בכפר אשר אדמתו טרשים ותיו ערוכים בכעין גורן נולד בנימין ועשרים שנה ויותר יושב הוא בכפרו. כל השנים אשר יושב בנימין בכפר אין אנשים הרבה באים להתנחל שם ובחלקת שדה־הקברים אשר אצל ברכת־המים החדשה מתוספות תלוּליות עפר בשעור נכּר. אם כה ואם כה נשי הכפר הרות ויולדות בנים ובנות. נגעים ומזיקים ישחיתו את יבול הכרמים וילדים מוסיפים ובאים. חלאים ומגפות יחבלו בתנובת החלב והילדים גדלים והולכים. אבות יפלו באישון־לילה והבנים באים תחתם. במושכת יאחזו ולפתיעתם נוכחים הם לראות כי חזקות ידיהם מידי אבותיהם וכי מאושש צעדם מצעדם של הללו וכי הבהמות נשמעות להם יותר.

שערו של בנימין צהוב ופרוע ולחייו סוֹמק עז ואת ערפו חרכה השמש ורוחות ההרים חרכוּן גם חרוֹך כי מנעוריו יעשה במלאכת השדה. עיניו ירקרקות הן וכהילטשן כמו מין תמיהה תהי בהן. בטחה־עצמית הרבה יש בבנימין ועם זאת כמעט אין דבר אשר לא יעיר בו תמהון גם מבוכה.

אביהו של בנימין בשרו דל וקומתו קטנה ויגיע־הפרך כמו הוסיף ומיעטה. קולו דק ונעימה של ציוץ יש בו וכּדבּרו ימולל באצבעותיו. כאשר בא עם אשתו הגוצה להתנחל בטרֵשה מתפעל היה הרבה מכל דבר וגבוהה היה מדבר. עם החילו לבצור ראשוני ענבים אשר בכרמו ועם אשר הילדים אשר הביאה אשתו לעולם מתחילים לגדול מתלקחת חמתו על נקלה והוא מטיל מרה בבני־אדם. עם אשר תשרה הברכה ברפת והכרם ומחירי התוצרת עולים כפורחים ובנימין בגר ונעשה לאיש וצפורה בגרה ונשאת לאיש ועמוס הנער חולב את העטינים ורותם את הפרדות תופס האב משרה במשרד חקלאי שבעיר. בּבוקר יסע העירה במכונית הנוטלת את כדי־החלב ואת האנשים הצריכים לנסוע העירה וכן את אלה הסבורים כי צורך להם בכך. לחם אשר בחמאה ובגבינה מרחוהו לוקח הוא עמו למשרד אשר בעיר ועתים יקבע לו שם לאכילתו. בחורף ילפת את לחמו בצנונית או בבצל ירוק או בזיתים ילפתנה. לחם בגבינה הוא אוכל ונהרה משתפכת על פניו והוא אומר למאיר איזנברג הממושקף¹ היושב ומנקש במכונת־הכתיבה: “אח־אח, גבינה של כפרנו אין כמוה בארץ… מה אתם יודעים”!

עם דמדומים חוזר אביו של בנימין לכפר במכונית אשר בה בא משם. כדים ריקים יש במכונית והם מתחבטים זה בזה ואנשים מלאה המכונית מפה אל פה והאנשים מספרים זה עם זה והמכונית מתמלאת שאון. אביו של בנימין מניח תיקו המרוט על ברכיו ועתון הוא פורש על התיק והוא נותן בו עיניו ובחצי־אוזן ישמע לשיחו של שכנו ובדיבּור יחשוֹך. ממעט הוא לדבר ודבריו בלולים ודומה כאילו שממון משרה עליו השיחה.

אופק המערב מקלעת של ורדים ורוח־ים צוננה תהלך על פני הטרשה. עלי הגפן מרשרשים ועפי התאנה יתרוה סוד אצל צריף המחלבה עומדת המכונית ונשים מנשות הכפר יוצאות לראות בבאים וכלבים יוצאים עמהן. את ידיהן מנגבות הנשים בסינרים וריח חמצמץ של רפת עולה מהן. הבאים נדחקים לרדת אבל יש מהם אשר עוד יתמהמהו מעט והוסיפו על אשר הגידו לאיש־שיחם אגב־נסיעה כי יראים הם פן יותירו דברים אשר ראויים הם להאמר ולא אמרום. האנשים הולכים איש אחרי אשתו ואיש לביתו ילכו. אברהם הנהג יורד ממושבו ומתחכך בפדחתו ואחר יחכך כפותיו במכנסיו והביט כה־וכה. הנערים מציבים את הכדים בצריף המחלבה ואברהם הנהג מחליק על שפמו אשר כבד הוא ועבות ואחר־כך הוא מסיע את המכונית עד פתח ביתו ממש.

אביו של בנימין מניח תיקו בקרן־זוית שבמטבח ואת מכנסיו אשר נקיים הם יחליף באחרים אשר אינם נקיים כל־כך. קופסת ריבה אשר הביא מן העיר הוא נותן בארון ואל הרפת הוא מכוון צעדיו. פנס מבליח ברפת ובנימין ועמוס יושבים על שרפרפים וקילוחים של חלב יקלחו מעטיני הפרות וטפחו על דפנות הדליים. דממה עומדת ברפת ובנימין ועמוס סומכים ראשיהם אל כרסיהן של הפרות וחמימות גופיהן של אלו נמסכת באבריהם.

אבא נכנס לרפת ומכעכע משהו והוא מביט בעגל אשר נולד לפני ימים־מספר והוא מנהם: “עגל יפה, חבל לשחוט”. עמוס אינו נותן דעתו ואצבעותיו מושכות בפטמות ומוסיפות, ובנימין מפטיר בחצי־קול: “עגל יפה, נכון? עגל יפה, אבא, וצריך לשחוט”. “כן, כן”, מניע אבא בראשו והוא ממולל באצבעותיו, “צריך לשחוט”.

אסתר נערתו של בנימין היא וכאשר אין הם כועסים זה על זו הולך בנימין לאחר לחם־הערב אל ביתה של אסתר ויושב על השולחן וגומע תה וקורא בעתון ואמה של אסתר יושבת אל השולחן וגומעת תה ובעתון לא תקרא. אסתר עומדת במטבח והיא מדיחה כלים וכאשר תכלה את מלאכתה מביאה היא שתי כוסות תה, לבנימין ולעצמה. “איפה יעל”? שואל בנימין והוא תוקע אצבעותיו בפרעות שערו הצהוב ואסתר עונה ואומרת כי עם הנערים היא הקטנה. אולי אצל צריף המחלבה יושבים הנערים ואולי אל עצי התאנה שברחוק הלכו, אומרת אסתר, ואמה גונחת וסחה כי אף רגע אין יעל יושבת בבית, ובגניחה תחתום דבריה. “כן, כן”, אומר אביה של אסתר, ואין יודע אם את דברי העתון הוא מאשר ואם את דבריה של רעיתו.

תמה שתיית התה ובנימין ואסתר יוצאים החוצה ויושבים על חבילות הקש אשר בחצר ולרגליה של אסתר רובץ כלבה הלבן. אסתר מספרת כי ראובן סר לבו מעל נעמי, וכי גאולה סחה לה דברים בּוטים אשר הגידה לצבי. בנימין אומר שמה שבין ראובן לנעמי אינו מענינוֹ אבל אותה גאולה אין היא יודעת מה לבה חפץ ואסתר אומרת כי יודעת היא זו גם יודעת אפס כי צבי נהג בה שלא כהוגן. בנימין משיב וטוען כי גאולה לא תהי לה תקנה כי אם בבחור מן העיר, ואסתר נכנסת לתוך דבריו והיא מתריסה כנגדו כי אין הוא מכיר אותה את גאולה כּמו וכי בכלל אין אף אחד מבין לה פה בכפר, ובנימין מגביה קולו ומסכּם ואומר כי כל אלה דברים בטלים באשר דברי־רכיל הם. אסתר נעלבת ומסיחה עם כלבה הלבן ובנימין תוקע אצבעותיו בפרעות שערו ומשפיל עיניו אל חטמי נעליו ושותק.

ירח צהוב מטפס ועולה וכלבים שבכפר נושאים נבחתם וכלבה של אסתר גם הוא יקום על רגליו ונבח. יעל, אחותה הקטנה של אסתר, שבה הביתה והכלב הלבן עט לקראתה ומבקש את קרבתה. בנימין ואסתר יוצאים מן החצר ומתהלכים דומם. על פני חצרו של בנימין הם עוברים לראות אם הכל כשורה ואחר־כך הם יוצאים חוצה לגדרות. אל ברכת המים הגלילית המלבינה באור הסהר הם הולכים והם מטפסים בסולמת וברוּמה של הברכה הם יושבים.

אסתר גופה מסורבל ולמראית־עין דומה כי הקפה גדול מגבהה. מתנודדת היא בלכתה ונשימתה כבדה עליה. בטנה סגלגלה וצוארה קצר וראשה כּדוּר ושערה גזוז ועיניה דומה כי קטנות הן משפתיה. כהביטה באיש לא ידע אם ערומה היא ואם פתיה וכהביטה בבנימין לא יֵדע אם חיבה יש במבטה ואם שויון־נפש יש בו. אם כה ואם כה נוהה אחריה בנימין מעת החילו לעמוד על דעתו, ובימים אשר אין הוא סבור כי כסילה היא שאין־לה־תקנה ידַמה כי חכמה מחוכּמה היא ונערה אשר־לב־לה. לאמתו של דבר אין אסתר לא ערומה ולא פתיה, ולבה אולי לא רגש הוא גם לא קהוי. לאמתו של דבר אולי אין היא כי אם בת־אכרים פשטנית אשר תדע בחוש את אשר לפניה ותבחין בין מוחש לבדוי ובין ממש להזוי וכל משאלתה לעמוד הכן עד אחרית שנים על טפח קרקע שהוא מוצק.

אסתר מטילה ראשה על ברכיו של בנימין. כפו של בנימין מחליקה על שערה ואסתר לא תמחה. בנימין מתאזר עוז ומטביע נשיקה על פיה ואת כפו הוא מעביר על צוארה. אסתר מכווצת שפתיה ואומרת לו כי יאסוף ידיו וכי לא ישים עצמו אחד הריקים. בנימין נכלם וצוחק בצרוד והוא חוזר להחליק על מצחה. מעט־מעט תרד עליו עגמה וידו קופאת ואינה זעה. את מבטו תולה בנימין בירח אשר בשמים ותמיהה תנצנץ בעיניו הירקרקות. אסתר שואלת את בנימין מתי ישאֶנה לאשה ובנימין לוטש אליה עינים וקורא: “וכי מנין לי לדעת”? ואסתר רוגזת ואומרת כי אין הוא יודע מה לבו חפץ וכי מוחו מבולבל והוא מבלבל אף את מוחה היא. “די”, חורצת אסתר, “מכאן והלאה לא אתן לך שתבלבל עוד את מוחי”. פליאה גדולה מתפלא בנימין ואומר: “מה זה? מה פתאום”? “די”, חוזרת אסתר בתוקף ואומרת, “או ככה או אחרת. אי־אפשר כך יותר”.

בנימין אינו יודע מה ישיב ויען אשר אינו יודע מה ישיב חורץ הוא כי אין מיטיב פּתוֹר מכוחה של הזרוע. את שפתיו הוא משקע בפיה של אסתר ואת ידיו בבשרה ישקע. אסתר מטלטלת ראשה במרי ולסוף היא מאמצת את בנימין אל גופה. בנימין מנשק וצוחק ואסתר עוצמת עיניה.

בנימין מביא את אסתר עד פשפש חצרם והוא עומד נכחה וחושף שניו. הכלב הלבן נובח ומשתתק ואסתר מתיזה: “ובכן”? בנימין מושך בכתפיו והוא צוחק ומרעים ומבוכה אשר בצחוקו תבּלע ברעם הצחוק. “טוב”, אומרת אסתר, “רק אל תחשוב שככה זה יימשך. אי־אפשר כך יותר”.

כך אומרת אסתר והיא נכנסת לביתה ובנימין הולך את תחנת־הנוטרים באשר אין הוא מתאוה לישון ובאשר דן תבור יושב שם בתחנה ובנימין אוהב להסיח עמו. אור בוקע מחלון התחנה ובנימין יודע כי דן תבור רבוץ שם על הארגז השחור אשר בחדר וקורא. בנימין פותח ונכנס ואומר: “ערב־טוב”, ועיניו הירקרקות נוצצות ונוטפות ידידות. “ערב־טוב”, משיב דן תבור ומסיט רגליו ויושב על הארגז השחור.

“טבע משונה יש להן לבחורות”, אומר בנימין והוא פושט ידו דרךפליאה ויושב על כסאו. “אתה באהבה אתה בא אליהן ודברים טובים ויפים אתה רוצה להגיד להן, והן באחת – נשואים. וזה מראה שיש להן חשבון בכל הענין הזה. וזה לא טוב. מה, מה דעתך אתה, דן”?

“חושב אני שלא טוב הוא הדבר”, מסכים דן. “בהחלט לא טוב שיש חשבון בענין אשר כזה”.

“ואינני מבין”, מגביה בנימין קולו ובידו הוא טופח על שוקו. “אסתר זאת הלא היא בחורה נבונה, הלא אתה יודע, בחורה חכמה היא, ואם יש לה חשבון בענין הזה, הרי שאינני מבין מה זאת חכמה, מפני שאני חשבתי שמי שהוא חכם אינו צריך לחשבונות. וזה משונה”.

“המ”… אומר דן והוא מתחיל לפטם את המקטרת אשר לו.

“וממתי זה”, מקשה בנימין, “אפשר להתנות תנאים באהבה, מה? איך אפשר לאמר: אם תשא אותי, או אם מבטיח אתה לשאת אותי לאשה, מותר לנו לאהוב זה את זאת ומותר לך, למשל, לנשק לי, ואם לא – אז אי־אפשר. אם לא – אין אהבה ואין כלום, ושלום לך”. בנימין שוקע רגע בהרהרים ומוסיף: “מלבד זאת מה אם אתה נמשך לגשת לפעמים בערב לבדך אל עץ־החרוב כשאתה כעוס או כשסתם צר לך המקום, ומה אם אתה נמשך להכנס בלילה אל הפרות ולעמוד על ידן שעה או שתים ולהסתכל בהן באור של הפנס ולחשוב על כל מיני דברים ולהיות לבד, מה? אם תשא לך אשה לא תוכל לעשות זאת. אתה סבור שתוכל? ראה, אבי – ואביה של אסתר, ושל אחרים – הם עושים כך? ודאי שלא. כי כאשר מתחתנים אז הכל אחרת. אז אתה לא יכול לאמר שאתה רוצה להיות לבד ושאתה רוצה לחשוב על כל מיני דברים. ואל תגיד לי שאני טועה. בעיר אולי זה אחרת, אבל פה אני חשבתי על הדברים האלה, ואני הסתכלתי, ואני יודע שככה הם”.

בנימין קם מכסאו וצוחק. “משונה, מאד משונה”, הוא אומר. “האלוהים יודע”, הוא אומר, ובכתפיו הוּא מושך.

“אבל כל אלה שטויות”! מסיים בנימין ומניע בידו ואומר שלום ויוצא.

דן תבור מחזיר לו שלום ומליט עצמו בענני קטרתו.