשר היא אומרת לא ישמעהו כּמו. כממרחק יגיעוהו דברים על אהבה ועל קרבת נשמות ועל סיפוקים זולים. ועל בעל. כן, על בעלה מספרת דבורה, ודן שומע זאת נכונה. אחת לשבועיים יבוא הבעל מן המקום אשר הוא ניחת שם ועשה עם דבורה יום או יומיים ושב ונסע למקומו. טוב הוא אליה במאד, אומרת דבורה, ונפשו קשורה בנפשה, והיא אף היא תאהבנו באמת־ובתמים, באשר עדין־נפש הוא ואציל־הליכות ושררה לא ינהג בה. אך שלום ישור ביניהם כל הימים ולא יאמר איש לרעותו מה תעשה.
בת עשרים־ושש היא דבורה ויודעת היא כי הנער המעסה את כפה בכפו הבוערת בן שמונה־עשרה הוא. אפס אם מפני מותר נעורים אשר שאר בה ואם מפני מותר בגוּרים הבוקע ממנו הנה מדברת היא אליו כאל שווה אליה בהשגות ובדעת. מדומה היא דבורה כי מעולם לא הקשיב לה איש הקשבה כה כנה וכה נלבבת, ולבה הוגה אל דן חבת־אמת. אכן יש מי אשר את כל הון לבבו יתן בשתי אזנים קשוּבות.
אל גדר של בטון נסמכת דבורה ושיח מצל סוכך עליה וחשכה תליטנה כאדרת. הנה־זה מעוֹנה, היא אומרת, פה בקומה השלישית. חוככת היא בדעתה, אומרת היא, אם להזמין את דן להנפש מעט במעונה ואם לא. יראה היא מפני בחורים בשנותיו, אשר כגורי זאבים הם אשר אך זה צאתם לטרוף טרף. צוחקת היא דבורה, וטור שניה יצהיר באפלה. לדעתו של דן תשאל, ודן מגמגם ולא ידע מה יענה. “נשקני פעם אחת”, אומרת דבורה, “ולך לך”. דן שח אליה ומטביע נשיקה אחת הוססה ויבשה על מצחה, נשיקת בול־עץ, ומדומה הוא כי עתה הנה יזכה בסטירת־לחי מצלצלת. אבל דבורה צוחקת בכבוש והיא מלחשת: “לא כך, ילדון שלי, לנשק עוד אינך יודע”. והיא תוספת אותו בזרועותיה, ואון־פלאים יש בהן בזרועות ההן הכחושות, ובחזק תלפתהו. זרועותיו של דן אף הן און חדש נמסך בהן, ועצמותיה חורקות מעצמת מחבוקו. והוא נושק לה על פיה בעינים עצומות והחושך ימתק לעינים.
“מתי תבוא, ילדי”? שואלת דבורה חרש ואל ממנו והלאה תביט. “עכשיו”, עונה דן בלחישה טרופה ובעזות־מצח. “לא, אי־אפשר”. דן מתרעם מעט. “מדוע לא”? הוא מתעקש. “אי־אפשר, חביב שלי”, אומרת דבורה ואת עיניה תשפיל. “מחר”? אומר דן. “כן”, עונה דבורה כהד והיא נושקת לדן רכּות על סנטרו והיא חומקת־עולה במדרגות.
מפה לבנה ורקומה פרושה על השולחן במעונה של דבורה, אשת עמרם סירקין, ובמטבח מתבשל הקפה. על אדן החלון יש פרחים באגרטל והרדיו משמיע נגינות הבל. דלת המרפסת פתוחה ורוח־ים לטיפה מנשבת בחדר. על ארון הבגדים ניצבים שלושה פסלי־ראש של גברים ובקרן־זוית עומד פסל אשה ערומה אשר כפותיה תומכות את שדיה. מעשה־ידי דבורה הם אלה.
השעה קרובה לתשע ורוח דבורה קצרה. המים אשר בקומקום הקפה מתאדים והולכים והיא מוסיפה וממעכת זנבות של סיגריות במאפרה. הפעמון מצלצל והיא קמה מספתה לפתוח. שובל חלוק־הבית אשר לה מאווש על הרצפה, ואפר ניתז מסיגריתה על הרצפה. בדלת עומד דן תבור והוא לבוש מכנסים ארוכים וחיוך של ספק יקנן בפלומת שפמו הערמונית. דבורה פורצת בצחוק רווחה קולני ודן אף הוא יצהיל קולו ונכנס.
אל החדר תנהג דבורה את דן ואת סיגריתה זורקת היא בעד החלון חוצה ושפעת שאלות שאינן מעלות ואינן מורידות היא ממטירה עליו והיא מספרת לו המון דברים שאינם מעלים ואינם מורידים. ודן משיב לענין ושלא לענין דומה עליו כאילו אין היא שומעת כלל. ודבורה מביאה מן המטבח שני ספלים של קפה, ועוגות ורקיקים תביא. הקפה ריחן ולוהט, ודברי־המאפה טעימים ונימוחים בפה. הסערה אשר היתה בלבו של דן משביחה ובנחת ובשובה הוא גומע מספלו.
דברי דבורה מתמעטים והיא משתיקה את הרדיו באשר מרגיז הוא את העצבים. על הספה היא יושבת ודן יושב שפוף על שרפרף למוּלה. מתקינה היא את שערה הצהבהב, את שערה החלק והגזוז, והיא שואלת את דן אם יפה היא בעיניו. בטרם ישיב, מתנצלת היא ואומרת כי שאלה נואלה שאלה, וכי בכלל מרבה היא לדבר יתר־על־המידה, בעוד אשר הוא, דן, שותק הוא ומקשיב ומקשיב ושותק, וככה לא ייעשה. רבות היא מפצירה בו בדן, והוא מניע לשונו. מבקשת היא כי יספר לה על ילדותו, ועל משפחתו, ועל גידולו, ועל כתיבתו. וכי יספר לה איך התודע אל יורם ומה דעתו על יורם. וכי יספר לה מה יש את נפשוֹ לעשות ומה הרושם אשר היא עושה עליו, ומה הסופרים אשר יאהב ואיך נראים לו ארבעת הפסלים אשר בחדר. דן מספר, וכדבּרו ידמה כי דברים חדשים ומופלאים הוא מספר, דברים אשר לא ידעם. מדומה הוא כי דברים מענינים באמת הוא משמיע, וקומתו תגדל בעיניו. דרוכה ומתחה מקשיבה לו דבורה ולרגעים יוּצת זיק בעיניה וכתבּלוֹ דברו במימרה ובחידוד מחייכת היא אוֹרוֹת, ודן חכם בעיניו.
השעה עשר־וחצי וגרונו של דן ניחר ודבריו לעו. דבורה שואלת אם ייאות לשתות עוד קפה, ודן מכה באגרוף עלז על השולחן ואומר: “בהחלט”. דבורה צוחקת צחוק־של־חידה ושוב היא מביאה קפה ועוגות ורקיקים. אחרי שתוֹת חוזרת דבורה ויושבת על הספה וברך בברך תשלב. “מאוחר”, היא אומרת, ופניו של דן נופלות כי סבור הוא כי רצונה לרמז לו שבאה עתו ללכת את שניו הוא מהדק ומן השרפרף הוא קם. “לאן”? שואלת היא כמתגרה ועיניה ערמה. דן נותן עינו בקמט הגיהוץ של מכנסיו ולא ישיב דבר. מצחו בוער ונשימתו כבדה והוא לא ידע אם כעס הוא בו ואם תשוקה היא. את קמט הגיהוץ הוא מיישר ובפאת הספה הוא יושב וראשו רכון.
דן תבור מבטו מלוכסן אל דבורה והוא רואה והנה היא קרבה אליו כחתולה מאחרי גבו. צוארה שלוח ושערה שמוט על עיניה ונשימתה חמומה וקצרה וידה האחת הנה היא באה להחליק על מתניו רתת ודן תבור צחוק עומד בגרונו והצחוק מלוהט וחנוק ולא־יישמע והוא מדמה פתאום כי עתה יודע הוא את אשר לפניו.
במזרח עולה השחר ועל המדרגות הולמות נעלים כבדות של חלבּן. דבורה, אשתו של עמרם סירקין, מדליקה סיגריה ומתבוננת בדן תבור הנער השוכב לצדה. מתבוננת היא ומסיגריתה הוא מוצצת במתון וטבעות של עשן היא מפריחה, ובין מציצה למציצה תטביע נשיקה רפה על מצחו החם של דן ועל קצה אפו, אשר נמשים הוא זרוע מקדמת ילדותו. דבורה נושקת והיא עצובה ודן ממצמץ בעיניו מעט והן כואבות והוא מבקש כי יניחוהו לישון, אבל כפותיו לופתות את צוארה של דבורה והוא לוחץ אותה אליו בחזק. אולי יחרד בו מי פן תקום והלכה מעמוֹ.
דבורה ממעכת סיגריתה. ראשו של דן הנער כבוש בחיקה והיא מלחשת על אזנו לחישות־סוד. “חביב שלי”, היא לוחשת. “ילדון שלי, חביבי, אתה שומע?” הוא מחיך ועיניו עצומות ויפה הוא מאד באור השחר החוורין. “דנינוֹן שלי, יקירי”, היא לוחשת ואצבעותיה תשעשענה בשערו. “אתה שומע? אילו היה הילד שלי חי, בודאי היה נעשה כמוך. שומע אתה, חביבי”?
דן אינו מבין לא דבר ולא חצי דבר. אבל את עיניו הוא פוקח והוא משיב: “כן, דבורה”.
תמר תבור אין היא כי אם נערה בת חמש־עשרה אשר שערה תלתלים ולחייה זרועות נמשים. שני ילדיו של שמואל תבור נחנו בנמשים, מי ברב ומי במעט, אבל תמר חושבת כי דן אולי נאה לו הדבר ואולי אינו נאה, אבל היא בודאי אין הנמשים נאים לה והם מצערים אותה גם צעֵֵר. את אור השמש יראה תמר כי השמש אֵם הנמשים היא וצל תשחר תמר, ופניה אשר שזופות היו מילדותה חוורון שוּלח בהן. מחוף הים תוקיר תמר רגליה ולטייל אינה מרבּה וכבוֹאה אל הים בסמוך לשקיעה תבוא וטבלה ושהוּתה לא תארך.
“אני לא יפה! אני מכוערת”! לוחשת תמר בטָרוּף ואת פניה היא כובשת בחיק הורתה. כתפיה מרעידות ואמא מניחה רקמתה ונאנחת. אולי יש עם לבבה לחבק את בתה ולהטיף על אוזניה דברי נחומים ושחוק ואולי לא תחפץ כי אם להחליק על תלתליה חרש, אבל דומה עליה כי עייפה היא ממדאוביה שלה. דומה עליה כי מדאובים יש לה משלה אשר הוֹגע יוֹגיעוּה. את עיניה היא תולה בחלל והיא ממלמלת: “טפשונת, טפשונת”.
לחייה של תמר מנוּמשות, אפס רעמתה הדוּרה בשחורה וקומתה דקה וגמושה ויש מן הנערות אשר תתֵנה בה מבּטים של קנאה ויש מן הנערים הסבורים כי יפת־תואר היא, בכל־זאת, ושאול, הוא שאול ירקוני, דומה עליו כי אין יפה כמותה בבנות, ובשובו הביתה עם ערב יש אשר יהזה וראה את פקעי שדיה מרצדים נכחו באפלולית. שאול ירקוני יושב אל שולחנו הקטן והוא משלח אצבעותיו בשערו ועל פתקים קטנים ירשום דברים נלהבים מעין מה שקרא בספרים ומעין אשר יהגה בלבבו. דברים נלהבים הוא רושם בפתקים ואחר יחפנם וּנתנם במגרה אשר לו ובמפתח יסגור את המגרה ואת המפתח הוא נותן בכיס הקטן אשר למכנסיו ואת הכיס הוא מכפתר. אולי יש בהם שגיאות של כתיב בפתקים ואולי תצחק תמר בקראה אותם ואם כה ואם כה הצנעה יפה להם.
תמר מתקשה במתמטיקה ושאול ידו רב לו בזוֹ. הנה כי כן יושב שאול בחדרה של תמר ומשרטט לה שרטוטים ומחשב לה חישובים ודברי־הסבר יצרף למעשהו. ידיו עושות במלאכה בהשכל ובהשקט, אולם מדי דבּרוֹ תקצר נשימתו. ראשה של תמר מוּטה על השולחן ובאגרופה הקפוץ תתמכנו וכתפיו של שאול סמוכות לכתפיה ומדמה הוא כי הבל פיו מתערב בהבל פיה ורקותיו מתלהטות. שאול מסביר ותמר מניעה ראש כמבינה אפס יש מבוכה בחיוך אשר על שפתיה ואולי אין היא מבינה את אשר תשמענה אזניה.
המלאכה שלמה ושאל אין לו עוד דבר להסבירו. תמר רואה פתאום כי קרוב מדי מושבה אל שאול והיא מרתיעה את כסאה וגם שאול מרתיע את כסאו והוא מסכּם ואומר כי הענין כולו אין הוא קשה להבנה כלל וכלל וכי העיקר הוא בהתחלה בלבד. עם אשר יתפוס אדם את העיקר שוב לא יכבד עליו תלמודו. “נכון”, אומרת תמר וחזה מתפעם וידה תופסת בסרגל וחובטת בו בבלי־הדעת. דברים רבים היתה מבקשת לאמר אף גם ידעה איך תגידם אולם עתה פרחו ואינם והיא מהרהרת כי אולי מוטב כך. אילו זכרה והגידה את אשר עם לבה אולי היה ערכה יורד בעיני שאול והוא היה חדל מבוא אל ביתה. הוקר יוקירנה שאול, ותמר אינה יודעת בעבור מה, אפס ברי כי לא יוכל לאהבה כאהוב הנערים את הנערות. זאת יודעת תמר נאמנה, כי הלא יופי אין בה ונמשים יש לה והיא איננה כי אם נערה פותה וטפשונית ושנותיה חמש־עשרה.
אמא דופקת ונכנסת והיא אומרת שכבר יושבים לאכול ארוחת־ערב ולחייה של תמר מאדימות והיא אומרת כי מיד תבוא. “אולי תסעד אתנו”? אומרת אמא לשאול והיא מאירה פניה, אבל שאול רוהט דברי תודה והוא קם ומסיט כסאו בשאון ותופס מחברתו ומפטיר שלום ועוקר רגליו. תמר הולכת אל המטבח ואת המלפפונים תקלף ואת העגבניות היא בותרת. “בת חיל”! אומר אבא, ואמא מגחכת ואומרת: “כן תמר עוזרת לי עכשו הרבה”, ותמר מחייכת ולבה מורתח והיא סבורה שאבא ואמא מבקשים לאמץ אותה ולנחמה והיא רוגזת על אשר מדמים הם כי חמלה תדרש לה, ויען אשר אמנם חמלה היא חפצה תרגז.
המזלגות מקשקשים והטוחנות טוחנות והתה בקומקום מנהם ואבא מוסיף ובוצע מן הלחם. עם אשר שפרה עליו נחלתו על שמואל תבור ואף מוסך קטן בנה למכוניתו, עדיין הרבה מנהגים של פשטות נהוגים במשק ביתו. הנה החשמל טרם יבשל תבשילים בבית ומכונה לחיתוך לחם עוד אין בו. עדיין אמא עושה במלאכת הבישול והלחם עדיין בידים יבּצע. אבא מבקש להכניס חידושים ואמא היא תעצרנו. אבא אולי יבקש לו בהצלחה ובגינוני העושר שילומים על דבר אשר אבד, ואמא אולי די לה בתוגתה על אשר אבדה. אבא מבקש לפאר נווהו ולהדר בהליכות ביתו אבל אמא לא ילך לבבה אחרי הדברים האלה ולמורת־רוחה תמורות, ואבא לא ירהב בה ואת גבולה לא יסיג כי על כן גם היא אינה נכנסת לרשותו שלו.
הרבה דברים תבין אמא בחוש אבל היא אינה מדברת. רובם של הדברים אינם נראים בעיניה חשובים ומחוץ לזה דומה עליה כי עייפה היא ומה תועיל כי תדבּר. יש הסבורים כי אנוכיות היא ואין לה בעולמה כי אם עולמה שלה, אפס דבר זה אולי אין בו כדי להפלותה ממרבית הנשים והאנשים. יש הסבורים כי אנינת־רגש היא ונבונת־לב ודבר זה אולי גם הוא יש בו מן האמת. אם כה ואם כה ילדיה אוהבים אותה ברגיל, אותה ואת מדבּרה השוקט ואת שמורות עיניה המושפלת כמעט תדיר, ואת דממת אָרחה יאהבו. רק תמר יש אשר תשמור טינה לאמא. את ראשה היא כובשת בחיקה של אמא והיא שואלת אשר תהדק אותה אמא אל לבבה והחליקה על שכמה ועל ערפה ועל תלתליה ואמרה: “די לך, בתי, די לך! הן יפית מנערות, תמר, הלא מנערות יפית גם חכמת, ומה לך כי תכבשי פניך”. כזאת וכזאת רוצה תמר כי תגיד לה אמא, כזבים מתוקים הרבה רוצה היא כי תגיד לה אמא, זו אינה אומרת לה דברי־אמת ולא דברי־כזב ותמר מתיקה ראשה מחיק אמא ואמא חוזרת לרקום רקמתה.
שטפה תמר את הכלים והיא מתירה סינרה ועל ספתה תשכב וספר לפניה. איש צפוני כתב את הספר ועל יערות בצפון כתב, ועל עלם אחד צעיר ועלמה אחת צעירה היושבים יחדו בטירה אחת אשר בּעבי היער ואוהבים זה את זו. השמש עולה והשמש שוקעת ורסיסי הטל נתלים במחטי העצים ועננים אשר בשמים יסתפגו ורדוּת־שחרים והעלם הצעיר אוהב את העלמה הצעירה והיא גם היא תאהבנו. גשמי הקיץ חלפו ודלפוֹ של סתו טורד ורפידה של שלגים באה ונשטחת והשניים מתהלכים ביער ואוהבים זה את זו ותמר רואה את זרועו של שאול לופתת את מתניה והיא אינה יודעת את נפשה. אינגבורג בת־היער היא ולחייה אין בהן נמשים והנסיך הצעיר נפשו קשורה בנפשה, ואמא נכנסת ואומרת כי השעה כבר מאוחרת והקורא בלילה ישחת את עיניו. “עוד מעט, אמא”, משיבה תמר בחנוּק ואת עיניה לא תַשעה מעל הספר. אזניה שומעות את רחש הארנים הנעים ברוח ביערה של אינגבורג והיא קמה ומכבה את האור ויוצאת החוצה. ליל אביב הליל ורוח לטיפה נישאת מן המזרח ובושם של פריחה ויללות של תנים היא צוררת בכנפיה. התנים מיללים באשר רעבים הם אפס אין יודע למה הם רעבים ומה־בצע להם ביללתם.
תמר שטה בחוצות הרוגעים והיא מלאה עזוּת אשר לא ידעה עוד כמותה. בקרן־הרחוב נצב איש־גרם בחשכה ואולי רעה יחרוש בלבבו ואף על פי כן לא תֵחת תמר. צעדה מהיר ולפניה מהלכים בחור ובחורה והם חבוקים וצוחקים וכאשר תדביקם ועברה על פניהם גובר צחוקם ועולה. אולי לתמר הם צוחקים ואולי אמנם יש בה דבר אשר יבדח את הדעת, אולם תמר לא תשים אל לב. במחלבה קטנה יושבים שני בחורים ושוקדים על אכלם ובעלת המחלבה עומדת אצל דוכנה והיא מונה כוסות ריקות של לבּן ותמר מרגישה כי עצבת יש בה באשה הזאת והיא חפצה לגשת אליה ולאמר לה כי אין עליה להתעצב אבל עד כדי כך אין עזותּה עומדת לה. אצל החלון הרחב היא מתעכבת ודומה כי מבקשת היא לשלוף חלוק של חצץ מנעלה ואחד הבחורים זוקף גבּין ונותן בה עין ואי־כה יפציע חיוך בלחיה של תמר. רגלה של תמר מועדת ולבה נוקפה והיא חופזת ומסתלקת.
עפרה של הדרך תחוח כי לחלוחית הגשמים עוד אצורה בו ומן האורוה המלבינה אצל הדרך נשמעות רקיעות רגלי סוסים וצהלה כבושה ותמר פוסעת ופוסעת. בושם ההדר עומד באויר והוא עבה וכמו בידים יוּמש והרוח הרכה זעה בו פעם־בפעם אנה־ואנה ואולי למלא חפניה ממנו תבוא ולצרור ממנו בכנפיה ולהטילו באשר תטילנו. על רגליה הגבוהות של תמר תחליק הרוח ועל ערפה ועל זרועותיה המגולות תחליק וצינה ערבה חודרת בבשרה.
בחול הקימחַ בוססת תמר ואל הגבעה אשר בשם גבעת־האהבה תכוּנה היא באה. בשעה אשר כזאת עדיין לא היתה שם מעודה אבל ביום היתה שם לא פעם עם חברותיה ואת השם אשר ייקרא לגבעה היא יודעת והיא יודעת כי בלילות יתייחדו שם זוגות של אוהבים הגבעה אולי אינה ראויה כי יקראו לה גבעה אבל אהבה יש שם וארנים יש שם והם צעירים ומלחשים וספסלים גסים של עץ יש שם והחול הקשוי רפוּד מחטי אורן שנשרו. צללי הארנים לוחכים את הספסלים הגסים ושוב אין אלה גסים כל־כך.
נער ונערה יוצאים בפשפש הקטן וראשיהם שחוחים והם שוחקים מאד ותמר יושבת על ספסל שנתפנה ואת רגליה תכנוס תחתיה על הספסל. טלאי של אור מנצנץ באפלה ואולי מחלון הטירה בא האור והנסיך הצעיר אולי יבוא עוד מעט ונטל את אינגבורג המוחילה וּנשאה בזרועותיו.
החשכה בגן רבה והדממה רבה בו ותמר רואה רק את טלאי האור ואת הכוכבים הרטוּבּים אשר מעל והיא שומעת רק טפטוף נטפים מברז אשר בחצר סמוכה. אבל מעט־מעט מתחילה היא להבדיל בדברים וכמין צחור של שמלה מבהיק לפניה והיא שומעת שחוק ניחר וקצר־נשימה. נעל טופחת על הקרקע הקשויה ואחת אשה מתריסה: “עזוב אותי”! וזרועותיה מפרפרות באויר עד שהן נתלות בצואר מעובּה. ברוּמוֹ של הצואר המעוּבּה משחירה בלורית וחולצה לבנה מלבּינה מתחת לו. “אתה כמו דוב, כזה גדול”, נואקת האשה ואצבעותיה כמו תנעצנה בצואר המעוּבּה, והאיש צוחק ואומר: “את חשבת שזה סתם־ככה, הו־הו”, והאשה פולטת צוחה של כאב ולצון ואומרת: “אתה איוֹם”.
אותו טלאי של אור כּבה ואיננו והכוכבים כמו הוּעם נגהם ונטשטש ותמר אינה רואה לפניה כי־אם לובן של חולצה ושחור של בלורית וכנף שמלה צחורה, וכחכוח ניחר היא שומעת ופטפוט חריש של לצון. הארנים פסקו מרחשם והברז חדל מטפטופו ותנים שבתו מיללתם ורק הקול הנחר והצרוד מכחכח והולך והגרון החנוק מפטפט ומוסיף ולוצץ ומוסיף ובדים שנשרו ומחטים שנשרו מפצפּצים בּגנוּח.
בהחבא עוקרת תמר רגליה ואת נשימתה תכלא לבל ישמענה איש. עיניה של תמר מושפלות וכלימה תכסה פניה ותלהטן ועזוּת אשר מלאה אותה כלא היתה. בלבה יודעת היא כי דברים מבישים שמעה ומדוּמה היא כי גם לה חלק בהם. יודעת היא כי מראה מביש ראתה וסבורה היא כי גם עליה תחול בּוֹשת. נפשה מרה עליה והיא כמו תדמה בנפשה כי הטמא נטמאה מאד. יערות של ארנים לא היו ולא נבראו ותחתם אין כי אם מעט אילנות רכּים אשר רפידת נשָרתם מרקיבה. הנסיך אינו אוהב את אינגבורג ומעולם לא אהבה ולהניפה בזרועותיו לא יבוא כי טמא הנסיך והוא יודע רק לצחוק צחוק נחר ודלוּח ודוֹרסן ולהטיף ריר של תאות־בשרים. ואינגבורג זו גם היא הן רק משל היתה ודבר של בדוּת, ואינגבורג לא היתה ולא נבראה, ויש רק נערה אחת מנוּמשת פנים ודקה וארוכת־רגלים אשר שנותיה חמש־עשרה בלבד, והיא טמאה.
בכפר אשר אדמתו טרשים ותיו ערוכים בכעין גורן נולד בנימין ועשרים שנה ויותר יושב הוא בכפרו. כל השנים אשר יושב בנימין בכפר אין אנשים הרבה באים להתנחל שם ובחלקת שדה־הקברים אשר אצל ברכת־המים החדשה מתוספות תלוּליות עפר בשעור נכּר. אם כה ואם כה נשי הכפר הרות ויולדות בנים ובנות. נגעים ומזיקים ישחיתו את יבול הכרמים וילדים מוסיפים ובאים. חלאים ומגפות יחבלו בתנובת החלב והילדים גדלים והולכים. אבות יפלו באישון־לילה והבנים באים תחתם. במושכת יאחזו ולפתיעתם נוכחים הם לראות כי חזקות ידיהם מידי אבותיהם וכי מאושש צעדם מצעדם של הללו וכי הבהמות נשמעות להם יותר.
שערו של בנימין צהוב ופרוע ולחייו סוֹמק עז ואת ערפו חרכה השמש ורוחות ההרים חרכוּן גם חרוֹך כי מנעוריו יעשה במלאכת השדה. עיניו ירקרקות הן וכהילטשן כמו מין תמיהה תהי בהן. בטחה־עצמית הרבה יש בבנימין ועם זאת כמעט אין דבר אשר לא יעיר בו תמהון גם מבוכה.
אביהו של בנימין בשרו דל וקומתו קטנה ויגיע־הפרך כמו הוסיף ומיעטה. קולו דק ונעימה של ציוץ יש בו וכּדבּרו ימולל באצבעותיו. כאשר בא עם אשתו הגוצה להתנחל בטרֵשה מתפעל היה הרבה מכל דבר וגבוהה היה מדבר. עם החילו לבצור ראשוני ענבים אשר בכרמו ועם אשר הילדים אשר הביאה אשתו לעולם מתחילים לגדול מתלקחת חמתו על נקלה והוא מטיל מרה בבני־אדם. עם אשר תשרה הברכה ברפת והכרם ומחירי התוצרת עולים כפורחים ובנימין בגר ונעשה לאיש וצפורה בגרה ונשאת לאיש ועמוס הנער חולב את העטינים ורותם את הפרדות תופס האב משרה במשרד חקלאי שבעיר. בּבוקר יסע העירה במכונית הנוטלת את כדי־החלב ואת האנשים הצריכים לנסוע העירה וכן את אלה הסבורים כי צורך להם בכך. לחם אשר בחמאה ובגבינה מרחוהו לוקח הוא עמו למשרד אשר בעיר ועתים יקבע לו שם לאכילתו. בחורף ילפת את לחמו בצנונית או בבצל ירוק או בזיתים ילפתנה. לחם בגבינה הוא אוכל ונהרה משתפכת על פניו והוא אומר למאיר איזנברג הממושקף1 היושב ומנקש במכונת־הכתיבה: “אח־אח, גבינה של כפרנו אין כמוה בארץ… מה אתם יודעים”!
עם דמדומים חוזר אביו של בנימין לכפר במכונית אשר בה בא משם. כדים ריקים יש במכונית והם מתחבטים זה בזה ואנשים מלאה המכונית מפה אל פה והאנשים מספרים זה עם זה והמכונית מתמלאת שאון. אביו של בנימין מניח תיקו המרוט על ברכיו ועתון הוא פורש על התיק והוא נותן בו עיניו ובחצי־אוזן ישמע לשיחו של שכנו ובדיבּור יחשוֹך. ממעט הוא לדבר ודבריו בלולים ודומה כאילו שממון משרה עליו השיחה.
אופק המערב מקלעת של ורדים ורוח־ים צוננה תהלך על פני הטרשה. עלי הגפן מרשרשים ועפי התאנה יתרוה סוד אצל צריף המחלבה עומדת המכונית ונשים מנשות הכפר יוצאות לראות בבאים וכלבים יוצאים עמהן. את ידיהן מנגבות הנשים בסינרים וריח חמצמץ של רפת עולה מהן. הבאים נדחקים לרדת אבל יש מהם אשר עוד יתמהמהו מעט והוסיפו על אשר הגידו לאיש־שיחם אגב־נסיעה כי יראים הם פן יותירו דברים אשר ראויים הם להאמר ולא אמרום. האנשים הולכים איש אחרי אשתו ואיש לביתו ילכו. אברהם הנהג יורד ממושבו ומתחכך בפדחתו ואחר יחכך כפותיו במכנסיו והביט כה־וכה. הנערים מציבים את הכדים בצריף המחלבה ואברהם הנהג מחליק על שפמו אשר כבד הוא ועבות ואחר־כך הוא מסיע את המכונית עד פתח ביתו ממש.
אביו של בנימין מניח תיקו בקרן־זוית שבמטבח ואת מכנסיו אשר נקיים הם יחליף באחרים אשר אינם נקיים כל־כך. קופסת ריבה אשר הביא מן העיר הוא נותן בארון ואל הרפת הוא מכוון צעדיו. פנס מבליח ברפת ובנימין ועמוס יושבים על שרפרפים וקילוחים של חלב יקלחו מעטיני הפרות וטפחו על דפנות הדליים. דממה עומדת ברפת ובנימין ועמוס סומכים ראשיהם אל כרסיהן של הפרות וחמימות גופיהן של אלו נמסכת באבריהם.
אבא נכנס לרפת ומכעכע משהו והוא מביט בעגל אשר נולד לפני ימים־מספר והוא מנהם: “עגל יפה, חבל לשחוט”. עמוס אינו נותן דעתו ואצבעותיו מושכות בפטמות ומוסיפות, ובנימין מפטיר בחצי־קול: “עגל יפה, נכון? עגל יפה, אבא, וצריך לשחוט”. “כן, כן”, מניע אבא בראשו והוא ממולל באצבעותיו, “צריך לשחוט”.
אסתר נערתו של בנימין היא וכאשר אין הם כועסים זה על זו הולך בנימין לאחר לחם־הערב אל ביתה של אסתר ויושב על השולחן וגומע תה וקורא בעתון ואמה של אסתר יושבת אל השולחן וגומעת תה ובעתון לא תקרא. אסתר עומדת במטבח והיא מדיחה כלים וכאשר תכלה את מלאכתה מביאה היא שתי כוסות תה, לבנימין ולעצמה. “איפה יעל”? שואל בנימין והוא תוקע אצבעותיו בפרעות שערו הצהוב ואסתר עונה ואומרת כי עם הנערים היא הקטנה. אולי אצל צריף המחלבה יושבים הנערים ואולי אל עצי התאנה שברחוק הלכו, אומרת אסתר, ואמה גונחת וסחה כי אף רגע אין יעל יושבת בבית, ובגניחה תחתום דבריה. “כן, כן”, אומר אביה של אסתר, ואין יודע אם את דברי העתון הוא מאשר ואם את דבריה של רעיתו.
תמה שתיית התה ובנימין ואסתר יוצאים החוצה ויושבים על חבילות הקש אשר בחצר ולרגליה של אסתר רובץ כלבה הלבן. אסתר מספרת כי ראובן סר לבו מעל נעמי, וכי גאולה סחה לה דברים בּוטים אשר הגידה לצבי. בנימין אומר שמה שבין ראובן לנעמי אינו מענינוֹ אבל אותה גאולה אין היא יודעת מה לבה חפץ ואסתר אומרת כי יודעת היא זו גם יודעת אפס כי צבי נהג בה שלא כהוגן. בנימין משיב וטוען כי גאולה לא תהי לה תקנה כי אם בבחור מן העיר, ואסתר נכנסת לתוך דבריו והיא מתריסה כנגדו כי אין הוא מכיר אותה את גאולה כּמו וכי בכלל אין אף אחד מבין לה פה בכפר, ובנימין מגביה קולו ומסכּם ואומר כי כל אלה דברים בטלים באשר דברי־רכיל הם. אסתר נעלבת ומסיחה עם כלבה הלבן ובנימין תוקע אצבעותיו בפרעות שערו ומשפיל עיניו אל חטמי נעליו ושותק.
ירח צהוב מטפס ועולה וכלבים שבכפר נושאים נבחתם וכלבה של אסתר גם הוא יקום על רגליו ונבח. יעל, אחותה הקטנה של אסתר, שבה הביתה והכלב הלבן עט לקראתה ומבקש את קרבתה. בנימין ואסתר יוצאים מן החצר ומתהלכים דומם. על פני חצרו של בנימין הם עוברים לראות אם הכל כשורה ואחר־כך הם יוצאים חוצה לגדרות. אל ברכת המים הגלילית המלבינה באור הסהר הם הולכים והם מטפסים בסולמת וברוּמה של הברכה הם יושבים.
אסתר גופה מסורבל ולמראית־עין דומה כי הקפה גדול מגבהה. מתנודדת היא בלכתה ונשימתה כבדה עליה. בטנה סגלגלה וצוארה קצר וראשה כּדוּר ושערה גזוז ועיניה דומה כי קטנות הן משפתיה. כהביטה באיש לא ידע אם ערומה היא ואם פתיה וכהביטה בבנימין לא יֵדע אם חיבה יש במבטה ואם שויון־נפש יש בו. אם כה ואם כה נוהה אחריה בנימין מעת החילו לעמוד על דעתו, ובימים אשר אין הוא סבור כי כסילה היא שאין־לה־תקנה ידַמה כי חכמה מחוכּמה היא ונערה אשר־לב־לה. לאמתו של דבר אין אסתר לא ערומה ולא פתיה, ולבה אולי לא רגש הוא גם לא קהוי. לאמתו של דבר אולי אין היא כי אם בת־אכרים פשטנית אשר תדע בחוש את אשר לפניה ותבחין בין מוחש לבדוי ובין ממש להזוי וכל משאלתה לעמוד הכן עד אחרית שנים על טפח קרקע שהוא מוצק.
אסתר מטילה ראשה על ברכיו של בנימין. כפו של בנימין מחליקה על שערה ואסתר לא תמחה. בנימין מתאזר עוז ומטביע נשיקה על פיה ואת כפו הוא מעביר על צוארה. אסתר מכווצת שפתיה ואומרת לו כי יאסוף ידיו וכי לא ישים עצמו אחד הריקים. בנימין נכלם וצוחק בצרוד והוא חוזר להחליק על מצחה. מעט־מעט תרד עליו עגמה וידו קופאת ואינה זעה. את מבטו תולה בנימין בירח אשר בשמים ותמיהה תנצנץ בעיניו הירקרקות. אסתר שואלת את בנימין מתי ישאֶנה לאשה ובנימין לוטש אליה עינים וקורא: “וכי מנין לי לדעת”? ואסתר רוגזת ואומרת כי אין הוא יודע מה לבו חפץ וכי מוחו מבולבל והוא מבלבל אף את מוחה היא. “די”, חורצת אסתר, “מכאן והלאה לא אתן לך שתבלבל עוד את מוחי”. פליאה גדולה מתפלא בנימין ואומר: “מה זה? מה פתאום”? “די”, חוזרת אסתר בתוקף ואומרת, “או ככה או אחרת. אי־אפשר כך יותר”.
בנימין אינו יודע מה ישיב ויען אשר אינו יודע מה ישיב חורץ הוא כי אין מיטיב פּתוֹר מכוחה של הזרוע. את שפתיו הוא משקע בפיה של אסתר ואת ידיו בבשרה ישקע. אסתר מטלטלת ראשה במרי ולסוף היא מאמצת את בנימין אל גופה. בנימין מנשק וצוחק ואסתר עוצמת עיניה.
בנימין מביא את אסתר עד פשפש חצרם והוא עומד נכחה וחושף שניו. הכלב הלבן נובח ומשתתק ואסתר מתיזה: “ובכן”? בנימין מושך בכתפיו והוא צוחק ומרעים ומבוכה אשר בצחוקו תבּלע ברעם הצחוק. “טוב”, אומרת אסתר, “רק אל תחשוב שככה זה יימשך. אי־אפשר כך יותר”.
כך אומרת אסתר והיא נכנסת לביתה ובנימין הולך את תחנת־הנוטרים באשר אין הוא מתאוה לישון ובאשר דן תבור יושב שם בתחנה ובנימין אוהב להסיח עמו. אור בוקע מחלון התחנה ובנימין יודע כי דן תבור רבוץ שם על הארגז השחור אשר בחדר וקורא. בנימין פותח ונכנס ואומר: “ערב־טוב”, ועיניו הירקרקות נוצצות ונוטפות ידידות. “ערב־טוב”, משיב דן תבור ומסיט רגליו ויושב על הארגז השחור.
“טבע משונה יש להן לבחורות”, אומר בנימין והוא פושט ידו דרךפליאה ויושב על כסאו. “אתה באהבה אתה בא אליהן ודברים טובים ויפים אתה רוצה להגיד להן, והן באחת – נשואים. וזה מראה שיש להן חשבון בכל הענין הזה. וזה לא טוב. מה, מה דעתך אתה, דן”?
“חושב אני שלא טוב הוא הדבר”, מסכים דן. “בהחלט לא טוב שיש חשבון בענין אשר כזה”.
“ואינני מבין”, מגביה בנימין קולו ובידו הוא טופח על שוקו. “אסתר זאת הלא היא בחורה נבונה, הלא אתה יודע, בחורה חכמה היא, ואם יש לה חשבון בענין הזה, הרי שאינני מבין מה זאת חכמה, מפני שאני חשבתי שמי שהוא חכם אינו צריך לחשבונות. וזה משונה”.
“המ”… אומר דן והוא מתחיל לפטם את המקטרת אשר לו.
“וממתי זה”, מקשה בנימין, “אפשר להתנות תנאים באהבה, מה? איך אפשר לאמר: אם תשא אותי, או אם מבטיח אתה לשאת אותי לאשה, מותר לנו לאהוב זה את זאת ומותר לך, למשל, לנשק לי, ואם לא – אז אי־אפשר. אם לא – אין אהבה ואין כלום, ושלום לך”. בנימין שוקע רגע בהרהרים ומוסיף: “מלבד זאת מה אם אתה נמשך לגשת לפעמים בערב לבדך אל עץ־החרוב כשאתה כעוס או כשסתם צר לך המקום, ומה אם אתה נמשך להכנס בלילה אל הפרות ולעמוד על ידן שעה או שתים ולהסתכל בהן באור של הפנס ולחשוב על כל מיני דברים ולהיות לבד, מה? אם תשא לך אשה לא תוכל לעשות זאת. אתה סבור שתוכל? ראה, אבי – ואביה של אסתר, ושל אחרים – הם עושים כך? ודאי שלא. כי כאשר מתחתנים אז הכל אחרת. אז אתה לא יכול לאמר שאתה רוצה להיות לבד ושאתה רוצה לחשוב על כל מיני דברים. ואל תגיד לי שאני טועה. בעיר אולי זה אחרת, אבל פה אני חשבתי על הדברים האלה, ואני הסתכלתי, ואני יודע שככה הם”.
בנימין קם מכסאו וצוחק. “משונה, מאד משונה”, הוא אומר. “האלוהים יודע”, הוא אומר, ובכתפיו הוּא מושך.
“אבל כל אלה שטויות”! מסיים בנימין ומניע בידו ואומר שלום ויוצא.
דן תבור מחזיר לו שלום ומליט עצמו בענני קטרתו.
-
“הממשוקף” במקור המודפס, צ“ל: ”הממושקף“ – הערת פב”י. ↩
את ההרים יליטו עננים ואת הדרכים ילוקו הערפלים בחפזם ואת הכוכבים יבלע החושך. הרוח מתהוללת ועל גגות של פחים תקפץ בשאון ופשפשים של גדרות נאחזים צמרמורת וכפל־יתמוּת עוטה את חתולי הרחוב והם חדלים ממדנים ומעגבים יחדלו ומחסה הם תרים להם.
חומו של תנור הנפט נדף ואיננו ורק ריח הנפט עוד לא נמר. קרת ליל־חורף תבוא מעברים והחליקה על התקרה הנשׂאה וגהרה על הספה הנמוכה ועל לחייה של גאולה תישוב וגאולה אינה יכולה להרדם כי הנה גם דופק לבה בנפעם ובנטרד ושניה כואבות עליה. את מנורת החשמל אשר אצל הספה מדליקה גאולה והיא מדמה כי באור אולי יונח לה ממדויה אפס טועה היא. אצבעותיה מגששות על פני השולחן הקטן ומעטיפה של ניר היא שולה גלולה לבנה אשר תפיג מכאובים והיא שותה מכוס המים ובולעת את הגלולה. את גפּיה היא מקפלת ואת השמיכה מעלה היא עד לאזניה ומכאוביה שוככים מעט, אפס להרדם עוד אינה יכולה.
אגודה של נשים יֶשנה אשר תכלכל מוסדות לילדים של דלים ודלים־למחצה ותשאב בעמסם. במוסד לילדיהם של דלים ודלים־למחצה עובדת גאולה וכל מעיניה בפעוטות ההם ובמוסד לז ובמשקו ובכלכלתו ומאגודת הנשים היא מקבלת את שכרה. רוב הנשים שבאותה חבורה רבות־מרץ הן אף רבות־פעלים ושנותיהן בין ארבעים לחמשים בקרוּב ולשונותיהן חדות ועסקניות ומדברן להוט וחותך ושערן המאפיר כּדוּר על ערפּיהן ולבושן בפשטות מפורשת והן שוררות בבתיהן ובעליהן חרדים משׂאתן ובטלים ומבוטלים יראו עצמם כנגדן.
גאולה קמה מספתה ונוטלת את מעילה מן הארון ועל שמיכתה תפרשהו כי על כן יציקנה הקור. בשמיכה היא מתכרבלת והיא מהרהרת מעט בבית הקטן אשר בין הגבעות בשפלה. בחדר הגדול ישנה תקוה אחותה במטה הרחבה והמטה הרחבה ודאי ריקה היא מאד כי שמעון עובד בלילה במאפיה ואך בליל־שביעי יישן עם אשתו, ומנגד למטה הרחבה נמה בערישה התינוקת הסגלגלה והמתוקה אשר ילדה תקוה לשמעון. אולי לא־מכבר נתנה הקטנה קולה בבכי ועתה כבר נשתתקה אבל אבא שישן בחדר הסמוך לא נעוֹר אל־נכון כי על כן שמיעתו כבדה והולכת ומזמן שהתאלמן שנתו עזה. אולי נוחר אבא ועל האצטבה אשר אצל מטתו מונחת בודאי המקטרת השחורה אשר עישן לפני שנתו ובפרוזדור מתקתק בקצוּב השעון הנושן והמצחיק אשר אותו זוכרת גאולה מקטנותה ובמטבח רודמת החתולה הזקנה על השרפרף הצולע והרפּוּד ומנהמת היא בשנתה. מבּית נשימת ישנים ותקתוק של שעון ובחוץ תפרע הרוח בעפי ההדרים והגויאבות אשר בגן.
“בת־חיל היא גאולה, מה”? אומרת סוֹניה אברמסון לפַניה גרשוּני כתום הישיבה הממושכת אשר בה ישבו הנשים הקשישות והנושאות בסבלות האגודה עם הנשים הצעירות מהן המתעסקות עם פעוטותיהם של העניים. “באמת, כמה מרץ היא משקיעה בעבודה!” מוסיפה האשה סוניה אברמסון ואומרת. פניה עיפות ועיניה אומרות התפעלות וקולה מפיק התפעלות אפס יש מין בת־צל חורקת של צרוּת־עין בדבריה. “כן, היא השתנתה לטובה במשך השנים”, מסכימה פניה גרשוני בזהירות והיא משפילה את עיניה המימיות. אשה למודת־נסיון היא פניה גרשוני ונשמרת היא מהגיד דברים אשר יש בהם מן המחיב.
יפה הגלולה למכאובים וגאולה נרגעת והיא מחשבת חשבונותיה ליום הבא. בשבוע האחרון לא היתה הח’לוה מגיעה כסדרה והקטנים לא ידעו שובע. סוניה אברמסון הבטיחה לשלוח פועל שיתקן את בית־הכבוד ועדיין לא שלחה. ראש־השנה־לאילנוֹת קרוב ותכנית החגיגה אשר תיערך במוסד עדיין לא עוּבּדה לפרטיה וקישוטי הקיר עדיין, עדיין לא הוכנו. מיכל בחורה רשלנית היא ובישיבה הבאה של ועד האגודה תעמוד גאולה בתוקף על כך שיעבירוה את זאת מן המוסד. גאולה לא תוכל להוסיף לעבוד עם מיכל במוסד אחד מפני שמיכל בחורה חסרת־אחריות היא, בחורה לא־רצינית אשר אין לבה למלאכתה והיא שמחה תמיד לכלות מעשיה ולחוש ולהתראות עם יקירה ולהשתעות עמו. ובהתהלכה בחדרי המוסד כמו לא תראינה עיניה את אשר על סביבה. לא, בן־אדם ידרש לעבודה הזאת, ולא אחת פרפרונת כמיכל.
לבה של גאולה נוקפה מעט פתע. “איזו מרשעת נעשית”, היא מהרהרת ובאפלה נתלה בּן־חיוך בזוית שפתיה. בחור יפה יש לה למיכל, וסוף־סוף הלא אין היא כי אם בחורה צעירה וחפצת־חיים. גאולה אינה נרדמת והיא שבה ומעלה אור במנורה ומחפיסת הסיגריות היא נוֹטלת סיגריה ומדליקתה. “אני כשהייתי בגילה”… חולף בדל־הרהור בגאולה והיא משיבה סילון של עשן. העשן דומה כאילו חמימות־מה יש בו המפיגה את הקור מעט וגאולה רואה את מיכל כמו חיה לפניה והיא יודעת היטב שנאה הוא שזפון לחייה של זאת ושקומתה נאה היא וששׂמלותיה בטעם נבחרו והיא יודעת נאמנה מה המבע הלז הרך והמתרפק אשר לעיניה. בת עשרים־ושלש או ארבע היא מיכל וראשה עודנו הולך סחרחר אבל גאולה כאשר היתה קשישה מזה בארבע שנים ובחמש עדיין היה ראשה הולך סחרחר וכאשר תזכור זאת וידעה כי אַל לה לכהות ברעותה הצעירה ממנה.
גאולה על יצועה היא מוטלת וקר לה ושינה לא תרד עליה ובחוץ מסעירה הרוח פשפשים חורקנים של גדרות וסורקת במשובת־פרא בלוריות של עצים ועל דלתות ותריסים תידפק והאדם הן לא יהרהר באמת כי אם בהיותו מוטל על יצועו ובנדוֹד שנתו. הדבר הזה אכן רעה רבה הוא ומה־טוב היה לוּ יכול אדם לישון, דרך־משל, בעמוד ובהתהלך, כי הנה לא־טוב היות האדם מהרהר באמת.
בדן מהרהרת גאולה ועקב אשר בו תהרהר היא מתהפכת על משכבה והיא מתאווה שיהיה העלם הזה שוכב פה לצדה, אפס יודעת היא כי שוב לא יהיה עמה לעולם באשר זה שנתים לא היה בזה ובאשר צעיר הוא ממנה בכמה וכמה שנים ודרכו לפניו והוא מתעלס עם צעירות ממנה ונאות ממנה ורעננות ממנה; עם בחורות כמיכל, דרך־משל.
“וככה אי־אפשר להמשיך”, אומרת סוניה אברמסון והיא משלבת זרועותיה על חזה ופניה להבים וגאולה יושבת למולה ואינה יכולה לכבוש את חיוכה. מה־חמודה היא האשמאית המזקנת בכעסה. “אני אהיה מוכרחה למסור בישיבת המפקחות שאני מסרבת להחזיק עובדת בלתי־אחראית שכזאת”, ממשיכה סוניה אברמסון וקולה נפעם מעוצר חרון. “אינני רוצה להכנס לחייך הפרטיים”, היא אומרת ומבטה רב־משמעוּת, “אבל לא ארשה שענינים ‘רומנטיים’ יפריעו למהלך העבודה”.
“כך אמרה המכשפה”?! שואל דן וצחוקו מרצד באפלולית והוא מותח אבריו וגאולה צוחקת עמו והיא מניחה את ראשה על חזהו. החלון פתוח והירח מלא והוא שט בנחת על פני משטח של קטיפה ואת אורו ישפוך על הספה ועל הצחוק. דן העלם מחבק את גאולה וגאולה האשה עוצמת עיניה וטוב לה ודן שותק ואחר הוא שואל אותה מה תעשה אם תפעל אותה סוניה אברמסון כאשר זממה. גאולה פוקחת עיניה ומהרהרת רגע והיא אומרת שבעצם אין זה חשוב ובעצם יכולים הם להתחתן. דן מחיך ושותק וגאולה זהרורים נצתים בעיניה והיא מפליגה לתאר את המעון הקטן אשר יהיה להם ואת השקט אשר יעטה את חייהם. דן יעשה במלאכתו וגאולה תתן שעורים פרטיים או תעבוד במשרד והיא תבשל ותכבס ותתפור ובערב יהיה דן קורא לפניה מן התנ"ך ומשאר ספרים או שילך עמה להצגה של תאטרון, ובשבתות יהיו משכימים ויוצאים לטיל בהרים. דן אולי תמה עליה שהיא מדברת כנערה לא־לוּמדה אף כי ידעה נשואים וממרוריהם, אבל גאולה יודעת כי מלבה היא מדברת ועיניה מתלחלחות ושפתיה מבקשות את שפתי דן, אפס דן מסב ראשו והוא לואט: “לא כך, כלל וכלל לא כך”. “מה לא כך?” שואלת גאולה דרך־משובה ודן עונה ואומר ברצינות חמורה שבחור בן חוֹרים הוא ושהוא עוף צעיר אשר אין את נפשו להשיר את כנפיו בטרם פּרשׂן, ועוד דברים כמו אלה השגורים בפי עלמים גאיונים ויודעי־ספר הוא משמיע.
הנה כך הוא הדבר. הרגע אשר מפניו יראה גאולה בסתר לבבה זה־כמה הנה בא. ראשה קופא על חזהו של דן וחזהו של דן שלֵו וצונן ודממתו קשחת היא. “אל תתאכזר אלי”, תעתיר גאולה, “אני לא אוכל להחזיק מעמד, אני לא יכולה להשאר אַל תרע לי ככה”. אפס העלם ימָלא גבהוּת־רוח ואולי מבקש הוא להיות גבור בעיני עצמו ואולי הוא שמח על כי יוּתן לו ככה פתאום, לבדי, כזאת עזובה, בלי־אהבה, בלי־כלום… דן, עתה לצאת לקראת הרפתקאות, והוא מוכיחה על פניה בשקט. ספוּרים דבריו והוא מסביר לה כי אין טוב לשניהם מהניח איש לרעותו. “אינך אוהב אותי”, לוחשת גאולה. “אני אוהב אותך”, מחזיר דן, “אבל את עצמי אני אוהב יותר”.
בכסא־הגלגלים יושבת אמא בחצר אצל עץ הגויאבה הצעיר ופניה מצהיבות ועיניה מלוות את השמש הנוטה לערוב בפאתי הגבעות והרוח מתהלכת בין שורות העצים וגאולה יושבת על שרפרף אצל אמה ואין בה עוז להביט בפני אמא יודעת נאמנה כי מחליה לא תקום, אפס רגילה היא כבר כי עצב במראה. מעטים הימים אשר נותרו עוד לאמא ואמא למחשבה הזאת ואין נפשה מרה עליה ויש גם אשר תתן קולה בשחוק דק וקצר. מאחרי הגבעות צללה השמש ולשונות של ארגמן לוחכות את האופק. “נקוה שהפעם כבר ימצא אריה עבודה”, מפטירה אמה חרש. “כן, שם בחיפה יש עכשיו יותר סכויים”, נענית גאולה ועיניה מושפלות. “אני רוצה כל־כך שהוא יהיה מסודר כבר, שתהיו מאושרים. אני בטוחה שתהיו מאושרים. הוא בחור כל־כך טוב, ואת… אני באמת רוצה שלפחות את תהיי מאושרת”.
קומתו הגבוהה של אריה כפופה מעט ובעד למשקפיו העבות אין עיניו נראות כּמו אבל גאולה יודעת בלבבה כי נבוך הוא ומסכן. על ספתה יושבת גאולה ואריה עומד נכחה והוא מחוה בידיו ומשדל אותה בדברים וגאולה מסתכלת בו בשויון־נפש אבל לבה מחיש דפיקותיו וצר לה על האיש הזה המגודל ורחב־הגרם1 שהוא עכשיו כפוף מעט ורצוץ מאד ורוחו לא־נכונה היא בקרבו. על אהבתם בשכבר הימים הוא מדבר אליה והוא אומר לה שאין לו תקנה אלא אם ישוב אליה והוא טוען שהוא עומד לקבל עבודה אשר תקיימו בכבוד. “אין אושר לאשה שאיננה יולדת ילדים”, מטעים אריה. “ואת הרי לא תלדי ילדים לאיש אחר, גאולה?” “חדל”, מבקשת גאולה וקולה חנוק. “לא, לא, אני רוצה שתביני”, מחנן אריה. על הספה הוא יושב אצל גאולה ואת ידה הקטנה הוא נוטל בכפו הגדולה והוא מסביר לה עד־מה השתנה בשנים בהן שרת בצבא והוא מספר לה על הלילות בהם היה רובץ באוהל והוגה בה בגאולה מהחשך ועד הנץ ועל הכסף אשר חסך בתקופת שרותו מתוך שהיה הוגה בה. “את לא תוכלי למצוא לך איש אחר, אנחנו עשויים זה לזאת, הביני, הלא את תמיד היית חושבת עלי, גם כשהיית אולי עם אחרים, ואת תמיד תחשבי עלי, גם אם תהיי אולי עם אחרים”. “חדל, חדל”, רוגזת גאולה, אבל היא חושבת שאולי הצדק אתו, עם האיש הזה אשר לפני כתשע שנים אהבתו שנה אחת בכל חום־לבה וידעה עמו אושר ואשר שלש שנים היתה נשואה לו אחרי־כן, והיא חושבת שאולי הצדק עם האיש הזה אשר בהעכר בינתו היה מכה אותה ופעם אחת אף הטיל בה מגהץ מלוהט, עם האיש הזה חדל־המעש אשר חדשים ושנים היתה כובסת את בגדיו ואשר למענו היתה הולכת לכבס בגדי זרים בשבועות של מצוקה.
אולי הצדק אתו ואולי איננו אתו. אם כה ואם כה אין הדבר מעלה ואין הוא מוריד כי העיקר הוא שהחושך יורד וחובה על גאולה לערוך את חשבונות המוסד מפני שהערב יש ישיבת־ועד והועד ידון בשאלות תקציב. היא מבקשת לקום מן הספה ואריה לופת את גופה כנואש. לבה של גאולה נתר ורגע אין היא יודעת את נפשה. “הנח, אריה, אתה מכאיב לי”, היא זורקת. “שמעי, שמעי לי עד הסוף”, מרעיד קולו של האיש. “אין טעם, אריה, באמת אין טעם”.
ראשו של האיש צונח על כתפה של גאולה בכבד והיא מזדעזעת. את קומתה הקצרה של גאולה הוא לופת בחזק ואת חזה המלא הוא לוחץ אל חזהו וראשו על כתפה שמוט והוא מתנשם טרוּפוֹת ואולי הוא בוכה. גאולה רוצה להחליק מעט על שערו העבות לאוששו אבל יראה היא מפני עצמה והיא נחלצת מזרועותיו וקמה על רגליה. לבה נגעש מאד והיא מדליקה לה סיגריה ואת שערה אשר נסתר היא סודרת ואריה יושב על הספה אובד־עצות והוא תומך את מצחו בכפותיו והוא ניבט נכחו ואומר: “אני נשאר פה הלילה”. “כן, כן”, חזור הוא ואומר עקשנית וכמו אל נפשו ידבר, “אני נשאר פה הלילה. אתך. אני נשאר פה הלילה”. “לא, אריה”, אומרת גאולה במתון ובנחרץ והיא מעלה אור בחדר ויושבת אל שולחן־הכתיבה אשר לה ואריה יודע כי בטל סברו והוא תופס במגבעתו ואומר שלום ויוצא חרש, וקומתו כפופה משהיתה. אריה יוצא וגאולה מסיקה את תנור־הנפט אשר בחדר ובסמוך אליה תציבהו.
כאב־השנים חוזר והלב שב לדפוק ברגוּש ובנפעם וגאולה יודעת כי לא תוסיף לישון עוד הלילה. אור היא מעלה ועוד גלולה אחת היא נוטלת מעטיפת הניר. השעה ארבע־ורבע וגאולה רואה כי הכר טחוב והיא מבינה כי דמעוּ עיניה והיא לא ידעה והיא נבוכה מאד וראשה צונח על הכר. נשימתה קשה עליה וחזה גואה ויורד ורקותיה הולמות וראשה יזוע על הכר אנה ואנה. מים. אין כבר מים בכוס. אולי תקום ויצקה לה? אין כוחה בה לקום ממשכבה. היא תקרא לבעלי הדירה. בחדר הסמוך ישנים הם ואל־נכון ישמעו. שפתי גאולה נעות וקולה אין נשמע. “דן, דן”. אצל הספה נצב אריה והוא גבוה מאד ורחב־גרם ופניו נעוות־עצבת ובלוריתו שמוטה על מצחו וראשו רכוּן מעט ומפני־מה הוא מסיר את משקפיו זה הגדולות והעבות מעל עיניו. למי זה קראת, לדן? מיהו? ולמה־זה קראת לו, ואני פה. אני אתך, גאולה, ואני רוצה להשאר אתך. תביני, תביני. לא, לא קראתי לך. אני קראתי לאחד ששמו דן. אתה בעצם אינך מכיר אותו. הוא בחור צעיר מאד, צעיר ממך וממני בחמש שנים. הוא גאותן ואנוכי, אבל בכל־זאת הוא נחמד ואני אהבתי אותו. אולי מפני שהוא קצת פרא אהבתי אותו. הוא אינו בא והוא גם לא יבוא עוד. הוא הלך ממני לפני שנתים. הוא כעס עלי מפני שאני רציתי בנשואים. אמא חשבה שאתך אהיה מאושרת. כן, אתה זוכר… אריה, לך מפה. אינני רוצה להשאר אתך לבד. אני מפחדת. אריה לך, לך מפה! ועזוב את המגהץ! אמא, הוא רוצה להרוג אותי! אמא, את רצית שאהיה מאושרת… עזוב את המגהץ, אריה… אריה, תן לי מים ושב פה רגע על־ידי כי אני מפחדת להשאר לבדי, מפני שדוקר לי כאן כל־כך…
אפרורית של בוקר עָנֵן מסתננת מבעד לחרכי התריס ובחדר עוד דולקת המנורה. מצחה של גאולה לח וצוארה מרוטב אבל עת לה לקום. תשושה היא וחדלת־כוח אבל עת לה לקום. מהרהרת היא בכך שהיום הכרח הוא להשלים סוף־סוף את תכנית החגיגה לראש־השנה־לאילנות ולהכין את הקישוטים. ראוי לדבר עם סוניה אברמסון בדבר מיכל, אבל אולי מוטב לדחות זאת עד לאחר החגיגה. כאב־השנים חוזר להציק וצריך יהיה לגשת הבוקר אל הרופאה בקופת־חולים. אכן, לא טוב הוא שתשאר מיכל לבדה עם הקטנים, אבל אין ברירה. גם אין בכך אסון, סוף־סוף. ובכלל מיכל בחורה טובה ורצינית היא בטבעה. האדישות הזאת לעבודה אין היא כי אם ענין של תקופה ועם הזמן, אף במהרה, תרפא ממנה. גם אותה יזנח הגבר אשר לה. גם לה יאמר האיש בלילה אחד אפל, או בבוקר אחד בהיר: “לא כך, מיכל, כלל וכלל לא כך”, והוא יפשיל את תרמילו וישא רגליו לבלי־שוב. גם היא תקום יום אחד2 ותראה פתאום והנה אצל שוקת שבורה היא עומדת והיא תהיה לעובדת חרוצה ועסקנית ולמחנכת מסורה ואחראית, ובועד המפקחות יסוכם ויוגד: “כמה השתנתה הבחורה הזאת! כמה השתנתה”
לו אך אפשר היה לאדם לישון, דרך־משל, בעמוֹד ובהתהלך, לו אך יכול אדם לבלתי הרהר באמת.
טעם של סתו מתקרב עומד בלילה של העיר. בסמוך רועש הים וקולו חד, נכון, בוטח. אחד קולו ושליט, ובאלף אלפי נימים הוא שואף אל תוכו את המון ההגאים אשר בדממת ליל הכרך. את נשימותיהם הקצובות של רבבות הישנים בעיר ואת שריקות נחרתם, ואת אנחותיהם של טרופי השינה אשר בעיר, ואת לחישותיהם הכבושות של המאחרים־אהבה. והוא דולה ומערה אל תוכו המיה עליזה, נינוחית של מאפיות, ושקשוק אופנים יתום של עגלת־לחם, ואת ריחוש מטאטאיהם של מנקי רחובות על לחיי המדרכות, וזליף־זלף נדיב ומתון של מכוניות־ההרבצה העירוניות על כבישים שחוקים וצחיחים, ואת קולה של הרוח הוא חוטף ושובה ובולע, את קולה של הרוח המנתרת על חודי ברושים שבעיר, הנופחת בנופיהם הדלילים של האשלים הנטועים עם רציף־החוף, הפורטת על שלטי פח ומיתרים של אנטינות ומחלחלת בעלוותם הכבדה, החושנית של עצי ההדר אשר בשולי הכרך. כנטף זהרורי, אין־שם ואין־תואר, צולל אל תוכו מצמוצן הרווה של נשיקות פרידה.
דן תבור עומד על עמדו ובעד לחלונות הגדולים של אולם המדרגות המואר הוא רואה את הנערה עולה מקומה אל קומה. בהנאה רואה הוא מה־גבוהה היא ותמירה בעלותה בחללו של אולם המדרגות ובסיפוק הוא מהרהר כי שלו היא עכשו. צעדיה חפוזים מעט, אבל זוכרת היא שלא לנקש בעקביה. עולה היא ומחליקה על קמטים שבשמלתה וכשהיא מגיעה אל דלת דירתה שבקומה השלישית כבה האור ונשמע קול־דלת הנפתחת חרש ודן תבור מפריח חיוך ועוקר רגליו.
בסמוך רועש הים – חוגג ושכוּר־אדנות – ובאוירה של העיר הלילית עומד טעם של סתו מתקרב ובקרן הרחוב טורחים שני פועלי נקיון ומטאטאיהם העסקנים מעלים עננות של אבק וחולין מול צהבת אורו של פנס החשמל. דן תבור עובר על פניהם ושפתיו רועפות צפצוף של שמחה וחרות והוא רואה עצמו שותף לעולמם הלילי ולבו חם בו אליהם ודרך־קרבה־וידידות הוא זורק אליהם: “עוד לא נמאס”? אבל הללו אינם מביטים אליו ורק אחד מהם מפטיר סתמית: “ככה זה”.
דן תבור עובר על פניהם והוא מרגיש עצמו ער ורענן ובחור־ארזים. רצון לישון אין בו והוא מניח לרגליו שתולכנה אותו כחפצן. מהרהר הוא בנערה שעכשו ודאי כבר התפשטה ועלתה1 על יצועה והוא רואה אותה לפניו ערומה בהדרת גופה הצעיר והגמוּש והיא נותנת בושם תחת בית־שחיה ומתפרקדת על משכבה ומפיגה את לאוּתה הנעלסת, ומשום מה בוחר הוא לחשוב כי בו היא מהרהרת עתה. יודע הוא כי לא אהבה היא שזימנתם יחד, אבל הוא יודע כי חזק מאד הדבר אשר קרב אותם פתאום בלילה הזה, אולי חזק מאהבה. אולי חזק פחות ממנה, אבל מכל־מקום חזק מאד על פי דרכו. ודן תבור נדמה לו כי הדבר הזה משפיע עליו כוח גדול ונותן לו שעור־קומה כאשר עוד לא היה לו. הוא מרגיש עצמו חכם־חיים ולמוד־נסיון, בן־כרך וזאב־ערבות כאחד.
אי־בזה פועה פתאום תינוק בבכי. אור נדלק ובוקע מחרכיו של תריס מתקפל. מתוך חדר אטום עולה דשדוש של דרדסים. נשמע קול גבר מיושן, רוגז ומאופק: “שש… שקט”. אשה אחת אומרת: “תן לו את הסיר, ברוך. הוא רוצה את הסיר”. כמו מעמקי זכרון יעלו הדברים, ודן תבור שומע בכעין־סקרנות אך הוא מוסיף ללכת. מוסיף הוא ללכת והוא רואה איש גוץ ובשרני מרים תריסה של חנות־מכולת. גם שם עולה אור. “הם מקדימים לפתוח לקראת ערב החג”, מהרהר דן. הוא זוכר כי אין אתו סיגריות. בעקבות החנווני הוא נכנס לחנות ושואל לקופסת סיגריות. האיש מקנח כפותיו במכנסיו ומביט בו אלכסונית ורטון: “מה אתה רוצה”? אפלולית שורה בחנות, אפלולית עבה כלשהו אבל אינטימית מאד. דן תבור חוזר על מבוקשו, והוא מרגיש עצמו אורח לא־קרוא. “אין לי”, משיב האיש ומביט בו בתמיהה חשדנית. דן תבור מסנן “סליחה” בין שיניו ויוצא.
מרגיש הוא עצמו נזוף והוא מהרהר: “ברנש משונה. מין ברנש משונה”. ואחר כך אומר לנפשו: “אגש עכשו למערכת, לדפוס. אשב אתם קצת עד שילכו, ואחר־כך אלך אתם הביתה”. יש בו צורך להיות בחברה, להיות עם אנשים, עם אנשים מיודעים.
הוא בא אל הרחוב הראשי שאור מבהיק של חלונות־ראווה משתפך פה־ושם אל מדרכותיו. מכונית־שריון של משטרה חולפת ביעף, זרקורה פולח את החושך באכזר, מרצד לכאן ולכאן, שוטם ושטוּם. שומרי־לילה גוררים רגליהם במשועמם, מקשקשים מפתחות, מעפעפים בפנסיהם, בודקים דרך־שגרה את מנעוליהן של חנויות. בניו החורגים של הלילה הגדול, הגאה, בניו הנאמנים של ליל הכרך. נוצרי המפתחות.
דן תבור נוטה לסמטה המלאה לה הלמוּת קצובה של מכונת הדפסה. קול המכונה הולך בסמטה ונמהל ברעש הים ואל קולו של הים הוא נוצק. אור שופע מחלונות בית־הדפוס ומכונית־משא קטנה עומדת עם שפת המדרכה. עוד מעט יתחילו להוציא ולהעמיס את חבילות העתונים. אנשי המערכת אולי כבר הלכו כולם. השעה קרוב לארבע. אי־כאן בעיר הגדולה הזאת צנופה נערה אחת יחומה וארוכת־אברים כחתולה על משכבה והיא שבעת־אהרים ואל־נכון עדיין אינה נרדמת ובו היא מהרהרת, בדן תבור.
חוגג ושכוּר־אדנות רועש הים בסמוך. כמפל המים סואנת מכונת ההדפסה. צינת שלהי לילה מפכה בפתאום, צינת שלהי לילה של טרם־סתו, והיא מעבירה חלחלה ערבה בבשר. “עשרה עמודים מודעות”! מתריע מבפנים קולו השמן של רזניק, מנהל מחלקת־המודעות־וההפצה של העתון. “אתם יודעים מה זה”!
דן תבור פותח את הדלת וממצמץ בעיניו מול האור ונחיריו נכנפים אל ריח דפוס הטרי כמו לחם, אנשי מערכת־הלילה עודם כאן ודן תבור שמח בהם. אין להם מה לעשות אבל כאן הם עדיין. מהם רכובים על שולחן, מהם מתהלכים כה וכה. עופות לילה. הם מעלים עשן ושערם סתור ועיניהם אדומות מעט וקורת־רוח שפוכה על פניהם. ורזניק מטלטל את כרסו בין שולחנו של המגיה לשולחנו של עורך־הלילה. “עשרה עמודים”, הו חוזר וסופק כף אל כף כמנצח.
“תראו מי זה בא”! משמיע ה“דוקטור”, עורך־הלילה הממושקף, בצהלת פתיעה. “שלום, תבור. מה אתה עושה פה”?
“אני יודע”? ממלמל דן תבור כמתנצל, ובהשפל־עינים הוא שולח ידו אל קופסת הסיגריות שעל השולחן. “באתי לראות את גליון החג. טיילתי, ובאתי לראות את גליון החג”.
-
“עלתל” במקור המודפס. צ“ל: עלתה – הערת פב”י. ↩
בית רפאלי בסמוך אל בית תבור הוא עומד ומכּבר הוא עומד שם. עד היום הזה קומה אחת לו ודירות בו רק שתים ובתי־חומה לו מזה ומזה. שתי הדירות מרפסות להן הצופות אל הרחוב השוקט ואין בין המרפסות כי אם חציצה של דופן בלבד. אותו חדר אשר בדירת רפאלי שלדתו קרועה אל המרפסת תריסיו מוּגפים רוּבו של היום ופעמים עולה ממנו קול זמרה. עתים שושנה היא אשר תזמר, וקולה דק וגבוה וענוג, ויש אשר תאריך זמרתה. ועתים חוה היא אשר תזמר, וקולה צרוד מעט, והיא מקצרת בזמרתה.
החצר הקטנה אשר בעורף ביתו של רפאלי עזוּבה בה וחצוּבות מושחרות מתגוללות בה להעמיד עליהן דוודים של כביסה. יש ימים שאשה קטנת־קומה אשר שערה פשתים ופניה להבים יושבת שפוּפה בחצר על ארגז מהוּפך בצלו של אילן קצר־קומה אשר אבק שבו מרובה מירקוֹ והיא מקרצפת כבסים במשערת או בוחשת בכפיס אשר בידה בגיגית של רותחים. סינר חגור למתני האשה והחלוק אשר לבשרה יסתפג זיעה ויש אשר היא מוחה מצחה בכף לוהטה וקול אנחה תשמיע.
אשה זו אשתו של רפאלי היא אפס לא אשתו הראשונה היא ובנות אשר העמיד לא היא ילדתן לו. שלש בנות העמיד רפאלי, אשר הוא איש שחור־זקן שמחשבותיו כבדות מעט וחנות לכלי־בית לו בלבה של העיר. שתים מן הבנות, הבוגרות בהן, הלכו באשר הלכו ונשאו לאשר נשאו ואת הבית לא תפקודנה כי־אם אחת לשנה או לחצי־שנה. השלישית בבנות, הצעירה, זו חוה, יושבת בזה והיא מכלה את חוק למודיה. אחרי כַּלוֹתה תיעשה מורה ואל־נכון תפרח גם היא מזה למען אַלף לפעוטות דעת ולמען הנשא לאחד האדם.
ספק אם יש מישהו מדרי הרחוב אשר יֵדע אל־נכון איך ועל מה חברוּ שושנה וחוה יחדו ונשתכנו בצות בחדר אשר דלתו קרוּעה אל המרפסת, אבל משחר ילדותו זוכר אותן דן בחברוּתן. קרבת־משפחה לא קישרתן, כמדומה, אף גם גרים הם הוריה של שושנה בשיפוּלו של זה הרחוב עצמו. בבית הוריה סועדת שושנה סעודותיה, אך את מרבית שעות היום ושעות הלילה תבלינה בחדרן יחדו. חדר זה שתי מיטות בו בצד שנים מכתליו וחיפויים של אריג אדמדם פרוּשים על המטות, וארון קטן יש בחדר, ויש בו שולחן אשר טבלה של זכוכית עליו ושרפרף או שנים על ידו. בשעות בוקר מוציאות שתי הנערות את מצעיהן אל המרפסת. שערן סתוּר ובפניהן ממועכות־שינה ושלמות־לילה דקות וקמוּטות לבשרן. פותחות הן את התריסים, אשר מוּגפים הם כל הלילות, כי על כן בקש פעם גנב לחדור לחדר, ובעיניהן הן ממצמצות מול אורו של הבוקר ואת מצעיהן תטלנה על דופן המרפסת.
בקטנוּתו לא התשעה דן עם שתי הנערות אשר בבית רפאלי. הזאטוטים אשר ברחוב לא התחברו אליהן גם קנטר לא קנטרון, והנערות אף הן כמו בדלות היו ומפורשות מעסקיו של הרחוב. כאשר בגר דן מעט שמח היה בעליזה וכבגרו עוד מעט דואב היה על עליזה. הנה כי כן לא היתה דעתו פנויה לנערות השתים. אפס עתה, באין בלבו לא צער הרבה ולא שמחה הרבה, ורק תשוקה עזה יש בלבבו להכיר בני־אדם וצמא רב לדעת את החיים כמו, עתה, בעוד הוא עושה רוב הימים ברחוק מעירו ומבית אביו, וּבעוד הוא שולח ידו במלאכות ממלאכות שונות, עתה יפקוד את חדרן של אלו מדי פקדוֹ את עירו. על אחת הספות אשר בחדר מטיל הוא את עצמו ושמע דברים והשמיע דברים וחייך חיוכים, ועל־הרוב יקח עמו את חוה ויצא לטיל עמה ארוכות וקצרות.
כל ימות החודש יושב דן במחנהו של לגיון מלגיונות הנכרים אשר הביאה המלחמה לארץ הזאת, ובמוצאי חודש יסע אל עירו. בירכתי מישור אשר בדרום נמצא המחנה ההוא, ואהלים גבוּבים בו על אהלים וּצריפים לצריפים סמוּכים שם. בצריף של עץ יושב דן והוא נושא־ונותן עם בני־נכר צעירים ובריאי־גוף והגשם דולף על קירוּעי הפחים של הגג. אפרוריתם של עננים שחור יוּצק בה ועל הארץ יֵרד הלילה. נעליהם המסומרות של אנשי־הצבא תחדלנה מהלום על רצפתו של הצריף, והכובסים והמגהצים השחמחמים, אשר באו הנה מאחרי המחרשה ומאחרי הבּעיר, ישטחו שמיכות על שולחנות הגהוּץ אשר בצריף וקיפלו גפיהם והתעטפו בשמיכות והפכו בקלפים מזוּהמים והעלו עשן, ועל ריקוּעי הפחים של הגג דולף הגשם. דן תבור יושב אל השולחן אשר מנורה גדולה תלויה מעליו למאור והוּא מונה מעות וספרות ירשום בדפתר ופכסמים יכרסם וכנגדו יושב עזיז ברגלים משוּכלות ובשירים יסלסל קולו. שחור הוא עורו של עזיז באשר מארצות־נגב מוצאו, ותלתליו כצמר. גופו של עזיז חסון ושוקיו עשת ושרירי זרועיו כגבעות. אשה לו לעזיז בבאר־שבע והיא לבנה ובוגדנית והוא יושב בצריף ונותן קולו בשיר ושירו יבקע ויפרוץ בעד קירות הקרשים ונסר והתגלגל ברחבי המישור. עצבות אין־מרפא נוגסת בלבבו של עזיז השחור וצחוק אין־פשר שפוך על פניו והוא שר ואת גבותיו יעוה דרך־היתוּל וכפיו יסמוק דרך־חדוה. על אהבה שר עזיז ועל בדידות נוודים במדבר ועל הצמא אשר יכַלה ועל חמוּדות גו אשה ישיר עזיז ועל קנאה אשר כשאול קשתה ועל לובן שארים ועל עינה האחת של הנאהבת והנואפת ישיר, על עינה האחת אשר בה תלבב, על עינה האחת היקוּשה כמוקש למועדי־רגל.
בצריף המכבסה ששקט יושב דן תבור אל השולחן, מלאכתו שלמה והוא לוגם תה בהרחב־דעת ואת הטבק אשר במקטרת ידליק בהרחב־דעת והעשן הריחן פושט בחללו של הצריף. על שולחנות־הגהוּץ סרוחים המגהצים והכובסים ויש מהם אשר ינחרו כבר להנאתם. אף על פי כן לא יפסוק עזיז משירו, והצהלה אשר על פניו רחבה ומוסיפה והלובן אשר בעיניו מסתפג לחלוחית ועורקי צוארו מצטבּעים. כנגד דן הוא יושב ורגליו משוכלות וקולו יצטרד וילך ועל אהבה הוא שר.
על ריקוּעי הפחים של הגג מטפח המטר בהלעג ולא יחדל ועל שולחנו של דן יושב אסמעין שתוּם־העין והוּא מספר עם דן ואף הוא על אהבה הוא מספר. לכאורה טפש מטופּש הוא אסמעין ובכל אשר יעשה יגוֹף, אף על פי כן יש אשר יעלה הרהורים של עצבות ושל טעם מנבכי לבבו הנכסל. שניו של אסמעין רקבות ועינו שתומה וכנים הוא פּולה ממקומות מוצנעים שבגופו והוא כותשן בין אצבע לבוהן. בקדמת נעוריו השיאו לו בת־פלחים זהוּמה לאשה והוא חי עמה בבקתה נסאבה ודולפת והיא דבקה בו בכל לבה. מקץ שנה אחת או שתים מתה עליו זו בלדתה ונֵפל ילדה לו, ומאז שרוי אסמעין בלא אשה. כסף אין לו לאסמעין ומראו נמאס ואשר על כן לא תשעה אליו בת־אנשים ולהבות תשוקה אשר בקרבו תעלינה עשן מצחין עד־להחניק. יען אשר מקדמת נעוריו ועד הנה לא אהבתוּ אשה בטוח אסמעין כי אין אדם יודע אהבה כי־אם פעם אחת בימי חלדו, ודן תבור ישיב את הדבר אל לבו והוא סובר כי אולי הצדק עם אסמעין.
הגשם רפה ועזיז נלאָה משירו ובצריף תשפּלנה שלהבות האוּרים. רק מנורת המאור התלויּה מעל לשולחנו של דן אורה בעינו עומד. עזיז הגבר הופך גבּו ופותח חלון שבסמוך וחוּמו של החדר יתרוה קור טחוב ורענן. את גבו הופך עזיז הגבר וחוּצה הוא נבּט כי על כן דמעות נקוות בעיניו והוא לא יֵדע אם מפני כליון־נפש הן נקוות ואם מפני אַמצו את גרונו יתר על המדה. אסמעין פורש לקרן־זוית ומגולל יצוּעו הצנוף והוא מכנס אבריו תחת השמיכות ומקפּל זרועותיו תחת קדקדו. את עינו הוא לוטש אל התקרה הספוּנה באפלולית וגניחה תקָרש על דל־שפתיו.
חופה של קדרות חפויה על הרחוב שם עומד ביתו של דן ובחשכה־של־חצות פוסעת שושנה בכביש ומעילה מופשל על כתפיה ברָשול. כמו שקולה של שושנה דק הוא וענוג ככה גם היא דקה היא וגבוֹהה וענוגה. וכמו ששערה זהב ועיניה תכול וחוט של תוּגה משוך על פניה ככה גם חלומותיה זהב ותכול וחוט של תוגה משוּך עליהם.
כּברת־רחוב קטנה מבדילה בין ביתו של שמשון רפאלי לביתו של שמואל תבור ואת כּברת הרחוב הזאת ממדדת שושנה מדד־ושוב. בהשקט היא פוסעת וסנטרה הקטן רפוּ. בכמין החלטה נחושה ועיניה נתונות בחלון אחד אשר במעונו של תבור שלרחוב הוא צופה ואור מבצבץ מחרכי תריסיו. יודעת היא כי בחדר הלז יושב דן, אפס אין היא יודעת במה הוא עוסק שם. אילו ידעה כי לבדו הוא שם וכי קורא הוא או כותב, אז היתה נגשת אל החלון ולוחשת בשמו עד שישמע. כאשר ישמע ויפתח את החלון תאמר לו כי יש את נפשה לשוח עמו, וכאשר יצא אליה ויפליג עמה אל חלקת הבּוּר אשר בקצה הרחוב תאמר לו שיחבּקנה וישק לה.
כזאת וכזאת רוחש לבה של שושנה, אפס ספק הוא אם בדד יושב דן בחדר. קרוב לודאי שחוה עמו שם, כי על כן עם־החשֵך לקח דן את חוה לטיל וחזור לא חזרה עוד חוה. אמת שעד הנה לא הביא דן את חוה בחדריו, וחוה אומרת כי גם נשק טרם נשק לה. כך אומרת חוה ושושנה לא תהרהר אר דבריה, ואם גם זרוֹת צוחקות חוה בדבּרה. שושנה עוד לא מלאוּ לה שמונה־עשרה שנה ולהרהר אחרי דברי אדם טרם למדה. אם גם ברי לה דבר זה כמעט, הנה לא תוכל לכעוס לא על דן ולא על חוה. רק מין צמרמורת חולפת בגוה וקר לה מאד פתאום והיא נותנת ידיה בשרוולי מעילה.
בחדרו של דן כּבה האור. הוֹססה עומדת שושנה על עמדה מרחק כמה פסיעות מבית תבור ודמותה כמו תתמעט ותלך. קול צעדים נשמע, קל צעדים באים מפתח בית תבור. בחרדה דבקה שושנה אל קירו של בית והיא מבקשת לכלוא את פעימת לבבה הרוגשת ולא תוכל. דן וחוה עוברים על פניה ולא ירגישו בה ושעון אשר בסמוך מצלצל צלצול אחד. דוּמם ובלאט עוברים דן וחוה וכמו מין עדנה משוּכה עליהם. ריחוק של פסיעה בין דן וחוה לבין שושנה, ושושנה נדמה לה כי בנות־חיוך פורחות בגומות אשר בלחייהם. אצל מרפסת מעונו של רפאלי עומדים דן וחוה וחוה כורכת זרועותיה על צוארו של דן וזרועותיו של דן לופתות לגזרתה של חוה והם מתלחשים. אחר נלחצים הם איש אל רעותו והם מתנשקים. חוה עולה אל המרפסת ואת התריס המוגף מסיטה היא חרש וחרש היא פותחת את הדלת וסוגרתה ואור לא תעלה. דן מתמהמה מעט ואחר הוא טומן ידיו בצלחותיו ואת כתפיו הוא כּוֹנס והוא שב על עקביו.
“דן”, קוראה שושנה ואצל הקיר היא עומדת.
דן מסב ראשו ואת עיניו הוא מצמצם לראות כּן. “שלום, ילדונת”, הוא מפטיר בגבהוּת־לב של בגרות וארשת פניו פתיעה לא תהי בה. דן מחייך ועיניה של שושנה אורות בחשכה. ילדוּת אשר בשושנה זוהרת בעייניה ומושיטה אליו ידים ובְגוּרים אשר בשושנה אולי הם הגורמים לה שלא תסור מאצל הקיר. אולי כך הדבר ואולי להפך, ואם־כה ואם־כה דן עוקר כפיו מכיסיו ואל שושנה הוא נגש ואת ידיה יחפּון בחפנו האחת. “ריגלת, מכשפה קטנה, מה”? שואל דן וחיוכו רחב. אבל שושנה כמו אינה שומעת והיא חוזרת ואומרת: “דן”, והיא צוחקת בכבוּש וכתפיה רותתות בצחקה, צחוקה של שושנה גובר ועולה וזוהר אשר בעיניה מתעזז והולך ודן נבוך מעט. בּצוֹנן הוא שומט את ידיה השתים מכפו ואך בדי־עמל ימנע את חיוכו מהתפוגג כליל. אבל שושנה תופסת בידו והיא הורקתה בידיה השתים ואת שפתיה היא נושכת וראשה צונח על כתפיו של דן. בבכי היא מפרפרת, ואולי גם צוחקת היא בבכיה, ודן פורש ידיו ומחליק על שכמה ועל שערה הזהוב ועל מצחה הקטן והצח יחליק ושושנה מלחשת: “דן, דן, דן”, וליחושה מתלועע, ופתע זורקת היא את ראשה ומתיקה עצמה מבין זרועותיו של דן והיא זורקת “שלום” חנוּק ונמלטת על נפשה ומטפחת קטנה נושרת מבין אצבעותיה.
לירכתי המישור אשר בדרום מתגנב האביב והשמש לוטפה את עלי ההדר הרחוצים. סאונם של ואדיות רוגע בערוּצים ועין הירוק עוטפת את שדות המזרע והנחשלים ביוגבים יחפזו לכלות חרישם. על תֵילי היבוּש מתבדרים הכבסים רוח ועל חלקות הקרקע אשר ניקשו משחקים צעירי הצבא הנכרים בכדור־רגל. מועטה המלאכה במכבסה ודן יושב פתח הצריף ומתחמם בשמש.
רגל על רגל מרכיב דן והוא תולה עיניו באניצי עבים הפורחים בשמים הכחולים. עזיז שר ועל מעינוֹת אשר בציה הוא שר ודן מהרהר בחוה. ספק אם אוהב דן את חוה אפס ברי כי תשוקתו עליה. חוה יופי אין בה אפס צחוק יש לה והוא גרוּי חשק ובשרה בשלוּת הרבה יש בו ומתניה רחבות ומרפקה כבד ואת אשר עם לבבה תגיד ואחרי לבבה תלך. לבה של חוה הולך אחרי דן, וחוה הולכת אחרי לבה.
במכבסה מעטה המלאכה והשמש יוצקת עצלות באברים וגעגועים אשר התנמנמו תעיר. דן מפקיד עניניו בידי איש־אמוּנים והוא יוצא אל דרך־המלך ומוחיל למכונית אשר תקחהו לצפון. בחוצות עירו הוא הולך וצעדו מתרונן וכמו מדומה הוא כי לכבודו האביבו אביבים ולהנאתו תאוש הרוח בברושים. תריסי חדרן של הנערות השתים אינם מוּגפים וחלונות חדרן פתוחים לרוחה ודן מדומה כי למענו פתוחים הם.
דן תוחב ראשו לחדר והוא רואה את שושנה שכובה על ספתה. חלוק־בית לבשרה והיא הוזה הזיות. דן מברך אותה בקול ששון ולתשובה לא ימתין והוא שואל לחוה. חוה הלכה ואולי תבוא בעוד חצי־שעה ואולי בעוד שעה תבוא. בדד יושבת שושנה בבית ורצונה כי ימלא החדר אויר אביב וריחות־פריחה של הדרים ודמיונות.
תמו דברי שושנה והיא אוספת רגליה בצניעות ואת שערה הזהוב אשר נפרע היא סוֹדרת ובעד החלון תביט חוצה וחיוך של מבוכה ותוחלת מרצד על שפתיה והוא מתעלם ומופיע חליפות. דן מסב על הספה אשר כנגדה והוא משקע מרפקו בכרית ושושנה תשאלנו בענוה ובחן לשלומו ולמעשיו, והבּט לא תביט בו. דן הוגה בחוה ואת עינו בשושנה יתן כי על כן שושנה יושבת בזה וחוה אינה כאן. דן עונה לה לשושנה ומבטו לא יסור מעליה, ומדומה הוא פתאום כי נוי מתון וחביב ומרגיע יש בה. דן מפטם את מקטרתו והוא מתחיל להסיח עם שושנה ועדיין אינו יודע מה לשון שיחה אשר יבור לו. יען אשר לא ידע מה הלשון אשר יבור, ישית לה בהתולים. תמרות של עשן עולות ממקטרתו של דן ותמרות של צחוק עולות מגרונה של שושנה.
חמומה ועליזה נכנסת חוה לחדר והיא תמהה למצוא שם את דן וסומק אשר בלחייה מתלבה. שמחה רבה שמחה חוה על דן ושאלות רבות היא ממטירה עליו ושושנה כמו בת־צל חולפת רגע על פניה והיא קמה מספּתה ומחיכת בנלאה והולכת לסעוד אצל אביה.
לילה מכוּכּב ובשוּם גוהר על משעולי פרדסים ודן נוהג את חוה בנתיבות לא־ידעתן. הילוכו מדוד ונשימתו קצובה אבל דמו זועק וזועק. קולה של חוה נחבא אל גרונה ושחוקה אינו בוטח כשאר היה. הלילה מהלך עליה מורא מתוק ולרגעים תעברנה צינה והיא נלחצת אל דן ועיניה תרות בנופי אקליפטים שברחוק כאילו שם משכן הסוד.
בדרך שובם לרחובם אין חוה מדברת דבר אולם ידה אוחזת בידו של דן ולרגעים תלפותנה אצבעות בחזק אשה את אחותה. ראשה מוּטה ושערה הכהה גולש על מצחה והרבה גזזי עלים של אקליפטוס וגרגרים של חול מעורבבים בו. בחוצות אין אדם ואין רכב, והרחוב אשר בו עומדים בתיהם של תבור ורפאלי אין בו אדם אשר לא יישן. גם קול פסיעותיהם שאשר הֵדן נכפל וּנשלש בדממה דומה כי לא ירגיז איש משנתו. רק בחדר אחד שבבית רפאלי אשר מרפסת לו הצופה אל הרחוב זעה נערה אחת על משכבה.
השעה שעת טרם־בוקר וחוה נכנסת אל חדרה. מנעליה בידה ובלאט היא מסיטה את התריס וסוגרתו כי אין רצונה להעיר את שושנה. אולם שושנה ערה היא וכל רחש תשמע. מזוּע תחדל ודוּמם היא מתוחה על משכבה. אין היא שואלת את חוה דבר, אבל עיניה תבלושנה בחשכה והן רטובות. רואה היא כי מנעליה של חוה בידה והיא רואה איך זו מניחה אותם על הרצפה ואיך היא מתפשטת ועולה על יצועה.
עם הנץ השמש נרדמת שושנה לשעה קלה וחלום היא חולמת ובחלומה מלוה אותה דן תבור בשעה של מוצאי לילה ונושק לה אצל מרפסת החדר והיא חולצת נעליה ודן גם הוא יחלוץ את נעליו ואת שושנה ירים בזרועותיו ועל בהונות הוא נכנס החדרה.
* * * * *
ירחים יערמו לגדיש ושנים תנקופנה ודן שב משוּט ומנדוד והוא יושב עם שושנה במרפסת מעונו של רפאלי הצופה אל הרחוב והיא מוצצת ממתקים ושואלתו לאשר הוא אמר לעשות. דן מפטם מקטרתו ואומר שראשית מבוקשו לישון על סדינים נקיים ומבהיקים ומרשרשים ולשמוע בערב חריש את בעבועו הכבוש של הקומקום במבטח ולשתות תה ממוּתק. “ואחר־כך”? שואלת שושנה. “אחר־כך רצוני להפּנות מעט ולזכור מה חשבתי בשנים האלו מפני שכמה שנים התגלגלתי בכל מיני מקומות וראיתי בני־אדם וידעתי בדידות וחשבתי מחשבות ועכשיו אני רוצה לזכור מה חשבתי”. שתים או שלוש נימים של כסף יש לו לדן בערמון שערו והוא אינו יודע אם ידאב עליהן ואם גאה יהיה עליהן. סבור הוא דן כי דעת־עולם הרבה קנה לו בשנים אשר בהן טלטל רגליו ממקום למקום וישב חדשיים במקום אחד ושלושה במקום אחר, אבל בעמק ילבבו ירא הוא כי חרף כל זאת אולי עדיין אינו אלא ילד.
שושנה מוצצת ממתקים והיא מסיחה עם דן. לפני שבוע היתה אצל חוה בכפר אשר היא יושבת שם, והנה כּרסה של זו בין שניה. בעל יש לה לחוה, מספרת שושנה, והוא עסקן או מזכיר או כיוצא־בזה והם חביבים איש על רעותו, וכהזדמן שושנה עם חוה יש אשר תספרנה בו בדן, וחוה צוחקת הרבה והיא מלגלגת עליו על דן והיא תמהה עד־כמה היתה היא, חוה, תינוקת בשכבר־הימים. “נאה, נאה”, מעיר דן וצוחק אף הוא. “כך צריך להיות”.
“מתי תתחתני אַת”? מקשה דן, ושושנה שוהה רגע ומשיבה: “חכּה”. ממקומה היא קמה מפני־מה ובפתח היא ניצבת ניכחו בשמלת־הפרחים הבהירה אשר לגופה והיא כמו כלוּלה בהדר־עלוּמים־ועצבות. עוד היא מחיכת ותוגה יש בעיניה התכולות וחרדה יש בבת־הצחוק הרוחפה על שפתיה. “דומה את לאחת שהולכת לקראת חתן”, מפריח דן ומעלה טבעות של עשן. עיני שושנה זוהרות והיא אומרת: “בעצם זה שנים רוצה אני להיות אתך פעם אחת ולוּ ערב אחד בלבד, אבל הערב יש לי ראיון… ובכלל אינני יודעת, אתה כזה אחר ואינך כמו שהיית”.
“כן”, משיב דן, ולשונו מתקהה ומסתבּלת. לילה טחוב הוא רואה לנגד עיניו ואת כתפי שושנה המתיפחות הוא רואה ואת המטפחת הקטנה אשר נשרה מבין אצבעותיה הוא זוכר. דן שומע את קול הגפתו של התריס ממרפסת מעונו של רפאלי והוא שח ומרים את המטפחת. רפש שעל המדרכה ריפשתה מעט והוא תוחבל לכיסו והוא מחיש צעד וחוזר לביתו וגבותיו זקופות כמשתאות. סתום שבדברים מרובה על המובן ומופלא שבהם יתר על הנהיר.
היה יום ששי בשבוע.
פקחתי את עיני. מעלי עמדו זאב, יעקב ויהודה, שלושה גברים בני שלושים ויותר. הראשון – מפקד הפלוגה. השני – מפקד המחלקה. השלישי – מי שעתיד להיות מ.מ., אלא שלפי־שעה טרם הוגדרו תפקידו וסמכותו; להלכה הריהו “מדריך פלוגתי”, אלא שמשום־מה לא ניתן לו להדריך.
אפלולית טרם־בוקר עוד עמדה בחדר הגדול, שלשעבר שימש כמין מרזח של קלגסים בריטים. זבובים שהשכימו החלו לרחוש. קולות נחרה נסרו בסמוך: אנשי כיתתי, תפארת חילות ישראל, ישנו את שנתם היגעה.
נערתי שמיכתי מעלי, זקפתי גב וישבתי שפוף על מזרוני.
“בוקר טוב”, הפטרתי.
מפקד הפלוגה העלה על פניו ארשת של הבנה ואורך־רוח. הוא ביקש למלא תפקיד של אב רחום לפיקודיו, כטוראים כמפקדים: קפדן בעת־צורך. רחום ונלבב בשעה היאותה, אבל – אב.
כפף קמעה את קומתו הגבוהה ואמר: “בוקר טוב, אמיר”. ולאחר שהות־מה: “מה נשמע אצלך”?
קמתי על רגלי.
“תשאיר גם לנו משהו, בן אדם”, אמרתי אל יעקב, בתרעומת.
בפיו כבר היה נימוח בשרה הרך של אחת היונים שנותרו לנו בקלחת מסעודת ליל אמש. רחמים מזרחי לכד אותן לפנות ערב ובעסק מרובה מלקנו את ראשיהן ומרטנו את נוצותיהן ובישלנון. בזכותן, ובזכות האורז שבתי דיר־אבו־תור עוד היו מלאים אותו בימים ההם, שבעים היינו כל־צרכנו בליל אמש.
“זה בסדר”, החזיר יעקב בפה מלא, ואני שנאתיו.
החרשתי. רציתי שילכו. חששתי שיחסלו גם את שלש היונים האחרות.
“אז מה אצלך, הכל בסדר”? חזר זאב ושאל במאור־פנים.
“אין חדש”, החזרתי, במרירות ובנחת.
נשמעה ירית־שחרית ראשונה של התותחים.
זאב התעלם ממנה, בשלות־נפש ראויה לשבח.
“איך מצב הרוח אצל האנשים” הוסיף לשאול. יעקב כּלה בינתיים את היונה, קנח שפתיו בכפו, ומבע של בדיחות שובבה נח על פניו הכחושות. במקל החזרן הקט שבידו היה מטפח על שוקו.
“מצב הרוח על הגובה”, עניתי לזאב.
יעקב עיקם שפתיו פתע כאדם שיודע את האמת. יהודה השפיל עיניו. הוא העריך נכונה את מצב הדברים, ומתוך כך היתה רוחו מדוכדכת עליו למדי. חוץ מזה היו לו קרובי משפחה בעיר־העתיקה. לאחר זמן נודע ששנים מהם נפלו חללים בין החומות בעצם אותו בוקר.
רק זאב השים עצמו מאמין ובוטח. “יפה, יפה”, אמר. “העיקר שמחזיקים מעמד. עלינו להחזיק בקו הזה ויהי מה”. קולו בקש להשמע עניני, מתון ונחרץ. “אני סומך עליך, אמיר”, הוסיף. זה היה תאטרוני מאד. אני שתקתי. למוד אני לכבוש את חמתי.
את הליכות־המפקד אשר לו סיגל לו זאב בעיקר מתוך עיון בספרות הצבאית, ובמיוחד בספרי הרואיקה סובייטים. בכל תנועותיו ותגובותיו דומה היה עלי בפרימאדונה מתגנדרת; דומה היה, כביכול, שתמיד הוא מבקש לשאול אותנו: “נו, איך אני בעיניכם”!
התותחים רעמו להחריד.
הם היו עומדים מנגד, בצלע הר־הזיתים, סמוך לכביש יריחו, ומטיחים פגזיהם בעיר־העתיקה ובמשגבי הר־ציון. בעיקר בעיר־העתיקה. תותחים בני שש ליטרות, בדרך כלל. פעמים גם בני שתים, או בני עשרים וחמש. מדי בוקר, בשעה 5.45 לפי שעון ישראל, היו פותחים לועיהם ומרביצים, כשעה רצופה ויותר. ההפגזה היתה מלווה מטרות אש נוסרנית של בראונינגים כבדים. היו פוסקים לכמה שעות, וחוזרים, ושוב פוסקים, וחוזרים שוב קודם חשכה. פעמים היו מדברים גם בחצי הלילה.
אבל אנחנו לא היינו מעורבים בענין. עומדים היינו, כאמור, בדיר־אבו־תור, על ההר אשר מנגד. אנו לא היינו מטרידים את הלגיון הערבי ותותחיו, והללו גם לא שעו אלינו במיוחד. לאחר שנפל הרובע הנצור שבעיר העתיקה נתנו דעתם עלינו יותר, אבל אותה עת עוד היו יחסים של “נייטרליות־בפועל” בינינו לבינם. לפרקים היו פוקדים גם אותנו, באותה שעת טרם־בוקר, בכמה מטחי פגזים, ומהעמדה הסמוכה – עמדת המקלע – היו אנשינו תוקעים בהם לעתים צרורות של מגלד, אף שצרורות־אקראי של מגלד ממרחק 1200 או 1400 מטר אין השפעתם מופלגת, וביחוד כשהמטרה היא – טנקים מחופים. המגלדנים היו מרביצים סתם, לשם סיפוק יצרי העשיה שלהם, וברגיל זוכים היו לדברי בקורת חריפים על בזבוז התחמושת הכרוך בכך. אבל הם לא יכלו להתאפק, ויש להודות שעלינו השפיעו צרורותיהם לטובה, במדה מסוימת.
“אוכלים יונים, אמיר”? העיר זאב בחיוך סלחני. בתוך רעם התותחים היתה הערתו זו עמוקת־משמעות, כמובן: “הדוגמה האישית” המהוללת, וכל שאר מיני טנופת.
“אני מקווה שאתה אינך חושק בהן”, עניתי באדיב.
מפקד הפלוגה צחק. מפקד המחלקה כעכע כנכלם כלשהו. יהודה נאנח בקוצר רוח.
“יהיה טוב”, הצהיר זאב. הם הפכו גביהם והלכו. שמחתי. לא ידעתי מה רצו ולשם מה באו וספק אם ידעו זאת הם. יעקב אולי בא משום ששמע על היונים. הוא היה מזמין עצמו לכל מעשה זלילה ולכל מעשה ביזה של פיקודיו. אפשר התכון בכך לאימוץ האחוה שבין מ.מ. לטוראי, מי־יודע. מכל מקום שמחתי ללכתם.
חזרתי והשתרעתי על מזרוני והתכרבלתי בשמיכה. האנשים הוסיפו לישון, מי בנחרה ומי בצפצוף ושריקה. להפגזת הבוקר התרגלנו עד־מהרה, כל זמן שלא היתה מכוונת אלינו במישרים. וגם אז לא היינו מזדרזים לרדת למרתף. עד לאותו זמן לא דייקו הלגיונאים לקלוע, והמזל נתן בנו בּטחה.
נסיתי להרדם. הייתי עיף, וביני לבין עצמי ידעתי שאני רגוז. אף שכל היום כמעט לא היינו עושים מאומה, הייתי עיף. אולי דוקה עקב חבוק הידים, אולי משום השממון. גם מיעוט המזון החל להיות ניכר, לאחר שאוצרות השימורים והגריסים שנמצאו לנו עם כבוש אבו־תור קצתם התבזבזו בלי חשבון ועיקרם נעלם אי־כה. פלוגת הכבוש שקדה כמיטב יכלתה לצאת ידי חובת הדאגה למשפחות. לא היה בלבי עליהם ולא כלום. סוף סוף גם אני לא משכתי ידי.
נסיתי להרדם כהלכה, ולא הצלחתי. כיון שכך, בקשתי להרהר במשהו, אבל לא יכולתי לרכז הרהורי. אפשר בכל זאת התותחים הם שהפריעו. הם דברו בלי חשך. הם הטיחו פגזיהם בעריצות אכזרית ובוטחת, וכמו במין תאותנות שכזאת.
נשמע קול צעדים בהולים, חופזים ויורדים במדרגות מן הגג. בנימין מצליח לוי. ודאי שוב ראה איזה חלום באספמיה, הרהרתי.
דחוף ומבוהל דחק הלז בדלת את גופו הפחוס ואת פרצופו השחום, המחורר.
“אמיר, בוא תראה”, קרא בנשימה טרופה.
“מה יש”? אנפפתי.
“עושים חורבן בעיר העתיקה. חורבן עושים”.
“חידוש גדול… ומה עוד”?
“חורבן נורא. בוא תראה”!
“בשביל זה אתה עוזב את העמדה, יחרב ביתך”…
“טוב, מה אפשר לעשות”, מלמל בנימין מצליח לוי במבוכת־מה.
צחקתי. קמתי ועליתי עמו לגג. הוא היה איש נבער ופותה ופחדן, שעם זאת לא היה נטול הומור גם היתה בו מנה גדושה של ערמה פרימיטיבית. בהתפעלות של קנאה היו האנשים מספרים איך הוא מצליח להוציא מאבו־תור כמויות נכבדות ביותר של צרכי אוכל ושאר מצרכים. הוא היה בן־כורדים ששנותיו ארבעים וחמש ולו ארבעה ילדים ואשה. היה מקפיד שלא להכות את אשתו ואת ילדיו אהב מאד, אף שבכורו בן הי"ב נתפס לא אחת בגנבה והלבין פני אביו. על כך היה בנימין מצליח לוי מתאונן קשה. בשעות של השתפכות הנפש, מה גם שהוא עצמו לא נתפס מעולם כשהיה שולח ידו בנעוריו ברכוש לא־לו. כך היה אומר, על כל פנים.
בנימין מזרחי, שישב אף הוא על הגג, היה נפעם פחות מחברו. הוא היה צמוד אל אשנב היריה שלו, ה“לי־אנפילד” שלו בין ברכיו, ועיניו נבּטות נכחו. סברו היה אטום וקהוי יותר משהיה נעצב. “צריכים כבר להחליף אותנו”, רטן, עם ששבו התותחים ורעמו. הצדק היה אתו. השעה כבר שש וחצי, והם היו עומדים מחמש. משמרת זו עדיין היתה בבחינת משמרת לילה, שקבענו לה משך של שעה ומחצה.
“רד, תעיר את רחמים שיעלה ויבוא במקומכם”, אמרתי. בלועי התותחים שבצלע הר הזיתים נצתה אש. חכינו ארבע־חמש שניות ונשמע הרעם.
“ארד למטה”? שאל בנימין מזרחי. הוא היה בחור צעיר ורזה, שרוחו יודעת חליפות כנעתנוֹת ומרי. זה מקרוב התחתן, ודבר זה הקנה לו יחס של הערכה יתרה לחיים, גם שימש הנמק חשוב ונחוץ לפחדנות הנטועה בו.
להבות השתרבטו מחלונות “בתי המחסה” אשר בעיר העתיקה, שם עם המדרגות היורדות אל כותל הדמעות, עם החומה. ענני עשן שחור תמרו ועלו באפרורית ההשכמה. ואת צלע הר הזיתים לחך ערפל כבד־טל.
“כן, תשלח את רחמים ותלך לישון”, אמרתי.
בנימין מזרחי התיק עצמו ממושבו וחיכך כפותיו. משום מה חיכך כפותיו ואולי רצה עוד להגיד משהו, אבל אני הפכתי גבי אליו וסרתי אל פאת הגג. הוא הניח חגורת כדוריו וירד.
גם מאצל השער־החדש עלה עמוד עשן סמיך ונעכר. ועננות קלות של עשן מאפיר פרחו בראש המגדלים שעל הר־ציון.
“בעיר־העתיקה די – לא יכולים עוד להחזיק מעמד”, חוה דעתו.
“עובדה שמחזיקים”, השמעתי.
“לא, זה חלש מאד. הם לא עונים כמעט. לא יורים כלום”.
שתקתי.
“בטח כבר לא נשארו מהם הרבה בחיים. רובם בודאי הרוגים”.
“אבל אתה רואה איך שמפגיזים אותם. סימן שהם עוד חיים”.
בנימין מצליח לוי שחק לי במנוד־ראש. “סימן”, לגלג.
בנימין מזרחי חזר ועלה. “אינני מבין איזה מין בן־אדם זה. אני אומר לו עלה, והוא אומר לא רוצה. לא תור שלי לתצפית. הוא אומר. ולא אכפת לו”.
“מי, רחמים”? שאלתי, ליתר בטחון.
“כן”.
“טוב, אני ארד ואשלח אותו. השאר פה בינתיים”.
כוננתי צעדי לרדת. ראשי נזקר, כנראה, למעלה מן הרצוי וקלע שרק־עבר מעלי.
“תזהר”, רד אלי בנימין מצליח בשפיפה.
“יימחה שם מולידם”, הפטרתי סתמית.
“הם עונים עלינו”, התרגש הלז.
כיון שלא השיבותי דבר, משך לי במרפקי. “אמיר”, ליחש. “מה יש לך, בשם אלוהים”? “אני רוצה לשאול אותך איזה דבר”.
“שאל”.
הוא היה כורע על ברכיו ואילו אני נמתחתי וחשפתי מלוא קומתי. במחיצתם של מוגי־לב יש שאדם מתמלא עזות־נפש יתרה, אף שלא לצורך.
“אם העיר־העתיקה נופלת, אז בא התור שלנו, מה”…
“אינני אסטרטג”, קטעתי דבריו.
“אינך מה”? תמה.
“המ… אני לא גנרל, מבין”?
“אבל אם ישמידו אותם שם, אז אחר כך כל התותחים על אבו־תור. ואנו מה יש לנו? – אין לנו כלום. לא נחזיק פה מעמד”.
“לך לעזאזל”.
“אמיר, יש לי אשה וארבעה ילדים”…
“זה לא באשמתי”.
|החיים שלי יקרים לי".
“שלי יקרים לי יותר”.
“אתה צוחק”.
“לא, אני מדבר ברצינות”.
הוא נואש ממני, ירדנו בשתיקה. אינני יודע מפני מה הגסתי בו לבי. אולי סבור הייתי שקשיחות המענה יהיה בה כדי לאמץ ולרומם את רוחו. ודאי טעות היתה בידי, אבל אותה שעה לא יכולתי לדקדק בכך.
משירדנו החלו התותחים בורדים את אבו־תור. שני פגזים פגעו בגדר הבית שלנו, מילאו את החדר סרחון של אבק־שרפה ושחור עשן, והקימו את הישנים על רגליהם. חוורים ירדנו למרתף. “לא כדאי לקרוא לבנימין מזרחי שירד מן הגג”? אמר נסים כהן, דמשקאי בריא־גוף ושתום־עין. “אם הוא חי, ירד בעצמו. אם הוא מת, נספיק להוריד אותו”, החזרתי במין לצנות אפלה. אף על פי כן כוננתי צעדי לעלות אליו. במרום המדרגות פגשתי בו, כשהוא נמלט בדהרת־פרא. “איפה הרובה, בנימין”? “נשאר על הגג. אלך לקחת אותו”? “בטח”. הוא החויר, אבל ציית. חזר ורובהו בידו ונשימתו טרופה. עוד פגז התבקע בריחוק־מה. הוא צחק בעצבנות: “חשבתי שאני גמור, אבל ראיתי שהפגזים לא עושים שום דבר”. “ודאי, הם רק עושים רעש”, אשרתי וקיימתי.
מקץ חצי שעה השתתקו התותחים כליל ורק קולות יריה הוסיפו לבוא מן העיר העתיקה בתכוף. שבנו ועלינו מן המרתף. שלחתי את רחמים מזרחי לתצפית. פתחנו קופסת בשר משומר ואכלנוהו בפכסמים. מישהו הלך לאחד מבתי השכונה ומילא קומקום במים שעוד שפעו מאיזה ברז נשכח. הרתחנום ושתינו תה בשתיקה. קבעתי את סדר המשמעות בעמדה. בנימין מזרחי ומצליח לוי הלכו להם ולא חזרו שעה ארוכה. מפרק־לפרק גוברות היו היריות בעיר העתיקה. כמה פעמים גם שבו התותחים ודברו. “בתי־המחסה” היו אפופים להבות. דליקה קלה נפלה בהר ציון. השמים היו תכולים אבל היתה כעין עגמומיות נהלאה בתכלתם. והיה חם.
לפני הצהרים השתררה דממה גדולה מן הרגיל. הלכתי לעמדה הסמוכה, עמדת המגדל. שם היתה החברה עליזה יותר. התברר שחביב חפצדי תפס תרנגול. הם בשלו אותו והתכוננו לסעודה חגיגית.
נגשתי אל מטה הפלוגה. בדרך פגשתי את בנימין מצליח כשהוא מעוטף ביריעה של בדי משי. “גלינו מחסן”, חשף שנים מצהירות1 ואמר. אי־בזה נתקלתי ביעקב, מפקד המחלקה. לראשו היתה אחת הקסדות המועטות שלפלוגה, והוא עמד והסתודד עם שני פרצופים בפינתו של בית. המסיבות היו חשודות מעט, והוא מצא לנכון להפיג חשד. “שלחתי לכם חמש קופסות של כדורי סטן. קבלתם”? “עוד לא”, אמרתי. “אבל אם שלחת, ודאי נקבל”.
במטה הפלוגה הרתיחו קפה תורכי ריחן, גמעתי. “מה המצב”? שאלתי את יהודה. “שלשום ניסה הפלמ”ח לפרוץ, ולא הצליח", אמר, “ואני חושב שהעניין אבוד”. “זהו זה”? שאלתי. “כן. אינני יודע מה אפשר לעשות. אין במה להלחם, ואין במי להלחם”. יהודה ידע מה שהוא מדבר. הוא היה בקרבות על הסניו, באיטליה, והבין בענינים יפה. יאוש מר היה בעיניו ולחלוחית היתה בהן. בחור נהדר, הרהרתי, ולבי נצבט כלשהו.
היום התכול הזדחל השקט, בעצלתיים. בעיר־העתיקה היה שקט מוזר ולהבות עלו ממנה. אף על פי כן הייתי כנדהם כשלחש לי משה בראון, סגנו של זאב, עם־ערב שהעיר נכנעה. משום־מה הרגלנו עצמנו להאמין שלא יוכל ולהכריעה. “זה בטוח”? שאלתי. “כנראה”, השיב. והוא הוסיף: “זאב בכה כשהודיעו לנו”. “זה בשביל לעשות רושם”, אמרתי, “זה לא אומר כלום”. בלגלוגי, הדל והמופרך, ניסית להפריך את השמועה. “אבל אתה רואה שהיא נשרפת”, החזיק בדעתו. “כן, כן”, הודיתי, “אבל זה ודאי הם עצמם הדליקו אותה לפני שנכנעו”.
הערב רד והעיר העתיקה בערה והיתה דממה והרמקול הערבי שהיה מודיע חדשותיו באדיר מן העיר העתיקה עם־החשך נתן קולו ואני שרבבתי צואר והטיתי אזנים להקשיב. והוא הודיע ואישר, בחגיגיות נמלצת, כי אכן נכנעו הנצורים.
ואני הרהרתי ברובע הנצור, ובשנה אשר ישבתי בו בנעורי הרהרתי ואת סמטותיו ראיתי לפני כּמו. חשבתי על ברוך דאסה, הקצב השפמני והגברתן, אשר בביתו דרתי. ועל מלכה אשתו חשבתי. ועל הילדים. ועל חנות המכולת של מימראן ועל הזקן אדיר־הכרס וכסוף־הזקן שהיה מוכר ירקות בפתח ה“חורבה” ועל אברהם בעל המסעדה. וחשבתי על ירמיהו מזרחי, השכור החגר, ועל שמואל דאסה השלומיאל, ועל אשתו ליזה קשת־היום ובדוחת־המזג, ועל טפם. וחשבתי על המרזח האפלולי ועל בית־הקפה שבמרתף, ועל לילות־הכוכב הטמירים פלוחי צלצל־הפעמונים, ועל אור הירח השפוך על רחבת הר־הבית, ועל צללי־העועים שבסמטות המעוקמות לעת־ליל, ועל הדלות והמארה והתאוות והיגונים והבכי והכזב והחלום והתחנון והסחי והצער שחוברו לו לרובע יחדו – ולבי התחמץ בי קֶרֶב.
“נפלה, הה”? שאל רחמים מזרחי והיזה מאפר סיגריתו ארצה.
“נפלה” אמרתי.
נסים כהן בחש בסיר האורז שעל הפרימוס.
“עכשיו התור שלנו”, לאט בנימין מצליח.
ואני עניתי: “לך לעזאזל”.
ושתקנו. רק אשו של הפרימוס ליחשה נעצבת.
-
“מצהירות” בנוסח המודפס. צ“ל: מצהיבות – הערת פב”י. ↩
-אל תספר לאנשים, - אמר מפקד הפלוגה. – אל תספר לאנשיך, אבל יש לנו ידיעות שהלילה ינסה האויב לעבור להתקפה גדולה. בעוד יום־יומיים תהיה הפוגה כנראה, והאויב אומר לכבוש עד אז משהו, בכל מחיר. האוייב זקוק לאיזה השגים בשביל פרסטיז’ה; כיון שנפלה העיר־העתיקה יש להניח שההתקפה תקיף גם את האזור שלנו יש לבטל את כל החופשות, לא לתת לאנשים להסתובב, לעשות בקורת־כלים. שישמנו את הכלים יפה. שיהיה סדר. שיהיו דרוכים.
הוא היה חרד מעט ונפעם מעט, אבל מלבד זאת דומה שהיה בעיניו ובנעימת דבורו גם משהו כיסוף אל החויה הדרמטית הגדולה אשר לקראתנו.
לפי הידיעות שבידינו, - חזר ואמר בסבר של חשיבות, - תתחיל ההתקפה סמוך לחצות הלילה, כשיעלה הירח. האויב יפעיל את כל הכוחות שברשותו, ויש לו כוחות. בכל־זאת כבר לא יהיה יתרון ההפתעה בידו. אנחנו יודעים, ואנחנו מוכנים, ויתרון־ההפתעה לא יהיה בידו. אני חושב שנחזיק מעמד. אני סומך עליך שתחזיק בכתה שלך, ושתדעו לעמוד יפה. יהיו בודאי רגעים קשים, אבל ההתקפה תהדף. אני בטוח שתחזיקו מעמד.
אמר מה שאמר והיה מרוצה. אל־נכון ראה עצמו כאחד מגבורי סרטי־המלחמה, והיה מרוצה. “הוראות נוספות”, אמר, “תבואנה”. אולי תהיה לנו אחר־כך ישיבה של מפקדי המחלקות והכתות. נודיע לך. העויתי שפתי במין חיוך מרופט, והפרחתי: “יהיה טוב”, ויצאתי מאצלו. לאטי ירדתי במדרגות ממשרד מטה־הפלוגה שבקומה השניה.
* * * * *
שקט היה סביב. יריה לא נורתה ופגז לא התבקע. שקט. פלצוּת.
ענני־כבשים קלים נוסעים בשמים. רעננים, כרחוצי טל, נבּטים בתי־האבן היפים מגבעות ירושלים בתכלתו הצחה של הבוקר הצונן. רעננים ושלוים. שלוים מאד. אין מכונית בכבישים. אין סמן חיים בחלונות, במרפסות, בגגות. שלוה של מורא, של גסיסה, של מות.
צללי העננים הקלים לוכחים את האודם הרך, הרוה של גגות רעפים, את הירקרק ההוזה של שדות־הזית.
לאטי ירדתי בסמטה, צמוד אל צל גדר החומר של חצר המנזר, מתוך זהירות־שנעשתה־שיגרה מפני הצלפים הצופים אלינו מראש מגדל־דוד. גלשתי בסולם אל הבית בו חונים אנשי שתי הכתות שלנו, של שמעון ושלי. בשמחה גדולה ובעסק גדול היו האנשים מבשלים אורז שמצאו במרתף אחד הבתים שבשכונה הכבושה. בחדר הגדול רעש הסיר הגדול ומן הסיר הגדול עלו אדים וסביב היתה קרירות נעימה אבל בבטני היתה מועקה ומין ריקנות היתה מהלכת בין ברך לירך ויובש עמד בגרוני ובלבי כוססה ודאוּת מענה שביום מחר לא יוותרו הרבה מהם חיים וחמלה נכמרה בי עליהם והרגשתי שלולא גבר הייתי ודאי היו הדמעות המפעפעות בלועי עולות ומרטיבות את עיני.
הם היו אנשים אפורים וקטנים. ככולנו. כמעט כולם נשואים. רובם מטופלים בילדים. פועלים פשוטים, פועלים מומחים, חנוונים, בעלי־מלאכה, סטודנטים, פקידים, נהגים. ממורמרים, נרגנים, שתמטנים, לעזתנים, מתגעגעים אל נשותיהם, חוששים לילדיהם ולבתיהם המופגזים, שוחרים בצע, דוברים סרה בכל, נטולי יזמה, מצייתים כבעל־כרחם, ממלאים תפקיד ופקודה ככפוייהשד. קהויים, קטנונים, ציניים. אנושיים.
“נחזיק מעמד”, - הרהרתי במר־נפש.
באולם הגדול וגבה־התקרה שבקומת הקרקע היו אחד או שנים שפופים על קופסה של רבה להריקה על כרסם. השאר – ישובים ומסובים ורבוצים – שחקו שח או התבדרו בקלפים, או התנמנמו להם סתם־כך. אד היה מעלעל – רציני, מרוכז, אין־חיוך – בכרך של תמונות פורנוגרפיות שמצא אי־בכאן.
כאן1 אלה מבקשים שיניחום לנפשם. שלא יפקדו עליהם פקודות ולא יצוו אותם מה לעשות. שיתנו להם לבקר כל יום־יומים בבתיהם. שיתנו להם אוכל מבושל וטוב, טוב יותר מן הניתן להם. ושלא יתקיפום ולא יפגיזום ולא יירו בהם ולא יאיימו עליהם. ולמען־השם, שלא יבקשו מהם להגיח אל שטח־ההפקר. ושחס־ושלום לא יכריחום לפשוט בעמדות האויב. אזרחים הם. אנושיים הם. בני־אדם הם.
במעומעם למדי הכירו כי גדולים הם הימים האלה. בקול רם, ובסתר־לב, משתעשעים היו ברעיון איך יהיו מספרים, כעבור שנים הרבה, על הימים האלה הגדולים, ועל החלק שהיה להם בכל זה – אבל סבורים היו כי ראוי להם להאריך ימים ושנים עד אז, וכי אם לא יישמרו הם לנפשותם, מאד, לא יהיה מי שידאג לכך, שהרי כל אדם – ובפרט מפקד – למוּד כבר להגיס לבו בחיים, לזלזל בחיים, בחיי הזולת.
-זה לא בשבילנו, - היו מהרהרים בינם לבין עצמם, אך מסיחים בפני מפקדיהם. – זה בשביל צעירים כפלוני, בשביל רווקים כאלמוני. בשביל פלמ"ח. אנו גם לא מתאימים לזה. אנו אנשים קשישים, כבדים בגוף ובדאגות ובאחריות.
ובמין הומור רציני היו מוסיפים: - אנחנו אנשים רציניים. מלחמה זה עסק לילדים. לא בשבילנו.
ובתמימות, כביכול: - למה לא מבינים זאת בפיקוד?
* * * * *
לרגעים הייתי שונא אותם ומתרעם על שזומנו לי וזומנתי אני להם. אף על פי כן חמלה היתה בי אליהם. אף על פי כן אהוב אהבתים בלבבי.
אהבתים מפני שהיו נקיים ממליצות. מפני שבעיקרו של דבר היתה גישתם ל“כל הענין” ישרנית ופשוטה. כירושלים שלי. מפני שהיו בשר מבשרה של אותה ירושלים שאני קורא לה שלי.
ירושלים שלי, ירושלים של סבלים וגלבים ורצענים וקדרים ודפסים ומוזגי־יין. ירושלים של החוצבים והסתתים והבנאים והמורים ומזפתי2 הכבישים והקצבים ומצחצחי־הנעלים ומטאטאי הרחובות. ירושלים של פתה־בפלאפל וחומוס ומרק־שעועית, וריח הנאענה וההל־שבקפה. ירושלים של הבחורים המהלכים סייעות־סייעות ברחוב יפו ומפצחים גרעינים בטיול אחר־צהריים־של־שבת. ירושלים של עוזרות־בית המלקקות גלידה בקפה “אלנבי”. ירושלים של כבסי־צבעונים עלובים המתבדרים על חבלים מתוחים לרחבן של סמטות, מגג אלי גג. ירושלים של צלת עצי זיתים ושל צנת מים מפכּים מזרבובית של כד ביום־קיץ. ירושלים של פעוטות דולפי־חוטם וחשופי־שת המתיפחים ושוחקים במגלֶה רחובות אין־אילן ואין־כביש. ירושלים של היצאניות הקטנות והגנבים הקטנים ובתי־האוכל הקטנים והזולים ושל שיחי־עגבניות בעציצי גזוזטרה. ירושלים של הסטודנטים והמנזה והוכּוחים הפוליטיים והנערות הקוראות בשירים. ירושלים של המשפחות הגדולות, הדחוסות, הצפופות, הרוחשות, וזו של הערירים הנשכחים אשר במרתפים ובעליות־גג. ירושלים המתונה, הלהה, החכמה, המאופקת. הפאתטית בשלותה הזהירה, הקמצנית.
ירושלים שלי. ירושלים של טל וירושלים של מטר. ירושלים־של־שחר שלי, של ססגון־ירק־ופרי הטעון בסליהן של נערות־פלאחים אפרסקניות מביתר ונפתוח, ממנחת ומכפר־השלוח, בסלים נישאים על קדקדים חסונים וצוארים תמירים ומאהילים על ורדרד־פנים וצבע־רקמתים. ירושלים של שווקים נעורים לשקוק ושל אופים וחלבנים ומחלקי־החלב השכם.
ירושלים שלי. ירושלים־של־לילה שלי. המכוכבת, הסהורה, המוחילה, ההסויה. הרועפת צלצלי פעמונים ולחש־תפילות, הקשובה להלמות צעדים על אבני המרצפת ולסאון הגשם במרזבים. המקשיבה רב־קשב לקול המון לבה.
ירושלים. ירושלים־של־מרי שלי. ירושלים של אבן ודרדר. ירושלים של מרי וקשי־עורף. ירושלים של טרור ובנינים קורסים לנפץ דינמיט, ירושלים של הגברים הקמוטים, נפולי־הפנים, בני גיל־העמידה וגיל־הזקנה, היוצאים בלילה לעבודת ביצורים בקוים הקדמיים, היוצאים בפחד ובמורא ובסבר של שויון־נפש וחוצבים תעלות בבשרה הסלעי של העיר ומגבבים תלים של שקי־חול. ירושלים של בני־השלוש־עשרה והחמש־עשרה המגלגלים בצהלה אבנים כבדות למתרס. ירושלים של בני השלוש־עשרה והחמש־עשרה, שמכּוּכי בתים מאזיבים שבעיר העתיקה היו מטיחים בלגיונאים רמונים מעשה־יד. ושל בני־הארבעים היוצאים אל משמרתם נטולת־הטעם אצל המחסומים נטולי הטעם, היוצאים נמוכי־רוח, שפופים מפחד, לקדם בבקבוק־מולוטוב שאינו עתיד להתפוצץ את רכב־השריון הפורץ של האויב.
אהבתי את קומץ האנשים אשר עמי באשר היו חלק מכל אלה. חלק מירושלים זאת הענוה, הקרתנית, של ימים ולילות ועבודה וחטא ושעמום ואהבה ופריה־ורביה ומיקח־וממכר וצער ושמחה. זו הפשוטה כמו פיתה־עם־פלאפל. זו העקודה להֶרג.
* * * * *
בשמים נוסעים כבשי־ענן קלים וצלליהם לוקקים את הטרֵשה האפורה והקשה. בחגוי סלע בכפר־השלוח ילינו צלליהם ובעקלקלות סמטותיו של הכפר. תרנגולים קוראים בכפר. חמור נוער בכפר. בחדרים האפלולים ודאי יושבים שם עתה גבר וזקן עלי מחצלת, גומעים קהוה, מעשנים ברהיטות, בלהיטות, ומסיחים. עלינו, שקצנו צפוי לבוא בזה הלילה. ועל אותם אשר מפנים־לחומות, שכבר הקיץ קצם לפני ימים. ועל השלל המזומן להם. וכן אולי גם על מצוקת הזמנים בכלל, ועל המחירים המאמירים, ועל גאותנותם של קציני הלגיון. על כיוצא בזה וכנכנס בזה. אולי גם על הצאן שסכנה להוציאן למרעה. אולי גם על הימים שכבר היו, שטובים היו מן הימים האלה ומי־יודע אם ישוּבו עוד. אולי גם על פלוני שנגנבה סיחתו.
למעלה, אצל גדר האבן החדשה, בצלע הר־הזיתים, מרחק 1200 מטר בקו־האויר מאתנו, בינות לזיתים, חבויים השריונים. שריוני האויב. המיטיב להבחין יבחין בהם. במשקפת נראים הם ברור. משקפת אחת יש עמנו, פרטית, של אחד האנשים – והיינו מסתכלים בה חליפות, ורואים. עכשו כבר איננו סקרנים לראות. הורגלנו בהם. קיומם מרחף על קיומנו כצל העיט, כצל של ודאות מאוימת, מרושעת, אכזרית. הם שפצפצו בתותחיהם את לוחמי העיר־העתיקה. הם שכּבּדונו כבר לא־אחת במטחיהם. עדיין לא הפליאו בנו מכתם, אבל אני היודע כי שמות הם עתידים לעשות בנו. עוד הלילה. ואת זכר אזלת־ידנו נכחם נשא כמכות־אש בבשרנו עד יום אחרון. עד הלילה הזה האחרון אשר אחר כתלנו.
לאנשים לא ספרתי ולא הגדתי, אך הן אני היודע כי אין מקלט ואין מפלט. כי השיגונו, כי הדביקונו אל החומש.
* * * * *
לבך נכמר בך. לבך חלל בך. השמש עטה עלינו. ענני־הכבשים אוצרי־הצנה נמוגו ואינם והשמש ניחתה בנו, לוהטת ומלובנת. וקרניה כמו אגודות־של־זרדים לחבוט. האויר ספק־מקריש ספק־מתפוגג, והוא מפועם לשונות של אור ורבוּד שרביטים של אש, וההרים ניבּטים אלינו לבנונים־אפרפרים, מקומחים, מעורטלים עד־שתוֹתם, הרים מנוגבים, סומים, ניחרים, עולפים, ממאירים. והזמן כמו יעמוד מלכת, ודממה גדולה ויגעה ומסורבלת – רחומה כאם על ערש־מות ונכאה כהלויה – יורדת להעיק על גיא ועל הר ועל נפש.
שלוה ופלצוּת. צריך לעשות משהו. להגיד לפנחס, המקלען שלנו, שירביץ צרורות על כביש יריחו. רכב האויב נע שם בלי הפסק. פנחס יודע את הטווח: 1300 מטר. למצער יטריד אותם, יגרום להם שיחששו קצת, שלא יסעו להם בנחת, לאטם, כאילו אין אנו קיימים בכלל.
לא, לא כדאי להוציא על כך חגורה של כדורים. אין טעם. יש לחסוך בתחמושת. לקראת הלילה. נצטרך לה בחצות. בחצות הלילה, עם עלות הירח, כשיתחילו לרכּך אותנו. בכל התותחים הללו שיהיו יורים בנו בכינוּן ישר, ממרחק של אלף ומאתיים מטר.. כשתתחלנה כל מכונות־היריה הכבדות שלהם לנבוח, לנבוח, לנבוח.. וזיקוקים יתבקעו באויר לשפוך על נחיל הסכנות העוין שבאפלה אור גדול ועוין שבעתיים… וסוללות המרגמות שלהם, המטווּוָחות אל־נכון, תשלחנה מטחי־מטחים של פגזים… וכשתהיה החזית כולה כתופת ערוכה, והמקום כולו לחרדת אלוהים יהיה, ואנחנו נעמוד בו, שכוחים מאלוהים, בפחד גדול ובברכים פקות…
בכל כח־האש העצום שלהם יקומו עלינו, בזה כח־האש אשר לעינינו הרואות והכּלות הכריע את לוחמי העיר־העתיקה. הם יבואו אלינו בכל זה, ואנחנו נדע נאמנה כי תקומה לא תהיה לנו. הפחד הנקלה יעטפנו עטוף, ובלנו ימס. ואנחנו נחשוב: מי־יתן ולא היינו פה. ונחשוב: לוא אך אפשר היה להסתלק. ונחשוב: איך נחלצים מכאן, לעזאזל?
אחר־כך לא נחשוב עוד. נבוכים נהיה. עצבנים. מבולבלים. לא נחשוב כלום ורק נעמוד ונירה – בתוך הרעם המחריש־אזנים, בתוך המהומה הגדולה, בתוך האש והסופה – נעמוד ונירה עד שיתלהטו הקנים. בלי לכוון היטב, בלי להציב מטרה, בלי תכלית של־ממש – אבל ירה נירה.
אכן, משום־מה ודאי נשיב מלחמה. ננסה. זה או אחר בתוכנו אולי תתקפם תזזית ויתחילו לילל: “אנחנו אבודים. הקיפו אותנו. אנחנו אבודים”, אבל אי־כך נשתיק אותם. אם יעצבנו אותנו מאד אולי נהרוג אותם ככלבים מפני שאין רחמים בקרב. אם כה ואם כה ודאי נשתיק אותם. נשתיק וננסה להשיב מלחמה.
אבל תקומה לא תהיה לנו. הללו יתקדמו. הם יסתערו עלינו בשריונים ובזורקי־להבות ובנבחת־נבחת־נבחת מכונות־היריה הכבדות. ועד מהרה באמת יקיפו אותנו. אנחנו נברח מפה נברח לשם והמתים באשר יפלו יפולו והפצועים יצעקו גם צעוק אבל הללו יקיפונו יכתרונו ירסקונו ישסעונו יחסלונו. וכל הנותר בחיים שבי ילך לפי צר.
בחצי הלילה יתחילו, ועד האר השחר כבר יהיה הכל גמור.
* * * * *
ככה אי־אפשר להמשיך. צריך לעשות משהו. משהו מעשי. לעסוק בדברים פעוטים, מעשיים. בעסקי מנהלה, למשל. לבדוק את מלאי השימורים ה“פרטי” של הכתה. לערוך את בקורת הנשק ההיא שנצטוִינו עליה.
טוב־טוב מזה שקו הטלפון האומלל שלנו פועל פתאום משום־מה ושמן המטה מודיעים על ישיבה. ישיבת מפקדי כתות ומחלקות עם מפקד־הפלוגה. נחמד. אפשר יהיה להתבדר קצת, לשמוע דברים רציניים עד־ליאוש ולהעמיד פנים של קלות־דעת ושל “יהיה טוב”. גם יש קפה במטה פלוגה, אבל אין מי שיבשל אותו. בוא, עובדיה, בוא אתי. בחייך, תבשל לנו קפה טוב, כמו שאתה יודע.
עובדיה חסון אוהב להפגין את יכלתו בבישול הקפה וחוץ מזה שש גם הוא לחלץ עצמו קצת מן השממון המנוון שבכאן. “לעזאזל החיים האלה”, הוא קם ממקומו ואומר. “נלך”. קח את הנשק עובדיה. כן, זאת פקודה חדשה. לא זזים אצלנו בלי הנשק האישי. “מה לעשות”, אומר עובדיה חסון, “פקודה זה פקודה”. בעינו הוא קורץ ערמומית, ואת נשקו וחגורת כדוריו הוא טוען, ואנו יוצאים.
“לעזאזל”, אומר עובדיה חסון, “גם זה חיים? לא מים, לא אוכל, לא מנוחה. ללכת הביתה לא נותנים, וגם במה לעשות מלחמה לא נותנים. מקום מחורבן. מקודם הייתי בעמדה בבית טאנוס, אתה יודע, ומה אגיד לך, יא מעאלמי: יום אחד אני מוצא לי שם במרתף ארבעה ארגזים מלאים ברזים ניקל של חצי־צול. אתה יודע מה זה ארבעה ארגזים כאלה? זה מחסן! זה הון־כסף! אני העבודה שלי שרברב, אתה מבין, וכבר היה הכל מוסתר אצלי במקום בטוח. טרנספורט היה לי מוכן. אחד נהג חבר שלי. כל דבר מוכן. ואף אחד לא יודע. בשעה שתיים הייתי צריך לקבל עשרים־וארבע שעות – חשבתי: נקח את זה. נביא הביתה, נשים בצד. מי־יודע. יש אלוהים בשמים, אולי נצא חיים, עוד יחזור הזמן הטוב, וזה הכנסה לא־רעה. אתה מבין. אך מה קורה? – פתאום בשעה אחד בא המפקד שלי ואומר: “עובדיה”! “כן, יא עאלמי”, אני אומר, “אני לפקודתך”. “אתה מעבירים אותך למקום אחר. תכף ומיד. אסוף את הדברים שלך, ויללה”. בשביל מה, מה עשיתי, מה יש? – אין דבּורים. פקודה זה פקודה. מה לעשות. פקודה זה פקודה. ואני לא יכול להגיד לו אפילו: “תראה, יא חבּוב, יש לי פה הדברים האלה, אתה מבין, תשים עליהם עין עד שאחזור”. חלס, אין מה לדבר. אין ארגזים, אין ברזים. שלום עליכם… אז ככה לקחו אותי ודחפו אותי פה. מה צריכים את עובדיה פה יותר ממה שצריכים אותו שם אני לא יודע, אבל ככה זה”.
-אתה בחור נפלא, עובדיה, - אני משיב לו בלבי. – יש לך דם לחשוב על הדברים הקטנים האלה, לבכות על ברזים של חצי־צול שנשמטו בידך. לחשוב על הזמן הטוב שיחזור.
-אין דבר, עובדיה, - אני מוסיף ומנחמו בלבי, - לא כדאי לבכות עוד על ברזי ניקל שפרחו. מחר כעת־חיה בכה יבכו עליך.
* * * * *
עובדיה חסון מרתיח את הקפה במטבח של מטה הפלוגה והמפקדים הקטנים והבינוניים יושבים עם המפקד הגדול של הפלוגה ושומעים דברים מפיו.
יש לנו עכשו נשק כבד בעיר, אומר מפקד הפלוגה. עדין אין מפעילים אותו מפני שאין רוצים לגלות לאויב את מקומות הצבתם של התותחים לפני ההתמודדות המכרעת הממשמשת ובאה, אבל כשרק יתחיל האויב – צפויה תהיה לו הפתעה קשה. הללו אינם משערים כלל מה צפוי להם.
-איך הגיע הנשק הכבד? – מעז מישהו לשאול. פשוט מתוך רצון לדעת.
-לא חשוב, - משיב מפקד־הפלוגה דרך־השתמטות, כצופן דבר־סוד.
-ודאי פרצו עוד פעם את המצור, מה? – מפטיר עוד מישהו, ספק בלעג ספק בתקוה.
מפקד־הפלוגה בשלו: - לא חשוב. העיקר שמובטחת לנו תמיכה של נשק כבד. זאת אתם יכולים לאמר לטוראים.
זוהי אפוא סוכּרית־העדוד שתרומם את רוח האנשים. חבל רק שהסוכריה משומשת כל־כך. יותר מדי כבר מצמצו בה.
-אגב, - ממשיך המפקד הגדול, - כל עמדה תקבל כמות של בקבוקי-מולוטוב נוספים. אתם תשלחו לקבלם פה במטה.
-מאלה הבקבוקים שמתפוצצים? – מפריע מישהו נכאים.
-חברים, אחריות אינני נותן, אבל תבינו: אין לנו אלא מה שיש לנו, - מזעיף מפקד־הפלוגה ואומר. ולאחר שהיה קלה: - חוץ מזה הגיעה עוד תחמושת. עשרה כדורים נוספים לכל רובה, ועוד קופסה של כדורי סטן לכל עמדה.
השתתק המפקד הגדול. החרישו המפקדים הקטנים והבינוניים. עובדיה חסון דפק בדלת והביא ספלונים של קפה ערוכים על טס.
מפקד הפלוגה מצהיל קולו: - חברים, אני סומך עליכם שתדעו להחזיק מעמד.
ידו האוחזת בספלון הקפה רועדת כלשהו.
* * * * *
הזמן לא עמד מלכת והשעות שהיו עקרו מזה וכבר אינן ורק השקט הלז עודו כאן.
השמש נטתה לשקוע וחומות עיר־דוד נתרוו אפרורית חכלילית וכמו עטלף עוור ירד הלילה על ההרים והגיא נדלח והעכיר והשחיר. ואור אין נראה סביב וקול אין נשמע סביב. לא קול של שלום ולא קול של מלחמה.
אנו כּנוסים כולנו בעמדה הקיצונית, כל הכיתה. הללו שעל משמרתם רכונים על אשנבי היריה שלהם, רכונים על כלי נשקם, והללו הפטורים מתפקיד רובצים על מזרנים או יושבים שעוּנים אל הכותל. מהם מחרישים ומהם מחליפים בלחש דברים של הבאי או דברי־ריבוֹת של־סרק.
עתה יודעים כולנו הכל. כולנו ידעים שבחצות יהיה האות. וכולנו יודעים, כמובן, שהנשק הכבד נמצא בעיר והוא תשועתנו. וכולנו יודעים, כמובן, מה מדת האמת שבכך. וכולנו יודעים כי לא רבים נוותר ביום מחר.
תשע. עשר. אחד הצופים מדמה שהבחין באיזו תנועה והוא יורה. שלושה כדורים וארבעה. סוף־סוף יורה מישהו. אבל אין עונים לו, והדממה שנטרפה שבה ונפרשת כשהיתה.
אחת־עשרה. חילוף משמרות. אתה, ברגר. ואתה, דוד. ואתה, חנוכה. ועוד אחד נוסף. אתה, מזרחי. דוד לעמדה שאצל הכביש. שלושה בקבוקי־מולוטוב לך. לירות רק במטרות של־ודאי, ברור?
כמו טפות כבדות של מלקוש נוטפים־נושרים הרגעים. מנסים לישון. מהרהרים בכה ובכה ואין נרדמים. איש ואיש הוגה בכל אשר בו יהגו אנשים כשספק בידם אם אין אלו שעותיהם האחרונות על אדמות.
עוד מעט. עוד מעט. הנה, שתים־עשרה. פעמוני הכנסיות מצלצלים כמימים ימימה. אני עומד חמוש ושני רימונים לי בחגורתי ואפשר שמיד פוגע בהם קלע או רסיס של משהו ואתה מתעופף לך ככה כמו זיקוק, למשל. הבלים, דוקה אני אשאר חי. אינני יודע כמה עוד יחיו עמי אבל אני אשאר חי דוקה. אולי אלקח שבוי, אבל חיה אחיה.
הירח אינו עולה. משהו השתבש בתכנית. “הידיעות שבידינו” לא הביאו כנראה בחשבון שמטעמים שאין לנו שליטה בהם אין הירח עולה הלילה בחצות. ודאי שלא, הרי אמש עלה בחצות לערך. אבל אולי יתחילו בלעדיו. לא, כנראה אומרים הם להמתין עד שיעלה.
ניתנה לנו ארכה של שעה. נרדמתי: “כשיעלה הירח תעירו אותי”.
הקיץ הירח. ואני עמו. ועמנו יקיץ הקץ.
כן, הנה זה מתחיל. בחלקה הצפוני של העיר מתלקחת אש של מקלעים. רחוק מכאן, לפי שעה, אבל מתחילים. גם נפץ פגז מתגלגל מן הכוון ההוא. שני פגזים. שלושה.
ושוב שקט. רגע שקט. אחרי השקט הזה יתחיל הדבר באמת.
מענין מי יהיה הקרבן הראשון. משום־מה יש בי הרגשה שדוד יהיה זה.
על מקום מעמדו תינתך האש ראשונה, ומקרוב, מקרוב מאד תבוא. וכשתתחיל ניתכת יברח משם, אבל אני אצעק אליו: “חזור, מה אתה עושה”! והוא יכלא נשימתו ויחזור. משום־מה יחזור. הוא יפלוט צרורות מן הסטן המחורבן שלו, ואחר־כך יהיה לו מעצור, והוא יחליף מחסנית, ויוסיף לתת אש. ואז אצעק לו: “אל תשתולל. קמץ בתחמושת”, והוא יחשוף את טורי שניו הצחורות, הסוסיות, ויחיך, ויחדל. הוא יחיך כמו ילד שובב הנהנה מן הרעש שהקים, ויחדל, ואז אז יבוא הדבר. אז יתפוצץ ודאי איזה פגז בסמוך והוא יסתפג רסיסים ויפול מת. בתוך שלולית של דם יפול ונשמה לא תהיה בו עוד.
ואחר־כך תקרא בשקט לעובדיה חסון ותגיד לו: “עובדיה, לך תחליף את דוד”. והלז יקפא על עמדו רגע ובקול ניחר ומעובדה יגיד: “לא, יא מעאלמי. פקודה זה פקודה. אבל הענין הזה לא בשבילי”. ואינני יודע מה תענה לו על כך.
* * * * *
הבוקר אור ואני עמד במשרד מטה־הפלוגה, ובהעמדת־פנים של חכמה אני מדבר אל מפקד־הפלוגה:
-לפי הידיעות שבידי, - אני אומר, - לא קרה הלילה כלום.
הוא מצטחק כדרדק שנתפס על דבר שקר, אבל אינו מגיב. פניו נפולות ועיניו אדומות ואני יודע שגם עיני שלי אדומות.
-שמע, - הוא אומר, - זה היה לילה שקט שמזמן לא היה כמוהו.
-אבל, - הוא מוסיף, כמי שמתקן משהו שמאזן שלו, - זה היה לילה קשה.
-אבל החזקנו מעמד, - אומר אני.
* * * * *
אט, בנחת, שטים העננים מעלינו. ומערבה לנו, ודרומה לנו, ניבּטת מגבעותיה העיר־היפה־לאלוהים בצינת הבוקר הטהור. שקטה ורוגעת כאגם. שקטה ומאושרת כמו אשה שהקיצה מליל־סיוטים והנה הכל כתמול וכמו שלשום ובעלה האהוב ישן שנת־ישרים לצדה.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.