היה יום ששי בשבוע.

פקחתי את עיני. מעלי עמדו זאב, יעקב ויהודה, שלושה גברים בני שלושים ויותר. הראשון – מפקד הפלוגה. השני – מפקד המחלקה. השלישי – מי שעתיד להיות מ.מ., אלא שלפי־שעה טרם הוגדרו תפקידו וסמכותו; להלכה הריהו “מדריך פלוגתי”, אלא שמשום־מה לא ניתן לו להדריך.

אפלולית טרם־בוקר עוד עמדה בחדר הגדול, שלשעבר שימש כמין מרזח של קלגסים בריטים. זבובים שהשכימו החלו לרחוש. קולות נחרה נסרו בסמוך: אנשי כיתתי, תפארת חילות ישראל, ישנו את שנתם היגעה.

נערתי שמיכתי מעלי, זקפתי גב וישבתי שפוף על מזרוני.

“בוקר טוב”, הפטרתי.

מפקד הפלוגה העלה על פניו ארשת של הבנה ואורך־רוח. הוא ביקש למלא תפקיד של אב רחום לפיקודיו, כטוראים כמפקדים: קפדן בעת־צורך. רחום ונלבב בשעה היאותה, אבל – אב.

כפף קמעה את קומתו הגבוהה ואמר: “בוקר טוב, אמיר”. ולאחר שהות־מה: “מה נשמע אצלך”?

קמתי על רגלי.

“תשאיר גם לנו משהו, בן אדם”, אמרתי אל יעקב, בתרעומת.

בפיו כבר היה נימוח בשרה הרך של אחת היונים שנותרו לנו בקלחת מסעודת ליל אמש. רחמים מזרחי לכד אותן לפנות ערב ובעסק מרובה מלקנו את ראשיהן ומרטנו את נוצותיהן ובישלנון. בזכותן, ובזכות האורז שבתי דיר־אבו־תור עוד היו מלאים אותו בימים ההם, שבעים היינו כל־צרכנו בליל אמש.

“זה בסדר”, החזיר יעקב בפה מלא, ואני שנאתיו.

החרשתי. רציתי שילכו. חששתי שיחסלו גם את שלש היונים האחרות.

“אז מה אצלך, הכל בסדר”? חזר זאב ושאל במאור־פנים.

“אין חדש”, החזרתי, במרירות ובנחת.

נשמעה ירית־שחרית ראשונה של התותחים.

זאב התעלם ממנה, בשלות־נפש ראויה לשבח.

“איך מצב הרוח אצל האנשים” הוסיף לשאול. יעקב כּלה בינתיים את היונה, קנח שפתיו בכפו, ומבע של בדיחות שובבה נח על פניו הכחושות. במקל החזרן הקט שבידו היה מטפח על שוקו.

“מצב הרוח על הגובה”, עניתי לזאב.

יעקב עיקם שפתיו פתע כאדם שיודע את האמת. יהודה השפיל עיניו. הוא העריך נכונה את מצב הדברים, ומתוך כך היתה רוחו מדוכדכת עליו למדי. חוץ מזה היו לו קרובי משפחה בעיר־העתיקה. לאחר זמן נודע ששנים מהם נפלו חללים בין החומות בעצם אותו בוקר.

רק זאב השים עצמו מאמין ובוטח. “יפה, יפה”, אמר. “העיקר שמחזיקים מעמד. עלינו להחזיק בקו הזה ויהי מה”. קולו בקש להשמע עניני, מתון ונחרץ. “אני סומך עליך, אמיר”, הוסיף. זה היה תאטרוני מאד. אני שתקתי. למוד אני לכבוש את חמתי.

את הליכות־המפקד אשר לו סיגל לו זאב בעיקר מתוך עיון בספרות הצבאית, ובמיוחד בספרי הרואיקה סובייטים. בכל תנועותיו ותגובותיו דומה היה עלי בפרימאדונה מתגנדרת; דומה היה, כביכול, שתמיד הוא מבקש לשאול אותנו: “נו, איך אני בעיניכם”!

התותחים רעמו להחריד.

הם היו עומדים מנגד, בצלע הר־הזיתים, סמוך לכביש יריחו, ומטיחים פגזיהם בעיר־העתיקה ובמשגבי הר־ציון. בעיקר בעיר־העתיקה. תותחים בני שש ליטרות, בדרך כלל. פעמים גם בני שתים, או בני עשרים וחמש. מדי בוקר, בשעה 5.45 לפי שעון ישראל, היו פותחים לועיהם ומרביצים, כשעה רצופה ויותר. ההפגזה היתה מלווה מטרות אש נוסרנית של בראונינגים כבדים. היו פוסקים לכמה שעות, וחוזרים, ושוב פוסקים, וחוזרים שוב קודם חשכה. פעמים היו מדברים גם בחצי הלילה.

אבל אנחנו לא היינו מעורבים בענין. עומדים היינו, כאמור, בדיר־אבו־תור, על ההר אשר מנגד. אנו לא היינו מטרידים את הלגיון הערבי ותותחיו, והללו גם לא שעו אלינו במיוחד. לאחר שנפל הרובע הנצור שבעיר העתיקה נתנו דעתם עלינו יותר, אבל אותה עת עוד היו יחסים של “נייטרליות־בפועל” בינינו לבינם. לפרקים היו פוקדים גם אותנו, באותה שעת טרם־בוקר, בכמה מטחי פגזים, ומהעמדה הסמוכה – עמדת המקלע – היו אנשינו תוקעים בהם לעתים צרורות של מגלד, אף שצרורות־אקראי של מגלד ממרחק 1200 או 1400 מטר אין השפעתם מופלגת, וביחוד כשהמטרה היא – טנקים מחופים. המגלדנים היו מרביצים סתם, לשם סיפוק יצרי העשיה שלהם, וברגיל זוכים היו לדברי בקורת חריפים על בזבוז התחמושת הכרוך בכך. אבל הם לא יכלו להתאפק, ויש להודות שעלינו השפיעו צרורותיהם לטובה, במדה מסוימת.

“אוכלים יונים, אמיר”? העיר זאב בחיוך סלחני. בתוך רעם התותחים היתה הערתו זו עמוקת־משמעות, כמובן: “הדוגמה האישית” המהוללת, וכל שאר מיני טנופת.

“אני מקווה שאתה אינך חושק בהן”, עניתי באדיב.

מפקד הפלוגה צחק. מפקד המחלקה כעכע כנכלם כלשהו. יהודה נאנח בקוצר רוח.

“יהיה טוב”, הצהיר זאב. הם הפכו גביהם והלכו. שמחתי. לא ידעתי מה רצו ולשם מה באו וספק אם ידעו זאת הם. יעקב אולי בא משום ששמע על היונים. הוא היה מזמין עצמו לכל מעשה זלילה ולכל מעשה ביזה של פיקודיו. אפשר התכון בכך לאימוץ האחוה שבין מ.מ. לטוראי, מי־יודע. מכל מקום שמחתי ללכתם.

חזרתי והשתרעתי על מזרוני והתכרבלתי בשמיכה. האנשים הוסיפו לישון, מי בנחרה ומי בצפצוף ושריקה. להפגזת הבוקר התרגלנו עד־מהרה, כל זמן שלא היתה מכוונת אלינו במישרים. וגם אז לא היינו מזדרזים לרדת למרתף. עד לאותו זמן לא דייקו הלגיונאים לקלוע, והמזל נתן בנו בּטחה.

נסיתי להרדם. הייתי עיף, וביני לבין עצמי ידעתי שאני רגוז. אף שכל היום כמעט לא היינו עושים מאומה, הייתי עיף. אולי דוקה עקב חבוק הידים, אולי משום השממון. גם מיעוט המזון החל להיות ניכר, לאחר שאוצרות השימורים והגריסים שנמצאו לנו עם כבוש אבו־תור קצתם התבזבזו בלי חשבון ועיקרם נעלם אי־כה. פלוגת הכבוש שקדה כמיטב יכלתה לצאת ידי חובת הדאגה למשפחות. לא היה בלבי עליהם ולא כלום. סוף סוף גם אני לא משכתי ידי.

נסיתי להרדם כהלכה, ולא הצלחתי. כיון שכך, בקשתי להרהר במשהו, אבל לא יכולתי לרכז הרהורי. אפשר בכל זאת התותחים הם שהפריעו. הם דברו בלי חשך. הם הטיחו פגזיהם בעריצות אכזרית ובוטחת, וכמו במין תאותנות שכזאת.

נשמע קול צעדים בהולים, חופזים ויורדים במדרגות מן הגג. בנימין מצליח לוי. ודאי שוב ראה איזה חלום באספמיה, הרהרתי.

דחוף ומבוהל דחק הלז בדלת את גופו הפחוס ואת פרצופו השחום, המחורר.

“אמיר, בוא תראה”, קרא בנשימה טרופה.

“מה יש”? אנפפתי.

“עושים חורבן בעיר העתיקה. חורבן עושים”.

“חידוש גדול… ומה עוד”?

“חורבן נורא. בוא תראה”!

“בשביל זה אתה עוזב את העמדה, יחרב ביתך”…

“טוב, מה אפשר לעשות”, מלמל בנימין מצליח לוי במבוכת־מה.

צחקתי. קמתי ועליתי עמו לגג. הוא היה איש נבער ופותה ופחדן, שעם זאת לא היה נטול הומור גם היתה בו מנה גדושה של ערמה פרימיטיבית. בהתפעלות של קנאה היו האנשים מספרים איך הוא מצליח להוציא מאבו־תור כמויות נכבדות ביותר של צרכי אוכל ושאר מצרכים. הוא היה בן־כורדים ששנותיו ארבעים וחמש ולו ארבעה ילדים ואשה. היה מקפיד שלא להכות את אשתו ואת ילדיו אהב מאד, אף שבכורו בן הי"ב נתפס לא אחת בגנבה והלבין פני אביו. על כך היה בנימין מצליח לוי מתאונן קשה. בשעות של השתפכות הנפש, מה גם שהוא עצמו לא נתפס מעולם כשהיה שולח ידו בנעוריו ברכוש לא־לו. כך היה אומר, על כל פנים.

בנימין מזרחי, שישב אף הוא על הגג, היה נפעם פחות מחברו. הוא היה צמוד אל אשנב היריה שלו, ה“לי־אנפילד” שלו בין ברכיו, ועיניו נבּטות נכחו. סברו היה אטום וקהוי יותר משהיה נעצב. “צריכים כבר להחליף אותנו”, רטן, עם ששבו התותחים ורעמו. הצדק היה אתו. השעה כבר שש וחצי, והם היו עומדים מחמש. משמרת זו עדיין היתה בבחינת משמרת לילה, שקבענו לה משך של שעה ומחצה.

“רד, תעיר את רחמים שיעלה ויבוא במקומכם”, אמרתי. בלועי התותחים שבצלע הר הזיתים נצתה אש. חכינו ארבע־חמש שניות ונשמע הרעם.

“ארד למטה”? שאל בנימין מזרחי. הוא היה בחור צעיר ורזה, שרוחו יודעת חליפות כנעתנוֹת ומרי. זה מקרוב התחתן, ודבר זה הקנה לו יחס של הערכה יתרה לחיים, גם שימש הנמק חשוב ונחוץ לפחדנות הנטועה בו.

להבות השתרבטו מחלונות “בתי המחסה” אשר בעיר העתיקה, שם עם המדרגות היורדות אל כותל הדמעות, עם החומה. ענני עשן שחור תמרו ועלו באפרורית ההשכמה. ואת צלע הר הזיתים לחך ערפל כבד־טל.

“כן, תשלח את רחמים ותלך לישון”, אמרתי.

בנימין מזרחי התיק עצמו ממושבו וחיכך כפותיו. משום מה חיכך כפותיו ואולי רצה עוד להגיד משהו, אבל אני הפכתי גבי אליו וסרתי אל פאת הגג. הוא הניח חגורת כדוריו וירד.

גם מאצל השער־החדש עלה עמוד עשן סמיך ונעכר. ועננות קלות של עשן מאפיר פרחו בראש המגדלים שעל הר־ציון.

“בעיר־העתיקה די – לא יכולים עוד להחזיק מעמד”, חוה דעתו.

“עובדה שמחזיקים”, השמעתי.

“לא, זה חלש מאד. הם לא עונים כמעט. לא יורים כלום”.

שתקתי.

“בטח כבר לא נשארו מהם הרבה בחיים. רובם בודאי הרוגים”.

“אבל אתה רואה איך שמפגיזים אותם. סימן שהם עוד חיים”.

בנימין מצליח לוי שחק לי במנוד־ראש. “סימן”, לגלג.

בנימין מזרחי חזר ועלה. “אינני מבין איזה מין בן־אדם זה. אני אומר לו עלה, והוא אומר לא רוצה. לא תור שלי לתצפית. הוא אומר. ולא אכפת לו”.

“מי, רחמים”? שאלתי, ליתר בטחון.

“כן”.

“טוב, אני ארד ואשלח אותו. השאר פה בינתיים”.

כוננתי צעדי לרדת. ראשי נזקר, כנראה, למעלה מן הרצוי וקלע שרק־עבר מעלי.

“תזהר”, רד אלי בנימין מצליח בשפיפה.

“יימחה שם מולידם”, הפטרתי סתמית.

“הם עונים עלינו”, התרגש הלז.

כיון שלא השיבותי דבר, משך לי במרפקי. “אמיר”, ליחש. “מה יש לך, בשם אלוהים”? “אני רוצה לשאול אותך איזה דבר”.

“שאל”.

הוא היה כורע על ברכיו ואילו אני נמתחתי וחשפתי מלוא קומתי. במחיצתם של מוגי־לב יש שאדם מתמלא עזות־נפש יתרה, אף שלא לצורך.

“אם העיר־העתיקה נופלת, אז בא התור שלנו, מה”…

“אינני אסטרטג”, קטעתי דבריו.

“אינך מה”? תמה.

“המ… אני לא גנרל, מבין”?

“אבל אם ישמידו אותם שם, אז אחר כך כל התותחים על אבו־תור. ואנו מה יש לנו? – אין לנו כלום. לא נחזיק פה מעמד”.

“לך לעזאזל”.

“אמיר, יש לי אשה וארבעה ילדים”…

“זה לא באשמתי”.

|החיים שלי יקרים לי".

“שלי יקרים לי יותר”.

“אתה צוחק”.

“לא, אני מדבר ברצינות”.

הוא נואש ממני, ירדנו בשתיקה. אינני יודע מפני מה הגסתי בו לבי. אולי סבור הייתי שקשיחות המענה יהיה בה כדי לאמץ ולרומם את רוחו. ודאי טעות היתה בידי, אבל אותה שעה לא יכולתי לדקדק בכך.

משירדנו החלו התותחים בורדים את אבו־תור. שני פגזים פגעו בגדר הבית שלנו, מילאו את החדר סרחון של אבק־שרפה ושחור עשן, והקימו את הישנים על רגליהם. חוורים ירדנו למרתף. “לא כדאי לקרוא לבנימין מזרחי שירד מן הגג”? אמר נסים כהן, דמשקאי בריא־גוף ושתום־עין. “אם הוא חי, ירד בעצמו. אם הוא מת, נספיק להוריד אותו”, החזרתי במין לצנות אפלה. אף על פי כן כוננתי צעדי לעלות אליו. במרום המדרגות פגשתי בו, כשהוא נמלט בדהרת־פרא. “איפה הרובה, בנימין”? “נשאר על הגג. אלך לקחת אותו”? “בטח”. הוא החויר, אבל ציית. חזר ורובהו בידו ונשימתו טרופה. עוד פגז התבקע בריחוק־מה. הוא צחק בעצבנות: “חשבתי שאני גמור, אבל ראיתי שהפגזים לא עושים שום דבר”. “ודאי, הם רק עושים רעש”, אשרתי וקיימתי.

מקץ חצי שעה השתתקו התותחים כליל ורק קולות יריה הוסיפו לבוא מן העיר העתיקה בתכוף. שבנו ועלינו מן המרתף. שלחתי את רחמים מזרחי לתצפית. פתחנו קופסת בשר משומר ואכלנוהו בפכסמים. מישהו הלך לאחד מבתי השכונה ומילא קומקום במים שעוד שפעו מאיזה ברז נשכח. הרתחנום ושתינו תה בשתיקה. קבעתי את סדר המשמעות בעמדה. בנימין מזרחי ומצליח לוי הלכו להם ולא חזרו שעה ארוכה. מפרק־לפרק גוברות היו היריות בעיר העתיקה. כמה פעמים גם שבו התותחים ודברו. “בתי־המחסה” היו אפופים להבות. דליקה קלה נפלה בהר ציון. השמים היו תכולים אבל היתה כעין עגמומיות נהלאה בתכלתם. והיה חם.

לפני הצהרים השתררה דממה גדולה מן הרגיל. הלכתי לעמדה הסמוכה, עמדת המגדל. שם היתה החברה עליזה יותר. התברר שחביב חפצדי תפס תרנגול. הם בשלו אותו והתכוננו לסעודה חגיגית.

נגשתי אל מטה הפלוגה. בדרך פגשתי את בנימין מצליח כשהוא מעוטף ביריעה של בדי משי. “גלינו מחסן”, חשף שנים מצהירות¹ ואמר. אי־בזה נתקלתי ביעקב, מפקד המחלקה. לראשו היתה אחת הקסדות המועטות שלפלוגה, והוא עמד והסתודד עם שני פרצופים בפינתו של בית. המסיבות היו חשודות מעט, והוא מצא לנכון להפיג חשד. “שלחתי לכם חמש קופסות של כדורי סטן. קבלתם”? “עוד לא”, אמרתי. “אבל אם שלחת, ודאי נקבל”.

במטה הפלוגה הרתיחו קפה תורכי ריחן, גמעתי. “מה המצב”? שאלתי את יהודה. “שלשום ניסה הפלמ”ח לפרוץ, ולא הצליח", אמר, “ואני חושב שהעניין אבוד”. “זהו זה”? שאלתי. “כן. אינני יודע מה אפשר לעשות. אין במה להלחם, ואין במי להלחם”. יהודה ידע מה שהוא מדבר. הוא היה בקרבות על הסניו, באיטליה, והבין בענינים יפה. יאוש מר היה בעיניו ולחלוחית היתה בהן. בחור נהדר, הרהרתי, ולבי נצבט כלשהו.

היום התכול הזדחל השקט, בעצלתיים. בעיר־העתיקה היה שקט מוזר ולהבות עלו ממנה. אף על פי כן הייתי כנדהם כשלחש לי משה בראון, סגנו של זאב, עם־ערב שהעיר נכנעה. משום־מה הרגלנו עצמנו להאמין שלא יוכל ולהכריעה. “זה בטוח”? שאלתי. “כנראה”, השיב. והוא הוסיף: “זאב בכה כשהודיעו לנו”. “זה בשביל לעשות רושם”, אמרתי, “זה לא אומר כלום”. בלגלוגי, הדל והמופרך, ניסית להפריך את השמועה. “אבל אתה רואה שהיא נשרפת”, החזיק בדעתו. “כן, כן”, הודיתי, “אבל זה ודאי הם עצמם הדליקו אותה לפני שנכנעו”.

הערב רד והעיר העתיקה בערה והיתה דממה והרמקול הערבי שהיה מודיע חדשותיו באדיר מן העיר העתיקה עם־החשך נתן קולו ואני שרבבתי צואר והטיתי אזנים להקשיב. והוא הודיע ואישר, בחגיגיות נמלצת, כי אכן נכנעו הנצורים.

ואני הרהרתי ברובע הנצור, ובשנה אשר ישבתי בו בנעורי הרהרתי ואת סמטותיו ראיתי לפני כּמו. חשבתי על ברוך דאסה, הקצב השפמני והגברתן, אשר בביתו דרתי. ועל מלכה אשתו חשבתי. ועל הילדים. ועל חנות המכולת של מימראן ועל הזקן אדיר־הכרס וכסוף־הזקן שהיה מוכר ירקות בפתח ה“חורבה” ועל אברהם בעל המסעדה. וחשבתי על ירמיהו מזרחי, השכור החגר, ועל שמואל דאסה השלומיאל, ועל אשתו ליזה קשת־היום ובדוחת־המזג, ועל טפם. וחשבתי על המרזח האפלולי ועל בית־הקפה שבמרתף, ועל לילות־הכוכב הטמירים פלוחי צלצל־הפעמונים, ועל אור הירח השפוך על רחבת הר־הבית, ועל צללי־העועים שבסמטות המעוקמות לעת־ליל, ועל הדלות והמארה והתאוות והיגונים והבכי והכזב והחלום והתחנון והסחי והצער שחוברו לו לרובע יחדו – ולבי התחמץ בי קֶרֶב.

“נפלה, הה”? שאל רחמים מזרחי והיזה מאפר סיגריתו ארצה.

“נפלה” אמרתי.

נסים כהן בחש בסיר האורז שעל הפרימוס.

“עכשיו התור שלנו”, לאט בנימין מצליח.

ואני עניתי: “לך לעזאזל”.

ושתקנו. רק אשו של הפרימוס ליחשה נעצבת.