רקע
זלמן יצחק אנכי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

אוֹר נעים ממַלא את היקוּם – ושוֹחק.

ממוּל החלוֹן, הפּתוּח אל השׂדה, נשקף מרחב של שׂדוֹת עטוּפי־בּר הנוֹשקים הרחק־הרחק חצי כּיפּה עגוּלה של תכלת־כּהה. לשׂמאל החלוֹן – יער גדוֹל וּמסוּבּך, העוֹמד ישר בּהוֹד של שויוֹן־רוּח גאַיוֹני, האוֹמר כּוּלוֹ, כּי בּעוֹרקי הוַיתוֹ טמיר ונעלם איזה סוֹד עמוֹק ונוֹרא. השמש, אשר עוֹד מעט ותרד לימין הכּיכּר אל מתחת לאדמה, משלחת ישר את קרניה המוּפזוּת והן משתטחוֹת ומתפּזרוֹת ורוֹבצוֹת בּנעימוּת על הכּר הנרחב וּמַזוֹת עליו זוֹהר. רוֹצוֹת היוּ, כּנראה, לחדוֹר גם אל מצפּוּני־היער העמוּקים, אך הוּא כּאילוּ בּז להן והוֹדפן, והן נכלמוֹת וּמתאַדמוֹת ונוֹפלוֹת על ראשי האַלוֹנים הרמים והנישׂאים וּמַאדימוֹת גם אוֹתם. השמים טהוֹרים, זכּים ועמוּקים – ועל הכּל מרחף איזה חוֹפש עוֹלמי וּבת־צחוֹק.

ישבתי על־יד החלוֹן הפּתוּח והבּטתי החוּצה על פּרידת היוֹם מן העוֹלם ומלוֹאוֹ, ועל־יד החלוֹן השני, נשען על מזוּזתוֹ, עמד פּינחס בּעל־דמיון או, כּפי שהיה נקרא בּפי רבּים, פּינחס השיכּוֹר.

חזוּתוֹ הוּכיחה עליו, כּי בּלבּוֹ מתרוֹצצוֹת מחשבוֹת רבּוֹת וּמרוֹת. עיניו השחוֹרוֹת והעמוּקוֹת, אשר הפיקוּ עצבוּת וּמרירוּת רבּה, הישירוּ להשקיף בּעד החלוֹן אל איזה מרחק אין־גבוּל; מצחוֹ המעוּנן והנקמט תמיד העיד, כּי עתה מציק לוֹ איזה דבר שבעתים, וּשׂפתיו העבוֹת, אשר לא ידעוּ מנוּחה והתעקמוּ בּהעוַיוֹת משוּנוֹת, עשׂוּ הפּעם את מלאכתן בּמהירוּת יתירה.

איש לא היה עמנוּ בּבּית, וּכפעם בּפעם בּמקרים כּאלה ישבנוּ גם עתה שוֹתקים וּמַחרישים.

– לכאוֹרה מה יפה עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא… – הפריע קוֹלוֹ של פּינחס כּמעט בּפּעם הראשוֹנה מאז נזדמנוּ על פּי מקרה בּבית אחד, את הדוּמיה. נראה היה פּינחס כּמדבּר לנפשוֹ.

העיפוֹתי את עיני עליו ולבּי נלחץ מן הלעג המר, שהיה שפוּך על שׂפתוֹתיו. בּלא רצוֹן התמַלט מפּי:

– וּלאחר העיוּן?

פּינחס נתן בּי את עיניו החדוֹת והמבריקוֹת, שהבּיעוּ הפּעם איזה תמהוֹן וּשאֵלה, כּאילוּ לא הרגיש כּלל עד הנה, בּמציאוּתי, ואחר־כּך השקיף שנית ונשתקע בּמרחב. התוּגה העמוּקה, שפּניו של פּינחס היוּ שקוּעים בּה, ועוֹמק המרירוּת שהסתמנה בּכל רשמי הפּנים הללוּ, צוֹד צדוּני להסתכּל בּהם בּלי־הרף ולהעמיק בּמַהוּתה של נשמתוֹ הנפלאה ממני.

– מה אתה מסתכּל בּי כּכה, צעיר? – פּנה אלי אחרי רגעי־דממה אחדים – מה מצאת בּי? הלא שם. הבּיטה שם, למוּלנוּ. תמוּנה יוֹתר יפה ונהדרה, אוּלם… אוּלי… – הוּא שתק רגע ולא גרע את עיניו ממני – שמע נא, צעיר, האוּמנם יש לך איזוֹ… קוּרבה אלי? האמנם גם אתה. גם לבּך…

הוּא החריש רגע, הסתכּל בּי והוֹסיף בּקוֹל בּטוּח יוֹתר:

– היוּ ימים, שאז אמרתי, כּי צעיר בּלי יסוּרים וּמכאוֹבים בּלב אינוֹ בּמציאוּת כּלל. אז אמרתי בּלבּי, שהכּל מעוּנים וּמיוּסרים כּמוֹני ושכּל הלבבוֹת מלאים שאלוֹת וּמחשבוֹת מציקוֹת את הנפש. אז…

מוּזרה היתה בּת־הצחוֹק שנראתה בּעיני פּינחס ואיוּמה היתה. הוּא שׂם את פּניו אל החלוֹן וַיִדוֹם. עברוּ רגעים אחדים והדממה שבה לשׂוֹר בּינינוּ כּמקוֹדם, כּאילוּ לא היה בּינינוּ כּל משׂא־וּמתן.

– ועתה? – שאלתי בּזהירוּת, בּהכּירי בּכל חזוּתוֹ שהוּא עתה בּמצב התעוֹררוּת והתרגשוּת, ועל כּן מסוּגל עתה לפלוֹט דברים הטמוּנים בּעמקי נפשו.

הוּא לא ענַני תיכף.

– ועתה?.. ועתה, אתה שוֹאל?.. יוֹדע אתה, צעיר, ימים שעברוּ? – הוּא נשתתק והוֹסיף אחרי רגע של דממה – אוּלם… למה לך לדעת? האם לא די לכל אחד מאתנוּ כּל מה שידוּע לוֹ מחייו הוּא? הבלים! – הוּא העיף בּי עין חוֹדרת ונוֹקבת – אוּלם, אם רוֹצה אתה, אספּר לך מעשׂה. מעשׂה ב“ינוּקא” אחד.

פּינחס שׂם את פּניו אלַי. הקטיר את מקטרתוֹ המפוּחמת, אשר כּדוּרי־עשן עגוּלים התגלגלוּ מתוֹכה וריחפוּ באויר, תמך את כּתפוֹ מעט במזוּזת החלוֹן וּמצחוֹ נקמט המוֹן קמטים הרי־תוּגה – והתחיל לספּר:

– זוֹכר אנכי עתה את כּל המעשׂים הללוּ ודוֹמה, שאני צוֹלל בּתוֹך נבכי ים שחוֹר וגדוֹל ועמוֹק כּנצח, ורוֹאה אנכי בּתהוֹמוֹתיו גלים קטנים זזים, מתנוֹעעים, משתפּכים בּהמוּלה קטנה; וּמרגע לרגע הם מתפּשטים, מתגדלים, מתרוֹממים עד שהם מעוֹררים את הים כּוּלוֹ מתרדמתוֹ, וּבהתעוֹררוֹ – הוּא מכּה גלים רמים וּרחבים וּמתגעש וּמסתער בּכל גאוֹן עוּזוֹ – וכוּלוֹ מפלצת.

הוּא התעמק רגע בּמחשבוֹתיו והוֹסיף:

– כּחמש־עשׂרה שנה, ידידי. הרבּה פּרחים צצוּ ונבלוּ, הרבּה תקווֹת נוֹלדוּ בּלבּוֹתיהם של בּני־אדם ונעקרוּ מהם בּמכאוֹבים נוֹראים וּבהמוֹן נחלי־דמים למן העת ההיא ועד עתה, וּלפניך… היסטוֹריה ארוּכּה – הפסיק פּתאוֹם את עצמוֹ – דבר רגיל: הייתי אז כּבן־עשׂרים. אשה. חוֹתן – רב יבש, מתנַגד שדוּף. וָאברח אל האַדמוֹ"ר מק.

– ושם – הוֹסיף בּעינים נוֹצצוֹת – ראיתי את ה“ינוּקא”.

פּינחס נשתתק. איזוּ רגעים היה תפוס כּל־כּך בּרעיונוֹתיו עד שנדמה לי, כּי שכח לגמרי, כּי עוֹמד הוּא בּאמצע סיפּוּר. אוּלם, אחרי שינק פּעמים אחדוֹת מלוֹא־לוּגמיו מעשן מקטרתוֹ, הוֹסיף:

– בּן שׁש־עשׂרה שנה ה“ינוּקא” כּשבּאתי לק. וּכבר בּשׁנוֹתיו אלה התנַכּר העלם, כּי היה יהיה לאדם גדוֹל בּארץ. גם בּנגלה וגם בּנסתר כּבר עלה אז על אביו האַדמוֹ“ר. כּל החסידים ראוּ בּוֹ את ממלא־מקוֹמוֹ של אביו לאחר מאה ועשׂרים שנה. בּשם אביו סיפּרוּ, שאמר כּי נשמתוֹ היא ניצוֹץ מזוֹ של הבּעש”ט והוּא עתיד להאיר את עיני כּל ישׂראל.

גם מראהו היה יפה מאד. גם אז נראה היה לפי קוֹמתוֹ, שיהיה משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכּל העם. רוֹאה אתה, צעיר, את בּת־הצחוֹק הפּרוּשׂה עתה על כּל היקוּם? כּכה הבהיקוּ עיניו השחוֹרוֹת ככנפי העוֹרב. כּשהיה אדם מסתכּל בּהן, היה נדמה לוֹ, כּאילוּ מקוֹר הבּינה נתגַלה לפניו. על מצחוֹ הזך ושׂפתוֹתיו־שני איוה למוֹשב לוֹ שׂחוֹק אלוֹהיי, וכוּלוֹ – כּשלמה המלך כּאשר הקיר לבּוֹ את “שיר השירים”.

לוּ שמעת את זמירוֹתיו בּשבּתוֹת וּבמוֹצאי־שבּתוֹת! אל־עוֹלם, מלאכי־אלוֹהים שרוּ מתוֹך גרוֹנוֹ. קוֹלוֹ היה זך כּבּדוֹלח ורך כּמשי. אך פּתוֹח יִפתח את פּיו והנה כּאילוּ קרני אוֹר של כּוֹכבי שמים משתפּכוֹת בּנצח וּמחבקוֹת אוֹתנוּ ואנחנוּ מתנַשׂאים עליהן למעלה־למעלה וּמרחפים בּים־התכלת העמוֹק יחד עם כּוֹכבי־השמים. וכל היקוּם שוֹטף בּנחת וּבנעימה ורוֹחץ בּגלי־ים ספּירים המפיקים אהבת חסד לאין־גבוּל; והים מלא אוֹר־עדן, מתלחש לחישת־יה על המוֹן הרזים והסוֹדוֹת שבּנצח… ויש שנדמה כּאילוּ כּל היקוּם כּוּלוֹ: השמים והארץ ורבבוֹת הכּוֹכבים, הימים והנחלים, ההרים והעמקים, היערים והאגמים, כּעשׂב למינהוּ וכל חלל־האויר שבּנצח – מתנַשׂאים וּמפזזים ומכרכּרים בּשׂמחה וּבצהלה וּמתעלסים בּנעימוּת וּחדוַת אין־קץ. דוֹמה, כּאילוּ אלוֹהים אף הוּא בּתוֹכנוּ, שׂמח ונהנה מיצוּריו וּמכּל פּוֹעל־כּפּיו.

נער כּזה היה הינוּקא!

כּן, ידידי, לכאוֹרה מה יפה הוּא עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא!

פּינחס ינק פּעמים אחדוֹת ממקטרתוֹ בּחזקה וּשׂפתיו העלוּ תנועה זרה וּמשוּנה כּאילוּ רוֹצה היה להדוֹף מפּניו איזה דבר, המצר וּמעיק לוֹ עד מאד. אחר־כּך הוֹסיף:

– אוּלם אין תמידיוּת בּיקוּם. ואנחנוּ, כּנראה, לא בּשביל להרגע וליהנוֹת הוּשלכנוּ על־פּני האדמה. הכּל הוֹלך, עוֹבר, משנה. כּן… הים אינוֹ מלא, אבל נחלים רבּים ועצוּמים נוֹפלים וּמוּבלעים בּוֹ. גם בּהינוּקא החילוֹתי להכּיר השתנוּת מוּזרה. כּאילוּ מזלי האוּמלל גרם גם לזה!… דוקא בּעת ההיא, אשר הוּא לבדוֹ היה לי המשענת האחת שעליה נשען כּל עוֹלמי. כּי כּעבוֹר זמן־מה אחרי בּוֹאי לחבוּרת החסידים, קמוּ אלה הרוּחוֹת, שלא נתנוּ לי מנוֹח עד שבּאתי שמה, אלה שעקרוּני מבּית חוֹתני והרחיקוּני מאשתי, והתעוֹררוּ בּי עוֹד בּיתר עוֹז. התחלתי להרגיש, אמנם בּהרגשה כּהה, כּי גם שם, בּין החסידים, לא מצאתי מה שבּיקשה נשמתי. ורק הנפש האחת הזאת, הינוּקא, היא רק היא היתה המַרפּא לפצעי האנוּשים, רק כּשהייתי רוֹאה לפני את הנשמה הטהוֹרה, העמוּקה והזכּה הזאת, הייתי מתגבּר על עצמי וּמתחזק להאמין, כּי אמנם יש איזה תוֹכן עמוֹק בּכל הסביבה המַקפת אוֹתי וּבכּל… ודוקא בּעת ההיא החילוֹתי להרגיש, כּי איזה דבר חדש מתהווה בּמעמקי נפשוֹ הוּא. ולא רק אני לבדי; כּל החסידים הרגישוּ בּדבר…

ראינוּ כּי אינוֹ כּתמוֹל שלשוֹם. הוּא התחיל מתבּוֹדד בּחדרוֹ. בּתחילה מעט־מעט וּלסירוּגין ואחר־כּך בּתכיפוּת וכמעט בּתמידוּת. לפעמים לא היה נראה משבּת לשבּת, ולפעמים – כּשני שבוּעוֹת רצוּפים. מעל מצחוֹ וּשׂפתיו נגוֹז מעט־מעט השׂחוֹק הנעים ועננה הרת־תוּגה נוֹראה לקחה מקוֹמוֹ; מעיניו גזה וחלפה בּת־הצחוֹק התמימה והשלֵוה. עיניו התחילוּ שׂוֹחקוֹת בּאש זרה וּמשוּנה וּמנוּחה לא ידעוּ. מַבּטן היה מפיק לפרקים מעֵין חמלה ורחמים רבים עלינוּ ולפעמים – גם איזוֹ שׂנאה כּבוּשה וּבוּז אשר פּעם בּפעם היּו מרתיעים אוֹתנוּ לאחוֹרינוּ. כּל חזוּתוֹ העידה, כּי מלחמה כּבדה ואיוּמה מתלקחת בּלבּוֹ פּנימה. גם בּזמירוֹתיו החל למעט. ואפילוּ בּשעה שהיה שר לא היוּ עוֹד נעימוֹת כּקוֹדם: ניטלוּ מהן השׂמחה והתמימוּת, שהיוּ מפעפּעוֹת מתוֹכן לפנים. בּזמירוֹתיו עתה היה עוֹלה ונמשך הד קוֹל של תוּגה חרישית, שהיה פּוֹלח את הלב. פּעם אמרנוּ לשמוֹע בּהן קוֹל ילד קטן גוֹוע, שנתעה למדבּר איוֹם ונוֹרא אוֹ לתוֹך הרי חוֹשך, והוּא מתחַנן וּמבקש הצלה לנפשוֹ; וּפעם הגיע לאזנינוּ הד של סערת־רוּח איוּמה, המלאה זעם וּמרירוּת אין־קץ, כּאילוּ נכוֹנה היא להרוֹס בּזעפּה את כּל היקוּם כּוּלוֹ ולהלחם בּחמת־רוּח עם היוֹצר עצמוֹ…

כּשעזב פּעם האַדמוֹ"ר עם חבוּרת־חסידים קטנה לשעה מוּעטת את העיר נפלה בּינינוּ שׂיחה קצרה.

לעת ערב נזדמן לי לעבוֹר על פּתח חדרוֹ ובראוֹתי אוֹתוֹ יוֹשב תפוּשׂ־מחשבוֹת, נתעכּבתי אצל הפּתח והייתי עוֹמד וּמסתכּל בּוֹ. מבּטוֹ נח, לאחרוֹנה, עלי ונתן לי אוֹת לבוֹא החַדרה. נכנסתי וָאֵשב למוּלוֹ אל השוּלחן. הוּא שׂם בּי את עיניו והסתכּל בּי זמן רב. אחר–כּך פּנה אלי:

– פּינחס, מדוּע אתה כּה עצוּב־רוּח כּל הימים?

המוֹן גלים חמים של חיבּה זרמוּ אל לבּי מתוֹך קוֹלוֹ וּמעיניו שהתעמקוּ בּי – ושתקתי.

– פּינחס! – הוֹסיף אחרי דממה קלה – אל נא תכחד דבר… מרגיש אנכי בּך, כּי לא כּמוֹך כּכל החסידים.

– בּמה? – שאלתי נבהל ונדהם.

הוּא החריש רגעי מספּר, אחר־כּך מילמל:

– פּינחס, דומה לי, כּי… מחשבוֹת מרוֹת מקננוֹת בּלבּך. דוֹמה. דוֹמה לי… אוּלם אל נא תכחד – הוֹסיף בּאיזוֹ החלטה – וכי מאמין אתה?

– בּמה? – שאַלתיו בּקוֹל רוֹעד, וכוּלי מזדעזע מהתעוֹררוּת קוֹדחת.

– בּמה? בּמה? – דוֹבבוּ שׂפתיו בּקוֹל רוֹעד וּמלא התמרמרוּת – בּאבי… וּ…בכל דבריו. האין אתה מרגיש, פּינחס, שאיזה ענן, ענן כּבד, מסך משוּנה פּרוּשׂ עלינוּ. מסך, שבּלעדיו היה נגלה לפנינוּ דבר נוֹרא, איוֹם מאד.

נדמה לי, כּי אכן איזה דבר שחוֹר, איוֹם, מגיח בּהמוּלה להרוֹס מגדל רם, מתנשׂא בּהדר. לא יכוֹלתי להוֹציא הגה מפּי.

– הלא רבּים מן החסידים – הוֹסיף הינוּקא, תפוּשׂ בּמחשבוֹתיו ההוֹמוֹת – רבּים מאד כּבר מאמינים גם בּי. ועוֹד מעט ואהיה גם בּעיני כּל החסידים מה שאבי בּעיניהם עתה. אהיה לקדוֹש. לדברי יאמינוּ. וכל מה שאוֹציא מפּי יהיה טהוֹר וקדוֹש ואיש לא יעיז להטיל בּזה שוּם ספק, כּאילוּ כּל דברי מפּי הגבוּרה… וכל מה שאוֹסיף על מה שקבּלה בּידי מן הספרים ומאבי ימָסר לבני אחרי, ואחרי כּל זה אסוּר יהיה גם להרהר, כּשם שאסוּר להרהר אחרי מה שמסר לי אבי משלוֹ – וּכשם שהוּא לא יעיז להרהר אחרי מה שנמסר לוֹ מאביו וּמרבּוֹתיו… נמצא… נמצא… שאני.. אָבי… וַאבי־אַבי… וכן הלאה… אנחנוּ הננוּ הבּוֹנים את כּל היכלי המחשבוֹת האלה. ואם כּן, ואם כּן הרי יש להטיל ספק, שמא? שמא? וגם שמא גם העיקר… שמא המחשבה העיקרית, היסוֹד של כּל ההיכל הזה נוֹלד רק בּלב האדם לבדוֹ. התבין? ואמנם… מה זאת האָרה, רוּח־הקוֹדש?

השׂיחה נפסקה פּתאוֹם בּהכּנס אמוֹ הזקנה והחוֹלַנית החַדרה. – –

מאז לא נזדמן לנוּ עוֹד לדבּר. וכה עברוּ כּשנה וחצי. רק פּוֹגש הייתי לפעמים את מַבּטי עיניו, שכּאילוּ היוּ אוֹמרוֹת: רק אתה אוּלי יוֹדע מעט מן הנעשׂה בּלבּי… ואנכי, אמנם, חיכּיתי לאיזה דבר איוֹם… ולא רק אני אלא כּל החסידים, וגם האַדמוֹ"ר, כּוּלם כּאילוּ חיכּוּ לאיזה דבר פּתאוֹמי ונוֹרא.

ואוֹתוֹ דבר איוֹם ונוֹרא נהיה וּבא. שבּת־שוּבה היתה, בּבּוֹקר אחרי התפילה. האוֹרחים היוּ רבּים והבּית היה מלא מפּה לַפה. המכוּבּדים, העשירים והמקוֹרבים היוּ מסוּבּים אצל השוּלחן, וּשאר ההמוֹן הרב היה נדחק איש על־גבּי רעהוּ בּמלוֹא החדר. הישיש, בּעל הזקן הלבן, היוֹרד על־פּי מידוֹתיו, והעינים הגדוֹלוֹת, החוּמוֹת והמוּגלַאיוֹת מעט, אשר היוּ תמיד כּאילוּ מלאוֹת איזוֹ השתוֹממוּת והתבּטלוּת, מהוּלה בּהכּרת ערך עצמוֹ, מפּני איזה דבר, שכּאילוּ היה תמיד נכחוֹ – ישב בּראש השוּלחן וכוּלוֹ אוֹמר הדרת־קוֹדש. בּפתח חַדרה עמדה הרבּנית, בּפניה הישישים והחיורים־חוֹלנים, כּמוּכנת להקשיב למַשׂאוֹ של חוֹזה־יה. ועל כּל אלה היתה רוֹבצת וּמרחפת כּל אוֹתה הזרוּת המצוֹדדת, המנַשבת מכּל אַגדת־קדוּמים. האַדמוֹ“ר, כּמנהגוֹ תדיר, היה אוֹחז בּכוס־יין ואוֹמר מאמרים קצרים ומקוּטעים. הינוּקא ישב, כּפעם בפעם לימינוֹ, אך פּניו היוּ הפּעם מוּזרוֹת יוֹתר מבּכל הימים; עיניו – לפּידי אש שחוֹרה וּמַבּטן החד כּאילוּ דקר את כּל הנאספים בּאִזמלים חדים. פּניו הנלהבים העידוּ, כּי הסַמבּטיוֹן עתה בּלבּוֹ. דוֹמה היה כּוּלוֹ, כּאילוּ מכין הוּא עצמוֹ לאיזוֹ מלחמה כּבדה, מלחמה איוּמה ומסוּכּנה. כּוּלנוּ, אף־על־פּי שהיינוּ שקוּעים בדברי האַדמוֹ”ר, עם־ כּל־זה הרגיש כּל אחד מאתנוּ בּפנימיוּת נפשוֹ, שכּאילוּ מחַכּה הוּא לאיזה דבר. גם האַדמוֹ"ר הרגיש, כּנראה, בּזאת. הוּא שׂם את פּניו אל הינוּקא, הניח את ידוֹ על שכמוֹ וציוה עליו בּאהבה רבּה לבאר לפני הקהל את הדברים, שאמר זה עתה על הפּסוּק “שוּבוּ בּנים שוֹבבים, אֶרפּא משוּבוֹתיכם”. הינוּקא השליך עליו ועלינוּ מבּט מפוּזר, איוֹם, עמד על רגליו בּעוֹז־החלטה ואוֹמץ־רוּח וצרח בקוֹל מר, מתחנן וּמוּזר:

– אחים חלכּאים, מה אתם עוֹשׂים פּה?! שוּבוּ לבתיכם! תעתוּעים עוֹשׂה אבי עמכם, ואתם, חלכּאים, מַחרישים. דעוּ, אין אלוֹהים. אין עוֹלם הבּא. הכּל בּדוּי מן הלב. הכּל שקר. שקר, שקר! לכוּ איש לבתיכם! טוֹבעים אתם בּים של צרוֹת ויסוּרים, בגלוּת מרה, חשכה ואיוּמה – ואתם, חלכּאים, מתעסקים בּהבלים. למה אתם מבלים חייכם בּמעשׂי נערוּת וּשטוּת? חדלוּ לכם ממעשׂי תעתוּעים אלה. דעוּ: אבי אינוֹ אלא אוּמלל העוֹשׂה בּלהטיו על־פּי מצוַת אבוֹתיו ורבּוֹתיו. תוֹעה אוּמלל, לא יוֹתר… אינכם מאמינים לדברי, אחים חלכּאים! הא לכם את לבּי, קרעוּ את סגוֹרוֹ, קראוּ מה שכּתוּב שם בּאש שחוֹרה וּבנחלי־דמים… דעוּ: אין אלוֹהים! אין עוֹלם הבּא!.. כּל אלה הם רק אחיזת־עינים!..

לשוא, אָחי, אנסה לתאר לך איך נפלוּ הדברים על לבּי. יש, אָחי, הרגשוֹת שלא יתוֹארוּ. דבריו כּאילוּ האירוּ פתאוֹם איזה מקוֹם קבוּר בּמעמקי לבּי, מקוֹם־מקלט להמוֹן מחשבוֹת מעוּננוֹת וסבוּכוֹת מאד. כּל הקהל יחד עם האַדמוֹ“ר נראוּ לי פּתאוֹם כּחגבים, שהעירוּ בּי גוֹעל־נפש וּמנוֹד־ראש. וּכאילוּ איזה דבר קר עשׂוּי הרבּה פּצירוֹת חדוֹת נתחב בּלבּי, אשר רק עתה, עתה ידעתי את פּשר מבוּכוֹתיו וּספקוֹתיו, המיתוֹ וגעגוּעיו. הייתי מַשמים ונדהם כּוּלי. מהוּמה וקוֹלוֹת משוּנים ריפרפוּ בּאָזני. הייתי כּחוֹלם ולא ידעתי בּבירוּר, איה אנוֹכי וּמה אתי… שמעתי צוֹעקים: “מפּני־מה נתתם אוֹתוֹ לדבּר?”, “הכּוּהוּ!”, “האַדמוֹ”ר מתעלף!”, “קראוּ לרוֹפא!”… שמעתי גם איזה קוֹל משוּנה יוֹצא מחדר הרבּנית, והמוֹן קוֹלוֹת מכּל עברים צוֹרחים: “היא מתה!” “היא מתה!” וכאשר הקיצוֹתי – והנה מהוּמה וּבכיה: הרבּנית, אמוֹ של הינוּקא, מתה מיתה חטוּפה…

נוֹרא לי זכר היוֹם ההוּא, וביחוּד הלילה שאחריו. ערב. הבּית מלא אנשים מפּה לָפה. בּכיה. נרוֹת רבּים, שבּני העיר הדליקוּ לעלית נשמתה של המתה, ממַלאים את הבּית בּהמוֹן עינים מוּזרוֹת וּמפיצוֹת אוֹר מעיק. בּחדר האוֹכל על־יד השוּלחן מכינוֹת הנשים הזקנוֹת תכריכים – ובוֹכוֹת. קוֹלוֹת הנערים האוֹמרים תהלים מתלכּדים עם קוֹלוֹת לוֹמדי־משניוֹת ואוֹמרי־“זוֹהר” בּחדר המת, והם יוֹצאים וּמפיצים ענני קדרוּת ותוּגה על מלוֹא־רוֹחב הבּית. על כּל מרחפת אימה מלאת־סוֹד. וּכאילוּ גם הכּתלים, גם הנרוֹת וגם האויר רוה־היגוֹן שבּבּית – כּוּלם מרגישים עתה את הוָיתוֹ של מלאך־המות השוֹכן עתה בּבּית הזה על כּל משרתיו. פּתאוֹם נראָה הינוּקא על סף הבּית. פּניו היו לבנים כּסיד והבּיעוּ עצב עמוֹק וָמר. עיניו הגדוֹלוֹת כּאילוּ התרחבוּ והבּיטוּ ישר בּמבּט מלא יגוֹן ואהבה אין־קץ, חמלה ורחמים רבּים. כּל הנאספים נבהלוּ וַיפנוּ לוֹ דרך לעבוֹר. הוּא נכנס אל החדר, שבּוֹ שכבה המתה מכוּסה שחוֹרים, נפל על־ידה על הרצפה וּגעית בּכיה מרה השתפּכה בּאויר; כּאילוּ גם הכּתלים הדוֹממים הזדעזעוּ מנוֹראוֹת מרירוּתה. אַחי! תמיהני, כּיצד לא נקרעוּ אז לבּוֹתיהם של הנאספים. אוּלם בּכיתוֹ לא נמשכה הרבּה. מקץ רגעים אחדים נראַה האַדמוֹ"ר על סף החדר, חיור ורוֹעד וַיתן את קוֹלוֹ, קוֹל זקן רצוּץ, המתאַמץ לדבּר בּקוֹל רם:

– בּן סוֹרר וּמוֹרה! צא מפּה!.. אל תטמא נשמתך הטמאה את נשמת אמךָ הקדוֹשה! סטרא אַחרא!.. הוֹציאוּהוּ! – פּנה אלינוּ – הוֹציאוּ את זה מבּיתי! – – –

כּוּלנוּ עמדנוּ על מקוֹמנוּ כנציבי –שיש, ואף אחד לא העיז לגעת בּוֹ. אוּלם הוּא נשתתק פתאוֹם כּאילוּ נחתך קוֹלוֹ בּסכּין חדה, עמד על רגליו, השליך עלינוּ מבּט קר וזר, וַיצא החוּצה.

איזה כּוֹח אדיר, פּנימי, משך גם אוֹתי אחריו. הרגשתי פּתאוֹם, שאין לי עוֹד בּבּית הזה מקוֹם. אז עזבתי גם אני את הבּית, שלא שבתי אליו עד היוֹם, וַאצא.

הלילה היה ליל־זוָעה. גשם שוֹטף ניתך ארצה. כּל היקוּם כּאילוּ היה מילל וּבוֹכה. כּשיצאתי החוּצה, כּבר לא מצאתי את הינוּקא בּסביבוֹת הבּית ורדפתי אך אחרי איזוֹ נקוּדה שחוֹרה, שנראתה לי, הלאה הלאה לאוֹרך הרחוֹב. זמן רב רדפתי אחרי נקוּדה זוֹ, אך לא יכוֹלתי להשׂיגה. לאחרוֹנה נסתרה גם היא, מוֹרת־דרכּי, ממני ואנכי הוֹלך והוֹלך. כּבר עזבתי את העיר וּבאתי אל תוֹך יער, וּבלי דעת לאן פּני מוּעדוֹת ואיפה אני תוֹעה, הלכתי הלאה הלאה עד שכּשלוּ בּרכּי, כּוֹחי עזבני ואפּוֹל אין אוֹנים על הארץ, על הדשא הרטוֹב. הרוּח מילל מרה, מַשמיע שריקוֹת משוּנוֹת, מילוֹת אימה, והעצים נאנחים קשה. כּעבוֹר זמן רב הגיעה לאזנַי ממעמקי היער בּכיה מרה, רוַת יסוּרים וּמכאוֹבים, אשר זעם היקוּם כּאילוּ נרתע לאחוֹריו וּפסק רגע מפּני אימת מרירוּתה. אוּלם לא היה בּי כּוֹח לעמוֹד על רגלַי וללכת אחרי הקוֹל. כּל הלילה שכבתי עֵר בּמקוֹם עליו נפלתי אין־אוֹנים.

פּינחס מישש את מקטרתוֹ, שתק מעט ועשׂה תנוּעה מרה וּמשוּנה בּשׂפתיו וּבקוֹל רוֹעד הוֹסיף:

– וּבאוֹתוֹ הלילה נהפּכתי גם אני לאיש אחר… כּשבּאתי למחרת עם הנץ החַמה העירה, טעמתי בּפּעם הראשוֹנה בּימי־חיי את הטיפּה המרה. לא כּדי להנוֹת את הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּברכי על הכּוֹס ולא לשם עילוּי נשמתו של איזה חסיד, אלא משוּם שהתחלתי לחוּש מעין שייכוּת וקוּרבה בּיני ובין כּל דבר מר שבּעוֹלם. וּבפּעם הראשוֹנה לימי חיי קראתי אז אל הכּוֹס אַחים אנחנוּ!..

* * *

הלילה התפּשט על כּל היקוּם. מקצה הרקיע אשר ממוּל החלוֹן, שישבתי על ידוֹ, הגיח ענן שחוֹר וכבד והתנַפּל בּכבדוּת לכסוֹת את ים־התכלת, המַזהיר בּאלפי־אלפים של עינים חדשוֹת, המשלחוֹת מבּטי אהבה ותוֹם, והתעתד רצין לחבּק את כּל היקוּם בּזרוֹעוֹתיו. בּבּית נאבקים אוֹר וַחוֹשך וּמשׂחקים יחד.

– לפעמים, אָחי, – הגיע לאזני קוֹל פּינחס, לאחר שינק פּעמים אחדוֹת ממקטרתוֹ – כּשאתה מתבּוֹנן אל המעשׂים הנעשׂים תחת השמים, מסתכּל אל כּנוּפית השרצים הנקראים בּני־אדם, שכּל כּוֹחם הוּא רק לשרוֹץ שרצים כּמוֹהם; כּשתתבּוֹנן אל כּל אלה ה“קוֹמֶדיאנטים” השוֹנים, האוֹכלים ושוֹתים בּנחת וּבהנאה, היוֹדעים, כּביכוֹל, את הכּל וּמתפּלספים על הכּל, אל כּל אלה המשתחווים לכּל והעוֹבדים את הכּל; כּשתבּיט על כּל אלה, אשר לכל אליל שוה פּרוּטה יצעקוּ, כּביכוֹל, מעוֹמק לבּם: “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש!” – ולבּך ימלא איזה רגש מכבּיד וּמעיק של גוֹעל־נפש אל הכּל ואל כּוּלם… אז תשׂא את עיניך למרוֹם וראית לפניך שמים רחבים ועמוּקים, והנך מרגיש בּך איזוֹ שאיפה עצוּמה ללכת, ללכת… להתרחק מכּל אלה הלאה, הלאה. הלוֹך וחפּשׂ. כּן, אָחי, ללכת וּלחפּשׂ. אוּלם, אוּלם… אָה, אָחי, הבלים! הכּל הבל…

מקטרתוֹ של פּינחס השמיעה קוֹל־נחר משוּנה, והוּא הוֹסיף:

– הייתי נע ונַד מעיר לעיר וּמכּפר לכפר. לפעמים, בּשעה שהיה תוֹקף אוֹתי חשבּוֹן־נפש ורגזי וכעסי על אוֹפן חיי התעוֹררוּ בּי, אז הגיע קוֹל ממעמקי נפשי שהרגיעני בּאמתלא, כּי הוֹלך אני לחפּשׂ את הינוּקא. ואכן היתה נפשי קשוּרה בּנפשוֹ. נדמה היה לי אז, שרק מבּטוֹ יכוֹל לחדוֹר אל מצפּוּני־לבּי ולראוֹת את הנעשה שם. בּהיוֹתי כּמעט מיוֹם שעמדתי על דעתי גלמוּד, יחידי וּבוֹדד בּתבל, כּלתה נפשי מאד שיקח מי חבל בּמכאוֹבי ויבין ליסוּרי…

וּמקץ ארבּע שנים נפגשנוּ.

נפגשנוּ… אנכי רק ראיתיו, אבל דבּר לא דיבּרתי עמוֹ. הוּא גם לא ראַני. בּעיר ס. הייתי אז, וּכחוֹדש ימים עשׂיתי שם. שגיוֹני בּיין הגיע אז עד הקצה האחרוֹן. הייתי שכּוֹר כּל אוֹתם הימים. מחסה מצאתי בּביתוֹ של מלמד אחד, רבּי תנחוּם, איש זקן ירא־שמים, תם וישר וטוֹב־לב. ולוֹ בּת יחידה, רבקה. בּיתם היה פּתוּח לכל עני ואביוֹן וּלכל מר־נפש מן הצעירים.

שניהם, גם רבקה גם אביה, טוֹבים היו להפליא. אוּלם את רבקה לא אשכּח לעוֹלם!.. כשעוֹלה רבקה, זוֹ בּת־המלמד, על זכרוֹני – אני רוֹאה לפני כּמוֹ חיוֹת את עיני־התכלת שהבּיטוּ על הכּל בּמבּט נוּגה וּמלא אהבת אין־קץ. זוֹכר אני את פּניה הלבנים והעדינים וּבת־הצחוֹק התמימה, שריחפה על שׂפתיה האדוּמוֹת, הדקוֹת והרכּוֹת; את תלתליה המוּפזים, שנדמוּ כּאילוּ שוֹמרים הם איזוּ סוֹדוֹת כּמוּסים, איזוּ רזי שמים; את כּל גזרתה המלאה עֶדנה ורוֹך־נשים, ואת מבּטה שהקיר שׂחוֹק־יה וּכאילוּ שפך נחלי שמן זך אל כּל לב. וּמדי זכרי את כּל אלה נדמה לי, כּי רוֹאה אני כּוֹכב מזהיר נוֹפל משמים ושוֹקע לאט־לאט, כּאנך, אַרצה, וּבהגיעוֹ עד לארץ הוּא נבהל מחשכתה, מתכּווץ חיש מהר וּמתגלם בּסמל דמוּת האהבה, התוֹם והחסד. ואמנם שלוֹשה אלה היוּ יכוֹלים להתגַלם רק בּדמוּתה של רבקה.

כּחוֹדש ימים עשׂיתי בּביתם וכל אוֹתם הימים נמצאתי בּמצב שהיה מסוּגל לעוֹרר רק גוֹעל־נפש. אוּלם כּמה רחמניה היתה רבקה וטוֹבה אלי! כּמה אהבת־אדם טהוֹרה וזכּה. זוֹ היתה נערה שכּל מבּט ממבּטיה, כּל אוֹמר וַאוֹמר שיצא מפּיה, כּל נדנוּד ונדנוּד שלה – הכּל כּאילוּ אמר: “אנכי, אמנם, אין בּי הכּוֹח לבער את הפּגעים והצרוֹת מעל פּני האדמה, לשרש את המכאוֹבים והיסוּרים מלבּוֹת בּני־אדם, אך מעין זך וטהוֹר, מעין של אהבה בּלבּי, שבּכוֹחוֹ להחם את כּל הלבבוֹת הקרים מיאוּש וּלהשיב רוּח חמה, טוֹבה וּטהוֹרה בּלבבוֹ של כּל איש מצוֹק וּמר־נפש”. כּזאת היתה רבקה בּת־המלמד!

פּינחס עזב את מקוֹמוֹ והתהלך פּעמים אחדוֹת הנה והנה לרוֹחַב החדר, ינק בּמהירוּת ממקטרתוֹ עד שהחדר נתמלא עשן, אחר־כּך שב אל מקוֹמוֹ והוֹסיף וסיפּר:

– לא אחת שמעתי את השם “שמשוֹן” עוֹלה על שׂפתוֹתיהם של רבּי תנחוּם וּבתוֹ, וּמדי הוֹציאם שם זה מפּיהם תעיד בּהם חזוּת פניהם, כּי כּבד יכבּדוּ את האיש בּמאד־מאד. איזה רטט של קדוּשה אוֹחזם כּשהם מזכּירים אוֹתוֹ. מי הוּא האיש – לא ידעתי. פּעם, בּאַחַד הערבים, כּשהייתי שוֹכב בּאחד מחדרי בּיתוֹ של רבּי תנחוּם וּמקטר את מקטרתי וראשי סוֹבב עלי מרוֹב שתיה ששתיתי ביוֹם ההוּא, שמעתי כּבחלוֹם את קוֹלוֹ של רבּי תנחוּם מן החדר הסמוּך ואיזה קוֹל ידוּע לי עוֹנה לוֹ בּאנחה:

– הוֹי, חלָשים וגיבּוֹרים כּאחד! עוֹלם יפה, עוֹלם נאה, עוֹלם מלא זיו ונהרה, עוֹלם מלא כּוֹח וּגבוּרה בּראתם לכם, אך לא היה בּכם הכּוֹח להשאירו פּה על הארץ, בּלבבכם, ועל כּן זרקתם אוֹתוֹ השמימה, מחוּץ לגבוּלכם, מחוּץ ללבבכם… הוֹי חלָשים!

הקוֹל העירני וייני פּג פּתאוֹם. הכּרתי שהקוֹל קוֹל שמשוֹן הינוּקא. סערת רגשוֹת מרגשוֹת שוֹנים נתחוֹללה והמתה בּלבּי. מיהרתי לקוּם על רגלי וללכת אליו. אך בּעוֹד אני מתעתד לרוּץ לקראתוֹ והנה הוּא עוֹזב את החדר, שממנוּ נשמעה לי השׂיחה, עוֹבר על פּתח חדרי ויוֹצא החוּצה. מיהרתי לצאת אחריו, אך לא ראיתיו עוֹד. איזה רגש של שׂנאה וּבוּז לעצמי, שלא אדע שחרוֹ, תקפני. יצאתי מחוּץ לעיר.

הלילה ליל־אביב בּכל הדרוֹ וּקסמיו. בּכּל שׂררה דממת־הנצח. יער גדוֹל, מלא הד פּראים, עוֹמד בּשירה עמוּקה, רוֹממה ונשׂגבה. השמים וכל צבאם כּאילוּ מתנים תוֹקף היער. רוּחוֹת חמים הנוֹשׂאים בּכנפיהם המוֹן ריחוֹת ניחוֹחַ, מנַשבים, נוֹבעים וּבאים מאיזה מקוֹר נעלם וטמיר בּפנימיוּת היצירה, וּבעֵרגה שאין ערוֹך לה, בּהמיה כמוּסה, משתוֹקקת נפשנוּ לטבּוֹל בּמקוֹר הנעלם הזה, לצלוֹל לתוֹך מעמקיו. היה אחד מלילוֹת־האביב, שבּוֹ משתוֹקקת נפשנוּ בּכל תוֹקף מַהוּתה לחבּק את הנצח וּלהידבּק בּוֹ, לקחת חלק בּיפיפוּתוֹ ולהיוֹת עמוֹ לאחד; אוּלם הוּא כּאילוּ דוֹחף אוֹתנוּ מעליו בּהכּרת ערך עצמוֹ וּבשויוֹן־רוּח מלא הוֹד־רוֹממוּת.

ואני יחידי ביער. והנה מתוֹך שׂדרוֹת־העצים נראָה לי הינוּקא עוֹמד נשען בּגזע של אַלוֹן גדוֹל וענף, פּניו בּשתי כּפּוֹת ידיו ועיניו מבּיטוֹת לאיזה מרחק אין־גבוּל. אוֹתה שעה נדמה לי, שקוֹמתוֹ גבהה וּכאילוּ העידה, שהוּא מוּכן וּמזוּמן להעתיק סלעים ממקוֹמם, לטלטל את העוֹלם כּוּלוֹ וּלהשליכוֹ אל מעֵבר להרי־חוֹשך, למקוֹם תוֹהוּ־וַבוֹהוּ. תלתלי־ראשוֹ פּרוּעים וּמתפּתלים על ערפּוֹ בּלי סדר וכוּלוֹ – כּים גוֹעש.

מחמת איזוּ רגשוֹת סתוּמים שאיני יכול להסבּירם, לא נוֹעזתי לגשת אליו. לא היה בּי כּוֹח לקרוֹב אל הקוֹדש, לחַללוֹ. התבין, אָחי? בּתוֹך הדוֹמם היפה, הנצח המת הזה, עוֹמד איש חי, חוֹשב וּמרגיש… מבין אתה? נדמה לי אז, כּאילוּ עיני רוֹאוֹת קרני־אוֹר שוֹפעוֹת ויוֹצאוֹת מלבּוֹ של אדם זה, והן מתפּשטוֹת בּכל הנצח וּמחיוֹת את כּל הדוֹמם היפה הזה, והכּל חי, חי, חי…

נסוּגוֹתי אחוֹר וַאשכּב על האַחוּ.

מקץ זמן־מה, איני יוֹדע כּמה, הגיע לאזנַי קוֹל נפש רכּה וּמתחַננת:

– אבל הן אתה תוֹכן כּל חַיי…

וקוֹל עוֹנה:

– יהא בּך הכּוֹח לשׂאת את הכּל… ולי אל נא תהיי לשׂטן על דרכּי.

הסיבּוֹתי את עינַי וראיתי את רבקה עוֹמדת על־יד שמשוֹן.

– לא לשׂטן אהיה על דרכּךָ, שמשוֹן. אנכי, שמשוֹן…

– רבקה! – לא נתנה שמשוֹן לסיים את דבריה – אנא, רבקה, אל תרבּי דברים. אנא, הניחי לי. עזביני… לוּ יכוֹלתי להריק בפנַיִך את כּל לבּי. לוּ יכוֹלתי להראוֹת לָךְ מה מתחוֹלל שם על־ידי מכאוֹביהם ויסוּריהם של בּני־האדם. לוּ יכוֹלתי להראוֹת לָךְ את נשמתי, אשר אש־אוֹכלה היא בּתשוּקתה להביא דבר־ישוּעה על פּני האדמה. עזביני נא, תני לי להיוֹת חפשי. רבקה, לב האדם יכוֹל להכיל רק אֵל אחד, אֵל אחד!..

– ואתה הוֹלך?

– אני הוֹלך…

– ולא תקחני עמךָ?

– עזביני… עזביני… רבקה!

– אבל, שמשוֹן! – פרץ משפתי רבקה קוֹל שוועת־חנינה, איוּמה ונוֹראה. שמשוֹן נזדעזע כּוּלוֹ, כּאילוּ רעם אדיר הלָמוֹ. וּרגעים אחדים נראֶה היה כּוּלו, כּאילוּ מתאמץ הוּא מאד־מאד להתגבּר על מַשהוּ. ואחר־כּך אמר:

– לא, נשמה טהוֹרה, עליך לעזבני. התאַמצי נא לשׂאת את הכּל. שׂאי עיניך וּראי את הנצח השקט, המלא יוֹפי אין־קץ, אשר כּמוֹ שׂחוֹק ישׂחק בּגאוֹנוֹ לנוּ וּלכל תנוּעוֹת לבּנוּ וּלכל כּנוּפית החלכּאים והאוּמללים, המפרפּרים בּתוֹכוֹ בּין החיים וּבין המות. רבקה, הרי, נשמה טהוֹרה, בּין המפרפּרים האלה נמצא עם אוּמלל ועני. עם, שבּן אנכי לוֹ. עם־עבדים. הוֹי, לוּ יכוֹלת לקרוֹא את הכּתוּב בּאש שחוֹרה בּלבּי!.. התרגישי את החוֹפש הפּראי הפּרוּשׂ על־פּני התוֹלדה? החוֹפש הזה צוֹד צדני וַיִמשכני אחריו. והוּא המחוֹלל בּקרבּי את הכּל. מדי ארגיש את החוֹפש הזה וּמדי אזכּוֹר את עבדוּת עמנוּ. רבקה, נשמה טהוֹרה, אל נא תקצצי את כּנפי. עזביני לנפשי. לבּי בּי הר געש. נשמתי סוֹערת ואני מרגיש בּי, שאיזוֹ יצירה מתהוָה בּתוֹכי. יצירה גדוֹלה, חדשה… איני יוֹדע לתארה בּדברים, אוּלם המחוֹלל אוֹתה הוּא עצמו, כּוּלוֹ, הוּא־הוּא מבטאָה המפוֹרש והבּרוּר בּיוֹתר. עזביני!..

הוּא נעקר ממקוֹמוֹ והפליג אל מעמקי היער. רבקה נסמכה אל העץ, וּשתי ידיה וראשה שמטוּ על אחד מענפיו. אז נתנה את קוֹלה בּבכי, בּכי נפש מעוּנה מאהבה, שהשתפּך בּמלוֹא רוֹחַב הנצח וּכאילוּ התלכּד בּוֹ והעמיקוֹ ועשהוּ תהוֹמי וּמוּרכּב עוֹד ועוֹד.

היא בּכתה זמן רב. פּתאוֹם עמדה הכן וַתהי רגעים אחדים כּנמלכה בּנפשה. ואחר־כּך פּנתה בּרגלים ממַהרוֹת לעבר היער השני, מוּל המקוֹם אשר שמה הלך שמשוֹן. כּעבוֹר זמן קצר נשמע לי איזה שקשוּק מים חד וקצר מן הנחל שעבר בּעבי היער. מחשבה זרה חלפה ועברה בּמוֹחי… מיהרתי אל הנחל; אוּלם בּכּל היתה דממת־מות… למחר עזבתי את העיר ס.

* * *

הענן השחוֹר והכּבד כּבר חיבּק את היקוּם, וחוֹשך עבה רבץ בּכּל. בּרק היה מאיר מזמן לזמן את החשכה, מַבריק ונעלם. ופינחס, אשר שתק זמן־מה והשמיע רק קוֹלוֹת משוּנים בּינקוֹ את המקטרת, הוֹסיף:

עוֹדך צעיר, אָחי, ואפשר אינך יוֹדע עוֹד את החיים כּמוֹת שהם. לקח רב יכוֹלתי אוּלי להטיף לך. אך למה לך לקחת לקח מפּי? תחיה, תראה ותבין. אם אך מסוּגל אתה להבין. האין זאת? איני אוֹהב את המלַמדים לאדם דעת־החיים. איני רוֹצה להיוֹת כּאחד מהם. כּן, אָחי, תחיה, תראה ותבין… ואנכי הרבּיתי לשתוֹת ולהיוֹת נע־ונד. יוֹדעי התחילוּ מזכּים אוֹתי בּשמוֹת שוֹנים: “בּעל־דמיוֹן”. “שיכּוֹר” וגם “משוּגע”. ואמנם, היוּ ימים, שבוּעוֹת, ואף חדשים, שהייתי משוּגע גם בּעיני עצמי. אך לא זהוּ העיקר… נתקלתי שוּב בּשמשוֹן הינוּקא, עוד פעם אחת. כּחמש שנים לאחר שראיתיו בעיר ס.

בּמשך חמש השנים האלה אמנם שמעתי פּה ושם שמוּעוֹת שוֹנוֹת על־אוֹדוֹתיו, דברים קצרים ומקוּטעים. שמעתי מגנים את שמוֹ כּבעל־דמיוֹן וחסר־דעת; כּי מאיזוּ בּתי־מדרשים, שדרש בּהם לפני הקהל השליכוּהוּ החוּצה. אחד סיפּר לי על־אוֹדוֹתיו, כּי סוֹבב ערים שוֹנוֹת וּביקש בּהן אנשים ליסד איזוֹ חבוּרה משוּנה וּמוּזרה וגם עלה בּידוֹ לכנס מתי־מספּר שהלכוּ אחריו שנה שלמה מעיר לעיר והטיפוּ לדעוֹתיו, אך לבסוֹף עזבוּ אוֹתוֹ אחד־אחד מחמת הדעוֹת המוּזרוֹת שהטיף להם וגם – משוּם שלא יכלוּ לעמוֹד בּפני תביעוֹתיו הקיצוֹניוֹת, כּי דרש מהם מפעלים ומעשׂים שאינם בּגדר האנוֹשי. כּמה מבּני חבוּרתוֹ שילח בּעצמוֹ בּאמרוֹ להם, שאינם מסוּגלים עדיין להיוֹת מה שהוּא רוֹצה שיהיוּ… ועוֹד כּאלה וּבדוֹמה לאלה דברים מוּעטים וּמקוּטעים שמעתי על אוֹדוֹתיו.

והנה נזדמן לי ללכת לעיר ס. אני הוֹלך וּמתקרב אל העיר וּמגיע אל המקוֹם, בּוֹ ראיתי בּפּעם האחרוֹנה את הינוּקא ואת רבקה, ואיזוֹ תשוּקה פּנימית עזה מלאתני לשהוֹת רגעים אחדים במקוֹם הזה. היה יוֹם־קיץ לעת ערב. השמש שוֹקעת ושוֹלחת את קרניה המוּפזוֹת לחבּק בּפּעם האחרוֹנה את כּדוּר אדמתנוּ בּטרם תפּרד מעל פּניו. דממה. אני עוֹמד על־יד הנחל אשר את שׂפתיו מכתירים סלעים רבּים גבוֹהים, וּמבּיט לתוֹך מעמקיו, מקשיב לזמרתוֹ השקטה והמַרגיעה. תמוּנת רבקה כּאילוּ מרחפת נגד עינַי על־פּני הנחל ועיניה, המלאוֹת תוּגה ואהבה אין־קץ, מבּיטוֹת עלי בּמבּט ישר וקר, והנה – מבּין שׂדרוֹת־העצים איש הוֹלך ומתקרב. הינוּקא.

הוּא השתנה הרבּה מאז ראיתיו; קוֹמתוֹ הגבוֹהה נכפּפה מעט, לחייו חיורוֹת, בּוֹלטוֹת ורזוֹת, מצחוֹ נתקמט המוֹן קמטים עמוּקים. רק עיניו נשארוּ כּשהיוּ – שני לפּידי אש שחוֹרה. נבהלתי לראוֹתוֹ וַאקרא:

– שמשוֹן!

הוּא כּאילוּ התעוֹרר מהמחשבוֹת שהיה שקוּע בהן, שׂם בּי את עיניו הגדוֹלוֹת והחוֹדרוֹת ואמר כמשתאה:

– פּינחס! האוּמנם אתה הוּא זה?

דבר מה שׂם מחנק לגרוֹני ושתקתי. זמן רב לא גרע הינוּקא את עיניו החוֹדרוֹת ממני ורק בּדעתי כּי עיניו הן, יכוֹלתי לעמוֹד בּפניהן ולא נעשׂיתי גל של עצמוֹת. כּאילוּ הרגשתי, איך קרני־עיניו יוֹרדוֹת לעמקי לבּי וקוֹראוֹת בּוֹ כּל מה שכּתוּב וחתוּם שם וָאַחוּש בּכל מַהוּתי, כּי הנני כּוּלי שלוֹ…

– פּינחס! – פּנה אלי בּקוֹל מלא אהבה רבּה – האוּמנם אתה הוּא זה? צר שלא נפגשנוּ עד עתה…

המוֹן גלי החיבּה שהמוּ בקוֹלוֹ ושטפוּ פּתאוֹם אל תוֹך לבּי, משכוּ אוֹתי אליו וָאֶפּוֹל על צוארוֹ בּבכי. ואהי כּאילוּ נגוֹלה מעל לבּי איזוֹ אבן כּבדה, אבן־מַעמסה, שהעיקה עליו בּמאד־מאד. הרגתי, שכּל פּצעי, כּל מכאוֹבי, כּל מחשבוֹתי ורגשוֹתי, שהיוּ קבוּרים וחתוּמים עמוֹק־עמוֹק בּלבּי, מתגַלים ונחשׂפים. הוּא לחץ אוֹתי בּאהבה רבּה בּזרוֹעוֹתיו ויאמר לי בּקוֹל רוֹעד:

– אַל תבכּה, פּינחס, אל תבכּה. חיללוּ את החיים, ניבּלוּ, טימאוּ ושיקצוּ אוֹתם. מוּבן אחר וערך אחר לכל ההוָיה, לתכליתנוּ וּלמטרתנוּ וּלמהוּת חיינוּ בכלל… שמעתי, פּינחס, הרבּה על אוֹדוֹתיך ועתה אני גם רוֹאה אוֹתך ויוֹדע היטב את החץ שבּלבּך. בּני־האדם גזלוּ ממך בּחייהם את תוֹכן חייך וחייהם הם. אַל תבכּה, פּינחס. גם בּלבּי. נוֹדע לי… נוֹדע לי… נוֹדע לי, אוּלם, פּינחס…

הוּא שמט אוֹתי מזרוֹעוֹתיו, שׂם פּניו אל הנחל ואמר:

– אוּלם, פּינחס, כּוּלךָ בּכל חזוּתך אתה אוֹמר לי הרבּה־הרבּה… מה שעמךָ, ממה שבּלבּךָ. אוּלם, שמעני, פּינחס. זאת הפּעם האחרוֹנה… אל תבּהל! אתה, פּינחס, ראית את רגע הוָלדי ואתה תראה את רגעי האחרוֹן. רוֹאה אתה את הנחל השוֹקט הזה? עוֹד מעט והוּא יחַבּקני בּזרוֹעוֹתיו. אל תשאַלני דבר. לבּי, אשר מיוֹם שהתחַלתי להרגיש את תנוּעוֹתיו ועד עתה היה גוֹעש וסוֹער, ינוּח בּעוֹד רגעים אחדים. הרבּה מחשבוֹת קבוּרוּת בּלבּי ואני אוֹבילן אל זרוֹעוֹת הנצח הדוֹמם… בּלבּי, פּינחס, עוֹלם חדש, שהוּא רחוֹק, כּשני קצוֹת הנצח זה מזה, מן העוֹלם המצוּי וּמן החיים ההוֹוים. בּלבּי אלוֹהים חדשים, שמים וארץ חדשים, אנשים חדשים. בּלבּי – אמוּנה חדשה. כּל ימַי נלחמתי עם כּל מי שהיה לי לשׂטן בּדרך. לא נרתעתי לאחוֹר גם מהרבּה נחלי־דמים, ששטפוּ וזרמוּ מנפשוֹת אהוּבוֹת ויקרוֹת לי. רחצתי פּעמי גם בּנחלי־הדמים ששטפוּ וזרמוּ מלבּי וּנפשי אני. גם פּה, פּינחס, פּה, בּנחל הזה, קבוּר חלק גדוֹל מנשמתי. תקוָתי הוֹליכתני שוֹלל. האמַנתי בּעצמי, כּי בּאש־לבּי שׂרוֹף אשׂרוֹף את העוֹלם ואשׂא בּחיקי את עמנוּ האוּמלל, ואברא את הכּל מחדש… הרחם שממנוּ יצאתי, השדיִם שמהם ינקתי, הזרוֹעוֹת שעליהן גדלתי, העריסה שבּה חלמתי את חלוֹמוֹתי בּעוֹדני קטן, – הם החלישוּני וקיצצוּ את כּנפי. נוֹכחתי, פּינחס, כּי נוֹצרתי רק בּשביל העוֹלם החדש, נוֹלדתי להיוֹת מוּטל וּמתנוֹעע בּזרוֹעוֹתיו, אך לא לברוֹא אוֹתוֹ. אין לי עוֹד מקוֹם על פּני האדמה. פּינחס, אנכי, העוֹלם החדש – אשוּרנוּ מרחוֹק, אבל לברוֹא אוֹתוֹ לא עצרתי כּוֹח. איני יכוֹל לוַתר משלי, מעוֹלמי החדש אף כּמלוֹא־נימא. איני יכוֹל להרכּין את ראשי, להשתיק את נשמתי. איני יכוֹל, וגם איני רוֹצה. איני רוֹצה להיוֹת “כּוֹכב נוֹפל”. שׂוֹנא אנכי מעוֹדי את הנפילים בּארץ הרבּה יוֹתר מאלה, שלא העפּילוּ מעוֹלם לעלוֹת השמימה. מי שאין בּוֹ הכּוֹח לברוֹא אוֹתוֹ עוֹלם שאליו הוּא שוֹאף, צריך שיהיה בּוֹ, לפּחוֹת, הכּוֹח להניח מקוֹמוֹ לאחרים. פּינחס, אני הוֹלך לעשׂוֹת שלוֹם עם אוֹיבי הנוֹרא בּיוֹתר והשׂנוּא עלי בּיוֹתר, עם הדוֹמם, עם המות. לוּ היוּ לפני החסידים כּמלפנים, הייתי קוֹרע לפניהם את סגוֹר לבּי ואוּלי לנוֹגה האש הבּוֹערת בּלבּי הייתי מוֹשכם אחרי אל העוֹלם החדש. פּינחס! אפשר יעלה בּידך לראוֹתם, כּה תאמר להם: הם בּראוּ שמים יפים וּקדוֹשים – יבראוּ נא גם ארץ יפה וּקדוֹשה. עם־ישׂראל בּרא את האלוֹהים ועתה עליו לברוֹא את האדם. יבראהוּ, איפוֹא! חבּקני אך הפּעם!

הוּא קפץ פּתאוֹם מן הסלע הגבוֹה אל תוֹך הנחל… הגל הקטן, שנראה על פני המים, נעלם כרגע…

––––––––––

ולמחרת, כּשנתעוֹררתי משנתי המרוּסקה, שהייתי ישן נשען על אדן החלוֹן, היוּ הדברים הראשוֹנים, שחלפוּ בּמוֹחי החוֹלה:

לכאוֹרה, מה יפה הוּא עוֹלמוֹ של הקדוֹש־ברוּך־הוּא!

המלצות קוראים
תגיות