רקע
אהרן אמיר
ספור של מלחמה
xמוגש ברשות פרסום [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: מחברות לספרות; תשי"ב

-אל תספר לאנשים, - אמר מפקד הפלוגה. – אל תספר לאנשיך, אבל יש לנו ידיעות שהלילה ינסה האויב לעבור להתקפה גדולה. בעוד יום־יומיים תהיה הפוגה כנראה, והאויב אומר לכבוש עד אז משהו, בכל מחיר. האוייב זקוק לאיזה השגים בשביל פרסטיז’ה; כיון שנפלה העיר־העתיקה יש להניח שההתקפה תקיף גם את האזור שלנו יש לבטל את כל החופשות, לא לתת לאנשים להסתובב, לעשות בקורת־כלים. שישמנו את הכלים יפה. שיהיה סדר. שיהיו דרוכים.

הוא היה חרד מעט ונפעם מעט, אבל מלבד זאת דומה שהיה בעיניו ובנעימת דבורו גם משהו כיסוף אל החויה הדרמטית הגדולה אשר לקראתנו.

לפי הידיעות שבידינו, - חזר ואמר בסבר של חשיבות, - תתחיל ההתקפה סמוך לחצות הלילה, כשיעלה הירח. האויב יפעיל את כל הכוחות שברשותו, ויש לו כוחות. בכל־זאת כבר לא יהיה יתרון ההפתעה בידו. אנחנו יודעים, ואנחנו מוכנים, ויתרון־ההפתעה לא יהיה בידו. אני חושב שנחזיק מעמד. אני סומך עליך שתחזיק בכתה שלך, ושתדעו לעמוד יפה. יהיו בודאי רגעים קשים, אבל ההתקפה תהדף. אני בטוח שתחזיקו מעמד.

אמר מה שאמר והיה מרוצה. אל־נכון ראה עצמו כאחד מגבורי סרטי־המלחמה, והיה מרוצה. “הוראות נוספות”, אמר, “תבואנה”. אולי תהיה לנו אחר־כך ישיבה של מפקדי המחלקות והכתות. נודיע לך. העויתי שפתי במין חיוך מרופט, והפרחתי: “יהיה טוב”, ויצאתי מאצלו. לאטי ירדתי במדרגות ממשרד מטה־הפלוגה שבקומה השניה.

* * * * *

שקט היה סביב. יריה לא נורתה ופגז לא התבקע. שקט. פלצוּת.

ענני־כבשים קלים נוסעים בשמים. רעננים, כרחוצי טל, נבּטים בתי־האבן היפים מגבעות ירושלים בתכלתו הצחה של הבוקר הצונן. רעננים ושלוים. שלוים מאד. אין מכונית בכבישים. אין סמן חיים בחלונות, במרפסות, בגגות. שלוה של מורא, של גסיסה, של מות.

צללי העננים הקלים לוכחים את האודם הרך, הרוה של גגות רעפים, את הירקרק ההוזה של שדות־הזית.

לאטי ירדתי בסמטה, צמוד אל צל גדר החומר של חצר המנזר, מתוך זהירות־שנעשתה־שיגרה מפני הצלפים הצופים אלינו מראש מגדל־דוד. גלשתי בסולם אל הבית בו חונים אנשי שתי הכתות שלנו, של שמעון ושלי. בשמחה גדולה ובעסק גדול היו האנשים מבשלים אורז שמצאו במרתף אחד הבתים שבשכונה הכבושה. בחדר הגדול רעש הסיר הגדול ומן הסיר הגדול עלו אדים וסביב היתה קרירות נעימה אבל בבטני היתה מועקה ומין ריקנות היתה מהלכת בין ברך לירך ויובש עמד בגרוני ובלבי כוססה ודאוּת מענה שביום מחר לא יוותרו הרבה מהם חיים וחמלה נכמרה בי עליהם והרגשתי שלולא גבר הייתי ודאי היו הדמעות המפעפעות בלועי עולות ומרטיבות את עיני.

הם היו אנשים אפורים וקטנים. ככולנו. כמעט כולם נשואים. רובם מטופלים בילדים. פועלים פשוטים, פועלים מומחים, חנוונים, בעלי־מלאכה, סטודנטים, פקידים, נהגים. ממורמרים, נרגנים, שתמטנים, לעזתנים, מתגעגעים אל נשותיהם, חוששים לילדיהם ולבתיהם המופגזים, שוחרים בצע, דוברים סרה בכל, נטולי יזמה, מצייתים כבעל־כרחם, ממלאים תפקיד ופקודה ככפוייהשד. קהויים, קטנונים, ציניים. אנושיים.

“נחזיק מעמד”, - הרהרתי במר־נפש.

באולם הגדול וגבה־התקרה שבקומת הקרקע היו אחד או שנים שפופים על קופסה של רבה להריקה על כרסם. השאר – ישובים ומסובים ורבוצים – שחקו שח או התבדרו בקלפים, או התנמנמו להם סתם־כך. אד היה מעלעל – רציני, מרוכז, אין־חיוך – בכרך של תמונות פורנוגרפיות שמצא אי־בכאן.

כאן1 אלה מבקשים שיניחום לנפשם. שלא יפקדו עליהם פקודות ולא יצוו אותם מה לעשות. שיתנו להם לבקר כל יום־יומים בבתיהם. שיתנו להם אוכל מבושל וטוב, טוב יותר מן הניתן להם. ושלא יתקיפום ולא יפגיזום ולא יירו בהם ולא יאיימו עליהם. ולמען־השם, שלא יבקשו מהם להגיח אל שטח־ההפקר. ושחס־ושלום לא יכריחום לפשוט בעמדות האויב. אזרחים הם. אנושיים הם. בני־אדם הם.

במעומעם למדי הכירו כי גדולים הם הימים האלה. בקול רם, ובסתר־לב, משתעשעים היו ברעיון איך יהיו מספרים, כעבור שנים הרבה, על הימים האלה הגדולים, ועל החלק שהיה להם בכל זה – אבל סבורים היו כי ראוי להם להאריך ימים ושנים עד אז, וכי אם לא יישמרו הם לנפשותם, מאד, לא יהיה מי שידאג לכך, שהרי כל אדם – ובפרט מפקד – למוּד כבר להגיס לבו בחיים, לזלזל בחיים, בחיי הזולת.

-זה לא בשבילנו, - היו מהרהרים בינם לבין עצמם, אך מסיחים בפני מפקדיהם. – זה בשביל צעירים כפלוני, בשביל רווקים כאלמוני. בשביל פלמ"ח. אנו גם לא מתאימים לזה. אנו אנשים קשישים, כבדים בגוף ובדאגות ובאחריות.

ובמין הומור רציני היו מוסיפים: - אנחנו אנשים רציניים. מלחמה זה עסק לילדים. לא בשבילנו.

ובתמימות, כביכול: - למה לא מבינים זאת בפיקוד?

* * * * *

לרגעים הייתי שונא אותם ומתרעם על שזומנו לי וזומנתי אני להם. אף על פי כן חמלה היתה בי אליהם. אף על פי כן אהוב אהבתים בלבבי.

אהבתים מפני שהיו נקיים ממליצות. מפני שבעיקרו של דבר היתה גישתם ל“כל הענין” ישרנית ופשוטה. כירושלים שלי. מפני שהיו בשר מבשרה של אותה ירושלים שאני קורא לה שלי.

ירושלים שלי, ירושלים של סבלים וגלבים ורצענים וקדרים ודפסים ומוזגי־יין. ירושלים של החוצבים והסתתים והבנאים והמורים ומזפתי2 הכבישים והקצבים ומצחצחי־הנעלים ומטאטאי הרחובות. ירושלים של פתה־בפלאפל וחומוס ומרק־שעועית, וריח הנאענה וההל־שבקפה. ירושלים של הבחורים המהלכים סייעות־סייעות ברחוב יפו ומפצחים גרעינים בטיול אחר־צהריים־של־שבת. ירושלים של עוזרות־בית המלקקות גלידה בקפה “אלנבי”. ירושלים של כבסי־צבעונים עלובים המתבדרים על חבלים מתוחים לרחבן של סמטות, מגג אלי גג. ירושלים של צלת עצי זיתים ושל צנת מים מפכּים מזרבובית של כד ביום־קיץ. ירושלים של פעוטות דולפי־חוטם וחשופי־שת המתיפחים ושוחקים במגלֶה רחובות אין־אילן ואין־כביש. ירושלים של היצאניות הקטנות והגנבים הקטנים ובתי־האוכל הקטנים והזולים ושל שיחי־עגבניות בעציצי גזוזטרה. ירושלים של הסטודנטים והמנזה והוכּוחים הפוליטיים והנערות הקוראות בשירים. ירושלים של המשפחות הגדולות, הדחוסות, הצפופות, הרוחשות, וזו של הערירים הנשכחים אשר במרתפים ובעליות־גג. ריושלים המתונה, הלהה, החכמה, המאופקת. הפאתטית בשלותה הזהירה, הקמצנית.

ירושלים שלי. ירושלים של טל וירושלים של מטר. ירושלים־של־שחר שלי, של ססגון־ירק־ופרי הטעון בסליהן של נערות־פלאחים אפרסקניות מביתר ונפתוח, ממנחת ומכפר־השלוח, בסלים נישאים על קדקדים חסונים וצוארים תמירים ומאהילים על ורדרד־פנים וצבע־רקמתים. ירושלים של שווקים נעורים לשקוק ושל אופים וחלבנים ומחלקי־החלב השכם.

ירושלים שלי. ירושלים־של־לילה שלי. המכוכבת, הסהורה, המוחילה, ההסויה. הרועפת צלצלי פעמונים ולחש־תפילות, הקשובה להלמות צעדים על אבני המרצפת ולסאון הגשם במרזבים. המקשיבה רב־קשב לקול המון לבה.

ירושלים. ירושלים־של־מרי שלי. ירושלים של אבן ודרדר. ירושלים של מרי וקשי־עורף. ירושלים של טרור ובנינים קורסים לנפץ דינמיט, ירושלים של הגברים הקמוטים, נפולי־הפנים, בני גיל־העמידה וגיל־הזקנה, היוצאים בלילה לעבודת ביצורים בקוים הקדמיים, היוצאים בפחד ובמורא ובסבר של שויון־נפש וחוצבים תעלות בבשרה הסלעי של העיר ומגבבים תלים של שקי־חול. ירושלים של בני־השלוש־עשרה והחמש־עשרה המגלגלים בצהלה אבנים כבדות למתרס. ירושלים של בני השלוש־עשרה והחמש־עשרה, שמכּוּכי בתים מאזיבים שבעיר העתיקה היו מטיחים בלגיונאים רמונים מעשה־יד. ושל בני־הארבעים היוצאים אל משמרתם נטולת־הטעם אצל המחסומים נטולי הטעם, היוצאים נמוכי־רוח, שפופים מפחד, לקדם בבקבוק־מולוטוב שאינו עתיד להתפוצץ את רכב־השריון הפורץ של האויב.

אהבתי את קומץ האנשים אשר עמי באשר היו חלק מכל אלה. חלק מירושלים זאת הענוה, הקרתנית, של ימים ולילות ועבודה וחטא ושעמום ואהבה ופריה־ורביה ומיקח־וממכר וצער ושמחה. זו הפשוטה כמו פיתה־עם־פלאפל. זו העקודה להֶרג.

* * * * *

בשמים נוסעים כבשי־ענן קלים וצלליהם לוקקים את הטרֵשה האפורה והקשה. בחגוי סלע בכפר־השלוח ילינו צלליהם ובעקלקלות סמטותיו של הכפר. תרנגולים קוראים בכפר. חמור נוער בכפר. בחדרים האפלולים ודאי יושבים שם עתה גבר וזקן עלי מחצלת, גומעים קהוה, מעשנים ברהיטות, בלהיטות, ומסיחים. עלינו, שקצנו צפוי לבוא בזה הלילה. ועל אותם אשר מפנים־לחומות, שכבר הקיץ קצם לפני ימים. ועל השלל המזומן להם. וכן אולי גם על מצוקת הזמנים בכלל, ועל המחירים המאמירים, ועל גאותנותם של קציני הלגיון. על כיוצא בזה וכנכנס בזה. אולי גם על הצאן שסכנה להוציאן למרעה. אולי גם על הימים שכבר היו, שטובים היו מן הימים האלה ומי־יודע אם ישוּבו עוד. אולי גם על פלוני שנגנבה סיחתו.

למעלה, אצל גדר האבן החדשה, בצלע הר־הזיתים, מרחק 1200 מטר בקו־האויר מאתנו, בינות לזיתים, חבויים השריונים. שריוני האויב. המיטיב להבחין יבחין בהם. במשקפת נראים הם ברור. משקפת אחת יש עמנו, פרטית, של אחד האנשים – והיינו מסתכלים בה חליפות, ורואים. עכשו כבר איננו סקרנים לראות. הורגלנו בהם. קיומם מרחף על קיומנו כצל העיט, כצל של ודאות מאוימת, מרושעת, אכזרית. הם שפצפצו בתותחיהם את לוחמי העיר־העתיקה. הם שכּבּדונו כבר לא־אחת במטחיהם. עדיין לא הפליאו בנו מכתם, אבל אני היודע כי שמות הם עתידים לעשות בנו. עוד הלילה. ואת זכר אזלת־ידנו נכחם נשא כמכות־אש בבשרנו עד יום אחרון. עד הלילה הזה האחרון אשר אחר כתלנו.

לאנשים לא ספרתי ולא הגדתי, אך הן אני היודע כי אין מקלט ואין מפלט. כי השיגונו, כי הדביקונו אל החומש.

* * * * *

לבך נכמר בך. לבך חלל בך. השמש עטה עלינו. ענני־הכבשים אוצרי־הצנה נמוגו ואינם והשמש ניחתה בנו, לוהטת ומלובנת. וקרניה כמו אגודות־של־זרדים לחבוט. האויר ספק־מקריש ספק־מתפוגג, והוא מפועם לשונות של אור ורבוּד שרביטים של אש, וההרים ניבּטים אלינו לבנונים־אפרפרים, מקומחים, מעורטלים עד־שתוֹתם, הרים מנוגבים, סומים, ניחרים, עולפים, ממאירים. והזמן כמו יעמוד מלכת, ודממה גדולה ויגעה ומסורבלת – רחומה כאם על ערש־מות ונכאה כהלויה – יורדת להעיק על גיא ועל הר ועל נפש.

שלוה ופלצוּת. צריך לעשות משהו. להגיד לפנחס, המקלען שלנו, שירביץ צרורות על כביש יריחו. רכב האויב נע שם בלי הפסק. פנחס יודע את הטווח: 1300 מטר. למצער יטריד אותם, יגרום להם שיחששו קצת, שלא יסעו להם בנחת, לאטם, כאילו אין אנו קיימים בכלל.

לא, לא כדאי להוציא על כך חגורה של כדורים. אין טעם. יש לחסוך בתחמושת. לקראת הלילה. נצטרך לה בחצות. בחצות הלילה, עם עלות הירח, כשיתחילו לרכּך אותנו. בכל התותחים הללו שיהיו יורים בנו בכינוּן ישר, ממרחק של אלף ומאתיים מטר.. כשתתחלנה כל מכונות־היריה הכבדות שלהם לנבוח, לנבוח, לנבוח.. וזיקוקים יתבקעו באויר לשפוך על נחיל הסכנות העוין שבאפלה אור גדול ועוין שבעתיים… וסוללות המרגמות שלהם, המטווּוָחות אל־נכון, תשלחנה מטחי־מטחים של פגזים… וכשתהיה החזית כולה כתופת ערוכה, והמקום כולו לחרדת אלוהים יהיה, ואנחנו נעמוד בו, שכוחים מאלוהים, בפחד גדול ובברכים פקות…

בכל כח־האש העצום שלהם יקומו עלינו, בזה כח־האש אשר לעינינו הרואות והכּלות הכריע את לוחמי העיר־העתיקה. הם יבואו אלינו בכל זה, ואנחנו נדע נאמנה כי תקומה לא תהיה לנו. הפחד הנקלה יעטפנו עטוף, ובלנו ימס. ואנחנו נחשוב: מי־יתן ולא היינו פה. ונחשוב: לוא אך אפשר היה להסתלק. ונחשוב: איך נחלצים מכאן, לעזאזל?

אחר־כך לא נחשוב עוד. נבוכים נהיה. עצבנים. מבולבלים. לא נחשוב כלום ורק נעמוד ונירה – בתוך הרעם המחריש־אזנים, בתוך המהומה הגדולה, בתוך האש והסופה – נעמוד ונירה עד שיתלהטו הקנים. בלי לכוון היטב, בלי להציב מטרה, בלי תכלית של־ממש – אבל ירה נירה.

אכן, משום־מה ודאי נשיב מלחמה. ננסה. זה או אחר בתוכנו אולי תתקפם תזזית ויתחילו לילל: “אנחנו אבודים. הקיפו אותנו. אנחנו אבודים”, אבל אי־כך נשתיק אותם. אם יעצבנו אותנו מאד אולי נהרוג אותם ככלבים מפני שאין רחמים בקרב. אם כה ואם כה ודאי נשתיק אותם. נשתיק וננסה להשיב מלחמה.

אבל תקומה לא תהיה לנו. הללו יתקדמו. הם יסתערו עלינו בשריונים ובזורקי־להבות ובנבחת־נבחת־נבחת מכונות־היריה הכבדות. ועד מהרה באמת יקיפו אותנו. אנחנו נברח מפה נברח לשם והמתים באשר יפלו יפולו והפצועים יצעקו גם צעוק אבל הללו יקיפונו יכתרונו ירסקונו ישסעונו יחסלונו. וכל הנותר בחיים שבי ילך לפי צר.

בחצי הלילה יתחילו, ועד האר השחר כבר יהיה הכל גמור.

* * * * *

ככה אי־אפשר להמשיך. צריך לעשות משהו. משהו מעשי. לעסוק בדברים פעוטים, מעשיים. בעסקי מנהלה, למשל. לבדוק את מלאי השימורים ה“פרטי” של הכתה. לערוך את בקורת הנשק ההיא שנצטוִינו עליה.

טוב־טוב מזה שקו הטלפון האומלל שלנו פועל פתאום משום־מה ושמן המטה מודיעים על ישיבה. ישיבת מפקדי כתות ומחלקות עם מפקד־הפלוגה. נחמד. אפשר יהיה להתבדר קצת, לשמוע דברים רציניים עד־ליאוש ולהעמיד פנים של קלות־דעת ושל “יהיה טוב”. גם יש קפה במטה פלוגה, אבל אין מי שיבשל אותו. בוא, עובדיה, בוא אתי. בחייך, תבשל לנו קפה טוב, כמו שאתה יודע.

עובדיה חסון אוהב להפגין את יכלתו בבישול הקפה וחוץ מזה שש גם הוא לחלץ עצמו קצת מן השממון המנוון שבכאן. “לעזאזל החיים האלה”, הוא קם ממקומו ואומר. “נלך”. קח את הנשק עובדיה. כן, זאת פקודה חדשה. לא זזים אצלנו בלי הנשק האישי. “מה לעשות”, אומר עובדיה חסון, “פקודה זה פקודה”. בעינו הוא קורץ ערמומית, ואת נשקו וחגורת כדוריו הוא טוען, ואנו יוצאים.

“לעזאזל”, אומר עובדיה חסון, “גם זה חיים? לא מים, לא אוכל, לא מנוחה. ללכת הביתה לא נותנים, וגם במה לעשות מלחמה לא נותנים. מקום מחורבן. מקודם הייתי בעמדה בבית טאנוס, אתה יודע, ומה אגיד לך, יא מעאלמי: יום אחד אני מוצא לי שם במרתף ארבעה ארגזים מלאים ברזים ניקל של חצי־צול. אתה יודע מה זה ארבעה ארגזים כאלה? זה מחסן! זה הון־כסף! אני העבודה שלי שרברב, אתה מבין, וכבר היה הכל מוסתר אצלי במקום בטוח. טרנספורט היה לי מוכן. אחד נהג חבר שלי. כל דבר מוכן. ואף אחד לא יודע. בשעה שתיים הייתי צריך לקבל עשרים־וארבע שעות – חשבתי: נקח את זה. נביא הביתה, נשים בצד. מי־יודע. יש אלוהים בשמים, אולי נצא חיים, עוד יחזור הזמן הטוב, וזה הכנסה לא־רעה. אתה מבין. אך מה קורה? – פתאום בשעה אחד בא המפקד שלי ואומר: “עובדיה”! “כן, יא עאלמי”, אני אומר, “אני לפקודתך”. “אתה מעבירים אותך למקום אחר. תכף ומיד. אסוף את הדברים שלך, ויללה”. בשביל מה, מה עשיתי, מה יש? – אין דבּורים. פקודה זה פקודה. מה לעשות. פקודה זה פקודה. ואני לא יכול להגיד לו אפילו: “תראה, יא חבּוב, יש לי פה הדברים האלה, אתה מבין, תשים עליהם עין עד שאחזור”. חלס, אין מה לדבר. אין ארגזים, אין ברזים. שלום עליכם… אז ככה לקחו אותי ודחפו אותי פה. מה צריכים את עובדיה פה יותר ממה שצריכים אותו שם אני לא יודע, אבל ככה זה”.

-אתה בחור נפלא, עובדיה, - אני משיב לו בלבי. – יש לך דם לחשוב על הדברים הקטנים האלה, לבכות על ברזים של חצי־צול שנשמטו בידך. לחשוב על הזמן הטוב שיחזור.

-אין דבר, עובדיה, - אני מוסיף ומנחמו בלבי, - לא כדאי לבכות עוד על ברזי ניקל שפרחו. מחר כעת־חיה בכה יבכו עליך.

* * * * *

עובדיה חסון מרתיח את הקפה במטבח של מטה הפלוגה והמפקדים הקטנים והבינוניים יושבים עם המפקד הגדול של הפלוגה ושומעים דברים מפיו.

יש לנו עכשו נשק כבד בעיר, אומר מפקד הפלוגה. עדין אין מפעילים אותו מפני שאין רוצים לגלות לאויב את מקומות הצבתם של התותחים לפני ההתמודדות המכרעת הממשמשת ובאה, אבל כשרק יתחיל האויב – צפויה תהיה לו הפתעה קשה. הללו אינם משערים כלל מה צפוי להם.

-איך הגיע הנשק הכבד? – מעז מישהו לשאול. פשוט מתוך רצון לדעת.

-לא חשוב, - משיב מפקד־הפלוגה דרך־השתמטות, כצופן דבר־סוד.

-ודאי פרצו עוד פעם את המצור, מה? – מפטיר עוד מישהו, ספק בלעג ספק בתקוה.

מפקד־הפלוגה בשלו: - לא חשוב. העיקר שמובטחת לנו תמיכה של נשק כבד. זאת אתם יכולים לאמר לטוראים.

זוהי אפוא סוכּרית־העדוד שתרומם את רוח האנשים. חבל רק שהסוכריה משומשת כל־כך. יותר מדי כבר מצמצו בה.

-אגב, - ממשיך המפקד הגדול, - כל עמדה תקבל כמות של בקבוקי-מולוטוב נוספים. אתם תשלחו לקבלם פה במטה.

-מאלה הבקבוקים שמתפוצצים? – מפריע מישהו נכאים.

-חברים, אחריות אינני נותן, אבל תבינו: אין לנו אלא מה שיש לנו, - מזעיף מפקד־הפלוגה ואומר. ולאחר שהיה קלה: - חוץ מזה הגיעה עוד תחמושת. עשרה כדורים נוספים לכל רובה, ועוד קופסה של כדורי סטן לכל עמדה.

השתתק המפקד הגדול. החרישו המפקדים הקטנים והבינוניים. עובדיה חסון דפק בדלת והביא ספלונים של קפה ערוכים על טס.

מפקד הפלוגה מצהיל קולו: - חברים, אני סומך עליכם שתדעו להחזיק מעמד.

ידו האוחזת בספלון הקפה רועדת כלשהו.

* * * * *

הזמן לא עמד מלכת והשעות שהיו עקרו מזה וכבר אינן ורק השקט הלז עודו כאן.

השמש נטתה לשקוע וחומות עיר־דוד נתרוו אפרורית חכלילית וכמו עטלף עוור ירד הלילה על ההרים והגיא נדלח והעכיר והשחיר. ואור אין נראה סביב וקול אין נשמע סביב. לא קול של שלום ולא קול של מלחמה.

אנו כּנוסים כולנו בעמדה הקיצונית, כל הכיתה. הללו שעל משמרתם רכונים על אשנבי היריה שלהם, רכונים על כלי נשקם, והללו הפטורים מתפקיד רובצים על מזרנים או יושבים שעוּנים אל הכותל. מהם מחרישים ומהם מחליפים בלחש דברים של הבאי או דברי־ריבוֹת של־סרק.

עתה יודעים כולנו הכל. כולנו ידעים שבחצות יהיה האות. וכולנו יודעים, כמובן, שהנשק הכבד נמצא בעיר והוא תשועתנו. וכולנו יודעים, כמובן, מה מדת האמת שבכך. וכולנו יודעים כי לא רבים נוותר ביום מחר.

תשע. עשר. אחד הצופים מדמה שהבחין באיזו תנועה והוא יורה. שלושה כדורים וארבעה. סוף־סוף יורה מישהו. אבל אין עונים לו, והדממה שנטרפה שבה ונפרשת כשהיתה.

אחת־עשרה. חילוף משמרות. אתה, ברגר. ואתה, דוד. ואתה, חנוכה. ועוד אחד נוסף. אתה, מזרחי. דוד לעמדה שאצל הכביש. שלושה בקבוקי־מולוטוב לך. לירות רק במטרות של־ודאי, ברור?

כמו טפות כבדות של מלקוש נוטפים־נושרים הרגעים. מנסים לישון. מהרהרים בכה ובכה ואין נרדמים. איש ואיש הוגה בכל אשר בו יהגו אנשים כשספק בידם אם אין אלו שעותיהם האחרונות על אדמות.

עוד מעט. עוד מעט. הנה, שתים־עשרה. פעמוני הכנסיות מצלצלים כמימים ימימה. אני עומד חמוש ושני רימונים לי בחגורתי ואפשר שמיד פוגע בהם קלע או רסיס של משהו ואתה מתעופף לך ככה כמו זיקוק, למשל. הבלים, דוקה אני אשאר חי. אינני יודע כמה עוד יחיו עמי אבל אני אשאר חי דוקה. אולי אלקח שבוי, אבל חיה אחיה.

הירח אינו עולה. משהו השתבש בתכנית. “הידיעות שבידינו” לא הביאו כנראה בחשבון שמטעמים שאין לנו שליטה בהם אין הירח עולה הלילה בחצות. ודאי שלא, הרי אמש עלה בחצות לערך. אבל אולי יתחילו בלעדיו. לא, כנראה אומרים הם להמתין עד שיעלה.

ניתנה לנו ארכה של שעה. נרדמתי: “כשיעלה הירח תעירו אותי”.

הקיץ הירח. ואני עמו. ואמנו יקיץ הקץ.

כן, הנה זה מתחיל. בחלקה הצפוני של העיר מתלקחת אש של מקלעים. רחוק מכאן, לפי שעה, אבל מתחילים. גם נפץ פגז מתגלגל מן הכוון ההוא. שני פגזים. שלושה.

ושוב שקט. רגע שקט. אחרי השקט הזה יתחיל הדבר באמת.

מענין מי יהיה הקרבן הראשון. משום־מה יש בי הרגשה שדוד יהיה זה.

על מקום מעמדו תינתך האש ראשונה, (מקרוב, מקרוב מאד תבוא. וכשתתחיל ניתכת יברח משם, אבל אני אצעק אליו: “חזור, מה אתה עושה”! והוא יכלא נשימתו ויחזור. משום־מה יחזור. הוא יפלוט צרורות מן הסטן המחורבן שלו, ואחר־כך יהיה לו מעצור, והוא יחליף מחסנית, ויוסיף לתת אש. ואז אצעק לו: “אל תשתולל. קמץ בתחמושת”, והוא יחשוף את טורי שניו הצחורות, הסוסיות, ויחיך, ויחדל. הוא יחיך כמו ילד שובב הנהנה מן הרעש שהקים, ויחדל, ואז אז יבוא הדבר. אז יתפוצץ ודאי איזה פגז בסמוך והוא יסתפג רסיסים ויפול מת. בתוך שלולית של דם יפול ונשמה לא תהיה בו עוד.

ואחר־כך תקרא בשקט לעובדיה חסון ותגיד לו: “עובדיה, לך תחליף את דוד”. והלז יקפא על עמדו רגע ובקול ניחר ומעובדה יגיד: “לא, יא מעאלמי. פקודה זה פקודה. אבל הענין הזה לא בשבילי”. ואינני יודע מה תענה לו על כך.

* * * * *

הבוקר אור ואני עמד במשרד מטה־הפלוגה, ובהעמדת־פנים של חכמה אני מדבר אל מפקד־הפלוגה:

-לפי הידיעות שבידי, - אני אומר, - לא קרה הלילה כלום.

הוא מצטחק כדרדק שנתפס על דבר שקר, אבל אינו מגיב. פניו נפולות ועיניו אדומות ואני יודע שגם עיני שלי אדומות.

-שמע, - הוא אומר, - זה היה לילה שקט שמזמן לא היה כמוהו.

-אבל, - הוא מוסיף, כמי שמתקן משהו שמאזן שלו, - זה היה לילה קשה.

-אבל החזקנו מעמד, - אומר אני.

* * * * *

אט, בנחת, שטים העננים מעלינו. ומערבה לנו, ודרומה לנו, ניבּטת מגבעותיה העיר־היפה־לאלוהים בצינת הבוקר הטהור. שקטה ורוגעת כאגם. שקטה ומאושרת כמו אשה שהקיצה מליל־סיוטים והנה הכל כתמול וכמו שלשום ובעלה האהוב ישן שנת־ישרים לצדה.


  1. “כא” במקור המודפס, צ“ל כאן – הערת פב”י.  ↩

  2. “מזפפי” במקור המודפס. צ“ל: מזפתי – הערת פב”י.  ↩

המלצות קוראים
תגיות