רקע
אהרן אמיר
שתי נערות
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מחברות לספרות; תשי"ב

בית רפאלי בסמוך אל בית תבור הוא עומד ומכּבר הוא עומד שם. עד היום הזה קומה אחת לו ודירות בו רק שתים ובתי־חומה לו מזה ומזה. שתי הדירות מרפסות להן הצופות אל הרחוב השוקט ואין בין המרפסות כי אם חציצה של דופן בלבד. אותו חדר אשר בדירת רפאלי שלדתו קרועה אל המרפסת תריסיו מוּגפים רוּבו של היום ופעמים עולה ממנו קול זמרה. עתים שושנה היא אשר תזמר, וקולה דק וגבוה וענוג, ויש אשר תאריך זמרתה. ועתים חוה היא אשר תזמר, וקולה צרוד מעט, והיא מקצרת בזמרתה.

החצר הקטנה אשר בעורף ביתו של רפאלי עזוּבה בה וחצוּבות מושחרות מתגוללות בה להעמיד עליהן דוודים של כביסה. יש ימים שאשה קטנת־קומה אשר שערה פשתים ופניה להבים יושבת שפוּפה בחצר על ארגז מהוּפך בצלו של אילן קצר־קומה אשר אבק שבו מרובה מירקוֹ והיא מקרצפת כבסים במשערת או בוחשת בכפיס אשר בידה בגיגית של רותחים. סינר חגור למתני האשה והחלוק אשר לבשרה יסתפג זיעה ויש אשר היא מוחה מצחה בכף לוהטה וקול אנחה תשמיע.

אשה זו אשתו של רפאלי היא אפס לא אשתו הראשונה היא ובנות אשר העמיד לא היא ילדתן לו. שלש בנות העמיד רפאלי, אשר הוא איש שחור־זקן שמחשבותיו כבדות מעט וחנות לכלי־בית לו בלבה של העיר. שתים מן הבנות, הבוגרות בהן, הלכו באשר הלכו ונשאו לאשר נשאו ואת הבית לא תפקודנה כי־אם אחת לשנה או לחצי־שנה. השלישית בבנות, הצעירה, זו חוה, יושבת בזה והיא מכלה את חוק למודיה. אחרי כַּלוֹתה תיעשה מורה ואל־נכון תפרח גם היא מזה למען אַלף לפעוטות דעת ולמען הנשא לאחד האדם.

ספק אם יש מישהו מדרי הרחוב אשר יֵדע אל־נכון איך ועל מה חברוּ שושנה וחוה יחדו ונשתכנו בצות בחדר אשר דלתו קרוּעה אל המרפסת, אבל משחר ילדותו זוכר אותן דן בחברוּתן. קרבת־משפחה לא קישרתן, כמדומה, אף גם גרים הם הוריה של שושנה בשיפוּלו של זה הרחוב עצמו. בבית הוריה סועדת שושנה סעודותיה, אך את מרבית שעות היום ושעות הלילה תבלינה בחדרן יחדו. חדר זה שתי מיטות בו בצד שנים מכתליו וחיפויים של אריג אדמדם פרוּשים על המטות, וארון קטן יש בחדר, ויש בו שולחן אשר טבלה של זכוכית עליו ושרפרף או שנים על ידו. בשעות בוקר מוציאות שתי הנערות את מצעיהן אל המרפסת. שערן סתוּר ובפניהן ממועכות־שינה ושלמות־לילה דקות וקמוּטות לבשרן. פותחות הן את התריסים, אשר מוּגפים הם כל הלילות, כי על כן בקש פעם גנב לחדור לחדר, ובעיניהן הן ממצמצות מול אורו של הבוקר ואת מצעיהן תטלנה על דופן המרפסת.

בקטנוּתו לא התשעה דן עם שתי הנערות אשר בבית רפאלי. הזאטוטים אשר ברחוב לא התחברו אליהן גם קנטר לא קנטרון, והנערות אף הן כמו בדלות היו ומפורשות מעסקיו של הרחוב. כאשר בגר דן מעט שמח היה בעליזה וכבגרו עוד מעט דואב היה על עליזה. הנה כי כן לא היתה דעתו פנויה לנערות השתים. אפס עתה, באין בלבו לא צער הרבה ולא שמחה הרבה, ורק תשוקה עזה יש בלבבו להכיר בני־אדם וצמא רב לדעת את החיים כמו, עתה, בעוד הוא עושה רוב הימים ברחוק מעירו ומבית אביו, וּבעוד הוא שולח ידו במלאכות ממלאכות שונות, עתה יפקוד את חדרן של אלו מדי פקדוֹ את עירו. על אחת הספות אשר בחדר מטיל הוא את עצמו ושמע דברים והשמיע דברים וחייך חיוכים, ועל־הרוב יקח עמו את חוה ויצא לטיל עמה ארוכות וקצרות.

כל ימות החודש יושב דן במחנהו של לגיון מלגיונות הנכרים אשר הביאה המלחמה לארץ הזאת, ובמוצאי חודש יסע אל עירו. בירכתי מישור אשר בדרום נמצא המחנה ההוא, ואהלים גבוּבים בו על אהלים וּצריפים לצריפים סמוּכים שם. בצריף של עץ יושב דן והוא נושא־ונותן עם בני־נכר צעירים ובריאי־גוף והגשם דולף על קירוּעי הפחים של הגג. אפרוריתם של עננים שחור יוּצק בה ועל הארץ יֵרד הלילה. נעליהם המסומרות של אנשי־הצבא תחדלנה מהלום על רצפתו של הצריף, והכובסים והמגהצים השחמחמים, אשר באו הנה מאחרי המחרשה ומאחרי הבּעיר, ישטחו שמיכות על שולחנות הגהוּץ אשר בצריף וקיפלו גפיהם והתעטפו בשמיכות והפכו בקלפים מזוּהמים והעלו עשן, ועל ריקוּעי הפחים של הגג דולף הגשם. דן תבור יושב אל השולחן אשר מנורה גדולה תלויה מעליו למאור והוּא מונה מעות וספרות ירשום בדפתר ופכסמים יכרסם וכנגדו יושב עזיז ברגלים משוּכלות ובשירים יסלסל קולו. שחור הוא עורו של עזיז באשר מארצות־נגב מוצאו, ותלתליו כצמר. גופו של עזיז חסון ושוקיו עשת ושרירי זרועיו כגבעות. אשה לו לעזיז בבאר־שבע והיא לבנה ובוגדנית והוא יושב בצריף ונותן קולו בשיר ושירו יבקע ויפרוץ בעד קירות הקרשים ונסר והתגלגל ברחבי המישור. עצבות אין־מרפא נוגסת בלבבו של עזיז השחור וצחוק אין־פשר שפוך על פניו והוא שר ואת גבותיו יעוה דרך־היתוּל וכפיו יסמוק דרך־חדוה. על אהבה שר עזיז ועל בדידות נוודים במדבר ועל הצמא אשר יכַלה ועל חמוּדות גו אשה ישיר עזיז ועל קנאה אשר כשאול קשתה ועל לובן שארים ועל עינה האחת של הנאהבת והנואפת ישיר, על עינה האחת אשר בה תלבב, על עינה האחת היקוּשה כמוקש למועדי־רגל.

בצריף המכבסה ששקט יושב דן תבור אל השולחן, מלאכתו שלמה והוא לוגם תה בהרחב־דעת ואת הטבק אשר במקטרת ידליק בהרחב־דעת והעשן הריחן פושט בחללו של הצריף. על שולחנות־הגהוּץ סרוחים המגהצים והכובסים ויש מהם אשר ינחרו כבר להנאתם. אף על פי כן לא יפסוק עזיז משירו, והצהלה אשר על פניו רחבה ומוסיפה והלובן אשר בעיניו מסתפג לחלוחית ועורקי צוארו מצטבּעים. כנגד דן הוא יושב ורגליו משוכלות וקולו יצטרד וילך ועל אהבה הוא שר.

על ריקוּעי הפחים של הגג מטפח המטר בהלעג ולא יחדל ועל שולחנו של דן יושב אסמעין שתוּם־העין והוּא מספר עם דן ואף הוא על אהבה הוא מספר. לכאורה טפש מטופּש הוא אסמעין ובכל אשר יעשה יגוֹף, אף על פי כן יש אשר יעלה הרהורים של עצבות ושל טעם מנבכי לבבו הנכסל. שניו של אסמעין רקבות ועינו שתומה וכנים הוא פּולה ממקומות מוצנעים שבגופו והוא כותשן בין אצבע לבוהן. בקדמת נעוריו השיאו לו בת־פלחים זהוּמה לאשה והוא חי עמה בבקתה נסאבה ודולפת והיא דבקה בו בכל לבה. מקץ שנה אחת או שתים מתה עליו זו בלדתה ונֵפל ילדה לו, ומאז שרוי אסמעין בלא אשה. כסף אין לו לאסמעין ומראו נמאס ואשר על כן לא תשעה אליו בת־אנשים ולהבות תשוקה אשר בקרבו תעלינה עשן מצחין עד־להחניק. יען אשר מקדמת נעוריו ועד הנה לא אהבתוּ אשה בטוח אסמעין כי אין אדם יודע אהבה כי־אם פעם אחת בימי חלדו, ודן תבור ישיב את הדבר אל לבו והוא סובר כי אולי הצדק עם אסמעין.

הגשם רפה ועזיז נלאָה משירו ובצריף תשפּלנה שלהבות האוּרים. רק מנורת המאור התלויּה מעל לשולחנו של דן אורה בעינו עומד. עזיז הגבר הופך גבּו ופותח חלון שבסמוך וחוּמו של החדר יתרוה קור טחוב ורענן. את גבו הופך עזיז הגבר וחוּצה הוא נבּט כי על כן דמעות נקוות בעיניו והוא לא יֵדע אם מפני כליון־נפש הן נקוות ואם מפני אַמצו את גרונו יתר על המדה. אסמעין פורש לקרן־זוית ומגולל יצוּעו הצנוף והוא מכנס אבריו תחת השמיכות ומקפּל זרועותיו תחת קדקדו. את עינו הוא לוטש אל התקרה הספוּנה באפלולית וגניחה תקָרש על דל־שפתיו.

חופה של קדרות חפויה על הרחוב שם עומד ביתו של דן ובחשכה־של־חצות פוסעת שושנה בכביש ומעילה מופשל על כתפיה ברָשול. כמו שקולה של שושנה דק הוא וענוג ככה גם היא דקה היא וגבוֹהה וענוגה. וכמו ששערה זהב ועיניה תכול וחוט של תוּגה משוך על פניה ככה גם חלומותיה זהב ותכול וחוט של תוגה משוּך עליהם.

כּברת־רחוב קטנה מבדילה בין ביתו של שמשון רפאלי לביתו של שמואל תבור ואת כּברת הרחוב הזאת ממדדת שושנה מדד־ושוב. בהשקט היא פוסעת וסנטרה הקטן רפוּ. בכמין החלטה נחושה ועיניה נתונות בחלון אחד אשר במעונו של תבור שלרחוב הוא צופה ואור מבצבץ מחרכי תריסיו. יודעת היא כי בחדר הלז יושב דן, אפס אין היא יודעת במה הוא עוסק שם. אילו ידעה כי לבדו הוא שם וכי קורא הוא או כותב, אז היתה נגשת אל החלון ולוחשת בשמו עד שישמע. כאשר ישמע ויפתח את החלון תאמר לו כי יש את נפשה לשוח עמו, וכאשר יצא אליה ויפליג עמה אל חלקת הבּוּר אשר בקצה הרחוב תאמר לו שיחבּקנה וישק לה.

כזאת וכזאת רוחש לבה של שושנה, אפס ספק הוא אם בדד יושב דן בחדר. קרוב לודאי שחוה עמו שם, כי על כן עם־החשֵך לקח דן את חוה לטיל1 וחזור לא חזרה עוד חוה. אמת שעד הנה לא הביא דן את חוה בחדריו, וחוה אומרת כי גם נשק טרם נשק לה. כך אומרת חוה ושושנה לא תהרהר אר דבריה, ואם גם זרוֹת צוחקות חוה בדבּרה. שושנה עוד לא מלאוּ לה שמונה־עשרה שנה ולהרהר אחרי דברי אדם טרם למדה. אם גם ברי לה דבר זה כמעט, הנה לא תוכל לכעוס לא על דן ולא על חוה. רק מין צמרמורת חולפת בגוה וקר לה מאד פתאום והיא נותנת ידיה בשרוולי מעילה.

בחדרו של דן כּבה האור. הוֹססה עומדת שושנה על עמדה מרחק כמה פסיעות מבית תבור ודמותה כמו תתמעט ותלך. קול צעדים נשמע, קל צעדים באים מפתח בית תבור. בחרדה דבקה שושנה אל קירו של בית והיא מבקשת לכלוא את פעימת לבבה הרוגשת ולא תוכל. דן וחוה עוברים על פניה ולא ירגישו בה ושעון אשר בסמוך מצלצל צלצול אחד. דוּמם ובלאט עוברים דן וחוה וכמו מין עדנה משוּכה עליהם. ריחוק של פסיעה בין דן וחוה לבין שושנה, ושושנה נדמה לה כי בנות־חיוך פורחות בגומות אשר בלחייהם. אצל מרפסת מעונו של רפאלי עומדים דן וחוה וחוה כורכת זרועותיה על צוארו של דן וזרועותיו של דן לופתות לגזרתה של חוה והם מתלחשים. אחר נלחצים הם איש אל רעותו והם מתנשקים. חוה עולה אל המרפסת ואת התריס המוגף מסיטה היא חרש וחרש היא פותחת את הדלת וסוגרתה ואור לא תעלה. דן מתמהמה מעט ואחר הוא טומן ידיו בצלחותיו ואת כתפיו הוא כּוֹנס והוא שב על עקביו.

“דן”, קוראה שושנה ואצל הקיר היא עומדת.

דן מסב ראשו ואת עיניו הוא מצמצם לראות כּן. “שלום, ילדונת”, הוא מפטיר בגבהוּת־לב של גרות ואשרת פניו פתיעה לא תהי בה. דן מחייך ועיניה של שושנה אורות בחשכה. ילדוּת אשר בשושנה זוהרת בעייניה2 ומושיטה אליו ידים ובְגוּרים אשר בשושנה אולי הם הגורמים לה שלא תסור מאצל הקיר. אולי כך הדבר ואולי להפך, ואם־כה ואם־כה דן עוקר כפיו מכיסיו ואל שושנה הוא נגש ואת ידיה יחפּון בחפנו האחת. “ריגלת, מכשפה קטנה, מה”? שואל דן וחיוכו רחב. אבל שושנה כמו אינה שומעת והיא חוזרת ואומרת: “דן”, והיא צוחקת בכבוּש וכתפיה רותתות בצחקה, צחוקה של שושנה גובר ועולה וזוהר אשר בעיניה מתעזז והולך ודן נבוך מעט. בּצוֹנן הוא שומט את ידיה השתים מכפו ואך בדי־עמל ימנע את חיוכו מהתפוגג כליל. אבל שושנה תופסת בידו והיא הורקתה בידיה השתים ואת שפתיה היא נושכת וראשה צונח על כתפיו של דן. בבכי היא מפרפרת, ואולי גם צוחקת היא בבכיה, ודן פורש ידיו ומחליק על שכמה ועל שערה הזהוב ועל מצחה הקטן והצח יחליק ושושנה מלחשת: “דן, דן, דן”, וליחושה מתלועע, ופתע זורקת היא את ראשה ומתיקה עצמה מבין זרועותיו של דן והיא זורקת “שלום” חנוּק ונמלטת על נפשה ומטפחת קטנה נושרת מבין אצבעותיה.

לירכתי המישור אשר בדרום מתגנב האביב והשמש לוטפה את עלי ההדר הרחוצים. סאונם של ואדיות רוגע בערוּצים ועין הירוק עוטפת את שדות המזרע והנחשלים ביוגבים יחפזו לכלות חרישם. על תֵילי היבוּש מתבדרים הכבסים רוח ועל חלקות הקרקע אשר ניקשו משחקים צעירי הצבא הנכרים בכדור־רגל. מועטה המלאכה במכבסה ודן יושב פתח הצריף ומתחמם בשמש.

רגל על רגל מרכיב דן והוא תולה עיניו באניצי עבים הפורחים בשמים הכחולים. עזיז שר ועל מעינוֹת אשר בציה הוא שר ודן מהרהר בחוה. ספק אם אוהב דן את חוה אפס ברי כי תשוקתו עליה. חוה יופי אין בה אפס צחוק יש לה והוא גרוּי חשק ובשרה בשלוּת הרבה יש בו ומתניה רחבות ומרפקה כבד ואת אשר עם לבבה תגיד ואחרי לבבה תלך. לבה של חוה הולך אחרי דן, וחוה הולכת אחרי לבה.

במכבסה מעטה המלאכה והשמש יוצקת עצלות באברים וגעגועים אשר התנמנמו תעיר. דן מפקיד עניניו בידי איש־אמוּנים והוא יוצא אל דרך־המלך ומוחיל למכונית אשר תקחהו לצפון. בחוצות עירו הוא הולך וצעדו מתרונן וכמו מדומה הוא כי לכבודו האביבו אביבים ולהנאתו תאוש הרוח בברושים. תריסי חדרן של הנערות השתים אינם מוּגפים וחלונות חדרן פתוחים לרוחה ודן מדומה כי למענו פתוחים הם.

דן תוחב ראשו לחדר והוא רואה את שושנה שכובה על ספתה. חלוק־בית לבשרה והיא הוזה הזיות. דן מברך אותה בקול ששון ולתשובה לא ימתין והוא שואל לחוה. חוה הלכה ואולי תבוא בעוד חצי־שעה ואולי בעוד שעה תבוא. בדד יושבת שושנה בבית ורצונה כי ימלא החדר אויר אביב וריחות־פריחה של הדרים ודמיונות.

תמו דברי שושנה והיא אוספת רגליה בצניעות ואת שערה הזהוב אשר נפרע היא סוֹדרת ובעד החלון תביט חוצה וחיוך של מבוכה ותוחלת מרצד על שפתיה והוא מתעלם ומופיע חליפות. דן מסב על הספה אשר כנגדה והוא משקע מרפקו בכרית ושושנה תשאלנו בענוה ובחן לשלומו ולמעשיו, והבּט לא תביט בו. דן הוגה בחוה ואת עינו בשושנה יתן כי על כן שושנה יושבת בזה וחוה אינה כאן. דן עונה לה לשושנה ומבטו לא יסור מעליה, ומדומה הוא פתאום כי נוי מתון וחביב ומרגיע יש בה. דן מפטם את מקטרתו והוא מתחיל להסיח עם שושנה ועדיין אינו יודע מה לשון שיחה אשר יבור לו. יען אשר לא ידע מה הלשון אשר יבור, ישית לה בהתולים. תמרות של עשן עולות ממקטרתו של דן ותמרות של צחוק עולות מגרונה של שושנה.

חמומה ועליזה נכנסת חוה לחדר והיא תמהה למצוא שם את דן וסומק אשר בלחייה מתלבה. שמחה רבה שמחה חוה על דן ושאלות רבות היא ממטירה עליו ושושנה כמו בת־צל חולפת רגע על פניה והיא קמה מספּתה ומחיכת בנלאה והולכת לסעוד אצל אביה.

לילה מכוּכּב ובשוּם גוהר על משעולי פרדסים ודן נוהג את חוה בנתיבות לא־ידעתן. הילוכו מדוד ונשימתו קצובה אבל דמו זועק וזועק. קולה של חוה נחבא אל גרונה ושחוקה אינו בוטח כשאר היה. הלילה מהלך עליה מורא מתוק ולרגעים תעברנה צינה והיא נלחצת אל דן ועיניה תרות בנופי אקליפטים שברחוק כאילו שם משכן הסוד.

בדרך שובם לרחובם אין חוה מדברת דבר אולם ידה אוחזת בידו של דן ולרגעים תלפותנה אצבעות בחזק אשה את אחותה. ראשה מוּטה ושערה הכהה גולש על מצחה והרבה גזזי עלים של אקליפטוס וגרגרים של חול מעורבבים בו. בחוצות אין אדם ואין רכב, והרחוב אשר בו עומדים בתיהם של תבור ורפאלי אין בו אדם אשר לא יישן. גם קול פסיעותיהם שאשר הֵדן נכפל וּנשלש בדממה דומה כי לא ירגיז איש משנתו. רק בחדר אחד שבבית רפאלי אשר מרפסת לו הצופה אל הרחוב זעה נערה אחת על משכבה.

השעה שעת טרם־בוקר וחוה נכנסת אל חדרה. מנעליה בידה ובלאט היא מסיטה את התריס וסוגרתו כי אין רצונה להעיר את שושנה. אולם שושנה ערה היא וכל רחש תשמע. מזוּע תחדל ודוּמם היא מתוחה על משכבה. אין היא שואלת את חוה דבר, אבל עיניה תבלושנה בחשכה והן רטובות. רואה היא כי מנעליה של חוה בידה והיא רואה איך זו מניחה אותם על הרצפה ואיך היא מתפשטת ועולה על יצועה.

עם הנץ השמש נרדמת שושנה לשעה קלה וחלום היא חולמת ובחלומה מלוה אותה דן תבור בשעה של מוצאי לילה ונושק לה אצל מרפסת החדר והיא חולצת נעליה ודן גם הוא יחלוץ את נעליו ואת שושנה ירים בזרועותיו ועל בהונות הוא נכנס החדרה.

* * * * *

ירחים יערמו לגדיש ושנים תנקופנה ודן שב משוּט ומנדוד והוא יושב עם שושנה במרפסת מעונו של רפאלי הצופה אל הרחוב והיא מוצצת ממתקים ושואלתו לאשר הוא אמר לעשות. דן מפטם מקטרתו ואומר שראשית מבוקשו לישון על סדינים נקיים ומבהיקים ומרשרשים ולשמוע בערב חריש את בעבועו הכבוש של הקומקום במבטח ולשתות תה ממוּתק. “ואחר־כך”? שואלת שושנה. “אחר־כך רצוני להפּנות מעט ולזכור מה חשבתי בשנים האלו מפני שכמה שנים התגלגלתי בכל מיני מקומות וראיתי בני־אדם וידעתי בדידות וחשבתי מחשבות ועכשיו אני רוצה לזכור מה חשבתי”. שתים או שלוש נימים של כסף יש לו לדן בערמון שערו והוא אינו יודע אם ידאב עליהן ואם גאה יהיה עליהן. סבור הוא דן כי דעת־עולם הרבה קנה לו בשנים אשר בהן טלטל רגליו ממקום למקום וישב חדשיים במקום אחד ושלושה במקום אחר, אבל בעמק ילבבו ירא הוא כי חרף כל זאת אולי עדיין אינו אלא ילד.

שושנה מוצצת ממתקים והיא מסיחה עם דן. לפני שבוע היתה אצל חוה בכפר אשר היא יושבת שם, והנה כּרסה של זו בין שניה. בעל יש לה לחוה, מספרת שושנה, והוא עסקן או מזכיר או כיוצא־בזה והם חביבים איש על רעותו, וכהזדמן שושנה עם חוה יש אשר תספרנה בו בדן, וחוה צוחקת הרבה והיא מלגלגת עליו על דן והיא תמהה עד־כמה היתה היא, חוה, תינוקת בשכבר־הימים. “נאה, נאה”, מעיר דן וצוחק אף הוא. “כך צריך להיות”.

“מתי תתחתני אַת”? מקשה דן, ושושנה שוהה רגע ומשיבה: “חכּה”. ממקומה היא קמה מפני־מה ובפתח היא ניצבת ניכחו בשמלת־הפרחים הבהירה אשר לגופה והיא כמו כלוּלה בהדר־עלוּמים־ועצבות. עוד היא מחיכת ותוגה יש בעיניה התכולות וחרדה יש בבת־הצחוק הרוחפה על שפתיה. “דומה את לאחת שהולכת לקראת חתן”, מפריח דן ומעלה טבעות של עשן. עיני שושנה זוהרות והיא אומרת: “בעצם זה שנים רוצה אני להיות אתך פעם אחת ולוּ ערב אחד בלבד, אבל הערב יש לי ראיון… ובכלל אינני יודעת, אתה כזה אחר ואינך כמו שהיית”.

“כן”, משיב דן, ולשונו מתקהה ומסתבּלת. לילה טחוב הוא רואה לנגד עיניו ואת כתפי שושנה המתיפחות הוא רואה ואת המטפחת הקטנה אשר נשרה מבין אצבעותיה הוא זוכר. דן שומע את קול הגפתו של התריס ממרפסת מעונו של רפאלי והוא שח ומרים את המטפחת. רפש שעל המדרכה ריפשתה מעט והוא תוחבל לכיסו והוא מחיש צעד וחוזר לביתו וגבותיו זקופות כמשתאות. סתום שבדברים מרובה על המובן ומופלא שבהם יתר על הנהיר.



  1. “לטיל” במקור המודפס. צ“ל: לטיול – הערת פב”י.  ↩

  2. “בעייניה” במקור המודפס. צ“ל: בעיניה – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות