את ההרים יליטו עננים ואת הדרכים ילוקו הערפלים בחפזם ואת הכוכבים יבלע החושך. הרוח מתהוללת ועל גגות של פחים תקפץ בשאון ופשפשים של גדרות נאחזים צמרמורת וכפל־יתמוּת עוטה את חתולי הרחוב והם חדלים ממדנים ומעגבים יחדלו ומחסה הם תרים להם.

חומו של תנור הנפט נדף ואיננו ורק ריח הנפט עוד לא נמר. קרת ליל־חורף תבוא מעברים והחליקה על התקרה הנשׂאה וגהרה על הספה הנמוכה ועל לחייה של גאולה תישוב וגאולה אינה יכולה להרדם כי הנה גם דופק לבה בנפעם ובנטרד ושניה כואבות עליה. את מנורת החשמל אשר אצל הספה מדליקה גאולה והיא מדמה כי באור אולי יונח לה ממדויה אפס טועה היא. אצבעותיה מגששות על פני השולחן הקטן ומעטיפה של ניר היא שולה גלולה לבנה אשר תפיג מכאובים והיא שותה מכוס המים ובולעת את הגלולה. את גפּיה היא מקפלת ואת השמיכה מעלה היא עד לאזניה ומכאוביה שוככים מעט, אפס להרדם עוד אינה יכולה.

אגודה של נשים יֶשנה אשר תכלכל מוסדות לילדים של דלים ודלים־למחצה ותשאב בעמסם. במוסד לילדיהם של דלים ודלים־למחצה עובדת גאולה וכל מעיניה בפעוטות ההם ובמוסד לז ובמשקו ובכלכלתו ומאגודת הנשים היא מקבלת את שכרה. רוב הנשים שבאותה חבורה רבות־מרץ הן אף רבות־פעלים ושנותיהן בין ארבעים לחמשים בקרוּב ולשונותיהן חדות ועסקניות ומדברן להוט וחותך ושערן המאפיר כּדוּר על ערפּיהן ולבושן בפשטות מפורשת והן שוררות בבתיהן ובעליהן חרדים משׂאתן ובטלים ומבוטלים יראו עצמם כנגדן.

גאולה קמה מספתה ונוטלת את מעילה מן הארון ועל שמיכתה תפרשהו כי על כן יציקנה הקור. בשמיכה היא מתכרבלת והיא מהרהרת מעט בבית הקטן אשר בין הגבעות בשפלה. בחדר הגדול ישנה תקוה אחותה במטה הרחבה והמטה הרחבה ודאי ריקה היא מאד כי שמעון עובד בלילה במאפיה ואך בליל־שביעי יישן עם אשתו, ומנגד למטה הרחבה נמה בערישה התינוקת הסגלגלה והמתוקה אשר ילדה תקוה לשמעון. אולי לא־מכבר נתנה הקטנה קולה בבכי ועתה כבר נשתתקה אבל אבא שישן בחדר הסמוך לא נעוֹר אל־נכון כי על כן שמיעתו כבדה והולכת ומזמן שהתאלמן שנתו עזה. אולי נוחר אבא ועל האצטבה אשר אצל מטתו מונחת בודאי המקטרת השחורה אשר עישן לפני שנתו ובפרוזדור מתקתק בקצוּב השעון הנושן והמצחיק אשר אותו זוכרת גאולה מקטנותה ובמטבח רודמת החתולה הזקנה על השרפרף הצולע והרפּוּד ומנהמת היא בשנתה. מבּית נשימת ישנים ותקתוק של שעון ובחוץ תפרע הרוח בעפי ההדרים והגויאבות אשר בגן.

“בת־חיל היא גאולה, מה”? אומרת סוֹניה אברמסון לפַניה גרשוּני כתום הישיבה הממושכת אשר בה ישבו הנשים הקשישות והנושאות בסבלות האגודה עם הנשים הצעירות מהן המתעסקות עם פעוטותיהם של העניים. “באמת, כמה מרץ היא משקיעה בעבודה!” מוסיפה האשה סוניה אברמסון ואומרת. פניה עיפות ועיניה אומרות התפעלות וקולה מפיק התפעלות אפס יש מין בת־צל חורקת של צרוּת־עין בדבריה. “כן, היא השתנתה לטובה במשך השנים”, מסכימה פניה גרשוני בזהירות והיא משפילה את עיניה המימיות. אשה למודת־נסיון היא פניה גרשוני ונשמרת היא מהגיד דברים אשר יש בהם מן המחיב.

יפה הגלולה למכאובים וגאולה נרגעת והיא מחשבת חשבונותיה ליום הבא. בשבוע האחרון לא היתה הח’לוה מגיעה כסדרה והקטנים לא ידעו שובע. סוניה אברמסון הבטיחה לשלוח פועל שיתקן את בית־הכבוד ועדיין לא שלחה. ראש־השנה־לאילנוֹת קרוב ותכנית החגיגה אשר תיערך במוסד עדיין לא עוּבּדה לפרטיה וקישוטי הקיר עדיין, עדיין לא הוכנו. מיכל בחורה רשלנית היא ובישיבה הבאה של ועד האגודה תעמוד גאולה בתוקף על כך שיעבירוה את זאת מן המוסד. גאולה לא תוכל להוסיף לעבוד עם מיכל במוסד אחד מפני שמיכל בחורה חסרת־אחריות היא, בחורה לא־רצינית אשר אין לבה למלאכתה והיא שמחה תמיד לכלות מעשיה ולחוש ולהתראות עם יקירה ולהשתעות עמו. ובהתהלכה בחדרי המוסד כמו לא תראינה עיניה את אשר על סביבה. לא, בן־אדם ידרש לעבודה הזאת, ולא אחת פרפרונת כמיכל.

לבה של גאולה נוקפה מעט פתע. “איזו מרשעת נעשית”, היא מהרהרת ובאפלה נתלה בּן־חיוך בזוית שפתיה. בחור יפה יש לה למיכל, וסוף־סוף הלא אין היא כי אם בחורה צעירה וחפצת־חיים. גאולה אינה נרדמת והיא שבה ומעלה אור במנורה ומחפיסת הסיגריות היא נוֹטלת סיגריה ומדליקתה. “אני כשהייתי בגילה”… חולף בדל־הרהור בגאולה והיא משיבה סילון של עשן. העשן דומה כאילו חמימות־מה יש בו המפיגה את הקור מעט וגאולה רואה את מיכל כמו חיה לפניה והיא יודעת היטב שנאה הוא שזפון לחייה של זאת ושקומתה נאה היא וששׂמלותיה בטעם נבחרו והיא יודעת נאמנה מה המבע הלז הרך והמתרפק אשר לעיניה. בת עשרים־ושלש או ארבע היא מיכל וראשה עודנו הולך סחרחר אבל גאולה כאשר היתה קשישה מזה בארבע שנים ובחמש עדיין היה ראשה הולך סחרחר וכאשר תזכור זאת וידעה כי אַל לה לכהות ברעותה הצעירה ממנה.

גאולה על יצועה היא מוטלת וקר לה ושינה לא תרד עליה ובחוץ מסעירה הרוח פשפשים חורקנים של גדרות וסורקת במשובת־פרא בלוריות של עצים ועל דלתות ותריסים תידפק והאדם הן לא יהרהר באמת כי אם בהיותו מוטל על יצועו ובנדוֹד שנתו. הדבר הזה אכן רעה רבה הוא ומה־טוב היה לוּ יכול אדם לישון, דרך־משל, בעמוד ובהתהלך, כי הנה לא־טוב היות האדם מהרהר באמת.

בדן מהרהרת גאולה ועקב אשר בו תהרהר היא מתהפכת על משכבה והיא מתאווה שיהיה העלם הזה שוכב פה לצדה, אפס יודעת היא כי שוב לא יהיה עמה לעולם באשר זה שנתים לא היה בזה ובאשר צעיר הוא ממנה בכמה וכמה שנים ודרכו לפניו והוא מתעלס עם צעירות ממנה ונאות ממנה ורעננות ממנה; עם בחורות כמיכל, דרך־משל.

“וככה אי־אפשר להמשיך”, אומרת סוניה אברמסון והיא משלבת זרועותיה על חזה ופניה להבים וגאולה יושבת למולה ואינה יכולה לכבוש את חיוכה. מה־חמודה היא האשמאית המזקנת בכעסה. “אני אהיה מוכרחה למסור בישיבת המפקחות שאני מסרבת להחזיק עובדת בלתי־אחראית שכזאת”, ממשיכה סוניה אברמסון וקולה נפעם מעוצר חרון. “אינני רוצה להכנס לחייך הפרטיים”, היא אומרת ומבטה רב־משמעוּת, “אבל לא ארשה שענינים ‘רומנטיים’ יפריעו למהלך העבודה”.

“כך אמרה המכשפה”?! שואל דן וצחוקו מרצד באפלולית והוא מותח אבריו וגאולה צוחקת עמו והיא מניחה את ראשה על חזהו. החלון פתוח והירח מלא והוא שט בנחת על פני משטח של קטיפה ואת אורו ישפוך על הספה ועל הצחוק. דן העלם מחבק את גאולה וגאולה האשה עוצמת עיניה וטוב לה ודן שותק ואחר הוא שואל אותה מה תעשה אם תפעל אותה סוניה אברמסון כאשר זממה. גאולה פוקחת עיניה ומהרהרת רגע והיא אומרת שבעצם אין זה חשוב ובעצם יכולים הם להתחתן. דן מחיך ושותק וגאולה זהרורים נצתים בעיניה והיא מפליגה לתאר את המעון הקטן אשר יהיה להם ואת השקט אשר יעטה את חייהם. דן יעשה במלאכתו וגאולה תתן שעורים פרטיים או תעבוד במשרד והיא תבשל ותכבס ותתפור ובערב יהיה דן קורא לפניה מן התנ"ך ומשאר ספרים או שילך עמה להצגה של תאטרון, ובשבתות יהיו משכימים ויוצאים לטיל בהרים. דן אולי תמה עליה שהיא מדברת כנערה לא־לוּמדה אף כי ידעה נשואים וממרוריהם, אבל גאולה יודעת כי מלבה היא מדברת ועיניה מתלחלחות ושפתיה מבקשות את שפתי דן, אפס דן מסב ראשו והוא לואט: “לא כך, כלל וכלל לא כך”. “מה לא כך?” שואלת גאולה דרך־משובה ודן עונה ואומר ברצינות חמורה שבחור בן חוֹרים הוא ושהוא עוף צעיר אשר אין את נפשו להשיר את כנפיו בטרם פּרשׂן, ועוד דברים כמו אלה השגורים בפי עלמים גאיונים ויודעי־ספר הוא משמיע.

הנה כך הוא הדבר. הרגע אשר מפניו יראה גאולה בסתר לבבה זה־כמה הנה בא. ראשה קופא על חזהו של דן וחזהו של דן שלֵו וצונן ודממתו קשחת היא. “אל תתאכזר אלי”, תעתיר גאולה, “אני לא אוכל להחזיק מעמד, אני לא יכולה להשאר אַל תרע לי ככה”. אפס העלם ימָלא גבהוּת־רוח ואולי מבקש הוא להיות גבור בעיני עצמו ואולי הוא שמח על כי יוּתן לו ככה פתאום, לבדי, כזאת עזובה, בלי־אהבה, בלי־כלום… דן, עתה לצאת לקראת הרפתקאות, והוא מוכיחה על פניה בשקט. ספוּרים דבריו והוא מסביר לה כי אין טוב לשניהם מהניח איש לרעותו. “אינך אוהב אותי”, לוחשת גאולה. “אני אוהב אותך”, מחזיר דן, “אבל את עצמי אני אוהב יותר”.

בכסא־הגלגלים יושבת אמא בחצר אצל עץ הגויאבה הצעיר ופניה מצהיבות ועיניה מלוות את השמש הנוטה לערוב בפאתי הגבעות והרוח מתהלכת בין שורות העצים וגאולה יושבת על שרפרף אצל אמה ואין בה עוז להביט בפני אמא יודעת נאמנה כי מחליה לא תקום, אפס רגילה היא כבר כי עצב במראה. מעטים הימים אשר נותרו עוד לאמא ואמא למחשבה הזאת ואין נפשה מרה עליה ויש גם אשר תתן קולה בשחוק דק וקצר. מאחרי הגבעות צללה השמש ולשונות של ארגמן לוחכות את האופק. “נקוה שהפעם כבר ימצא אריה עבודה”, מפטירה אמה חרש. “כן, שם בחיפה יש עכשיו יותר סכויים”, נענית גאולה ועיניה מושפלות. “אני רוצה כל־כך שהוא יהיה מסודר כבר, שתהיו מאושרים. אני בטוחה שתהיו מאושרים. הוא בחור כל־כך טוב, ואת… אני באמת רוצה שלפחות את תהיי מאושרת”.

קומתו הגבוהה של אריה כפופה מעט ובעד למשקפיו העבות אין עיניו נראות כּמו אבל גאולה יודעת בלבבה כי נבוך הוא ומסכן. על ספתה יושבת גאולה ואריה עומד נכחה והוא מחוה בידיו ומשדל אותה בדברים וגאולה מסתכלת בו בשויון־נפש אבל לבה מחיש דפיקותיו וצר לה על האיש הזה המגודל ורחב־הגרם¹ שהוא עכשיו כפוף מעט ורצוץ מאד ורוחו לא־נכונה היא בקרבו. על אהבתם בשכבר הימים הוא מדבר אליה והוא אומר לה שאין לו תקנה אלא אם ישוב אליה והוא טוען שהוא עומד לקבל עבודה אשר תקיימו בכבוד. “אין אושר לאשה שאיננה יולדת ילדים”, מטעים אריה. “ואת הרי לא תלדי ילדים לאיש אחר, גאולה?” “חדל”, מבקשת גאולה וקולה חנוק. “לא, לא, אני רוצה שתביני”, מחנן אריה. על הספה הוא יושב אצל גאולה ואת ידה הקטנה הוא נוטל בכפו הגדולה והוא מסביר לה עד־מה השתנה בשנים בהן שרת בצבא והוא מספר לה על הלילות בהם היה רובץ באוהל והוגה בה בגאולה מהחשך ועד הנץ ועל הכסף אשר חסך בתקופת שרותו מתוך שהיה הוגה בה. “את לא תוכלי למצוא לך איש אחר, אנחנו עשויים זה לזאת, הביני, הלא את תמיד היית חושבת עלי, גם כשהיית אולי עם אחרים, ואת תמיד תחשבי עלי, גם אם תהיי אולי עם אחרים”. “חדל, חדל”, רוגזת גאולה, אבל היא חושבת שאולי הצדק אתו, עם האיש הזה אשר לפני כתשע שנים אהבתו שנה אחת בכל חום־לבה וידעה עמו אושר ואשר שלש שנים היתה נשואה לו אחרי־כן, והיא חושבת שאולי הצדק עם האיש הזה אשר בהעכר בינתו היה מכה אותה ופעם אחת אף הטיל בה מגהץ מלוהט, עם האיש הזה חדל־המעש אשר חדשים ושנים היתה כובסת את בגדיו ואשר למענו היתה הולכת לכבס בגדי זרים בשבועות של מצוקה.

אולי הצדק אתו ואולי איננו אתו. אם כה ואם כה אין הדבר מעלה ואין הוא מוריד כי העיקר הוא שהחושך יורד וחובה על גאולה לערוך את חשבונות המוסד מפני שהערב יש ישיבת־ועד והועד ידון בשאלות תקציב. היא מבקשת לקום מן הספה ואריה לופת את גופה כנואש. לבה של גאולה נתר ורגע אין היא יודעת את נפשה. “הנח, אריה, אתה מכאיב לי”, היא זורקת. “שמעי, שמעי לי עד הסוף”, מרעיד קולו של האיש. “אין טעם, אריה, באמת אין טעם”.

ראשו של האיש צונח על כתפה של גאולה בכבד והיא מזדעזעת. את קומתה הקצרה של גאולה הוא לופת בחזק ואת חזה המלא הוא לוחץ אל חזהו וראשו על כתפה שמוט והוא מתנשם טרוּפוֹת ואולי הוא בוכה. גאולה רוצה להחליק מעט על שערו העבות לאוששו אבל יראה היא מפני עצמה והיא נחלצת מזרועותיו וקמה על רגליה. לבה נגעש מאד והיא מדליקה לה סיגריה ואת שערה אשר נסתר היא סודרת ואריה יושב על הספה אובד־עצות והוא תומך את מצחו בכפותיו והוא ניבט נכחו ואומר: “אני נשאר פה הלילה”. “כן, כן”, חזור הוא ואומר עקשנית וכמו אל נפשו ידבר, “אני נשאר פה הלילה. אתך. אני נשאר פה הלילה”. “לא, אריה”, אומרת גאולה במתון ובנחרץ והיא מעלה אור בחדר ויושבת אל שולחן־הכתיבה אשר לה ואריה יודע כי בטל סברו והוא תופס במגבעתו ואומר שלום ויוצא חרש, וקומתו כפופה משהיתה. אריה יוצא וגאולה מסיקה את תנור־הנפט אשר בחדר ובסמוך אליה תציבהו.

כאב־השנים חוזר והלב שב לדפוק ברגוּש ובנפעם וגאולה יודעת כי לא תוסיף לישון עוד הלילה. אור היא מעלה ועוד גלולה אחת היא נוטלת מעטיפת הניר. השעה ארבע־ורבע וגאולה רואה כי הכר טחוב והיא מבינה כי דמעוּ עיניה והיא לא ידעה והיא נבוכה מאד וראשה צונח על הכר. נשימתה קשה עליה וחזה גואה ויורד ורקותיה הולמות וראשה יזוע על הכר אנה ואנה. מים. אין כבר מים בכוס. אולי תקום ויצקה לה? אין כוחה בה לקום ממשכבה. היא תקרא לבעלי הדירה. בחדר הסמוך ישנים הם ואל־נכון ישמעו. שפתי גאולה נעות וקולה אין נשמע. “דן, דן”. אצל הספה נצב אריה והוא גבוה מאד ורחב־גרם ופניו נעוות־עצבת ובלוריתו שמוטה על מצחו וראשו רכוּן מעט ומפני־מה הוא מסיר את משקפיו זה הגדולות והעבות מעל עיניו. למי זה קראת, לדן? מיהו? ולמה־זה קראת לו, ואני פה. אני אתך, גאולה, ואני רוצה להשאר אתך. תביני, תביני. לא, לא קראתי לך. אני קראתי לאחד ששמו דן. אתה בעצם אינך מכיר אותו. הוא בחור צעיר מאד, צעיר ממך וממני בחמש שנים. הוא גאותן ואנוכי, אבל בכל־זאת הוא נחמד ואני אהבתי אותו. אולי מפני שהוא קצת פרא אהבתי אותו. הוא אינו בא והוא גם לא יבוא עוד. הוא הלך ממני לפני שנתים. הוא כעס עלי מפני שאני רציתי בנשואים. אמא חשבה שאתך אהיה מאושרת. כן, אתה זוכר… אריה, לך מפה. אינני רוצה להשאר אתך לבד. אני מפחדת. אריה לך, לך מפה! ועזוב את המגהץ! אמא, הוא רוצה להרוג אותי! אמא, את רצית שאהיה מאושרת… עזוב את המגהץ, אריה… אריה, תן לי מים ושב פה רגע על־ידי כי אני מפחדת להשאר לבדי, מפני שדוקר לי כאן כל־כך…

אפרורית של בוקר עָנֵן מסתננת מבעד לחרכי התריס ובחדר עוד דולקת המנורה. מצחה של גאולה לח וצוארה מרוטב אבל עת לה לקום. תשושה היא וחדלת־כוח אבל עת לה לקום. מהרהרת היא בכך שהיום הכרח הוא להשלים סוף־סוף את תכנית החגיגה לראש־השנה־לאילנות ולהכין את הקישוטים. ראוי לדבר עם סוניה אברמסון בדבר מיכל, אבל אולי מוטב לדחות זאת עד לאחר החגיגה. כאב־השנים חוזר להציק וצריך יהיה לגשת הבוקר אל הרופאה בקופת־חולים. אכן, לא טוב הוא שתשאר מיכל לבדה עם הקטנים, אבל אין ברירה. גם אין בכך אסון, סוף־סוף. ובכלל מיכל בחורה טובה ורצינית היא בטבעה. האדישות הזאת לעבודה אין היא כי אם ענין של תקופה ועם הזמן, אף במהרה, תרפא ממנה. גם אותה יזנח הגבר אשר לה. גם לה יאמר האיש בלילה אחד אפל, או בבוקר אחד בהיר: “לא כך, מיכל, כלל וכלל לא כך”, והוא יפשיל את תרמילו וישא רגליו לבלי־שוב. גם היא תקום יום אחד² ותראה פתאום והנה אצל שוקת שבורה היא עומדת והיא תהיה לעובדת חרוצה ועסקנית ולמחנכת מסורה ואחראית, ובועד המפקחות יסוכם ויוגד: “כמה השתנתה הבחורה הזאת! כמה השתנתה”

לו אך אפשר היה לאדם לישון, דרך־משל, בעמוֹד ובהתהלך, לו אך יכול אדם לבלתי הרהר באמת.