הסיפּוּרים “עם הכּוֹתל” ו“גבריאל” תוּרגמוּ בּידי יעקב קוֹפמן, “ארצנוּ” – בּידי ז. דויד. שאר הסיפּוּרים נכתבוּ עברית בּמקוֹרם אוֹ תוּרגמוּ בּידי המחבּר.

אוֹר נעים ממַלא את היקוּם – ושוֹחק.

ממוּל החלוֹן, הפּתוּח אל השׂדה, נשקף מרחב של שׂדוֹת עטוּפי־בּר הנוֹשקים הרחק־הרחק חצי כּיפּה עגוּלה של תכלת־כּהה. לשׂמאל החלוֹן – יער גדוֹל וּמסוּבּך, העוֹמד ישר בּהוֹד של שויוֹן־רוּח גאַיוֹני, האוֹמר כּוּלוֹ, כּי בּעוֹרקי הוַיתוֹ טמיר ונעלם איזה סוֹד עמוֹק ונוֹרא. השמש, אשר עוֹד מעט ותרד לימין הכּיכּר אל מתחת לאדמה, משלחת ישר את קרניה המוּפזוּת והן משתטחוֹת ומתפּזרוֹת ורוֹבצוֹת בּנעימוּת על הכּר הנרחב וּמַזוֹת עליו זוֹהר. רוֹצוֹת היוּ, כּנראה, לחדוֹר גם אל מצפּוּני־היער העמוּקים, אך הוּא כּאילוּ בּז להן והוֹדפן, והן נכלמוֹת וּמתאַדמוֹת ונוֹפלוֹת על ראשי האַלוֹנים הרמים והנישׂאים וּמַאדימוֹת גם אוֹתם. השמים טהוֹרים, זכּים ועמוּקים – ועל הכּל מרחף איזה חוֹפש עוֹלמי וּבת־צחוֹק.

ישבתי על־יד החלוֹן הפּתוּח והבּטתי החוּצה על פּרידת היוֹם מן העוֹלם ומלוֹאוֹ, ועל־יד החלוֹן השני, נשען על מזוּזתוֹ, עמד פּינחס בּעל־דמיון או, כּפי שהיה נקרא בּפי רבּים, פּינחס השיכּוֹר.

חזוּתוֹ הוּכיחה עליו, כּי בּלבּוֹ מתרוֹצצוֹת מחשבוֹת רבּוֹת וּמרוֹת. עיניו השחוֹרוֹת והעמוּקוֹת, אשר הפיקוּ עצבוּת וּמרירוּת רבּה, הישירוּ להשקיף בּעד החלוֹן אל איזה מרחק אין־גבוּל; מצחוֹ המעוּנן והנקמט תמיד העיד, כּי עתה מציק לוֹ איזה דבר שבעתים, וּשׂפתיו העבוֹת, אשר לא ידעוּ מנוּחה והתעקמוּ בּהעוַיוֹת משוּנוֹת, עשׂוּ הפּעם את מלאכתן בּמהירוּת יתירה.

איש לא היה עמנוּ בּבּית, וּכפעם בּפעם בּמקרים כּאלה ישבנוּ גם עתה שוֹתקים וּמַחרישים.

– לכאוֹרה מה יפה עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא… – הפריע קוֹלוֹ של פּינחס כּמעט בּפּעם הראשוֹנה מאז נזדמנוּ על פּי מקרה בּבית אחד, את הדוּמיה. נראה היה פּינחס כּמדבּר לנפשוֹ.

העיפוֹתי את עיני עליו ולבּי נלחץ מן הלעג המר, שהיה שפוּך על שׂפתוֹתיו. בּלא רצוֹן התמַלט מפּי:

– וּלאחר העיוּן?

פּינחס נתן בּי את עיניו החדוֹת והמבריקוֹת, שהבּיעוּ הפּעם איזה תמהוֹן וּשאֵלה, כּאילוּ לא הרגיש כּלל עד הנה, בּמציאוּתי, ואחר־כּך השקיף שנית ונשתקע בּמרחב. התוּגה העמוּקה, שפּניו של פּינחס היוּ שקוּעים בּה, ועוֹמק המרירוּת שהסתמנה בּכל רשמי הפּנים הללוּ, צוֹד צדוּני להסתכּל בּהם בּלי־הרף ולהעמיק בּמַהוּתה של נשמתוֹ הנפלאה ממני.

– מה אתה מסתכּל בּי כּכה, צעיר? – פּנה אלי אחרי רגעי־דממה אחדים – מה מצאת בּי? הלא שם. הבּיטה שם, למוּלנוּ. תמוּנה יוֹתר יפה ונהדרה, אוּלם… אוּלי… – הוּא שתק רגע ולא גרע את עיניו ממני – שמע נא, צעיר, האוּמנם יש לך איזוֹ… קוּרבה אלי? האמנם גם אתה. גם לבּך…

הוּא החריש רגע, הסתכּל בּי והוֹסיף בּקוֹל בּטוּח יוֹתר:

– היוּ ימים, שאז אמרתי, כּי צעיר בּלי יסוּרים וּמכאוֹבים בּלב אינוֹ בּמציאוּת כּלל. אז אמרתי בּלבּי, שהכּל מעוּנים וּמיוּסרים כּמוֹני ושכּל הלבבוֹת מלאים שאלוֹת וּמחשבוֹת מציקוֹת את הנפש. אז…

מוּזרה היתה בּת־הצחוֹק שנראתה בּעיני פּינחס ואיוּמה היתה. הוּא שׂם את פּניו אל החלוֹן וַיִדוֹם. עברוּ רגעים אחדים והדממה שבה לשׂוֹר בּינינוּ כּמקוֹדם, כּאילוּ לא היה בּינינוּ כּל משׂא־וּמתן.

– ועתה? – שאלתי בּזהירוּת, בּהכּירי בּכל חזוּתוֹ שהוּא עתה בּמצב התעוֹררוּת והתרגשוּת, ועל כּן מסוּגל עתה לפלוֹט דברים הטמוּנים בּעמקי נפשו.

הוּא לא ענַני תיכף.

– ועתה?.. ועתה, אתה שוֹאל?.. יוֹדע אתה, צעיר, ימים שעברוּ? – הוּא נשתתק והוֹסיף אחרי רגע של דממה – אוּלם… למה לך לדעת? האם לא די לכל אחד מאתנוּ כּל מה שידוּע לוֹ מחייו הוּא? הבלים! – הוּא העיף בּי עין חוֹדרת ונוֹקבת – אוּלם, אם רוֹצה אתה, אספּר לך מעשׂה. מעשׂה ב“ינוּקא” אחד.

פּינחס שׂם את פּניו אלַי. הקטיר את מקטרתוֹ המפוּחמת, אשר כּדוּרי־עשן עגוּלים התגלגלוּ מתוֹכה וריחפוּ באויר, תמך את כּתפוֹ מעט במזוּזת החלוֹן וּמצחוֹ נקמט המוֹן קמטים הרי־תוּגה – והתחיל לספּר:

– זוֹכר אנכי עתה את כּל המעשׂים הללוּ ודוֹמה, שאני צוֹלל בּתוֹך נבכי ים שחוֹר וגדוֹל ועמוֹק כּנצח, ורוֹאה אנכי בּתהוֹמוֹתיו גלים קטנים זזים, מתנוֹעעים, משתפּכים בּהמוּלה קטנה; וּמרגע לרגע הם מתפּשטים, מתגדלים, מתרוֹממים עד שהם מעוֹררים את הים כּוּלוֹ מתרדמתוֹ, וּבהתעוֹררוֹ – הוּא מכּה גלים רמים וּרחבים וּמתגעש וּמסתער בּכל גאוֹן עוּזוֹ – וכוּלוֹ מפלצת.

הוּא התעמק רגע בּמחשבוֹתיו והוֹסיף:

– כּחמש־עשׂרה שנה, ידידי. הרבּה פּרחים צצוּ ונבלוּ, הרבּה תקווֹת נוֹלדוּ בּלבּוֹתיהם של בּני־אדם ונעקרוּ מהם בּמכאוֹבים נוֹראים וּבהמוֹן נחלי־דמים למן העת ההיא ועד עתה, וּלפניך… היסטוֹריה ארוּכּה – הפסיק פּתאוֹם את עצמוֹ – דבר רגיל: הייתי אז כּבן־עשׂרים. אשה. חוֹתן – רב יבש, מתנַגד שדוּף. וָאברח אל האַדמוֹ"ר מק.

– ושם – הוֹסיף בּעינים נוֹצצוֹת – ראיתי את ה“ינוּקא”.

פּינחס נשתתק. איזוּ רגעים היה תפוס כּל־כּך בּרעיונוֹתיו עד שנדמה לי, כּי שכח לגמרי, כּי עוֹמד הוּא בּאמצע סיפּוּר. אוּלם, אחרי שינק פּעמים אחדוֹת מלוֹא־לוּגמיו מעשן מקטרתוֹ, הוֹסיף:

– בּן שׁש־עשׂרה שנה ה“ינוּקא” כּשבּאתי לק. וּכבר בּשׁנוֹתיו אלה התנַכּר העלם, כּי היה יהיה לאדם גדוֹל בּארץ. גם בּנגלה וגם בּנסתר כּבר עלה אז על אביו האַדמוֹ“ר. כּל החסידים ראוּ בּוֹ את ממלא־מקוֹמוֹ של אביו לאחר מאה ועשׂרים שנה. בּשם אביו סיפּרוּ, שאמר כּי נשמתוֹ היא ניצוֹץ מזוֹ של הבּעש”ט והוּא עתיד להאיר את עיני כּל ישׂראל.

גם מראהו היה יפה מאד. גם אז נראה היה לפי קוֹמתוֹ, שיהיה משכמוֹ ומעלה גבוֹה מכּל העם. רוֹאה אתה, צעיר, את בּת־הצחוֹק הפּרוּשׂה עתה על כּל היקוּם? כּכה הבהיקוּ עיניו השחוֹרוֹת ככנפי העוֹרב. כּשהיה אדם מסתכּל בּהן, היה נדמה לוֹ, כּאילוּ מקוֹר הבּינה נתגַלה לפניו. על מצחוֹ הזך ושׂפתוֹתיו־שני איוה למוֹשב לוֹ שׂחוֹק אלוֹהיי, וכוּלוֹ – כּשלמה המלך כּאשר הקיר לבּוֹ את “שיר השירים”.

לוּ שמעת את זמירוֹתיו בּשבּתוֹת וּבמוֹצאי־שבּתוֹת! אל־עוֹלם, מלאכי־אלוֹהים שרוּ מתוֹך גרוֹנוֹ. קוֹלוֹ היה זך כּבּדוֹלח ורך כּמשי. אך פּתוֹח יִפתח את פּיו והנה כּאילוּ קרני אוֹר של כּוֹכבי שמים משתפּכוֹת בּנצח וּמחבקוֹת אוֹתנוּ ואנחנוּ מתנַשׂאים עליהן למעלה־למעלה וּמרחפים בּים־התכלת העמוֹק יחד עם כּוֹכבי־השמים. וכל היקוּם שוֹטף בּנחת וּבנעימה ורוֹחץ בּגלי־ים ספּירים המפיקים אהבת חסד לאין־גבוּל; והים מלא אוֹר־עדן, מתלחש לחישת־יה על המוֹן הרזים והסוֹדוֹת שבּנצח… ויש שנדמה כּאילוּ כּל היקוּם כּוּלוֹ: השמים והארץ ורבבוֹת הכּוֹכבים, הימים והנחלים, ההרים והעמקים, היערים והאגמים, כּעשׂב למינהוּ וכל חלל־האויר שבּנצח – מתנַשׂאים וּמפזזים ומכרכּרים בּשׂמחה וּבצהלה וּמתעלסים בּנעימוּת וּחדוַת אין־קץ. דוֹמה, כּאילוּ אלוֹהים אף הוּא בּתוֹכנוּ, שׂמח ונהנה מיצוּריו וּמכּל פּוֹעל־כּפּיו.

נער כּזה היה הינוּקא!

כּן, ידידי, לכאוֹרה מה יפה הוּא עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא!

פּינחס ינק פּעמים אחדוֹת ממקטרתוֹ בּחזקה וּשׂפתיו העלוּ תנועה זרה וּמשוּנה כּאילוּ רוֹצה היה להדוֹף מפּניו איזה דבר, המצר וּמעיק לוֹ עד מאד. אחר־כּך הוֹסיף:

– אוּלם אין תמידיוּת בּיקוּם. ואנחנוּ, כּנראה, לא בּשביל להרגע וליהנוֹת הוּשלכנוּ על־פּני האדמה. הכּל הוֹלך, עוֹבר, משנה. כּן… הים אינוֹ מלא, אבל נחלים רבּים ועצוּמים נוֹפלים וּמוּבלעים בּוֹ. גם בּהינוּקא החילוֹתי להכּיר השתנוּת מוּזרה. כּאילוּ מזלי האוּמלל גרם גם לזה!… דוקא בּעת ההיא, אשר הוּא לבדוֹ היה לי המשענת האחת שעליה נשען כּל עוֹלמי. כּי כּעבוֹר זמן־מה אחרי בּוֹאי לחבוּרת החסידים, קמוּ אלה הרוּחוֹת, שלא נתנוּ לי מנוֹח עד שבּאתי שמה, אלה שעקרוּני מבּית חוֹתני והרחיקוּני מאשתי, והתעוֹררוּ בּי עוֹד בּיתר עוֹז. התחלתי להרגיש, אמנם בּהרגשה כּהה, כּי גם שם, בּין החסידים, לא מצאתי מה שבּיקשה נשמתי. ורק הנפש האחת הזאת, הינוּקא, היא רק היא היתה המַרפּא לפצעי האנוּשים, רק כּשהייתי רוֹאה לפני את הנשמה הטהוֹרה, העמוּקה והזכּה הזאת, הייתי מתגבּר על עצמי וּמתחזק להאמין, כּי אמנם יש איזה תוֹכן עמוֹק בּכל הסביבה המַקפת אוֹתי וּבכּל… ודוקא בּעת ההיא החילוֹתי להרגיש, כּי איזה דבר חדש מתהווה בּמעמקי נפשוֹ הוּא. ולא רק אני לבדי; כּל החסידים הרגישוּ בּדבר…

ראינוּ כּי אינוֹ כּתמוֹל שלשוֹם. הוּא התחיל מתבּוֹדד בּחדרוֹ. בּתחילה מעט־מעט וּלסירוּגין ואחר־כּך בּתכיפוּת וכמעט בּתמידוּת. לפעמים לא היה נראה משבּת לשבּת, ולפעמים – כּשני שבוּעוֹת רצוּפים. מעל מצחוֹ וּשׂפתיו נגוֹז מעט־מעט השׂחוֹק הנעים ועננה הרת־תוּגה נוֹראה לקחה מקוֹמוֹ; מעיניו גזה וחלפה בּת־הצחוֹק התמימה והשלֵוה. עיניו התחילוּ שׂוֹחקוֹת בּאש זרה וּמשוּנה וּמנוּחה לא ידעוּ. מַבּטן היה מפיק לפרקים מעֵין חמלה ורחמים רבים עלינוּ ולפעמים – גם איזוֹ שׂנאה כּבוּשה וּבוּז אשר פּעם בּפעם היוּ מרתיעים אוֹתנוּ לאחוֹרינוּ. כּל חזוּתוֹ העידה, כּי מלחמה כּבדה ואיוּמה מתלקחת בּלבּוֹ פּנימה. גם בּזמירוֹתיו החל למעט. ואפילוּ בּשעה שהיה שר לא היוּ עוֹד נעימוֹת כּקוֹדם: ניטלוּ מהן השׂמחה והתמימוּת, שהיוּ מפעפּעוֹת מתוֹכן לפנים. בּזמירוֹתיו עתה היה עוֹלה ונמשך הד קוֹל של תוּגה חרישית, שהיה פּוֹלח את הלב. פּעם אמרנוּ לשמוֹע בּהן קוֹל ילד קטן גוֹוע, שנתעה למדבּר איוֹם ונוֹרא אוֹ לתוֹך הרי חוֹשך, והוּא מתחַנן וּמבקש הצלה לנפשוֹ; וּפעם הגיע לאזנינוּ הד של סערת־רוּח איוּמה, המלאה זעם וּמרירוּת אין־קץ, כּאילוּ נכוֹנה היא להרוֹס בּזעפּה את כּל היקוּם כּוּלוֹ ולהלחם בּחמת־רוּח עם היוֹצר עצמוֹ…

כּשעזב פּעם האַדמוֹ"ר עם חבוּרת־חסידים קטנה לשעה מוּעטת את העיר נפלה בּינינוּ שׂיחה קצרה.

לעת ערב נזדמן לי לעבוֹר על פּתח חדרוֹ ובראוֹתי אוֹתוֹ יוֹשב תפוּשׂ־מחשבוֹת, נתעכּבתי אצל הפּתח והייתי עוֹמד וּמסתכּל בּוֹ. מבּטוֹ נח, לאחרוֹנה, עלי ונתן לי אוֹת לבוֹא החַדרה. נכנסתי וָאֵשב למוּלוֹ אל השוּלחן. הוּא שׂם בּי את עיניו והסתכּל בּי זמן רב. אחר–כּך פּנה אלי:

– פּינחס, מדוּע אתה כּה עצוּב־רוּח כּל הימים?

המוֹן גלים חמים של חיבּה זרמוּ אל לבּי מתוֹך קוֹלוֹ וּמעיניו שהתעמקוּ בּי – ושתקתי.

– פּינחס! – הוֹסיף אחרי דממה קלה – אל נא תכחד דבר… מרגיש אנכי בּך, כּי לא כּמוֹך כּכל החסידים.

– בּמה? – שאלתי נבהל ונדהם.

הוּא החריש רגעי מספּר, אחר־כּך מילמל:

– פּינחס, דומה לי, כּי… מחשבוֹת מרוֹת מקננוֹת בּלבּך. דוֹמה. דוֹמה לי… אוּלם אל נא תכחד – הוֹסיף בּאיזוֹ החלטה – וכי מאמין אתה?

– בּמה? – שאַלתיו בּקוֹל רוֹעד, וכוּלי מזדעזע מהתעוֹררוּת קוֹדחת.

– בּמה? בּמה? – דוֹבבוּ שׂפתיו בּקוֹל רוֹעד וּמלא התמרמרוּת – בּאבי… וּ…בכל דבריו. האין אתה מרגיש, פּינחס, שאיזה ענן, ענן כּבד, מסך משוּנה פּרוּשׂ עלינוּ. מסך, שבּלעדיו היה נגלה לפנינוּ דבר נוֹרא, איוֹם מאד.

נדמה לי, כּי אכן איזה דבר שחוֹר, איוֹם, מגיח בּהמוּלה להרוֹס מגדל רם, מתנשׂא בּהדר. לא יכוֹלתי להוֹציא הגה מפּי.

– הלא רבּים מן החסידים – הוֹסיף הינוּקא, תפוּשׂ בּמחשבוֹתיו ההוֹמוֹת – רבּים מאד כּבר מאמינים גם בּי. ועוֹד מעט ואהיה גם בּעיני כּל החסידים מה שאבי בּעיניהם עתה. אהיה לקדוֹש. לדברי יאמינוּ. וכל מה שאוֹציא מפּי יהיה טהוֹר וקדוֹש ואיש לא יעיז להטיל בּזה שוּם ספק, כּאילוּ כּל דברי מפּי הגבוּרה… וכל מה שאוֹסיף על מה שקבּלה בּידי מן הספרים ומאבי ימָסר לבני אחרי, ואחרי כּל זה אסוּר יהיה גם להרהר, כּשם שאסוּר להרהר אחרי מה שמסר לי אבי משלוֹ – וּכשם שהוּא לא יעיז להרהר אחרי מה שנמסר לוֹ מאביו וּמרבּוֹתיו… נמצא… נמצא… שאני.. אָבי… וַאבי־אַבי… וכן הלאה… אנחנוּ הננוּ הבּוֹנים את כּל היכלי המחשבוֹת האלה. ואם כּן, ואם כּן הרי יש להטיל ספק, שמא? שמא? וגם שמא גם העיקר… שמא המחשבה העיקרית, היסוֹד של כּל ההיכל הזה נוֹלד רק בּלב האדם לבדוֹ. התבין? ואמנם… מה זאת האָרה, רוּח־הקוֹדש?

השׂיחה נפסקה פּתאוֹם בּהכּנס אמוֹ הזקנה והחוֹלַנית החַדרה. – –

מאז לא נזדמן לנוּ עוֹד לדבּר. וכה עברוּ כּשנה וחצי. רק פּוֹגש הייתי לפעמים את מַבּטי עיניו, שכּאילוּ היוּ אוֹמרוֹת: רק אתה אוּלי יוֹדע מעט מן הנעשׂה בּלבּי… ואנכי, אמנם, חיכּיתי לאיזה דבר איוֹם… ולא רק אני אלא כּל החסידים, וגם האַדמוֹ"ר, כּוּלם כּאילוּ חיכּוּ לאיזה דבר פּתאוֹמי ונוֹרא.

ואוֹתוֹ דבר איוֹם ונוֹרא נהיה וּבא. שבּת־שוּבה היתה, בּבּוֹקר אחרי התפילה. האוֹרחים היוּ רבּים והבּית היה מלא מפּה לַפה. המכוּבּדים, העשירים והמקוֹרבים היוּ מסוּבּים אצל השוּלחן, וּשאר ההמוֹן הרב היה נדחק איש על־גבּי רעהוּ בּמלוֹא החדר. הישיש, בּעל הזקן הלבן, היוֹרד על־פּי מידוֹתיו, והעינים הגדוֹלוֹת, החוּמוֹת והמוּגלַאיוֹת מעט, אשר היוּ תמיד כּאילוּ מלאוֹת איזוֹ השתוֹממוּת והתבּטלוּת, מהוּלה בּהכּרת ערך עצמוֹ, מפּני איזה דבר, שכּאילוּ היה תמיד נכחוֹ – ישב בּראש השוּלחן וכוּלוֹ אוֹמר הדרת־קוֹדש. בּפתח חַדרה עמדה הרבּנית, בּפניה הישישים והחיורים־חוֹלנים, כּמוּכנת להקשיב למַשׂאוֹ של חוֹזה־יה. ועל כּל אלה היתה רוֹבצת וּמרחפת כּל אוֹתה הזרוּת המצוֹדדת, המנַשבת מכּל אַגדת־קדוּמים. האַדמוֹ“ר, כּמנהגוֹ תדיר, היה אוֹחז בּכוס־יין ואוֹמר מאמרים קצרים ומקוּטעים. הינוּקא ישב, כּפעם בפעם לימינוֹ, אך פּניו היוּ הפּעם מוּזרוֹת יוֹתר מבּכל הימים; עיניו – לפּידי אש שחוֹרה וּמַבּטן החד כּאילוּ דקר את כּל הנאספים בּאִזמלים חדים. פּניו הנלהבים העידוּ, כּי הסַמבּטיוֹן עתה בּלבּוֹ. דוֹמה היה כּוּלוֹ, כּאילוּ מכין הוּא עצמוֹ לאיזוֹ מלחמה כּבדה, מלחמה איוּמה ומסוּכּנה. כּוּלנוּ, אף־על־פּי שהיינוּ שקוּעים בדברי האַדמוֹ”ר, עם־ כּל־זה הרגיש כּל אחד מאתנוּ בּפנימיוּת נפשוֹ, שכּאילוּ מחַכּה הוּא לאיזה דבר. גם האַדמוֹ"ר הרגיש, כּנראה, בּזאת. הוּא שׂם את פּניו אל הינוּקא, הניח את ידוֹ על שכמוֹ וציוה עליו בּאהבה רבּה לבאר לפני הקהל את הדברים, שאמר זה עתה על הפּסוּק “שוּבוּ בּנים שוֹבבים, אֶרפּא משוּבוֹתיכם”. הינוּקא השליך עליו ועלינוּ מבּט מפוּזר, איוֹם, עמד על רגליו בּעוֹז־החלטה ואוֹמץ־רוּח וצרח בקוֹל מר, מתחנן וּמוּזר:

– אחים חלכּאים, מה אתם עוֹשׂים פּה?! שוּבוּ לבתיכם! תעתוּעים עוֹשׂה אבי עמכם, ואתם, חלכּאים, מַחרישים. דעוּ, אין אלוֹהים. אין עוֹלם הבּא. הכּל בּדוּי מן הלב. הכּל שקר. שקר, שקר! לכוּ איש לבתיכם! טוֹבעים אתם בּים של צרוֹת ויסוּרים, בגלוּת מרה, חשכה ואיוּמה – ואתם, חלכּאים, מתעסקים בּהבלים. למה אתם מבלים חייכם בּמעשׂי נערוּת וּשטוּת? חדלוּ לכם ממעשׂי תעתוּעים אלה. דעוּ: אבי אינוֹ אלא אוּמלל העוֹשׂה בּלהטיו על־פּי מצוַת אבוֹתיו ורבּוֹתיו. תוֹעה אוּמלל, לא יוֹתר… אינכם מאמינים לדברי, אחים חלכּאים! הא לכם את לבּי, קרעוּ את סגוֹרוֹ, קראוּ מה שכּתוּב שם בּאש שחוֹרה וּבנחלי־דמים… דעוּ: אין אלוֹהים! אין עוֹלם הבּא!.. כּל אלה הם רק אחיזת־עינים!..

לשוא, אָחי, אנסה לתאר לך איך נפלוּ הדברים על לבּי. יש, אָחי, הרגשוֹת שלא יתוֹארוּ. דבריו כּאילוּ האירוּ פתאוֹם איזה מקוֹם קבוּר בּמעמקי לבּי, מקוֹם־מקלט להמוֹן מחשבוֹת מעוּננוֹת וסבוּכוֹת מאד. כּל הקהל יחד עם האַדמוֹ“ר נראוּ לי פּתאוֹם כּחגבים, שהעירוּ בּי גוֹעל־נפש וּמנוֹד־ראש. וּכאילוּ איזה דבר קר עשׂוּי הרבּה פּצירוֹת חדוֹת נתחב בּלבּי, אשר רק עתה, עתה ידעתי את פּשר מבוּכוֹתיו וּספקוֹתיו, המיתוֹ וגעגוּעיו. הייתי מַשמים ונדהם כּוּלי. מהוּמה וקוֹלוֹת משוּנים ריפרפוּ בּאָזני. הייתי כּחוֹלם ולא ידעתי בּבירוּר, איה אנוֹכי וּמה אתי… שמעתי צוֹעקים: “מפּני־מה נתתם אוֹתוֹ לדבּר?”, “הכּוּהוּ!”, “האַדמוֹ”ר מתעלף!”, “קראוּ לרוֹפא!”… שמעתי גם איזה קוֹל משוּנה יוֹצא מחדר הרבּנית, והמוֹן קוֹלוֹת מכּל עברים צוֹרחים: “היא מתה!” “היא מתה!” וכאשר הקיצוֹתי – והנה מהוּמה וּבכיה: הרבּנית, אמוֹ של הינוּקא, מתה מיתה חטוּפה…

נוֹרא לי זכר היוֹם ההוּא, וביחוּד הלילה שאחריו. ערב. הבּית מלא אנשים מפּה לָפה. בּכיה. נרוֹת רבּים, שבּני העיר הדליקוּ לעלית נשמתה של המתה, ממַלאים את הבּית בּהמוֹן עינים מוּזרוֹת וּמפיצוֹת אוֹר מעיק. בּחדר האוֹכל על־יד השוּלחן מכינוֹת הנשים הזקנוֹת תכריכים – ובוֹכוֹת. קוֹלוֹת הנערים האוֹמרים תהלים מתלכּדים עם קוֹלוֹת לוֹמדי־משניוֹת ואוֹמרי־“זוֹהר” בּחדר המת, והם יוֹצאים וּמפיצים ענני קדרוּת ותוּגה על מלוֹא־רוֹחב הבּית. על כּל מרחפת אימה מלאת־סוֹד. וּכאילוּ גם הכּתלים, גם הנרוֹת וגם האויר רוה־היגוֹן שבּבּית – כּוּלם מרגישים עתה את הוָיתוֹ של מלאך־המות השוֹכן עתה בּבּית הזה על כּל משרתיו. פּתאוֹם נראָה הינוּקא על סף הבּית. פּניו היו לבנים כּסיד והבּיעוּ עצב עמוֹק וָמר. עיניו הגדוֹלוֹת כּאילוּ התרחבוּ והבּיטוּ ישר בּמבּט מלא יגוֹן ואהבה אין־קץ, חמלה ורחמים רבּים. כּל הנאספים נבהלוּ וַיפנוּ לוֹ דרך לעבוֹר. הוּא נכנס אל החדר, שבּוֹ שכבה המתה מכוּסה שחוֹרים, נפל על־ידה על הרצפה וּגעית בּכיה מרה השתפּכה בּאויר; כּאילוּ גם הכּתלים הדוֹממים הזדעזעוּ מנוֹראוֹת מרירוּתה. אַחי! תמיהני, כּיצד לא נקרעוּ אז לבּוֹתיהם של הנאספים. אוּלם בּכיתוֹ לא נמשכה הרבּה. מקץ רגעים אחדים נראַה האַדמוֹ"ר על סף החדר, חיור ורוֹעד וַיתן את קוֹלוֹ, קוֹל זקן רצוּץ, המתאַמץ לדבּר בּקוֹל רם:

– בּן סוֹרר וּמוֹרה! צא מפּה!.. אל תטמא נשמתך הטמאה את נשמת אמךָ הקדוֹשה! סטרא אַחרא!.. הוֹציאוּהוּ! – פּנה אלינוּ – הוֹציאוּ את זה מבּיתי! – – –

כּוּלנוּ עמדנוּ על מקוֹמנוּ כנציבי–שיש, ואף אחד לא העיז לגעת בּוֹ. אוּלם הוּא נשתתק פתאוֹם כּאילוּ נחתך קוֹלוֹ בּסכּין חדה, עמד על רגליו, השליך עלינוּ מבּט קר וזר, וַיצא החוּצה.

איזה כּוֹח אדיר, פּנימי, משך גם אוֹתי אחריו. הרגשתי פּתאוֹם, שאין לי עוֹד בּבּית הזה מקוֹם. אז עזבתי גם אני את הבּית, שלא שבתי אליו עד היוֹם, וָאצא.

הלילה היה ליל־זוָעה. גשם שוֹטף ניתך ארצה. כּל היקוּם כּאילוּ היה מילל וּבוֹכה. כּשיצאתי החוּצה, כּבר לא מצאתי את הינוּקא בּסביבוֹת הבּית ורדפתי אך אחרי איזוֹ נקוּדה שחוֹרה, שנראתה לי, הלאה הלאה לאוֹרך הרחוֹב. זמן רב רדפתי אחרי נקוּדה זוֹ, אך לא יכוֹלתי להשׂיגה. לאחרוֹנה נסתרה גם היא, מוֹרת־דרכּי, ממני ואנכי הוֹלך והוֹלך. כּבר עזבתי את העיר וּבאתי אל תוֹך יער, וּבלי דעת לאן פּני מוּעדוֹת ואיפה אני תוֹעה, הלכתי הלאה הלאה עד שכּשלוּ בּרכּי, כּוֹחי עזבני ואפּוֹל אין אוֹנים על הארץ, על הדשא הרטוֹב. הרוּח מילל מרה, מַשמיע שריקוֹת משוּנוֹת, מילוֹת אימה, והעצים נאנחים קשה. כּעבוֹר זמן רב הגיעה לאזנַי ממעמקי היער בּכיה מרה, רוַת יסוּרים וּמכאוֹבים, אשר זעם היקוּם כּאילוּ נרתע לאחוֹריו וּפסק רגע מפּני אימת מרירוּתה. אוּלם לא היה בּי כּוֹח לעמוֹד על רגלַי וללכת אחרי הקוֹל. כּל הלילה שכבתי עֵר בּמקוֹם עליו נפלתי אין־אוֹנים.

פּינחס מישש את מקטרתוֹ, שתק מעט ועשׂה תנוּעה מרה וּמשוּנה בּשׂפתיו וּבקוֹל רוֹעד הוֹסיף:

– וּבאוֹתוֹ הלילה נהפּכתי גם אני לאיש אחר… כּשבּאתי למחרת עם הנץ החַמה העירה, טעמתי בּפּעם הראשוֹנה בּימי־חיי את הטיפּה המרה. לא כּדי להנוֹת את הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּברכי על הכּוֹס ולא לשם עילוּי נשמתו של איזה חסיד, אלא משוּם שהתחלתי לחוּש מעין שייכוּת וקוּרבה בּיני ובין כּל דבר מר שבּעוֹלם. וּבפּעם הראשוֹנה לימי חיי קראתי אז אל הכּוֹס אַחים אנחנוּ!..

* * *

הלילה התפּשט על כּל היקוּם. מקצה הרקיע אשר ממוּל החלוֹן, שישבתי על ידוֹ, הגיח ענן שחוֹר וכבד והתנַפּל בּכבדוּת לכסוֹת את ים־התכלת, המַזהיר בּאלפי־אלפים של עינים חדשוֹת, המשלחוֹת מבּטי אהבה ותוֹם, והתעתד רצין לחבּק את כּל היקוּם בּזרוֹעוֹתיו. בּבּית נאבקים אוֹר וַחוֹשך וּמשׂחקים יחד.

– לפעמים, אָחי, – הגיע לאזני קוֹל פּינחס, לאחר שינק פּעמים אחדוֹת ממקטרתוֹ – כּשאתה מתבּוֹנן אל המעשׂים הנעשׂים תחת השמים, מסתכּל אל כּנוּפית השרצים הנקראים בּני־אדם, שכּל כּוֹחם הוּא רק לשרוֹץ שרצים כּמוֹהם; כּשתתבּוֹנן אל כּל אלה ה“קוֹמֶדיאנטים” השוֹנים, האוֹכלים ושוֹתים בּנחת וּבהנאה, היוֹדעים, כּביכוֹל, את הכּל וּמתפּלספים על הכּל, אל כּל אלה המשתחווים לכּל והעוֹבדים את הכּל; כּשתבּיט על כּל אלה, אשר לכל אליל שוה פּרוּטה יצעקוּ, כּביכוֹל, מעוֹמק לבּם: “קדוֹש, קדוֹש, קדוֹש!” – ולבּך ימלא איזה רגש מכבּיד וּמעיק של גוֹעל־נפש אל הכּל ואל כּוּלם… אז תשׂא את עיניך למרוֹם וראית לפניך שמים רחבים ועמוּקים, והנך מרגיש בּך איזוֹ שאיפה עצוּמה ללכת, ללכת… להתרחק מכּל אלה הלאה, הלאה. הלוֹך וחפּשׂ. כּן, אָחי, ללכת וּלחפּשׂ. אוּלם, אוּלם… אָה, אָחי, הבלים! הכּל הבל…

מקטרתוֹ של פּינחס השמיעה קוֹל־נחר משוּנה, והוּא הוֹסיף:

– הייתי נע ונַד מעיר לעיר וּמכּפר לכפר. לפעמים, בּשעה שהיה תוֹקף אוֹתי חשבּוֹן־נפש ורגזי וכעסי על אוֹפן חיי התעוֹררוּ בּי, אז הגיע קוֹל ממעמקי נפשי שהרגיעני בּאמתלא, כּי הוֹלך אני לחפּשׂ את הינוּקא. ואכן היתה נפשי קשוּרה בּנפשוֹ. נדמה היה לי אז, שרק מבּטוֹ יכוֹל לחדוֹר אל מצפּוּני־לבּי ולראוֹת את הנעשה שם. בּהיוֹתי כּמעט מיוֹם שעמדתי על דעתי גלמוּד, יחידי וּבוֹדד בּתבל, כּלתה נפשי מאד שיקח מי חבל בּמכאוֹבי ויבין ליסוּרי…

וּמקץ ארבּע שנים נפגשנוּ.

נפגשנוּ… אנכי רק ראיתיו, אבל דבּר לא דיבּרתי עמוֹ. הוּא גם לא ראַני. בּעיר ס. הייתי אז, וּכחוֹדש ימים עשׂיתי שם. שגיוֹני בּיין הגיע אז עד הקצה האחרוֹן. הייתי שכּוֹר כּל אוֹתם הימים. מחסה מצאתי בּביתוֹ של מלמד אחד, רבּי תנחוּם, איש זקן ירא־שמים, תם וישר וטוֹב־לב. ולוֹ בּת יחידה, רבקה. בּיתם היה פּתוּח לכל עני ואביוֹן וּלכל מר־נפש מן הצעירים.

שניהם, גם רבקה גם אביה, טוֹבים היו להפליא. אוּלם את רבקה לא אשכּח לעוֹלם!.. כשעוֹלה רבקה, זוֹ בּת־המלמד, על זכרוֹני – אני רוֹאה לפני כּמוֹ חיוֹת את עיני־התכלת שהבּיטוּ על הכּל בּמבּט נוּגה וּמלא אהבת אין־קץ. זוֹכר אני את פּניה הלבנים והעדינים וּבת־הצחוֹק התמימה, שריחפה על שׂפתיה האדוּמוֹת, הדקוֹת והרכּוֹת; את תלתליה המוּפזים, שנדמוּ כּאילוּ שוֹמרים הם איזוּ סוֹדוֹת כּמוּסים, איזוּ רזי שמים; את כּל גזרתה המלאה עֶדנה ורוֹך־נשים, ואת מבּטה שהקיר שׂחוֹק־יה וּכאילוּ שפך נחלי שמן זך אל כּל לב. וּמדי זכרי את כּל אלה נדמה לי, כּי רוֹאה אני כּוֹכב מזהיר נוֹפל משמים ושוֹקע לאט־לאט, כּאנך, אַרצה, וּבהגיעוֹ עד לארץ הוּא נבהל מחשכתה, מתכּווץ חיש מהר וּמתגלם בּסמל דמוּת האהבה, התוֹם והחסד. ואמנם שלוֹשה אלה היוּ יכוֹלים להתגַלם רק בּדמוּתה של רבקה.

כּחוֹדש ימים עשׂיתי בּביתם וכל אוֹתם הימים נמצאתי בּמצב שהיה מסוּגל לעוֹרר רק גוֹעל־נפש. אוּלם כּמה רחמניה היתה רבקה וטוֹבה אלי! כּמה אהבת־אדם טהוֹרה וזכּה. זוֹ היתה נערה שכּל מבּט ממבּטיה, כּל אוֹמר וַאוֹמר שיצא מפּיה, כּל נדנוּד ונדנוּד שלה – הכּל כּאילוּ אמר: “אנכי, אמנם, אין בּי הכּוֹח לבער את הפּגעים והצרוֹת מעל פּני האדמה, לשרש את המכאוֹבים והיסוּרים מלבּוֹת בּני־אדם, אך מעין זך וטהוֹר, מעין של אהבה בּלבּי, שבּכוֹחוֹ להחם את כּל הלבבוֹת הקרים מיאוּש וּלהשיב רוּח חמה, טוֹבה וּטהוֹרה בּלבבוֹ של כּל איש מצוֹק וּמר־נפש”. כּזאת היתה רבקה בּת־המלמד!

פּינחס עזב את מקוֹמוֹ והתהלך פּעמים אחדוֹת הנה והנה לרוֹחַב החדר, ינק בּמהירוּת ממקטרתוֹ עד שהחדר נתמלא עשן, אחר־כּך שב אל מקוֹמוֹ והוֹסיף וסיפּר:

– לא אחת שמעתי את השם “שמשוֹן” עוֹלה על שׂפתוֹתיהם של רבּי תנחוּם וּבתוֹ, וּמדי הוֹציאם שם זה מפּיהם תעיד בּהם חזוּת פניהם, כּי כּבד יכבּדוּ את האיש בּמאד־מאד. איזה רטט של קדוּשה אוֹחזם כּשהם מזכּירים אוֹתוֹ. מי הוּא האיש – לא ידעתי. פּעם, בּאַחַד הערבים, כּשהייתי שוֹכב בּאחד מחדרי בּיתוֹ של רבּי תנחוּם וּמקטר את מקטרתי וראשי סוֹבב עלי מרוֹב שתיה ששתיתי ביוֹם ההוּא, שמעתי כּבחלוֹם את קוֹלוֹ של רבּי תנחוּם מן החדר הסמוּך ואיזה קוֹל ידוּע לי עוֹנה לוֹ בּאנחה:

– הוֹי, חלָשים וגיבּוֹרים כּאחד! עוֹלם יפה, עוֹלם נאה, עוֹלם מלא זיו ונהרה, עוֹלם מלא כּוֹח וּגבוּרה בּראתם לכם, אך לא היה בּכם הכּוֹח להשאירו פּה על הארץ, בּלבבכם, ועל כּן זרקתם אוֹתוֹ השמימה, מחוּץ לגבוּלכם, מחוּץ ללבבכם… הוֹי חלָשים!

הקוֹל העירני וייני פּג פּתאוֹם. הכּרתי שהקוֹל קוֹל שמשוֹן הינוּקא. סערת רגשוֹת מרגשוֹת שוֹנים נתחוֹללה והמתה בּלבּי. מיהרתי לקוּם על רגלי וללכת אליו. אך בּעוֹד אני מתעתד לרוּץ לקראתוֹ והנה הוּא עוֹזב את החדר, שממנוּ נשמעה לי השׂיחה, עוֹבר על פּתח חדרי ויוֹצא החוּצה. מיהרתי לצאת אחריו, אך לא ראיתיו עוֹד. איזה רגש של שׂנאה וּבוּז לעצמי, שלא אדע שחרוֹ, תקפני. יצאתי מחוּץ לעיר.

הלילה ליל־אביב בּכל הדרוֹ וּקסמיו. בּכּל שׂררה דממת־הנצח. יער גדוֹל, מלא הד פּראים, עוֹמד בּשירה עמוּקה, רוֹממה ונשׂגבה. השמים וכל צבאם כּאילוּ מתנים תוֹקף היער. רוּחוֹת חמים הנוֹשׂאים בּכנפיהם המוֹן ריחוֹת ניחוֹחַ, מנַשבים, נוֹבעים וּבאים מאיזה מקוֹר נעלם וטמיר בּפנימיוּת היצירה, וּבעֵרגה שאין ערוֹך לה, בּהמיה כמוּסה, משתוֹקקת נפשנוּ לטבּוֹל בּמקוֹר הנעלם הזה, לצלוֹל לתוֹך מעמקיו. היה אחד מלילוֹת־האביב, שבּוֹ משתוֹקקת נפשנוּ בּכל תוֹקף מַהוּתה לחבּק את הנצח וּלהידבּק בּוֹ, לקחת חלק בּיפיפוּתוֹ ולהיוֹת עמוֹ לאחד; אוּלם הוּא כּאילוּ דוֹחף אוֹתנוּ מעליו בּהכּרת ערך עצמוֹ וּבשויוֹן־רוּח מלא הוֹד־רוֹממוּת.

ואני יחידי ביער. והנה מתוֹך שׂדרוֹת־העצים נראָה לי הינוּקא עוֹמד נשען בּגזע של אַלוֹן גדוֹל וענף, פּניו בּשתי כּפּוֹת ידיו ועיניו מבּיטוֹת לאיזה מרחק אין־גבוּל. אוֹתה שעה נדמה לי, שקוֹמתוֹ גבהה וּכאילוּ העידה, שהוּא מוּכן וּמזוּמן להעתיק סלעים ממקוֹמם, לטלטל את העוֹלם כּוּלוֹ וּלהשליכוֹ אל מעֵבר להרי־חוֹשך, למקוֹם תוֹהוּ־וַבוֹהוּ. תלתלי־ראשוֹ פּרוּעים וּמתפּתלים על ערפּוֹ בּלי סדר וכוּלוֹ – כּים גוֹעש.

מחמת איזוּ רגשוֹת סתוּמים שאיני יכול להסבּירם, לא נוֹעזתי לגשת אליו. לא היה בּי כּוֹח לקרוֹב אל הקוֹדש, לחַללוֹ. התבין, אָחי? בּתוֹך הדוֹמם היפה, הנצח המת הזה, עוֹמד איש חי, חוֹשב וּמרגיש… מבין אתה? נדמה לי אז, כּאילוּ עיני רוֹאוֹת קרני־אוֹר שוֹפעוֹת ויוֹצאוֹת מלבּוֹ של אדם זה, והן מתפּשטוֹת בּכל הנצח וּמחיוֹת את כּל הדוֹמם היפה הזה, והכּל חי, חי, חי…

נסוּגוֹתי אחוֹר וַאשכּב על האַחוּ.

מקץ זמן־מה, איני יוֹדע כּמה, הגיע לאזנַי קוֹל נפש רכּה וּמתחַננת:

– אבל הן אתה תוֹכן כּל חַיי…

וקוֹל עוֹנה:

– יהא בּך הכּוֹח לשׂאת את הכּל… ולי אל נא תהיי לשׂטן על דרכּי.

הסיבּוֹתי את עינַי וראיתי את רבקה עוֹמדת על־יד שמשוֹן.

– לא לשׂטן אהיה על דרכּךָ, שמשוֹן. אנכי, שמשוֹן…

– רבקה! – לא נתנה שמשוֹן לסיים את דבריה – אנא, רבקה, אל תרבּי דברים. אנא, הניחי לי. עזביני… לוּ יכוֹלתי להריק בפנַיִך את כּל לבּי. לוּ יכוֹלתי להראוֹת לָךְ מה מתחוֹלל שם על־ידי מכאוֹביהם ויסוּריהם של בּני־האדם. לוּ יכוֹלתי להראוֹת לָךְ את נשמתי, אשר אש־אוֹכלה היא בּתשוּקתה להביא דבר־ישוּעה על פּני האדמה. עזביני נא, תני לי להיוֹת חפשי. רבקה, לב האדם יכוֹל להכיל רק אֵל אחד, אֵל אחד!..

– ואתה הוֹלך?

– אני הוֹלך…

– ולא תקחני עמךָ?

– עזביני… עזביני… רבקה!

– אבל, שמשוֹן! – פרץ משפתי רבקה קוֹל שוועת־חנינה, איוּמה ונוֹראה. שמשוֹן נזדעזע כּוּלוֹ, כּאילוּ רעם אדיר הלָמוֹ. וּרגעים אחדים נראֶה היה כּוּלו, כּאילוּ מתאמץ הוּא מאד־מאד להתגבּר על מַשהוּ. ואחר־כּך אמר:

– לא, נשמה טהוֹרה, עליך לעזבני. התאַמצי נא לשׂאת את הכּל. שׂאי עיניך וּראי את הנצח השקט, המלא יוֹפי אין־קץ, אשר כּמוֹ שׂחוֹק ישׂחק בּגאוֹנוֹ לנוּ וּלכל תנוּעוֹת לבּנוּ וּלכל כּנוּפית החלכּאים והאוּמללים, המפרפּרים בּתוֹכוֹ בּין החיים וּבין המות. רבקה, הרי, נשמה טהוֹרה, בּין המפרפּרים האלה נמצא עם אוּמלל ועני. עם, שבּן אנכי לוֹ. עם־עבדים. הוֹי, לוּ יכוֹלת לקרוֹא את הכּתוּב בּאש שחוֹרה בּלבּי!.. התרגישי את החוֹפש הפּראי הפּרוּשׂ על־פּני התוֹלדה? החוֹפש הזה צוֹד צדני וַיִמשכני אחריו. והוּא המחוֹלל בּקרבּי את הכּל. מדי ארגיש את החוֹפש הזה וּמדי אזכּוֹר את עבדוּת עמנוּ. רבקה, נשמה טהוֹרה, אל נא תקצצי את כּנפי. עזביני לנפשי. לבּי בּי הר געש. נשמתי סוֹערת ואני מרגיש בּי, שאיזוֹ יצירה מתהוָה בּתוֹכי. יצירה גדוֹלה, חדשה… איני יוֹדע לתארה בּדברים, אוּלם המחוֹלל אוֹתה הוּא עצמו, כּוּלוֹ, הוּא־הוּא מבטאָה המפוֹרש והבּרוּר בּיוֹתר. עזביני!..

הוּא נעקר ממקוֹמוֹ והפליג אל מעמקי היער. רבקה נסמכה אל העץ, וּשתי ידיה וראשה שמטוּ על אחד מענפיו. אז נתנה את קוֹלה בּבכי, בּכי נפש מעוּנה מאהבה, שהשתפּך בּמלוֹא רוֹחַב הנצח וּכאילוּ התלכּד בּוֹ והעמיקוֹ ועשהוּ תהוֹמי וּמוּרכּב עוֹד ועוֹד.

היא בּכתה זמן רב. פּתאוֹם עמדה הכן וַתהי רגעים אחדים כּנמלכה בּנפשה. ואחר־כּך פּנתה בּרגלים ממַהרוֹת לעבר היער השני, מוּל המקוֹם אשר שמה הלך שמשוֹן. כּעבוֹר זמן קצר נשמע לי איזה שקשוּק מים חד וקצר מן הנחל שעבר בּעבי היער. מחשבה זרה חלפה ועברה בּמוֹחי… מיהרתי אל הנחל; אוּלם בּכּל היתה דממת־מות… למחר עזבתי את העיר ס.

* * *

הענן השחוֹר והכּבד כּבר חיבּק את היקוּם, וחוֹשך עבה רבץ בּכּל. בּרק היה מאיר מזמן לזמן את החשכה, מַבריק ונעלם. ופינחס, אשר שתק זמן־מה והשמיע רק קוֹלוֹת משוּנים בּינקוֹ את המקטרת, הוֹסיף:

עוֹדך צעיר, אָחי, ואפשר אינך יוֹדע עוֹד את החיים כּמוֹת שהם. לקח רב יכוֹלתי אוּלי להטיף לך. אך למה לך לקחת לקח מפּי? תחיה, תראה ותבין. אם אך מסוּגל אתה להבין. האין זאת? איני אוֹהב את המלַמדים לאדם דעת־החיים. איני רוֹצה להיוֹת כּאחד מהם. כּן, אָחי, תחיה, תראה ותבין… ואנכי הרבּיתי לשתוֹת ולהיוֹת נע־ונד. יוֹדעי התחילוּ מזכּים אוֹתי בּשמוֹת שוֹנים: “בּעל־דמיוֹן”. “שיכּוֹר” וגם “משוּגע”. ואמנם, היוּ ימים, שבוּעוֹת, ואף חדשים, שהייתי משוּגע גם בּעיני עצמי. אך לא זהוּ העיקר… נתקלתי שוּב בּשמשוֹן הינוּקא, עוד פעם אחת. כּחמש שנים לאחר שראיתיו בעיר ס.

בּמשך חמש השנים האלה אמנם שמעתי פּה ושם שמוּעוֹת שוֹנוֹת על־אוֹדוֹתיו, דברים קצרים ומקוּטעים. שמעתי מגנים את שמוֹ כּבעל־דמיוֹן וחסר־דעת; כּי מאיזוּ בּתי־מדרשים, שדרש בּהם לפני הקהל השליכוּהוּ החוּצה. אחד סיפּר לי על־אוֹדוֹתיו, כּי סוֹבב ערים שוֹנוֹת וּביקש בּהן אנשים ליסד איזוֹ חבוּרה משוּנה וּמוּזרה וגם עלה בּידוֹ לכנס מתי־מספּר שהלכוּ אחריו שנה שלמה מעיר לעיר והטיפוּ לדעוֹתיו, אך לבסוֹף עזבוּ אוֹתוֹ אחד־אחד מחמת הדעוֹת המוּזרוֹת שהטיף להם וגם – משוּם שלא יכלוּ לעמוֹד בּפני תביעוֹתיו הקיצוֹניוֹת, כּי דרש מהם מפעלים ומעשׂים שאינם בּגדר האנוֹשי. כּמה מבּני חבוּרתוֹ שילח בּעצמוֹ בּאמרוֹ להם, שאינם מסוּגלים עדיין להיוֹת מה שהוּא רוֹצה שיהיוּ… ועוֹד כּאלה וּבדוֹמה לאלה דברים מוּעטים וּמקוּטעים שמעתי על אוֹדוֹתיו.

והנה נזדמן לי ללכת לעיר ס. אני הוֹלך וּמתקרב אל העיר וּמגיע אל המקוֹם, בּוֹ ראיתי בּפּעם האחרוֹנה את הינוּקא ואת רבקה, ואיזוֹ תשוּקה פּנימית עזה מלאתני לשהוֹת רגעים אחדים במקוֹם הזה. היה יוֹם־קיץ לעת ערב. השמש שוֹקעת ושוֹלחת את קרניה המוּפזוֹת לחבּק בּפּעם האחרוֹנה את כּדוּר אדמתנוּ בּטרם תפּרד מעל פּניו. דממה. אני עוֹמד על־יד הנחל אשר את שׂפתיו מכתירים סלעים רבּים גבוֹהים, וּמבּיט לתוֹך מעמקיו, מקשיב לזמרתוֹ השקטה והמַרגיעה. תמוּנת רבקה כּאילוּ מרחפת נגד עינַי על־פּני הנחל ועיניה, המלאוֹת תוּגה ואהבה אין־קץ, מבּיטוֹת עלי בּמבּט ישר וקר, והנה – מבּין שׂדרוֹת־העצים איש הוֹלך ומתקרב. הינוּקא.

הוּא השתנה הרבּה מאז ראיתיו; קוֹמתוֹ הגבוֹהה נכפּפה מעט, לחייו חיורוֹת, בּוֹלטוֹת ורזוֹת, מצחוֹ נתקמט המוֹן קמטים עמוּקים. רק עיניו נשארוּ כּשהיוּ – שני לפּידי אש שחוֹרה. נבהלתי לראוֹתוֹ וַאקרא:

– שמשוֹן!

הוּא כּאילוּ התעוֹרר מהמחשבוֹת שהיה שקוּע בהן, שׂם בּי את עיניו הגדוֹלוֹת והחוֹדרוֹת ואמר כמשתאה:

– פּינחס! האוּמנם אתה הוּא זה?

דבר מה שׂם מחנק לגרוֹני ושתקתי. זמן רב לא גרע הינוּקא את עיניו החוֹדרוֹת ממני ורק בּדעתי כּי עיניו הן, יכוֹלתי לעמוֹד בּפניהן ולא נעשׂיתי גל של עצמוֹת. כּאילוּ הרגשתי, איך קרני־עיניו יוֹרדוֹת לעמקי לבּי וקוֹראוֹת בּוֹ כּל מה שכּתוּב וחתוּם שם וָאַחוּש בּכל מַהוּתי, כּי הנני כּוּלי שלוֹ…

– פּינחס! – פּנה אלי בּקוֹל מלא אהבה רבּה – האוּמנם אתה הוּא זה? צר שלא נפגשנוּ עד עתה…

המוֹן גלי החיבּה שהמוּ בקוֹלוֹ ושטפוּ פּתאוֹם אל תוֹך לבּי, משכוּ אוֹתי אליו וָאֶפּוֹל על צוארוֹ בּבכי. ואהי כּאילוּ נגוֹלה מעל לבּי איזוֹ אבן כּבדה, אבן־מַעמסה, שהעיקה עליו בּמאד־מאד. הרגתי, שכּל פּצעי, כּל מכאוֹבי, כּל מחשבוֹתי ורגשוֹתי, שהיוּ קבוּרים וחתוּמים עמוֹק־עמוֹק בּלבּי, מתגַלים ונחשׂפים. הוּא לחץ אוֹתי בּאהבה רבּה בּזרוֹעוֹתיו ויאמר לי בּקוֹל רוֹעד:

– אַל תבכּה, פּינחס, אל תבכּה. חיללוּ את החיים, ניבּלוּ, טימאוּ ושיקצוּ אוֹתם. מוּבן אחר וערך אחר לכל ההוָיה, לתכליתנוּ וּלמטרתנוּ וּלמהוּת חיינוּ בכלל… שמעתי, פּינחס, הרבּה על אוֹדוֹתיך ועתה אני גם רוֹאה אוֹתך ויוֹדע היטב את החץ שבּלבּך. בּני־האדם גזלוּ ממך בּחייהם את תוֹכן חייך וחייהם הם. אַל תבכּה, פּינחס. גם בּלבּי. נוֹדע לי… נוֹדע לי… נוֹדע לי, אוּלם, פּינחס…

הוּא שמט אוֹתי מזרוֹעוֹתיו, שׂם פּניו אל הנחל ואמר:

– אוּלם, פּינחס, כּוּלךָ בּכל חזוּתך אתה אוֹמר לי הרבּה־הרבּה… מה שעמךָ, ממה שבּלבּךָ. אוּלם, שמעני, פּינחס. זאת הפּעם האחרוֹנה… אל תבּהל! אתה, פּינחס, ראית את רגע הוָלדי ואתה תראה את רגעי האחרוֹן. רוֹאה אתה את הנחל השוֹקט הזה? עוֹד מעט והוּא יחַבּקני בּזרוֹעוֹתיו. אל תשאַלני דבר. לבּי, אשר מיוֹם שהתחַלתי להרגיש את תנוּעוֹתיו ועד עתה היה גוֹעש וסוֹער, ינוּח בּעוֹד רגעים אחדים. הרבּה מחשבוֹת קבוּרוּת בּלבּי ואני אוֹבילן אל זרוֹעוֹת הנצח הדוֹמם… בּלבּי, פּינחס, עוֹלם חדש, שהוּא רחוֹק, כּשני קצוֹת הנצח זה מזה, מן העוֹלם המצוּי וּמן החיים ההוֹוים. בּלבּי אלוֹהים חדשים, שמים וארץ חדשים, אנשים חדשים. בּלבּי – אמוּנה חדשה. כּל ימַי נלחמתי עם כּל מי שהיה לי לשׂטן בּדרך. לא נרתעתי לאחוֹר גם מהרבּה נחלי־דמים, ששטפוּ וזרמוּ מנפשוֹת אהוּבוֹת ויקרוֹת לי. רחצתי פּעמי גם בּנחלי־הדמים ששטפוּ וזרמוּ מלבּי וּנפשי אני. גם פּה, פּינחס, פּה, בּנחל הזה, קבוּר חלק גדוֹל מנשמתי. תקוָתי הוֹליכתני שוֹלל. האמַנתי בּעצמי, כּי בּאש־לבּי שׂרוֹף אשׂרוֹף את העוֹלם ואשׂא בּחיקי את עמנוּ האוּמלל, ואברא את הכּל מחדש… הרחם שממנוּ יצאתי, השדיִם שמהם ינקתי, הזרוֹעוֹת שעליהן גדלתי, העריסה שבּה חלמתי את חלוֹמוֹתי בּעוֹדני קטן, – הם החלישוּני וקיצצוּ את כּנפי. נוֹכחתי, פּינחס, כּי נוֹצרתי רק בּשביל העוֹלם החדש, נוֹלדתי להיוֹת מוּטל וּמתנוֹעע בּזרוֹעוֹתיו, אך לא לברוֹא אוֹתוֹ. אין לי עוֹד מקוֹם על פּני האדמה. פּינחס, אנכי, העוֹלם החדש – אשוּרנוּ מרחוֹק, אבל לברוֹא אוֹתוֹ לא עצרתי כּוֹח. איני יכוֹל לוַתר משלי, מעוֹלמי החדש אף כּמלוֹא־נימא. איני יכוֹל להרכּין את ראשי, להשתיק את נשמתי. איני יכוֹל, וגם איני רוֹצה. איני רוֹצה להיוֹת “כּוֹכב נוֹפל”. שׂוֹנא אנכי מעוֹדי את הנפילים בּארץ הרבּה יוֹתר מאלה, שלא העפּילוּ מעוֹלם לעלוֹת השמימה. מי שאין בּוֹ הכּוֹח לברוֹא אוֹתוֹ עוֹלם שאליו הוּא שוֹאף, צריך שיהיה בּוֹ, לפּחוֹת, הכּוֹח להניח מקוֹמוֹ לאחרים. פּינחס, אני הוֹלך לעשׂוֹת שלוֹם עם אוֹיבי הנוֹרא בּיוֹתר והשׂנוּא עלי בּיוֹתר, עם הדוֹמם, עם המות. לוּ היוּ לפני החסידים כּמלפנים, הייתי קוֹרע לפניהם את סגוֹר לבּי ואוּלי לנוֹגה האש הבּוֹערת בּלבּי הייתי מוֹשכם אחרי אל העוֹלם החדש. פּינחס! אפשר יעלה בּידך לראוֹתם, כּה תאמר להם: הם בּראוּ שמים יפים וּקדוֹשים – יבראוּ נא גם ארץ יפה וּקדוֹשה. עם־ישׂראל בּרא את האלוֹהים ועתה עליו לברוֹא את האדם. יבראהוּ, איפוֹא! חבּקני אך הפּעם!

הוּא קפץ פּתאוֹם מן הסלע הגבוֹה אל תוֹך הנחל… הגל הקטן, שנראה על פני המים, נעלם כרגע…

––––––––––

ולמחרת, כּשנתעוֹררתי משנתי המרוּסקה, שהייתי ישן נשען על אדן החלוֹן, היוּ הדברים הראשוֹנים, שחלפוּ בּמוֹחי החוֹלה:

לכאוֹרה, מה יפה הוּא עוֹלמוֹ של הקדוֹש־ברוּך־הוּא!

מאוֹת אחדוֹת בּתים, מהם מפוּזרים פּה ושם וּמהם סמוּכים זה לזה, דחוּקים איש לאָחיו. נראה כּי מחשבה מקרית הוֹלידה אוֹתם. דרך־מקרה וּבחפּזוֹן נבנוּ.

מאחוֹריהם, מסביב, שׂדוֹת רחבי־ידים וסוֹד אילם של הפקר ונצח מרחף עליהם. בּחוֹרף מכוּסים השׂדוֹת שלג לבן ונוֹצץ וּבקיץ הם מתקשטים בתבוּאה צבעוֹנית וכל פּרחי־בּר למיניהם.

את השׂדוֹת הפּתוּחים לצד מזרח חוֹצה בּקיץ נהר לבן, שקט ורך. משתעשע לוֹ לעצמוֹ וּלנפשוֹ. ויש שהוּא מתקמט פּה ושם בּחן, הנה והנה, והוּא שוֹטף לוֹ על פּני השׂדוֹת רחבי־הידים הרחק־הרחק ואין רוֹאה ואין יוֹדע את סוֹפוֹ, כּשם אין יוֹדע ואין רוֹאה את תחילתוֹ. שׂפתיו – חוֹל צהוֹב זרוּע חַלוּקי־אבנים קטנים וּלבנים. פּה ושם ניצבים עליו עצים בּוֹדדים, זקנים. עתיקי־ימים כּנהר עצמוֹ. שוֹמרים הם שהוּפקדוּ על הנהר השקט, הרך והלבן, גדוֹתיו וחלוּקי־אבניו.

כּך היא אַשיפּוֹבה וּסביבוֹתיה.

עיירה יהוּדית. התגוֹררוּ בּה יהוּדים שעיניהם בּוֹערוֹת־דוֹלקוֹת ותרוֹת תמיד. תנוּעוֹתיהם עתים מהירוֹת ועתים כּאילוּ מהוּרהרוֹת. וּפניהם חרוּשים קמטים עמוּקים וּמשוּנים.

ורבּה של העיירה – רבּי אלחנן.

גבוֹה, גוּף חסוֹן. מצחוֹ גדוֹל, רחב, מבּיע חשיבוּת וּמחשבה. עיניו חוּמוֹת, רכּוֹת וּרווּיוֹת געגוּעים. פּיאוֹתיו וּזקנוֹ, שׂערוֹת־משי שחוֹרוֹת, עוֹטרים את פּניו המוּארכים, כּבן־ארבּעים. נתקבּל לרב לאַשיפּוֹבה לא מזמן. מאיזוֹ עיירה קטנה ששמה סוּרבה לוּקח הנה.

אַשיפּוֹבה מרוּצה מאד מרב אלחנן. “רב יפה”, הסכּימו הכּל, “רב נעלה”.

הרחוֹב שבּוֹ גר רב אלחנן – הוּא רחוֹב בּית־הכּנסת הישן והגדוֹל שבּוֹ הוּא מתפּלל – היה מוּרגש: זהוּ הרחוֹב שהרב רב אלחנן גר בּוֹ.

שבּת, אחרי התפילה. היוֹם חם. יוֹם־קיץ לבן. כּבר שבוּ השבים מבּית־הכּנסת. יוֹשבים מסוּבּים משפּחה־משפּחה ליד שוּלחנוֹת ערוּכים לכבוֹד־שבּת. השמש – מאיר, שׂמח, שבּתי – שוֹפך את אוֹרוֹ בעצלוּת של חג על הרחוֹב. על הרחוֹב מרחף אבק־כּסף קל; זה עתה שב העדר מהמרעה. הרחוֹב ריק. שבּת. רק על הגזוזטרה העתיקה והחרבה של בּית־הכּנסת הישן יוֹשב לוֹ שמוּאל המשוּגע. גבה־קוֹמה, צנוּם, שראשוֹ גדוֹל וּזקנוֹ לבן עוֹד מצעירוּתוֹ. זה כּבר בּר הנה ואין איש יוֹדע מי הוּא וּמאין הוּא. אין איש יוֹדע מה הוּא עוֹשה פּה בּין אנשים בּריאים וּפיכּחים. יוֹשב לוֹ יחידי על הגזוֹזטרה החרבה והישנה וּמביט אילם על השמש. החלוֹנוֹת משני צדי הרחוֹב פּתוּחים. פּה ושם נראים בּעדם חוּלצה לבנה, זכּה, מטפּחת־משי, שביס שחוֹר, ראש גבר עם ירמוּלקה, של סַמט שחוֹרה עליו, ראש אשה בּפּיאה נכרית. בּא בּיעף מתוֹך חלוֹן זה וזה אל תוֹך העוֹלם קטע של שׂיחה עליזה, התחלה של קידוּש, ניגוּן מקוּטע של “זמירוֹת”. וּפתאוֹם, כּאילוּ בּפּעם הראשונה מאז נברא העוֹלם, משתפּך מחלוֹן אל תוֹך הרחוֹב צחוֹק בּריא, חי וּמלא אוֹר של ילד קטן. שבּת. ועל כּל אלה מרחף ברחוֹב קוֹל ניגוּן, בּין שמים וארץ, כּאילוּ מחפּשׂ הוּא מה. האם תיקוּן בּשביל עצמוֹ, אם מקוֹם־מקלט בּלב אדם? הניגוּן בּא מבּית־הכּנסת הישן. עמוֹק כּה, מלא דביקוּת וגעגוּעים: “וּבטוּ־בוֹ מחַ־דש בּכל־יוֹם ת־מיד מע־שׂי בּרא־שית”… הרב רב אלחנן עוֹדנוּ מתפּלל.

כּבר סיימוּ הכּל את סעוּדת הצהרים. שמש של שבּת כּבר נטה מאמצע השמים. בּתי הרחוֹב השבּתי כּאילוּ התכּוֹפפוּ בּשקט, בּלא רוֹאים, לשמש והם טוֹוים צללים שחוֹרים־שקוּפים על הארץ. על־יד אַחַד הבּתים יוֹשבים, על עשׂב ירוֹק ורענן, בּרוָחה של שבּת, נשים וּגברים, וּמשׂוֹחחים. מסַפּרים וצוֹחקים, ילדים רוֹחשים על־ידם. פּתאוֹם כּאילוּ קמה בּהלה… הגברים קמים, הנשים מתקנוֹת עצמן בּזריזוּת; זוֹ מיטיבה את המטפּחת שעל ראשה, אשר קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת ויפוֹת מבצבּצת ונראית מתוֹכה, זוֹ את שוּלי שׂמלתה וזוֹ מכסה כּל כּמה שאפשר את שדה הלבן אשר תינוֹק יוֹנק ממנוּ – הרב חוֹזר מבּית־הכּנסת. רב אלחנן הוֹלך לוֹ בשקט, אגוּדל בצד עקב, שקוּע במחשבוֹת. מעיל־המשי השחוֹר על כּתפיו. טליתוֹ הלבנה עם פּסי התכלת נראית מבּעד לשוּליו והם נוֹצצים מוּל השמש. השטריימל העגוֹל על ראשוֹ האמיץ והגדוֹל והסַמט שלוֹ מבריק. פּניו עוֹדם שקוּעים בּתפילוֹת של שבּת והוּא מזמר לוֹ בּשקט לנפשוֹ ניגוּן בּלי מלים. נער שוֹבב עוֹזב את חבוּרתוֹ ורץ לקראתוֹ, מרים ראשוֹ למעלה אל פּני רב אלחנן, כּאילוּ הוּא מוּכן לקפּוֹץ על אבנטוֹ, על כּתפיו למעלה, וקוֹרא בּשׂמחה:

– שבּת־שלוֹם, שבּת־שלוֹם.

כּשהוּא מגיע עד ליהוּדים העוֹמדים, הם מברכים אוֹתוֹ בּכבוֹד וּבדרך־ארץ:

– שבּת־שלוֹם, רבּי, שבּת־שלוֹם.

רב אלחנן מַפנה אליהם פּנים מאירוֹת וּרציניוֹת ונענה להם בּראשוֹ:

– שבּת־שלוֹם, יהוּדים, שבּת־שלוֹם.

הוּא הוֹלך לוֹ הלאה בּשקט, הליכה של שבּת, אל בּיתו. וּמאחריו מתלחשים הכּל ואוֹמרים:

– הנה, זהוּ יהוּדי! זהוּ יהוּדי!

––––––––––

מיוֹם ליוֹם גדל שמוֹ של רב אלחנן באַשיפּוֹבה. התפּארוּ בּוֹ והתבּרכוּ בּוֹ. אבל רב אלחנן מאז יוֹם בּוֹאוֹ לאַשיפּוֹבה מלא לבּוֹ עצבוּת. הנה שטוּחים מעל לראשינוּ שמים סתוּמים ואילמים. לנגד עינינוּ מתים אילמים בּני־אדם, מחשבוֹת, חלוֹמוֹת. היוֹם המאיר מַסתיר בּחוּבּוֹ סוֹד אילם מעוֹלם שמעֵבר ליוֹם והאוֹר. והלילוֹת השחוֹרים מלאי־סוֹדוֹת. ויש שלבּוֹ של בּן־אדם מלא געגוּעים ועצב והוּא מתעצב, מתעצב והוֹלך.

לעתים קרוֹבוֹת היתה מתפּרצת מלבּוֹ של רב אלחנן אנחה עמוּקה. אשתוֹ הרבּנית, חיה, בּעלת קוֹמה בּינוֹנית, שפּניה לבנים, עדינים, יראת־שמים, חוֹלנית כּלשהוּ, אי־שקטה, היתה שוֹאלת אוֹתוֹ:

– אלחנן, על־מה אתה נאנח?

והוּא היה עוֹנה כּמדבּר אל עצמו:

– ידעתי זאת מקוֹדם, בּיוֹם שבּוֹ עשׂינוּ דרכּנוּ מסוּרבה, בּוֹ ביוֹם נפתח לי הספר בּהלכוֹת־אבלוּת… בּכל ענין שהייתי צריך לעיין בּשוּלחן־ערוּך היה עוֹלה לי “הלכוֹת־אבלוּת”.

וּבלחש, כּמבוּייש קצת, אבל בּבטחוֹן היה מוֹסיף:

– יש לי סימנים משלי, יוֹדע מראש… אני יוֹדע.

קוֹלוֹ הבּטוּח של רב אלחנן, מבּטוֹ העצוּב, היוּ מפחידים את הרבּנית והיא היתה יראה להוֹסיף ולשאוֹל.

עוֹד בּטרם יבוא רב אלחנן לשכּוֹן כבוֹד באַשיפּוֹבה, היתה מעיקה על לבּוֹ מחשבה גדוֹלה וּכבדה ועתים היה פּחד תוֹקף אוֹתוֹ, אוּלם עתה היא מכבּידה עליו בּיוֹתר ואיננה נוֹתנת לוֹ מנוֹח. הוּא מרגיש כּי איננוּ כּמוֹת שצריך להיוֹת. הבּעל־שם־טוֹב, המגיד ממזריטש, רב נחמן מבּרצלב, רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב – הם היוּ אחרים. הוּא למדן בנגלה, גדוֹל בקבּלה, אבל איננוּ כּמוֹת שצריך היה להיוֹת. הוּא אמנם מרגיש במַשהוּ גדוֹל, מלא אוֹר עד אין סוֹף המתהווה בּוֹ בּכאבים ויסוּרים, אבל כּאילוּ איזוֹ יד גדוֹלה ונעלמה שאין הוא רוֹאה אוֹתה ואין הוּא משׂיג אוֹתה, סוֹגרת וחוֹתמת כּל אלה עמוֹק, עמוֹק בּלבּוֹ.

הוּא חוֹלם: הוּא לבוּש ז’וּפּיצה שלוֹ של אטלַס, חגוּר חגוֹרת־משי וּבראשוֹ השטריימל, עוֹמד על ראש הר גבוֹה, העם מתחת להר, מבּיט אליו. הוּא פּוֹרשׂ את ידיו וקוֹרא:

– כּה אמר אדוֹני…

ריקן וצוֹנן לבּוֹ כּשהוּא מקיץ מחלוֹמוֹ. יחידי הוּא יוֹשב בּחדרו. ארוֹן גדוֹל עם ספרים ישנים, אילמים נגדוֹ, מות מרחף בּין כּתלי חדרוֹ הגבוֹהים, וקר…

שבּת. רב אלחנן חוֹזר מבּית־הכּנסת. מהלך הנה והנה בּחדרוֹ, מפזם את הזמירוֹת שלפני הקידוּש. ידוֹ השׂמאלית נתוּנה בחגוֹרת־המשי וּבאצבּעוֹת ידו הימנית הוּא מַקיש לקצב הניגוּן העמוֹק, רווּי־געגוּעים. עוֹד הוֹמים בּנשמתוֹ שיירי הניגוּנים של תפילוֹת־השבּת. הוּא ניצב ליד החלוֹן. בּעדוֹ נראה שטח רחב־ידים. אוֹר־קיץ של שבּת שפוּך על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. הרחק, הרחק בּאוֹפק עוֹמד לוֹ עץ יחידי. גלמוּד הוּא בּתוֹך השטח רחב־הידים הזה. רב אלחנן מתעמק בּעצמוֹ, עיניו פּוֹנוֹת לשמים. הם רחקוּ עתה, כּל כּך. ניתן החלוֹם בּמרוֹמים. הם־הם העוֹטפים את נשמתוֹ. חלוֹמוֹת עתיקים, עמוּקים, נסתרים אשר עם־קדוּמים חתמם בּרוּחוֹ. דם של עם עתיק־יוֹמין בּעוֹרקיו ונימים של כּינוֹר בּן אלפי־שנים הוֹמוֹת בּנשמתוֹ. השמים בּתוֹך לבּוֹ הם, לבּוֹ בּשמים – נצח.

וּכשהרבּנית חיה היתה מעוֹררת אוֹתוֹ מחלוֹמוֹתיו, מזמינה אוֹתוֹ לשוּלחן, היה מרגיש עצמוֹ כּה זר ורחוֹק…

וּבלבּוֹ של רב אלחנן קיננה עצבוּת גדוֹלה. יש שהיה מתגבּר ונלחם עם עצמוֹ. וּבלילה כשהיה מאחר יחידי בּחדרוֹ על־יד ספר ישן, נשמתוֹ טוֹבעת בּגעגוּעים וּבעצבוּת ללא סוֹף וגבוּל היה טוֹען לעצמוֹ:

– אלחנן, התעוֹרר! אלחנן… צדיקי־הדוֹר האמיתיים היוּ עוֹבדים את הבּוֹרא מתוֹך שׂמחה… התעוֹרר…

היה קם מאצל השוּלחן והספר, צוֹעד בּחדרוֹ הנה והנה בּמהירוּת, מוֹחא כּף אל כּף בּהתרוֹממוּת, בּדביקוּת, בּהתלהבוּת:

– אלחנן, הקיצה, עוּרה נא, עוּרה, דבק וּשׂמח בּבּוֹרא יתבּרך.

אבל מחשבה מרה היתה גוֹחנת וּמענה:

– צדיקי־הדוֹר האמיתיים ידעוּ את דרכיו. הבינוּ אוֹתוֹ והנהגתוֹ. הם הבינוּ. הבּעל־שם־טוֹב, רב לוי יצחק מבּרדיצ’ב, המזריטשי, רב נחמן מבּרצלב אחרים היוּ. אחרים. הם ידעוּ את דרכיו..

––––––––––

רב אלחנן התחיל לעשׂוֹת את רוֹב ימיו ולילוֹתיו בּבית־הכּנסת הגדוֹל והישן של אַשיפּוֹבה.

יחידי, כּלעצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ, עמד לוֹ בּית־הכּנסת הישן בּנוּי עצים עם גזוֹזטרה ישנה וחרבה. גבוֹה מכּל בּתי אַשיפּוֹבה היה והבּתים מסביב עמדוּ הרחק ממנוּ מרוֹב דרך־ארץ מפּניו. קירוֹת העץ התעקמוּ קצת מרוֹב ימים וּפני האריוֹת, הצבאים, העוֹפוֹת והפּרחים למיניהם שעליהם דהוּ פּה ושם. מַשהוּ עמוֹק חרוּת כּאן על הכּתלים האלה, רשוּם פּה בשׂפת אֵלם, שׂפה עתיקה. בּצד המערב על־יד ארוֹן־הספרים הגדוֹל מצוּירת מנוֹרה בּעלת שבעה קנים. מי שזוֹכה רוֹאה אוֹתה דלוּקה תמיד. על כּרכּוֹב ארוֹן־הקוֹדש שני אריוֹת של עץ, אחד מוּל אחד. שוֹמרים הם על משהוּ גדוֹל, עתיק וקדוֹש. התקרה הגבוֹהה והעגוּלה הוֹלכת וצרה למעלה, וּדבר־מה עקשני וחסוֹן ספוּן בּחללה. סוֹדוֹת אילמים מרחפים בּבטחה ובאמוּנה עצמית בּחלל בּית־הכּנסת. טמוּנוֹת וחתוּמוֹת בּחוּבּם מחשבוֹת גדוֹלוֹת ועתיקוֹת של עוֹלם חבוּי וחתוּם בּתוֹך התקרה הזאת והכּתלים האלה. עוֹלם שבּמקרה הוּא פּה תחת השמים האלה, על אדמה זוֹ.

רב אלחנן היה מַשכּים וּמַקדים לבוֹא לבית־הכּנסת. בּהכּנסוֹ נעשׂים פּניו ערים יוֹתר וּמאירים. הוּא מתעטף בּטלית וּתפילין. השמש הזקן, איש שׂיבה, שפּניו רציניים, מדליק את הנרוֹת לפני העמוּד. הוּא עוֹשׂה זאת בּאהבה וּבכוַנת־הלב, כּאילוּ לוֹחש לעצמוֹ: “היוֹם שלך ואוֹרוֹ של יוֹם שלך הם, אבינוּ שבּשמים, שלך… ואנוּ, בּני־אדם, יש לנוּ אוֹר משלנוּ, וּלמענך ולכבוֹד התפילוֹת אנוּ מדליקים”. רב אלחנן ניצב במקוֹמוֹ על־יד ארון־הקוֹדש וּפניו לכּוֹתל. עוֹמדים בּתפילה, תנוּעוֹת חמוֹת, קוֹלוֹת מלאים געגוּעים ועינים לא מעלמא הדין, עוֹלה קוֹל תפילה מלבבוֹת אשר ידעוּ פּעם טוֹבה ואוֹרה והפסידוּ. והם מבקשים וּמחפשׂים את אבידתם. כּך מתפּלל אם קדוּם שהלך אל גוֹלה והוּא מתרפק על ימיו הקדוּמים. רב אלחנן עטוּף כּוּלוֹ בּטליתוֹ, ישר וחסוֹן, עוֹמד על עמדוֹ וּפניו לכּוֹתל, וּכאילוּ לא כּאן הוּא. כּאילוּ שלוּח הוּא הנה מאלוֹהי העוֹלם הגדוֹל והקדוֹש המרחף בּבּית הזה להיוֹת עֵד, כּי גדוֹל וקדוֹש העוֹלם, כּאילוּ נוֹעד הוּא להיוֹת שוֹמר נאמן.

בּית־הכּנסת מתרוֹקן. התפילוֹת של היוֹם מצטרפוֹת עם אלוּ שלפניו. עוֹד בּתפילה אחת נתקדש בּית־הכּנסת. עוֹד בתפילה אחת נתעמק ונתקדש. שקט. הס. רב אלחנן מתהלך הנה והנה. טליתוֹ מעל ראשוֹ עד ל“של־ראש”. מבּעד לטלית נראים פּנים עמוּקים, מאירים, חשוּבים. הוּא צוֹעד בּבטחוֹן בּעוֹלמוֹ של בּית־הכּנסת. הוּא מהרהר:

– הוּא, רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב, היתה לוֹ תקיפוּת הרבּה. תמיד היה מלמד זכוּת לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, על בּני־ישׂראל… מתחטא וטוֹען לפניו כּדרך שטוֹענים לפני בּן־אדם, בּפשטוּת, בּגלוּי. כּוּלם, כּל צדיקי הדוֹר, היתה להם תקיפוּת מרוּבּה. הם ידעוּ את דרכיו. הבינוּ אוֹתוֹ וכשצרכוּ לוֹ דרשוּ ממנוּ בּתקיפוּת, דרך דרישה וּתביעה. ואני אינני מבין… אינני יוֹדע את דרכיו…

וּפתאוֹם מחשבה חמה, מלאת התלהבוּת ותקוה קדוֹשה, ממַלאה את לבּוֹ. הוּא טוֹען לעצמוֹ בּהכּרת־ערך וּבמסירוּת נפש:

– אלחנן, יתר תקיפוּת… דרוֹש ממנוּ… בתקיפוּת… דרוֹש!

שעה מאוּחרת בּלילה. רב אלחנן יוֹשב לפני השוּלחן הארוֹך על יד ארוֹן־הספרים הגדוֹל. יחידי הוּא עתה בּבית־הכּנסת לבוּש מעיל־המשי השחוֹר וחגוּר אבנט־משי. על ראשוֹ השטריימל. המנוֹרה שעל השוּלחן מאירה רק את רב אלחנן והגמרא הגדוֹלה הפּתוּחה לפניו. העוֹלם הישן־ישן הממַלא את בּית־הכּנסת מכוּסה ועטוּף צללים עבים. נשמוֹת ישנוֹת, גדוֹלוֹת וּקדוֹשוֹת; נשמוֹת הנביאים, התנאים והאַמוֹראים, של הזוֹהר הקדוֹש והבּעל־שם־טוֹב השאירוּ פּה את צלליהן. הן עוֹלוֹת מארוֹן־הספרים הגדוֹל, דביקוֹת זוֹ בזוֹ וּמאפילוֹת. וּכאילוּ מסוּפּר כּאן בּבית־הכּנסת בּלילה, בּלחש וּבסוֹד: נחתם פּה ואיתכּסה עוֹלם גדוֹל וקדוֹש. פּעם נתגַלה ורקם את הוָיתוֹ. הוּפסק בּאמצע, התכּווץ לתוֹכוֹ מקוּפּל וּמסתתר וּמחכּה… וּמחכּה…

– ת–נוּ רבּ–נן. רבּ–נן ת–נוּ, רבּ–נן, רבּ–נן ת–נוּ…

געגוּעים עמוּקים רווּיי־כּאב עוֹלים מקוֹלוֹ. כּך מתגעגעים קצוֹת עוֹלם, מארץ לשמים, בּני־אדם לדוֹרוֹת הבּאים, וּכאילוּ מבקש הוּא עזרה בּוֹ בּעצמוֹ:

– ת–נוּ רבּ–נן… רבּ–נן, רבּ–נן ת–נוּ, ת–נוּ רבּ–נן…

רב אלחנן קם מאצל השוּלחן. מהלך בּבית־הכּנסת הנה והנה וטוֹען:

– רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם! מה אתה דוֹרש ממני? רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב היה מדבּר אתך בּגלוּי… פּשוּט… אני… אני שוֹאל אוֹתך, מה אתה מבקש ממני?

הוּא ניגש לארוֹן־הספרים וניצב על ידוֹ. וּכאילוּ מי מהצללים הישנים המרחפים פּה בּבית־הכּנסת קם לתחיה. הוּא עוֹמד חי, גבוֹה, מלוּבּש משי שחוֹר ושטריימל על ראשוֹ. פּני רב אלחנן מלאים אוֹר, בּטחוֹן וּקדוּשה. הוּא נישא הרחק־הרחק. מעין קדוֹש של אוֹר משתפּך אל נפשוֹ. לפני עיניו אוֹר… כּל העוֹלם, האין־סוֹף לבוּש אוֹר, זך, קדוֹש, אוֹר־אלוֹהים, אוֹר נצחי. – אוֹר… אוֹר… אוֹר…

רב אלחנן טוֹען:

רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם! אני מאמין בּך. לא להאמין אי־אפשר. אני מרגיש אוֹתך. אני רוֹאה אוֹתך. אוֹרך עוֹטה אוֹר כּשׂלמה את כּל העוֹלם. כּבוֹדך מקצה תבל ועד קצה. בּכל הספירוֹת אתה הוּא. בּכל הלבוּשים והמַדרגוֹת. בּכּל אתה הוּא. אוֹרוֹ של יוֹם אוֹרךָ הוּא. הוּא שפוּך על היערוֹת, על השׂדוֹת, על ימים וּנהרוֹת, על ההרים הגבוֹהים, על כּל צמח קטן ועל העמקים והתהוֹמוֹת. אני מאמין בּך. בּכּל אני רוֹאה אוֹתך. לוּ בּגיא־צלמות יצרתני גם שם הייתי מרגיש אוֹתך. לוּ עיור מרחם יצרתני, הייתי רוֹאה אוֹתך. אוֹר לי, אוֹר, אוֹר… אבל מדוּע אינני מבין את דרכיך? אינני יוֹדע. אינני מבין איך אתה נוֹהג. ידעתי: מחשבה גדוֹלה נסתרה מאתנוּ, בּני־אדם. נסתרה. גלה את עינַי. גלה לי אוֹתה. הלא היא בּתוֹרתך. בּה הסתרת אוֹתה. בּבת־מלכּה – תוֹרה. הסר את הלבוּש מהכּלה. גלה אוֹתה. אני רוֹצה לדעת את סוֹדוֹתיה. אהיה נע־ונד, מהלך בּעוֹלם יוֹמם ולילה, בּימי חוֹל ושבּת ואוֹדיע את מחשבתך הנסתרת. דרכּך בעוֹלמך. גלה לי אוֹתה. אני רוֹצה לדעת אוֹתך, להכּיר. מדוּע אין אתה נגלה לאלה המשתוֹקקים כּל־כּך לדעתך, להבינך? יצרת את האדם, הראֵית לוֹ את אוֹרךָ ואתה מַחבּיא וּמַסתיר ממנוּ את מחשבוֹתיך. אינך צוֹדק, אינך צוֹדק, אינך צוֹדק…

רב אלחנן משעין את מרפּקוֹת ידיו בּארוֹן־הספרים וּמסתיר את פּניו בּכפּוֹת־ידיו. הוּא רוֹאה לפניו אלוֹהים גדוֹלים וּמרגיש, שהאלוֹהים הגדוֹל והמאיר אינוֹ צוֹדק.

וּבהכּרת ערך־עצמוֹ, בּלי זעם, אבל בּבטחוֹן וּבאמוּנה, הוּא טוֹען:

– אתה אינך צוֹדק… לא צוֹדק… לא צוֹדק…

––––––––––

ערב ובוֹקר, חוֹל ושבּת. נשמתוֹ של רב אלחנן התעצבה עוֹד ועוֹד. מה היה לה לאַשיפּוֹבה שלא נתנה לרב אלחנן מנוּחה, שהעציבה כּך את נשמתוֹ? בּית־הכּנסת הישן שבאַשיפּוֹבה? השדוֹת רחבי־הידים שמסביב לה? ואוּלי הנהר השקט, הלבן והרך, מאחוֹרי העיירה לצד מזרח, עם העצים הבּוֹדדים, הזקנים השוֹמרים עליו? מי יוֹדע?

בעיירה התחילוּ להתפּלא: “הרב רחוֹק כּל־כּך מכּוּלנוּ. זר כּך”. הנשים חלמוּ ואחת גילתה לחברתה את משאלת־לבּה:

– בּרכה מהרב. בּרכה מהרב.

ורב אלחנן מרגיש כּי בּלבּוֹ גדל מַשהוּ איוֹם, מלא מכאוֹבים ויסוּרים ואוֹר, אוֹר אין־סוֹף. יד חזקה וּגדוֹלה שאיננוּ רוֹאה אוֹתה, אינוֹ מבין אוֹתה, מסתירה וחוֹתמת ומטילה אֵלם בּכל אלה. והוּא דוֹרש שהיד הזאת תינטל מעל לבּוֹ. והוּא מחכּה…

קיץ. מוֹצאי־שבּת. רב אלחנן בּביתוֹ, בּחדרוֹ. עוֹדנוּ לבוּש בּגדי־שבּת, משי שחוֹר. כּבר סיים את הזמירוֹת של מוֹצאי־שבּת. בּנשמתוֹ עוֹד מצלצל בּגעגוּעים הזמר: “אליהוּ הנביא, אליהוּ התשבּי, אליהוּ הגלעדי”…

הוּא יוֹשב ליד השוּלחן אצל חלוֹן פּתוּח וּלפניו ה“זוהר”. אַשיפּוֹבה ישנה. לילה. שקט שפוּך על השׂדוֹת רחבי־הידים מסביב, על הנחל, על העצים השוֹמרים גלמוּדים עליו. שלוָה ושקט בּכּל.

ליל קיץ עמוֹק, אילם. בּתי אַשיפּוֹבה ניבּטים אילמים. בּעקשנוּת לקחוּ להם מקוֹם, מחשבוֹת מקריוֹת מתוֹך ליל־הנצח. הלבנה מאירה בּאוֹר שקט, חיור. כּאילוּ לעצמוֹ, לא בּשביל מישהוּ.

לילה בּפני עצמוֹ, עם עצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ. השמים, הכּוֹכבים, הירח, עמוּסי מחשבוֹת, משׂוֹחחים בּשקט, בּנחת, עם עצמם ולעצמם:

– לילה.

– עתה משוּלה הארץ לנוּ.

– ראשית ואחרית בּזרוֹעוֹתינוּ. ההתחלה והסוֹף בּנוּ הם. אנוּ עצמנוּ הם.

– מה? מה אלוֹהים, ארץ וּבני־אדם?.. מי יוֹדע?..

– מי יוֹדע?..

רב אלחנן יוֹשב לוֹ על־יד החלוֹן הפּתוּח. על השוּלחן לפניו ה“זוֹהר” הישן. מבּיט דרך החלוֹן וחוֹשב על היוֹם, הלילה, האלוֹהים וה“זוהר” העמוֹק.

רב אלחנן קם מאצל השוּלחן. צוֹעד בחדרוֹ הנה והנה. מצחוֹ החסוֹן שקוּע במחשבוֹת. עיניו הגדוֹלוֹת הרכּוֹת והעמוּקוֹת מאירוֹת ומחפּשׂוֹת מה… הוּא יוֹצא מהבּית אל הגזוֹזטרה. לילה. והירח מאיר חיור, זך, שקט. לא בּשביל מי־שהוּא, לעצמוֹ. ותפילה ממַלאה את לבּוֹ של רב אלחנן:

– אדוֹני, – אני מאמין. – אתה האב, התוֹרה הכּלה ואנחנוּ עמך ישׂראל – החתן. הסר לעיני החתן את הלבוּש של הכּלה האהוּבה. גלה לפנַי את כּלתי היפה. אני משתוֹקק לדעת את סוֹדוֹתיה.

והוּא חוֹשב:

– בּוֹא יבוֹא המקוּוה. הוּא מחכּה, הוּא מחכּה.

הוּא יוֹרד מהגזוֹזטרה, עוֹבר את הרחוֹב ופוֹנה אל מחוּץ לעיירה. שׂדה רחַב־ידים ועץ יחידי עוֹמד שם.

– הבּעל־שם־טוֹב היה מתיחד אף הוּא עם עצמוֹ. עם עצמוֹ בּשׂדוֹת.

לילה. לילה בּפני עצמוֹ, עם עצמוֹ, בּתוֹך עצמוֹ. השמים, הכּוֹכבים, הירח – הם לוֹחשים בּשקט עם עצמם ולעצמם:

– לילה.

– עכשיו הארץ משוּלה לנוּ.

– מה שהיה וּמה שיהיה – אנחנוּ מחבּקים אך כּל אלה. אנחנוּ וּבנוּ כּל אלה…

– מה? מה אלוֹהים, הארץ, בני־אדם. מי יוֹדע?

ליד דרך המלך הרחבה, עטוּרת טוּרי־עצים משני צדדיה, המוֹליכה מסלאווּטה לטראֶסק, לרגלי הר גבוֹה, בּאמצע הדרך בּין שתי הערים, שוֹכנת לה גלמוּדה עיירה קטנה זאמוֹסיה. בּתיה הישנים, דלים וּמעוּקמים בּמקצת, מפוּזרים פּה וּפה וּנתוּנים לבדידוּת משוּנה, הנוֹגעת עד הלב וּמעוֹררת רחמים. השׂדוֹת הרחבים שמסביב לה, המשׂתרעים בּרחבוּת של הפקר בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מבליטים בּיוֹתר את בּדידוּתה, טעוּנת־הרחמים של זאמוֹסיה.

וּבזאמוֹסיה זוֹ היה היה שוֹחט. אליהוּ שמוֹ. כּבן שלוֹשים. גבוֹה ודל־גוּף. פּניו צעירים מאד וּזקן־תיש דליל לבנבּן־צהוֹב תוֹחם אוֹתם. עיניו אפוֹרוֹת, תמימוֹת וּבוֹלטוֹת. בקרן־זוית של פּיו, מצדוֹ הימני, שכן לוֹ קמט משוּנה וַמר.

חיים בּני־אדם על פּני האדמה. נוֹלדים וּמתים. וּמי יוֹדע מפּני־מה הם נוֹלדים ועל־שוּם־מה הם מתים? רק האלוֹהים בּשמים הוּא היוֹדע. טוֹב לראוֹת את השמש בזריחתוֹ וּבשקיעתוֹ בּיוֹם־קיץ בּהיר. וּמי יוֹדע מאין הנאה זוֹ בּאה? חיים להם בּני־אדם. אוֹהבים עיני אשה יפה וּמוֹאסים בּפנים מכוֹערים. זה אהוּב וזה שׂנוּא וּמי יוֹדע סיבּוֹת כּל המתרחש בּעוֹלם וּבלב־האדם? מי יוֹדע? את אליהוּ השוֹחט לא אהבה העיירה. מדוּע לא אהבוּ אוֹתוֹ לא ידע איש בּבירוּר. ישר האיש מאד, דוֹבר אמת וּמוּכן לגמוֹל חסד וּלהיטיב לכל אחד ואחד וגם אוּמן גדוֹל בּשחיטה. אלא… “טיפּש” – נענעוּ בראש עליו. “וּמוּטב עם פּיקח בּגיהנוֹם מאשר עם טיפּש בּגן־עדן”.

היכן נעוּצה טיפּשוּטוֹ של אליהוּ השוֹחט גם זאת לא ידע איש בּבירוּר, כּשם שלא ידע הוּא עצמוֹ, אשר הרבּה לחשוֹב על זאת ולא השיג מדוּע אין אוֹהבים אוֹתוֹ בּעיירה וּמדוּע הוּא מוּחזק טיפּש.

– מה יש כאן להרבּוֹת דברים – היה בּרל הקצב, יהוּדי גבוֹה ומגוּשם, שפּניו כּוּלם גוּש־שׂערוֹת, צוֹרח כּמעט בּקוֹלוֹ הגס כּשהדברים מתגלגלים על אליהוּ השוֹחט – טיפּש הוּא, טיפּש וחסל.

ואמנם דוקא בּוֹ באליהוּ שוֹחט היוּ נוֹפלים מעשׂים, שהרבּוּ חוֹמר לעיירה לשׂוֹחח בּוֹ וללעוֹג לוֹ. השוֹחט תוֹפר לוֹ, למשל, סוּרדוּט. טוֹרח הוּא וּמדקדק לקנוֹת בּד טוֹב ויפה בּיוֹתר וּמוֹסר אוֹתוֹ לתפירה לחיים ה“חייל”, החייט הטוֹב בּיוֹתר בּעיירה. כּי אוֹהב הוּא, אליהוּ שוֹחט, שהבּגד יהיה נאה ותפוּר יפה. וּלבסוֹף יוֹצא אוֹ שמוֹתן הבּגד גבוֹה עד לחזה אוֹ שהצוארוֹן יוֹרד ומשפּיל עד למתנים כּמעט – וכל העיירה מבּיטה על הבּגד החדש וצוֹחקת, מתלוֹצצת ולוֹעגת. אוֹ תוֹפר הוּא לוֹ מעיל והמוֹתן והצוארוֹן בּמקוֹמם, אלא שהשרווּלים קצרים כּל־כּך, עד לגיחוך. ויש שהוּא תוֹפר לוֹ לימוֹת־הקיץ זוּג מכנסים קלים והוּא מחליט בּלבּוֹ החלטה גמוּרה ומפוֹרשת לתפּוֹר לוֹ גם זוּג־נעלים, חצאיוֹת, טוֹבוֹת, מעוֹר האמבּוּרג. והוּא חוֹלם בּלבּוֹ בּסתר, נעלם מעיני איש, איך יטייל לוֹ כּששוּלי־המכנסים מוּרדים לוֹ מעל לנעליו החצאיוֹת המצוּחצחוֹת – כּי אוֹהב הוּא מאד־מאד כּשהמכנסים הם מעל לנעלים ולא בּתוֹכן – הוּא ירגיש עצמוֹ יפה כּל־כּך, וּבלבּוֹ שׂמחה. בּין מנחה־למעריב בּימוֹת־החוֹל אוֹ בּשבּת לפני המנחה יטייל לוֹ בּרחוֹבה האחד של העיירה עד סוֹפה, וגם מחוּצה לה, בּדרך־המלך, נהנה מהמכנסים שמעל הנעלים המצוּחצחוֹת… אוּלם כּשמביא לו חיים “החייל” את המכנסים, הם נמצאים קצרים עד הבּרכּים, ולא עוֹד אלא כּשהוּא אוֹמר לגוֹלם הזה, לחיים ה“חייל”:

– כּל־כּך קצרים?! – נוֹעץ בּוֹ החייט זוּג עינים משוּנוֹת ועוֹשׂה עצמוֹ תם:

– וכי מה? כּלוּם ריסטוֹקראט כּבוֹדוֹ? הלא שוֹחט הוּא ואת מכנסיו הוּא טוֹמן בּתוֹך שוֹקי נעליו הגבוֹהוֹת…

ובעיירה, למחרת, כּבר מתלוצצים על מכנסיו הקצרים של אליהוּ שוֹחט. וּלבסוֹף גם חוֹדרים ללבּוֹ ועוֹמדים על סוֹדוֹ החבוּי, כּי חלם השוֹחט ללבּוֹש מכנסים מעל לנעלים חצאיוֹת, מתלוֹצצים וצוֹחקים.

ולאו־דוקא בּגדיו גרמוּ לוֹ עגמת־נפש. בּכּל, בּכל מעשׂיו, בּכל אשר יפנה. ולוּא לכל־הפּחוֹת לא היה עוֹסק בּצרכי־ציבּוּר. אוּלם רוֹצה אינוֹ רוצה – והוּא מסתבּך תמיד בּעניני העיירה. וּכשהיה נטפּל לאיזה ענין היה עוֹשה בּוֹ בּחשק, בּחוֹם וּבהתלהבוּת. בּעיירה היוּ מכנים את עסקי־הכּלל שלוֹ בּשם “טיפּשיים”. ואמנם סוֹפוֹ של כּל דבר היה תמיד, שהכּל היוּ גוֹערים בּוֹ וּמחרפים אוֹתוֹ. והוּא לא השׂיג ולא הבין על מה ולמה הם עוֹשׂים לוֹ כּך. והלא הצדק אתוֹ.

הנה, למשל, אין שעוֹן בּבית־הכּנסת. האם זה לכבוֹדוֹ של בּית־כּנסת שלא יהא בּוֹ מוֹרה שעוֹת? נכוֹן, העיירה עניה מאד. אבל… הלא אין יוֹדעים, בּפוֹעל ממש אין יוֹדעים, היכן נמצאים בּעוֹלם. לא שעה ולא עת לעמוֹד בּתפילה, שחרית וּמעריב, לא בּימוֹת־החוֹל ולא בּיוֹם־שבּת וּמוֹעד. וּבכלל, מה מראה וּדמוּת לבית־האלוֹהים בּלי שעוֹן? העיירה מסכּימה לוֹ. והוּא עוֹשׂה לוֹ רשימה של כּל בּעלי הבּתים החשוּבים שבּעיירה. מַטיל על כּל אחד ואחד מהם לשלם סכוּם לא גדוֹל מדי שבוּע בשבוּע, בּאוֹפן שמשך חצי שנה יהיה סכוּם הכּסף הנצרך בּעינוֹ. ואם יחסר משהוּ, ישתדל אצל השען מטראֶסק שיקיף לו לזמן־מה – סוֹף־סוֹף הלא הוּא השוֹחט מזאמוֹסיה, והשען יאמין לוֹ שישלם את הכּל עד הפּרוּטה האחרוֹנה. הוּא עצמוֹ מאסף את הכּסף מדי ערב־שבּת בּערב־שבּת וּכבר חוֹלם הוּא, איך בּיוֹם בּהיר אחד בּימוֹת־הקיץ בּבּוֹקר השכּם יעשׂה את דרכּוֹ לטראֶסק לקנוֹת שם את השעוֹן. בּקריטה, כּעשׂרים פּרסאוֹת מזאמוֹסיה, ישהה שעה קלה אצל רב חיים הפּוּנדקאי. הוּא ודאי יקבּל את פּניו בּכבוֹד גדוֹל. כּי רב חיים מוֹקיר רבּנן הוּא ואדם נוֹח לבּריוֹת. הוּא ישׂוֹחח אתוֹ בּעניני־דעלמא ויסע לוֹ הלאה. לנסוֹע בּקיץ בּיוֹם בּהיר דרך יער עבוֹת אוֹ בּין שׂדוֹת רחבים! נוֹסעים וּמבּיטים על השׂדוֹת והיערוֹת. בּלב אין כּל מוּעקה, נוֹסעים… בּטראֶסק ילוּן. ישׂוֹחח עם ישׂראל השען, שהכּירוֹ פעם כּשנזדמן לזאמוֹסיה. אוֹמרים עליו כּי פּיקח הוּא. ישמע מפּיו על הנעשׂה בטראֶסק, וגם מהנשמע בּעוֹלם בּכלל… יתכן שיסוּר אל השוֹחט בטראֶסק. הוּא יתחדש ויתרענן מנסיעה. כּי אליבּא דאמת – כּשאתה עוֹמד תמיד בּמקוֹם אחד, בּזאמוֹסיה הקטנה… והעיקר הנסיעה. הנה הוּא נוֹסע דרך יערוֹת עבוּתים, שׂדוֹת, מרחביה. הוּא מתלהב וּמרתח כּוּלוֹ. שבוּעוֹת מרוּבּים לפני הנסיעה הוּא מדבּר וּמשׂוֹחח בּענינה וּבא בּדברים עם בּעלי העגלוֹת שבּזאמוֹסיה, משתדל שתעלה בּזוֹל כּכל האפשר. כּסף של ציבּוּר – מצוה לקמץ. והנה יוֹמַים לפני הנסיעה, כּשהכּל כּבר מוּכן וּמזוּמן לדרך, הוּא בּא לבית־הכּנסת לתפילת־מנחה ורוֹאה לפניו – את רב ישׂראל השען מטראֶסק עוֹמד בּתוֹך אנשי העיירה. והוּא שוֹמע איך רב ישׂראל מסבּיר לסוֹבבים אוֹתוֹ, שאין כּל צוֹרך כּלל לנסוֹע לטראֶסק להביא את השעוֹן. יתנוּ לוֹ את הכּסף והוּא עצמוֹ ימציא את השעוֹן לזאמוֹסיה. בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט ניתק משהוּ והוּא מרגיש שאש הדליקה את פּניו. הוּא כּוֹבש עצמוֹ, משתדל לנהוֹג בּנחת. ניגש למסוֹבבים את השען, מברך אוֹתוֹ בּ“שלוֹם־עליכם” ואוֹמר כּמדוּמה בּשקט, בּנחת וּבשליטה גמוּרה:

– בּכל זאת, רבּוֹתי, הלא זה שעוֹן… אין לשלוֹח שעוֹן על־ידי מי־שהוּא סתם. הלא זה שעוֹן, ויש לנסוֹע להביא אוֹתוֹ… אתם מבינים, הלא זה שעוֹן…

מתנפּלים הכּל עליו בּכעס וצוֹעקים:

– ראוּ כּיצד זה התלהב. איך נדלק. לנסוֹע הוּא רוֹצה… כּילד קטן. רוֹצה כּבוֹדוֹ להשליך כּסף החוּצה, אדרבּא, יקח לוֹ עגלה, בּכספּוֹ הוּא, ויסע לוֹ אפילוּ להרי־חוֹשך.

וּלמחרת בּבּוֹקר, כּשמתכּנסים לתפילה אין סוֹף לצחוֹק ולהלצוֹת.

ושוּב. נוֹדע בּעיירה שלא הרחק מזאמוֹסיה, כּעשׂר פרסאוֹת לערך, קנוּ סוֹחרי יערוֹת יהוּדים יער, והסוֹחרים עם משרתיהם התישבוּ לא הרחק מהיער בּפוּנדק יהוּדי. עוֹלה בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט מחשבה: מכּיון שהעיירה לא תיהנה כּלשהוּ מהסוֹחרים האלה, אם כּי את היער קנוּ מ“הפּריץ” שלה, וּבכן מהראוּי וּמן היוֹשר הוּא שהסוֹחרים ינדבוּ, לכל הפּחוֹת, עצים להסקה לחוֹרף בּשביל בּית־הכּנסת. הוּא בּטוּח כּי ודאי יעשוּ זאת ויתנוּ. צריך רק לנסוֹע אליהם וּלהציע לפניהם. וּבאחד הימים הוּא מגלה את מחשבתוֹ בּאזני הקהל, והדבר נתקבּל על דעת הכּל. וּמוּבן כּי לנסוֹע אל הסוֹחרים צריך הוּא, בּעל ההצעה. וכי מי אחר? תאמר הרב בכבוֹדוֹ־ובעצמוֹ, הרי זוֹ פּחיתת־כּבוֹד בּשבילוֹ וגם עצם הטוֹרח. וּבכן נמנוּ וגמרוּ שהוּא, אליהוּ שוֹחט, יסע. והנה הוּא חוֹלם שוּב על־דבר הנסיעה. על השׂיחוֹת בּינוֹ וּבין הסוֹחרים, על החדשוֹת שישמע מפּיהם ועל דבר השׂדוֹת הרחבים והיערוֹת העבוּתים שיעבוֹר בּדרכּוֹ. הוּא יסע… לנסוֹע… וּפתאוֹם, שוּב, כּיוֹמים לפני צאתוֹ לדרך, בּין מנחה־למעריב, מספּר מישהוּ, כּי שמע שבּימים אלה חל יוֹם פּטירת אביו של אחד הסוֹחרים והוּא עוֹמד לבוֹא לזאמוֹסיה לתפילה בּציבּוּר וּל“קדיש”. והנסיעה עתה, בּשעה שהסוֹחר עצמוֹ בּא לזאמוֹסיה, מיוּתרת היא. שוּב ניתק משהוּ בּלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט. פּניו – הוּא מרגיש – בּוֹערים, והוּא אוֹמר, כּמדוּמה, בּישוּב הדעת, בּשליטה גמוּרה על עצמוּ ובשקט:

– אבל הלא אין זה דבר של ודאי. רק שמוּעה. וּמפּי הסוֹחר עצמוֹ לא שמע איש ואוּלי לא יבוֹא… אוּלי לא יבוֹא…

ושוּב מתנפּלים עליו בּכעס וצוֹעקים:

– ראוּ איך זה בּוֹער וּמתלקח. לנסוֹע הוּא רוֹצה, כּילד קטן…

וּבּרל הקצב נוֹתן קוֹלוֹ המגוּשם:

– מה יש כּאן להאריך בּדברים, טיפּש לעוֹלם טיפּש. והקץ וחסל.

לזאמוֹסיה לוּקח אליהוּ שוֹחט כּשלוֹש שנים אחרי חתוּנתוֹ, והוּא אז כּבן עשרים ושלוֹש. וּמיד לאחר שבּא “אל המנוּחה ואל הנחלה” הרגיש שחייו אינם כּסדרם. קשים. מדוּע זה כּכה, וּמה הסיבּה וּמי האשם, וּמה הקוֹשי שבּחייו, ואיך וּמה יש לעשׂוֹת שחייו יהיוּ אחרים – זאת לא ידע. אבל תמיד, תמיד מוּעקה בּלבּוֹ. כּבר בּחדשים הראשוֹנים לשבתוֹ בּזאמוֹסיה, שאנשיה עמי־ארצוֹת וגסי־רוּח, הרגיש שאין אוֹהבים אוֹתוֹ. והמה עוֹד מתנשׂאים עליו! וּבּרל הקצב קוֹרא לוֹ בּפניו – טיפּש. רק הרב משתדל לקרב אוֹתוֹ. ניסה גם לדבּר עליו טוֹבוֹת בּאזני העיירה, מעוֹרר אוֹתם לנהוֹג בּוֹ מנהג נאה. אוּלם לא דברי הרב ולא התקרבוּתוֹ אליו לא עשׂוּ את חייו נוֹחים יוֹתר, קלים יוֹתר. מדוּע אין אוֹהבים אוֹתוֹ בּעיירה ולמה הוּא מוּחזק טיפּש וּמנַין החוּצפּה לבּרל הקצב לקרוֹא לוֹ בּפניו טיפּש? את כּל אלה לא ידע ולא הבין. ויש שלבּוֹ מתמלא כּעס ורוֹגז על הכּל. מה כּאן? הוּא היוֹדע כּמעט בּעל־פּה את “צוהר־התיבה”, שלא רק שוֹחטים אלא אף למדנים גדוֹלים אין יוֹדעים אוֹתוֹ על בּוּריוֹ כּמוֹתוֹ. הוּא שהנהוּ בּעל־קריאה נאה, לפי הדקדוּק. הוּא הבּקי בהוָיוֹת הפּוליטיקה וּבעניני־העוֹלם והיוֹדע לשׂוֹחח עם בּן־אדם. הוּא שכּבר ראה בּחייו אנשים הרבּה בּזמן ישיבתוֹ אצל הרבּי, קוֹדם שנתקבּל שוֹחט בּזאמוֹסיה, וגם בּלמדוֹ הלכוֹת־שחיטה בּדינבּוּרג, אוּמן שכמוֹתוֹ בּמלאכת השחיטה וּב“השחזת־החַלָף”, והנה הוּא, הוּא איננוּ מוֹצא חן בּעיני עמי־הארצוֹת הגסים האלה שבּזאמוֹסיה. המה עוֹד מתנשׂאים עליו! והוּא רוֹאה עצמוֹ גלמוּד כּל־כּך בּעיירה ללא ידיד־אמת אחד. וחייו בּכללם, אשתוֹ, הבּריה המשוּנה הזאת, המרוּשלת. בּבּית לכלוּך תמיד, וּבלב מוּעקה תמיד, מוּעקה עד מַחנק. וכך יוֹם אחר יוֹם, שנה אחרי שנה. הבּגדים שהיה תוֹפר לוֹ היוּ תמיד לצחוֹק, וכל עניני הכּלל שהיה עוֹסק בּהם בּאמוּנה, בּלב וָנפש, סוֹפם עוֹלים בּתוֹהוּ וגוֹרמים לוֹ צער, בּוּשה וּצחוֹק. אשתוֹ – שלוֹש פּעמים הפּילה, והילד האחד שנשאר בּחיים חוֹלנו וּבכייני. והיא מתכּערת והוֹלכת מיוֹם ליוֹם. מתרשלת יוֹתר, אין להיכּנס הבּיתהה מחמת הלכלוּך והאויר המחניק.

וּבּלב מוּעקה. וּמיוֹם ליוֹם קשה יוֹתר. כּל־כּך כּוֹאב הלב עד שיש רצוֹן לגלוֹת למישהוּ את הנעשה בּוֹ פּנימה, לוּ לרגע, לוּ לשעה קלה וקל לוֹ. אבל כּאילוּ איזה אוֹיב צר־עין ורשע עוֹמד מאחוֹריו ואינוֹ מרפּה ממנוּ אף לרגע אחד.

יש שהוּא מתעוֹרר משנתוֹ בּבּוֹקר. דרך דלת חדר־השינה האפל נראה לוֹ אוֹר השמש העוֹלה בּהשתפּכוֹ אל חדר האוֹכל דרך החלוֹנוֹת הנמוּכים – דירתוֹ של שני חדרים היתה, חדר־אוֹכל וחדר־שינה בּלי חלוֹנוֹת – וּמאיר את החדר והוּא נראה נקי כּביוֹם חג. לבּוֹ נמשך לחדר הנקי והמלא אוֹר. הוּא מתלבּש, נוֹטל את ידיו ונכנס לחדר־האוֹכל. פּוֹתח חלוֹן. ריח־שׂדוֹת רענן מקבּל את פּניו וּפּרפּר צח ולבן עוֹבר בּזמזוּם על ידוֹ. הוּא מוֹציא את ראשוֹ בּעד החלוֹן החוּצה. העיירה עוֹדנה ישנה. אך שם בּקצה נוֹסעים להם שנַים־שלושה צוֹענים. הסוּסים צוֹעדים לאט פּסיעה אחרי פּסיעה כּמנמנמים. הגלגלים חוֹרקים אף הם כּבנמנוּם. הם עוֹשׂים דרכּם לשם, לשם, הלאה, הלאה בּדרך־המלך הרחב והארוֹך. והכּל – העיירה, דרך־המלך, הצוֹענים והשׂדוֹת מסביב, הכּל טבוּע אוֹר־יקרוֹת של בּוֹקר רענן וריח של טל עוֹלה מהכּל. הוּא שוֹהה זמן־מה כּשראשוֹ מחוּץ לחלוֹן, מבּיט לפניו והנאה שקטה ואוֹרה עוֹלה וּמתרקמת בּלבּוֹ. פּוֹתח את כּל חלוֹנוֹת החדר, ניגש למיחם, ממלא אוֹתוֹ מים ושׂם פּחם. מנקה היטב־היטב כּוֹס ותחתית. וּכשהמיחם נתרתח, הוּא מעמידוֹ על השוּלחן וּממלא כּוֹס תה. מוֹציא משידה קטנה שבּזוית מעל לשוּלחן את “צוֹהר־התיבה” האהוּב שלוֹ וּמיסב לשוּלחן לעיין אגב שתיית התה בּספר האחד, החפשי, והשוֹפע חכמה, שיש לוֹ. רוַח לוֹ, נאה לוֹ, מעֵין גאוה יוֹרדת ללבּוֹ. החדר מלא אוֹר. בּחוּץ הכּל רענן כּל־כּך. רוּח טליל רווּי ריחוֹת של שׂדוֹת־קיץ, עצים וּפרחים, מחליק על פּניו. המיחם רוֹתח וּמזמזם בּשׂמחה, וכוֹס־התה נקיה כּל־כּך, צלוּלה כּל־כּך עד שפניו משתקפים בּה. ו“צוֹהר־התיבה” מלא חכמה כּל־כּך. עמוֹק וקל כּאחד; כּי בּאמת: שני שוָאים אי־אפשר שיבוֹאוּ להם זה אחר זה בּראש המלה, כּי היאך יהיוּ נקראים? מוּכרח שתבוֹא תנוּעה תחת אחד השוָאים. כּל־כּך מוּבן ושׂכלי. והוּא יוֹשב לוֹ לנפשוֹ ליד השוּלחן ולבּוֹ שוֹפע הנאה מהאוֹר, מכּוֹס־התה הנקיה, מ“צוֹהר־התיבה” המחוּכּם, מהחיים. מוֹציא מכּיסוֹ את קוּפסת־הטבּק, מגוֹלל בּשקט וּבהרחבת הדעת סיגריה, מטיל בּה אש, יוֹנק את העשן בּהנאה וּמוֹציאוֹ בּנחת, בּשקט, מהרהר. והוּא חוֹלם, שהוּא שוֹחט בּעיר גדוֹלה, גדוֹלה מאד, כּמוֹ סלאווּטה, למשל. בּית־המטבּחַים הוּא מחוּץ לעיר כּמוֹ בּדינבּוּרג, למשל. וּמדי בּוֹקר, מדי בּוֹקר, בּאים לקחתוֹ לבית־המטבּחַים בּעגלה נאה, רתוּמה לסוּס יפה. הבּא לקחתוֹ נכנס לוֹ וּמברכוֹ ב“צפרא טבא”, בּדרך־ארץ וּבכבוֹד, מברך ואוֹמר: נוּ, רבּי אליהוּ, יטריח כּבוֹדוֹ, ונסע. הוּא יוֹצא מן הבּית, יוֹשב בּעגלה הנאה ועוֹשׂה דרכּוֹ לבית־המטבּחים. הלא הוּא הרחק, הרחק מהעיר. יוֹצאים מהעיר ונוֹסעים דרך שׂדוֹת ויערים, דרך גבעוֹת חוֹל צהוֹב ועמקים עטוּפי עשׂב ירוֹק ורענן. והוּא נוֹסע דרך השׂדוֹת, היערים, ההרים והעמקים. נוֹסע, נוֹסע…

וּבתוֹך כּך יוֹצאת אשתוֹ מחדר־השינה האפל. פּניה כּתמיד נפוּחים ועיניה כּעיני־החתוּל מעוּקמוֹת. על ראשה מוּטל לה שביס מלוּכלך, שמוּט לצד. שׂמלתה פּתוּחה מאחוֹריה ובעדה נראית הכּוּתוֹנת. מבּעד לחוּלצתה נראים שדיה התלוּיים רוֹפפים. וּבלב עוֹלה מוּעקה קשה.

– לוּ לכל הפּחוֹת – הוּא פּוֹנה אליה – היית מתלבּשת כּבן־אדם.

– הא? – מסַננת היא דרך החוֹטם כּאילוּ מתוֹך שינה – מה אתה אוֹמר?

– השׂמלה נסחבת לך מאחוֹריך, לכלכנית! – הוּא אוֹמר בּכעס.

– ראה־נא, כּיצד זה צוֹעק – צוֹעקת היא בּקוֹל כּמתעוֹררת מן השינה – אם אין מוֹצא חן בּעיניך – לא צריך. הראיתם איך זה צוֹעק?

והחיים נמאסים עליו.

והוּא קם מאצל השוּלחן, מניח את כּוֹס־התה הנקיה ואת “צוֹהר־התיבה”, ניגש לחלוֹן ומבּיט החוּצה. העיירה כּבר נעוֹרה. מלכּה החנוָנית, אשה גבוֹהה, הגרה מוּל בּיתוֹ, כּבר עוֹמדת ליד חנוּתה שעל־יד בּיתה. צעיף לראשה ושמלה לא נקיה לגוּפה. מקלפת היא תפּוּחי־אדמה לארוּחת הצהרים וּבינתים מקללת את בּעלה על שנתן לחיים’קה להתחמק מהבּית ורק כּוּתנתוֹ לעוֹרוֹ. ולחיים’קה היא פּוֹנה בּדברים רכּים, משדלת אוֹתוֹ שיִכּנס הבּיתה ויתלבּש. חיים’קה עוֹשׂה עצמוֹ כּאילוּ אינוֹ שוֹמע. יוֹשב לוֹ יחף על הדשא הירוֹק, אוֹחז פּרפּר בּכנפיו, ירא להרימוֹ עד לפניו. מחזיק אוֹתוֹ מרחוֹק ונהנה מפּרפּוּריו. חיים הזפּת מכין את העגלה שלוֹ, אשר חבית־זפת גדוֹלה עליה, וּמתכּוֹנן לצאת לכּפר. מבּתים אחדים עוֹלה בּכי ילדים שהשכּימוּ “על הצד השׂמאלי”. וּבאוֹר הצח, השקט והרוֹגע נשמע הבּכי משוּנה כּל־כּך, כּעיירה הקטנה והעניה עצמה בּתוֹך השׂדוֹת הרחבים שמסביב לה. פּיניה, בּנה היחיד של שוֹשא הפּוּנדקאית, שנתעוור עוֹד מילדוּתוֹ מאמבּטיוֹת של יין, משיירי היין של קידוּש והבדלה, שרחצוּ אוֹתוֹ בהן לסגוּלה לאריכת־ימים, משׂרך עצמוֹ לבית־הכּנסת, ידיו פּרוּשׂוֹת לפניו בּאויר וּמחפּשׂוֹת מקוֹם פּנוּי וריק בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. רגליו המפוּשׂקוֹת מחפשׂוֹת לוֹ מקוֹם־עמידה. חיים’קה רוֹאה את פּיניה, מניח את הפּרפּר וּפּוֹנה אליו:

– פּיניה_, פּיניה – הוּא צוֹעק – עגלה נוֹסעת, עגלה נוֹסעת.

פּיניה נבהל, נוֹטה בּכבדוּת הצדה וצוֹעק בקוֹל:

– איפה עגלה, אתה משקר, איפה עגלה. גואלד!

חיים’קה נבהל מקוֹלוֹ של פּיניה ורץ הבּיתה. בּדרך מטיפה לוֹ אמוֹ מוּסר על שהוּא מתגרה בּעיור, ולפּיניה היא אוֹמרת בּקוֹל רך וּמרגיע:

– לך, לך, אל תצעק. הוּא משקר. אין עגלה. לך, לך.

אליהוּ השוֹחט מבּיט החוּצה. מבּיט. בּלב מעיק מה. מחשבוֹת והרהוּרים חוֹלפים, מתרוֹצצים בּמוֹחוֹ. בּזכרוֹנוֹ – חבר שלוֹ מנעוּריו שלמד אתוֹ יחד בּישיבה ונתפּקר, אוֹכל טריפוֹת וכוֹפר בּעיקר. והוּא שוֹמע קרוֹב אליו מאד את קוֹלוֹ, וּדבריו כּאילוּ תלוּיים לוֹ בּאויר בּמבוֹא־אזניו לאמר:

– אין אלוֹהים…

כּל חלל העוֹלם, למן הארץ ועד השמים, וכל אשר בּוֹ נדמה לוֹ שהוּא לבן כּך… לבן ומטוּשטש. וּפחד גדוֹל תוֹקף אוֹתוֹ מכּל מראה־עיניו – הארץ, השמים, הבּתים והאנשים… הכּל כּאילוּ תלוּי בּאויר, הכּל לבן ומטוּשטש ואיזה פּחד איוֹם! הוּא נאחז בּחלוֹן, כּאילוּ מתכּוון להיאחז בּמשהוּ של ממש, אשר ייתפשׂ בּיד, וּלהיוָכח אם אמנם עוֹמד הוּא על משהוּ… אם עוֹד עוֹמד הוּא על־יד החלוֹן אוֹ לא… וּתפוּשׂ־מחשבוֹת, מהוּרהר, היה חוֹזר אל השוּלחן.

ויש כּשהיה יוֹשב כּך על־יד השוּלחן מהוּרהר, היה בּרל הקצב נכנס בּבהלה וצוֹעק:

– אֶן, העגל מוּנח וצוֹעק וזה יוֹשב לוֹ בּנחת ושוֹתה תה… כּלוּם לא אמרתי אתמוֹל שיבוֹא היוֹם לפני התפילה לשחוֹט את העגל, אמרתי אוֹ לא אמרתי? אֶן, העגל צוֹעק עד שאי־אפשר לשבת בּבּית.

––––––––––

אליהוּ השוֹחט לא היה נכנס לביתוֹ של איש מתוֹשבי העיירה להתארח לשעה וּלשוֹחח. רק לבית־הרב היה נכנס לפרקים וגם שם לא היה שוֹהה הרבּה. אמנם היה בּא בּכוַנה לשבת וּלשׂוֹחח, אבל מיד בּבוֹאוֹ היה מרגיש איזה שממוֹן וּבלב היתה עוֹלה מוּעקה והוּא קם ויוֹצא ולא היה פּוֹקד את הבּית ימים רבּים. כּך בּימוֹת־החוֹרף, אוּלם בּקיץ היה בּא כּמעט בּכל מוֹצאי־שבּת. בּקיץ היוּ רגילים ללכת בּמוֹצאי־שבּתוֹת לרחוֹץ בּנחל. ולרחיצה בּנחל היתה לאליהוּ השוֹחט תשוּקה עזה כּאשר לנסיעה. וּבעיקר אהב את הרחיצה בּלילוֹת. עוֹד מיוֹם־הששי היה מוֹחוֹ עסוּק בּרחיצה שבּמוֹצאי־שבּת. מפחד פּן יהיה היוֹם גשוּם אוֹ שמא מסיבּוֹת אחרוֹת תידחה הרחיצה. וכל יוֹם־השבּת היה לוֹהט וּמלא ציפּיה לרגע בּוֹ יצאוּ לרחוֹץ. בּעיירה ידעוּ הכּל על תאוָתוֹ זוֹ המשוּנה. ואם כּי היה משתדל להסתירה יפה־יפה בּחוּבּוֹ והיה מדבּר על־דבר הרחיצה בּשקט וּבנחת, בּכל זאת היוּ מתלוֹצצים ולוֹעגים לוֹ על תאוָתוֹ זוֹ.

וּבמוֹצאי־שבּת מיד אחרי תפילת מעריב, לאחר הבדלה על כּוֹס־חלב בּביתוֹ, היה בּא לבית־הרב. שם כּבר עוֹמד המיחם על השוּלחן, רוֹתח וּמזמזם, ואבּא המלמד עם חתנוֹ הצעיר של מוֹטיה החנוָני יוֹשבים ליד השוּלחן. גם הוּא מיסב אל השוּלחן. חלוֹנוֹת החדר פּתוּחים וליל־הקיץ מרחף על העיירה ועל השׂדוֹת שמסביב לה כּאילוּ רוֹצה לחדוֹר גם הבּיתה. הרב מתהלך לוֹ הנה והנה כּשהוּא מקפּל את טליתוֹ, אשר לא קיפּלה בּשבּת ושר בּקוֹל של שׂמחה “ויתן לך”. חתנוֹ של מוֹטיה מלווה בּזמזוּם את הרב. הרבּנית, צעיף השבּת עוֹדנוּ על ראשה, מוֹזגת דרך הכּרת־ערך וגאוָה כּוֹס תה להרב, להשוֹחט וּלכל המסוּבּים. בּליל ריחוֹת קיץ מגיע דרך החלוֹן הבּיתה, מלטף ומשכּר את הלב. מבּחוּץ נשמעים חצאי מלים, צחוֹק. תוֹשבי העיירה אצים אל הבּאר, שממוּל בּית־הרב, לשאוֹב מים מבּארה של מרים הנביאה שבּכל מוֹצאי־שבּת היא מתגוֹללת דרך כּל מעינוֹת העוֹלם. והקילוֹן של הבּאר משמיע קוֹל. פּני אליהוּ השוֹחט נראים עתה צעירים כּל־כּך. העינים בּוֹלטוֹת בּיוֹתר וכוּלוֹ ציפּיה משוּנה ואוילית, כּאילוּ מחכּה הוּא למשהוּ שהנה יבוֹא, מוּכרח לבוֹא, אך האל בּשמים הוּא היוֹדע אם אמנם יעלה ויבוֹא. אם אמנם יפּוֹל הדבר.

לאחר שתית התה וּשהיה אחריה להצטננוּת כּלשהי היוּ קמים והוֹלכים. בּעיירה שקט. רק פּה ושם עוֹד פּתוּח חלוֹן, פּה ושם יוֹשב מישהוּ לפני בּיתוֹ על הגזוֹזטרה בּתחתוֹניו הלבנים וּבארבּע־הכּנפוֹת וּמנמנם. בּקצה העיירה נראה להם כּאילוּ שני צללים ממהרים להתרחק לדרך־המלך הרחק, הרחק. חוֹלפת מחשבה, שאוּלי אלה הם שמוּאל’קה שוּליה של חייטים וּבתוֹ של הבּלָן שמתלחשים וּמרננים אחריהם. מחשבה זוֹ מעכּבת, כּביכוֹל, את אליהוּ השוֹחט לרגע. הצללים כּאילוּ מוֹשכים אוֹתוֹ אחריהם… אוּלם הוּא הוֹלך עם כּוּלם הלאה. יוֹצאים מהעיירה וּבאים לשׂדהוּ של הפּריץ המוֹביל אל הנחל.

שׂדה המרעה של הפּריץ – מצדוֹ האחד יער עבוֹת ושחוֹר וּמצדוֹ האחד – מרחב ישר וּפתוּח. ליל־קיץ עמוֹק רווּי סוֹדוֹת וּמחשבוֹת. השמים בּהירים ועמוּקים. הירח והכּוֹכבים מבּיטים על העוֹלם בּשקט וּבתוֹם. הכּל מהוּרהר. מחשבוֹת אילמוֹת, אילמוּת עוֹלמית מחבּקוֹת את העוֹלם. נבראוֹת מרגע לרגע, חדשוֹת ואילמוֹת משהיוּ מרחפוֹת מעל כּל עשׂב, טמוּרוֹת בּיער העבוֹת, תלוּיוֹת על כּל ענף וענף, דבקוֹת בּכּך. מחשבוֹת אילמוֹת של לילוֹת־קיץ, מי יוֹדע את סוֹדן? שמים וארץ של לילוֹת־קיץ, שׂדוֹת ויערים, מי יוֹדע מחשבוֹתיכם האילמוֹת, מי יוֹדע?

והם, הרב מזאמוֹסיה, רב אבּא המלמד, חתנוֹ של מוֹטיה החנוָני ואליהוּ השוֹחט בּראש, הוֹלכים דרך השׂדה אל הנחל להתרחץ. צלליהם נמשכים על העשׂבים מאחוֹריהם. ראשוֹן למקוֹם־הרחצה מגיע תמיד אליהוּ השוֹחט. הוּא שוֹלח את ידוֹ לתוֹך המים וּמבשׂר בּשׂמחה:

– חמים!

מתפּשטים בּשקט וחתנוֹ של מוֹטיה החנוָני אוֹמר בּינתים איזוּ הלצוֹת. משנכנסים למים נרגזת אִתם חלקת־שמים וכוֹכבים שבּתוֹך המים, נעה אילך ואילך, וארבּע גוּפוֹת לבנים טוֹבלים בּמי־הנחל הזכּים. אליהוּ השוֹחט הנאָה לוֹ גם מהגוּפוֹת הלבנים הטוֹבלים בּמים הזכּים וגם מנדנוּד זה של שמים וכוֹכבים בּתוֹך הנחל ולבּוֹ מתמלא שׂשׂוֹן ושׂמחה. והוּא מתחיל להשתוֹבב, בּתוֹך המים, כּילד קטן. מראה כּל מיני “פּלאוֹת” בּשׂחיה: על הגב, בּלי תנוּעת ידים כּלל, מסתוֹבב סתם בּמים בּדרכים וּבאָפנים שוֹנים. משיצאוּ מן המים ונתלבּשוּ, מציתים סיגריוֹת וחוֹזרים הבּיתה. הוֹלכים בּשקט, בּלאט, צעד אחר צעד. המחשבוֹת העמוּקוֹת של הלילה כּאילוּ מוֹשכוֹת אליהן וקשה להיפּרד מהן. וּביתר איטיוּת וּמאחוֹרי שלשתם היה הוֹלך אליהוּ השוֹחט. הלב מלא. יש לוֹ רצוֹן חזק לספּר למישהוּ הרבּה, הרבּה, עליו ועל חייו. איך למד בּהתמדה בּהיוֹתוֹ בּחוּר. וּכשבּא המחוּתן לראוֹתוֹ, בּפּעם הראשוֹנה, ליטף לוֹ על לחיוֹ ואמר “בּחוּר יפה”. ואיך חצי שנה אחרי חתוּנתוֹ בּיקש להתגרש מאשתוֹ, כּי מכוֹערת היא. ויש לוֹ מה לספּר על הויכּוּח שהיה לוֹ עם אפּיקוֹרס אחד עוֹד בּימי למדוֹ שחיטה בּדינבּוּרג. ועוֹד. ואיך בּרח בּהיוֹתוֹ יתוֹם מבּית דוֹדוֹ, בּרגל, לחדסקה ללמוֹד שם בּבית־המדרש. תשוּקה חזקה ממלאה את לבּוֹ לספּר כּל אלה למישהוּ. אבל למי? הוּא הוֹלך לוֹ מאחוֹרי כּוּלם, יחידי. העשׂבים רווּיי הטל נכפּפים מתחת לרגליו. צפרדעים מקרקרוֹת. הנה קפצה אחת מתחת לרגליו ונעלמה בּעשׂב. השמים והארץ, השׂדוֹת והערים שקוּעים בּמחשבוֹת אילמוֹת וּבלבּוֹ מוּעקה. וּתשוּקה גדוֹלה לספּר למישהוּ על חייו אוֹ לשוּב ולחזוֹר אל חייו שעברוּ, ללמוֹד מחדש בּבית־המדרש בּהתמדה, לגרש את אשתוֹ המכוֹערת, לברוֹח, לרוּץ דרך עמקים והרים, דרך יערוֹת ושׂדוֹת רחבים וּגלוּיים… וּכשהיה מגיע לביתוֹ לבּוֹ כּאוּב וּפחד גדוֹל עוֹבר אוֹתוֹ – מפּני הבּית, אשתוֹ וחדר־השינה שלוֹ האטוּם ללא חלוֹנוֹת.

––––––––––

כּך חי לוֹ את חייו הקשים אליהוּ השוֹחט. וּמיוֹם ליוֹם הם נעשׂים קשים עליו. וּשמוּאל, גביר העיירה, לקח חתן לבתוֹ. אברך צנוּם וגוּץ וכוּלוֹ קוּפּה של הלצוֹת וּשנינוֹת. העיירה סמכה ידה עליו – פּיקח שבּעיירה. על הכּל היה מתלוֹצץ. אבל בּעיקר לא הרפּה מאליהוּ השוֹחט. מתלוֹצץ על בּגדיו, תאוָתוֹ לנסיעוֹת, תשוּקתוֹ להתרחץ. והלָצוֹתיו היוּ מעוֹררוֹת צחוֹק הרבּה. כּל־כּך הרבּה, וּבלבּוֹ של אליהוּ השוֹחט היתה גדוֹלה מיוֹם ליוֹם המוּעקה. חלוֹמוֹתיו על איזוֹ נסיעה שהיא התרבּוּ. וחבר נעוּריו, שלמד אתוֹ יחד בּישיבה, זה שנתפּקר, היה עוֹלה בזכרוֹנוֹ לעתים תכוּפוֹת יוֹתר. וּדבריו היוּ תלוּיים לוֹ בּאויר מוּל אזניו:

– אין אלוֹהים…

וּלעתים תכוּפוֹת מאד היה נעשׂה כּל חלל־האויר, מהארץ עד לשמים, לבן… לבן ומטוּשטש. וּפחד גדוֹל היה תוֹקף את אליהוּ השוֹחט מכּל מראה עיניו; הארץ, השמים, הבּתים, האנשים, הכּל תלוּי על בּלימה לבנה וּמטוּשטשת. וּממוֹחוֹ לא מש זכר בּריחתוֹ בּרגל מבּית דוֹדוֹ. וּתשוּקה גדוֹלה לא נתנה לוֹ מנוּחה – להיוֹת שוּב נער, ושוּב לברוֹח ולרוּץ דרך הרים ועמקים, לרוּץ דרך יערוֹת ושׂדוֹת…

וּפעם בּחזרוֹ בּקיץ בּמוֹצאי־שבּת מהרחיצה, הלך כּתמיד מאחוֹרי הכּל תפוּשׂ מחשבוֹת. הלב כּוֹאב ללא נשׂוֹא, וגם המוֹח כּאילוּ הנה והוּא מתפּוֹצץ. וּפתאוֹם כּאילוּ נעקר משהוּ בּמוֹחוֹ לצד רקוֹתיו ו… השמים נפלוּ על הארץ.

וּמאז כּאילוּ שכח את ימוֹת־השבוּע, והיכן הוּא נמצא בּעצם? יש לפעמים כּעין אש עוֹברת בּמוֹחוֹ והוֹא רוֹאה את עצמוֹ רץ, רץ מהר דרך שׂדוֹת ויערוֹת. רץ, רץ. מאז אינוֹ רוֹאה עוֹד לא את חתנוֹ של שמוּאל הגביר, לא את אשתוֹ המכוֹערת, לא את בּרל הקצב ולא כּל איש מאנשי זאמוֹסיה. והוּא מרגיש את עצמוֹ חפשי כּל־כּך… חפשי… וכל־כּך קל לוֹ. מה קרה לוֹ? הן ברוּר וּמוּבן הכּל – השמים הלא נפלוּ על הארץ…

ויש שהוּא שוֹמע פּתאוֹם קוֹל גדוֹל ומשוּנה, כּקוֹל רעם מתגלגל. נדמה לוֹ שהוּא בּתוֹך יער גדוֹל ועבוֹת. רק עצים לפניו וגשם־קיץ שוֹטף ניתך ארצה… והוּא רוֹאה לפניו עוֹלם לבן עטוּף שלג ואנשים לא־ידוּעים נפגשים לוֹ ופניהם פּני־להבים מקוֹר. וּמחשבה עוֹברת בּמוֹחוֹ:

– זה מכּבר־מכּבר לא החזקתי חַלָף בּיד…

ר' חייים־בּר “הנכד”, יהוּדי כּבן־ששים, אשר זה למעלה משלוֹשים שנה הוּא סוֹבב־הוֹלך על ערים ועיירוֹת – חזקה היתה לוֹ לשבּוֹת בּקמקוֹבה. וּטעמיו עמו: ראשית, בּית־המרחץ שבּקמקוֹבה הוּא הטוב שבּכל הסביבה; המקוָה, קירוֹתיה – חרסינה. והמים, גם חמים וגם קרים, זוֹרמים מבּרזים. וחוּמה של האצטבּה נעים – הכּלל, בּית־מרחץ מעוּלה. ובית־מרחץ, בּערב־שבּת, לאיש־דרכים, נע ונד כּמוֹהוּ הוּא דבר של הכרח ממש. ושנית, עצם השבּת על שוּלחנוֹ של ר' לייבּ פישל’ס, עם הדגים בּליל שבּת, כּבד וקריש־רגל בּסעוּדת הצהרים ויין לקידוּש. וגם דבר של תוֹרה יש לשמוֹע וגם להשמיע כשמסבּים על שוּלחנוֹ של ר' לייבּ פישל’ס, ונוֹסף על כּל הטעמים האלה אוֹהב הוּא בּכלל לשבּוֹת בעיירה שהיא מבוֹרכת בּלוֹמדים, בּבני־דעת, בּ“בני־אדם”. קמקוֹבה היא העיירה העשירה בּיוֹתר בּכל הסביבה וּממילא בּעלי־הבּתים שבּה מעוּלים יוֹתר מבּכל העיירוֹת שבּסביבה. חזקה זוֹ לא קשה היה לקיימה. וגם הפּעם, עוֹד בּרביעי בּשבּת, סיים וחיסל ר' חיים־בּר את חוֹדוֹטוֹבה, וּבעצם היוֹם הזה היה בּדעתוֹ לעשׂוֹת דרכּוֹ מחוֹדוֹטוֹבה לטאטארשצינה. בּטאטארשצינה היה בּדעתוֹ רק ללוּן, כּי מה לוֹ שם להתעכּב הרבּה. בּבית־הכנסת בּבּוֹקר אחרי התפילה יאסוֹף את ה“צעהנערס” האחדים מידי אלה שרגילים לתתם לוֹ מדי שנה בּשנה. יקח מהרב את חמשים הפּרוּטוֹת שטאטארשצינה נוֹתנת לוֹ שנה־שנה מ“לחם אביוֹנים” וחסל סדר טאטארשצינה. וּבחמישי בשבּת, מיד אחרי התפילה – ישר לקמקוֹבה לשבּת. והנה קרה כּי בּיוֹם הרביעי, כּשהוּא כּבר מוּכן לעזוֹב את חוֹדוֹטוֹבה, לא נמצאה לוֹ כּל היוֹם עגלה לנסוֹע לטאטארשצינה. רק בּערב, בּשעת תפילת מעריב, נוֹדע לוֹ בּבית־הכנסת, כּי למחרת, היינוּ ביוֹם החמישי, השכּם בּבּוֹקר, יוֹצאת עגלה לטאטארשצינה והוּא יכוֹל לנסוֹע בּה. הרי שמוּכרח יהיה לשבּוֹת בטאטארשצינה נדחת ועניה זוֹ. היתה לוֹ עגמת־נפש גדוֹלה.

מדוּכדך ונעצב שכב לישוֹן. ולמחרת, לפני עלוֹת השחר בּאה העגלה לקחת אוֹתוֹ. עוֹדוֹ אחוּז שינה, ראשוֹ קשה עליו, כּאילוּ צמוּד לכּר. קשה היה לוֹ להרים מהמיטה את גוּפוֹ הזקן והצנוּם. ללא כּל רצוֹן התלבּש, נטל את ידיו, בּירך את בּרכּת־השחר. סרק את זקן־השׂיבה הדליל והתאוֹנן בּאזני הרב – בּדרך מסעיו היה מתאכסן אצל הרבּנים – שכּבר קם משנתוֹ והכין עצמוֹ לשתית תה וּלשיעוּר גמרא כּדרכּוֹ יוֹם־יוֹם לפני התפילה:

– בּגילי, היינוּ לעת־זקנה, דרך האנשים שהם חיים כּבר בּמנוחה. אם טוֹבים אוֹ רעים, חלילה, החיים, אבל לא נע ונד. אֶט! אין אלה חיים.

כּשנפרד מהרב נתן לוֹ הפּעם הרב לא רוּבּל שלם מ“לחם האביוֹנים”, כּבכל שנה, אלא שמוֹנים קוֹפּיקוֹת.

– עניי המקוֹם נתרבּוּ כּך – נתן הרב טעם לדבר.

ה“נכד” נתרגז:

– היתכן? כּבר עשרים שנה שחוֹדוֹטוֹבה נוֹתנת לי מדי שנה בּשנה רוּבּל שלם! הלא זוֹהי חזקה.

–לוּ ידע כּבוֹדוֹ – טוֹען הרב – מה נעשׂה עתה בחוֹדוֹטוֹבה; זר לא ידע זאת. הרבּה, הרבּה מאלה שהנה־הנה היוּ בּעלי בּתים, וּבּעלי־בּתים תקיפים – נצרכים עתה לקוּפּה של צדקה. יוֹתר משמוֹנים קוֹפּיקוֹת אסוּר לי לתת.

– אבל הלא זוֹהי חזקה – תבע “הנכד” את שלוֹ – אין בּרצוֹני לאמוֹר על רב בּישׂראל מלה חמוּרה יוֹתר, אבל… אבל… הלא זאת היא גזילה. עשׂרים הקוֹפּיקוֹת שלי הן. שלי. זוֹהי חזקה… גזילה ממש.

הרב הניע בּכתפיו וטען:

– אסוּר לי לתת יוֹתר. אסוּר לי. בּלב כּבד ועמוּס, גם מזה שחוֹדוֹטוֹבה גזלה השנה ממנוּ עשׂרים קוֹפּיקוֹת וגם מזה שכּבר לא יגיע לשבּת לקמקוֹבה, יצא “הנכד” מבּית־הרב לעלוֹת על העגלה. בּעלוֹתוֹ הרגיש שהקש בּה מוּעט, כּמעט ריקה היא. וכל־כּך קשה יהיה לשבת בּה. סוּס מעין זה, בּקוֹשי יסחב את העגלה.

– ואיפה נתפלל שחרית? –שאל “הנכד” את בּעל־העגלה כּשהתישב בּעגלה הריקה.

– בּסוֹחוֹבקה, אצל הפּוּנדקאי, כּתשע פּרסאוֹת מכּאן – ענה העגלוֹן בּמשכוֹ את המוֹשכוֹת והסוּס עוֹנה לוֹ בעצלתים.

היה זה ימים אחדים אחר חג הסוּכּוֹת. יוֹם קריר עמד להיוָלד אחר ליל־חוֹשך קר. השמים היוּ מכוּסים עננים אפוֹרים שבּישׂרוּ גשם קר וטוֹרד. בּתיה הדלים, הישנים והמעוּקמים־למחצה של חוֹדוֹטוֹבה היוּ ספוּגים עצבוּת, כּאילוּ סוֹבלים מהקוֹר ומהבּוֹקר הכּהה. העגלה התנהלה בּעצלתים על פּני הרפש של העיירה, מטלטלת את “הנכד” מצד אל צד. מאיזוֹ פּינה נשמע קוֹל חריקת בּריח וּמישהוּ אחוּז שינה פּוֹתח את הדלת. על גזוזטרה ישנה וחרבה עוֹמדת אשה בּאה בּשנים, שביס על ראשה והיא מעוּטפת בּמעיל־גבר ישן. כּל גוּפה רוֹעד מקוֹר וּבּמבּט קהה היא מבּיטה בּעוֹלם הקהה וּכאילוּ היא שוֹאלת בּשתיקה: האם כּדאי לקוּם בּשביל יוֹם כּזה? אי־שם קוֹרא תרנגוֹל בּעצבוּת. ו“הנכד” יוֹשב, זקן וצנוּם בּתוֹך העגלה הריקה והקשה וּבמוֹחוֹ הזקן והמנמנם למחצה מתרקמוֹת מחשבוֹת קשוֹת וּמעציבוֹת. כּמה טוֹב היה לשכּב עתה בּמיטה רכּה וחמה וכמה רע להיוֹת נע־ונד לעת זקנה, וּמשנה לשנה, מיוֹם־ליוֹם, ניטל ונפחת מהעיירוֹת שהוּא סוֹבב עליהן, חנן. הן נעשׂוֹת־עניוֹת ואתה מרגיש עצמך בּהן כּאילוּ שרוּי בּעצבוּת. גם היהדוּת, לימוּד התוֹרה, האנשים – לא. אין כּל אלה כּמלפנים.

בּקצה העיירה ליד הגשר הרעוּע נטתה פּתאוֹם העגלה הצדה ו“הנכד” כּמעט שנפל ממנה והוּכּה קשה בּצדוֹ.

– עוֹד מעט ונפלתי – התאוֹנן מר “הנכד”.

העגלוֹן הכּה בּכעס בּשוֹטוֹ על הסוּס, מילמל משהוּ לנפשוֹ, בּלי מלים.

יצאוּ מחוּץ לתחוּם העיירה, לשׂדה. כּבר עלה היוֹם. העננים נעשׂוּ כּבדים יוֹתר. רוּח קר נשב על־פּני השׂדוֹת הריקים. על־יד כּל עץ ערוֹם ולגמוּד לצדי הדרך, נערמה ערימה של עלים צהוּבּים ונוֹבלים. היה קר בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, כּאשר היה קר לגוּפוֹ הזקן והצנוּם של “הנכד”. הסוּס סחב את העגלה צעד אחרי צעד. וּבמרירוּת וּבעצבוֹן חשב “הנכד”:

– אין אלה קרוּיים חיים, לא.

בּשעה עשר לערך הגיעוּ לסוֹחוֹבקה. שם התפּללוּ. הסוּס נח בּינתים וּלעת־הצהרים עזבוּ את סוֹחוֹבקה ועשׂוּ את דרכּם הלאה. כּשהתרחקוּ פּרסאוֹת אחדוֹת מסוֹחוֹבקה הבהירוּ לזמן־מה השמים. השׂדוֹת כּאילוּ נעשׂוּ שׂמחים יוֹתר. העצים הערוּמים והגלמוּדים משני צדי הדרך כּאילוּ נעשׂוּ זקוּפים יוֹתר. כּאילוּ נזכּר עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לשעה, כּי זה לא מכּבר היה קיץ, זה לא זמן רב צהלוּ שׂדוֹת ועשׂבים אמרוּ שירה, העצים היוּ ירוּקים וריחניים וּבשמַים האיר שמש צעיר וחם. הסוּס הרים קצת בּזריזוּת את ראשוֹ, זקף בגאוָה את אזניו וצהל…

“הנכד” פּתח את מעילוֹ הישן והקרוּע, הוֹציא מתוֹך החזיה תיבה עם טבּק־הרחה, לקח, בּהנאה רבּה, מלוֹא קוּמצה טבּק.

– נוּ, וקוּמצת טבּק אתה רוֹצה? – פּנה לעגלוֹן.

– אם כּי מר גם בּלאו־הכי – התלוֹצץ העגלוֹן בּתחבוֹ שתי אצבּעוֹת עבוֹת בּתוֹך תיבת הטבּק.

“הנכד” מילא שוּב את נחיריו טבּק. הבּיט בּגעגוּעים על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וצלל בּזכרוֹנוֹת, איך התחיל לסוֹבב בּערים וּבעיירוֹת. היתה אז המחלוֹקת הגדוֹלה בּמשפּחתוֹ, אחרי מוֹת זקנוֹ, זקנוֹ היה רב בּקליקוֹבה. היה מפוּרסם בּ“נסתר” וּמכּל הסביבה נהרוּ אליו. והנה נקרא פּתאוֹם לישיבה־של־מעלה ולא השאיר אחריו צוָאה. וסמוּך למוֹתוֹ פּרץ ריב בּשל הירוּשה; מי מבּניו אוֹ מחתניו לוֹקחי בּנוֹתיו ראוּי לשבת על מקוֹמוֹ. קשה היה לוֹ לשאת את המחלוֹקת הזוֹ. וחוֹתנוֹ – יהוּדי קשה וקפּדן. והאשה – עתים בּריאה ועתים דעתה נטרפת עליה. אז החליט בּלבּוֹ לעזוֹב את כּל אלה ולצאת וּלשוֹטט בּעוֹלם ולמצוֹא איזה מקוֹם־מנוּחה. אוּלי תזדמן לוֹ מלַמדוּת הוֹגנת, דיינוּת. והוּא התחיל לנסוֹע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה. שוּם דבר של ממש ואחיזה לא נמצא לוֹ בּדרכּוֹ, אשר יצמדהוּ למקוֹם אחד. והוּא גם לא התעצב על כּך. אדרבּא, כשאין יוֹשבים בּמקוֹם אחד, כּשנוֹסעים מעיר לא נוֹדעת לחברתה, שוֹכחים הרבּה ממה שמעיק על לבּך וּמכאיב את ראשך. וּבערי היהוּדים וּבעיירוֹתיהם היתה אז אוֹרה ושׂמחה. יהוּדים חיוּ אז בּיתר טוֹבה, היוּ עשירים יוֹתר. יתר אמוּנה וּבטחוֹן היוּ אז בּלבּוֹתיהם של יהוּדים. בּתי־המדרש המוּ אז מרוֹב לוֹמדים, בּ“שטיבּלך” חזרוּ על מאמרי־חסידוּת. וּמעצם הנסיעה, מישיבה זוֹ בּעגלה המַסיעה אוֹתך על־פּני שׂדוֹת־קיץ ירוּקים ויערוֹת עבוּתים – היתה לוֹ הנאה מרוּבּה. הוּא היה אז צעיר וּבריא. יש וּבזמן־נסיעתוֹ היתה עוֹברת אוֹתוֹ תשוּקה משוּנה להשתוֹבב. איזה מין שׂמחה של שוֹבבוּת היתה תוֹקפת את לבּוֹ. היה מוֹציא מידי העגלוֹן את המוֹשכוֹת ואת השוֹט והיה דוֹפק בּסוּס ומזרז אוֹתוֹ. בּינתים מתה עליו אשתוֹ. גם חוֹתנוֹ הלך לעוֹלמוֹ. הוּא הלך ונתרחק מכּל משפּחתוֹ. לא בּית ולא גוֹאל. לא ידיד ולא קרוֹב. אבל דבר זה לא ציער אוֹתוֹ הרבּה. אדרבּא, נחה עליו דעתוֹ. והתחיל להרגיש עצמוֹ בּן־חוֹרין. נוֹסע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה. אלא שגדל בּוֹ הרצוֹן להרחיב את חוּג סיבּוּביו. לנסוֹע למקוֹמוֹת חדשים שלא ידעם. וּ“תקוּפתוֹ” אמנם הלכה וגדלה. ערים ועיירוֹת חדשוֹת נתוַספוּ לוֹ. הוּא נזכּר עתה בּתשוּקתוֹ הגדוֹלה להיוֹת בּ“ראַסייה”. תמיד, כּמעט מיוֹם שהתחיל לנסוֹע, חשקה נפשוֹ להיוֹת בסמוֹלנסק, בחארקוֹב ועוֹד ערים בּ“ראַסייה”. אבל דבר זה לא ניתן לוֹ לעוֹלם.

– “נא!” – וּמכּה חזקה, מיוּאשת של העגלוֹן על גבּי הסוּס עוֹררה את “הנכד” ממחשבוֹתיו.

השמים נתכּסוּ שוּב עננים קרים וקהים. רוּח קר חבט בּפנים. העגלה התנוֹעעה מצד לצד והיכּתה את “הנכד” על גוּפוֹ הרזה. הוּא ריכּס את מעילוֹ הישן והקרוּע. נתן את כּפּוֹת ידיו בּתוֹך השרווּלים. וּבלבּוֹ ניעוֹר שוּב משהוּ קר ועצוּב. מה טוֹב היה לוּ ישב עתה בּקביעוּת בּבית־כּנסת בּאיזוֹ עיירה. היה יוֹשב ולוֹמד תוֹרה והקץ לחיי־נדוּדים. והוּא התחיל מוֹנה בּמוֹחוֹ את הערים והעיירוֹת שיכוֹל היה להתישב שם. ואף אחת מהן לא מצאה חן בּעיניו להשתקע בּה. אז, לפנים אוּלי, אבל עתה – לא. לא אוֹתם האנשים, לא אוֹתם בּעלי־הבּתים, לא זוֹ השׂמחה שמלפנים. לא אלה ה“לוֹמדים”, לא זוֹ היהדוּת – לא… ואוּלי להתחיל לנסוֹע בּסביבה אחרת, בּאיזוֹר חדש לגמרי. אפשר שם ימצא לוֹ עיירה להשתקע בּה, בּבית־מדרשה.

– בּשנוֹתי – התאוֹנן “הנכד” בּאזני העגלוֹן – חי לוֹ כּל איש בּמקוֹם קבוּע. יהיוּ החיים כּאשר יהיוּ, אם טוֹבים ואם רעים, אבל – לא נע־ונד. חיים כּאלה אינם חיים. אינם חיים.

– וּמי מכריח את כּבוֹדוֹ להיוֹת נע־ונד? – אמר העגלוֹן כּאילוּ לעצמוֹ בּהרימוֹ בּתוֹך כּך את שוֹטוֹ על הסוּס. מי כּוֹפה עליך?

– מה שייך מי כּוֹפה? – ענה “הנכד” בּרוֹגז – אין איפה לשבת. בּעיירוֹת שלכם אינני יכוֹל לחיוֹת. אינני יכוֹל. אין איפה להתישב.

– ואוּלי בּ“ראסיה”. ואפשר לבחוֹר בּאיזוֹר חדש, בּסביבה חדשה – לחש “הנכד” בּמרירוּת לנפשוֹ. בּחבל חדש, בּסביבה חדשה. שמה… שמה…

והרוּח הוֹלך וקר ועוֹקץ. והסוּס מוֹשך את העגלה בּעצלוּת יתירה. בּוֹסס בּרפש הדביק שבּדרך.

בּשעה מאוּחרת בּלילה נראתה מרחוֹק טאטארשצינה. עצב קהה עבר את לבּוֹ של “הנכד”. הוּא נזכּר בּשבּת העוֹמדת לפניו בעיירה הענייה, הגלמוּדה והנידחת הזאת. קרירוּת גדוֹלה ירדה ללבּוֹ. כּעבוֹר שעה קלה עברה העגלה ליד בּית־הקברוֹת של העיירה הסמוּך אל הדרך. וּמחשבה מרה וקרה העיקה על מוֹחוֹ של “הנכד”:

– וּמי יוֹדע היכן תבוֹא לקבר־ישׂראל. כּחייך כן מיתתך. לא היה לך מקוֹם איפה לחיוֹת בּעוֹלם ואין אתה יוֹדע איפה ינוּחוּ עצמוֹתיך…

העגלה נסחבה על־פּני הרפש של רחוֹבוֹת טאטארשצינה בּין הבּתים הדלים, החרבים למחצה. גוּפוֹ של “הנכד” נזרק מצד אל צד, ודפני העגלה הריקה היכּוּ בּצדדיו של גוּפוֹ הישן והצנוּם.

לילה, לילה, לילה – אני אוֹהב אוֹתך!

אני אוֹהב את הלילה כּשהעיירה הקטנה ישנה, שעה שהלילה העמוֹק, הרך, הנשיי, ליל־קיץ, מחבּק בּכנפי קסמיו את העיירה הקטנה והעצבה. אני אוֹהב אוֹתך אז, ליל־קיץ, ליל נשיי.

שקט רך נם על פּני העיירה הקטנה בּת הרחוֹב האחד. ושקט רך על כּל סביבוֹתיה – על שׂדוֹת־הקיץ הרחבים, הירוּקים והרעננים, ועל יערוֹת־הקיץ העבוּתים המלאים מחשבוֹת־לילה.

לילה, ליל רך, עדין, נשיי.

משי כּחוֹל השמים. הכּוֹכבים חדשים כּאילוּ זה עתה נבראוּ, וירח־כסף מבּיט בּצניעוּת אל הליל הרך. סוֹדוֹת ורמזי־רמזים מרחפים בּין השמים והארץ וּמתלחשים משהוּ עמוֹק ולילי. צללים שחוֹרים ואילמים מאזינים לסוֹד־לחשם. רוּחוֹת־משי מנשבים בּרוֹך וּבנוֹעם וּמעלים בּשׂמי ניחוֹח מכּל עשׂב וַפרח, ריחוֹת עצים רעננים וירוּקים, ריח טל, ריח אדמה רעננה וירוּקה.

לילה, ליל רך, עדין, נשיי.

והעיירה בּת הרחוֹב האחד שוֹכבת לה בּטוּחה תחת כּנפי הלילה הענוּגים. הרחוֹב הרחב והישר נרדם מתוֹך מחשבת־לילה גדוֹלה ועמוּקה. הבּתים הדלים והעזוּבים משני צדי הרחוֹב מתרפּקים בּאמוּנה על סוֹדוֹת הלילה. העצים פּה ושם ליד הבּתים התעטפוּ סוֹד וּשני הקילוֹנים הגבוֹהים של הבּארוֹת משני קצוֹת העיירה גבהוּ, התנשׂאוּ והתעמקוּ בּסוֹד הלילה. והכּל, הכּל בּעיירה כּה שקט ונם שינה עמוּקה מתוֹך הבּטחוֹן. לילה, האִם בּרוֹך שלך וּבעדנתך היא בּטוּחה וּמאמינה? מה טוֹבה אתה לוֹחש וּמבטיח לבתים דלים ועזוּבים אלה של העיירה הקטנה? האם נגלה לך סוֹד עברם המר ואוּלי אתה יוֹדע גוֹרל עתידם?

שקט וּמכוּשף הלילה. רוֹך ועדנה, כּהמוֹן לבּוֹת־נשים בּאהבתן, מרחפים בּין שמים וארץ וּבלבּך אתה עוֹלה תוֹדה חמה. תוֹדה לכם, יערוֹת־לילה עבוּתים ואילמים. תוֹדה לכם, שׂדוֹת־לילה רחבי ידים ירוּקים ואילמים הזרוּעים אוֹר־ירח. תוֹדה לכם, שמי משי לילה וריח פּרחי לילה העדינים. תוֹדה לכם, רוּחוֹת־לילה רכּים, מחשבוֹת לילה, צללים שחוֹרים ואילמים וסוֹדוֹת לילה – תוֹדה, תוֹדה. יקר חסדך, לילה.

לילה, ליל רך, אוּלי אתך איזוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה לאלה הנחים עתה בּבּתים הדלים האלה של העיירה היהוּדית הקטנה הזאת? לילה, היש בּיערוֹת־פּרא אוֹ בּין רסיסי טל־לילה על הפּרחים, היש מקוֹם בּוֹ טמוּנה וּשמוּרה בשבילם נחמה?

עזוּבים וגלמוּדים! החוֹלמים אתם? האם אתם עֵרים? היוֹם לא יכוֹל לרמוֹתכם, והלילה הנשיי והרך מספּר לכם חלוֹמוֹת? אתם חוֹלמים?

שקט וּמכוּשף הלילה. שקטים השמים, הארץ ואשר בין שמים וארץ. והלילה מספּר חלוֹמוֹת. חוֹלמים השמים, הארץ. חוֹלמים כּל עשׂב, כּל פּרח, השׂדוֹת והיערוֹת ואוֹר־הלבנה השפוּך עליהם. חוֹלמים הרוּחוֹת הרכּים. חוֹלמים הבּתים הדלים והגלמוּדים של העיירה. חוֹלמים האנשים – עוֹלמוֹ של הקדוֹש־ברוּך־הוּא חוֹלם.

* * *

בּאמצע העיירה, בּבית עתיק עם גזוֹזטרה ישנה וחרבה, ישן הרב. אוֹשר שפוּך עתה על פּניו הזקנים והמקוּמטים. ראש השׂיבה שלוֹ מוּנח על הכּר בּמנוּחה. בּמנוּחה פּרושׂ על לבּוּ זקנוֹ הלבן. וחזהוּ נוֹשם בּרוָחה וּבשקט – הלילה מספּר לוֹ חלוֹם:

בּנוֹ היחיד, התוֹעה זה שנים הרבּה בּדרכים כּוֹזבוֹת ללא תוֹרה ואמוּנה, משׂחק בּידי השׂטן, חזר בּתשוּבה. הנה הוּא עוֹמד לפניו כּשעיניו מאירוֹת מתוֹך פּניו היהוּדיים־העדינים. והוּא נוֹשק את מצחוֹ:

– אבּא – דוֹבבוֹת שׂפתיו בּאהבה – מוֹרי ורבּי. שבתי אליך. אלוֹהי אבוֹתינו קוֹרא אוֹתי אליו. התוֹרה הקדוֹשה מוֹשכת אוֹתי אחריה. כּל עוֹצם אהבתוֹ המסוּתרת לבנוֹ מתעוֹררת בּוֹ. הוּא מחבּק אוֹתוֹ בּשׂמחה, נוֹשק אוֹתוֹ:

– אתה, בּני, תעית עד כּה? לא הבנת את אלוֹהינוּ, את תוֹרתנוּ הקדוֹשה, תעית בּדרכים כּוֹזבוֹת?

– כּן, אבּא…

– אלוֹהים יסלח לך… הוּא מוֹחל וסוֹלח. אתה חוֹזר בּתשוּבה?

– כּן. ידעתי. אדוֹני סוֹלחן הוּא. אני מאמין בּוֹ.

– אלוֹהינוּ הוּא האלוֹהים, יחיד וּמיוּחד. תוֹרתנוּ קדוֹשה.

– כּן. אני מאמין. אני מאמין.

– משיח יבוֹא, כּאשר הוּבטח לנוּ, בּוֹא יבוֹא.

– כּן. אמת. אני מאמין. אני מאמין בּאמוּנה שלמה.

לב יהוּדי זקן, מלא יגוֹן, המאמין אתה בחלוֹמך?

רך, שקט וּמכוּשף הלילה.

הלילה מספּר חלוֹמוֹת.

ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.

* * *

מגגוֹ וּלמעלה גבוֹה מכּל בּתי העיירה הוּא בּית־הכּנסת הישן־נוֹשן. כּחוֹשב מחשבוֹת עמוּקוֹת, עטוּף תפילוֹת ותחנוּני דוֹרוֹת מרוּבּים של עם שגלה מארצוֹ לתוֹך גלוּת מרה וחשכה, עוֹמד הוּא קצת מרוּחק מאחוֹרי שוּרת הבּתים ושקוּע בסוֹדוֹת עתיקים־עתיקים. הלילה מכסה אוֹתוֹ וּמתרפּק עליו. הירח שוֹפך אוֹרוֹ על דלתוֹת הכּניסה הרחַבוֹת וּמאיר את האוֹתיוֹת העשׂוּיוֹת עץ, ישנוֹת ומבוּקעוֹת: “מה טוֹבוּ אהליך יעקב משכּנוֹתיך ישׂראל”. בּתוֹך בּית־הכּנסת, בּ“חדר השני” ישן פּרוּש. גוּפוֹ הצנוּם איננוּ מרגיש עתה בּספסל הקשה שמתחתיו; הוּא חוֹלם:

גן גדוֹל של עצי־פּרי למיניהם וצמחי־בּוֹשׂם יקרים. בּאמצע הגן היכל־שיש. דלת של זהב נפתחת לפניו. הוּא נכנס אל חדר מלא כּל טוּב. עין ילוּד־אשה לא ראתה עוֹד כּזאת. הקירוֹת בּדוֹלח מאיר. הרצפּה שן והתקרה – כּשמים בּליל־קיץ. בּאמצע החדר שוּלחן־זהב ועל־ידוֹ כּסא־זהב. על הכּסא יוֹשב יהוּדי זקן עטוּף טלית וּתפילין. פּניו מאירים כּשל מלאך־אלוֹהים והוּא לוֹמד בּגמרא המוּנחת לפניו על שוּלחן־הזהב. וקוֹלוֹ כּה נעים, כּה מתוֹק והלב מתרחב מרוֹב מתיקוּת. על השוּלחן מנוֹרה של זהב ואוֹרה כּאוֹר השמש.

היהוּדי הזקן, עטוּף טלית ותפילין, מראה לוֹ על דלת־זהב אל חדר שני. בּחדר השני מראים לוֹ על דלת אל חדר שלישי. מחדר לחדר הוּא מהלך, אחד אחד יפה מחברוֹ ואוֹרוֹ שבעתים. וּבחדר השביעי מסוּבּים ליד שוּלחן־זהב משוּבּץ אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת על כּסאוֹת של זהב טהוֹר האבוֹת עם משה רבּנוּ בּראש. שבע מנוֹרוֹת שאוֹר כּל אחת מהן כּאוֹר השמש מאירוֹת את החדר וּמלאכים וּכרוּבים משמשים את המסוּבּים. הם עוֹסקים בּענין ה“קץ”. וּבת־קוֹל יוֹצאת ואוֹמרת:

– פּרוּש, בּזכוּת זוֹ שעסקת יוֹמם ולילה בּתוֹרה; בּזכוּת זוֹ שהקרבת את העוֹלם־הזה למעני וּלמען תוֹרתי; בּזכוּת זו אתה זוֹכה לשבת על־יד שוּלחן אחד עם האבוֹת ועם משה־רבּנוּ ואזנך קשוּבה לשמוֹע סתרי־תוֹרה וה“קץ”. אשריך, אשריך, בן־אדם.

פּרוּש גלמוּד ועזוּב, אשריך!

רך, שקט וּמכוּשף הלילה.

הלילה מספּר חלוֹמוֹת.

ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.

* * *

ממוּל לבית הכּנסת עוֹמד לוֹ הבּית הגדוֹל בּעיירה. וּפנימה בּחדר מרוּוָח, מסוּדר ויפה, ישנה האלמנה הצעירה במיטתה מוּל מיטת בּעלה הריקה. שקטים עתה פּניה היפים, כּפני ילדה תמימה. רענן וצעיר נוֹשם חזה החם. שׂערוֹתיה היפוֹת והארוּכּוֹת מפוּזרוֹת על הכּר הרך והלבן. והיא חוֹלמת:

– לא אמת, שקר הדבר. לא קרה האסוֹן אשר החשיך את נפשה. לא אמת, לא אמת שפּרעוֹת היוּ בּעיירתם, שאת בּעלה היקר והאהוּב, את שמוּאל, הרגוּ הפּוֹרעים. לא אמת. שקר. הנה הוּא לנגד עיניה:

שתי עינים גדוֹלוֹת, יפוֹת, פּנים מלאי חן ונוֹעם. שׂערוֹת מתוּלתלוֹת וקוֹלוֹ כּל־כּך נעים, כּל־כּך רווּי אהבה חמה – שמוּאל, שמוּאל הוּא זה. הנה הוּא על־ידה, מבּיט בּאהבה אל תוֹך עיניה וּמספּר לה על אשרוֹ הרב מיוֹם שנשׂאה.

– וּפרעוֹת לא היוּ? – היא שוֹאלת אוֹתוֹ.

– לא, יקירתי – מבטיח הוּא אוֹתה.

– ולא תהיינה?

– לא… לא, אשרי – הוּא נשבּע לה.

– ולא יקחוּ אוֹתך ממני?

– לא… לעוֹלם אהיה אתך… הרגעי, יקירתי.

– וּכשיִוָלדוּ לנוּ ילדים, לא יהרגוּם לעינינוּ?

– לא… לא, יקירתי. מאוּשרים יהיוּ חיינוּ.

היא מחבּקת את ראשוֹ של שמוּאל שלה, מהדקת אוֹתוֹ אל חזה החם והמאוּשר. והוּא נוֹשק את צוַארה היפה וּמבטיח לה:

– מלאי אוֹר יהיוּ ימי חיינוּ על־פּני האדמה.

אשה יהוּדיה, צעירה ויפה. אַת חוֹלמת.

רך, שקט וּמכוּשף הלילה.

הלילה מספּר חלוֹמוֹת.

ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.

* * *

בּקצה העיירה, בּבית עני, עקוֹם ועתיק, ישנים שמֶרל החנוַני, אשתוֹ וילדיו, יחד כּוּלם שתים־עשׂרה נפשוֹת. הוּא איננו שוֹמע עתה את אנחוֹת אשתוֹ החיורת. שׂפתיו צוֹחקוֹת, פּניו נוֹהרים – הלילה מספּר לוֹ:

הוּא בּנה בּית חדש. חנוּתוֹ מלאה סחוֹרה. פּרנסה די־מחיתוֹ. הבּית נקי, מלא אוֹר. הילדים לבוּשים בּגדים שלמים ויפים. הם כּוּלם בּריאים. אשתוֹ חיה’לה שׂמחה. היא צוֹחקת מרוֹב אוֹשר:

– שמרל – היא קוֹראת לוֹ.

– מה? – הוּא שוֹאל

חיה’לה שלוֹ רוֹצה לאמוֹר לוֹ דבר, אבל היא צוֹחקת, צוֹחקת מרוֹב אוֹשר.

– שמרל, כּמה נקי בּיתנוּ, כּמה אוֹר בּוֹ. הבּט על ילדינוּ, כּמה הם בּריאים. איך הם שׂמחים.

– אבּא, אבּא – קוֹרא לוֹ בּשׂמחה ילד – אתה רוֹאה את הבּגדים החדשים לי, אבּא…

– לכוּלכם, לכוּלכם מלבּוּשים חדשים ויפים מאד – עוֹנה לוֹ שמרל – קניתי, קניתי בּשביל כּוּלכם…

– אלוֹהים חנן ונתן – מספּרת חיה’לה לילדים – הכּל משלוֹ, לאכילה וּלהלבּשה, אדוֹני נתן…

ואֶל שמרל היא פּוֹנה:

– נוּ, שמרל, מה חסרים אנוּ עוֹד?

שמרל מבּיט על הילדים שלוֹ, על חיה’לה שלוֹ והוּא שוֹתק וּבלבּוֹ משתפּך אוֹשר חם וָטוֹב.

יהוּדי עני ועזוּב. מה חסר אתה עוֹד?

רך, שקט וּמכוּשף הלילה.

הלילה מספּר חלוֹמוֹת.

ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.

* * *

עוֹד שנַים חוֹלמים. הם אינם ישנים. הם עֵרים וחוֹלמים:

בּתוֹ של השמש ריבה’לה היפה, וחיים בּנוֹ של בּרוּך הסייד.

כּבר מזמן המרוּ ללבּוֹ החם והצעיר המחשבוֹת על החיים אשר לפניו: חיי גלוּת מרה וחשכה, חיי־עבדוּת ואימת־רעב ודחקוּת. אף הוּא יוֹדע על־אוֹדוֹת אנשים גדוֹלים, בּני־חיל, שלחמוּ בעד המאוֹר שבּחיים וּבעד אוֹשר לבני־אדם. עתה יוֹשבים הם שנַים, הוּא וריבה’לה שלוֹ היפה, צמוּדים איש לרעהוּ מאחוֹרי בּית השמש. עיניו יפוֹת עתה משהן תמיד. הוּא מבּיט לפניו, אל תוֹך הלילה העמוֹק והמכוּשף. הוּא מאמין בּלילה וחוֹלם:

– הוּא יתעמק בּכל הספרים הגדוֹלים הטוֹבים והעמוּקים, המלמדים את החיים, המספּרים על אנשים ועל האמת. הוּא ילָחם על אשרם של בּני־אדם, על המאוֹר שבּחיים, על הישוּעה האמיתית לעמוֹ האוּמלל.

– שנינוּ, שנינוּ יחד – לוֹחשת ריבה’לה – גם אני, גם אני.

– כּן, ריבה’לה, אתך יחד… יחד…

– וכאשר נלחם ננַצח?

– כּן ריבה’לה… כּן…

– לא נחיה עוֹד כּעבדים? נהיה חפשים?

– אנחנוּ נלחם וּננַצח.

– וּמלאי אוֹר יהיוּ החיים עלי אדמוֹת. טוֹבים יוֹתר.

– כּן, ריבה’לה.

חיים מאמין בּחלוֹמוֹת־הלילה וחוֹלם. ריבה’לה מאמינה בּחלוֹמוֹתיו של חיים וחוֹלמת.

חוֹלמים גדוֹלים של העיירה היהוּדית הקטנה, אתם מאמינים בּחלוֹמוֹת שלכם?

יוֹשבי העיירה היהוּדית הקטנה, העזוּבים והגלמוּדים, קשי־יוֹם וּמרירי־חיים, בּיוֹם הייתם עֵרים. היוֹם קשה היה לוֹ לרמוֹת אתכם. והלילה הרך, העדין, הנשיי, מספּר לכם חלוֹמוֹת. אתם חוֹלמים?

רך, שקט וּמכוּשף הלילה.

רכּים וּשקטים שמים וארץ וכל אשר בּיניהם רך שקט וּמכוּשף.

הלילה מספּר חלוֹמוֹת.

ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.

א

קוֹל צנוּע וּמלא רטט נשמע בּעוֹלם.

בּערים וּבעיירוֹת בּכל מוֹשבוֹת היהוּדים, בּ“מנינים” של חסידים, בּבתי־כּנסיוֹת וּבבתי־מדרשוֹת, עם בּתי־המדרשוֹת של וילנא, קוֹבנה וּפּראג, ירוּשלים, טבריה וּצפת בּראש, תקעוּ שוֹפר. וקוֹלוֹת השוֹפר נישׂאוּ בּכל מלוֹא העוֹלם, נמשכים אחד לאחד דרך הרים ובקעוֹת, שדוֹת ויערים, ונדבּקים זה בּזה. מבשׂרים ואוֹמרים – ראש־חוֹדש אלוּל היוֹם.

ועץ הלִבנה על־יד בּית־המדרש של לישנה השיר מיד אחר תקיעת השוֹפר עלים צהוּבּים אחדים. ר' שמוּאל, סוֹחר־יערוֹת, שפּניו ועיניו החוּמוֹת מבּיעוֹת רחבוּת של תוֹרה ונגידוּת וּזקנוֹ עם שׂערוֹת־השׂיבה שבּוֹ יפה, וירמוּלקה של משי בּראשוֹ ואבנט נאה למתניו על־גבּי בּגדוֹ הארוֹך, – ר' שמוּאל מכּיון שראה זאת, שקע בּהרהורים. ואחר זמן־מה פּנה אל הרב שעמד אצלוֹ:

– אפילוּ עצי השׂדה הרגישוּ בּאלוּל. עלים כמוּשים נוֹשרים.

והרב השׂב, שקמטים של יראת־שמים בּלחייו הצנוּמוֹת וּבמצחוֹ, והטלית מכסה ראשוֹ עד לתפילה־של־ראש, ענה ואמר:

– גם עצים בּיער עוֹמדים בּדין.

ור' שמוּאל לא הלך היוֹם, כּדרכּוֹ יוֹם־יוֹם, מיד אחר התפילה הבּיתה. הוּא ניגש יחד עם הרב אל השוּלחן הארוֹך בּצד מערב, אצל ארוֹן־הספרים, וישב לשמוֹע את שיעוּר היוֹם של הרב בּמשניוֹת.

בּתוֹך שיעוּר המשניוֹת נגע הרב בּמעֵין המאוֹרע – חוֹדש אלוּל וימים־הנוֹראים, וגילגל בּענין תקיעת השוֹפר, הבּוֹרא, ישׂראל ואוֹרייתא.

משסיים הרב, עמדוּ אחריו ר' שמוּאל ור' יוֹנה, סוחר־עוֹרוֹת, זריז וּמהיר, שעיניו חיוֹת ומלאוֹת טרדה וזקן צהבהב צוֹמח לוֹ זעיר שם זעיר שם, נתקרבוּ אצל מקוֹמוֹתיהם לפני כּוֹתל־המזרח, זה אצל זה, והתחילוּ מקפּלים את טליתיהם ותפיליהם. ר' יוֹנה התאוֹנן לפני הרב:

– אני נוֹסע היוֹם. צריך לנסוֹע לניז’ני. השוּתף שלי קוֹרא לי. אין חשק לנסוֹע. אלוּל.

ר' יוֹנה הבּיט בּפני הרב, וּבעיניו החלוֹניוֹת ניצנצה זה עתה מחשבה חדשה שנשארה טמוּנה שם. הוּא הוסיף:

– אלוּל… שעת־רצוֹן לבן־אדם להתבּוֹנן היכן הוּא עוֹמד בּעוֹלמוֹ. אבל מוּכרחים להמשיך בּהבלי־העוֹלם. הוּ־הא…

הרב הגבּיה את עיניו, חמוּרוֹת וקשוֹת כּשהן מוּשפּלוֹת, אבל טוֹבוֹת ורכּוֹת כּשהן תלוּיוֹת בּדוֹבר אליו. פּנה לר' יוֹנה וניחם אוֹתוֹ:

–נוּ, יהוּדים בּכל מקוֹם שהם – יהוּדים המה, בּתי־מדרשוֹת ישנם גם בּניז’ני. ואלוּל בּכל מקוֹם– אלוּל.

לפני השוּלחן הארוֹך שאצל ארוֹן־הספרים נשארוּ יוֹשבים שוֹמעי שיעור המשניוֹת וּביניהם ר' יחיאל הדיין, שזקנוֹ וּפיאוֹתיו המלאוֹת שחוֹרים, פּניו שקוּעוֹת תמיד בּהרהוּרים וּצחוֹק משוּנה של תמימוּת על שׂפתיו. הוּא דיבּר לפני היוֹשבים על החזקה שהרב בּעצמוֹ תוֹקע שוֹפר בראש־חוֹדש אלוּל וסיפר:

– שמעתי מספּרים על אחד שערך גלוּת. מעשׂה ותעה ועלה לוֹ ללוּן בּיער. היה זה בּערב ראש־חוֹדש אלוּל. עם שחר קם ועמד בּתפילה. וּמיד כּשסיים, שמע איך האילנוֹת עם ענפיהם ועליהם ואף כּל צמח בּיער נזדעזעוּ. מיד הבין שהם שוֹמעים קוֹל שוֹפר. ירדה עליו עצבוּת: הם, האילנוֹת שבּיער והעשׂבים, שמעוּ את קוֹל תקיעת־השוֹפר, והוּא לא שמע. נתעגמה עליו נפשוֹ, והתחיל בּוֹכה בקוֹל. והנה נתגלה לפניו אחד, שוֹפר בּידוֹ ואוֹמר לוֹ: מה לך תמה שהעצים והעשׂבים שוֹמעים את קוֹל השוֹפר – כּלוּם לא מעשי ה' הם?.. יוֹם־הדין הוּא לכל נברא. אני הוּא התוֹקע שוֹפר בשביל השמים והארץ, היערוֹת והשׂדוֹת, הנהרוֹת והימים, כּל צמח וכל עשׂב. וּמכּיון שמעוֹלם לא החסַרת קוֹל שוֹפר עלתה בכיתך ונתקבּלה. הילך שוֹפר וּתקע בּוֹ. וּמִשֶתָקע – נעלם מי שנתגלה. הוּא והשוֹפר.

שוֹמעים את סיפּוּרוֹ של ר' יחיאל הדיין ושוֹקעים בּהרהוּרים.

כּשהרב ואתוֹ ר' שמוּאל ור' יוֹנה, בּיציאתם מבּית־הכּנסת עוֹברים לפני השוּלחן, מתעוֹררים שוֹמעי השיעוּר וכוּלם קמים מפּני הרב, מפּני כּבוֹד התוֹרה, וכוּלם יחד יוֹצאים אחר הרב מבּית־הכּנסת.

פּני העיירה נשתנוּ מהבּוֹקר. דוֹמה שקוֹל השוֹפר העלה עליה רקמה קלה של מחשבה. הבּתים כּאילוּ נתכּוֹפפוּ בּסוֹד האלוּל, האילנוֹת הבּוֹדדים שלפני הבּתים נעשׂוּ צהוּבּים יוֹתר, כּבדי־ראש יוֹתר. ואף החמה זיוה נשתנה. והסוֹד שהעלה קוֹל השוֹפר מרחף ומתפּשט על השׂדוֹת הצהוּבּים שלאחר הקציר, על הנחל השקט שצוֹנן כּבר, על היער העוֹמד עצב, ועד האוֹפק הכּהה…

חוֹזרים מבּית־הכּנסת שקוּעים בהרהוּרים על אלוּל, על הימים־הנוֹראים הממַשמשים וּבאים, על יוֹם־הדין, על ישׂראל ואביהם שבּשמים.

הכּל פּנוּ להיכּנס איש לביתוֹ. ר' יחיאל לבדוֹ נשאר עוֹמד לפני בּיתוֹ, בּחוּץ. הטלית־וּתפילין מתחת לזרוֹעוֹ. כּתפיו כּפוּפוֹת. ידוֹ האחת באבנט־המשי ועיניו החריפוֹת מסתכּלוֹת במבוּכה לתוֹך יוֹם־ האלוּל, הוּא מהרהר בּפחד:

– אלוּל… יוֹם־הדין…

וטרוּד בּהרהוּריו הוּא פּוֹנה והוֹלך אל בּית־הרב.

הרב, שחזר מבּית־הכּנסת, נכנס בּמישרין אל חדרוֹ וּמיד נשמע קוֹל־תוֹרה בּבּית. בּחדר־האוֹכל מצא ר' יחיאל את הרבּנית לבד. צעיף משי שחוֹר לראשה וּמשקפים על קצה אפּה וּלפניה על השוּלחן פּתוּח הסידוּר “קרבּן־מנחה” הישן והעבה. לא את הכּל הספּיקה לקרוֹא היוֹם.

– אלוּל… – נאנח ר' יחיאל כּאילוּ בּפני עצמוֹ, כּשהוּא עוֹמד על־יד השוּלחן.

– הימים עפים… – נאנחה גם הרבּנית שהפכה פּניה אל ר' יחיאל – השנה ממַהרת כּל־כּך ועוֹברת. שוֹקעים בּדאגוֹת יום־יוֹם והנה פּתאוֹם כּבר אלוּל. ולמה להוּטים כּל־כּך אחרי הבלי־העוֹלם. רק כּשבּא אלוּל מתעוֹררים.

– כּן. – נאנח ר' יחיאל וּפתח בּסיפּוּר־מעשׂה: מסַפּרים על אחד מהגדוֹלים, שהיה נוֹהג לעבוֹר בּראש־השנה וּביוֹם־כּיפּוּר לפני התיבה. פּעם בּשחרית של ראש־השנה ניגש אל העמוּד וקרא כּדרכּוֹ: “המלך!” – ונפל והתעלף. וּכשהשיבוּ את רוּחוֹ פּרץ בּבכי מר: היתכן, היתכן, אם מַלכּא אנא, עד האידנא למה לא בּאת? מכּיון שאני עצמי מוֹדה שמלך הוּא, היאך זה לא בּאתי לפניו קוֹדם, עד עכשיו…

בּעיני הרבּנית נראוּ דמעוֹת. תיקנה את המשקפים על חָטמה, נטלה את ה“קרבּן־מנחה” והתחילה לקרוֹא בּניגוּן עצוּב את פּרקי־תהילים של אוֹתוֹ יוֹם.

ר' יחיאל שוֹהה זמן־מה, כּשהטלית והתפילין תחת זרוֹעוֹ, ואחר הוּא נפטר מבּית־הרב.

בּרחוֹב, מבּית ר' בּרוּך המלמד, בּוֹקעים קוֹלוֹתיהם של הילדים וּכבר עוֹלה מהם הד התפילוֹת של הימים־הנוֹראים. אצל חלוֹן־בּיתוֹ יוֹשב ר' מרדכי החזן וּמסַלסל לעצמוֹ בּלבביוּת וּבעצבוּת:

– הנשמה לָךְ וה־גוּף ש־לָךְ…

שוֹמע ר' יחיאל את סלסוּל ניגוּנוֹ של ר' מרדכי, מבין אוֹתוֹ וּמצטרף אליו בּמחשבה:

–כּן, הנשמה לָךְ, רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, והגוּף שלָךְ. הכּל שלָךְ. וטוֹב כּי כן הוּא. טוֹב עד לידי מתיקוּת. וּבידךָ לרחם על הנשמה שלנוּ, שלָךְ. על הגוּף שלנו, שלָךְ, הנשמה לךְ, אֵל גדוֹל ונוֹרא, והגוּף שלָךְ. אלוֹהי הרחמים והסליחוֹת. וּמה לנוּ בּין שמים וארץ, בּעוֹלם הזה וּבּבּא? אין לנוּ כּלוּם. עניים וּמוּשפּלים. מפּני־מה, אלוֹה הרחמים, אבינו שבּשמים, דלוֹנוּ כּה? הכּל שלָךְ… וּפחד נוֹפל… וכי שמַרנוּ בּטהרה את הגוּף שלָךְ, כּלוּם נזכּה לפניךָ? אלוּל כּבר בּא… אלוּל…

ר' יחיאל קרב אצל חלוֹנוֹ הפּתוּח של ר' מרדכי. שניהם כּאילוּ מתעוֹררים מהרהוּרים, מנענעים זה לזה בּראשם לשלוֹם.

– איני יוֹדע – אוֹמר ר' מרדכי, וּפניו החיורוֹת קצת והמוּקפוֹת זקן שחוֹר מבּיעוֹת אי־בּטחוֹן – איני יוֹדע כּיצד אתפּלל השנה. אני צרוּד לגמרי.

ר' מרדכי שכח, שגם אשתקד, גם לפני־כן, כּל שנה ושנה בּבוֹא אלוּל נוֹפל עליו פּחד, אם כּדאי והגוּן הוּא להיוֹת שליחם של ישׂראל לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

– כלום הקוֹל עיקר? – אוֹמר ר' יחיאל – רחמנא ליבּא בעי. גם אשתקד התפּללת מתוֹך כּוָנה שבּלב וגם השנה, אם ירצה השם, תתפּלל.

בּין כּך וּבין כּך נתגלגלה שׂיחה על התפילוֹת של הימים־הנוֹראים וגם על זה שבּני־עליה היה בכוֹחם לפעוֹל הרבּה בּטענוֹתיהם. וּמעשׂה שהיה: בּעיר אחת, עיר ואם בּישׂראל, ישב על כּיסא הרבּנוּת רב גדוֹל, אריה דבי עילָאי. והדוּכּס היתה לוֹ תביעה מיהוּדי אחד מיוֹשבי המקוֹם. תבעוֹ לדין־תוֹרה אצל הרב. שמע הרב את טענוֹתיהם, על־פּי הדין זכה היהוּדי. פּסק הרב מה שפּסק לאמיתוֹ של דין. והדוּכּס יצא בחמתוֹ מלפני הדיין, חזר אל ארמוֹנוֹ וגזר לקטוֹע את ידוֹ של הרב. מיד נוֹדע הדבר וחשוּבי־העיר בּאוּ בּבהלה להרב, מוֹדיעים על דבר הגזירה ושוֹאלים בּפחד:

רבּנוּ, היתכן? מה עשׂית? רבּי…

עוֹנה להם הרב בּשקט:

– וכי מה? כּלוּם אם יקטעוּ את ידי ישוּנה על־ידי־כּך דין־התוֹרה?

והוּכרח הרב להסתתר מפּני הדוּכּס ויצא לערוֹך גלוּת. היה נע־ונד שנים על שנים בּעילוּם שמוֹ ומעלתוֹ. עד שנזדקן. לימים חזר לראש־השנה אל עירוֹ ואיש לא הכּירוֹ, כּי היה לבוּש בּלוֹאים כּאחד־העניים. וּכמוֹהם סר לבית־הכּנסת ולן שם. בּראש־השנה אחרי תקיעת השוֹפר, עלה על הבּימה, היכּה בּכוֹח על השוּלחן וּפנה אל הקהל:

– רבּוֹתי, עדה קדוֹשה, אני מבקש מכּם סליחה וּמחילה. אני מעכּב את תפילת־המוּסף. אני תוֹבע את הדוּכּס של העיר לבית־דין של מַעלה. הנני מתגלה לפניכם. אני הוּא הרב שלכם, הרב דמתא. וּמפּני פסק־דין־צדק שדנתי בּין הדוּכּס ואיש יהוּדי הוּכרחתי להיוֹת נע־ונד להסתתר מאימת הדוּכּס. עכשיו כּוֹחוֹתי הוֹלכים וכלים, איני יכוֹל עוֹד. אתם, עדה קדוֹשה, תעידוּ על נקיוֹן־כּפּי ועל פּסקי־דין שהוֹצאתי כּי היו על פּי תוֹרתנוּ הקדוֹשה. בּית־דין של מַעלה הוּא ישפּוֹט עם מי הדין, עמי אוֹ עם הדוּכּס.

בּבית־הכּנסת השלך הס. כּל העוֹלם עמד מבוֹהל ודמוּם. הרב עטף את ראשוֹ בּטלית ודוּמית־אימים נשׂתררה בּבית־הכּנסת. פּתאוֹם סילק הרב את טליתוֹ מעל ראשוֹ ואמר:

– אני בּטוּח שבּית־דין של מעלה הוֹציא דין־צדק. אני מתיר לעמוֹד בּתפילת מוּסף.

וּלמחרת ראש־השנה כּשיצא הדוּכּס, כּדרך הדוּכּסים, לצוּד ציד, נפל מעל סוּסוֹ וּמת. והרב נתגלה לפני כּל העוֹלם.

שניהם, ר' יחיאל ור' מרדכי, הסתכּלוּ, עמוּסי מחשבוֹת בּבּתים, בּשלפי השׂדוֹת הצהוּבּים שמאחוֹרי הבּתים, וּלהלן שם בּאוֹפק הצהבהב־ירקרק.

ולא הרחק מבּיתו־ של ר' מרדכי, בּצד השני של הרחוֹב, יצאה אל המרפּסת המרוּוָחה והישנה כּלתוֹ הצעירה של ר' שמוּאל. רק בּשבּת שלאחר שבוּעוֹת נכנסה לחוּפּה. גזרתה רכּה וּגמישה, עיניה שחוֹרוֹת ושוֹבבוֹת, וּבזויוֹת שׂפתיה המלאוֹת חן שמוּרים עוֹד חלוֹמוֹת בּתוּלה תמימים. היא צחקה בּקוֹל וחמוֹתה, אשר ר' שמוּאל, העירה לה: “בּתי, וכי כּך צוֹחקים עתה? הרי אלוּל כּבר בּא ויוֹם־הדין ממַשמש וּבא” – הרגישה שעשׂתה דבר שלא כּהוֹגן, ויצאה אל המרפּסת. ישבה על ספסל, התבּוֹננה אל אלוּל הצהוֹב, והיתה מהרהרת:

– אני כּבר נשׂוּאה. אשה. כּבר עמדתי תחת החוּפּה… אלוּל בּא… ראש־השנה ויוֹם־כּיפּוּר… בּת ישׂראל מצוּוָה על יראת־שמים… צריך לקנוֹת “קרבּן־מנחה”… לבנים אלבּש בּראש־השנה וּביום־הכּיפּוּרים. לבנה וּנקיה מחטאים צריכה הנשמה להיוֹת כּלוֹבן השׂמלה וחוּלצת־המשי. עלי לכבּד את חמוֹתי ולשמוֹע בקוֹלה בּכל מה שהיא מלמדת אוֹתי… אלוּל… ראש־השנה ויום־הכּיפּוּרים ממַשמשים וּבאים.

ר' יחיאל עוֹזב בּדוּמיה את ר' מרדכי אצל החלון הפּתוּח והוֹלך לוֹ לביתוֹ.

בּבּית פּוֹגשת אוֹתוֹ אשתוֹ שׂרה, שקטה וצנוּעה:

– כּבר שעה אחת. סעוּדת־הצהרים צוֹננת.

דוֹמה שמראה החדר שוֹנה היוֹם. איזוֹ דוּמיה כּבוּשה נסוּכה בּכל פּינוֹתיו, כּאילוּ אוֹרבים בּהן צלילי אלוּל. השעוֹן בּמסגרת־העץ הישנה והעקוּמה קצת שעל הכּוֹתל מַקיש בּמטוּלטלת שלוֹ, וּכאילוּ מבשׂר ואוֹמר:

– א־לוּל, א־לוּל, א־לוּל…

– האוֹכל מצטנן – מצטערת שׂרה.

נוֹתן ר' יחיאל את עיניו בּשׂרה אשתוֹ בּתמיהה: וכי יש בּזה משוּם חשיבוּת? האם בּזה הוּא הענין? הרי אלוּל… וּמה איכפּת אם חמה אוֹ צוֹננת תהיה הארוּחה?

– כּבבר אלוּל, כּבר אלוּל – מסיח הוּא את לבּוֹ לפני שׂרה אשתוֹ, כּשהוּא עוֹמד והטלית וּתפילין עוֹדם תחת זרוֹעוֹ – פּחד כּזה… אלוּל… בּמה נבוֹא לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?..

לתפילת־מנחה מתמַלא היוֹם בּית־הכּנסת יוֹתר מבּשאר הימים. וּלאחר התפילה אין המתפּללים נפטרים ויוֹצאים אלא שוֹהים בּבית־הכּנסת עד תפילת־מעריב. יוֹשבים כּוּלם על־יד השוּלחן הגדוֹל בצד מערב לא רחוֹק מארוֹן־הספרים. ר' יחיאל יוֹשב וּמתאַנח מרה מפּעם לפעם. הרב מסַפּר מעשׂה:

– מסַפּרים על אחד שתעה פּעם בּדרך. היה זה בּאלוּל. לן אוֹתוֹ לילה בּשׂדה. למחר השכּים עם עלוֹת־השחר, ושמע שׂיחת־דשאים. קנה אחד כּמוּש אוֹמר לחברוֹ העוֹמד בירקוּתוֹ:

– נכמש אני והוֹלך. אפשר שלא אזכּה ליוֹם־הדין.

מחזיר לוֹ חברוֹ דברי נחמה:

הלא יוֹם־הדין גדוֹל ונוֹרא הוּא, וּמי יעמוֹד בּפניו? כּל יוֹנק קטן בּשרשיו מרעיד מפּני אימת הדין.

עוֹנה לעוּמתוֹ הראשוֹן:

–מתוֹך שבח והוֹדיה לבוֹרא־עוֹלם, הייתי מקבּל עלי את הפּחד הזה וּבלבד שאזכּה לעמוֹד יחד עם כּל בּאי־עוֹלם בּדין.

יצתה בּת־קוֹל ואמרה:

– קנה רך, עשׂב השׂדה, נשמעה תלוּנתך. אני משליך עליך עלה נוֹבל מעץ. תחתיו יחם לך ותחיה. ועם כּל בּרוּאי עוֹלם תבוֹא לפנַי ליוֹם־הדין.

השמש שוֹקעת מאחוֹרי העיירה מטה, מטה, וקרניה האחרוֹנוֹת שלוּחוֹת לתוֹך העיירה האלוּלית. בּבית־הכּנסת פּשטוּ צללים. מקשיבים לאַנחוֹתיו של ר' יחיאל, לסיפוּר־המעשׂה של הרב ולפני עיני כּל – שׂדוֹת ויערוֹת, הרים וּבקעוֹת, נהרוֹת וימים, עשׂבים וּדשאים, הכּל מתכּוֹננים יחד עם האדם לקראת יוֹם־הדין.

ב

השׂדוֹת מסביב לעיירה נעשׂים מיוֹם ליוֹם נוּגים. היער הסמוּך ללישנה נעשה קוֹדר, והרוּח צוֹנן.

– יש אלוֹהים בּעוֹלם. גדוֹלה ממשלתוֹ. כּל הנברא יוֹדע וּמכּיר זאת. וראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים ממַשמשים וּבאים.

בּית־הכּנסת מתמלא מיוֹם ליוֹם אנשים שבּאים אל תפילת־שחרית; ואף לתפילת־מנחה־וּמעריב. מי שצריך לצאת לדרך, חנוָני אל העיר הקרוֹבה אוֹ סוֹחר אל תחנת־הרכּבת, יוֹצא אחרי תפילת־שחרית. וּמי שענין לוֹ לכּפר הסמוּך, מכוון לחזוֹר קוֹדם לשעת מנחה־וּמעריב, כּדי שיתפּלל בּציבּוּר. וחיים הרוֹכל, עם־הארץ מגוּשם, ששׂפתיו עבוֹת וּפניו אדוּמוֹת ושׂעירוֹת, בּא מהכּפר עם עגלתוֹ וסוּסוֹ, ונכנס לבית־הכּנסת, לתפילת־מנחה. את סוּסוֹ קשר לעמוּד. וּכשהוּא רוֹאה בּעד החלוֹן, בּשעת “קדוּשה”, עז בּאה אצל עגלתוֹ ואוֹכלת מהעשׂב, מוֹחוֹ המגוּשם מהרהר:

– נוּ, מאי נפקא מיניה. קצת עשׂב פּחוֹת אוֹ קצת יוֹתר, אלוּל עתה… ואוֹמרים “קדוּשה”…

כּתפיו של ר' יחיאל מתכּוֹפפוֹת מיוֹם ליוֹם. עיניו מבּיטוֹת לפניו בּפחד. הוּא מתפּלל בּאימה וּביראה. רוּבּוֹ של היוֹם הוּא אצל הרב, בּבית ר' שמוּאל אוֹ אצל ר' מרדכי. אינוֹ יכוֹל להיוֹת לבדוֹ. משכּים לבית־הכּנסת וּמאַחר לצאת, ראשוֹן לראשוֹנים ואחרוֹן לאחרוֹנים. וּכשהוּא מהלך יחידי בּרחוֹב, פּעמים עוֹמד הוּא בּאמצע הילוּכוֹ וּמדבּר לעצמוֹ:

– פּחד כּזה, פּחד כּזה…

והנה בּא מגיד לעיירה. זקן וחלוּש. פּניו מלאים זקן וּפיאוֹת, מצחוֹ מקוּמר וּמקוּמט, ועיניו בּוֹלטוֹת וחמוֹת. סמוּך לתפילת־מנחה בּא. מהאוֹפק הכּהה האלוּלי הוֹפיע, מהחוּרשה מוּכּת־הצהבת בּא, בּעגלה עלוּבה וּמרקידה, וסר אל בּית־הרב. וּמיד אחרי תפילת־המנחה דרש בּבית־הכּנסת. פּתח והמשיל את העוֹלם לים זוֹעף וחיי אנוֹש לספינה ובן־האדם לרב־חוֹבל. ואם רב־החוֹבל עוֹשׂה את מלאכתוֹ בּאמוּנה הוּא מוֹליך את הספינה בּבטחוֹן ואיננו חוֹשש לגלים וּלנחשוֹלים… הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נתן מתנה לאדם, את הנשמה. הפקידה אצלוֹ, טהוֹרה, נקיה ואוֹרה. וּמהדרין הוּא שבּני־אדם יעמדוּ כּל ימיהם בּטלית וּתפילין לתת שבח והוֹדיה לשם יתבּרך על מתנתוֹ הטוֹבה. טהוֹרה ונקיה עליה לחזוֹר אל מקוֹרה, אל ריבּוֹן־העוֹלם, יוֹצר הכּל. כּאן התחיל המגיד מצווח וּבוֹכה וּמצעק מרה: וַי, וַי. לעוֹלם יהא אדם טהוֹר ונקי מכּל חטא ועווֹן. בּא אלוּל והקדוֹש־בּרוּך־הוּא מעמיד לדין את כּל יצירי כפּיו. לא שכח לתאר לפרטיהם המבעיתים את שבעת מדוֹרי הגיהנוֹם ואת יסוּרי הנשמוֹת החוֹטאוֹת שקילקלוּ בּעוֹלם הזה ולא חזרוּ בּתשוּבה.

הקהל שוֹמע את דברי המוֹכיח הזוֹעף וּפחד הגיהינוֹם ואימתוֹ על הכּל וגעגוּעים חזקים תוֹקפים את הלב לגן־העדן. כּיצד גוֹברים על החוֹמר העכוּר ואיך לשעבּד את הגוּף החוֹטא ליראתוֹ. וּתפילה מעיקה בּלב:

– להיוֹת טהוֹרים, טהוֹרים…

עייף וּבעינים דוֹמעוֹת עוֹזב המגיד את הבּימה, ומתקרב אצל הרב. הרב אינוֹ מרוּצה:

– בּשביל להוֹכיח כּך, צריך להיוֹת בּעל־כּוֹח. אדרבּא, להיפך, יש לדוּן לכף־זכוּת. צריך, כּביכוֹל, לדרוֹש ממנוּ… קשה לעבוֹד לוֹ. וּמה אנוֹש כּי תזכּרנוּ? העין רוֹאה והלב חוֹמד. ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב, זכוּתוֹ יגן עלינו, אמר: לוּ תפסתי בּשׂערוֹתיו לשׂטן המקטרג בּיוֹם־דין והייתי מראה אוֹתוֹ בפני כּל, היוּ הכּל רוֹאים כּמה מכוֹער הוּא. והמַדיחים רבּים וכמה מלאכי־חבּלה ישנם. לרחמים זקוּק האדם, לנחם אוֹתוֹ צריכים ולא לתת, חלילה, פּתחוֹן פּה, בּיוֹם־דין.

– אבל רבּי, – טוֹען המגיד – כּמה רחוֹק העוֹלם מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא… בּני־אדם יוֹשבי חוֹשך וצלמות, טוֹבעים בּרפש וטיט. וּכשבּא אלוּל צריך לעוֹרר…

רבּים מהקהל מתאספים מסביב לרב ולמגיד וּמקשיבים לויכּוּח.

– כּן, כּן – מנענע הרב בּראשוֹ בּאי־רצוֹן – לעוֹרר, על־ידי דברי תוֹרה…

נעשׂים פּני המגיד זוֹעפים, מצחוֹ מחשיך, והוּא טוֹען:

– לא, רבּי, הבּריוֹת שכחוּ אלוֹהים, מלאים חטאים כּרימוֹן, יש “לקרוֹע”, להוֹכיח, לקלל. לקלל… פּוֹשעים וחָטאים… צמרמוֹרת עוֹברת את כּוּלם.

זוֹקף הרב את ראשוֹ השׂב ועוֹצר בּמגיד:

– חלילה… לא… ר' בּרוּך המז’יבּוּז’י, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, נתחזק, ישב לפני הפּטירה על מיטתוֹ ואמר: “מעוֹלם לא אמרתי דבר־שקר. רק על שקר אחד אני מתוַדה, כּשהייתי אוֹמר אשמנוּ… בּגדנוּ…” אתם שוֹמעים?..

העיגוּל מסביב להרב הולך וצר, הכּל נדחקים אצלוֹ, מבקשים, כּביכוֹל, לחסוֹת בּצלוֹ.

ור' יחיאל עוֹמד על מקוֹמוֹ בצד מזרח הסמוּך אצל ר' נטע ונאנח:

– פּחד, אימה נוֹפלת עליך… ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים…

ר' נטע המקוֹרב מאד אצל הרבּי, בּפניו החגיגיים, בּבגדוֹ הארוֹך וּבאבנט־המשי שעליו, נוֹתן עיניו השחוֹרוֹת והחמוֹת בּר' יחיאל ותוֹהה:

– פּחד… אימה?… אדרבּא, הלא שׂמחה… מתקרבים אליו, להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מן ההכרח להתקרב אליו, הוּא קוֹרא למשפּט. מן ההכרח לעמוֹד בּמחיצתוֹ. וּמי קוֹרא? הוּא, כּביכוֹל, קוֹרא לבניו… הרי חג… שׂמחה…

ר' יחיאל מסתכּל בּר' נטע. תמה הוּא כּיצד שכח את ר' נטע העוֹמד סמוּך אצלוֹ יוֹם־יוֹם כּאילוּ לא ראה אוֹתוֹ כּל הימים האלה. וּכאילוּ הוּא, ר' נטע, מעוֹלם אחר הוּא, רחוֹק ממנוּ. פּניו מזהירים בּתקיפוּת. הרהוּרים חדשים עוֹלים על לבּוֹ של ר' יחיאל. אבל הפּחד גוֹבר שוּב עליו:

– פּחד כּזה, אימה כּזוֹ…

ר' נטע מנענע בּידיו. דוֹמה לציפּוֹר גדוֹלה הפּוֹרשׂת כּנפיה:

– עבוֹדה מתוך פּחד היא מַדרגה פּחוּתה… צריך לעבוֹד את השם־יתבּרך מתוך שׂמחה… ההרנוֹסטייפּוֹלי זכוּתוֹ יגן עלינוּ לא היה מתאנח מעוֹלם ולא היה בּוֹכה בּראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים… היה מזמר… אמת, הזמר שלוֹ והניגוּנים שלוֹ היוּ קוֹרעים את הלב… אבל מרוֹב שׂמחה. וכך צריך להיוֹת. מרגישים אוֹתוֹ, מכּירים בּבוֹרא־עוֹלם… ועל־כּן שׂמחה…

ר' נטע מתחיל מתנוֹעע בּהתלהבוּת. עיניו החמוֹת מתיזוֹת אש. הוּא פּוֹתח בּניגוּן, מהלך אילך ואילך בּבית־הכּנסת עם חשיכה סמוּך לתפילת־מעריב.

ר' יחיאל נשאר עוֹמד על מקוֹמוֹ, גווֹ שח והוּא מסיח בּינוֹ לבין עצמוֹ:

– לא. פּחד… אֵלי, אֵלי… פּחד כּזה… פּחד כּזה…

בּיוֹם הששי בּצהרים, סמוּך לשעת ההליכה לבית־המרחץ, בּא לעיירה בּעל־משפּיע עם בּשׂוֹרת השבּת בּא. יוֹשב הוּא בּעגלה כּשזרועו האחת נשענת בּדוֹפן העגלה וּבידוֹ השניה מכניס את קצה זקנוֹ ששׂיבה זרקה בּוֹ לפיו. עיניו החוּמוֹת והגדוֹלוֹת מעמיקוֹת לראוֹת בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. סמוּכה אצלוֹ מזודה של עוֹר. העגלה עמדה אצל בּית־הרב. וּכשצעדוּ שניהם, הוּא והרב, אחר שעה קלה אל בּית־המרחץ לכבוֹד שבּת, סיפּר בּעל־המשפּיע להרב:

– הצדיק ר' אברהם יהוֹשע השיל מאפּטה, זכוּתוֹ יגן עלינוּ, היה פּעם בּימי אלוּל בּדרך, לא רחוֹק ממוהילוֹב. והוּא, כּידוּע, לא נסע יחידי, תמיד היה קהל רב סביבוֹ. פּתאוֹם אמר לבני לויתוֹ: ניסע למוֹהילוֹב לקבּל את פּניה של הצדקת מרת מרים, אחוֹתוֹ של ר' שמלקה. מובן שעשׂוּ כּמצוּוה. בּינתים נוֹדע הדבר במוֹהילוֹב שהאפּטאי בּא לעיר. וּכשהוּא בּא – נמצא בּיתה של מרים מלא מפּה אל פּה. פּוֹנה האפּטאי לאשה מרת מרים, וּמבקש ממנה שתספּר משהוּ על אחיה הקדוֹש. היא עוֹשׂה את רצוֹנוֹ וּמספּרת: כּידוּע לא היה אחי ר' שמלקה נוֹתן שינה לעיניו. היה יוֹשב כּל הלילה בּעלית־הגג שלוֹ ועוֹסק בּתוֹרה, וּכשהיתה השינה גוֹברת עליו, היה מנמנם קצת כּשראשוֹ מוּטה על־גבּי קערת מים קרים. פּעם הקיץ משנתוֹ החטוּפה והנה כּבה הנר שהיה לוֹמד לאוֹרוֹ. ומרוֹב עגמת־נפש נטל את הנר ויצא אל הגזוֹזטרה שבּעלית־הגג. בחוּץ חוֹשך. העיירה ישנה. וּבעוֹד הוּא עוֹמד נבוֹך פּשט לוֹ מישהוּ יד עם נר דוֹלק ואמר לוֹ: הדלק את נרך, רבּי ר' שמלקה, ושוּב לתוֹרתך. עוֹשׂה הוּא כּפי שנאמר לוֹ וחוֹזר ללימוּדוֹ. אוּלם כּשהאיר הבּוֹקר הירהר בּדבר ותמה: איך הוֹשיט לוֹ מי שהוֹשיט נר דוֹלק בּשעה שהרחוֹב ישן כּוּלוֹ ולא היה אוֹר כּלשהוּ סביבוֹ. והגזוֹזטרה הלא גבוֹהה מהקרקע… נצטער אחי הצדיק עד שהוֹדיעוּ לוֹ מן השמים, שנעשׂה שם רעש גדוֹל, על שנפסק לימוּדוֹ ועל תוֹרתוֹ שנמצאה חסרה ושלחוּ לוֹ את אליהוּ הנביא להדליק את נרוֹ. אז – הוֹסיפה מרים לספּר – פּרץ אחי בּבכי. וימים רבּים היה שרוּי בצער על שבּגללוֹ הטריחוּ את אליהוּ הנביא. כּך סיפּרה מרים אחוֹתוֹ של רבּי שמלקה. וכשסיימה התחיל האפּטאי לבכּוֹת:

– השמעתם את החטא הגדוֹל של רבּנוּ ר' שמלקה, על מה בּכה ונצטער אוֹתוֹ צדיק? על־אחת־כּמה־וכמה עלינוּ לבכּוֹת על החטאים והפּשעים הגדוֹלים שוַדאי חטאנוּ ופשענוּ.

וכל השוֹמעים נמס לבּם מבּכי וּמתשוּבה.

מתחת בּית שחיוֹ של הרב נתוּנה הכּוּתוֹנת הלבנה והנקיה ללבּוֹש אוֹתה אחרי הרחיצה לכבוֹד השבּת והוּא מעיר בּנחת:

– אצלם, אצל הגדוֹלים, בּאמת לא היתה כּל חציצה בּין מטה למעלה, בּין הכא להתם, בּין שמים לארץ – הכּל אחד… הוָיה אחת… אוֹר אחד… כּבה האוֹר אצל ר' שמלקה, נעשׂה רעש בּשמים ושוֹלחים לוֹ את אליהוּ הנביא. וּכשמטריחים מהשמים את אליהוּ הנביא נעשׂה רעש בּלבּוֹ של ר' שמלקה…

לאחר שהרב וּבעל־המשפּיע חזרוּ מבּית־המרחץ, בּשעת שתית התה על־יד השוּלחן הערוּך כּבר לכבוֹד השבּת, עם חלוֹת־השבּת ועם הנרוֹת המחכּים לברכה, התקין בּעל־המשפּיע את פּאוֹתיו המסוּלסלוֹת וסח להרב:

– הם, הגדוֹלים, הצדיקים, זכוּתם יגן עלינוּ – וּבפרט בּראש־השנה וּביוֹם־הכּיפּוּרים, זכוּתם לבד יכוֹלה לעמוֹד לנוּ – הם יכוֹלים היו לעשׂוֹת הכּל בּעד העוֹלם, בּעד היהוּדים, בּימים הנוֹראים, בּיוֹם־הדין. ר' זוּסיה מאַנוֹפּוֹלי היה אוֹמר שדי בּדיבּוּר אחד לקרב את כּל העוֹלם כּוּלוֹ לבּוֹרא־יתבּרך. בּמלה אחת, היה אוֹמר, יכוֹלים לטהר וּלהאיר את כּל העוֹלם כּוּלוֹ. ועוֹד היה אוֹמר: כּשבּן־אדם רוֹאה פּתאוֹם מתוֹך שׂמחה של דבר־מצוה, אוֹ מתוֹך התעוֹררוּת מעצם המחשבה של מציאוּת אלוֹקים אוֹ לפעמים מאִמרה גדוֹלה של צדיק הדוֹר – כּשהוּא רוֹאה פּתאוֹם שהעוֹלם מלא בּאמת אוֹר ותפארת שבּקדוּשה, אין ללמוֹד מכּאן שנעשׂה שינוּי בּמעשׂי־בּראשית, אלא שהאדם הגיע למדרגה כּזוֹ שזכה לראוֹת את העוֹלם בּאוֹר התמידי והאמיתי שלוֹ, בּאוֹר ה' הזרוּע תמיד על מעשׂי־בּראשית.

– שמעתי בּשם ר' זוּסיה מאַנוֹפּוֹלי נוּסח אחר – מעיר הרב, כּשהוּא קם מהשוּלחן, מיטיב את הנרוֹת בּפּמוֹטים להכינם לברכה – הוּא היה אוֹמר, שדיבּוּר אוֹ מלה עם המחשבה הגדוֹלה ועם הסוֹדוֹת הגדוֹלים והעמוּקים של צירוּפי השמוֹת הטמוּנים בּהם, – יש בּכוֹחם לפעמים לתקן את העוֹלם בּאמת, וּלשנוֹת, כּביכול, מעשי־בּראשית וּלהעלוֹתם בּדרגה עילָאה…

ל“שלוֹש סעוּדוֹת” מסוּבּים אצל הרב, וּבעל־המשפּיע חוֹזר על מַאמרי חסידוּת. פּוֹתח בּענין ההתעוֹררוּת. יש איתערוּתא דלעילא ויש איתערוּתא דלתתא. יש שבּן־אדם מתעוֹרר מחמת איתערוּתא דלעילא. דרך משל, השמש מאירה וּמתעוֹררים מרוֹב אוֹרה וּמתמלאים אהבה ותוֹדה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, בּחינת הוֹדוּ לה' כּי טוֹב כּי לעוֹלם חסדוֹ. ויש איתערוּתא דלתתא, כּשבּאה על אדם, רחמנא ליצלן, עת־צרה, הן על הפּרט והן על הכּלל, והעינים פּוֹנוֹת אליו יתבּרך, לרחמיו ולחסדיו הגדוֹלים, בּחינת ממעמקים קראתיך ה‘. והנה ההתעוֹררוּת הראשוֹנה היא מַדרגה גבוֹהה יוֹתר, עילאָה. אחר־כּך המשיל את העוֹלם לפלטין שחדרים רבּים בּוֹ מוֹבילים אל טרקלין גדוֹל ונאה בּיוֹתר אשר המלך בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ יוֹשב שם בּרוֹב הדרוֹ. וּבני־אדם מתלבּטים ותוֹעים בּחדרים האלה ואין מוֹצאים את הדרך אל הטרקלין ששם מצוּי המלך. מכּיון שבּני־אדם מחפּשׂים את הדרך האמיתי אל הפּלטין של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, וּממילא, מתוֹך חיפּוּשׂיהם, הם נמצאים בּהיכל ד’ כּוּלוֹ אוֹר. וּבכן עצם העוּבדה של החיפּוּשׂ היא כּבר מַדרגה גבוֹהה. ועוֹד, הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּחכמתוֹ בּרא את עוֹלמוֹ, עד ש“אָנה אלך מרוּחך ואָנה מפּניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציע שאוֹל הנך. אשׂא כנפי נשר, אשכּנה בּאחרית ים, גם שם ידךָ תנחני ותאחזני ימינךָ. וַאוֹמַר אך חוֹשך ישוּפני ולילה אוֹר בּעדני, גם חוֹשך לא יחשיך ממךָ, ולילה כּיוֹם יאיר, כּחשיכה כּאוֹרה”. “גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע, כּי אתה עמדי”. ולית אתר פּנוּי מניה. כּן המשיך ואמר שכּל מה שאנוּ רוֹאים אינוֹ אלא בּחינת לבוּש ותוֹך־תוֹכם הוּא אוֹר זרוּע לצדיק. וּלהשיג את האוֹר הזה אפשר רק דרך דביקוּת בּעוֹשׂה מעשׂה־בּראשית, ורק אז מגיעים לכלל השׂגה של כּוּלוֹ שבּת, כּוּלוֹ יוֹם־טוֹב… והנה חוֹדש אלוּל כּבר בּא, כּל־שכּן שצריכים להתמסר וּלהתדבּק למי שכּוּלוֹ אהבה, כּוּלוֹ טוֹב, כּוּלוֹ קוֹדש וָאוֹר…

בּמוֹצאי־שבּת מתאספים שוּב אצל הרב להסב יחד עם בּעל־המשפּיע בּ“מלווה־מלכּה”. הרבּנית בּצעיף־המשי השחוֹר שלה וּבשׂמלת־המשי השחוֹרה, שׂמלת־השבּת, עוֹרכת את השוּלחן ושׂמה עליו חלוֹת של שבּת, קערה של דגים וצלַחוֹת של מי־פּירוֹת. נוֹטלים את הידים בּקדוּשה וּביראת שמים, מסבּים לשוּלחן עוֹד בּגדי־שבּת עליהם, סוּרדוּטים של משי ואבנטי־משי וּבעינים געגוּעים לשבּת־מלכּתא. שרים זמירוֹת. חוֹזרים על מאמר של צדיק. מסַפּרים מעשׂיוֹת מהני בּני עילַאה בּשייכוּת לאלוּל וימים נוֹראים. הרב מרים את עיניו החמוּרוֹת שהן רכּוֹת כּל־כּך וּמלאוֹת חסד בּשעה שהן מבּיטוֹת אל מישהוּ, וּמסַפּר:

– הלא ידוּע המעשׂה על ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה והרב ר' בּרוך ממז’יבּוּז.

ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה ור' בּרוך ממז’יבּוּז היוּ מחוּתנים זה לזה. כּידוּע, בנוֹ של ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה, ר' יצחק, היה חתנוֹ של ר' בּרוך ממז’יבּוּז. וחזקה היתה לר' יוֹסף מיאמפּוֹלה לבוֹא בּאחת השבּתוֹת שבּחודש אלוּל לר' בּרוך למז’יבּוּז. וּלמחרת השבּת היה ר' בּרוּך יחד עם חתנוֹ, ר' יצחק, ועם כּל קהל החסידים שלוֹ, מלווים את ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה עד לחוּץ לעיר. בּשנת תקע"א, כּמקוּבּל בּכל שנה, בּא ר' יוֹסף מיאמפּוֹלה לאחת השבּתוֹת בּחוֹדש אלוּל לר' בּרוך ממז’יבּוּז. למחרת השבּת, כשהיאמפּוֹלי היה צריך לעשׂוֹת את דרכּוֹ מצווה המז’יבּוּזי כּי השנה לא ילווה איש את היאמפּוֹלי חוּץ ממנוּ. גם ר' יצחק לא יתלווה אליו, רק הוּא לבדוֹ. ישבוּ שניהם בּעגלה ויצאוּ מן העיר. וּכשהגיעוּ ליער, לא הרחק מהעיר, עצרוּ את העגלה. ירדוּ מעליה ונכנסוּ ליער. ור' יצחק שלא נתלווה אליהם, אינוֹ יוֹדע מנוּחה ונפשוֹ כּלתה לדעת על מי ועל מה ידוּבּר בּיניהם. שׂוֹכר הוּא עגלה ונוֹסע אחריהם. מדבּיק אוֹתם וּבא גם הוּא בּחשאי וּבהסתר אל היער, אחריהם. והנה עוֹמדים הם אצל אילן אחד ומסַפרים זה עם זה. ושוֹמע הוּא את המז’יבּוּזי אוֹמר ליאמפּוֹלי:

– מחוּתן, בּעוֹלמוֹת העליוֹנים גדוֹל הקטרוּג על העוֹלם, על כּלל־ישׂראל, והמקטרג ידוֹ על העליוֹנה. הלא רוֹאים זאת בּחוּש, הכּל לפי העוֹנשין. ואי אפשר עוֹד לשׂאת את צרוֹת העוֹלם, את יסוּרי בּני־ישׂראל, את קשי הגלוּת והשעבּוּד. וּבכן אין בּרירה ואין עצה רק אם יסתלקוּ מן העוֹלם שני צדיקי הדוֹר, והמה יקימוּ רעש לפני כּסא הכּבוֹד וישתדלוּ שיהיה סוֹף וקץ לדבר. רחמנוּת על בּני־האדם. ונפל הגוֹרל על שנינוּ. אינני רוֹאה אחרים זוּלתנוּ שיהיוּ ראוּיים לכך. אני מצדי מוּכן ומזוּמן. ואני מבקש ממנוּ, מחוּתן, שגם הוּא יסכּים לכך.

עוֹנה לו היאמפּוֹלי שאינוֹ יכוֹל להסכּים לכך.

– איני יכוֹל. יש לבקש עצוֹת אחרוֹת.

אומר המז’יבּוּזי שאין עצוֹת אחרוֹת, והוּא מוֹסיף לבקש וּלהתחנן לפני היאמפּוֹלי, שיסכּים, עד שלבסוֹף חזר בּוֹ זה והסכּים.

וּבאוֹתה שנה נסתלקוּ שניהם, זכוּתם יגן עלינוּ.

– מעֵין כּוֹח של מעלה היה להם, לגדוֹלים האלה – מסיים הרב וּמסתיר את ראשוֹ השׂב בּשתי כּפּוֹת ידיו כּשהן נשענוֹת על השוּלחן.

פּתח בעל־המשפּיע ודיבּר על שני הדרכים שיש לצדיקים בּעבוֹדתם בּראש־השנה וּיוֹם הכּיפּוּרים. יש שנאנחים, בּוֹכים וּמתיפּחים בּימים הנוֹראים עד שצריך להשיב את רוּחם, כּי הם מתעלפים מרוֹב אימה וַפחד. ור' נטע מחלם היה עוֹמד בּיוֹם הכּיפּוּרים, כּל המעֵת־לעֶת על רגליו, ולא היה זע אף בּאבר אחד כּלשהוּ, ממש כּאבן דוֹמם מרוֹב יראה. ואחרים להיפך, בּראש־השנה ויוֹם הכּיפּוּרים הם שרים ורוֹקדים, מרוֹב שׂמחה וחדוה שהם קרוֹבים כּל־כּך להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לעמוֹד במחיצתוֹ בּשעת המשפּט, בּיוֹם־הדין. בעל־המשפּיע מעלה מעשׂה שהיה בּר' מאיר מאפּטה, שדרכּוֹ בּקוֹדש היה להלהיב את לבּוֹתיהם של בּני ישׂראל להקדוֹש־בּרוּך־הוּא מתוֹך שמחה עצוּמה.

– פּעם, מסַפּרים, בּערב יוֹם הכּיפּוּרים, כּשהקהל היה מכוּנס בּבית־הכּנסת לתפילת כּל־נדרי, בּא הוּא בּמרוּצה לבית־הכּנסת וקרא: יהוּדים, נתפּייס עם התוֹרה הקדוֹשה שאין אנוּ מקיימים את מצווֹתיה! נתפּייס עם אבינוּ שבשמים שאין אנוּ שוֹמעים בּקוֹלוֹ! ויצא מבּית־הכּנסת והלך לוֹ. וּכשחזר מצא את הקהל בּוֹכה. נזף בּהם ואמר: יהוּדים, לא לזאת נתכּוַנתי… יש אלוֹהים בּשמים ואתם בּוֹכים… היוֹם אנוּ מתקרבים אליו, עוֹמדים אתוֹ בּמחיצה אחת ואתם בּוֹכים… רק בּשׂמחה נחזוֹר אליו… והתחיל לפזם את “האַדרת והאמוּנה” בּהתעוֹררוּת כּזוֹ וּבחדוה כּזאת, עד שכּל הקהל נתלווה אליו, הניחוּ איש יד על כּתף רעהוּ ויצאוּ בּריקוּד מתוֹך שׂמחה והתלהבוּת.

מזכּירים את ר' לוי יצחק מבּרדיצ’ב שידע כּל דרכי העבוֹדה. יש שהיה מתעלף בּיוֹם הכּיפּוּרים בּשעת התפילה וּכשהיוּ משיבים את רוּחוֹ היה טוֹען:

– היתכן? אני, אני הוּא זה העוֹמד בּמחיצה אחת עם הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?.. איני כּדאי וראוּי לכך… איני יכוֹל… איני אלא בּשׂר־ודם… יניח אוֹתי, מה רצוֹנוֹ ממני… איני יכוֹל לשׂאת זאת… איני רוֹצה… ואינו יכוֹל…

– וּכלוּם אפשר לשׂאת זאת?.. – לוֹחש ר' יחיאל בּאזני ר' נטע היוֹשב על ידוֹ?. – כלוּם אפשר להכיל כּל אלה? פּחד כּזה… אימה כּזוֹ…

פּוֹתחים כּוּלם יחד בּניגוּן בּלי מלים, וּבדביקוּת וּבחוֹם שבּלב.

ור' יחיאל ור' נטע נדבּרוּ בּיניהם, בּשעת חזירתם לביתם מה“מלווה־מלכּה”, לילך מחר אל הרבּי, ר' יחיאל הוּא שהציע זאת:

– איני יכוֹל לנוּח… איני מוֹצא לי מקוֹם… אל הרבּי.

ר' נטע הסכּים בשׂמחה.

וּלמחרת אחרי תפילת־שחרית יצאוּ שניהם, כּשהטלית־ותפילין מתחת לבית־שחים, ללכת אל הרבּי. דרכּם עוֹברת בּין שׂדוֹת צהוּבּים, וּכשהגיעוּ אל היער שנראה להם עוֹמד בּאבלוּת וקדרוּת, נכנסוּ וישבוּ מתחת לאילן אחד לנוּח.

רוּח קריר וטחוּב מתלחש בּין עליהם הצהוּבּים של האילנוֹת. עוֹבר ולוֹחש בּשביל מתפּתל וּמלא סוֹד, בּין האילנוֹת, בּלא לדעת להיכן וּלשם מה. הרוּח מסַפּר לכל עץ וקנה:

– אלוּל. ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים באים. קוֹל אדוֹני קוֹרא.

אוֹמר ר' יחיאל מעל תל העלים הצהוּבּים:

– “אנא אלך מרוּחךָ ואנה מפּניךָ אברח?”.. אֵי מקוֹם לברוֹח וּלהסתתר מפּניו…

עוֹנה ר' נטע:

– וּבכן, אדרבּא, בּכל מקוֹם הנהוּ… “גם כּי אלך בּגיא צלמות לא אירא רע, כּי אתה עמדי”… בּכל מקוֹם אתה עמדי… לית מקוֹם פּנוּי ממנוּ… וּבכן הלא טוֹב… הלא שׂמחה…

– ואוֹתי פּחד יאחזני – מתאוֹנן ר' יחיאל – בּמה אזכּה שימחוֹל לנוּ… לוּ היה בּא לידינוּ איזה דבר של מסירוּת־נפש… במה בּאים אליו ליוֹם־הדין?.. פּחד כּזה…

פּוֹתח ר' נטע בּניגוּן, אט אט עד שהוּא מתגבּר ועוֹלה, והוּא שר בּקוֹל וּבהתלהבוּת. וּבת־קוֹל עוֹנה לוֹ מתוֹך היער.

– מקנא אני בּאילנוֹת הללוּ – טוֹען ר' יחיאל – על כּל עשׂב ועשׂב מלאך מכּה ואוֹמר: גדל, והם צוֹמחים וּפוֹרחים ועוֹשׂים פּרי כּרצוֹנוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. אבל בּן אדם… בּן אדם…

למעלה מעל האילנוֹת טסה סיעה של צפּרים. הם טסים, מבקשים ומחפּשׂים משהוּ במרומי אלוּל וּמסיחים בּיניהם ואוֹמרים אחד לאחד:

– אלוּל… ראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים בּאים…

ג

וּבוֹקר אחד זרח השמש, כּאילוּ שכח כּלל כּי בּאלוּל הוּא עוֹמד, בראש־השנה ויוֹם־הכּיפּוּרים. רוּח רך וחמים נשב על הנחל שעל־יד העיירה, על היער הצהוֹב שם בּאוֹפק, עבר על־פּני השׂדוֹת הריקים והצהוּבּים וּבא אצל גבעוֹלי תפּוּחי־האדמה הכּפוּפים והנוֹבלים כּמעט שמאחוֹרי הבּתים. והעיירה כּאילוּ זקפה את ראשה. הרב בּצעדוֹ מבּית־הכּנסת אחרי תפילת־השחרית, מעיל־המשי שלוֹ נתוּן על כּתפיו והוּא אוֹמר למלווים אוֹתוֹ:

– כּאילוּ אין אלוּל… כּן. העיקר הוּא הבּטחוֹן… הלא הוּא בּעל־הרחמים…

חיים הרוֹכל רץ בּכל כּוֹחוֹ וּמגרש עז מהגינה שלוֹ. רץ אחריה דרך הרחוֹב וצוֹעק בקוֹלוֹ העבה:

– את הגינה שלי היא מחריבה. שנה חשוּכה, שחוֹרה וּמרה עליה.

ור' שמוּאל בּא מבּית־הכּנסת וּמוֹצא על הגזוֹזטרה את כּלתוֹ הצעירה וּבנוֹ כּשהם מתלוֹצצים על חיים הרוֹכל הרוֹדף אחרי עזוֹ, וּצחוֹק נוֹלד על שׂפתיו:

– העז מחריבה את הגינה שלוֹ ואתם צוֹחקים.

על שׂפתי שלָשתם מאיר צחוֹק, כּצחוֹק אוֹר החמה על השׂדוֹת מסביב לעיירה.

אבל אחרי הצהרים אלוּל שוּב גוֹבר. הרוּח החמים והרך בּא לזמן־מה כּאילוּ רק להוֹדיע משהוּ והוּא גז ונעלם. האוֹפק, כּוּלוֹ אלוּלי, הוּשפּל והוּנמך שוּב, אל היער הצהוֹב, אל השׂדוֹת השוֹממים והצהוּבּים. הנחל התכּווץ שוּב לתוֹך עצמוֹ והחמה הבינה:

– אלוּל…

ולמחרת בּא בּוֹקר עצוּב וקר. בּעוֹד כּנפי הלילה השחוֹרוֹת פּרוּשׂוֹת בּין שמים וארץ, בּאה רוּח צוֹננת והביאה אתה ממזרח לבנוּת טחוּבה ועצוּבה. והלבנוּת התפּשטה בּקרירות בּעוֹלם, על־גבּי השׂדוֹת הצהוּבּים והרטוּבּים, על היער הצהוֹב ועל־גבּי הנחל המתכּווץ מקרירוּת. פּה ושם על־יד גזוֹזטרה של איזה בּית הקיצה עז מנמנוּמה. עמדה בּעצלתים, מתחה את אבריה והלכה לה, לא מרוּצה, על־פּני רחוֹב העיירה הישנה והעצוּבה. סוּסוֹ הזקן של חיים הרוֹכל, עמד מדוּבלל־רעמה על רגליו בּאוּרוַתוֹ הישנה והחרבה, הוֹציא את ראשוֹ, נאנח ושקע בּהרהוּרים, כּששׂפתוֹ התחתוֹנה משוּרבּבת וּמרוּפּטת. והלוֹבן ממזרח מתרחב וּמתפּשט וּמוֹדיע:

– עוֹד מעט וזרחה החמה, אבל חמה אלוּלית. הלא – אלוּל!

והנה עצר הרוּח לשעה קלה את נשימתוֹ, כּאילוּ הוּא ממתין לראוֹת מה יעשׂה כּאן. והחמה יצאה כּמוֹ שבּישׂרוּ עליה הרוּח והלבנוּת ממזרח – קרה ועצוּבה, והרוּח חידש את נשימתוֹ הקרה והרטוּבּה.

עם שחרית, לפני התפילה, נפגש חיים הרוֹכל בּגינה שלוֹ עם שכנוֹ שמרל החנוָני. שניהם בּאוּ לראוּת את הגינוֹת שלהם – אם הגיעה השעה להוֹציא את תפּוּחי־האדמה. נשׂא שמרל החנוָני, רזה־גוּף ודל־זקן, את עיניו אל האוֹפק הכּהה, והוּא מסיח לנפשוֹ:

– כּשבּא אלוּל מבינים, שהאדם הוּא חסר־דעה.

– הכּל טיפּשים, הכּל! – מקיש חיים הרוֹכל בּשׂפתיו העבוֹת.

– אחרי חג־הפּסח – ממשיך שמרל החנוָני את מחשבוֹתיו – היתה מריבה בּינינוּ על חלקת אדמה שגזלת ממני. על מה אנשים רבים? כּאילוּ לא די לנוּ, לכל אחד ואחד, בּארבּע אמוֹת לקבר.

– ודאי… הדין היה עמי – אוֹמר חיים הרוֹכל – אוּלם אם יאמרוּ אנשים שאין הדין עמי, הריני מוּכן להחזיר לך מה שנטלתי אפילוּ עם תפּוּחי־האדמה שזרעתי בּחלקת האדמה. כּי מה הוּא האדם? שויוֹ פּחוֹת אפילוּ מתפּוּח־אדמה. כּי תפּוּח־אדמה כּשטוֹמנים אוֹתוֹ בּתוֹך האדמה הוּא פּרה־ורבה וּבן־אדם כּשקוֹברים אוֹתוֹ – סוֹף וחסל…

בּינתים נראוּ בּשמים עננים קרוּעים, כּהים, עמוּסי הרהוּרים נוּגים. הם פּוֹרשׂים צללים קרים וּרטוּבים על־פּני האדמה, וּכאילוּ הם מחפּשׂים מה בּרוּם השמים. מרחפים אילך ואילך בּרוּח נכנעת:

– אחת היא: כּאן אוֹ שם. מנוּחה לא תמצא וּמעצמך לא תיסתר. הלא הכּל בּידך, אלוֹהים, בּידך…

אצל בּיתה של סוֹשה הבּלָנית פּרצה מריבה, בּינה ובין שכנתה ציפּה החלבּנית. בּעליהן מתערבים, רעש וצוָחוֹת. עוֹברים ושבים מתאספים לראוֹת מי זה, מי זה המקים מריבה בּעת כּזאת, בּאלוּל, מתערבים ואוֹמרים:

– היתכן? אלוּל, והללוּ מריבים. אין מוֹרא אלוֹהים בּלבּם.

שני הצדדים מתלהבים וטוֹענים:

– אינכם יוֹדעים מה צרוֹת הם גוֹרמים לנוּ.

עוֹנים מהמתקהלים:

– אבל הרי אלוּל!.. חוֹדש אלוּל!..

תוֹלים שני הצדדים את עיניהם בּשׂדוֹת הריקים והצהוּבּים, בּיער הצהוֹב שם בּאוֹפק וּבעננים העגוּמים ואוֹמרים זה לזה:

– הלוַאי שימחוֹל לכם אלוֹהים, כּשם שאנחנוּ מוֹחלים לכם.

וציפּה חוֹטפת בּשרווּלה של סוֹשה וּמתחַננת:

– לא… לא… אבל אמרי בּפה מלא שאַת מוֹחלת לי.

וסוֹשה אף היא תוֹבעת מבּת־דבבה:

– גם אַת מוֹחלת לי, בּלב שלם, בּלב שלם. הלוַאי שנתבּרך כּוּלנוּ בּשנה טוֹבה.

בּשעת תפילת־השחרית בּבית־הכּנסת נאנחים מרה. ר' יחיאל ור' נטע כּבר חזרוּ מהרבּי. עוֹמדים הם זה אצל זה וּמתפללים. ר' נטע מתנענע, מסלסל וּמזמר בּחוֹם ור' יחיאל עוֹמד עטוּף בּטליתוֹ מעל לראשוֹ, מתכּווץ מפּחד ונאנח מרה.

אחרי התפילה נראה ברחוֹב ר' יוֹאל השמש והקבּרן. קוּפסת הטבּק וּמקלוֹ בּידוֹ. אחריו גברים ונשים. בּאוּ מהסביבה לקבר־אבוֹת. בּשעה זוֹ מחַזקים את הקשר עם הדוֹרוֹת שעברוּ. כּל דוֹר וַדוֹר הלא טבּעת היא בּשרשרת הגדוֹלה מאז בּרוֹא הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את עוֹלמוֹ. וטוֹב לשאת את עוּלו יחד עם הדוֹרוֹת שעברוּ. הנה מוֹליך אוֹתם ר' יוֹאל אל “המקוֹם הקדוֹש” להראוֹת להם את הקברים.

וּבגינוֹת שמאחוֹרי הבּתים מלקטים את תפּוחי־האדמה. המחרשה פּוֹלחת את לב האדמה וּרגביה הרכּים מתהפּכים הצדה וּמכסים אתם את גבעוֹלי תפּוּח־האדמה הצהוּבּים והכּמוּשים. והאדמה מגלה את פּלאיה: אוֹכל לבן־אדם. גברים ונשים הוֹלכים אחרי המחרשה. שוֹאפים את הנשימה הטחוּבה של האדמה השחוֹרה, מלקטים את תפּוּחי־האדמה, וּבה־בּשעה מחשבה מעיקה על הלב:

– כּן… יבוּל של בּרכה. תוֹדה לאל. אבל לוַאי שיכתבנוּ ויחתמנוּ לשנה טוֹבה. שנה של חיים. שנה של בּריאוּת.

שוֹלחים את העינים מסביב: גינוֹת צהוּבּוֹת ונוֹבלוֹת, אילנוֹת בּוֹדדים ערוּמים כּמעט, והמחשבות נמשכוֹת:

–כּן… יבוּל של בּרכה… וּבתוֹך אדמה זוֹ נקבּרים… רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, כּתבנוּ בּספר חיים ושלוֹם…

והערב יוֹרד כּבד, צוֹנן, רווּי־פּחד.

וּבשעת תפילת־מנחה־וּמעריב מתאַנחים:

– בּמוֹצאי־שבּת כּבר הסליחוֹת הראשוֹנוֹת…

ור' יחיאל כּשהוּא הוֹלך מבּית־הכּנסת בּערב, מתעכּב ונשאר עוֹמד אצל בּיתוֹ. תוֹלה עיניו מתוֹך חרדה בּשמים הצוֹננים אף הם, בּלילה העסוּק בּעצמוֹ וּבסוֹדוֹ, בּאלוּל שלוֹ… והוּא מהרהר:

– בּמוֹצאי־שבּת, הסליחוֹת הראשוֹנוֹת… הסליחוֹת הראשוֹנוֹת… אדוֹני, החפץ אתה במוֹת האדם?.. אמת, אשמנוּ, חטאנוּ… חטאנוּ… אבל כּלוּם חפץ אתה במוֹת האדם?.. אימה וָפחד… אדוני!..

ד

וּבליל אפל וטחוּב נשמעה דפיקה סתוּמה ואילמת בּתריסים. ר' יוֹאל השמש מכוּוָץ בּתוֹכוֹ, מזדרז ועוֹבר, כּחזוֹן ליל, מבּית לבית, דוֹפק בּתריסים וקוֹרא:

– קוּמוּ לסליחוֹת… ל־סלי־חוֹת…

ותיכף ניצנץ אוֹר בּבּתים וּלאחר שעה קלה כּבה שוּב. דלתוֹת נפתחוּ ונסגרוּ בחריקוֹת ליל. ואנשים נראוּ בּרחוֹב נחפּזים וּממַהרים בּחוֹשך הלילה אל בּית־הכּנסת.

בּכוֹבד־ראש של יראת־שמים פּוֹסע הרב בּראש שח, וּמהרהר:

“קידמוּ עיני אַשמוּרוֹת לָשׂיח בּאִמרתךָ”… בּאַשמוּרוֹת אֶהגה בּךָ"… סליחוֹת…

ר' נטע כּשהוּא רץ בּחוֹשך ועוֹבר לפני ר' יחיאל המכוּוַץ בּתוֹכוֹ ממַלמל לעצמוֹ:

לסליחוֹת… לסליחוֹת…

ר' יחיאל מתעכּב בּהליכתוֹ ועוֹמד בּאמצע הרחוֹב. כּבד ואילם הלילה, וּרווּי סודוֹת נוֹראים. הסוֹדוֹת גוֹנחים אילמים וּכבדים מכּל פינוֹת החוֹשך והם רוֹבצים בּכּל. ודוֹמה עליו על ר' יחיאל שהחטאים, העווֹנוֹת והפּשעים של כּל אדם על הארץ נצטבּרוּ יחד ויצרו את ליל החוֹשך הזה והם לוֹחצים וּמעיקים על השמים והארץ. רוֹצים בּתשוּבה וּמפחדים מפּני עצמם. וּמחשבה מעיקה על מוֹחוֹ של ר' יחיאל:

– מה לעשׂות?.. ומה אם אלוֹהים אינוֹ מוֹחל לוֹ לאדם, מה אז?.. אין מנוֹס… אם אלוֹהים גוֹזר… אם הוּא חוֹתם למות ולא לחיים… אין מנוֹס… מה לעשׂוֹת עוֹד?.. אין מנוֹס…

הוּא מתחיל רץ מפּחד בּתוֹך ליל החוֹשך. הוּא בּוֹרח מהלילה, מעצמוֹ, מאלוֹהים… הוּא עוֹזב בּמרוּצה את העיירה. רץ…

עייף, נטוּל כּוֹח נטפּל בּשׂדה לאילן בּוֹדד ועוֹמד על ידוֹ, נשען עליו כּאילוּ רוֹצה ליסתר בּוֹ, להידבּק בּוֹ. וּכאילוּ מבקש אצלוֹ מפלט ועזרה. הוּא מבּיט בּעיניו המלאוֹת חרדה אל ליל־החוֹשך ורוֹאה את עצמוֹ יחידי בּשׂדה מחוּץ לעיר אצל אילן בּוֹדד והוּא שוֹאל עצמוֹ בחרדה:

– להיכן אני רץ?.. ממי אני בּוֹרח?.. מאלוֹהים?.. אנא אפשר לנוּס מפּניו?.. איפה להיסתר מפּניו?..

הוּא עוֹמד ורוֹעד כּוּלוֹ מפּחד וחרדה. וכפוּף וּמכוּוַץ בּתוֹכוֹ הוּא חוֹזר אל העיירה, אל בּית־הכּנסת.

כּבד, אפל ואילם הלילה. וּבתוֹך האֵלם הזה עוֹמד לוֹ בּית־הכּנסת מלא אוֹר וָאש. וצעקוֹת־תפילה בּוֹקעוֹת מתוֹכוֹ. דוֹמה שכּל הפּשעים והעווֹנוֹת והחטאים של כּל העוֹלם, של כּל האדם על־פּני האדמה העמיסוּ המכוּנסים כּאן על עצמם. נוֹשׂאים אוֹתם עליהם, על כתפיהם. בּעצם הלילה קמוּ, הציתוּ אוֹר בּתוך הלילה האפל, להדוֹף את החוֹשך מממשלתוֹ. וּבבית־הכּנסת המוּאר הם עוֹמדים בּבכיה וּבצעקה להקדוֹש־בּרוּך־הוּא. מתחַננים לפניו וּמבקשים על העוֹלם, על האדם…

בּוֹקעים ועוֹלים מתוֹך בּית־הכּנסת המוּאר זמרה ותחנוּנים:

– גדוֹל ה' וּמהוּלָל מאד, ולגדוּלתוֹ אין חקר… מאֵין כּמוֹך ה‘, גדוֹל אתה וגדוֹל שמךָ בּגבוּרה… לךָ יוֹם אף לךָ לילה, אתה הכינוֹת מאוֹר וָשמש, מי ימַלל גבוּרוֹת ה’, ישמיע כּל תהילתוֹ… לך ה' הגדוּלה והתפארת והנצח וההוֹד, כּי כל בּשמים וּבארץ, לך ה' הממלכה.

וּבבכי ויללה בּוֹקעת תפילה מבּית־הכּנסת:

– הנשמה לךְ והגוף פּעלָךְ, חוּסה על עמלָךְ…

ר' יחיאל עוֹמד אצל בּית־הכּנסת, נשען על הגזוֹזטרה וּבוֹכה מר:

– אדוֹני, אדוֹני, שלָךְ… הכּל שלָךְ… אמת… אמת… אבל מה לנוּ, לבני־האדם, בּין השמים והארץ?.. רחם עלינוּ, רחם על בּני־אדם… חוּסה…

בעינים זוֹלגוֹת דמעוֹת נכנס ר' יחיאל לבית־הכּנסת. ועוֹד קוֹל של בּכי נתוַסף ונתחבּר לקוֹלוֹת־התפילה המתחַננים וּכבר הם תוֹבעים מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא: מה הוּא רוֹצה מן האדם, מבּני־ישׂראל; די!.. די!.. כּבר הגיעה העת שיבוֹא סוף, שיקיץ הקץ…

– שמע קוֹלנו, ה' אלוֹהינוּ, חוּס ורחם עלינוּ וקבּל בּרחמים וברצוֹן את תפילתנוּ.

וּמלאים הלבבוֹת כּאב וצער מקשי הגלוּת וצער השעבּוּד. עם מפוּזר ומפוֹרד מתיסר ונענש יוֹתר מן המידה. וכי לא הגיעה שעת־רחמים? וכי עדיין לא עת לחננה? הן, אמת, חטאנוּ, פּשענוּ, כּלוּם בּנוּ לבדנוּ האשם?

– השיבנוּ ה’אליךָ ונשוּבה, חַדש ימינוּ כּקדם.

גוֹמרים את הסליחוֹת עייפים מהבּכי וּמהצעקוֹת. וּבינתים נוֹלד שחר חיור רטוֹב ועצוּב, שחר של ימי סליחוֹת. הוּא מפציע והוֹלך עד שמגיע אל בּית־הכּנסת. מכבּים את הנרוֹת. אחדים ממהרים אל ה“חדר השני” להתפּלל שחרית בּמנין הראשוֹן. הרב מתכּוֹנן ללכת למקוָה, לטבילה של שחרית. ר' יחיאל עוֹמד על מקוֹמוֹ שחוֹח ובוֹכה. ור' נטע משׂים ראשוֹ בּשתי כּפּוֹת ידיו, מַסמיך את מרפּקיו אל הכּוֹתל וּמוֹשך לוֹ ניגוּן חסידי, בּלי מלים, מלהיב את דמיוֹנוֹ למעלה, למעלה, תחנוּנים וּתביעה כּאחד:

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּאם… בּא־בּא־בּא־בּאם. בּא־בּא־בּא־בּאם, בּא־בּא־בּאם…

מרגע לרגע הוּא שוֹקע יוֹתר בניגוּן החסידי הישן בּהתלהבוּת וּבחוֹם; הוּא מתחיל מנענע ידיו, נעקר וּמתרוֹמם ממקוֹמוֹ, מרחף וטס הרחק הרחק, מעל לאלוּל, מעל כּל העוֹלם:

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּא־בּאם… בּאם־בּאם־בּאם… – טס וּמרחף ר' נטע. וּמלאה מַהוּתוֹ שירה ושבח, כּי גדוֹל אלוֹהים והנשמה, והאדם הוּא חלק אלוֹה ממעל… האדם דבק בּאלוֹהים… וּבזה הסוֹד הגדוֹל… ועם הניגוּן וּמתוֹך הניגוּן מתדבּקים בּאלוֹהים וּמגיעים למדרגה כזוֹ הכּוֹללת הכּל: רעיוֹן וּמחשבה… למעלה מכּל מחשבה… ההוָיה בּעצמה… והמתיקוּת מַגעת עד כּלוֹת־הנפש…

– אַ־בּא־בּא־בּא־בּאם… – כּלה ונמשכת נשמתוֹ לאלוֹהים מתוֹך הניגוּן.

וּבחוּץ ממהרת וּמתקרבת לבית־הכּנסת אשה זקנה, נמוּכה וּכפוּפה לאדמה. פּניה מעוּוָתוֹת וּמלאוֹת קמטים שמסַפּרים בּבת־צחוֹק מר וקר של זקנה:

– הא?.. מה?.. על־דבר החיים?.. שאלוּ אוֹתי, שאלוּ את הקמטים הקרקעיים שעל פּני – פֶה!..

– שם, שם… בּעוֹלם הבּא… שם גן־עדן יש… צריך להתפּלל, צריך לבקש… צריך להתחנן… אוֹ־וַא, גן־עדן!.. “הנני מוּכן וּמזוּמן”, מיד, דרך האדמה החשכה לבוֹא וּלהגיע אל האוֹר הגנוּז שם…

ה

בּתקיפוּת וּבחוּמרה מתוּחה בּא הבּוֹקר לעוֹלם. בּמחשבוֹת של חג בּא, אבל רווּי־פּחד. כּפוּפים העשׂבים הצהוּבּים בּשׂדוֹת השוֹממים מסביב לעיירה, כּאילוּ כּרעוּ, נפלוּ לארץ הקרה. והחמה כּאילוּ נרוֹת שחוֹרים בּאוֹרם הכּהה־צהבהב מלווים אוֹתה. היוֹם – ראש־השנה, יוֹם־הדין הגדוֹל היוֹם.

בּרוּח מרוֹמם וּבלבּוֹת שבוּרים, בּחגיגיוּת וּבחרדת נפש, הוֹלכים בּבּוֹקר אל בּית־הכּנסת. מתעטפים הגברים בּטליוֹתיהם. למעלה בּעזרת־הנשים עוֹמדוֹת הנשים מקוּשטוֹת בּתכשיטי חג, בּחרוּזי־מרגליוֹת וּבעגילים עתיקים, וּלבוּשוֹת לבנים, רמז וּבקשה מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא, שכּן תזדכּך ותטהר, רבּוֹן־העוֹלמים, נשמתנוּ מכּל עווֹן וחטא. על העמוּד דוֹלקים נרוֹת גדוֹלים בּלהבה צהבהבת־כּהה.

עוֹמד בּעל־תפילת־השחרית לפני העמוּד, לבוּש “קיטל” לבן מתחת טליתוֹ המכסה את ראשוֹ, וּבבכי מר הוּא מסַפּר לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את המחשבה האיוּמה הקוֹרעת את הלב:

יָרֵאתִי בִפְצוֹתִי שׂיחַ לְהַשְחִיל…

וכל לב מלא חַלחַלה וכל גוּף רוֹעד: היוֹם ראש־השנה, יוֹם־הדין הגדוֹל. לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עוֹמדים בּדין, והעינים מלאוֹת דמע.

וּמֵאֵימַת הַדִּין נַפְשִׁי תַבְחִיל…

מְקוֹרֵי עַפְעַפִּי אַזִּיל כְּמַזְחִיל…

צְדָקָה אֲקַוֶּה מִמְךָ וְאוֹחִיל…

וּכתינוֹקוֹת תוֹעים, עזוּבים, חסרי־ישע מתחַננים בּבכי־מר:

– זכרנוּ לחיים מלך חָפץ בחיים וכתבנוּ בספר החיים למענך אלוֹהים חיים…

זמן רב בּוֹכים וּמתפּללים לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, הבּוֹחן לבבוֹת ביוֹם־דין… החוֹמל על מעשׂיו ביוֹם־דין… מתפּללים וּמתחננים בּעד בּרוּאיו, מבקשים רחמים על בּני־אדם.

גוֹמרים את תפילת־השחרית. מוֹציאים מארוֹן־הקוֹדש את ספר־התוֹרה עטוּף תכריכי־משי וענוּד עטרה של כּסף. נוֹשקים את התוֹרה הקדוֹשה בּאהבה וּבצמאוֹן. מַעלים אוֹתה על הבּימה. מגלגלים וּפוֹרשׂים וּמגלים את הכּתוּב בּה. מתמלאים הלבבוֹת גאוֹן וגאוָה: תוֹרה קדוֹשה ושוֹפעת אוֹר יש לנוּ. מאלוֹהים ניתנה לנוּ. מהר סיני הבּוֹער. מתנה לנוּ ואנחנוּ שוֹמרים עליה מאז כּעל בּבת עין. בּכל הצרוֹת והפּגעים שעברוּ על ראשינוּ, אוֹתה, את התוֹרה, לא עזבנוּ, תמיד אימצנוּה ללב, את עטרת ראשנוּ…

עוֹמד הרב על הבּימה על־יד ספר־התוֹרה הפּתוּח. כּל העינים והלבבוֹת פּוֹנים אל הרב ואל התוֹרה. פּני הרב מאירים, מתוֹך שׂיבת זקנוֹ וּפיאוֹתיו, בּגאוה קדוֹשה על התוֹרה הקדוֹשה וּמהכּרת ערך האלוֹהים ועמוֹ ישראל. והוּא קוֹרא בּתוֹרה. נשמתוֹ מתנַגנת בּניגוּן הקריאה של ראש־השנה, המסַפּר על עם־קדוּמים ונעלה עטוּף טליתוֹת לבנוֹת עם פּסי תכלת ועטרוֹת כּסף, מסַפּר על עם נשׂוּא־עינים לשמים, על נפלאוֹת הבּוֹרא הכּתוּבים בּתוֹרה בּאוֹתיוֹת אש…

גוֹמרים את קריאת התוֹרה וּבקדוּשה וּביראה מתכּוֹננים לתקיעת שוֹפר.

שקט. פּחד אילם וכבד מרחף בּבית־הכּנסת. על הבּימה עוֹמד הרב, עטוּף כּוּלוֹ בּטליתוֹ, ראשוֹ בּשתי כּפּוֹת־ידיו המוּנחוֹת על שוּלחן הבּימה והוּא בּוֹכה מר. שליחוּת כּזוֹ על ראשוֹ השׂב, לתקוֹע בּשוֹפר ביוֹם ראש־השנה. היקבּל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את שליחוּתוֹ?.. האם זכּוּ לבּוֹ ונשמתוֹ לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא?.. לצדוֹ של הרב, עם ספר־תוֹרה שהוּא מחַבּקוֹ ולוֹחצוֹ בּזרוֹעוֹתיו הרוֹעדוֹת, עוֹמד ר' יחיאל, ונפשוֹ מתמוֹגגת בּבכי. וּבצדוֹ השני של הרב – ר' מרדכי החַזן. עוֹמדים הם שלָשתם, עטוּפים בּטליוֹתיהם, שחים וסוֹד קדוֹש רווּי־אימה מרחף בּסביבם ועליהם. ועטוּפים בּטליוֹתיהם עוֹמדים מסביב לבּימה כּל המתפּללים וּמחכּים בּרטט וּביראה. והרב עוֹדנוּ בּוֹכה בּקוֹל וגוּפוֹ הזקן מרעיד. והנה התגבּר הרב וקרא בּקוֹל:

– למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר…

רעד עוֹבר כּל גוּף וצעקה גדוֹלה וּמרה אוֹמרת לקרוֹע בּכוֹחה שמים, פּוֹרצת מלב הכּל:

– למנצח לבני קוֹרח מזמוֹר…

וכל בּית־הכּנסת מתמלא צוחת־בּכי.

מעט־מעט שוֹככת סערת הקוֹלוֹת. נשמע רק קוֹלוֹ החרישי של הרב; הקהל מחכּה בּדוּמיה עד שהוּא גוֹבר על עצמוֹ וקוֹרא בּבכי וּבתחנוּנים:

– מן המיצר קראתי יה…

בּבכי וּבצעקה חוֹזרים אחרי הרב פּסוּק אחרי פּסוּק.

שוּב דוּמיה כּבדה בבּית־הכּנסת, קשה ואילמת. גם הרב נאלם דוֹם. הוּא זוֹקף את ראשוֹ הזקן, שוֹלח בּרעדה את ידוֹ אל השוֹפר המוּנח לפניו, נוֹטל אוֹתוֹ וּמקרבוֹ לפּיו. הפּחד בבּית־הכּנסת גוֹבר והוֹלך. מלא העוֹלם מקטרגים מסוֹפוֹ ועד סוֹפוֹ, מרוּם שמים עד עוֹמק התהוֹם. בּרוּאים טמאים ממלאים חללוֹ של העוֹלם. והם אוֹיבי האדם שׂוֹנאים תפילוֹתיו. מבקשים להטיל זוּהמה בּלבּוֹ, לטמא נשמתוֹ… מלא העוֹלם כּוֹחוֹת הטוּמאה העוֹמדים למשוֹך את האדם בּחרמיהם. והנה קוֹל השוֹפר עוֹלה בּראש־השנה, מבּתי־מדרשוֹת וּבתי־כּנסיוֹת שבּכל העוֹלם, והוּא מכנס ומצרף את ניצוֹצי האוֹרוֹת הטמירים והמפוּזרים בּעוֹלם. מצרף את צירוּפי השמוֹת… ועמהם הוּא חוֹדר אל בּין כּוֹחוֹת־הטוּמאה, בּין מלאכי החבּלה, וּמגיע למקוֹם האוֹר הנצחי הטהוֹר והזך, אל תחת כּסא־הכּבוֹד. שם יביא קוֹל השוֹפר את לבּוֹ ונשמתוֹ של האדם, את תפילוֹתיו ותחנוּניו לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּיוֹם הדין הגדוֹל הזה שבּין האלוֹהים והאדם – רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, כּלוּם בּכוֹחוֹ של אנוֹש לעמוֹד בּכל זה?

– תקי־עה – מַסדיר בּרעדה ר' מרדכי.

הרב אוֹחז בּידיו הרוֹעדוֹת את השוֹפר בּתוֹך פּיו. ונקי וזך מַשמיע השוֹפר את קוֹלוֹ העוֹלה מעלה, מעלה.

וּבלבּוֹת הכּל מעיק הפּחד:

– רבּוֹן העוֹלמים, הגדוֹל והנוֹרא, האם בּכוֹחוֹתינוּ זאת?…

קוֹל תרוּעתוֹ האחרוֹן של השוֹפר נעלם שם למעלה, בּמרוֹמים. שקט. הרב מַניח את השוֹפר. וּכקרן־אוֹר המתגנבת מבּין עבים שחוֹרים, מאיר לרגע את הלבבוֹת הדווּיים והנרעדים קוֹלוֹ המנחם של הרב:

– אשרי העם יוֹדעי תרוּעה, ה' בּאוֹר פּניך יהלכוּן.

כבר גמרוּ את התקיעוֹת. את ספר־התוֹרה הכניסוּ לארוֹן־הקוֹדש. הרב עוֹמד על מקוֹמוֹ בּצד המזרח. וּמתחילים את תפילת־המוּסף עם ר' מרדכי החַזן, העטוּף ב“קיטל” וּבטליתוֹ, בּראש. ושוּב שוֹקעים בּבכי, בּיבבה קוֹרעת לב; רק עם אשר האלוֹהים הראה לוֹ את ידוֹ הקשה, רק בּני־אדם המרגישים על עצמם את כּל עוֹל החיים, את עוֹל השמים והארץ, מסוּגלים להתפּלל כּך לאלוֹהיהם.

קוֹבל ר' מרדכי לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּקוֹלוֹ הלבבי והספוּג דמע על מנת־גוֹרלוֹ של האדם:

– אדם יסוֹדוֹ מעפר וסוֹפוֹ לעפר. בּנפשוֹ יביא לחמוֹ. משוּל כּחרס הנשבּר, כּחציר יבש וּכציץ נוֹבל, כּצל עוֹבר וּכענן כּלה, וּכרוּח נוֹשבת, וּכאבק פּוֹרח וכחלוֹם יעוּף…

וכל בּית־הכּנסת עוֹזר על־יד ר' מרדכי והכּל עוֹנים בּקוֹל:

– ואתה הוּא מלך, אל חַי וקים.

וּבבכי קוֹרע את הלב מסַפּר ר' מרדכי:

– וּמפני חטאינוּ גלינוּ מארצנוּ, ונתרחקנוּ מעל אדמתנוּ.

והוּא מתחנן וּמבקש רחמים:

– אבינוּ מלכּנוּ, גלה כּבוֹד מלכוּתך עלינוּ מהרה והוֹפע והינשא עלינוּ לעיני כּל חַי, וקרב פּזוּרינוּ מבּין הגוֹיים ונפוּצוֹתינו כּנס מירכּתי אָרץ. והביאנוּ לציוֹן עירך בּרינה ולירוּשלים בּית מקדשך בּשׂמחת עוֹלם.

חרבוּ כּבר מקוֹרוֹת הדמעוֹת. דמם הלב מכּאב. וכל הקהל דוֹמם וּמאזין לר' מרדכי המתפּלל יחידי בּעד עמוֹ שוֹלחיו. קוֹלוֹ משתפּך בּנעימוּת, בּלבביוּת וּבתחנוּנים. הוּא שר וּמשבּח לאלוֹהים וּמסַפּר נפלאוֹתיו:

– אתה נגלית בּענן כּבוֹדך על עם קדשך לדבּר עמם… גם כּל העוֹלם כּוּלוֹ חָל מפּניך… בּהיגלוֹתך מלכּנוּ על הר סיני ללמד לעמך תוֹרה וּמצווֹת…

שבוּרים מבּכי חוֹזרים הבּיתה. יוֹשבים ליד שוּלחנוֹת ערוּכים לסעוּדת־חג. החמה היטיבה לשעה את פּניה, מַשרה בּעוֹלם זיווֹ של חג וּכאילוּ אוֹמרת:

יוֹם־דין גדוֹל היוֹם בּין בּני־אדם וּבין הבּוֹרא־יתבּרך. בּין כּל מה שבּין שמים וארץ וּבין רבּוֹן־העוֹלם.

סוֹעדים את הלב וּממהרים לחזוֹר לבית־הכּנסת. אין לנוּח היוֹם. אסוּר להסיח אף לרגע את הדעת מן אלוֹהים. לעמוֹד על המשמר צריכים! לבקש וּלהתפּלל לפניו! אוֹמרים תהילים. מתפּללים תפילת־מנחה.

ו

אחרי ראש־השנה בּאים ימי־תשוּבה, ימים נוֹראים, עם סליחוֹת בּאמצע הלילה, ימים מיוּעדים לתשוּבה, להתבּוֹננוּת, לחשבּוֹן־הנפש, לזכּוֹת וּלטהר את הלב ואת הנשמה שיהיוּ ראוּיים לעמוֹד לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא בּיום הגדוֹל, יוֹם־הכּיפּוּרים.

ויום־הכּיפּורים בּא. בּדממה חמוּרה וּברעדה נוֹטה השמש לערוֹב. עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּאילוּ עוֹצר את נשימתו. והארץ וּמלוֹאה, השמים מסוֹף העוֹלם ועד סוֹפוֹ, נכנעים בּאימה ללילה ההוֹלך וּבא, לילוֹ של היוֹם הגדוֹל, הקדוֹש והנוֹרא – ליל יוֹם־הכּיפּוּר.

בּבית־הכּנסת על השוּלחנוֹת ועל החלוֹנות, עוֹמדוֹת תיבוֹת מלאוֹת חוֹל, וּבהן תקוּעים נרוֹת. נר לנשמה, נר לנשמה. מלא בּית־הכּנסת נשמוֹת דוֹלקוֹת. יש רצוֹן לפרוֹש פרישה גמוּרה מהנאוֹת החיים, “ועיניתם את נפשוֹתיכם”. כּי קרוֹב ה' אליךָ. קדוֹשים וטהוֹרים תהיוּ. נזכּרים בּמות. לוֹבשים “קיטל” לבן – לבוּש מות. ואת הנעלים חלצוּ מעל הרגלים, כּי קדוֹש היוֹם לאדוֹננוּ.

לפני העמוּד עוֹמד ר' מרדכי החַזן בּלב שבוּר. על־ידוֹ הרב ור' יחיאל עם ספרי־התוֹרה חבוּקים וצמוּדים ללבּוֹתם. ארוֹן־הקוֹדש פּתוּח. ואימה קדוֹשה ממלאה את חלל בּית־הכּנסת ויוֹרדת על כּל הקהל הלבוּש לבנים…

פּוֹתח ר' מרדכי בּדממה וּברעדה את הניגוּן העתיק, ירוּשה מדוֹר לדוֹר. ניגוּן חבוּי בּנשמה וחתוּם בּחוֹתמוֹת של מַרתפי בּתי־כּנסיות נסתרים בּספרד:

– כּל נד־רי…

והניגוּן משתפּך בּסלסוּליו הלבביים, בּגעגוּעים, בּמתיקוּת וּבתחנוּנים. נעים הוּא ועמוֹק כּאוֹר כּוֹכב־לילה. מלא הניגוּן שירה וגם תחנוּנים וּבכי.

כּל הקהל שר יחד עם ר' מרדכי בּרטט של קדוּשה לכבוֹד בּוֹרא־עוֹלם, מתמַסרים בּכל מהוּתם לתפילה ותחנוּן.

משירה עוֹברים לבכי. מתחַננים בּבכי מר, למחוֹל לאדם, לרחם עליו ולמחוֹל. לסלוֹח לבן־האדם את עווֹנוֹתיו.

והלילה אילם. דוֹמם. נתוּן לעצמוֹ, לגוֹרלוֹ שלוֹ. וּבן־האדם כּה גלמוּד, כּה בּוֹדד עם מזלוֹ המר… ועוֹמדים בּבית־הכּנסת מוּארים בּאש הנשמוֹת־הנרוֹת, מקוּדשים בּתפילוֹת וּבדמעוֹת, חסרי־ישע ועזרה. ולפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא הכּל כּל־כּך אשמים, כּל־כּך חוֹטאים. צוֹעקים וּמתחננים:

– שמע קוֹלנוּ ה' אלהינוּ, חוּס ורחם עלינוּ.

ולמחרת בּבּוֹקר עם הנץ־החמה בּאים שוּב לבית־הכּנסת וכל היוֹם עטוּפי “קיטלים” וטליתוֹת, חלוּצי־נעל, מעוּני הצוֹם מקדשים את עצמם. מתפּללים. בּוֹכים וצוֹעקים – – –

היוֹם נוֹטה לערוֹב. החמה שוֹקעת. עוֹד מעט ויינעלוּ שערי שמים. מתקרבת השעה האחרוֹנה, שעת־ההכרעה, הצעקה האחרוֹנה לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא… הנשמה כּלה, הכּוֹחוֹת מתמַצים והוֹלכים. אילוּ אפשר היה לה לנשמה להשתטח לפני כסא־הכבוֹד!..

ולפני העמוּד עוֹבר הרב בּעצמוֹ, להתפּלל תפילת־נעילה. וּמתחיל הרב את הקדיש בּדביקוּת, בּהתלהבוּת וּבגעגוּעים בּוֹערים לטמיר־ונעלם…

בּבית־הכּנסת מרחפים כּבר צללי ערב. בּאוֹר צהבהב וכהה דוֹלקים הנרוֹת בּתיבוֹת על החלוֹנוֹת והשוּלחנוֹת. עוֹד מעט ויכבּוּ. כּל לב מלא רעדה; החמה שוֹקעת… והרב הזקן מתחנן על כּוּלם בּלב מר ושבוּר:

– והיוֹם יפנה. השמש יבוֹא ויפנה, נבוֹאה שעריך.

– שערי שמים פּתח, ואוֹצרך הטוֹב לנוּ תפתח…

והרב קוֹבל לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, מתחנן וטוֹען לפניו:

– ואתה יוֹדע שאחריתנוּ רימה ותוֹלעה… מה אנוּ, מה חיינוּ, מה חסדנוּ, מה צדקוֹתינוּ, מה ישוּעתנוּ, מה כּוֹחנוּ, מה גבוּרתנוּ… כּי רוֹב מעשׂיהם תוֹהוּ וימי חייהם הבל לפניך, וּמוֹתר האדם מן הבּהמה אָין, כּי הכּל הבל…

וצללי הלילה מתפשטים ומתקרבים. השמש פּוֹרש מן העוֹלם.

מתאזרים בּכל הכּוֹחוֹת הנסתרים העצורים בּנשמה. עוֹמדים כּוּלם אחוזים ודבוּקים בּאלוֹהים עד כּלוֹת הנפש – אין מַדרגה נישׂאה מזוֹ, וּממאוֹת פּיוֹת פוֹרצת קריאה אחת:

– שמע ישׂראל, ה' אלהינוּ, ה' אחד!..

גמרוּ את תפילת הנעילה. יוֹשבים המתפּללים על מקוֹמוֹתיהם, חלשים, דמוּמים. כּבר לילה. והלבבוֹת מלאים מחשבוֹת מעיקוֹת ומרוֹת:

– כּלוּם קיבל הקדוֹש־בּרוּך־הוּא את תפילוֹת בּני־האדם?.. כּלוּם מחל לבן־האדם ונהג עמוֹ בּמידת־הרחמים?.. ואם לַאו?.. נוֹראה המחשבה!.. אין מנוֹס ואין מפלט לבן־תמוּתה! נוֹרא… נוֹרא… מאַיִן יבוֹא עזרי?..

וּפתאוֹם נשמע ניגוּן בּבית־הכּנסת. שקט, צלוּל ועליז. מצד המזרח השרוּי בּחוֹשך הוּא בּא. ר' נטע אוֹמר שיר חסידי שׂמח. משתפּך הניגוּן לתוֹך בּית־הכּנסת. מפכּה ושוֹפע יוֹתר ויוֹתר שׂמחה. חוֹדר ונכנס לתוֹך הלבבוֹת, מלטף וּמנחם:

– כּן… יש מוֹצא… עוֹד דרך יש להקדוֹש־בּרוּך־הוּא… דרך אחרת… חדשה…

ר' יחיאל, היוֹשב על יד ר' נטע, מכוּוָץ מפּני מוֹרא־שמים, מתעוֹרר. שוֹמע את ר' נטע שר ורוֹצה להיוֹת קרוֹב אליו. והוּא מתקרב אצלוֹ עוֹד ועוֹד.

והניגוּן הוֹלך ועוֹלה, עוֹלה וגוֹבר. הכּל מתאספים סביב ר' נטע בּצד המזרח הכּהה וכל הקהל מצטרף לניגוּנוֹ של ר' נטע. הכּל שרים עמוֹ את הניגוּן החסידי, הזך והמלא שׂמחה.

וּמשהוּ חדש נברא בּלבּוֹת בּני־האדם. וּבנשמוֹת נדלק אוֹר חדש רווּי שירה וחדוה לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא…

רק ר' יחיאל עדיין אינוֹ יכוֹל להיחלץ מיראתוֹ הגדוֹלה. הוּא נאנח מזמן לזמן:

– אימה ופחד… יוֹם “הוֹשענה רבּה” ממַשמש וּבא.

ז

אבל ניגוּנוֹ של ר' נטע מתגבּר גם עליו.

מוֹשך הניגוּן את בּני־האדם למשהוּ חדש. מתכּוֹננים לחג חדש. סוּכּוֹת יעשׂוּ לפני כּל בּית. את מעוֹנוֹת התמיד יעזבוּ וּבסוּכּוֹת יגוּרוּ. קרוֹבים יוֹתר לעוֹלמוֹ המרוּוַח והחפשי של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. בּוֹחרים בּענפים ירוּקים לסוֹכך על הסוּכּה. מבּעד לסכך מנַצנצים כּוֹכבים. אין פּחד… אין פּחד מהקדוֹש־בּרוּך־הוּא וּמשמיו… מקשטים את הסוּכּה בּפירוֹת מוּבחרים.

ועוֹבר חג הסוּכּוֹת בשׂמחה. אוֹמרים הלל להקדוֹש־בּרוּך־הוּא. בּשׂמחה וּבחדוה. פּרי־עץ־הדר בּיד, אתרוֹג מהוּדר וּמריח, וענף־עץ־תמר, עוֹמד בירקוּתוֹ, משבּחים ואוֹמרים הלל.

ואחר־כּך בּא ליל שׂמחת־התוֹרה…

מאירים האוֹרוֹת בּבית־הכּנסת. הנשים צר להן הערב בּמחיצתן המוּבדלת, בּעזרת הנשים. והן בּאוֹת להיוֹת יחד עם הגברים, מקוּשטוֹת תכשיטיהן המאירים. ועיניהן מַרבּוֹת אוֹר בּבית־הכּנסת.

מוֹציאים את ספרי־התוֹרה מארוֹן־הקוֹדש. לוֹחצים אוֹתם אל הלב. וּמַקיפים אִתם את הבּימה עם הרב הזקן בּראש. הרב עוֹמד אחר ההקפה ועיניו נשׂוּאוֹת השמימה, חוֹבק ר' נטע בּאהבה רבּה את ספר־התוֹרה ללבּוֹ וּפוֹתח בּשיר. והשירה נעשׂית חמה יוֹתר וּמרוֹממת יוֹתר. נשמתוֹ עוֹרגת לשׂמוֹח לפני אלוֹהים. הוּא מנענע בּכנפיו, מתרוֹמם ועף, רוֹקד ושר.

וּמתמלאים כּל הלבבוֹת שׂמחה. מתקרבת כּתף לכתף, יד על יד, וּכנפים ניתנוֹת להם. רוֹקדים ועפים למעלה למעלה ושרים לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא:

– אנוּ שרים ורוֹקדים לפניך ועמךָ יחד… לחיוֹת… לחיוֹת… לחיוֹת… יהא שהצדק אתך… יהא שאנחנוּ החטאים… אבל חיים… חיים… חיים… מעבר לחטא וּבלא חטא… מעבר מזה ולמעלה מזה… עוֹלם אחד… שמים וארץ אחדים… הבּוֹרא והאדם אחד הם… הוָיה אחת… אנחנוּ רוֹקדים לפניך, שרים לפניך ואִתך יחד… אוֹר… אוֹר… הכּל שמים… הכּל אלוֹהים… היוֹת… היוֹת… היוֹת… חיים… חיים… חיים…

ואנשים, שמים וארץ מסתוֹבבים בּמחוֹל, עפים, מרקדים ושרים לפני אלוֹהים ועם האלוֹהים.

– אוֹר… שׂמחה… חדוָה…

– הוָיה… הוָיה… הוָיה

חיים ווֹלטרמאן – בּחוּר כּבן עשׂרים וּשמוֹנה, גבה־קוֹמה, אשר זקן עוֹטר את פּניו המוּדאגים תמיד ועיניו כּחוּלוֹת וּכשרוֹת כּעיני ילד – כּבר בּחוֹדש השלישי לבוֹאוֹ לעיר ק. התחיל לחשוֹב על עזיבתה. כּאשר בּשבתוֹ בּעיר ח. לפני בּוֹאוֹ לעיר ק. וכן בּשבתוֹ בּעיר א. לפני בּוֹאוֹ לעיר ח. כּאז גם עתה התחיל להיוֹת לא מרוּצה מחיים אלה שהוּא חי פּה. לא לשם־כּך בּא הנה ולא בּשביל כּך כּדאי להישאר פּה.

וּבלתי־מרוּצה היה חיים ווֹלטרמאן מכּל מה שהיתה לוֹ איזוֹ שייכוּת שהיא בּעיר הזאת. גם חדרוֹ נמאס עליו. עצבוּת שׂררה בּו עד כּדי רחמנוּת. רבוּע ונמוּך – כּל מה שנמצא בּוֹ, המיטה, השוּלחן הקטן והמרוּבּע וכסאוֹת אחדים, הכּל נראה כּאילוּ לא בּמקוֹמוֹ, רווּיי עצבוּת מרה. והקירוֹת המכוּסים טאפּטים לבנים־צהוּבּים שדהו מעוֹררים רחמים עד שאתה מוּכן לתת להם את כּל לבּך – הכּל לא כּמוֹ שצריך להיוֹת. ולא בּשביל אלה היה כּדאי לעזוֹב את ח. ולבוֹא הנה. ושוּב תקפוּהוּ אוֹתן ההרגשוֹת הידוּעוֹת לוֹ יפה בּזמן האחרוֹן.

כּל גוּפוֹ כּאילוּ התכּווץ. בּלילות היה ישן בּאי־מנוּחה וחלוֹמוֹת משוּנים בּיעתוּהוּ. היה קם עם כּאב־ראש וּבריקנוּת בּמוֹח וּבלב. ריקנוּת מעֵין זוֹ המטילה פּחד על האדם והמעיקה בּכל כּבדה על הנשמה. מעוּצבּן ומרוּגז התרחק ממכּיריו והשתדל לא להפּגש אתם. לא היה מוֹצא לוֹ מקוֹם־מנוּחה. מסתוֹבב יחידי בּחוּצוֹת ק. שכּל־כּך לא אהבם ואשר כּאילוּ דחפוּהוּ והריצוּהוּ שימהר וייפּטר מהם… וּבמוֹחוֹ התרוֹצצוּ קרעי מחשבוֹת משוּנוֹת על האנשים, החיים ועל עצמוֹ, ודמיוֹנוֹת־שוא וּמדוּחים על מה שלא היה ולא נברא. וּכשהיה חוֹזר בּלילה עיף לחדרוֹ העצב היוּ תוֹקפוֹת אוֹתוֹ ריקנוּת ורחמנוּת על עצמוֹ… היה מתישב אצל שוּלחנוֹ, מנסה לעיין בּספר, אבל כּל-כּך רחוֹק ממנוּ, ללא כּל שייכוּת אליו היה כּל הכּתוּב בּספרים. כּל-כּך ריק וקר, וכל־כּך רחוֹק ממנוּ… והיה שוּב שוֹקע בּמחשבוֹת. היה חוֹשב על הטעמים מדוּע הוּא מוּכרח לעזוֹב את העיר ק. והטעם העיקרי, היה נדמה לוֹ, הוא בּזה שחייו פּה אינם כּשם שצריכים היוּ להיוֹת. וגם משוּם שהמכּרים שלוֹ פּה הם מקריים. אנשים לא משלוֹ, הם לא קרוֹבים לוֹ והוּא לא קרוֹב להם. היתה זוֹ חבוּרה של אנשים צעירים האוֹהבים כּל-כּך את מחשבוֹתיהם של אחרים וּמתפּעלים כּל־כּך ממעשׂי־גבוּרה של אחרים. ותוֹך מחשבוֹת אלה היה קם מאצל השוּלחן והיה מתחיל לצעוֹד בּחדר הנה והנה, כּשהוּא מעשן סיגריה אחר סיגריה. ושוּב צצוּ ועלוּ דמיוֹנוֹת משוּנים וקרעי־מחשבוֹת ללא כּל קשר, סדר והגיוֹן. בּעוֹמק לבּוֹ היה יוֹדע וּמרגיש שלא קרעי-המחשבוֹת האלה ולא השגיוֹנוֹת האלה לא יעזרוּ לוֹ בּמשהוּ, ולא יחכּימוּ אוֹתוֹ כּלשהוּ ולא יעשׂוּ את חייו טוֹבים יוֹתר וּבכל־זאת דבק בּמחשבוֹת הטוֹרדוֹת האלה וּבדמיוֹנוֹת המשוּנים הללוּ. זמן רב היה מהלך בּחדר הנה והנה עם הסיגריה בּפיו כּשידוֹ האחת בּכיס מכנסיו, צוֹעד צעדים גדוֹלים מעוֹררי הד ואחר־כּך היה שוֹכב בּמיטתוֹ, טרם יכבּה את המנוֹרה, פּניו אל הקיר הטעוּן רחמים והיה מתעמק בּדמיוֹנוֹת אהוּבים עליו בּימי ילדוּתוֹ. היה חוֹלם: תמוּ פּתאוֹם כּל האנשים בּכל העוֹלם. קרה משהוּ והם נעלמוּ, תמוּ… כּוּלם… רק הוּא יחידי נשאר בּעוֹלם. ריק וּמשוּנה כּל־כּך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. יערוֹת־עד, הרים ועמקים, תוֹהוּ־ובוֹהוּ, וריק ועמוֹק הכּל מסביב ורק הוּא לבדוֹ בּעוֹלם… יחידי. פּתאוֹם היה מתעוֹרר מחלוֹמוֹ. כּוֹעס על עצמוֹ, על מחשבוֹתיו ושגיוֹנוֹתיו. היה מכבּה את המנוֹרה. מתכּווץ עוֹד ועוֹד בּמיטתוֹ. משתוֹקק כּל־כּך למהר ולעזוֹב את ק.

וּלמחרת היתה בּעלת־הבּית שלוֹ, אשה זקנה וּמרירה, אוֹמרת לוֹ ספק בּצחוֹק ספק בּכעס:

– בּחוּר משוּנה אתה. תחילה אתה מתהלך בּחדר הנה והנה בּצעדים חזקים עד שאי־אפשר להרדם ואחר־כּך אתה צוֹעק מתוֹך השינה כּאילוּ שוֹחטים אוֹתך…

– – – – – – – –

כּך עברוּ עליו על חיים ווֹלטרמאן בּעיר ק. כּשני חדשים מאז התחיל לחשוֹב על עזיבתה עד שקיבּל מכתב מהעיר ו. ונאמר בּוֹ כּי ימצא בּה ודאי כּדי פּרנסתוֹ והוּא יכוֹל לבוֹא שמה. אך קיבּל את המכתב הוּקל ללבּוֹ. ההכּרה שהוּא עוֹזב את ק. מילאה את לבּו שׂמחה. גוּפוֹ התישר וּכאילוּ בּן רגע גבה. מצחוֹ המעוּנן תמיד נעשׂה בּטוּח יוֹתר ועיניו הכּחוּלוֹת והילדוּתיוֹת התחילוּ נוֹצצוֹת. בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא היה אז אביב, אביב זה החוֹזר שנה־שנה בּכל חידוּשוֹ.

גבהוּ והבהירוּ השמים מעל העיר ק. והיא הוּארה אוֹר רך ורענן. מעל הכּל נשבה רוּח שׂמחה ותקווֹת טוֹבוֹת. העצים בּרחוֹבוֹת וּבגני העיר נתנוּ ריחם הירוֹק וסיפּרוּ על תקוה, שהנה השנה, השנה יתפּתחוּ ויגדלוּ בּכל כּוֹחם ואוֹנם. ורוּח אביב שבּא מחוּץ־לעיר, הרחק, הרחק, מהשׂדוֹת המוֹריקים וּמהיערוֹת הירוּקים שׂיחק בּרחוֹבוֹת בּזקניהם של הגברים וּבמקלעוֹת הנשים. וּבין המוֹן האנשים בּרחוֹבוֹת נראוּ, כּסגליוֹת הללוּ בּין הדגן, נערוֹת צעירוֹת ויפוֹת בּחוּלצוֹתיהן הלבנוֹת. פּניהן התמימים ועיניהם הנוֹצצוֹת חיפּשׂוּ הכּל ושיחקוּ עם הכּל. מאֵי־שם מבּעד לחלוֹן פּתוּח נשמע צליל פּסנתר רווּי געגוּעים. והכּל טבוּע בּחוֹתמוֹ של אביב עדין ואוֹר. הכּל כּאילוּ רוֹצה לעלוֹת על הכּל באביבוֹ שלוֹ, שהוּא שׂמח יוֹתר וּמאוּשר יוֹתר.

וּכשיצא חיים ווֹלטרמאן החוּצה עם מחשבתוֹ הטוֹבה שהוּא יוֹצא מכּאן וּלכל מה שהעיק עליו פּה אין כּבר שוּם שליטה עליו, והכּל פּה כּבר אינוֹ שייך לוֹ – נראה לוֹ עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה כּל־כּך. הכּל. גם מכּיריו וּמיוּדעיו וחדרוֹ העצב, גם העיר גוּפא על בּתיה הנערמים אחד על חברוֹ, שכּל־כּך רוצה היה להיפּטר מהם – כּל זה גז ממנוּ, רחק ממנוּ ונעלם באיזה עוֹלם שאין לוֹ כּל שייכוּת אליו, בּעוֹלם שאינוֹ שלוֹ לגמרי… מעין גדוֹל של אוֹר־אביב ורוּחוֹת קלים וצחים עם ריחוֹת משכּרים של פּרחים, עצים ועשׂבים, בּחוּרים וּבחוּרוֹת צעירים עם פּניהם הכּשרים ועיניהם הנוֹצצוֹת ועצים מלבלבים וּפרחים פּוֹרחים. כּמה הדוּר ונאה וטוֹב עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

למחרת לאחר שקיבּל את המכתב כּבר עמד בּקרֹון הרכּבת על־יד החלוֹן והבּיט בּעינים נוֹצצוֹת על השׂדוֹת והיערים המתגלים ונעלמים. הוּא נוֹסע לעיר ו. לבּוֹ קל עליו. בּבירוּר איך יהיוּ חייו בּעיר ו. לא ידע, אבל דיוֹ שהוּא נפטר מהחיים וּמהאנשים האלה והוּא מתרחק מהם ועוֹזבם. וּבלב חוֹפש, מרץ ושׂמחה.

לעיר ו. בּא חיים ווֹלטרמאן בּאוֹתוֹ מצב־רוּח טוֹב כּבשעת עזבוֹ את ק. לנגד עיניו עוֹד הבריק אוֹר־האביב וּברחוֹבוֹת עוֹד נראוּ לוֹ רק בּחוּרים וּבחוּרוֹת צעירים. הוּא שׂכר לוֹ חדר והתחיל לחפּשׂ עבוֹדה. שיכּוֹר מהמקוֹם החדש חי לוֹ קל, סתם כּך, לא בּיקש מעצמוֹ מאוּמה ולא מאחרים. משוּל כּאילוּ הוּא חי בּכלל אי־שם ללא כּל שייכוּת למישהוּ וּלמשהוּ. כּן נוֹדע לוֹ, כּי בּאחד מפּרבּרי העיר יוֹשבת מכּירתוֹ מלפנים, ליזה, שזה שנים לא ראה אוֹתה. זכוּרה היא לוֹ כּבחוּרה עם עינים שחוֹרוֹת, יפוֹת וּבוֹערוֹת. פּנים מלאי חן וּביישנוּת משוּנה. ימים אלה עד שהסתדר בּחדרוֹ והתעתד ללכת וּלהתראוֹת עם ליזה, עמדה לפניו כּחיה. הנה הוּא מרגיש את ריח שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת והנה הוּא רוֹאה את גזרתה העדינה וחזה־נעוּריה הצנוּע. חלם כּי כּשיסתדר פּה יבקר אצלה תכוּפוֹת כּאשר אז בּעיר מ. וּכאז כּן עתה שעה שיסרוֹק את שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת, הרכּוֹת והארוּכּוֹת, יספּר לה הכּל מה שבּלבּוֹ, יספּר לה כּמה קשוֹת וּמטרידוֹת עברוּ עליו ארבּע השנים הללוּ מאז היוֹתם יחד בּמ. וחלוֹמוֹ זה רוֹמם עוֹד את מצב־רוּחוֹ והקל.

אבל רק כּחוֹדש ימים עברוּ מאז בּא חיים ווֹלטרמאן לו. ועמוֹק־עמוֹק בּלבּוֹ כּבר התחיל להרגיש פּחד ממשהוּ מעין זה כּבהיוֹתוֹ בּעיר ק. איך קרה הדבר? מתי? לא ידע. רק התחיל לחיוֹת את חייו הסדירים; היה לוֹ חדר משלוֹ, היתה לוֹ עבוֹדה קבוּעה וּמכּירים קבוּעים, התחיל להעיק מה על לבּוֹ. שכרוֹן המקוֹם החדש התחיל להתנדף, מאוֹר־האביב ניטל זהרוֹ וּברחוֹבוֹת העיר החלוּ נראים לוֹ פּני־חוּלין של יהוּדים מלאי צער ועינים מלאוֹת עצבוּת המספּרוֹת על גלוּת קשה וצרוֹת רעוֹת. גם החלוֹם על ליזה נמוֹג. לא זוֹ ליזה שחלם עליה. עיניה יפוֹת גם עתה, פּניה מלאים חן גם עתה, אבל פּראוּת בּיישנית זו שנתבּרכה בּוֹ נעלמה, כּאילוּ יד גסה, מישהוּ גס מחה כּל אלה מפּניה. גם נראוּ בּפניה, בּקצוֹת פּיה, שני קמטים רגילים, של חוּלין וּמכּל גוּפה כּאילוּ ניטלה קלוּת שלוֹ והוּא עיף ורשלני. ונוֹסף על כּל אלה מצא שהיא קרוֹבה מאד לבחוּר אחד, פּוֹדוֹלסקי שמוֹ. בּחוּר כבן שלוֹשים, מוֹרה לשׂפה הרוּסית, שפּניו טיפּשיים וּשׂבעים. אחד מאלה שלא החיים דוֹרשים מהם מאוּמה ולא הם דוֹרשים מה מהחיים. מאוּזנים, בּעלי הגיוֹן, צריכים הם יוֹם־יוֹם לעתוֹן, לשיעוּרים טוֹבים וּלאשה יפה אשר ידבּקוּ אליה כּעלוּקה זוֹ. וכך קרוֹבה היתה ליזה לפּוֹדוֹלסקי עד שהם היוּ כּבר מספּרים זה לזה על כּאב־ראש, על ארוּחה שלא מצאה חן בּעיניהם ועל הקיבה שאינה בּסדר, כּל־כּך כּאב לבּוֹ ונצטער על ליזה.

וּמיוֹם ליוֹם גבר פּחדוֹ מפּני הרגשוֹתיו הידוּעוֹת לוֹ ונשמתוֹ ידעה, כּי הנה־הנה הן בּאוֹת. וּמיוֹם ליוֹם הרבּה לחשוֹב על החיים והאנשים, חשב בּכאב על מכּיריו, וליזה בּיניהם, אשר לפני ארבּע שנים חי אתם יחד בּעיר מ. כּוּלם היוּ קשוּרים בּחלוֹמוֹת חייהם העתידים, איך יעברוּ יפים ונעלים ואיך יביאוּ אתם אל החיים דבר־מה חדש ויפה. איך גזוּ כּל אלה ואיך שוּנוּ. את כּל אחד ואחד דחפוּ החיים לאיזוֹ פּינה והם דוֹעכים והוֹלכים על חלוֹמוֹתיהם וּמחשבוֹתיהם. וּבעשׂוֹתוֹ את חשבּוֹנוֹ זה, היוּ געגוּעים תוֹקפים אוֹתוֹ, געגוּעים למשהוּ אחר, שוֹנה מזה שהוּא רוֹאה לפניו. וּפחד ורחמים עוֹברים אוֹתוֹ למראה־עיניו.

חשב הרבּה גם על עצמוֹ. הנה מכּל החבוּרה אז במ. נשאר הוּא יחידי חי בּאוֹפן משוּנה כּל־כּך. איננוּ מוֹצא לוֹ מקוֹם־מנוּחה בּעוֹלם. ואינוֹ מסתגל לדבר. פּעם נתקרב אל הפּוֹעלים. חי אתם, משׂוֹחח אתם על עבדוּת ואדנוּת. על יסוּרי־תמיד שבּלב האדם, חיי בּוֹץ וָרשע. לא נראוּ להם הדברים: “מרבּה לדבּר – היוּ אוֹמרים – מתלהב ומתלהב וּמאוּמה אין לדעת וּלהסיק מדבריו”… וּפעם ניסה לשלוֹח מה לדפוּס, קיבּל תשוּבה: “אתה חוֹשב, יש לך לב חם אבל טכניקה חסרה לך”… וּפעם אהב והנערה השיבה לוֹ אהבה ולילה אחד כּשלבּוֹ היה מלא צער והשתוֹקק כּה להרגיש נשמה קרוֹבה לוֹ חיבּק את אהוּבתוֹ, וּפתאוֹם עברוֹ איזה פּחד מעצמוֹ, ממנה וּמהחיים. משוּנה נראה לוֹ בּזרוֹעוֹתיו גוּפה החם. העינים הצמאוֹת והמבריקוֹת בּברק משוּנה… מה זאת? מי הוּא? הוּא… השמים, הארץ… אנשים?… הוא הרבּה לדבּר אז בּאזניה והיא הקשיבה ועיניה תמהוֹת, נבהלוֹת ונדהמוֹת.

חשב הרבּה על ליזה אשר החיים מיהרוּ כּל־כּך לשברה. זוֹ ליזה בּת־העשׂרים אז שהכּל קיווּ לה וציפּו. וכך כּאב לבּוֹ ונצטער עליה.

והמחשבוֹת המרוֹת האלה רבּוּ והלכוּ מיוֹם ליוֹם ושוּב אפפוּהוּ אוֹתן ההרגשוֹת הידוּעוֹת לוֹ למכבּיר. שוּב אינוֹ מרוּצה מכּל־וכל וכעס משוּנה על עצמוֹ, על הכּל… שוּב חלוֹמוֹת־מדוּחים כּל הלילה ושוּב ריקנוּת גמוּרה בּמוֹח עם בּוֹקר. שוּב החלוֹם הזה שכּל האנשים נעלמוּ ורק הוּא לבדוֹ נשאר בּעוֹלם… יחידי… ושוּב הרצוֹן החזק לעזוֹב את העיר ו. כּאילוּ, כּביכוֹל, רק בּה, בּעיר הזאת האסוֹן שעשׂה את חייו קשים כּל־כּך.

אל ליזה היה בּא לעתים קרוֹבוֹת, אבל ליזה לא היתה מקילה את משׂא לבּוֹ. להיפך בּעזבוֹ אוֹתה היה לבּוֹ כּוֹאב יוֹתר. בּבוֹאוֹ אליה היה מוֹצא אוֹתה כּשהיא שוֹכבת בּמיטתה, שׂערוֹתיה פּרוּעוֹת, נתוּנה כּבמין עצלוּת של גוּף ונפש. ופּוֹדוֹלסקי על ידה, אינוֹ עוֹזב אוֹתה אף לרגע. עם בּוֹאוֹ היתה כּאילוּ נבוֹכה כּלשהוּ וניכּר היה מרוֹך העצבוּת שהיתה חוֹלפת את פּניה, שהוּא מפריע אוֹתה בּמשהוּ וּמכביד על נשמתה. וּבכל זאת היתה נשארת בּמיטתה כּאשר לפני בּוֹאוֹ. יש והיה רוֹצה לדבּר אתה, לספּר לה מה, לאמר לה, אבל היא השתדלה לא להישאר אתוֹ יחידה, כּאילוּ יראה אוֹתוֹ, את דבריו. רק פּעם אחת עלה בּידוֹ לספּר לה על חייו, על עצמוֹ, אבל מיד נתחרט ונשתתק. נדמה היה לוֹ כּי לשוא הוּא מתוַדה לפניה. ליזה שמעה אמנם בּפנים עצבים וגם נאנחה פּעם. אבל לוֹ נדמה היה כּי אוֹתוֹ עצב היה לפניה ואוֹתה אנחה שמע אתמוֹל כּשפּוֹדוֹלסקי התאוֹנן על שקיבתו אינה בּסדר… הוּא נשתתק. פּני ליזה חָורוּ, כּאילוּ פּגעה בּה שתיקה זוֹ שלוֹ. אבל הוּא קם והלך. ורחמים רבּים תקפוּ אוֹתוֹ על החיים, עליה ועליהם שניהם. וּתשוּקה עזה עברתוּ למהר ולעזוֹב את ו. למהר ולעזוֹב…

פּעם, בּאחד הימים הקשים בּיותר, בּא ווֹלטרמאן אל ליזה. הוּא מצא אוֹתה יחידה. שעה ארוּכּה ישבוּ שניהם ושתקוּ. דוֹמה היה כּי לשניהם רצוֹן לאמר משהוּ איש לאחיו אבל נעתקוּ המלים מפּיהם.

– נעליך קרוּעוֹת כּה – אמרה ליזה כּשהיא מבּיטה על רגליו.

הוּא הבּיט על נעליו וענה:

– כּנשמתי…

חיוּך עצב עבר על שׂפתי ליזה.

– וּמה?… – חייכה – אין אתה יכוֹל לחיוֹת בּעוֹלם.

– אינני יוֹדע אם אני אינני יוֹדע לחיוֹת – אמר בּשקט כּשהוּא מבּיט על נעליו – אוֹ אפשר אין הכּל חיים כּמוֹ שצריך לחיוֹת. אינני יוֹדע… איני יוֹדע.

עננה קלה חלפה על־פּני ליזה ועצב עד כּדי דמעוֹת ירד לעיניה. הם שתקוּ. בּינתים נכנס פּוֹדוֹלסקי. הוּא וגוּפוֹ וּפניו השׂבעים. ווֹלטרמאן קם והלך.

הוּא עזב את הפּרבּר וּפנה לצד העיר. השמש שקעה. רוּחוֹת קלים מרחפים בּכל מלוֹא המרחב בּין השמים והארץ, מסתבּכים איש בּאחיו ואוֹרגים את ליל־הקיץ הסוֹדי והעמוֹק. בּמהירוּת וּברצינוּת הם עוֹשׂים את מלאכתם. הגבעוֹת והעמקים, העצים הבּוֹדדים והבּתים המפוּזרים פּה ושם בּיניהם, הכּל־הכּל נעשׂוּ לשעה מבוֹדדים, כּאילוּ עוֹלם בּפני עצמוֹ. וּמרגע לרגע מתעטף הכּל בּדוּמית הלילה. וּמראה אחר מראה גז, וכוֹכב אחר כּוֹכב נדלק בּשמים העמוּקים והבּהירים וּזרוֹעוֹת הלילה מתרחבוֹת ומתפּשטוֹת על פּני העוֹלם. חוֹבקוֹת הכּל בּדממה וּבחזקה. חיים ווֹלטרמאן הלך יחידי תפוּשׂ־מחשבוֹת ועיניו הבּיטוּ איך בּא ליל־הקיץ. עתים יפה כּל־כּך עוֹלם־יה. גדוֹל, עמוֹק וּמלא מחשבוֹת דוֹממוֹת על הנצח… וּבלבּוֹ מוּעקה. הוּא התקרב אל העיר. רחוֹב ארוֹך, ארוֹך לפניו.

חתיכת אש ממנוֹרת חשמל לא הרחק ממנוּ דחקה בּחזקה את הלילה על סוֹדוֹתיו. וּכאילוּ להכעיס מי השתלטה על הלילה. עגלוֹת רצוֹת הנה ושוֹב על פּני אבן הרחוֹב וּמרעימוֹת ואנשים הוֹלכים, ממהרים. הוּא הבּיט על הרחוֹב וּפחד נפל עליו למחשבה לשוּב עתה העירה אל חדרוֹ. חזר והלך תפוּשׂ־מחשבוֹת בּלי דעת לאן וּלשם־מה הוּא הוֹלך. הוּא עלה על גבעה ליד הפּרבּר וישב. הבּיט על העיר שרבצה בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּטלאי גדוֹל של חוֹמוֹת גבוֹהוֹת משוּנוֹת, דוֹחקוֹת זוֹ את זוֹ וכך לא נאה וּמיוּתר נדמה לוֹ הטלאי הזה. הוּא הסיר את עיניו מהעיר וּנעצן בּחשכת־הלילה. וכה השתוֹקקה נפשוֹ למַשש את העיקר, את התוֹכן, את נשמת הדבר הגדוֹל הזה המחבּק את כּל העוֹלם. אתה מבּיט, לכאוֹרה, על כּל אלה בּעינים פּקוּחוֹת, הנה־הנה ואתה צוֹלל וּמחבּק כּל אלה, ממַשש. אוּלם לבּך אוֹמר לך, כּי לעוֹלם־לעוֹלם לא תמצא את הדבר אשר נשמתך שוֹאפת אליו, לעוֹלם־לעוֹלם לא יכילם לבּך. משל לריח־פּרחים זה שאתה מריחוֹ־מריחוֹ וּכאילוּ הנה־הנה אתה תוֹפס את עצם מהוּתוֹ, את סוֹד ריחנוּתוֹ המשכּרת – אוּלם אתה יוֹדע כּי הניתן לך הוּא רק מעֵין הסוֹד, משהוּ מהאמת.

הוּא ישב מפליג וּמעמיק בּאלם הלילה ועל לבּוֹ העיקוּ מחשבוֹת. הוּא אינוֹ יוֹדע ואיננוּ יכוֹל לחיוֹת. איננוּ יוֹדע מה הם החיים, האנשים וכל מה שהוּא רוֹאה לפניו. הכּל בּטוּחים כּל־כּך בּחיים, בּמחשבוֹתיהם וּבמעשיהם והוּא איננוּ יוֹדע… איננוּ יוֹדע כּיצד לחיוֹת. איננוּ יוֹדע כּיצד חיים הכּל כּך עלי אדמוֹת. על האלוֹהים הם מדבּרים כּוּלם בּבטחוֹן כּזה וּבוַדאוּת. מי יוֹדע? יש אלוֹהים, יש אלוֹהים? שם, שם בּשמים העמוּקים והאילמים תמיד. יש אלוֹהים? אלוֹהי אמת. ולמחשבה כּי אמנם ישנוֹ יחם כּל־כּך ללב… מי יוֹדע? מאוּמה איננוּ יוֹדע. ולבּוֹ כּלה בּגעגוּעים לאיזוֹ מלה חמה. זה זמן רב, ימים מרוּבּים שלא שמע דיבּוּר חם מפּי מישהוּ. לא ידע לחיצה חמה אמתית של יד.

מחשבוֹתיו לא נתנוּ לוֹ לשבת על מקוֹמוֹ והוּא קם והלך לוֹ לצד הפּרבּר כּשיכּוֹר. הלך ולא שאל עצמוֹ לאן וּלשם־מה וּלמי הוּא הוֹלך. הוּא התקרב למקוֹם־מגוּריה של ליזה. חלוֹנוֹת חדרה היוּ פּתוּחים והוּא נמשך והתקרב לבּית. מה לי פּה? מה לי פּה? וּלאן אני הוֹלך? חלפה אוֹתוֹ מחשבה. הוּא נתעכּב והבּיט כּשיכּוֹר לפניו. כּבר נראוּ דמדוּמי השחר. העצים, פּה ושם, כּאילוּ נתארכוּ, העשבים כּוּסוּ טל צוֹנן. זך, שקט ורך ואחוּז שינה הכּל מסביב. זמן רב עמד כּה וּבלבּוֹ צעקה מחשבה: מה לי פּה?

– ווֹלטרמאן, ווֹלטרמאן, – נשמע קוֹל ליזה, כּשהתרחק כּבר צעדים אחדים מהבּית.

הוּא חזר תמה וליזה נראתה לוֹ בּחלוֹן. שׂערוֹתיה סתוּרוֹת, פּניה עיפים וּבעיניה געגוּעים רבּים.

– כּיצד הגעת הנה? – שאלה בּתמיהה משוּנה וּפניה העיפים כּאילוּ אוֹרוּ.

– איני יוֹדע – ענה מתבּייש – כּל הלילה ישבתי פּה, על גבעה.

– חכּה – בּבקשה – הנה אצא אליך. אף אני לא ישנתי כּל הלילה.

ליזה יצאה וּשניהם ישבוּ על ספסל על־יד הבּית.

– ווֹלטרמאן – פּנתה ליזה אליו בּעינים מלאוֹת עצבוּת – מה אתה חוֹשב עלי?

הוּא שתק.

– אתה יוֹדע את הנעשה בּלבּי? – שאלה שוּב.

משהוּ כּאילוּ נקרע בּלבּוֹ של ווֹלטרמאן ורחמים רבּים עברוּ אוֹתוֹ. מה? גם היא? – קידחה מחשבה את מוֹחוֹ – גם היא. עוֹד עוֹלם חרב. הוּא לא אמר לה דבר. לא ידע מה לאמוֹר ושתק. והיא סיפּרה לוֹ כּי מאז בּוֹאוֹ הנה נתעוֹררוּ עליה החלוֹמוֹת והמחשבוֹת שמאז היוֹתם בּיחד בּמ. ואינם מַרפּים ממנה. ותמיד־תמיד כּשהיא רוֹאה אוֹתוֹ היא מתבּיישת מפּניו. סיפּרה לוֹ על לילוֹת נטוּלי־שינה כּלילה הזה ועל יסוּרים רבּים.

שעה ארוּכּה ישבוּ ליד הבּית ואחר כּך שוֹטטוּ כּל הבּוֹקר והיוֹם בּין פּרבּרי העיר וּברחוֹבוֹתיה. הוּא שתק והיא דיבּרה ודיבּרה. את לבּה השיחה לפניו. הכּל בּחיים – מקרה. גברים משכּרים את הנשים בּגוּפם השׂבע וּכשהשכּרוֹן פּג – כּוֹאב כּל־כּך הלב על מתנת־שוא שחננת ונתת. היא אינה יכוֹלה כּבר להתחיל שוּב מחדש. משהוּ כבה בּלבּה. הלך מאתה לעוֹלמים. החיים התפלים הללוּ עם בּן־אדם שׂבע… ועוֹד ועוֹד דיבּרה וסיפּרה והוֹסיפה להכאיב את לבּוֹ של ווֹלטרמאן. וּכשחזר לעת־ערב הבּיתה רצוּץ ועיף הטיל עצמוֹ אל מיטתוֹ וּבפּעם הראשוֹנה מאז הוּא גר בּחדרוֹ הרגיש מתוֹך פּחד בּוָו גדוֹל ושחוֹר המזדקר מתוֹך התקרה וּמחשבה נוּגה פּילחה את מוֹחוֹ העיף.

– – – – – – – –

וּמהלילה ההוּא גברה בּחיים ווֹלטרמאן ההחלטה למהר לעזוֹב את העיר ו. היה מפחד להישאר בּחדרוֹ מתחת לתקרה זוֹ שוָו גדוֹל ושחוֹר מזדקר מתוֹכה. וּכשקיבּל מכתב ממכּירוֹ מהעיר ד. כּי הוּא יכוֹל לבוֹא שמה, עזב בּוֹ בּיוֹם את ו.

וּבנסעוֹ דרך רחוֹבוֹת ו. אל תחנת־הרכּבת, היה לבּוֹ ריק מכּל תקוה. הוּא ידע כּי לא בּערים האלה שהוּא חי בּהן טמוּן אסוֹן חייו. לא בּאלה סוֹד חייו הקשים. אוּלם כּשיצא מבּית־התחנה לרחָבה וראה לפניו את פּסי־הרכּבת שטוּחים לשני עבריהם הרחק־הרחק אל תוֹך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא והם אוֹמרים, כּביכוֹל: "בּן־אדם, עוֹלם גדוֹל וּרחב-ידים ישנוֹ, חפשי וּפתוּח לרוָחה. בּן־אדם בּוֹא, הימינה והשׂמאילה, למקוֹם שלבּך חפץ – רוַח לוֹ ללבּוֹ.

א

יוֹם הממַהר כּה לחלוֹף, עני וריק ממעשׂים. אַספיר המתאוֹננת תמיד על רוֹע לבּם של בּני־אדם. גרינשטיין המַשרה עליך ריקנוּת ושעמוּם. וּכשהיוֹם חוֹלף ואתה עוֹמד לשכּב, אתה מרגיש צער קהה בּלב על הימים העוֹברים עליך ללא חיים, ללא כּל מעשׂה ואפילוּ ללא מחשבה חשוּבה. האם למען כּל אלה כּדאי וראוּי למהר לקוּם בּבּוֹקר? עם מחשבה זוֹ היתה מַניה מאחרת לשכּב בּבּוֹקר בּמיטתה. אינה יוֹדעת לשם־מה עליה לקוּם. מי בּעוֹלם היה נמצא חסר לוּ לא קמה כּלל היוֹם ולא היתה מתעוֹררת לעוֹלם משנתה. וּמה היתה היא עצמה חסרה?

מחשבוֹת אלוּ על עצמה ועל חייה נתעוֹררוּ בּה לא מזמן. כּשעזבה את עיירתה, זמן־מה לאחר סַיימה את הגימנסיה, וּבבוֹאה אל העיר הגדוֹלה מ. שהיא יוֹשבת בּה זה כּשלוֹש שנים, היתה כּוּלה מלאה תקווֹת וּשאיפוֹת. היא היתה אז כּבת עשׂרים. התענגה מגוּפה הבּריא והיפה. היתה גאה על שׂערוֹתיה הערמוֹניוֹת הארוּכּוֹת והרכּוֹת שהיתה אוֹהבת לעשׂוֹתן צמה אחת ארוּכּה ועבה. אף היא ידעה כּי פּניה גלוּיים ויפים ועיניה כּעין הדוּבדבנים. נשמה שלה טהוֹרה והלב רך וענוֹג. וּבלב שאיפה להראוֹת עצמה בּפני האנשים והחיים. וגם לראוֹת בּמוֹ עיניה את האנשים הללוּ, הנבוֹנים, החכמים, הגדוֹלים והיפים, אלה המעמיקים לחשוֹב מחשבוֹת־אמת, מלמדים מתוֹך אהבה את האדם תוֹרת אמת. ואמנם כּשבּאה למ. עלה לה להיוָדע וּלהתקרב לחברת אנשים אשר הרבּתה כּל־כּך לשמוֹע טוֹבוֹת עליהם ואשר כּיבּדה אוֹתם כּל־כּך. ואם כּי בּהיפּגשה אתם נתקלה, לפעמים, בּמשהוּ שלא נראה לה, שלא כּך דימתה בּנפשה, אבל כּל מַהוּתה נמשכה אליהם וּלחברתם. והימים עברוּ עליה כּאשר הם עוֹברים על האדם. יש שאיזוֹ תקוה מתבּדית. הנשמה נרתעת לזמן־מה. ואיזוֹ מנגינה עליזה, קרן־אוֹר של שמש משכּיחים כּל אלה. הנה נתפּסת בּטעוּת שטעית בּפלוֹני, ודיבּוּר חם וחביב, מבּט טוֹב של איש אחר מרגיע אוֹתך. יש שהחיים הוֹרסים בּנין שלם בּנפש, לבּך נרתע וּמחשבוֹת מרוֹת על החיים והאנשים מאפילוֹת לשעה על נשמתך וּבא חלוֹם חדש ועוֹלה על חוּרבוֹת החלוֹם שחלף. חיים… כּך עברוּ עליה, על מַניה, שלוֹש השנים בּמ. אבל בּזמן האחרוֹן פּקדוּ את לבּה הרהוּרים וּמחשבוֹת חדשים. תחילה לא בּרוּרים, תלוּשים, שאינם מצטרפים, אבל מיוֹם ליוֹם התמידוּ והתכּיפוּ עד שנתפּרשוּ ונצטרפוּ והניעוּ את מַניה לשנוֹת את יחסה למכּריה וּלעצם חייה היא.

וּבשכבה בּבּוֹקר בּמיטתה מהרהרת על חייה ומַכּריה, היתה בּאה לכלל מחשבה על החיים בּכללם. ונדמה היה לה כּי עד עתה לא חשבה כּלל עליהם כּראוּי וּברצינוּת. כּל־כּך משוּנים הם החיים הללוּ, ועתים גם המחשבוֹת עליהם משוּנוֹת כּך. בּוּשה לספּר בּאזני מישהו. משוּנה… חיים אנשים. חיים וּמתים… הכּל, הכּל מתים וקוֹברים אוֹתם בּתוֹך האדמה. משוּנה עד לצחוֹק ולבכי גם יחד. וגעגוּעים גדוֹלים תוֹקפים אוֹתה לחיים. כּאילוּ הנה והנה ועליה להיפּרד לעוֹלם מהם, מהשמים וּמהאנשים. הנה חוֹמד הלב וכלה לשמי־האביב הרחבים והעמוּקים, לאוֹר־השמש היקר, לריחוֹת־אביב ולפּרחים הלבנים שכּה אהבה אוֹתם – לחיים… וכך היא שוֹכבת בּמיטתה מהרהרת בּגעגוּעים עד שנכנסת לחדרה אֶספיר.

ב

אֶספיר – בּחוּרה כּבת שלוֹשים. פּניה צנוּמים וגוּפה דל. וּבעיניה השחוֹרוֹת והכּבוּיוֹת לעתים נשארוּ עוֹד סימני זריזוּת מלפנים. פּניה היוּ נצתים וּמאירים לפעמים בּחן יהוּדי, אוּלם רק לעתים רחוֹקוֹת; בּרוּבּם היוּ עייפים, וּמתוחים־מוּארכים מרעב. בּשׂערוֹתיה שהיוּ סרוּקוֹת ישר־ישר נראתה פּה ושם שׂיבה. התפרנסה משיעוּרים פּרטיים וגרה בְאוֹתוֹ בּית שגרה בּו מַניה. ועם כּניסתה של אֶספיר היו מתחילים חיי־יוֹמה של מַניה. עם בּוֹאה היתה מתחילה להתלבּש. וּבזמן האחרוֹן בּהבּיטה אל פּני אֶספיר נתגלה לה כּאילוּ לראשוֹנה, כּי פּניה ארציים, חמריים המה מאד ועתים רוֹגזים. מצחה מבריק ויבש, קמטים וּבני־קמטים בּשני צדי הפּה מסַפּרים על שברוֹן־לב וזעם. ולא רק פּניה, את כּל מהוּתה, לא יכלה בּימים האחרוֹנים לשׂאת. אֶספיר היתה פּוֹתחת בּדבר איזה מכּיר אוֹ מכּרה וּבדיבּוּרה היה נשמע איזוֹ התאוֹננוּת על מישהוּ; איזה רעל, אם כּי מסוּתר, הוּרגש בּוֹ. אֶספיר היתה משתדלת להטמין את כּל אלה, אבל מַניה הרגישה זאת בּבירוּר. שיחוֹתיה של אֶספיר על־דבר אנשים היוּ מלוּווֹת הערוֹת דקוֹת, עתים עמוּקוֹת על חוּלשוֹתיהם של בּני־אדם אשר רק אנשים שהחיים המרוּ להם מאד מרגישוֹת בּהן. מַניה היתה מרגישה עצמה בּשעוֹת אלוּ כּמי שרוֹאה לפניו פּצע פּתוּח; לבּך מלא רחמים לאיש החוֹלה ועם זאת אתה מתפּלל שגם הפּצע וגם האיש ימהרוּ וייעלמוּ מעיניך…

בּינתים היה נכנס גרינשטיין, אוֹרח־תמיד, יוֹם יוֹם. – כבן שלוֹשים, קוֹמה בּינוֹנית עם מצח גדוֹל ויבש. בּקמטים שמסביב לעיניו האפוֹרוֹת והעיפוֹת היה טמוּן צער מר על משהוּ שמת בּלבּוֹ, על משהוּ שדעך בנשמתוֹ, ועיפוּת מרוּבּה בפניו המגוּלחים והמזקינים. כּשבּא גרינשטיין היתה אֶספיר משתנית פּתאוֹם. נעשׂית שׂמחה, קוֹלה אחר ואיזוֹ עדינוּת ורכּוּת ילדוּתית בּתנוּעוֹתיה. והכּל בּה – קוֹלה, תנוּעוֹת־גוָה הרכּוֹת והבּיישניוֹת כּאילוּ, הכּל, הכּל בּה כּאילוּ מבקש בּתמימוּת ילדוּתית: אנא, נהגוּ בּי בּרוֹך, לטפוּ אוֹתי, שׂחקוּ אתי כּעם ילד קטן… וּכשהיוּ שלָשתם יוֹשבים אצל השוּלחן ושוֹתים תה, היתה אֶספיר מרבּה דברים על חייה. כּמה קשה למי שהוּא בּעל־נפש לחיוֹת עתה, שעה שהכּל נתוּן בּתוֹהוּ־ובוֹהוּ , החיים, המחשבוֹת. החיים אמנם מלאי־ענין בּיוֹתר והדוֹרוֹת הבּאים יקנאוּ בּנוּ על אשר חיינוּ בּזמן כּה סוֹער ועשירמעלָלים. אבל בּכמה כּל זה עוֹלה לאדם. דיבּרה הרבּה וּבעצבּנוּת, הנה בּכמה עלוּ לה המעברים הללוּ מאמוּנה אחת לשניה. מעוֹלמם של אבּא־ואמא לעוֹלם זה של מחשבוֹת חדשוֹת שגילוּ לה, כּי אמוּנתם של אבּא־ואמא אמוּנת־שוא היא. ואחר־כּך מהציוֹנוּת לבּוּנד וּמהבּוּנד למפלגה… גרינשטיין היה שוֹמע כּל אלה והיה מבּיט על אֶספיר בּמבּט של בּן־אדם היוֹדע וּמכּיר את כּל זה וּמבין לנפשה היטב־היטב. למַניה היה קשה ולא נעים, גם משוּם שאֶספיר משתנית כּל־כּך בחברתם של גברים והעיקר בּחברתוֹ של גרינשטיין וגם משוּם שבּדברי אֶספיר נשמעה לה נימה לא כּנה, מוּגזמת וחוֹלנית. צער משוּנה היה תוֹקף אוֹתה בּשל אֶספיר והיתה יוֹשבת וּמבּטה נעוּץ בּשוּלחן אוֹ בּאיזוֹ נקוּדה בּכּוֹתל, כּאילוּ יראה להיפּגש בּעיני אֶספיר אוֹ בּעיני גרינשטיין.

ויש שלפעמים היה גרינשטיין קוֹרא לפניהן מַאמר שלוֹ – הוּא היה עוֹבד בּעתוֹן יוֹמי מקוֹמי. אֶספיר היתה כּוּלה הקשבה וּפניה מתוּחים עד כּדי טיפּשוּת. כּשגרינשטיין היה מסיים את קריאתוֹ היתה אֶספיר יוֹשבת שעה ארוּכּה כּמאוּבּנת, תפוּסה בּמחשבוֹת, כּאילוּ מחמת רוֹשם שעשׂה עליה המאמר המכריח אוֹתה בּלא־יוֹדעים להתעמק בּאוֹתן המחשבוֹת שהוֹליד בּמוֹחה. אחר־כּך היתה קמה ממקוֹמה, וּבהבּיטה ישר בּפניו של גרינשטיין, כּשעיניה מפיקוֹת תוֹדה מרוּבּה לוֹ וּפניה מאירוֹת, היתה מתקרבת אליו, מניחה את שתי כּפּוֹת־ידיה על כּתפיו, וּכאילוּ איננה מוֹצאת את המלה המתאימה בּאמת, וגם מתבּיישת לאמוֹר לוֹ את המלה הנכוֹנה שיש לאמוֹר לוֹ עתה, היתה פּוֹנה למַניה:

– אַת הבינוֹת?

מַניה מרגישה שהיא מתאדמת כּוּלה כּילד זה שמוצאים אוֹתוֹ בּקלקלתוֹ. היא אינה יוֹדעת מה יש כּאן להבין וּממה יש כּאן להתפּעל. מאמר בּינוֹני מאד, מאלה המצוּיים בּכל עתוֹן רגיל והרבּה מהנאמר בּוֹ, דוֹמה, כּבר קראת וגם שמעת לא פּעם. וּגרינשטיין, פּניו מתלהבים מהתפּעלוּתה של אֶספיר, היה מתחיל לדבּר בּחוֹם לאֶספיר וּלמַניה על החיים, האנשים ועל כּתיבתוֹ. הנה הוּא עוֹמד להוֹציא את כּל מה שכּתב עד עתה בּספר בּשם “חיים וּמחשבוֹת”. פּני גרינשטיין הנלהבים היוּ נראים אז למַניה כּה טיפּשים, וכה משעממים. קשה היה וגם בּוּשה היתה לראוֹת איך חוֹלמים גרינשטיין ואֶספיר, חוֹלמים והוֹזים, ריקים כּל־כּך, טיפּשיים וּמשעממים.

אחר־כּך היה בּא, זה אחר זה, מחנה שלם של מכּרים, מי למַניה, מי לאֶספיר וּמי לחפּשׂ אצלן את גרינשטיין. היו אלה מתלמדים ואנשי־מפלגה. וּברעש וּבהמוּלה וּבבטלה היה עוֹבר היוֹם.

בּלילה היתה שוּב מתכּנסת חבוּרה שלמה לחדרה של מַניה. רוֹב הלילוֹת היוּ עוֹברים בּויכּוּחים. וראשי המדבּרים בּהם היוּ אֶספיר וּגרינשטיין. מַניה יוֹשבת וּמקשיבה, צמאה לדעת עם מי מהמתוַכּחים האמת. אבל הויכּוּחים היוּ מקהים וּמבלבּלים את המוֹח, והאמת לא נתנה להיתפס. ויש שבּשבתה כּה, מקשיבה לדברי המתוכּחים, היתה מַניה מהרהרת על עוֹלם חדש המתקרב וּבא. ימים בּאים. הנה־הנה הם בּאים. לא רחוֹק הזמן ויבוֹאוֹ חיים אחרים… חיים חדשים… בּבירוּר, מה יהיוּ החיים החדשים האלה, מה צביוֹנם וּמַהוּתם לפרטיה, לא ידעה. אבל אז, אז יחיוּ האנשים אחרת, לא כּאשר עתה. חיים טהוֹרים, טוֹבים ונאים יוֹתר. הכּל יהיוּ חפשים. גדוֹלים, טהוֹרים ויפים יהיוּ החיים ההם. נפשה חשקה להתעמק בּימים הטוֹבים והיפים התלוּיים מעל לראשה. הנה־הנה הם בּאים. עוֹד דברי הסבּרה אחדים חמים, סוֹערים בּאזני האוּמללים, לפקוֹח את עיניהם, עוֹד אוֹמר אחד לעבדים אוּמללים, אמוֹר להם שעבדים המה, וּלאחר מלחמה קשה עם רשעי־עוֹלם – והנה, הנה בּאים החיים החדשים, זרוּעי אוֹר, חוֹפש וּדרוֹר, אשר אם גם אין אתה רוֹאה אוֹתם בּבירור, הרי נדמה לך, כּאילוּ אתה מבּיט אל תוֹך השמים הבּהירים, הכּחוּלים והעמוּקים… שם, שם למעלה, עיניך אינן תוֹפסוֹת מה שם, אבל אתה מרגיש ויוֹדע שעיניך מבּיטוֹת אל תוֹך עוֹלם נאצל בּהדרוֹ ועמקוֹ. אוֹר ואוֹשר משתפּך בּלבּה וּבכל גוּפה. עיניה מתרחבוֹת וכל מה שהיא רוֹאה לפניה מזדקר, מתגדל ומאיר. יפים וּמאירים נעשׂים פּניהם של אלה שהיא רוֹאה אוֹתם לפניה. עיניהם מבריקוֹת והן עמוּקוֹת וּמלאוֹת תוֹכן. כּל הרע יחלוֹף, יעבוֹר ויֵעלם… וכך כּדאי למסוֹר את חייך בּשביל החיים היפים הבּאים. ואם גם לא תזכּה לראוֹת אוֹתם. זרם אוֹר זוֹרם בּלבּה. היתה רוֹצה לעשׂוֹת עתה דבר אשר לכל אלה היוֹשבים פּה, לכוּלם ייטב פּתאוֹם. אוֹר וּרוָחה ללבּם. היא נפנית שוּב להקשיב לדבריהם, וּמרגע לרגע הוֹלך חלוֹמה וּמתנדף, חוֹלף והוֹלך. מדבּרים, מתוַכּחים, זה בּכה וזה בּכה. וּכשזה מדבּר נדמה לך שהצדק אתוֹ וּכשחברוֹ עוֹנה, נדמה לך שהצדק עמוֹ. יש לחשוֹב כּכה ויש לחשוֹב כּכה. כּאילוּ ניתן המוֹח להימתח גם לכאן וגם לכאן. וכל שאתה מרבּה לשמוֹע, כּן יסתבּך מוֹחך עוֹד ועוֹד. וכל־כּך היתה רוֹצה לדעת בּאמת עם מי הצדק… ואיזה כּעס מתעוֹרר בּלבּה על כּוּלם. לוּ מיהרוּ ויצאוּ מחדרה והניחוּ אוֹתה יחידה לנפשה שתוּכל בּאמת להתעמק בּמשהוּ ולחשוֹב. וּכשהיוּ מסתלקים סוֹף־סוֹף כּוּלם בּשעה מאוּחרת בּלילה, היוּ בּלבּה צער רב ורוֹגז על יוֹם ולילה, עוֹד יוֹם ולילה, שעברוּ ללא כלוּם, ריקים וּבטלים.

ג

כּך התחיל להתרחש בּלבּה של מַניה דבר זה שהיא עצמה לא ידעה בּבירור מַהוּ וּמאין בּא. ויש שמפּחד לנעשׂה בּחדרה כּל היוֹם, היתה ממהרת לעזוֹב אוֹתוֹ בּבּוֹקר בּטרם יבוֹא מישהוּ, והיתה משוֹטטת יחידה בּרחוֹבוֹת.

לבוּשה מעילה הקצר והסגוּר על כּל כּפתוֹריו, שהיה מבליט את גזרת־גוָה העדינה, מלאת חיים וּתנוּעה, היתה סוֹבבת בּרחוֹבוֹת העיר. כּאילוּ מישהוּ דוֹפק עליה לברוֹח ממַשהוּ. לברוֹח מכּל וכל. סוֹף קיץ. המדרכוֹת ורצפּת־הרחוֹב היוּ יבשוֹת. יבש היה קוֹל צעדי האנשים ורעש כּל עגלה העוֹברת. רוּח קריר נשב. מהעצים בּצדי הרחוֹבוֹת נשרוּ עלים יבשים וּצהוּבּים. מסתוֹבבים־מסתוֹבבים בּאויר בּין השמים והארץ ונוֹפלים על־יד המדרכה ועליה. הכּל – העלים הנוֹשרים, הרוּח הקר והכּביש היבש והקר, הכּל, הכּל הזכּיר את השלג הראשוֹן העתיד לבוֹא. לוֹבן רך, קר וצח מכוּסה אז עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא והנשמה שלך בּהירה, זכּה ואַמיצה. איזה נחשוֹל זך, טהוֹר ואמיץ עוֹבר את לבּה ורצוֹן עז מתעוֹרר בּה ללכת כּך נגד הרוּח אל אשר תשׂאינה העינים. איזה רצוֹן לשיר שיר עליז וקל וללכת נגד הרוּח, על אפּוֹ וחמתוֹ, להכעיסוֹ. ללכת ולחתוֹך את האויר העז, הקר והחריף… הנה עוֹמדת ליד שער אחת החצרוֹת עגלה גדוֹלה טעוּנה תיבוֹת. יהוּדי גבוֹה וחסוֹן מטה את כּתפיו לעגלה, מרים את ראשוֹ לשמים וּמעמיס תיבה על כּתפיו וּבקריאה עליזה, הוֹפּ, הוּא עוֹקר רגליו והוֹלך לוֹ עם התיבה על כּתפיו, כּאילוּ לא־כלוּם, אל תוֹך החצר ונעלם. רצוֹן לצחוֹק צחוֹק של שׂמחה תוֹקף אוֹתה וגוּפה מתגעגע למשהוּ דוֹמה לזה… טוֹב להרגיש כּי כּוֹח לך… והיא מאיצה את צעדיה, ממהרת ממהרת.

פּעם בּשוֹטטה כּך בּרחוֹבוֹת ללא כּל תכלית וּמטרה יצאה אל מחוּץ לעיר. נוֹף הפקר נתגלה פּתאוֹם לעיניה. השׂתרע שׂדה מלא רחבוּת ללא גבוּל וקץ. פּה ושם עצים בּוֹדדים וּמסביבם תלי עלים צהוּבּים, וּלמַעלה שמים עמוּקים וּרחבים. אוֹר משוּנה האיר את מוֹחה ורוּח פּראים והפקר נשב מהשׂדה רחב־הידים על פּניה ואל לבּה. עמדה מסתכּלת בּמראה החדש אשר מזמן לא ראתה כּמוֹתוֹ ולבּה מתרחב והוֹלך והעינים כּאילוּ מתרחבוֹת אף הן. הצדק אתי. הצדק אתי. ישנוֹ עוֹד עוֹלם, עוֹלם־אמת, חפשי, טהוֹר. עוֹלם של שׂדוֹת ושמים רחבים וחפשים. כּשיכּוֹרה צנחה על האדמה הקרה. כּמוֹ חיוֹת עוֹברוֹת בּמוֹחה תמוּנוֹת שוּרוֹת שוּרוֹת בּעוֹדה בּית־אביה בּעיירת מוֹלדתה. נזכּרוּ ערבי־קיץ מתוּקים. מלא כּל העוֹלם, בּין שמים וארץ, ריחוֹת־בּוֹשׂם ורוּח קל ורך נוֹשב מהשׂדוֹת שמסביב וּמהיערוֹת וּמַאהיל בּגעגוּעים על כּל העיירה. וכל־כּך קל לגוּף ולנפש, שיכּוֹרה משׂמחה. פּעם בּקיץ חנה על־יד עיירתם מחנה־צוֹענים, בּיניהם צוֹענית צעירה שפּניה שזוּפים, רווּיי אוֹר ושמש. עיניה שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת וּמבריקוֹת וכל גוּפה גמיש וזקוּף כּערבה בּרוּכת־טל בּשׂדה – חוֹפש וּדרֹור. פּעם היתה חתוּנה בּמחנה והצוֹענית היפה והפּראית הזאת עברה פּעמים אחדוֹת בּיעף בּרחוֹב העיירה על סוּס. מרתיחה אוֹתוֹ בּצעקת פּרא: הפּ, הפּ, הפּ! הסוּס ורוֹכבוֹ – גוּש אחד של סערת־פּרא נישׂאת בּין שמים וארץ. הפּ, הפּ, הפּ! הסוּס נישׂא־מוּעף, הזוֹגים מסביב לצוָארוֹ היפה מצלצלים בּצליל דק ועדין. אמהוֹת חוֹטפוֹת וּמאספוֹת את הילדים מהרחוֹב. עיני הצוֹענית שוֹלחוֹת בּרקים שחוֹרים. פּניה בּוֹערים וקוֹלה מספּר על חוֹפש יערים החבוּי עמוֹק־עמוֹק בּנפש האדם – הפּ, הפּ, הפּ!.. מַניה השהתה עצמה שעה ארוּכּה בּזכרוֹן הצוֹענית היפה הזאת. ואיזה כּעס עלה בּלבּה והתגּבר על חייה עתה ועל ידידיה שנראוּ לה עתה כּה רחוֹקים ממנה, כּה קלי־ערך וּמעוֹררי רחמים וּמעיקים כּך על נשמתה.

כּשחזרה הבּיתה בּשעה מאוּחרת בּלילה מצאה בּחדרה את אֶספיר. ממראה פּני אֶספיר הנלהבים בּמרירוּת, ממראה כּל גוּפה הנדכּה והרצוּץ הבינה מַניה, כּי משהוּ נפל היוֹם בּין אֶספיר וּגרינשטיין. דברי ריב והתנגשוּת בּין אֶספיר וּגרינשטיין לא היוּ נדירים ותמיד נראוּ לה, למַניה, התנגשוּיוֹת אלוּ מגוּחכוֹת ואויליוֹת. על דבר של מה בּכך רוֹגזים ורבים. גרינשטיין היה מראה אז לאֶספיר שׂנאה רעה, מלאת רעל, כּאילוּ היתה אֶספיר בּאמת אשמה בּמשהוּ גדוֹל בּחייו. אף אֶספיר היתה אוֹמרת לוֹ אז דברים קשים ורעים, אבל תמיד היה נשמע בּקוֹלה וגם נראה בּפניה, שהיא עצמה מפחדת מפּני דבריה אלה, ניכּרוּ ההתרפסוּת וּבקשוֹת־הסליחה שתבוֹאנה מיד אחרי דבריה אלה. תבוֹאנה מיד, מיד. קשה היה לה, למַניה, לראוֹת עתה את אֶספיר ואף לשמוֹע את דבריה. ואמנם מיד התחילה אֶספיר לספּר מה שנפל בּינה וּבין גרינשטיין. האנשים אינם מבינים איש את רעהוּ, מוּכנים בּכל הזדמנוּת לנעוֹץ את ידיהם המגוּשמוֹת בּלב הזוּלת בּמקוֹם הכּוֹאב בּיוֹתר וּמחַטטים וּמחַטטים. ואף התאוֹננה מר על שבּכל חייה מרובּי רעב ודאבוֹן־לב היתה היא נוֹתנת תמיד לכל הנפגש לה יוֹתר ממה שקיבּלה היא. תמיד חָננה ונתנה טוּב־לב, חוֹם וּשׂכרה היה – קרירוּת־לב ואף אכזריוּת. מרים וקשים היוּ דבריה על הגברים שאינם ראוּיים שנשמת־אשה תחַממם. קוֹלה הלך ונעשׂה עצבּני וארסי ונשמעה בּוֹ שאלה מרה: מפּני מה? לשם־מה רעבתי כּל־כּך, סבלתי והתיסרתי בּחיי? בשביל מי, מדוּע ולמה? אֶספיר לא עזבה את חדרה של מַניה ונשארה ללוּן אתה בּמיטתה. וּבשכבה יחד עם מַניה בּמיטתה, חלמה בּהקיץ בּאזני מַניה על מקרי האהבה שקרוּ בּחייה. ומקוֹלה עלוּ געגוּעים למקרים אלה שיִשנוּ ויחזרוּ עתה שנית, מתלהבת טענה בּארס על זה שנשים נוֹצרוּ מתוֹך אכזריוּת. ולוּ היתה היא גבר, היתה מהחוֹטאים בּיוֹתר וּבהשליכה מאליה את השׂמיכה שאלה בּצריחה כּשיכּוֹרה:

– אמרי, מַניה, אמרי, האם גֵוי מכוֹער? אמרי, כּלוּם אי־אפשר לאהוֹב אוֹתי? איך הוּא בּוֹער, כּמה חיים בּוֹ… מַניה, אמרי, הבּיטי… אין אַת יוֹדעת איך אני יכוֹלה לאהוֹב. אין אַת יוֹדעת.

היא חיבּקה בּזרוֹעוֹתיה את צוָארה של מַניה בּחזקה וּבחום ואימצה את כּל גוּפה ונשקה אוֹתה בּפראוּת, רוֹעדת כּוּלה כּמקוֹר. למַניה היה קשה כּל־כּך להבּיט בּפני אֶספיר, בּוּשה היתה לשמוֹע כּל זה. הרגישה בּכל מַהוּתה איך לא נאה לדבּר כּך על עצמך. לא יפה להתאוֹנן כּך על כּאב לבּך. לא יפה לפתוֹח כּך בּפני אחר את פּצעי נפשך. וּמחשבה לא בּרוּרה אילמת לחצה את לבּה שלא יפה, מאוּס, להתיסר בּיסוּרים כּאלה וּמי שאֵלה לוֹ הוּא עצמוֹ כּאילוּ לא נאה… היא ליטפה את ראשה של אֶספיר, החליקה על שׂערוֹתיה. היה רצוֹן להקל עליה וּבלבּה עצמה התרעמה על הכּל. נתקבּצוּ כּוּלם יחד בּמקוֹם אחד ודוֹחקים וחוֹנקים איש את רעהוּ, מציקים איש לאחיו. וגעגוּעים רבּים תקפוּ אוֹתה לעוֹלם אחר, העוֹלם ההוּא על שׂדוֹתיו ושמיו הרחבים, העמוּקים והחפשיים…

ד

וּמחשבוֹתיה של מַניה על חייה ועל האנשים הסוֹבבים אוֹתה הלכוּ ונעשׂוּ מרוֹת יוֹתר. ונוֹסף על כּל אלה התחיל גרינשטיין לשׂוּם עיניו בּה וּלהתקרב אליה וזה הכבּיד עליה מאד. רצוֹנה היה שגרינשטיין לא ישׂים לב אליה כּלל כּמוֹ עד עתה. וּמאז החל להתקרב אליה, התחילה אֶספיר להתיחס אליה בּכעס וּברוֹגז.

יש וּגרינשטיין היה פּוֹנה אליה ושוֹאל, למה היא מהוּרהרת כּך והיא היתה עוֹנה לוֹ: “כּך, סתם”… ואֶספיר היתה מבּיטה אז עליה ועל גרינשטיין בּמבּט אַרסי והיתה אוֹמרת בּצחוֹק מעוּשׂה:

– על מה היא יכוֹלה לחשוֹב? חוֹשבים…

לוּ שניהם, גם גרינשטיין וגם אֶספיר, לוּ עזבוּ אוֹתה לנפשה. אבל גרינשטיין לא הרפּה. אוֹמר לה כּי הוּא רוֹאה בּה איזה חידוּש, שהיא משתנית והוּא משתוֹמם איך זה לא השגיח בּה כּל הימים הרבּים האלה. פּעם גם התנצל לפניה על שלא הכּיר אוֹתה עד עתה. ואף אמר לה כּי בּעת האחרוֹנה היוּ לה פּנים אחרים לגמרי עמוּקים יוֹתר ואף אחד מהסוֹבבים אוֹתה אינוֹ מבין אוֹתה והוּא מפציר בּה לספּר לוֹ מה מעיק על לבּה. שתחדל לחשוֹב כּל־כּך הרבּה. וּבדבּרוֹ כּל אלה היוּ עיניו מבּיטוֹת עליה כּך עד שכּל מַהוּתה נרתעת. אֶספיר נתכּעסה עליה מיוֹם ליוֹם. היתה מרבּה לדבּר בּכעס על זה שהאדם תמיד בּוֹדד. על זה שאין היא מאמינה בּרעוּת וכי רעוּת אמיתית איננה וּכלפּיה היוּ ידידיה תמיד לא כּנים ואפילוּ הקרוֹבים בּיוֹתר לא התחשבוּ בּיסוּריה ותמיד עלה לה כּך שדוקא בּשעה שחייה נעשׂוּ נוֹחים יוֹתר וּמשהוּ החל להאיר את עתידה, דוקא אז היה מישהוּ מתערב והיה הוֹרס בּלי רחמים את כּל חלוֹמוֹתיה. ויש שאֶספיר היתה פּתאוֹם בּלי כּל סיבּה שהיא נטפּלת וּמציקה לה. וּמַניה התחילה להרגיש כּי מחוּץ למתהווה בּלבּה פּנימה, הוֹלך ונרקם סביבה משהוּ מסוּבּך וטיפּשי.

לילה. מַניה שכבה בּמיטתה. המנוֹרה עוֹד דלקה. המיטה והשׂמיכה עליה לבנוֹת וּנקיוֹת. היא הרגישה בּגוּפה הבּריא, החם, היפה והנקי. נשמתה ערגה לאיש קרוֹב, יקר אשר מפּניו אין מתבּיישים. הוּא יוֹדע אשר בּלבּך, הכּל בּך יקר לוֹ וּבפניו אַת יכוֹלה להיוֹת חפשיה בּמעשׂיך. להתמסר לאיש היקר לך כּל־כּך והקרוֹב ולחיוֹת בּאמת… לחיוֹת נקי, יפה, פּשוּט. לחיוֹת…

פּתאוֹם דפיקה על הדלת:

– המוּתר להיכּנס?

היא מכּירה את קוֹלוֹ של גרינשטיין. בּלבּה ניתק משהוּ. אי־רצוֹן מר תוֹקף את לבּה. כּאילוּ אוֹיב רע מתגרה בּה, חוֹמד לצוֹן מר… היא מכבּה את המנוֹרה.

– לא…

– רק ספר לקחת. שכחתיו פּה – אמר גרינשטיין כּמתחנן.

גרינשטיין נכנס אל חדרה. היא מרגישה בּחוֹשך שאין הוּא מחפּשׂ את הספר בּרצינוּת.

– אינני יכוֹל למצוֹא אוֹתוֹ – מגמגם גרינשטיין וקוֹלוֹ רוֹעד – וללכת הבּיתה אין כּל רצוֹן.

מַניה שוֹתקת. לוּ רק מיהר. לוּ רק מיהר להסתלק מכּאן.

– ואַת אוֹמרת בּאמת לישון, מַניה – שוֹאל גרינשטיין כּאילוּ לא בּקוֹלוֹ שלוֹ.

– כּן… אני רוֹצה לישוֹן – היא ממהרת לענוֹת לוֹ.

גרינשטיין עוֹמד בּחדרה כּל־כּך טיפּשי כּאילוּ אינוֹ יוֹדע מה לוֹ לעשׂוֹת.

– נוּ – הוּא אוֹמר כּשהוּא מתקרב למיטתה – הנה לך יד.. לילה טוֹב…

– כּבר התפּשטתי – ממַהרת היא להתנצל על שאיננה מוֹשיטה לוֹ את ידה. ממאנת כּל־כּך שיגש למיטתה קרוֹב אליה. אינה רוֹצה, קשה לה כּל־כּך.

היא מרגישה שפּני גרינשטיין נעשׂים מבוּלבּלים וטיפּשיים בּיוֹתר והיא מתמלאת רחמים עליו, אבל כּל חפצה עתה הוּא שיעזוֹב את חדרה, שימהר ויעזוֹב ויצא.

– מַניה, מדוּע אַת כּוֹעסת כּך עלי – מתחנן גרינשטיין.

– גרינשטיין, גרינשטיין, הנח לי. אני רוֹצה לישוֹן… עזוֹב אוֹתי – מתפּרץ מלבּה.

גרינשטיין יוֹצא מבוּלבּל. וּבלבּה מחנק עד לדמעוֹת, לבכּוֹת, לבכּוֹת…

וּלמחרת בּבּוֹקר, אך הקיצה משנתה, בּאה אֶספיר וּכאילוּ מן הצד ללא כּל כוָנה מיוּחדת שאלה אם גרינשטיין נכנס אתמוֹל לאחר שיצא מחדרה גם אליה, אל מַניה. וכמה נתעכּב אצלה ועל מה דיבּר. וניכּר היה כּי כּל מה שתאמר לה לא תאמין לה ואפילוּ אם תישבע בּכל היקר לה, לא תאמין לה. מַניה רוֹאה עין בּעין איך היא נדבּקת למשהו מאוּס, לא נאה. וּבלבּה מוּעקה, מוּעקה.

ה

והזמן חוֹלף ועוֹבר. יוֹם רוֹדף יוֹם, שבוּע שבוּע וחוֹדש חוֹדש. וּכאילוּ איזה מסך שהסתיר עד כּה ממנה את האנשים, את החיים, התחיל להתרוֹמם לפניה. וּמהמתגלה לעיניה מתחיל להתרקם בּלבּה משהוּ המעיק כּל־כּך על נשמתה והוּא גדל והוֹלך וּמעיק, מעיק. בינה וּבין אֶספיר גדל ועלה דבר אוילי. וכל כּמה שהשתדלה למנוֹע אוֹתוֹ גדל עוֹד ועוֹד. גרינשטיין היה מרבּה לבקש ממנה שתגלה לוֹ את לבּה, מה מתרחש אתה, והיה אוֹמר כּי היא משתנית מיוֹם ליוֹם וּבפניה הוּטל משהוּ חוֹלני.

וּפעם בּשבתם שניהם בּחדרה התחנן לפניה:

– מַניה, מה אתך?

– לא־כלוּם – ענתה כּמי שנוֹגעים בּוֹ בּמקוֹם הכּאב.

גרינשטיין לא הרפּה והוּא הפציר עוֹד ועוֹד:

– אוּלי אַת חוֹלה?

– לא־כלוּם… אינני יוֹדעת. אוּלי חוֹלה… יתכן. אינני יוֹדעת.

– יוֹתר מדי אַת חוֹשבת בּימים האחרוֹנים. אל תחשבי כּל־כּך הרבּה – התחנן.

– מאליהן הן בּאוֹת המחשבוֹת, שלא מדעת ורצוֹן – התפּרץ מלבּה.

– ראי, מַניה – אמר גרינשטיין בּקוֹל מר – רק לשעה אַת חוֹשבת וּכבר נתבּלבּלת… ואני מרבּה לחשוֹב זה מכּבר, זה מזמן… וּבכל זאת אני חי… זה שנים רבּוֹת, מַניה, אני חוֹשב על האנשים והחיים, שנים רבּוֹת, לחשוֹב, לחשוֹב ולחשוֹב…

מַניה הבּיטה בּפני גרינשטיין הנוֹקשים והצנוּמים רווּיי צרוֹת ורעוֹת. עיניו הבריקוּ עצבוּת והקמטים מסביבן סיפּרוּ על עקת לב. היה לה עתה רצוֹן שיספּר לה על המרירוּת שבּחיי האדם, כּאילוּ תשקיט בּזאת את מרירוּת לבּה היא. גרינשטיין הרגיש בּזאת וּכמי שחיכּה לכך מזמן התחיל לספּר לה על רעב ועינוּיים רבּים בּשביל משהוּ אוֹר בּחיים… סיפּר לה על החלוֹמוֹת שנעקרוּ מלבּוֹ בּמכאוֹבים ואיש אינוֹ יוֹדע. אנשים, החיים, הם שעקרוּ את החלוֹמוֹת מנשמתוֹ ולא האנשים ולא החיים אינם יוֹדעים מאוּם, מה עלה להם לחלוֹמוֹתיו. חלם כּי הוּא איש גדוֹל נוֹעד להציל את עמוֹ. הוּא האדם החדש, עוֹד לַסַל חדש, עוֹד מַרכּס חדש. ואחר־כּך קמוּ לנגד עיניו הסוֹפרים הגדוֹלים… וסיפּר לה על חייו עתה, חיים של פיליטוֹניסט שלא העוֹלם ולא הוּא עצמוֹ צריכים לוֹ. מה נבער לסחוֹט מעצמך את הטיפּה האחרוֹנה כּדי לכתוֹב פיליטוֹן בּינוֹני שאינוֹ נצרך לשוּם איש… ועם זאת אתה צריך לחיוֹת ולמוּת, לאחר כּל הרעב והיסוּרים והחלוֹמוֹת היפים והגדוֹלים שנעקרוּ מנשמתך… מַניה מקשיבה לדבריו וּללבּה לא רק שלא הוּקל אלא שהכבּיד עוֹד. כּאילוּ עוּד מסך אחד התרוֹמם לפניה והיא הרגישה, כּי מן השׂיחה הזאת נתעמק עוֹד יוֹתר אוֹתוֹ דבר המעיק על לבּה, התהוֹם שלרגליה.

וּפעם בּלילה לאחר התנגשוּת טיפּשית בּינה וּבין אֶספיר, כְשאֶספיר פּרצה בּהיסטריה מרה וּמַניה צנחה אל מיטתה בּחדר עטוּפת סוּדר וכל גוּפה רוֹעד מכּאב־לב וּמרירוּת, נכנס גרינשטיין. הוּא הרגיש מיד בּמצב־רוּחה והתחיל כּתמיד להפציר בּה שתירגע. מדבּר אליה כּתמיד שלא תרבּה לחשוֹב וּמתחנן לפניה:

– מַניה, סעי מפּה…

מַניה הבּיטה אליו בּחיוּך מר:

– לאן?

– סעי… סעי מפּה – התחנן גרינשטיין – החליפי את המקוֹם… סעי, תיפּגשי עם אנשים חדשים, אחרים, אוּלי טוֹבים יוֹתר מאלה שהכּרת עד כּה.

– לא אמת… לא אמת… – אמרה מַניה, חיורת, כּשכּל גוּפה רוֹעד כּמקוֹר – לא אמת… וכי מה? כּלוּם האנשים, כּל אלה שאני מכּירתם פּה רעים הם? ואתה… אֶספיר… הישנם אנשים טוֹבים מכּם? לא אמת. לאן לנסוֹע? את מי לחפּשׂ? רק אחת: פּצצה גדוֹלה להשליך בּדבר הסתוּם הזה שעשׂה את החיים אוּמללים כּה ואשר הרס ולא חמל את חייך אתה, את חיי אֶספיר ואשר ישבּוֹר גם אוֹתי כּשם ששבר אתכם. וּמַהוּ הדבר הזה? מה? אתה יוֹדע?

מַניה הרגישה שמוֹחה מתבּלבּל עליה. הכּל, התקרה, התנוּר הלבן, המנוֹרה המכאיבה כּה את עיניה, פּני גרינשטיין, הכּל מבוּלבּל וּמעוּרבּב.

וקוֹלוֹ של גרינשטיין מתחנן לפניה:

– מַניה, אַת חוֹלה. סעי מפּה. אני, אֶספיר, אנחנוּ זקנים בּשבילך. סעי מפּה.

משהוּ הרים אוֹתה ממיטתה. היא לבשה את מעילה ויצאה החוּצה בּעזבה את גרינשטיין בּחדרה. היה לילה אפל, קר וּמסֹוער. הרחוֹבוֹת היוּ ריקים. חוֹשך. משהוּ אכזרי ורוֹגז הסתוֹבב, שוֹרק, בּין השמים והארץ וּפיזר שלג יבש על הרחוֹבוֹת והמדרכוֹת. מכוּוצת מקוֹר הלכה. וּבלבּה העיק מה איוֹם; לעוֹלם יסער הרוּח הקר הזה. לעוֹלם יסתוֹבב כּה אכזרי בּין השמים והארץ ויהמה מעוֹצר כּעס. וּלעוֹלם יעמדוּ החוֹמוֹת הקרוֹת האלה. וּלעוֹלם יעיק לבּה כּמוֹ עתה וּלנצח בּין השמים והארץ בּתוֹך הסערה, בּין החוֹמוֹת הקרוֹת יתהלך אדם כּמוֹה היא עתה כּשהוּא מתכּווץ מקוֹר וּמאימה שבּלבּוֹ… וּמה יהיה לאחר המות?… ואיזה כּעס עצוּר קם בּלבּה על שמעוֹלם, מאז היא בּמ. מעוֹלם לא שמעה ממי שהוּא אם אמנם ישנוֹ עוֹד עוֹלם. עוֹלם־הבּא… וּמעוֹלם לא דיבּרוּ על־דבר אלוֹהים… וּפתאוֹם נזכּרה לה תפילתה של אמה בּמוֹצאי־שבּת: “אלוֹהי אברהם, יצחק ויעקב”… וכה כּלתה לשמוֹע את המלה – אלוֹהים… אלוֹהים…

וּכששבה לחדרה מצאה בּוֹ עוֹד את גרינשטיין וגם את אֶספיר יוֹשבת ליד התנוּר. אֶספיר הבּיטה עליה בּמבּט מלא כּעס. מַשהוּ חד חנק את גרוֹנה. הנה הנה ותתפּרץ מלבּה זעקת בּכיה מרה. היא ישבה על מיטתה. בּאזניה צילצל קוֹלוֹ של גרינשטיין: מַניה, מה אתך? והיא משיבה כּתמיד: לא־כלוּם, לא־כלוּם… מה אתה? כּמדוּמה שלא־כלוּם… דוֹמה כּל חדש לא אירע לה. הכּל כּאשר בּכל שלוש השנים שהיא בּמ. רק לרגע התחילה לחשוב. לא־כלוּם, לא־כלוּם… מה אתה? עבר לפניה חצי־השנה האחרוֹן מאז נדמה היה לה שמשהוּ חדש מתרקם בּלבּה, כּאילוּ צוֹללת בּמשהוּ שאין לוֹ סוֹף. חיפּשׂה איזה מקרה, משהוּ יוֹצא מדרך הרגיל ולא מצאה. וכה ארוֹך נראה לה חצי־השנה האחרוֹן. וכך כּבר יהיה לעוֹלם, כּל ימי חייה. היא הבּיטה על גרינשטיין ועל אֶספיר. מדוּע, מדוּע הרעוּ כּל־כּך החיים לגרינשטיין? האם כּדי להיוֹת פיליטוֹניסטן בּינוֹני שאין העוֹלם צריך לוֹ היה עליו להתנסוֹת כּל־כּך בּמיני יסוּרים רבּים, כּל־כּך חלוֹמוֹת רבּים לעקוֹר מלבּוֹ… וּמדוּע אֶספיר בַת השלוֹשים הזדקנה כּבר? מדוּע מררוּ אוֹתה כּל־כּך החיים והרעימוּ? וּמדוּע אין איש מהיוֹשבים פּה, לא גרינשטיין ולא אֶספיר, יכוֹלים להקל לה? לגרש מלבּה את המתהווה שם. מדוּע אֶספיר כּוֹעסת כּל־כּך עליה ואם גם תפּוֹל על צוָארה, תנשק לה ותישבע בּדמעוֹת שהיא לא חטאה נגדה – והיא לא תאמין לה? האדם גלמוּד הוּא, בּוֹדד… לא אחד מבין את חברוֹ ולא אחד יכוֹל לעזוֹר למשנהוּ, לעזוֹר בּאמת. בּרגעים האיוּמים האדם גלמוּד… גלמוּד… מאין יבוֹא עזר? האם ממַעמקי השמים, ממרחבי־השׂדֹות, מערבי־הקיץ של עיירתה הקטנה, מאצל פּרחי־הבּר הלבנים שכּה אהבה אוֹתם לפנים… אבל מישהוּ לחש לה מר ועז, כּי כּל אלה לא מעוֹלמה הם, לא מעוֹלמוֹ של בּן־אדם וחייו… וכל זה יהיה סגוּר בּשבילה. לעוֹלם סגוּר, אילם, כּמוֹ סערת השלג הקרה עתה בּחוּץ הסר והזוֹעף וּכמוֹ חוֹמוֹת העיר האילמוֹת בּחוּץ. אילם, אילם, לנצח…

למחרת הוֹסיפה עוֹד הסערה להשתוֹלל וגברה עוֹד.

ימים אחדים אחרי סוּכּוֹת. כּל הבּוֹקר התכּוֹנן עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא למַשהוּ חדש. רוּח קר הביא בּשׂוֹרה חדשה. האדמה התכּווצה יבשה, כּפנים בּלוֹת. כּל העיירה רֶנה רבוּצה קרה, חוּלין וגלמוּדה. כּאילוּ זה עתה נפרדה בּצער לזמן רב ממישהוּ. עשׂר שנים עוֹד ישבוּ הוֹרי פּה בּרֶנה זוֹ. ואני יצאתי לעוֹלם הגדוֹל. בּן עשׂרים, ורוּחי עלי טוֹבה. פּני רעננים, מצחי גלוּי. את פּני אמי הבּוֹכה בּהפרדה ממני עוֹדני זוֹכר עד עתה. כּל הבּוֹקר ראיתי לפנַי את פּניה.

לעת־ערב כּבר ירד השלג הראשוֹן. צח, קר ולבן. לבשתי בּגדי חוֹרף ויצאתי החוּצה.

רעננוּת של כּפוֹר ושלג פּוֹגשת אוֹתי. כּבר בּא החוֹרף רענן, צח ולבן. בּצד אחד של העיירה, לצד היער פרוּשׂ ענן, מלא חוּלין ורוֹגז. יש לוֹ לענן איזוֹ שייכוּת ליער שם. שניהם רציניים ותקיפים בּרגזה שלהם וּמבינים איש את אחיו. וּמהצד השני של העיירה השמים נקיים – שמי־חוֹרף, קרים עם כּוֹכבי־חוֹרף. הכּל מסביב קפא בּדממה. בּתי העיירה תחת הגגוֹת הלבנים, השלגיים, נראים נמוּכים יוֹתר, קטנים יוֹתר ודוֹממים. פּתי־שלג קטנים אֵיחרוּ, אוֹ שוֹבבוֹת סתם, נישׂאוֹת עוֹד בּאויר. מארוּבּוֹת אחדוֹת עוֹלה עשן, מתמר ועוֹלה לשמים הקרירים. בּאחד הבּתים עוֹמדת עתה ודאי עקרת־הבּית, נכבּדה וחַסכּנית, ליד התנוּר וּמטגנת את האתרוֹג לתה בּשביל לילוֹת החוֹרף הארוּכּים, לא הרחק מאצל הבּאר עוֹמדים שנַים. שחוֹרים כּצל, הקילון שוֹרק חַרפּית. מישהוּ מַשקה סוּס.

אני ניגש לבּאר. אני מכּיר – חיים בּעל־העגלה. אני יוֹדע אוֹתוֹ מאז. ראיתיו כּבר בּיוֹם. הוּא נתוּן בּאַדרת גדוֹלה וּשחוֹרה. פניו השׂעירים הטמוּנים בּצוַארוֹן של עוֹר־כּבשׂ שחוֹר נראים עתה כּה שחוֹרוֹת ושׂעירוֹת.

– ערב טוֹב – הוּא מברך אוֹתי.

– ערב טוֹב.

– כּבר חוֹרף הוּא אוֹמר.

– כּן

– מוּקדם כּך!

– כּן – אני מסכּים

הוּא מַבריח את הסוּס מהבּאר, לוֹקח בּידוֹ את הדלי הקפוּא והוֹלך לוֹ אחרי הסוּס על פּני הרחוֹב.

אני עוֹמד יחידי בּרחוֹב. נזכּרתי: הרוֹצה להלבּין ירחץ פּניו בּשלג הראשוֹן. אני חוֹפן מלוֹא־חָפני שלג ורוֹחץ את פּנַי בּשלג וחוֹזר הבּיתה.

רק לפני ימים אחדים בּאתי הנה, מצאתי לי דירה פּנוּיה של שלוֹשה חדרים. הזמנתי אשה, שכנה, לבשל בּשבילי, להסיק את הבּית וּלנקוֹתוֹ. הערב אֵיחרה משוּם־מה. אני עוֹמד בּחוֹשך, מנגב את פּני וידי וּמבּיט בּעד החלוֹן אל הליל הלבן.

הדלת נפתחת. מישהוּ נכנס. האשה בּאה.

– ערב טוֹב.

– ערב טוֹב – אני עוֹנה– ערב טוֹב, חנה.

– אַ, מה תאמר? – היא פּוֹנה אלי – הלא כּבר חוֹרף.

– כּן. – אני אוֹמר.

– כּך מוּקדם, כּך מוּקדם.

– כּן. – אני מסכּים.

אני יוֹצא שוּב החוּצה, אנשים אחדים הוֹלכים בּמהירוּת בּרחוב מכוּוָצים בּתוֹך עצמם. כּנראה, מבּית־המדרש, מתפילת־מעריב. הם נעלמוּ מהר בּבּתים, רק אחד מהם נשאר. הוּא וצלוֹ הארוך מהלך יחידי בּרחוֹבה של העיירה הלבנה והקרה. מהלך וּמתרחק לשם, לשם לקצה העיירה ונעלם אף הוּא. אני מהלך לי בּרחוב, הנה וחזרה. פּה ושם, נוֹפל דרך החלוֹנוֹת, אוֹר על הרחוֹב הרחב והלבן וּמזהיר את השלג הלבן. ליד בּתים אחדים עוֹמדים אַלוֹנים ישישים, שׂבים, ועל־ידם, על השלג, קפא צלָם השחוֹר. אני מתעכּב וּמבּיט בּעד אַחַד החלוֹנוֹת: אשה זקנה יוֹשבת על־יד השוּלחן וּמַטליאה אַדרת. חַרפּית מאירה המנוֹרה על השוּלחן. מישהוּ אוֹמר לי “ערב טוֹב” אני מסתכּל בּוֹ. אינני מכּיר אוֹתוֹ ועוֹנה: “ערב טוֹב”.

האלמוֹני מתעכּב.

– אַ, הרי לך פּתאוֹם חוֹרף!

– כּן. – אני אוֹמר.

– כּה מוּקדם, כּה מוּקדם. – כּן. – אני מסכּים.

האלמוֹני הוֹלך לוֹ. אני נכנס לביתי. חנה אשה בּאה־בּימים, עם קמטים מרירים בּפניה, יוֹשבת תפוּסה בּמחשבוֹת. נזכּרה מה מחייה שעברוּ? כּה רציניים פּניה.

היא מרגישה בּי. נבהלה בּמקצת.

– ערב טוֹב, קרוֹן, ערב טוֹב. – היא אוֹמרת לי, שכחה כּנראה שכּבר בּירכנו זה את זה בּ“לילה טוֹב”.

– ערב טוֹב – אני עוֹנה.

– אָ, כּבר חוֹרף אמיתי.

– כּן.

– חוֹרף. וכך מוּקדם.

– כּן.

אני מתחמם קצת ויוֹצא שוּב החוּצה. יש רצוֹן לצאת אל מחוּץ לעיירה. לאן? לשם, ליער? הוּא והענן שם זוֹעפים כּה. אני הוֹלך אל עברה השני של העיירה. אני עוֹזב את העיירה. עוֹמד בּשׂדה בּין שמים קרירים מכוכּבים, שמי־חוֹרף טהוֹרים, ואדמה לבנה. מאחוֹרי עיירה יהוּדית קטנה. הכּל מסביב קר, לבן, צח ושקט. מה בּפי הלילה לנשמתך? סוֹדוֹת לילה? לא… השלג הקר הלבן גירש אוֹתם מבּין השמים והארץ. רך קר, צח וּרצינית מסוּפר לך: צח אני וקר, קר ולבן. בּן־אדם מבקש אתה לדעת מי וּמה אני? שבָה פּה. בּתוך השׂדה הלבן, שבָה. בּשלג אכסה אוֹתך. בּשלג קר ולבן. תל יפה ולבן אשליג מסביבך ועליך. בּזרועותי הלבנות תישן ותחלוֹם חלוֹם לבן. בּן־אדם, הרוֹצה אתה? אני לבן, אני לבן.

בּן־לילה גבה השלג. ולמחרת כּבר הלכוּ הכּל אל בּית־הכּנסת עטוּפי בּגדי־חוֹרף. השלג הרענן נדבּק לרגלים. כּל הבּוֹקר עמדתי על יד החלוֹן. הבּטתי אל הרחוֹב הלבן והשאנן. ראיתי את ההוֹלכים להתפּלל. הפּנים רציניים. הרב, גבוֹה, רציני הלך כּשעל ראשוֹ שטריימל־החוֹרף שלוֹ. בּעיניו החוּמוֹת דאגה. כּתפיו כּפוּפוֹת קצת. הכּרתיו. אבל זקנוֹ הלבּין כּוּלוֹ כּשלג. בּדרך מבּית־הכּנסת נראתה הליכתוֹ שמחה יוֹתר. כּתפיו זקוּפוֹת יוֹתר. חנה סיפּרה לי:

– היוֹם אחרי התפּילה דוּבּר בּבית־הכנסת על עצים לעניים. הרב שלנוּ יהוּדי יקר, הוּא שפּתח. ור' לייבּ בּוּרשטיין הבטיח עשר מידוֹת עצים, כּדרכוֹ כּל שנה.

היא חשבה קצת ואחר־כּך נאנחה:

– השנה יהיה, כּנראה חוֹרף קשה וארוֹך.

עוֹדני עוֹמד על־יד החלוֹן וּמבּיט החוּצה. מוּל דירתי מתקן ירחמיאל הרוֹכל בּחצרוֹ את עגלת־החוֹרף שלוֹ. רחל־לאה אשתוֹ עוֹזרת על־ידוֹ. עוֹדני זוֹכר אוֹתם מאז. הוּא יהוּדי שקט ששׂפתיו תמימוֹת ועיניו אפוֹרוֹת וּרציניוֹת. בּשקט וּמפנימיוּת־הלב הוּא אוֹמר תהילים בּשבּת לפנוֹת־ערב בּבית־הכּנסת. אשתוֹ נמוּכה קצת, כּרסנית. פּניה מקוּמטוֹת אבל שקטוֹת וחמימוֹת. אשה שקטה ויראת־שמים. בּניהם נסעוּ מכּבר לאמריקה והם נשארוּ לבדם שניהם. הם היוּ מביאים אלי את מכתבי הבּנים למען קראם בּאזניהם. בּקיץ היתה גם אשתוֹ נוֹסעת אתוֹ לכּפרים. שקטים, אילמים, היוּ יוֹשבים שניהם בּעגלה הרצוּצה והישנה. הסוּס הזקן הצהוֹב והכּרסתני היה מוֹשך את העגלה לאט וּשלשתם שקטים וּרציניים. ירחמיאל לבוּש עתה בּגד קרוּע וישן. סביב צוַארוֹ מטפּחת. הוּא מחַמם מזמן לזמן את הידים בּהבל פּיו. רחל־לאה עוֹמדת על־ידוֹ, עוֹזרת לוֹ ושוֹלחת אוֹתוֹ הבּיתה להתחַמם, כּנראה.

בּרחוֹב שקט וּמנוּחה. הגברים בּוֹדקים ודאי עתה, את התנוּרים והחלוֹנוֹת. הנשים מתקנוֹת את בּגדי החוֹרף. מנוּחה ושקט. עיירה שקטה וּלבנה. טוֹב אני בּטוּח שאוּכל לעבוֹד פּה, לסיים את ספרי. עבוֹדתי אף היא עתה שקטה: המצב הכּלכּלי והסוֹציאלי בּעיירוֹת היהוּדיוֹת – מספּרים וּמספּרים. כּן אוּכל לעבוֹד פּה. עיירה שקטה וּלבנה.

עד בערב לא יצאתי מבּיתי. סידרתי והכינוֹתי הכּל לעבוֹדה, שלוֹשת החדרים שבּדירתי – זה סדרם: הנכנס נכנס לחדר גדוֹל, לצדדיו שני חדרים קטנים יוֹתר, אחד מוּל אחד. אחד מהם יעדתי לחדר־עבוֹדה ואחד לחדר־שינה. חדר־העבוֹדה ריק כּמעט, רק שוּלחן בּאמצע החדר וכסא לשבת על־ידוֹ. על־יד הקיר סַפּה קטנה. לא הרחק מהשוּלחן כּוֹננית לספרי. את הספרים הדרוּשים לי בּיוֹתר הנחתי לפנַי על השוּלחן. על הקיר מוּל השוּלחן, תליתי תמוּנה – “גלוּת” של הירשנבּרג. מעל הסַפּה, על הקיר, נשארה תלוּיה תמוּנה משל בּעל־הבּית – האַדמוֹ"ר הזקן, ר' שניאוּר־זלמן מליאדי עם עיניו המוּרמוֹת למעלה וּמצחוֹ התקיף והעז.

תמוּנתי שלי שצייר לא מכּבר צייר מכּיר תליתי בּחדר־השינה מעל למיטתי. מלוֹא קוֹמתי ציירני. אני לבוּש עתה אוֹתה חליפה כּבשעה שציירני, אפילוּ אוֹתה עניבה עצמה. זמן רב עמדתי על־יד תמוּנתי והסתכּלתי בּה. קוֹמה גבוֹה בּטוּחה, אבל הכּתפים כּפוּפוֹת כּלשהן, הפּנים מוארכוֹת קצת. זקן שחוֹר סמיך ורך שקצהוּ חד. עינים – שקדים, ספק שחוֹרוֹת ספק חוּמוֹת וּמסביבן בּני־קמטים. המצח, ליד הצדעוֹת, בּוֹלט קצת, גדוֹל, גבוֹה והצדעוֹת ישרוֹת. בּצדי השׂפתים העבוֹת שני קמטים דקים, עצבּניים שאינם יוֹדעים מנוּחה. הידים עצוּבוֹת ואצבּעוֹתיהן ארוּכּוֹת ורגשניוֹת. זמן רב לא יכוֹלתי להיפּרד מתמוּנתי. האם אני הוּא זה?

בּלילה הלכתי לר' ליבּ בּוּרשטיין. מקבּלים את פּנַי בּחמימוּת. ר' ליבּ בּוּרשטיין – “הגביר” של העיירה. בּיתוֹ – הגדוֹל והיפה בּעיירה והרבּה חלוֹנוֹת לוֹ לצד הרחוֹב וּתריסיו לבנים. מסביב לבּית חצר גדוֹלה הוּא סוֹחר־יערים. בּן חמישים. למדן. יוֹדע את הרמבּ“ם ואת ה”מוֹרה נבוֹכים" שלוֹ. יוֹדע גם את מנדלסוֹן. מכבּד אוֹתוֹ, אבל בּרוּר לוֹ כּשמש, כּי חכמי־ישׂראל האמיתיים עמוּקים ממנוּ ואמוּנתם, אמיתם וגם חכמתם יתירוֹת. הוּא גבה־קוֹמה עם כּתפים אמיצוֹת וּבוֹטחוֹת. פּניו פּיקחוֹת. עיניו חוּמוֹת־בּהירוֹת עם בּת־צחוֹק על השפתים. אשתוֹ שׂרה בּת גילוֹ וקוֹמתה כּקוֹמתוֹ. יפה וּשקטה. ולשניהם אוֹתוֹ חיוּך בּעינים, אוֹתן התנוּעוֹת. מי שאל ממי? שניהם כּבר שכחוּ זאת.

אני יוֹשב אצל בּוּרשטיין בּחדר־האוֹכל. החדר גדוֹל מוּאר; חם ונעים. השוּלחן העגוֹל והגדוֹל מוּקף כּסאוֹת. ליד אחד הקירוֹת – מזנוֹן. בּטחוֹן ושקט. לא הרחק מהשוּלחן, עם הכּניסה לחדר, אצל הקיר – שוּלחן קטן בּשביל המיחם. המיחם שעליו רוֹתח עתה, על דלת־הכּניסה על הקיר כּתם שחוֹר מרוּבּע: “זכר לחוּרבּן”.

אנחנוּ שוֹתים תה. בּוּרשטיין צוֹחק קצת:

– אָ, מר קרוֹן, אתה הלא את כּל העוֹלם כּוּלוֹ ראית.

שׂרה מחייכת אף היא בּסבר־פּנים יפוֹת.

– אתה כּמדוּמני, נסעת אז מפּה לחוּץ־לארץ, ללמוֹד? – שוֹאל בּוּרשטיין.

– כּן

– לבּרלין?

– לא לציריך.

– ואתה ודאי דוֹקטוֹר?

– לא. לא סיימתי את לימוּדי. בּעמדי לפני הסיוּם עזבתי ושבתי לרוּסיה.

– וכל הזמן היית בּרוּסיה?

– לא. פּעמים אחדוֹת בּיקרתי שוּב בּחוּץ־לארץ ושבתי. שׂרה מַבּיטה עלי בּרצינוּת, מסתכּלת בּי.

– אתה סבוּר, כּי אין יוֹדעים? – פּוֹנה אלי שׂרה בּחיוּך – יוֹדעים: גם ישבת כּבר בּסוֹהר. האמת?

– אמת.

– וכמדוּמני – צוֹחק בּוּרשטיין לא פּעם אחת. נוּ ספּר משהוּ מהעוֹלם הגדוֹל.

אני אוֹמר משהוּ, בּתה של בּוּרשטיין מירה בּחוּרה כּבת עשׂרים יוֹשבת גם היא אתנוּ. מפליא אוֹתי בּמקצת שהיא נוֹהגת בּביישנוּת כּתינוֹקת ממש, אף לבוּשה ילדוּתית. פּשוּט. שׂערוֹתיה המרוּבּוֹת מסוֹרקוֹת לה לחצאין עם “שביל” וצמה שחוֹרה, עבה וארוּכּה תלוּיה לה על כּתפה החמוּדה והבּיישנית. בּקצה הצמה סרט משי אדוֹם. ואני יוֹדע: הבּחוּרה כּבר ראתה את העוֹלם, למדה בּחוּץ־לארץ. בּוּרשטיין שוֹאל אוֹתי:

– אתה משׂחק משׂחק שחמַט?

– כּן.

מירה קמה מאל השוּלחן ונכנסת לחדר. אני משׂחק עם בּוּרשטיין. שׂרה יוֹשבת על ידנוּ. נראה שתצטער אם אזכּה אנכי. בּוּרשטיין משׂחק יפּה. לא מהר אבל בּהגיוֹן, מחוּשב ונקי. דרך המשׂחק שלי מוֹצא חן בּעיניו.

– אתה משׂחק, מר קרוֹן להפליא. בּאיזה בּטחוֹן אתה צוֹעד. מהר וּבתוֹקף.

נוּ, בּמשׂחק הזה תזכּה אתה.

שׂרה איננה רוֹצה בּזאת:

– האם כּבר בּרוּר כּי כן?

כּן. כּן. הפּעם אזכּה, כּנראה אנכי. שנים שלוֹשה מַהלכים וּבּוּרשטיין מַט.

בּוּרשטיין מתפּלא:

– מר קרוֹן, למה אתה מרבּה לחשוֹב כּל־כך: הלא אנכי מַט. הנה בּעוֹד שנים שלוֹשה מַהלכים. לך וּזכה.

– חכּה, מר בּוּרשטיין, אני רוֹאה, אבל אני רוֹאה עוֹד משהוּ.

בּוּרשטיין מחכּה רגע, אבל איננוּ רוֹצה יוֹתר:

– נוּ מה? סתם לשבת וּלחכּוֹת. הלא בּרוּר. אין מה לחכּוֹת.

– סליחה, מר בּוּרשטיין, סליחה עוֹד מעט, עוד מעט.

בּוּרשטיין איננו רוֹצה. הוּא נכנע.

– משׂחקך, מר קרוֹן, משוּנה – אוֹמר בּוּרשטיין – כּשהכּל על הלוּח איננוּ בּרוּר עדיין אתה צוֹעד בּבטחוֹן וּבאוֹמץ, ואך מתבּרר הכּל ונצחוֹנך בּטוּח כּל־כּך עד שהוּא נראה גם לתינוֹק, אתה עוֹמד אוֹבד־עצוֹת. משוּנה.

שׂרה מצטערת על הפסדוֹ של בּוּרשטייו.

– כּן. פּעמים יש גם שמַפסידים. פּעמים יש וטוֹעים.

בּוּרשטיין מבּיט עליה וּמחַייך.

אני נפרד ויוצא מבּית בּוּרשטיין. בּרחוֹב אני נפגש בּירחמיאל הרוֹכל. הוּא שב מהכּפר, שקט. העיירה ישנה. עגלת החוֹרף מַחליקה בּשקט על פּני הרחוֹב הלבן. ירחמיאל יוֹשב וּמבּיט לפניו, כּנראה על בּיתו, בביתוֹ עוֹד אוֹר.

– ערב טוֹב רב ירחמיאל – אני פּוֹנה אליו.

ירחמיאל מַשהה את מבּטוֹ עלי.

– אַ, ראה קרוֹן!

הוּא יוֹצא מתוֹך העגלה. נותן לי שלוֹם:

– אמנם שמעתי כּי בּאת.

הוּא רוֹצה לאמוֹר לי עוֹד משהוּ ושוֹתק. אנחנוּ הוֹלכים שנינוּ אחרי העגלה.

– הביאוּ לי, כּמלפנים, לקרוֹא את מכתבי בּניכם – אני מבקש.

– תוֹדה, תוֹדה, נביא – הוּא אוֹמר מרוּצה.

בּאתי הבּיתה. חנה יוֹשבת וּמחכּה לי. אני מסתכּל בּפניה הזקנים והמקוּמטים. חיי־אדם חתוּמים בּקמטים הללוּ.

– לילה טוב – נפרדת ממני חנה והולכת.

– – – – – – – –

למחרת בּקוּמי כּבר עלה השמש. עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא עז, קר ולבן. ושמש־חוֹרף צעירה מזהיבה אוֹתוֹ.

כל היוֹם ישבתי ליד שוּלחן־הכּתיבה ועבדתי. בּמנוּחה וּבשקט כּאשר שקט ומנוּחה מסביבי.

בּלילה הלכתי לחַוַה רוֹקין. אביה של חַוַה עשיר היה. אז נסעה הרבּה. פּגשתיה בּבּרלין. רק פּעם אחת וּלשעה מוּעטה. היא למדה שם. עם מוֹת אביה שבה הבּיתה וּמאז לא עזבה את העיירה. היא בּת עשׂרים וחמש. קוֹמה בּינוֹנית, מלאת־גוּף כּלשהי עם שׂערוֹת צהוּבּוֹת סמיכוֹת מסוֹרקוֹת למעלה. מהימים שעברוּ נשארוּ לה אך זכרוֹנוֹת וגם אַלבּוֹם תמוּנוֹת משוויץ וּמאיטליה וּתמוּנוֹת אחדוֹת של מַכּרים. וּכעדוּת לעשרם לפנים – בּיתם הגדוֹל והישן עטוּר עצים מסביבוֹ וחצר גדוֹלה ועזוּבה על־ידוֹ.

אצל חַוַה מצאתי את מנַשה. בּחוּר כּבן עשׂרים ושבע. גבה־קוֹמה, רזה, עם עינים בּוֹלטוֹת. נפגשתי אתוֹ בּערים אחדוֹת. הוּא חי שם משעוּרים פּרטיים, מחכּה להיכּנס לאוּניברסיטה. נמאסה עליו, כּנראה, הצפּיה והוּא חזר הבּיתה. אף מצאתי שם את בּת־שוּתפו של בּוּרשטיין, בּילה בּחוּרה גבוֹה וצנוּמה, כּבת עשׂרים ושלוֹש, עם פּה גדוֹל ועצבֹני. מנשה יוֹשב וּמעיין בּספר שלפניו. בּילה ישבה לא הרחק ממנוּ, מסַפּרת:

– החוֹרף אסע ודאי מפּה. אני רוֹצה ללמוֹד. עוֹד לא מאוּחר בּשבילי. אני רוֹצה ללמוֹד.

מנשה מרים עיניו העייפוֹת מהספר וּמסכּים לדברי בּילה:

– ודאי, ודאי, אַת צריכה לנסוֹע.

חַוַה מבּיטה מזמן־לזמן עלי, תפוּסה בּהרהוּרים. איזוּ עינים טוֹבוֹת לה, אמהיוֹת.

אני עוֹזב את בּית חַוַה. מסתובב יחידי בּעיירה בּרחוֹב שקט. אין רוֹאים איש. אוֹר מחלוֹנוֹת מאיר פּה ושם את הרחוֹב הלילי־הלבן, את העצים על־יד החלוֹנוֹת וצלליהם השקטים והקפוּאים. אחד אחר אחד כּבים האוֹרוֹת בּחלוֹנוֹת. אני מהלך בּין בּתים חשכים עם גגות לבנים. שקט וּמנוּחה. מתחת לרגלי חוֹרק השלג. מסביב לעיירה שׂדוֹת לבנים. השמים נוֹצצים כּוֹכבים חַרפּיים. נדמה שמכּבר, מכּבר החוֹרף הזה, השקט עז. החוֹרף הלבן.

בּבּית שוּב מצאתי את חנה. היא חכּתה לי. היא קמה ונפרדת ממני:

– לילה טוֹב.

והיא הוֹלכת.

ב

הימים עוֹברים. אני קם כּשהשמש כּבר מאיר. כּל היוֹם אני עוֹבד. בּלילה אני נכנס לזמן־מה לחַוַה. היא מבּטה עלי בּעיניה הטוֹבוֹת האמהיוֹת. אני עוֹזב את בּית־חַוַה וּמהלך יחידי בּעיירה חוֹזר הבּיתה. חנה נפרדת ממני: לילה טוֹב.

הרבּה ימים עברוּ.

בּלב מנוּחה וּמרגוֹע. אני מסתכּל לעיתים קרוֹבוֹת בּתמוּנתי. כּמה מנוּחה בּפנַי. כּן, אינני זוֹכר עצמי בּמצב־רוּח כּה שקט כּמוֹ עכשיו. שקט כּחיוּכוֹ של בּוּרשטיין, כּעיירה, כּשׂדוֹת המוּשלגים והלבנים סביבה. מה זאת? אחרי חיים לא שקטים שמאחוֹרי? עשׂר שנים רצוּפוֹת חייתי בּמהירוּת בּחפּזוֹן עם הלמוּת־לב חזקה. חייתי וּבינתיים אבדה לי האמוּנה בּחיים. חיפּשׂתי את עצמי ולא מצאתי. מעיר לעיר נדדתי, מארץ אל ארץ. בּכל עיר וּמדינה הרגשתי עצמי בּוֹדד וּגלמוּד. והלב מלא געגוּעים, געגוּעים. כּמה ימים עברוּ מאז היה חדרי אוֹצר של נשק ואני שוֹכב עליו, מתכּווץ מכּאב ושוֹאל: מי אני? מי אני? ועתה מנוּחה כּזוֹ אוֹפפת אוֹתי. מנוּחה כּאשר בּסוֹפי־לילות לפני עלוֹת השחר. האם מחכּה לי משהוּ? אוֹשר? לא. את המלה הזאת כּבר מחקתי מאוֹצר לשוֹני. מה קרה? אחרי חיים כּה סוֹערים? אבל נראה שאף אם ראשך כּפוּף ממשׂא החיים ועל לבּך אבן כּבדה ונשמתך אכוּלת ספקוֹת – בּכל זאת יש וּמעין המנוּחה של הנצח, מנוּחה שמעבר לחיים וסערוֹתיהם, מַשיב עליך לעתים וּמספר לך על שקט אילם, שאינוֹ דוֹרש ממך כּלוּם. וכעשבים הללוּ הצוֹמחים ועוֹלים מתחת לאבנים ולסלעים וכעלים הירוּקים והרעננים הבּוֹקעים מתוֹך עצים זקנים וּבלים, כּך צוֹמחת בּליבּי מנוּחה שלמה, מנוּחת־אֵלם. שקט כּזה של העיירה, כּשׂדות המוּשלגים לבנים שמסביב לה.

היה זה בּבּוֹקר ירחמיאל הביא לי מכתב מבּניו. הוּא נכנס לביתי בּנחת אחריו – אשתוֹ שקטה כּמוֹהוּ. שמעתי באָמרה לו מאחוֹרי הדלת:

– ירחמיאל נקה היטב את רגליך מהשלג.

– יוֹתר אי־אפשר.

הזמנתים לשבת, אוּלם הם סירבוּ ועוֹמדים שמעוּ את הכּתוּב בּמכתב.

הם היו מרוּצים כּל־כּך שניהם שקטים, רציניים עם עינים מאירוֹת.

שאלתים:

מה נשמע אצלכם?

היא ענתה:

– בּרוּך השם טוֹב למדי.

והוא אמר:

– חיים שנינוּ. טוֹב למדי.

הבּטתי בּעד החלוֹן איך הלכוּ שניהם לביתם. כּתפי שניהם כּפוּפוֹת קצת, לשניהם צעדים ישרים ושׂבים. כּנראה לשניהם אוֹתן המחשבוֹת, אוֹתוֹ האלוֹהים ואוֹתוֹ גוֹרל. הבּטתי על הכּתפים הללוּ, הכּפוּפוֹת קצת והשקטוֹת.

– – – – – – – –

היתה לי שׂיחה עם חַוַה. בּאתי אליה כּתמיד בּערב. הפּעם מצאתיה לבדה. ישבנוּ זמן מה והחרשנוּ. היא שאלה אוֹתי:

– כּל החוֹרף לעיירתנוּ?

– כּנראה. ואַת?

– אינני יוֹדעת.

שוּב החרשנוּ זמן־מה. היא הביטה עלי רצינית כּה ושאלה:

– יוֹדע אתה, מה זאת כּשאדם נוֹטה פּתאוֹם מדרכּוֹ?

הבּטתי עליה. עיניה הטוֹבוֹת כּל־כּך האמינוּ לי.

– אתה מבין? אתה מהלך בּטוּחוֹת בּדרכּך, ישר, וּפתאום אין קרקע מתחת רגליך…

החרשתי.

– עתה אני נוֹטה לחשוֹב שדרך בּה הלכתי לא שלי היתה. לא אני בּעצמי בּחרתי בּה. שלחוּ אוֹתי ללמוֹד ולמדתי. שלחוּ אוֹתי לבּרלין להשתלם והשתלמתי. יש אבּא־ואמא. הם שוֹלחים כּסף. מַכּרים ישנים ואפילוּ ידידים. הכּל לפנַי, דוֹמה, מחוּוָר. דרך גדוֹלה וּרחבה. הכּל הוֹלכים בּה. והנה מת אבּא וּבצעיף שחור התכּסוּ החיים. וּמה הלאה? איני יוֹדעת, איני יוֹדעת.

היא קמה ממקוֹמה, ניגשה לחלוֹן. מסתכּלת אל תוֹך הלילה.

נכנס מנשה. אחריו בּילה. היא מבּיטה לעתים תכוּפוֹת על מנשה. מתחילה לדבּר על נסיעתה:

– אני רוֹצה ללמוֹד, ללמוֹד.

וּמשהוּ חוֹלני משתפּך על שפתיה.

בּעוֹד זמן־מה אני יוֹצא. עד שעה מאוּחרת בלילה אני מסתובב יחידי על פּני העיירה. רוֹאה מרחוֹק איך מנשה וּבּילה יוֹצאים מבּיתה של חַוַה, בחדרה עוֹד אור. אני בּא לביתי. שׂוֹחח זמן מה עם חנה. הפּעם אני מלווה אוֹתה הבּיתה. אני חוֹזר וּבחדרה של חַוַה עוֹד אוֹר. עוֹדנה ערה.

ג

בּין השמשוֹת אני עוֹמד על הגזוֹזטרה שלפני הבּית. זה עתה עזבתי אל חדר־עבודתי. בורשטיין עוֹבר. הוּא שוֹאל אוֹתי:

– מר קרוֹן מדוּע אין רוֹאים אוֹתך?

בּלילה אני הוֹלך אל בּוּרשטיין. חוֹלץ בּחדר־הכּניסה את ערדלי, פּוֹשט את אדרת־החוֹרף שלי הקלה ונכנס אל חדר־האוֹכל וּמוֹצא שם את מירה לבדה.

– מר קרוֹן!

נראה שלא חיכּתה לי. אנחנוּ דוֹרשים איש את רעהוּ לשלוֹם. אני מתפּלא: בּבקוּרי הראשוֹן כּמעט שלא הרגשתי בּה. שׂמלתה החלקה והישרה והקצרה בּמקצת וחוּלצתה לגזרתה הוֹלמים כּל־כּך את מבנה גופה הגבוֹה כּלשהוּ, גמיש וּביישני־ילדוּתי. הסרט האדוֹם בּקצה מקלעתה השחוֹרה מַשרה צבע מַרטיט על כּוּלה. היא שוֹאלת אוֹתי:

– מדוּע לא הייתם אצלנוּ זמן רב כּל־כּך?

מירה הבּיטה עלי בּחמימוּת. מבּטינוּ נפגשוּ. מה? משהוּ לא ידוּע זע בּלבּי. האם קוֹלה החם והידידוּתי הוּא שהוֹליד זאת בּלבּי? עיניה עיני נעוּרים שחוֹרוֹת. הגבּוֹת שעליהן קלוֹת וארוּכּוֹת.

בּוּרשטיין ואשתוֹ נכנסים לחדר־האוֹכל. פּוֹגשים אוֹתי בּחמימוּת. אנוּ יוֹשבים מסביב לשוּלחן, משׂוֹחחים. בּוּרשטיין איננוּ תמים־דעה עם הדוֹר הצעיר:

– את הטוֹב הם הוֹלכים לחפּשׂ אצל זרים. על פּני הטוֹב שלנוּ עוֹברים ואין רוֹאים. וכי חסרים אנוּ? הנה, למשל, הרב שלנוּ שכּוּלוֹ איש אמת וצדק. אחד מבּעלי־הלב האמיתיים בּעוֹלם. כּך לאהוֹב את הזוּלת. אינני יוֹדע אם חשב מעולם שעה רצוּפה על עצמוֹ. תמיד דאגתוֹ לאחר, לזוּלת. וּמי לימד אוֹתוֹ כּך? היהדוּת. התוֹרה, הנביאים, המדרש והעֵין־יעקב, הרמבּ"ם, ספרי־המוּסר, הבּעל־שם־טוֹב. הרי שיש לנוּ. יש לנוּ.

מגישים תה, וּבּוּרשטיין מַזמין לשַחמַט. מירה יוֹצאת. כּן, כּנראה, אזכּה גם הפּעם. אבל בּוּרשטיין רוֹצה לחזוֹר בּוֹ ממַהלך ואני איני מסכּים. המהַלך חשוּב וּמבטיח לי את הנצחוֹן. על פּני שׂרה נראית אדמוּמית. היא מַפצירה:

– נוּ, יש וטוֹעים וּבכן – טעוּת…

מירה בּאה וניגשת לשוּלחן. אני מתרכּך וּמוַתר לבּוּרשטיין.

כּשנפרדתי. בּשעה מאוּחרת, מבּית בּוּרשטיין, עבר על פּני מירה ענן סוּמק בּיישני. עיניה צעירוֹת כּל־כּך וּשׂפתיה טהוֹרוֹת ילדוּתיוֹת.

למחרת בּערב הלכתי שוּב לבית בּוּרשטיין. מקבּלים אוֹתי שוּב בּחמימוּת, שוֹתים תה. אני משׂחק עם בּוּרשטיין שחמַט. את מירה אין רוֹאים. רק פּעם אחת עברה את החדר ודרשה בּשלוֹמי. כּן. עיניה רעננוֹת להפליא ועמוּקוֹת. שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת, הסמיכוֹת מסוֹרקוֹת שוּב לחצאין בּ“שביל”. וּבקצה הצמה הארוּכּה והעבה סרט אדוֹם. מדוּע לא נראתה כּל הערב? רק פּעם אחת עברה את החדר; כּמדוּמה, שהיא דרשה בשלוֹמי בּידידוּת.

שוּב עזבתי את בּית בּוּרשטיין בּמאוּחר. לפני יציאתי נראתה מירה. מַבּטי נפל על ידיה. בּפּעם הראשוֹנה אני רוֹאה אוֹתן. אבל נדמה כּי ידעתין מקוֹדם. כּן ידעתי. יש לה ידים יפוֹת ועדינוֹת. כּשנפרדנוּ עברה, כּמוֹ אמש, עננה אדמדמת על פּניה. היא הוֹשיטה לי את ידה ונבוֹכה קצת, אבל בּמרץ וּבידידוּת לחצה את ידי. גם אני נבוּכוֹתי קצת:

– לילה טוֹב מירה.

היה זה טיפּשי: למה אמרתי “מירה”?

אבל גם היא ענתה:

– לילה טוֹב קרוֹן.

בּאתי הבּיתה. את חנה מצאתי הפּעם מעוּדדת וּשׂמחה. ישבתי על ידה. הפּעם הרבּתה לדבּר, גם שאלה אוֹתי:

– אתה עוֹדך רוַק, בּאמת?

– וכי מה, אני מוֹצא חן בּעיניך?

היא הצטחקה:

– לי לאשה זקנה, אם אתה נראה?

חנה צחקה כּה רצינית. תמיד רצינית כּשהיא צוֹחקת וּכשהיא נאנחת.

אבל השתתקה ושקעה בּמחשבוֹת. נזכּרה בּמשהוּ רע?

שתקנו זמן־מה.

– חנה.

– מה? – אַת אוֹהבת את רנה?

היא הבּיטה עלי כּלשהוּ בּפניה המקוּמטים מרה ואמרה:

– מה שייך… מה השאלה? פּה נוֹלדתי, פּה גוּדלתי, פּה אבּא ואמא קבוּרים, אחוֹת ואח וגם בּן שלי… ידיד חביב, מה השאלה אשר שאלת?

חנה הלכה. נשארתי יחידי. אני מהלך בּחדר הנה והנה. נדמה לי כּי השקט הגדוֹל והלבן העוֹטף אוֹתי פּה בּרנה עד כּה מתחיל להזדעזע. אני מרגיש את תנוּעת הזעזוּע.

אני נכנס לחדר־השינה. לראשוֹנה אני מרגיש בּעץ שלמוּלוֹ הנראה מהחלוֹן. ענפיו כּפוּפים ונוֹטים כּמין תאוַה למעלה. השלג כּיסה אוֹתוֹ כּוּלוֹ לבן. עץ לבן וענפיו נמשכים כּמעין תאוַה למעלה. לוּ הייתי צייר, הייתי מצייר כּך את הנעוּרים.

– – – – – – – –

זה ימים אחדים שסדר־יוֹמי כּך הוּא: כּל היוֹם אני עוֹבד, לפנוֹת ערב אני סר לשעה קלה לחַוָה וּמיד משם לבּוּרשטיין.

עם מירה כּמעט שאינני מדבּר. רק מַבּטינוּ נפגשים לעתים תכוּפוֹת. מדוּע אין אנחנוּ מתקרבים איש לרעהוּ? לי נדמה כּי שׂרה שוֹמרת עלינוּ. כּשמבּטנוּ שלי ושל מירה נפגשים, מרגיש אני שהם מעל לכתפיה של שׂרה. לראשוֹנה ראיתי זאת בּעיני מירה. אחר־כּך הרגשתי בּי בּעצמי. אני נזהר, כּאילוּ, מפּניה. נדמה לי כּי היא עוֹמדת בּיני וּבין מירה וּמסתירה ממני את מירה שלה, כּאוֹמרת לי: מר קרוֹן, אמנם כּן, מירה צעירה, מירה יפה, אתה עצמך יוֹדע כּמה יפה היא. לא מזמן עוֹד ישנה אתי בּמיטתי. אבל כּל זה לא בּשבילך. אני מבקשת ממך, בּטוּבך. אני שוֹמרת.

וכך עוֹבר הערב אצל בּוּרשטיין. בבואי אני מוֹצא בּחדר־האוֹכל את בּוּרשטיין, את שׂרה ואת מירה. וסמוּך לתה – כּלי שחמַט. מירה קמה מיד מהשוּלחן ויוֹצאת לחדר אחר. שׂרה מבּיטה עליה מרוּצה וּבמבּט־אהבה של אם. אני משׂחק עם בּוּרשטיין משׂחק אַחר משׂחק. בּינתים עוֹברת מירה, מאחוֹרי, את החדר. אני מרגיש על כּתפי את עיניה. אינני זע ממקוֹמי. עוֹברת פּעם שניה. עינינוּ נפגשוֹת. כּשאני עוֹזב את הבּית מוֹפיעה מירה. לוֹחצים בּחזקה איש את יד רעהוּ.

בּמשׂחק אינני מצליח בּלילוֹת האחרוֹנים. אני מפסיד. בּוּרשטיין מרוּצה מאד. גם שׂרה מרוּצה.

פּעם נכנסה מירה לחדר בּרגע שנסתיים משׂחק. אני הפסדתי. בּוּרשטיין שׂמח:

– מירה, מירה, מר קרוֹן הפסיד.

מירה הבּיטה עלי וּפרצה בּצחוֹק. צחוֹק נקי וחפשי מעמקי־הלב. איזוֹ שׂמחה לא רגילה למשהוּ, איזה רגש־נצחוֹן על משהוּ עלוּ מתוֹכוֹ נבוּכוֹתי כּלשהוּ, הבּטתי עליה. נדמה לי, כּי הצחוֹק אינוֹ הוֹלם את פּניה. כּשנפרדנו לחצה בּחזקה את ידי. כּאילוּ הוֹדתה לי על משהוּ.

למחרת עם הפּרידה שאלה אוֹתי:

– נוּ, איך הצלחת בּמשׂחק?

אמרתי:

– שוּב הפסדתי. אבל, אלוֹהים, אלוֹהי, אַת שׂמחה כּל־כּך למפּלתי. אתמוֹל שׂמחת כּל־כּך.

שׂפתי מירה רטטוּ בּעצבּנוּת. אבל פּתאוֹם הרגשנוּ שנינוּ בּעיני שׂרה התרוֹת אוֹתנוּ. מירה פּנתה לאמא ואמרה:

– אַת שוֹמעת אמא, מעתה לא נשׂמח עוֹד כּשמר קרוֹן יפסיד.

עיני שׂרה נרגעוּ והיא צחקה בּנעימוּת.

– מירה, מירה, מי אַת?

נפרדתי ממנה בּקרירוּת.

מבּית בּוּרשטיין אני הוֹלך ישר הבּיתה. מוֹצא כּתמיד את חנה מחכּה לי. היא נעשׂתה קרוֹבה לי מאֹד. מטפּלת בּי כּאילוּ בּילד קטן. מכינה בּשבילי הכּל. מציעה את מיטתי. אני שוֹאל אוֹתה:

– חנה, על מי אַת עוֹזבת את בּיתך, את בּעלך?

היא צוֹחקת:

– הוּא כּבר גדוֹל, זקן. הוּא כּבר ידאג לוֹ לעצמוֹ.

אני מבּיט בּפניה הקמוּטוֹת־מרה. כּמה חיים חתוּמים בּהן. עיירה שקטה, שׂדוֹת שקטים סביבה. היער שעל־ידה שקט כּמוֹה עצמה. וּבתוֹך השקט הזה – פּנים שחוָיוֹת מרוּבּוֹת כּל־כּך בּהן. אני אוֹהב את האשה הזאת.

כּשחנה הוֹלכת אני שוֹכב. אבל שנתי טרוּפה. אני שוֹכב בּמיטה וּמבּיט בּעד החלוֹן, כּל הלילה מוֹשך העץ הלבן שעל־יד החלוֹן את מבּטי אליו. נים ולא נים. אני חוֹלם כּי על יד חלוֹני עוֹמדת דמוּת לבנה לבוּשה שׂמלת־משי לבנה. היא קוֹראת לי: קרוֹן, קרוֹן, לבנה אני. צעירה אני. גוּפי לבן וכמוֹהוּ נשמתי. משי לבן לבשתי למענך בּוֹאה אלי. אני עוֹרגת לך. קרוֹן, קרוֹן, קרוֹן!

ד

זה ימים אחדים שלא יצאתי כּמעט מהבּית. לא הייתי לא אצל חַוָה ולא אצל בּוּרשטיין. עבוֹדתי רפתה. מתי אסיים אוֹתה? מספּרים וּמספּרים וכל־כּך לא מבוּססים. איך עם חי כּך? אין אף קו אחד ישר בּחייו הכּלכּליים. שוּם חוֹק סוֹציאַלי, כּל יסוֹד בּריא – נוֹרא.

בּלילה, כּשהעיירה ישנה כּבר, אני יוֹצא וּמתהלך בּרחוֹב. מרחיק עד מחוּץ לעיירה. נפגשתי פּעמים אחדוֹת בּירחמיאל כּשהוּא חוֹזר מן הכּפרים. בּרכנוּ זה את זה לשלוֹם. הוּא יוֹצא מהעגלה ואנוּ צוֹעדים שנינוּ בדוּמיה אחריה עד בּיתוֹ. בּביתוֹ עוֹד אוֹר. הוּא מברך אוֹתי בּ“לילה טוב” ונכנס הבּיתה. ואני מסתוֹבב עוֹד זמן רב בּרחוֹב. קר.

כּן. שלוָתי כּבר נזדעזעה. תנוּעוֹתיה כּבר גדוֹלוֹת. אני מרגיש.

היה זה לפנות ערב. בּביתי עוֹד חוֹשך. חנה עוֹד לא בּאה. דוֹפקים על הדלת. אני מבקש להיכּנס. נכנסת מירה.

– מירה

נגשתי אליה. היא נתבּלבּלה.

– בּאתי לרגע, כּבר מזמן לא היית אצלנוּ. עברתי פּה.

בּקוֹשי ראיתי את פּניה. רציתי להדליק מנוֹרה. היא לא רצתה:

– נכנסתי רק לרגע קט. אני הוֹלכת מיד.

בּקשתי שתשב. היא ישבה. שאלה:

– כּל הבּית הוּא בּשבילך?

– כּן.

אמרתי להראוֹת לה את החדרים. אוּלם היא סרבה:

– לא צריך. אני הוֹלכת מיד.

שתקנוּ רגע. שאלתי:

– אַת מזמן מחוּץ־לארץ?

– בּקיץ בּאתי.

– אַת כּמדוּמני, היית ברלין, בּמחלקה המדיצינית?

– כּן.

– אַת נוֹסעת בּקרוֹב שוּב לברלין?

– לא. קרוֹב לוַדאי – לא. אינני אוֹהבת את אלה.

פּתאוֹם, כּאילוּ לא מרוּצה ממַשהוּ, קמה. הוֹשיטה לי ידה:

– אני הוֹלכת.

לחצתי בּחזקה את ידה.

אצל הדלת נתעכּבה וּפנתה אלי:

– אגב, כּן. הערב מתאספים אצלנוּ. נר ראשוֹן של חנוּכּה. אתה תבוֹא?

– קרוֹב לודאי שכּן – אמרתי.

נשארתי יחידי, הצטערתי: מדוּע לא העליתי אוֹר? מירה היתה אצלי ואני לא ראיתיה.

בּמאוּחר הלכתי לבּוּרשטיין. שעה ארוּכּה עברה עד שבּחרתי בּחליפה המתאימה. לא יכוֹלתי לבחוֹר בּעניבה. לא נראוּ לי הפּעם העניבוֹת שלי. הלכתי לבּוּרשטיין בּשעה מאוּחרת.

בּית בּוּרשטיין הגדוֹל הוּאר הפּעם על כּל חלוֹנוֹתיו. בּחצר, אצל דלת הכּניסה, פּנס: הערב חג.

בּחדר־הכּניסה פּגשה אוֹתי מירה היא עמדה מוּל הפּתח והבּטה בּעיניה הרעננוֹת אל הדלת. לבוּשה שׂמלת־משי שחוֹרה וחוּלצת־משי לבנה. מבּטינו נפגשוּ. לי נדמה היה, כּי מזמן היא עוֹמדת כּכה, מבּיטה אל הדלת וּמצפּה לי? האוּמנם? שׂמחה ואוֹרה אפפוּ אוֹתי. האם כּכה לטפוּ אוֹתי עיניה הרעננוֹת עם הגבּוֹת הדקוֹת והארוּכּוֹת? מיהרתי אליה. אבל בּינינוּ כּבר עמדה האם שׂרה. היה נדמה לי, כּי שׂרה כּאילוּ אוֹמרת לי" “מר קרוֹן, הירגע. אני פּה”. שתי ידים הוּשטוּ אלי. עשׂיתי שטוּת; לחצתי תחילה את ידה של מירה. שרה זרקה מבּט חריף עלי ועליה. על פּני מרים חלפה עננה קטנה וּשחוֹרה. היא נבוֹכה וסרה קצת הצידה, הצטערתי: נהגתי לא בּחכמה. שׂרה הוֹליכה אוֹתי דרך חדר־האוֹכל המלא אל חדר האוֹרחים, גדוֹל וּמוּאר יפה. על החלוֹנוֹת וילוֹנוֹת לבנים ארוּכּים עד הרצפה. הכּסאוֹת – רכּים. מכוּסים קטיפה ירוּקה. הדלתוֹת לחדר־האוֹכל פּתוּחוֹת. בּחדר האוֹרחים מצאתי את מנשה ואת בילה. ישבתי על־ידם אצל השוּלחן. שׂרה מַגישה לי תה. אני מבּיט לחדר־האוֹכל. בּראש השוּלחן יוֹשב בּוּרשטיין. שׂמח, בּוֹטח ושקט כּתמיד. על־ידוֹ – הרב עם עיניו הטוֹבוֹת, הרציניוֹת והנבוֹנות ועם זקנוֹ הארוֹך והלבן. חג שוֹכן על פּניו. נכנסה מירה. כּתפיה בּיישניוֹת כּך. היא ניגשה למנשה. דיבּרה אתוֹ כּלשהוּ, בּילה הבּיטה בּצער. אחר־כּך ישבה מירה על־יד אמה. פּנתה אליה לעתים תכוּפוֹת. שוֹאלת מה, מדבּרת. וּלעתים קרוֹבוֹת קוֹראת לה: אמא, אמא. הפּניוֹת התכוּפוֹת האלוּ הרגיזוּני משוּם מה. פּניתי לבּילה ודבּרתי אליה. מירה הציצה אלינוּ.

– אמא פּנתה מירה לשׂרה – הבּיטי, הבּיטי אל חדר־האוֹכל.

שם עמד מישהוּ על כּסא וּפנה לבּוּרשטיין:

– ר' ליבּ בּוּרשטיין אמת ויציב שאתה עשיר ממני, אבל אני שיכּוֹר ממך.

בּוּרשטיין הצטחק בּשקט ואמר:

– אם תעמוֹד כּך עוֹד זמן־מה תשבּוֹר את הכּסא. מוּטב שתרד ותטעם עוֹד מעט.

הרב הרים את זקן־השׂיבה שלוֹ. אמֹר:

– ואני מפשר ואוֹמר, הלא אני מרא דאַתרא: גם על הכּסא וגם לטעוֹם מעט.

בּוּרשטיין צחק:

– רבּי, ואם הוּא שיכּוֹר יוֹתר, הוּא תקיף ממני?

הרב חייך:

– נוּ, ר' ליבּ, ואם הכּסא שלך הוּא, האם אתה תקיף יוֹתר ממנוּ?

צחוֹק רחב פּרץ והידהד בּחדר־האוֹכל.

מירה פּנתה לשׂרה:

– אמא, כּמה נחמד הרב. כּן אמא?

הבּטתי בּפני מירה הנרגזים. ציערוּ אוֹתי פּניוֹתיה התכוּפוֹת האלה אל אמה. כּל־כּהאי נבוֹכה –אמא, אמא!

בּעוד זמן־מה השתפּך בּחדר־האוֹכל ניגוּן שקט, רווּי געגוּעים וּמחשבוֹת. בּוּרשטיין שר בּניחוּתא על הכּל. הרב הרים את עיניו וּתקען אי־שם למַעלה וליוַה.

מנשה קם ממקוֹמוֹ ונכנס לחדר־האוֹכל. בּילה הלכה אחריו. שׂרה וּמירה ניצבוּ בּפתח חדר־האוֹרחים.

פּסקוּ לשיר. בּוּרשטיין הרגיש בּמנשה:

– התקרב קצת. קח מעט, אל תתבּייש.

גם הרב פּוֹנה אליו:

– בּוֹא, אמוֹר “לחַיים”.

מיד נתפּנה מקוֹם והוּא ישב ליד השוּלחן. שוֹתה כּוֹס אחרי כּוֹס.

– כּן, – אמרוּ – הוּא יכוֹל. הוּא יכוֹל.

מנשה שוֹתה וּמריק בּמהירוּת. עיניו הבּוֹלטוֹת נתבּלטוּ יוֹתר. פּתאוֹם פּרץ בּבכי. מישהוּ פּנה אליו:

– מה אתה בּוֹכה? לא נאה, אינך יכוֹל לשתוֹת.

מנשה בּכה:

– אני מקנא בּכם. היהוּדים האמתיים – אתם.

הרב פּתח בּרחבוּת את עיניו:

– אדרבּא, אדרבּה – פּנה למנשה – חזוֹר בּך ושוּב להקדוֹש־בּרוּך־הוּא, לתוֹרתוֹ, ידוֹ פּתוּחה תמיד לקבּל שבים.

מנשה חוֹזר וּמיבּב:

– אני מקנא בּכם. אתם היהוּדים האמתיים. מה יהיה סוֹפם של היהוּדים?

בּוּרשטיין צחק בּמנוּחה:

– אתה טיפּש. מקנא אתה בּנוּ ואם לא – היהוּדים לעוֹלם יהיוּ יהוּדים. היה בּטוּח.

בּילה ניגש למירה. צחוֹק חוֹלני נראה על שׂפתיה:

– מנשה כּשהוּא שיכּוֹר הוּא מענין מאד. אַת רוֹאה אוֹתוֹ?

לא עברה שעה מרוּבּה ושוּב השתפּך בּחדר־האוֹכל ניגוּן בּלי מלים, רווּי געגוּעים, חלוֹמוֹת וּמחשבוֹת.

מירה פּנתה לשׂרה:

– יפה, אמא, בּאמת?

עזבתי את בּית. בּהיפּרדי ממירה נכשלתי שוּב. ואמנם בּאתי על שׂכרי. לחדר־הכּניסה ליותה אוֹתי רק מירה. מזהירה אוֹתי שאֶרכּס יפה את מעילי כּי קר בּחוּץ. היא שאלה אוֹתי:

– המוֹצאת חן בּעיניך השירה שלהם?

עניתי:

– דוֹמַני שזוֹהי השאלה הראשוֹנה, הערב שאַת שוֹאלת לא את אמא…

מה היוּ לעיניה? רק בּעיני אשה אפשר שיוַלד כּל־כּך הרבּה ברגע אחד, להיוָלד ולמוּת. וכשעיניה קיבלו שוב את הבעתן הרגילה השׂתרר בּהן רק קוֹר שקט. היא אמרה לי בּפשטוּת:

– לא מחָכמה אתה מדבּר, מר קרוֹן.

והילדה החמוּדה, הגמישה והבּיישנית הזאת, גדלה פּתאוֹם לעיני לאשה גאה, שקטה חכמה ואֶנרגית. לשׂערוֹתיה המוּנחוֹת לה תמיד חלקוֹת על ראשה אבדה צוּרתן הרגילה והן נתפּזרוּ בּרחבוּת וּבמרץ על ראשה ועל צוַארה.

נבוּכוֹתי ונתבּלבּלתי. שלחתי את ידי אליה. הלהיפּרד עוֹד פּעם אוֹ למען השלוֹם?

אבל היא אמרה לי בּשקט:

– אנחנוּ כּבר נפרדנו.

שקטה וגאה עמדה עד שיצאתי מהבּית.

פּעמים אחדוֹת עברתי את בּית־בּוּרשטין. מהבּית השתפּך אל הלילה החָרפּי, השקט הלבן והקר, שירה שקטה מלאת געגוּעים חלוֹמוֹת וּמחשבות.

– – – – – – – –

אני עוֹבד מעט. לבּוּרשטיין אני נכנס, אבל לא בּכל ערב. נדמה לי, כּי בּוּרשטיין מקבּל אוֹתי בּיתר חמימוּת משׂרה. מירה נוֹהגת בּי כּאילוּ מאוּם לא קרה. היא שוּב לבוּשה פּשוּטוֹת, ילדוּתית. בּקצה הצמה הסרט האדוֹם. גמישה וּביישנית. רק לפרקים היא מרוּגזת וּמשוּלהבת. פּניה מאירוֹת. פּעם אמרה לי עם הפּרידה:

– היוֹם התכּוֹננתי להיכּנס אליך.

הוֹדיתי לה וּביקשתיה להיכּנס. מבּטינו נפגשוּ. נדמה לי שראיתי בּעיניה משהוּ חדש: געגוּעים. למי?

אצל חַוָה אני מבקר לעתים קרוֹבוֹת. תמיד אני מוֹצא אצלה את מנשה ואת בּילה. מנשה כּרגיל יוֹשב ולפניו ספר. בּילה מדבּרת על נסיעתה וּמבּיטה תכוּפוֹת על מנשה. חָוַה שוֹתקת, היא נרגזת קצת. עיניה טוֹבוֹת כּל־כּך. אני מבּיט עליה: חסר ילד קטן שיהא על־ידה – וישׂחק בּחיקה המלא בּמקצת. הנה, אין איש בּחדר, רק חַוָה לבוּשה שׂמלת־בּית רחבה וקלה. שׂערוֹתיה הצהוּבּוֹת מפוּזרוֹת לה על כּתפיה המלאוֹת, ידיה הקטנוֹת, הלבנות והמלאוֹת פּרוּשׂוֹת מלפניה. היא רצה אחרי הילד משׂחקת אתוֹ וצוֹחקת – איזוֹ אם טוֹבה ונחמדה.

– קרוֹן, על מה אתה חוֹשב? שוֹאלת חַוָה.

– מאוּמה, כּך.

חַוָה מאמינה לי. חַוָה מאמינה בּכּל ולכּל. פּעם הוּכּתי בּרגלי ונכנסתי צוֹלע כּלשהוּ. חוה שאלה אוֹתי נפחדת:

– מה לך, מה אתה צוֹלע?

מנשה חמד לצוֹן ואמר:

אינך יוֹדעת חַוָה? קרוֹן הלא צוֹלע תמיד. לא הרגשת בּזאת?

שתקתי.

רחמים רבּים השתפּכוּ על פּניה והיא אמרה ברצינוּת:

– אלמלא אתה, לא הייתי יוֹדעת. רק עכשיו ראיתי.

מנשה וּבילה צחקוּ. טבל חַוַה נשארה רצינית. היא האמינה. כּשנפרדתי ממנה שאלה אוֹתי:

– קרוֹן לעגת לי?

– לא. אמנם בּהיכּנסי הבּיתה הוּכּתי בּרגלי ליד הדלת.

הביתה אני חוֹזר בּמוּקדם. חנה – עתים היא אוֹהבת לשׂוֹחח ואנחנוּ משׂוֹחחים עד שעה מאוּחרת בּלילה.

אינני ישן. העץ הלבן על־יד החלוֹן שבּחדר־השינה שלי איננוּ נוֹתן לי לישוֹן. על־יד החלוֹן עוֹמדת דמוּת לבנה. משי לבן היא לבוּשה והיא קוֹראת לי; קרוֹן קרוֹן, גוּפי לבן, נשמתי לבנה. משי לבן לבשתי למענך. בּוֹא אלי. נפשי עוֹרגת לך. אני מתגעגעת לך. קרוֹן, קרוֹן, קרון!

– – – – – – – –

שעה שלאַחַר־הצהרים. השמש מאירה חגיגית את העוֹלם העז, הצח והלבן. יצאתי לרחוֹב והנה מירה הוֹלכת. נצטערתי; למה יצאתי מהבּית? היא ודאי הוֹלכת אלי. על ראשה הקטן והשחוֹר כּוֹבע־חוֹרף קטן עגוֹל ולבן. מעיל קל של קטיפה לבנה עטף את גוּפה, הגמיש, עד מתניה. הצמה השחוֹרה חוֹצה את מעילה לבן. עיניה פּתוּחוֹת לרוַחה. נפגשנוּ. אוֹמרים שלוֹם זה לזה. והוֹלכים. עוֹזבים את העיירה. אנחנו בּשׂדה.

עוֹלם־יה לבוּש לבנים. כּכלה בּיוֹם־חוּפּתה. לוֹבן, לוֹבן, לוֹבן. והשמש זוֹרע חגיגית כּוֹכבי־זהב בּעוֹלם הלבן. למוּלנוּ עץ שענפיו הארוּכּים, הצנוּמים והעקוּמים עטוּפים לבן. והמה פּרוּשׂים כּמין תאוָה למעלה אל האויר העז והצח. כּאילוּ מוֹשיטים למישהוּ מתנה לבנה. ודרך לבנה מוֹליכה אל היער הלבן, והעבוֹת שם בּצד. אנחנוּ בּתוֹך היער. על־יד העצים הזקנים, האילמים והגאים עוֹמדים תעירים, צנוּמים, כּפוּפים קצת. ועל כּוּלם שירת חג לבן. ניצבנוּ שנינוּ מבּטים משתאים. מה? אמרנוּ לקחת חלק בּחג הלבן?

מירה אוֹמרת בּדממה:

– אני החוֹרף בּפּעם הראשוֹנה בּיער.

– גם אני.

דומה מסַפּר היער:

– חג לי היוֹם. אלוֹהים לבנים ישנוֹ, סוֹדיי. גדוֹלה ממשלתוֹ. קר הוּא, גדוֹל ולבן, והוּא הלבּיש אוֹתנוּ לוֹבן. כּך יפה לנוּ, כּך נאה.

לא רחוֹק מאתנוּ זע עץ צעיר. אבק־כּסף נתפּזר סביבוֹ ושוּב שקט.

מבּטינוּ נפגשוּ. מה?… מחשבה אחת פּילחה את לבּוֹתינוּ? מה קרה? שׂפתינוּ נדבּקוּ בּחזקה אלוּ לאלוּ…

קרן אוֹר אקוֹם חלפה את היער.

– קרוֹן – נתעוֹררה ראשוֹנה מירה – מירה, מירה, מה?

מירה הבּיטה עלי. התבּוֹננה בּי. אמרה בּשקט:

– לא־כלוּם, לא־כלוּם.

וּפתאוֹם נעשׂתה שׂמחה, שוֹבבה:

– קרוֹן, אתה רוֹצה שאהיה לבנה כּעץ?

היא ניגשה בּמרוּצה וּבשוֹבבוּת אל עץ צעיר מכוּסה שלג. ניצבה מתחת לענפיו, ניענעה את העץ, ושלג לבן כּיסה אוֹתה. וּלבנה כּוּלה ניגשה אלי. מבּעד ללוֹבן נראו רק עיניה הרעננות והמאירוֹת ושׂפתיה החמוֹת. היא עמדה זמן־מה ממוּלי לבנה נזכּרתי בּעץ הלבן שליד חלוֹני. מירה קראה בּתאוָה וּבפראוּת:

– קרוֹן, קרוֹן!

שׂפתינוּ נדבּקוּ שוּב בּחמימוּת, בּחזקה.

אש אדוּמה האירה את כל היער הלבן.

ה

זוֹ לא הפּעם הראשוֹנה אני שוֹאל את עצמי: אהבה, מה זאת אהבה? כּל־כּך הרבּה חלמתי עליה, כּל־כּך הרבּה הרהרתי בּה. לא אני הראשוֹן ולא אני האחרוֹן השוֹאל. אהבה… מה זאת אהבה? געגוּעי־תפילה? רזא דאֶחַד דאִינוּן מתיחדים? אהבה… אהבה…

היוּ לי יחסים הרבּה עם נשים. כּל אשה שעצרתני על ידה היתה לי כּגשם־קיץ המחַייה את האדמה היבשה, כּן חידשה את נשמתי. מנַקה וּמסלקת את הזכרוֹנוֹת מזוֹ שקדמה לפניה. הייתי מַכּיר לה תוֹדה על כּך. האם אהבתי אוֹתה? היא היתה מחַדשת את נעוּרי, אבל איך ידעוּ שׂפתי את שׂפתיה, נשימוֹתי נפגשוֹת בּנשימוֹתיה, גוּפי בּגוּפה והייתי מרגיש כּי עוֹד קמט אחד נתוַסף על מצחי. ואחרי סערת־תאוָה וּנשיקוֹת בּוֹערוֹת הייתי חוֹשב על המות… ונפשי היתה עוֹרגת כּחוֹלוֹת המדבּר לגשם־נדבוֹת. כּן, כּבר חדלת לצפּוֹת למשהוּ מזוֹ הקרוּיה אהבה. נשיקוֹת־אמת אחדוֹת ואחר־כּך כּוֹזבוֹת. חדרי־שינה עם שתי מיטוֹת זוֹ ליד זוֹ וחיים כּוֹזבים, חדוּרי מחשבוֹת על מות. אני לוֹעג לכל אלה. צחוֹק יבש של מתכת מצלצל בּאזני… צחוֹק יבש, של מתכת…

אבל מה מתרחש עתה? חדש, חדש… האם אהבתי פּעם עד עתה? איך נעשיתי צעיר קל? עד כּה טעיתי. עתה הכּל מחדש. מעין חדש זוֹרם בּלבּי. כּן חיי עד עתה היוּ רק מעין הקדמה לחיים האמתיים. קרה לי נס… נס… שמש חדשה מאירה על ראשי.

פּני־מירה נעשׂים מיוֹם ליוֹם נאצלים יוֹתר וּמאירים. היא בּיקרה אצלי פּעמים אחדוֹת. כּמעט שאין אנוּ מדבּרים. היא אינה אוֹמרת לי כּלוּם. רק עיניה חמימוֹת יוֹתר וּמלאוֹת עֵרגה.

כּתפיה רוֹגשוֹת יוֹתר. רק זה. דירתי אינה מוֹצאת חן בּעיניה. התמוּנה שלי אינה נראית לה. היא נכנסת אלי מרוּגזה לזמן מוּעט, כּאילוּ לחקוֹר משהוּ ויוֹצאת מיד.

הייתי אצל בּוּרשטיין. שׂרה הבּיטה אלי בּחשדנוּת וּבאי־שקט. שוּב עשׂיתי שטוּת. כּשנפרדתי ממירה אמרתי לה:

– אני ודאי לא אבוֹא עוֹד לביתכם. טוֹב יוֹתר שתבוֹאי אַת אלי.

מירה ענתה לי בּשקט וּבקרירות:

– קרוֹב לודאי שלא.

מירה, מירה מי את?

– – – – – – – –

פּעם לפנוֹת ערב בּאה אלי, לא צפוּיה, חַוָה. מבוּישה היתה. לא מצאה מלים מה לאמוֹר לי. אני מזמינה לשבת. נדמה לי שיש לה מה לסַפּר לי. אני מראה לה את דירתי. היא מוֹצאת חן בּעיניה; כּל מה שבּדירתי מוצאת חן בּעיניה. אפילוּ השוּלחן הקטן שבּפינת חדר־השינה נראה לה שהוּא עוֹשׂה את החדר נעים יוֹתר. תמוּנתי מוֹצאת מאד חן בּעיניה. כּשאני פּוֹגש את מבּטה עלי היא מעבירה אוֹתוֹ מעל פּנַי אל התמוּנה. וכמה שקטה וטוֹבה, אמהית.

היא אוֹהבת – היא אוֹמרת –לשבת על המיטה. האם אני מַרשה?

– כּן. כּן אדרבּא – אני מבקש.

אנחנוּ נשארים בּחדר־השינה שלי. יוֹשבים בּמיטה שלי. חַוָה מבּיטה עלי.

– מי מסַדר את מיטתך? – היא שוֹאלת.

– חנה.

– אשה טוֹבה. האם לא כן?

– טוֹבה מאד. – אני אוֹמר.

– וּמי מציע לך את המיטה לפני השינה?

– אף היא חנה.

– כּך?.. אני אוֹהבת אוֹתה בּאמת. אשה טוֹבה. אמת?

– כּן טוֹבה מאֹד.

בּהיפּרדה לחצה בּתוֹדה את ידי.

למחרת לפנוֹת־ערב בּאה שוּב, בּאוֹתה שעה. הפּעם שאלוּ אוֹתי העינים הטוֹבוֹת בּמבוּכה:

– אין דבר שבּאתי היוֹם שוּב? אינני למעמסה?

קבּלתי את פּניה בּחמימוּת. שׂמחה ישבה על־יד. מבּיטה עלי בּעינים שקטוֹת וטוֹבוֹת כּל־כּך. היה בּידי ספר והוּא נשמט. התכּוֹפפתי להרימוֹ. חַוָה לטפה את ראשי. עשׂיתי עצמי כּאילוּ לא מרגיש. עננה קלה של אוֹדם עברה על פּניה. ידה רעדה קצת. היא שאלה:

– אליך אין איש בּא?

– בּימים האחרוֹנים – לא.

שהתה קצת ושוּב שאלה:

– האם אינך משתעמם?

– לא.

שוּב שתקנוּ זמן־מה.

– קרוֹן!

בּקוֹלה נשמע משהוּ שהפחידני.

– מה? הכינוֹתי את עצמי לקראת משהוּ.

היא שתקה זמן־מה.

– אינני יוֹדעת? התחילה שוּב בּקוֹלה הרגיל – עד עתה לא מצאתי לי פּה בּעיירה מקוֹם. אם שעמוּם ואם צער ואם חיפּוּשׂי חיים חדשים. אבל לא מצאתי פּה מנוּחה…

– חַוָה, אַת יוֹדעת? אַת בּחוּרה כּל־כּך נעימה וחמוּדה.

דמעוֹת עמדוּ בּעיניה. היא אחזה בּידי, לטפה אוֹתה. קלעה את אצבּעוֹתי, שׂיחקה אִתן. הרגשתי איך ההיא מעכּבת את נשימתה. שׂערוֹתיה הצהוּבּוֹת התפּזרוּ קצת על מצחה מעל לעיניה. בּעוֹד זמן־מה קמה, הבּיטה עלי, מבּעד לשׂערוֹת המפוּזרוֹת, בּעינים טוֹבוֹת, טוֹבוֹת. וּבחמימוּת כּזוֹ לחצה את ידי?

– לילה טוֹב לך, קרוֹן, לילה טוֹב.

וּבשקט ובנחת יצאה מבּיתי.

– – – – – – – –

כּל הבּוֹקר עמדתי על המרפּסת. לא ישנתי כּל הלילה. מירה אינה בּאה אלי. אני אינני הוֹלך לבּוּרשטיין. אני עוֹמד וּמבּיט מרחוֹק על בּיתוֹ של בּוּרשטיין. בּרחוֹב שקט. הוֹלכים לבית־הכּנסת לתפילת־שחרית. אוֹמרים לי “בּוֹקר־טוֹב”. אני נזכּר: מאז אני פּה, בּעיירה, איני נוֹשׂא אתי את אקדחי. הוּא מוּנח בּמגירת השוּלחן. בּחדר־השינה. אני נכנס ולוֹקח את האקדח. הוּא ממוּלא. אני שׂם אוֹתוֹ בּכיסי. מתעכּב זמן־מה בּבּית ויוֹצא שוּב לגזוּזטרה. מבּיט על בּית־בּוּרשטיין. כּבר חוֹזרים מבּית־ירחמיאל, ממוּלי, בּחצרוֹ בפּתוּחה מתעתד, כּנראה, לנסוֹע לכּפר. מחשבה עוֹלה בּלבּי. אני הוֹלך לחיים בּעל־העגלה.

– אפשר להשׂיג אצלך סוּס לטייל קצת?

– בּהנאה מרוּבּה – אוֹמר חיים – כּל שעה שאתה רוֹצה. יש לי בּשבילך עגלת־חוֹרף קטנה.

– גם כּעת? – אני שוֹאל.

– תיכף.

– רתוֹם – אני מצווה.

אני יוֹשב בּעגלת־החוֹרף הקטנה. הסוּס טוֹב ו“חם”. אני נוֹסע ועוֹבר את בּית־בּוּרשטיין וּמריץ את הסוּס. כּן. ראיתיה, בּעד החלוֹן. היא עמדה והבּיטה החוּצה. נראה, שזה זמן רב היא עוֹמדת על־יד החלוֹן מבּיטה וּמחפשׂת מישהוּ. מבּטינוּ נפגשוּ. רציתי לעצוֹר את הסוּס, אבל כּבר איחרתי. לשוּב? לא… נסעתי הלאה בּמהירוּת יתר. אני מרגיש על כּתפי מבּט. מי? מירה? דרך החלון? התאמצתי ולא הבּטתי מאחוֹרי. רק בּסוֹף העיירה הפניתי את ראשי לאחוֹרי. כּן. מירה עמדה על־יד מרפּסת הבּית. הספּקתי לראוֹת איך העבירה בּמהירוּת את מבּטה מעלי והפנתה את ראשה לעבר־העיירה השני. הוֹספתי ודפקתי עוֹד את הסוּס. בצאתי מהעיירה הצטערתי על כּל עצם הנסיעה הזאת. מוּטב היה לוּ טיילתי בּרגל. כּעסתי על עצמי. אני חוֹזר. ראיתי: מירה עוֹדנה עוֹמדת על־יד מרפּסת בּיתם. אני עוֹצר את הסוּס ונוֹסע לאט. לא הרחק מבּית־בּוּרשטיין אני נוֹסע צעד אחרי צעד. אני רוֹאה פּני מירה נבוּכוֹת, לא שקטוֹת. אנוּ מברכים זה את זה. היא שוֹאלת:

– כּבר אתה חוֹזר?

– כּן

הייתי בּרגע זה מגוּחך מאד. הרגשתי בּזאת. קפצתי קפיצה משוּנה מהעגלה. זרקתי את המוֹשכוֹת על הארץ וּבמרוּצה התקרבתי אליה. כּל זה בּפתאומיוּת כּזוֹ עד שהסוּס נבהל ונעקר ממקוֹמוֹ. מירה צחקה צחוֹק מלא, מתוֹך שׂמחה, כּילדה.

– מר קרוֹן, מר קרון, הסוּס יברח.

וצוחקת וצוחקת.

– קר – אמרתי בּלי דעת על שוּם מה אני אוֹמר כּן.

– אם כּן, סע הבּיתה והתחַמם.

וצוֹחקת וצוֹחקת בּהנאה.

לחצתי את ידה בחזקה.

חיים אמר לי:

– כּל שעה שהאדוֹן ירצה יבוֹא ויקח את הסוּס לטיוּל.

הוֹדיתי לוֹ.

בערב הלכתי לבּוּרשטיין. בּחדר־האוֹכל פּגשתי רק את מירה.

– ערב טוֹב, מירה

– ערב טוב.

חיוּך קר ועצוּר על שׂפתיה.

עוֹמדים שנינוּ ושוֹתקים. מדוּע אין היא אוֹמרת לי כּלוּם? אינה שוֹאלת מדוּע חדלתי לבקרם?

– שב מר קרוֹן, למה תעמוֹד?

קוֹלה קר כּל־כּך וזר.

אנחנוּ יוֹשבים על־יד השוּלחן. שוֹתקים. לוּ ידעתי שמירה לא תרגיש, הייתי נוֹשך את שׂפתי עד זוֹב דם. כּך מעיקה עלי השתיקה.

– היה קר כּל־כּך – אני אוֹמר.

– מתי?

– אָ, בּצהרים, כּן – אוֹמרת מירה – הלא נסעת היוֹם לטייל. כּבר שכחתי.

אני נוֹשך בכעס את שׂפתי.

לחדר נכנסים בּוּרשטיין ושׂרה. בּוּרשטיין מתפּלא על שמבקר אני אוֹתם לעתים רחוֹקוֹת כּל־כּך. שׂרה מחפשׂת בּמבוּכה משהוּ בעיני. איני שוֹהה הרבּה ועוֹזב את הבּית.

מירה, מירה מי אַת?

– – – – – – – –

מה לי? אינני עוֹבד לגמרי. בּלילה אינני ישן. בּיוֹם אינני מוֹצא לי מנוּחה.

מירה, מירה, מי אַת? מי היא זאת שצמתה שחוֹרה וארוּכּה וסרט אדוֹם בּקצה? מי היא זאת שעתים שׂערוֹתיה מפוּזרוֹת ויוֹרדוֹת לה בּאוֹמץ על המצח והצוַאר?

מירה, מירה, מי אַת?

היה זה לפנות־ערב. בּאה חַוָה. שקטה וּמרוּכּזת. שוֹתקים.

– קרוֹן – פנתה אלי חַוָה.

– מה?

– קרוֹן, כּשאתה מבּיט לפעמים על משהוּ אוֹ מישהוּ, נדמה לי שעיניך מרחיקוֹת להבּיט מהמקוֹם שמבּטך שם.

הבּטתי בּעיניה הטוֹבוֹת ושתקתי.

– קרוֹן, אתה אחר. לא כּכל האדם. ולי נדמה שאתה רוֹצה להסתיר זאת מהכּל. שאיש לא יראה. אמת? וזה מצער אוֹתי.

שתקתי.

– קרוֹן, נדמה לי, אתה רוֹאה לפניך כּל־כּך הרבּה. אכן זהוּ אוֹשר להרבּוֹת כּה ולראוֹת. קרוֹן. לפניך הכּל גלוּי וּברוּר?

– חַוָה, חַוָה, נחמדה, אל תשאלי.

כּתפיה רעדוּ.

– קרוֹן, קרוֹן..

– חַוָה, אינני מאוּשר. לא.. המלה “אוֹשר” נתרוֹקנה לי זה כּבר, זה כּבר. חַוָה, כּל חיי יגעתי וחיפּשׂתי ולא מצאתי. חיפּשׂתי את עצמי, את מהוּתי ולא מצאתי.

דיבּרתי עם חַוָה, אבל אוֹתה שעה חלמתי כּי אחרת יוֹשבת לפני ושוֹמעת. מירה עוֹמדת לפני וּמקשיבה.

חַוָה קמה. חיבּקה בּידיה הלבנוֹת, הקטנוֹת והמלאוֹת, את ראשי. נשקה נשקה אוֹתי בּמצחי.

אל־אלוֹהים. מירה, מירה, מירה!

ו

כּן. אני כּבר יוֹדע, מדוּע שוֹמרת שׂרה עלי ועל מירה. אני יוֹדע.

בּערב נכנסתי לבּוּרשטיין. מצאתי שם אוֹרח. אני מכּיר אוֹתוֹ – גוֹלדמאן. נפגשתי אתוֹ בּחוּץ־לארץ. גם בּרוּסיה. מכּירים זה את זה. ואני יוֹדע – הוּא קרוֹב־רחוֹק של בּוּרשטיין, וּבא לעתים אליהם. בן עשׂרים ושבע. מגוּלח תמיד למשעי. מרוּצה מעצמוֹ. דבּוּרוֹ בּשקט. בּטוּח בּהצלחתוֹ בּין אנשים. נפגשנוּ כּמַכּרים ותיקים. שׂרה התפּלאה:

– אתם מכּירים איש את רעהוּ?

– כּן. – בּיאר גוֹלדמאן – נפגשנוּ בּחוּץ־לארץ. אחר־כּך בּרוּסיה. אנוּ מכּירים היטב איש את רעהו.

בּוּרשטיין לבוּש חגיגית יוֹתר מהרגיל. היה בּמצב־רוּח טוֹב. נוֹהג עם גוֹלדמאן בּחמימוּת מרוּבּה.

מירה לבוּשה שׂמלת־משי שחוֹרה וחוּלצת־משי שחוֹרה. נדמה לי שהחוּלצה אינה מתאימה לה. השׂמלה מכבּדה על תנוּעוֹתיה. היא מחזיקה עצמה דרך חוֹפש אבל לא מרוּצה ממשהוּ. גם בּוּרשטיין וגם שׂרה נהגוּ בּה הפּעם בּחמימוּת וּבתשׂוּמת־לב מיוּחדת. מירה מהלכת עם גוֹלדמאן בּפשטוּת, בּצניעוּת, קצת מרוּחקה. היא פּוֹנה אליו בּ“אדוֹן גוֹלדמאן”. ואילוּ הוּא – דרך קרבה יתירה. קוֹרא לה “מירטשקה”. לעתים היה כּאילוּ מסַפּר לי בּהנאה:

– היא שלי. מירטשקה שלי. דע לך.

מירה לא היתה מרוּצה מיחסיו של גוֹלדמאן אליה, היא הבּיטה עלי לעתים קרוֹבוֹת. הרגשתי שהיא אומרת לי:

– נוּ, אמת, הכּל סבוּרים כּך. גוֹלדמאן בּודאי. אבל אני, אמנם חשבתי פּעם על זאת. אוּלם לא ברצינוּת. לא יוֹתר. אני רוֹצה שתבין זאת, שתדע.

ישבנוּ כּוּלנוּ על־יד השוּלחן בּחדר־האוֹכל. שתינוּ תה. שׂוֹחחנוּ, הרבּה לא ישבתי שם. קמתי ללכת. פּחד עבר על פּני מירה. עיניה בּיקשו ממני משהוּ. היא שאלה אוֹתי:

– מדוּע אתה ממהר כּך, קרוֹן?

גוֹלדמאן זרק מבּטוֹ אל מירה. ראיתי: הוּא הרגיש בּעיני מירה משהוּ. כּן. רטט עצבּני עבר על פּני גוֹלדמאן.

– מירטשקה! פּרץ כּבעין צעקה. אבל השתלט על עצמוֹ ואמר בּשקט:

– נוּ, כּשמישהוּ הוֹלך הרי שהוּא צריך ללכת. אנחנוּ עוֹד ניפּגש, מר קרוֹן.

מבּטי נפגש עם זה של מירה. מחשבה אחת עברה את שנינוּ:

– טפּשי.

נפרדתי מכּוּלם. בּקשתי מגוֹלדמאן שיסוּר אלי. יצאתי. הרגשתי שמבּטי מירה מלווים אוֹתי. כּן, אני יוֹדע על מה ולמה שוֹמרת כּל־כּך שׂרה עלי ועל מירה.

למחרת בּצהרים בּא אלי גוֹלדמאן. שׂוֹחחנוּ, דיבּרנוּ. סיפּר לי, כּי הסתדר בּעיר גדוֹלה. יש לוֹ עבוֹדה מרוּבּה. וּבכלל הוּא מרוּצה מהחיים.

– חסר רק – צחק בּעצבּנוּת – אשה יפה ואהוּבה.

– ודאי גם זאת תהיה – העירוֹתי.

גוֹלדמאן הבּיט עלי בּלתי מרוּצה. אוֹמר בּעצבּנוּת:

– וכי מה אתה סבוּר? אני זוֹקף זאת לזכוּתי. תמיד ידעתי איך לחיוֹת. למדתי בּסדר וסיימתי את האוּניברסיטה למוֹעד ועתה אני מסוּדר. אני חוֹשב זאת לזכוּתי.

גוֹלדמאן הלך. בּערב זה לא הלכתי לבוּרשטיין.

למחרת בּתחילת הערב בּאה אלי מירה. נכנסת נבוֹכה ועיניה מבּיטוֹת עלי בּמבוּכה. שוֹאלת מה בּאֵלם. פּשטה את מעילה הוֹרידה כּוֹבעה. נרגעת ונוֹהגת בּי בּחמימוּת. הפּעם מוֹצאת תמוּנתי חן בּעיניה. אַליבּא דאמת נראתה לה התמוּנה גם קוֹדם אלא שנדמה היה לה, כּי האמן אוֹהב את עצמוֹ יוֹתר משהוּא אוֹהב אוֹתי. ועוֹד היא אוֹמרת: יש בּי משהוּ שאין בּתמוּנה. בּפני וּבדמוּתי כּוּלה יש משהוּ הקוֹרא למרחקים. היא הרגישה זאת בּי בּערב הראשוֹן. היא מהללת הפּעם את דירתי. כּל־כּך נוֹח פּה לה. אני חוֹגג.

דוֹפקים על הדלת. אני מתפּלא, מי? מירה מבּיטה על הדלת, עלי וחיוּך־אשמה נראה על שׂפתיה. היא אמרה כּאשמה: – ודאי גוֹלדמאן. אמרתי לוֹ שאני הוֹלכת אליך.

בּיקשתי להיכּנס. גוֹלדמאן נכנס. היה נבוֹך, עצבּני. פּניו היוּ חיורים כּלשהוּ. בּקשתיו לשבת. מירה הבּיטה למטה של הרצפּה.

ישבנוּ שלָשתנוּ, כּמעט שלא דיבּרנוּ. גוֹלדמאן קם וּפנה למירה:

– מירטשקה, נכנסתי בּגללך. בּוֹאי נלך קצת החוּצה, לטייל.

מירה הציצה עלי:

– תלך גם אתה, קרוֹן?

עניתי:

– לא.

היא פּנתה לגוֹלדמאן:

– נשב עוֹד. אחר־כּך.

גוֹלדמאן עמד על דעתוֹ:

– לא בּוֹאי עכשיו, בּוֹאי מירטשקה.

מירה פּוֹנה שוּב אלי:

– קרוֹן, בּוֹא.

– לא אינני הוֹלך.

גוֹלדמאן בּתקיפוּת:

– לא, אני הוֹלך.

מירה הבּיטה עלי, על גוֹלדמאן. אחר־כּך אספה את עיניה משנינוּ וּבהנאה ריכּזה את מבּטה על ידיה היפוֹת הנשיוֹת, שהיוּ מוּנחוֹת לה על השוּלחן לפניה.

אנחנוּ שוֹתקים.

מירה עקרה את עיניה מעל ידיה וּפנתה לגוֹלדמאן:

– התדע, מר גוֹלדמאן, לך אתה ואנוּ נבוֹא אחריך.

פּני גוֹלדמאן רעדוּ בּעצבּנוּת. הוּא ישב על מקוֹמוֹ ואמר נבוֹך:

– וּבכן אחכּה לכם.

חיוּך עבר על פּני מירה ונשאר על שׂפתיה.

נשארנוּ יוֹשבים שלָשתנוּ. מירה הבּיטה בּשקט על ידיה היפוֹת על שׂפתיה נח חיוּכה. הרגשתי, ידעתי: החיוּך לא אלי הוּא משתייך, לא אוֹתי הוּא מעליב. אבל מדוּע הרגיזני? מדוּע הכעיס אוֹתי? קמתי מיד:

– וּבכן נלך.

זמן מוּעט התהלכתי אתם בּרחוֹב וחזרתי הבּיתה. נפרדתי ממירה בּקרירות.

למחר בּצהרים בּאה מירה. היא מיהרה לגשת אלי. כּאילו בּאה לסַפּר לי משהוּ. פּגשתיה בּקרירוּת. שׂפתיה רעדוּ בּעצבּנוּת. בּיקשתיה לשבת וסירבה.

– אני הוֹלכת מיד.

עמדנוּ רגע איש מוּל רעהוּ, שתקנוּ.

– אתה יודע – אמרה מירה – גוֹלדמאן נוֹסע מחר מפּה.

אמרתי בּקרירוּת:

– כּך?… וּמה זה נוֹגע לי?

שוֹתקים.

אני שוֹאל אוֹתה בּשקט וּבקרירוּת:

– גם אַת נוֹסעת?

כּתפיה רטטוּ. עננה עברה על פּניה. התקרבה אלי, התישרה ואמרה:

– קרוֹן, מדוּע אתה מדבּר אתי כּכה? מה אתה שוֹאל? כּלוּם אינך יוֹדע?

היא הבּיטה לתוֹך עיני ואמרה נלהבת:

– הערב אוֹמר לגוֹלדמאן, אשאל ממנוּ מה מבוּקשוֹ ממני. הוּא אוֹהב אוֹתי. אבּא ואמא רוֹצים בּוֹ. אבל אני אינני אוֹהבת אוֹתוֹ. לא קרוֹן, אתה יוֹדע זאת… קרוֹן!…

ראשה צנח על חזי. אוֹשר חם עברני. אימצתיה אל לבּי. נשקתי את מצחה. היא לקחה את ידי ונשקה אוֹתה בּחוֹם, בּחוֹם.

ז

גוֹלדמאן נסע. מירה בּאה אלי בּצהרים בּמרוּצה. שׂמחה מאוּשרה. מאירה. לבוּשה מעילה הלבן והקצר ועל ראשה הכּוֹבע הלבן והקטן. הצמה השחוֹרה חצתה את המעיל הלבן. היא נפלה על חזי. כּתפיה רעדוּ משׂמחה. היא נשקה את ידי:

– הוּא נסע, נסע. קרוֹן, אוֹרי קרוֹן שלי, קרוֹן שלי!

לחצתיה אל חזי נשקתי את מצחה, את עיניה.

צרים נעשׂוּ לנוּ קירוֹת החדר. יצאנו החוּצה. אנוּ הוֹלכים אל החיים, מבקשים לרתוֹם את הסוּס. אנחנוּ נוֹסעים. מסביב לנוּ, מאחוֹרינו וּמלפנינוּ, לוֹבן לוֹבן. אנחנוּ יוֹשבים בּעגלת־החוֹרף הקטנה והקלה – זה ליד זה. הסוּס רץ. נישׂא כּרוּח וּמַתיז עלינוּ שלג לבן, מכסה אוֹתנוּ. העגלה מחליקה בּמהירוּת על פּני הדרך הלבן. ואנוּ יוֹשבים כּה קרוֹבים ונדבּקים איש לרעהוּ. מירה פּראית צוֹעקת מאוֹשר, אני עוֹנה לה כּהד. והסוּס נישא כּרוּח. לאן? וכי לא אחת היא לאן? אוֹשר לבן, אוֹשר לבן.

אני אוֹהב, אני אוהב, אני אוֹהב את מירה. מירה אוֹהבת אוֹתי.

אוֹשר לבן בּלבּוֹת שינוּ.

אנחנוּ אוֹהבים, אנחנוּ אוֹהבים, אנחנוּ אוֹהבים!

– – – – – – – –

צרה נעשתה לי העיירה הלבנה והקטנה.

אני אוֹהב. אני אוֹהב.

חנה שוֹאלת אוֹתי:

– מר קרוֹן, מה לך? עיניך בּוֹערוֹת כּך. ודאי חוֹם.

– לא־כלוּם, חנה לא־כלוּם. הראש מסתוֹבב.

– מה אתה סח, מר קרוֹן? הראש? שכב בּמיטה. יש לי חוֹמץ. אשׂים חוֹמץ לראשך. חוֹמץ. אתה חוֹלה.

יש לי רצוֹן לחבּק את האשה הטוֹבה והלבבית הזאת וּלסַפּר לה:

– כּן. כּן חנה. יתכן שאני חוֹלה. אבל מאהבה. חוֹלה־אהבה אני.

– כּך, חנה.. יש לך חוֹמץ? שוֹאל אני וצוֹחק משׂמחה.

חנה מבּיטה עלי. היא מפחדת.

– מה אתה צוֹחק, מר קרוֹן? שכב בּמיטה. אתה חוֹלה. אלך ואביא את החוֹמץ.

וכך בּהנאה הייתי רוֹצה לספּר לה:

– חנה נעימה, אַת יוֹדעת? אני אוֹהב. אני אוֹהב. אלך לחדר־השינה אשכּב בּמיטה. אבל יפּי את החדר בּפרחים לבנים. רפּדי את מיטתי משי לבן. אשכּב כּך בּמיטה הרפוּדה משי וּפרחים לבנים. אני חוֹלה־אהבה. חוֹלה־אהבה. אני אוֹהב. אני אוֹהב.

– – – – – – – –

פּעם עליתי על הרים גבוֹהים. מסביבי – הררי־הרים, נוֹף פּרא. עמדתי על ראש הפּסגוֹת. עוֹלם חדש נגלה לפני. אוֹר חדש. אני נישא וחפשי. זה עתה נוֹלדתי לחיים חדשים. נפלתי על בּרכּי. נשקתי את הארץ והתפּללתי:

– אדוֹני אלוֹהים, תוֹדה!

כּן. אלוֹהים אדירים, תוֹדה לך, תוֹדה. אני אוֹהב!

אתה יצרת נצח אילם. חיים קרים כּשלג על ההרים הגבוֹהים. אשים כּסלעי־עד על שׂפת הים הנצחי. אבל אני אוֹהב. – תוֹדה.

מתוֹהוּ בּאתי ואין אני משׂיג את מהוּתוֹ, את תוֹכנוֹ. סוֹפי מות קר. אני מבּיט מלפנַי בּעינים עיוורוֹת. אבל שמש מאירה מלווה את דרכּ ולילוֹת עמוּקים ואילמים משקיטים את רוּחי – אני אוֹהב. תוֹדה!

אלוֹהים אדירים, לבּי פּצוּע מחציך האכזריים. אתה יצרת את החיים והם הכאיבוּ את נשמתי. אבל ממכאוֹב נשמתי אקלע לי זר, בּפרחי־אהבה אקשט אוֹתוֹ פּאר ראשי. אני אוֹהב. תוֹדה!

אינני יוֹדע את מַהוּתוֹ ותכנוֹ של יוֹמי אתמוֹלי. אבל אני נוֹשׂא בּחוּבּי את המחר… עתיד…

אני אוֹהב, אני אוֹהב!

– – – – – – – –

לילה. מירה בּאה אלי. הפּעם נרגשת יוֹתר מכּרגיל. הסרט האדוֹם איננוּ הפעם בּקצה צמתה. הצמה עשוּיה־שלוֹשה, הנה, הנה תתפּזר. היא הפשיטה בּמהירוּת את מעילה הוֹרידה את כּוֹבעה. חיכּיתי לה. היא בּאה אלי לילה־לילה. אבל הפּעם נלהבת כּה ונרגשת. עיניה עוֹרגות ודוֹלקוֹת. כּתפיה רוֹעדוֹת. עוֹברת מחדר לחדר, בּאיזה נשב הפּעם. בּחרה בּחדר־השינה. פּה. לקחתי את ידה. לחצתיה אל לבּי, היא נרתעה ממני בּאוֹפן משוּנה:

– קרוֹן, לא צריך.

היא מתחננת על משהוּ בּלבביוּת כּזוֹ. לא, לא לפנַי היא מתחננת אלא לפני עצמה:

– לא צריך.

– מירה, מה יש? הלא כּבר בּרוּר, מירה… היא הבּיטה עלי בּעיניה הבּוֹערוֹת־פּרא והלא־שקטוֹת. כּתפיה רעדוּ בּתאוָה. קוֹלה רעד כּמקוֹר:

– קרוֹן, אל תגע בּי…

וכך יפה, מקסימה היא. איזוֹ קלוּת, פּראוּת, חוֹם וּגמישוּת. מוֹחי ולבּי בּוֹערים. בּכל החדר זרוּעוֹת לפנַי קרנים אדוּמוֹת. קראתי:

– מירה, מירה, מירה!

ידיה נפרשׂוּ אלי כּאילוּ מאליהן. הן חיבּקוּ את צוארי. שׂפתיה נדבּקוּ בּצוארי.

חיבּקתי בּזרוֹעוֹתי את כּתפיה החמימוֹת. רציתי להיצמד לנשמתה הפּראית החמה.

היא שוּב נרתעה ונחלצה מזרועוֹתי. התרחקה ממני וניצבה. צעקה בּקוֹל פּרא:

– לא… לא… קרוֹן, לא…

עמדנו זה מוּל זה נקסמים.

– קרוֹן – רעד קוֹלה של מירה – נפשי ערגה אליך טרם ידעתיך. כּשהייתי בּבּרלין יחידה בּחדרי. לא אהבתי את בּרלין. לא אהבתי את חדרי. אליך ערגה אז נפש, אליך…

– מירה, – קראתי – אני אוֹהב אוֹתך. גם נשמתי ערגה ועוֹרגת אליך. מירה, מירה!

בּרק פּלח את עיניה הצמה התפּזרה על כּתפיה הרוֹעדוֹת. היא צעקה פּרא:

– כּן… כּן… כּן!..

השליכה את עצמה בּתאוָה אל זרוֹעוֹתי.

היא שלי, שלי, שלי…

מאוּחר בּלילה נרדמה בּזרוֹעוֹתי, שכוּרה מאוֹשר ושקטה כּילדה קטנה. נשמה – בּקצב שקט. פּניה מאירים ומאוּשרים. כּך נרדם ילד בּחיק בּטוּח. כּך מתגלית השמש אחרי סערה. מה היא רוֹאה בּחלוֹמה?

ח

הרבּה לילוֹת עברוּ. חמים. בּוֹערים. אני מרגיש תחת רגלי קרקע איתן, בּטוּח…

יוֹמם אני מחכּה ללילה. בּלילה בּאה מירה. והלילה חם, חם. לילוֹת רבּים עברוּ.

מירה מאוּשרת.

ואני?

ט

מירה מאוּשרת.

ואני? מה קרה אוֹתי. מירה כּבר הרגישה בּזאת. היא שאלה אוֹתי בּמבוּכה:

– קרוֹן מה לך?

שתקתי.

– מה קרה לך?

כּמפּינה מסוּתרת, כּמאחורי איזה קיר מתגלה אלי משהוּ. אני מרגיש, כּי ארב לי מזמן ועתה נתגלה. אני רוֹאה זאת לעת־עתה כּצל שחוֹר בּליל ירח. כּבר אני מכּיר בּוֹ… לא בּפעם הראשוֹנה הוּא מתגלה לפנַי. בּפעם הראשוֹנה הרגשתי בּוֹ בּציריך. עמדתי בּגמר לימוּדי. הרגשתי עצמי בּטוּח בּחיי, בּעתידי, וּפתאוֹם תקף אוֹתי פּחד. שאלתי את עצמי: החיים הללוּ מה הם? האדמה נתרעדה מתחת רגלי. לא סיימתי את לימוּדי. עזבתי את ציריך. הלכתי לרוּסיה. הקדשתי עצמי למלחמת־החוֹפש. עליז ושׂמח ישבתי בּבתי־הסוֹהר וּבאוֹמץ וּבבטחה נלחמתי בּהיוֹתי חפשי. והנה נאסרתי פּעם. והפּעם ידעתי בּבירוּר, כּי לעוֹלם לא אראה עוֹד אוֹר חיים מחוּץ לכּתלים השחוֹרים של הסוֹהר. לא נבהלתי. הצדק היה אתי. ואני יהוּדי… הצדק ודאי אתי. ואת פּסק־הדין אשׂא ואסבּוֹל כּראוּי. אבל פּחד אחר עברני. שאלתי את עצמי: האלה הם החיים? חיים אחרים אין אתה יוֹדע? אמת אחרת לא חיפּשׂת? וקרה נס ואני ראיתי שוּב את השמש. מחדש התחלתי לחפּשׂ את עצמי. חיפּשׂתי. והיה שהייתי סבוּר כּי מצאתי. אבל תמיד כּשהיה נדמה לי כּי מצאתי את עצמי, את מהוּתי, אך ראיתי עצמי שקט וּבוֹטח מסביבי – היה פּחד תוֹקף אוֹתי; לא. לא זאת – אלא משהוּ אחרת… לא כּך.. פּחד תוֹקף אוֹתי עתה. קיר אטוּם ושחוֹר אני רוֹאה לפנַי. אני רוֹצה להסיר את פּני מאליו. וּתפילה בּוֹקעת מנשמתי:

– אלוֹהי־עוֹלם, הראֵה לי את פּניך האמיתיים. חוֹשך סביב. אוֹר, אוֹר, אוֹר!

בּלילה כּשמירה נפטרת והוֹלכת ממני, אני יוֹצא החוּצה. העיירה ישנה, שקט החוֹרף מסביב. אני מתהלך יחידי. הוֹי, כּבר מזמן חוֹרף. מזמן, מזמן. כּבר מזמן הכּל סביבך כּה שקט וקפוּא. נוֹרא. כּך היה. כּך הוֹוה וכך יהיה. צמרמוֹרת עוֹברת אוֹתי…

– נצח… מה זה נצח? ואוּלי אין כּל אלה אלא גלגוּל נצחי. חזרה נצחית על מה שכּבר היה לעוֹלמים? אוֹתה העיירה, אוֹתם חנה, חַוָה, בּוּרשטיין, מירה, קרוֹן, כּבר היוּ פּעם. וכל מה שישנוֹ עתה יתגלגל ויגיע לאיזוֹ נקוּדה סוֹפית והכּל יחזוֹר שוּב לתוֹהוּ ובוֹהוּ. וּבני־האדם יספּרוּ שוּב: בּראשית בּרא אלוֹהים את השמים והארץ והארץ היתה תוֹהוּ ובוֹהוּ… וגו' וגו'… וכך הלאה, כּך הלאה, לעולם, לעולם… נוֹרא!..

– אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים. חוֹשך לי. אוֹר, אוֹר, אוֹר!

חנה שוֹאלת אוֹתי לעתים קרוֹבוֹת:

– מה לך קרוֹן, מה לך? אינך ישן בּלילוֹת. אינך אוֹכל? מה לך?

חַוָה סרה אלי פּעם בּצהרים. כּבר מזמן לא בּיקרה אצלי. שׂערוֹתיה היוּ הפּעם מסוֹרקוֹת אחרת. בּפּעם הראשוֹנה אני רוֹאה זאת: למעלה עם צמה. כּמוֹ אצל מירה. היא נרגזה. פּניה חיוורוֹת. בּעיניה הטוֹבוֹת, האמהיוֹת, היה פּחד. היא שאלה בּצער:

– קרוֹן מה לך? היוֹם ראיתיך דרך החלוֹן. כּמעט שלא הכּרתיך.

– וכי מה?

– פּניך נפלוּ כּל־כּך.

– כּן?

– פּניך רעוֹת מאד. מה לך?

– אל תשאלי.

היא חיבּקה את ראשי ונשקה נשיקה ארוּכּה וחמה את מצחי.

– לא צריך כּכה… חַוָה. – התחננתי.

– אני יוֹדעת – אמרה בּקוֹל דממה – לא צריך כּכה… אני יוֹדעת… אבל מה לך קרוֹן?

עיניה רטבוּ מדמעוֹת. היא מיהרה ויצאה.

אחר־כּך הבּטתי זמן רב על תמוּנתי. כּן, כּמה אי־שקטוֹת עינַי.

מירה בּאה, ישבה על־ידי. לוֹקחת את ידי בּשתי ידיה. שוֹתקת רגע ושוֹאלת:

– קרוֹן, אוֹרי. מה לך, אי־המנוּחה שלך?

אני שוֹאל אוֹתה:

– מירה, מירה איפה אי־המנוּחה שלך?

מירה מבּיטה בּעיני. מתחננת:

– איני רוֹצה שתהיה כּזה.

דמעוֹת נראוֹת בּעיניה. כּן. אי־המנוּחה שלי מפחידה אוֹתה. גם אוֹתי. גם אוֹתי.

אלוֹהים, אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים!

י

אני מתעתד לעזוֹב את העיירה. גם מירה אתי. לאן? שוּב אל העוֹלם. שוּב לחוּץ־לארץ. שוּב אל ערים. אני מרגיש עצמי שם כּה בּוֹדד. תמיד בּוֹדד. נכרי בּין נכרים.

שׂרה מתיחסת אלי יחס משוּנה. האשה השקטה הזאת נתבּלבּלה. כּשאני בּא לפעמים אל בּיתם, יש שהיא מתיחסת אלי כּאל בּנה, אבל יש שהיא מבּיטה עלי בּצער, כּאילוּ מבקשת משהוּ ממני. מבּיטה עלי, על בּוּרשטיין. אני רוֹאה: היא מצטערת שבּוּרשטיין יוֹשב כּך בּמנוּחה וּבבטחוֹן עם חיוּכוֹ התמידי על שׂפתיו.

פּעם בּאה אלי. בּצהרים.

– בּאתי – היא אוֹמרת – לראוֹת איך אתה חי בּדירה שלך.

הדירה מוֹצאת חן בּעיניה. נראה לה, כּי על החלוֹנוֹת בּחדר־השינה יש להדבּיק נייר. הלא חוֹרף ואפשר להצטנן. הבּיטה עלי. הסתכּלה בּי ואיזוֹ מחשבה מרה עברה על פּניה. נתעצבה, ויצאה מיד.

דוֹמַני, כּי שׂרה מתעתדת לשאוֹל אוֹתי מה אני מוּכן. היא תשאל ואני אענה לה ישר. גלוּי.

בּעיירה שקט. החוֹרף עז. בּרחוֹב נראים רק ההוֹלכים לבית־הכּנסת והשבים מהתפילה. עתים נראה סוּסוֹ של ירחמיאל יוֹצא מהחצר הפּתוּחה. ירחמיאל יוֹשב בּעגלת־החוֹרף, מחכּה קצת. רחל־לאה מביאה לוֹ את השוֹט והוּא יוֹצא לוֹ לכּפר. שקט. שקט בּרחוֹב. שקט בּעיירה.

לעיירה בּא “מַגיד”. זקן. יהוּדי גוּץ, עם זקן עבוֹת, עינים גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מלאוֹת. מצחוֹ גדוֹל, זקן וּרציני. כּוֹבעוֹ החַרפּי נטוּי לוֹ אחוֹרנית. אדרתוֹ ישנה. כּבר דרש בּבוֹקר לאחר התפילה. ראיתי את ההוֹלכים מבּית־הכּנסת: רציניים וּמהוּרהרים. חנה סיפּרה לי:

– היוֹם דרש “מגיד” בּבית־הכּנסת. “מגיד” מאד נעלה. מצא חן בּעיני כּל.

אני שוֹאל:

– מה אמר?

– אמר כּי יש לירוֹא את השם וללכת בּדרכיו הישרים וּלחכּוֹת למשיח, לגאוּלת ישׂראל, יוֹם, יוֹם. מַגיד טוֹב. הוּא בּכה.

– בּיקשוּ ממנוּ – הוֹסיפה בּעוֹד זמן־מה – שישבּוֹת כּאן. אני אוֹהבת לשמוֹע דרשן.

שקט בּעיירה, לפנוֹת ערב אני רוֹאה לפעמים, בּעד החלוֹן את מנשה וּבּילה. הם מטיילים שניהם. מנשה הוֹלך מכוּוַץ, הידים בּתוֹך השרווּלים. קר לוֹ. על שׂפתי בּילה חיוּך חוֹלני. שניהם שוֹתקים.

שקט בּעיירה. והחוֹרף עז. תפילה מתפּרצת מהנשמה: – אדוֹני, אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים!

יא

לפנות־ערב. אני עוֹמד על־יד החלון. מבּיט החוּצה לרחוֹב. ורוֹאה – מתקהלים סביב בּיתוֹ של ירחמיאל. נשים וגם גברים. הנה גם חנה בּאה ונכנסת לבית ירחמיאל. גם שׂרה בּאה ונכנסת. כּמעט כּל העיירה כּבר על־יד הבּית וּבבּית. רצים בּרחוֹב, מביאים משהוּ. כּנראה קרה משהוּ, אסוֹן.

חנה בּאה להאיר את הבּית. היא חיורת נפחדת. אני שוֹאל אוֹתה:

– חנה מה קרה?

היא מספּרת בּדמעוֹת בּעיניה:

– וכי מה? אשתוֹ של ירחמיאל, רחל־לאה נסתכּנה פּתאוֹם. היא מסוּכּנת.

– ירחמיאל בּבּית? –שוֹאל אני.

– לא. ירחמיאל בּכּפר. הוּא אינוֹ יוֹדע. פּתאוֹם כּך חלתה.

– מה לה? – אני שוֹאל.

– לא ידוּע. רוֹפא הלא אין בעיירתנוּ. אין יוֹדעים. אבל היא מסוּכּנת רוֹאים. היא כּבר יוֹתר בּעוֹלם ההוּא מאשר בעוֹלם הזה.

יצאתי החוּצה. אנשים נכנסים ויוֹצאים נבוֹכים, נפחדים. אֵבל מר תלוּי על בּיתוֹ של ירחמיאל והוּא הוֹלך ועוֹטה את כּל העיירה וכל העוֹמדים מסביב לבּית. העיירה השקטה־רוֹדמת נתעוֹררה פּתאוֹם בּרגע אחד. הכּל צוֹבאים על־יד הבּית, דחוּקים זה לזה כּבני משפּחה אחת. הכּל מרגישים בּאסוֹן המשוּתף, מות… אחד מהמשפּחה עוֹמד ללכת, להיפּרד מן החיים, ליתן דין־וחשבּוֹן לפני מלך־מַלכי־המלכים. שוֹאלים בּפחד את היוֹצאים:

– מה נשמע?

הנשאל שוֹתק ונאנח.

מבינים את האנחה. מבינים את השתיקה. והכּל מבּטים אל בּית כּאילוּ מחפּשׂים שם משהוּ לא נראה. כּאילוּ רוֹאים שם משהוּ נעלם.

שׂרה יוֹצאת ואוֹמרת לי בּצער:

– חוֹששת אני כּי היא כּבר לא שלנוּ.

שׂרה הוֹלכת הבּיתה. אני מלָוה אוֹתה. בּוּרשטיין שוֹאל את אשתוֹ:

– מה?

– לא. רע.

בּעוֹד זמן־מה בּא לבית בּוּרשטיין הרב ואתוֹ עוֹד אנשים אחדים. הרב יוֹשב בּאדרתוֹ. הוּא ממהר. פּוֹנה לבּוּרשטיין:

– התדע, ר' ליבּ, למה בּאתי? אני סבוּר כּי יש לשלוֹח ולהביא רוֹפא.

– אל־אלוֹהים יוֹדע אם יש כּבר בּידי הרוֹפא לעזוֹר – נאנחת שׂרה. – צריך.

בּוּרשטיין אוֹמר:

– ודאי צריך לשלוֹח לרוֹפא. את הכּסף אני נוֹתן.

פּני הרב אוֹרוּ.

– בּודאי צריך לעשׂוֹת מה שבּכוֹחנו – אוֹמר הרב כּלנפשוֹ – צריך לעשׂוֹת. צריך לקרוֹא לחיים, יסע תיכף.

יצאוּ לקרוֹא לחיים. הוּא בּא מיד. שׂעיר ושחוֹר בּאדרתוֹ השחוֹרה. הרב שוֹאל אוֹתוֹ:

– התסע להביא את הרוֹפא?

– וכי מה שאלה היא זוֹ? אני נוֹסע.

בּוּרשטיין מיעץ:

– הלא לילה עתה. הדרך מכוּסה שלג. יסע אתוֹ עוֹד מישהוּ. סכּנה לנסוֹע יחידי.

– אם מישהוּ יסע אתי מה טוב – עוֹנה חיים – ואם לא, אסע לבדי. מה כּאן שאלה?

– וכמה אתה רוֹצה בּעד הנסיעה? – שוֹאל מישהוּ.

חיים עוֹנה:

– אינני אוֹמר להתעשר מהנסיעה הזאת ואינני סבוּר כּי הקהל ירצה לגזוֹל אוֹתי. צריך לנסוֹע ואני נוֹסע.

מהחצר נשמעוּ צעדים. הכּל נתרעדוּ ונשתתקוּ פּתאוֹם. פּתחוּ את הדלת. חיוּך־התמיד שעל שׂפתי בּוּרשטיין גז ונעלם. הרב שׂם את עיניו בּדלת. נכנס מישהוּ ונתקרב לחדר־האוֹכל. נשאר עוֹמד בּפּתח ואמר בּשקט כּלנפשוֹ:

– בּרוּך דיין האמת.

הרב חזר אחריו בּרוּר וּבקוֹל:

– בּרוּך דיין האמת.

הכּל חוֹזרים אחרי הרב:

– בּרוּך דיין האמת.

בּשקט וּבעצב גדוֹל עוֹזבים את בּית בּוּרשטיין.

למחרת אחרי התפילה היתה הלוַיה. הלכה כּל העיירה. ראשים מוּרדים לארץ. פּנים מלאים צער וּכאב. קוּפסת הצדקה קישקשה וקוֹל אטוּם, מת, של פּח קרא:

– צדקה תציל ממות… צד־קה… צד־קה… צד־קה…

ירחמיאל הלך אחרי המיטה. הבּיט לפניו כּאדם שאיננוּ רוֹאה מאוּם. בּעינים פּקוּחוֹת וּסתוּמוֹת. חנה סיפּרה לי אחרי הלוַיה:

– משהוּ לא בסדר עם ירחמיאל. חזר מן הכּפר. נכנס הבּיתה ושאל: מה זה? ויוֹתר לא שמעוּ ממנוּ מאוּמה. הוּא מבוּלבּל, שוֹתק ועוֹשׂה כּל מה שאוֹמרים לוֹ.

– וּבאמת משוּנה – אמרה אחרי שתיקה קצרה – הנה לא מכּבר היתה בּחיים,

כּמוֹנוּ כּוּלנוּ וּפתאוֹם – איננה… והאנשים בּעצמם קברוּ אוֹתה… בּאדמה…

על בּיתו של ירחמיאל פּרוּש שקט מוּזר. לעתים קרוֹבוֹת אני עוֹמד וּמבּיט על הבּית. מנוּחת־מות ירדה עליו. על העיירה נפל פּחד, יראים להתהלך יחידי בּלילה.

לפנוֹת־ערב חַוָה נכנסה אלי. פּניה חיוורים. עיניה הטוֹבוֹת כּאילוּ מבקשוֹת ממני:

– תסלח לי, בּאתי אליך.

היא אוֹמרת לי:

– איזה פּחד אחזני. אינני יכוֹלה לשבת בּבּית. בּאתי אליך. אנחנוּ יוֹשבים. שוֹתקים. חַוָה מספּרת:

– כּשאבּא מת הייתי שוֹמעת אוֹתוֹ זמן רב אחר־כּך קוֹרא לי. אני יוֹשבת לבדי בּחדר הס ואני שוֹמעת: קוֹרא לי " חַוָה"… פעם הפניתי את ראשי והוּא עוֹמד על־ידי. פּרצתי בּבכי: אבּא, אבּא? והוּא נעלם.

אני מלַווה אוֹתה לביתה וחוֹזר. כּבר חוֹשך. נתעכּבתי על־יד בּיתן של ירחמיאל. דממת־מות על הבּית. מישהוּ הוֹלך בּרחוֹב. איש זקן. מתעכּב על־ידי ואוֹמר לי:

– מתה. אתה עוֹמד יחידי בּרחוֹב על־יד הבּית?… אתה יוֹדע? משהוּ…

הוּא אינוֹ גוֹמר והוֹלך הלאה מכוּוָץ בּתוֹכוֹ.

בּבּית – חנה נבוֹכה. אני שוֹאל אוֹתה:

– מה לך חנה?

היא מבּיטה אלי בּעיני־פּחד מספּרת לי:

– עכשיו, על־יד בּיתוֹ של ירחמיאל, ראיתי את רחל־לאה. הנה פּה, מנגד, על־יד החלוֹן ההוּא עמדה. הבּיטה בּעד החלוֹן איך ירחמיאל יוֹשב “שבעה”. אינך מאמין? אני ראיתי. בּרחתי בּחפּזוֹן הבּיתה. הבּטתי שוּב דרך החלוֹן. כּבר נעלמה.

אני שוֹאל:

– וּמה עם ירחמיאל?

– מה יכוֹל להיוֹת? יוֹשב ושוֹתק. מגישים לוֹ אוֹכל והוּא איננוּ רוֹאה. אוֹמרים שיאכל והוּא אוֹכל. כּמוֹ מבוּלבּל. הוּא רוֹצה לנסוֹע לכּפר. אמרוּ לוֹ שאסוּר. מבּיט הוּא על הכּל בּעינים מבוּלבּלוֹת וחוֹזר ויוֹשב על הארץ.

ראיתי איך נסע בּפעם הראשוֹנה אחרי ה“שבעה” לכּפר. בּחוּץ אין נראה איש. הכּפוֹר חזק. סערת־שלג עזה. הסוּס יוֹצא מהחצר וּמתעכב ליד הבּית. ירחמיאל יוֹשב בּתוֹך העגלה וּמחכּה. לשוֹט הוּא מחכּה. אני שומע אוֹתוֹ קוֹרא:

– רחל־לאה, רחל לאה…

הוּא מבּיט מבוּלבּל על בּיתוֹ. פּתאוֹם הוּא פוֹרץ בּבכי. רק עתה נתבּהר לוֹ כּנראה רק עתה נוֹדע לוֹ.

– מתה, מתה…

הסוּס נעקר ממקוֹמוֹ, ירחמיאל יוֹשב בּעגלה וּבוֹכה:

– מתה, מתה, מתה רחל־לאה.

חנה נאנחת כּל היוֹם:

– ביוֹם כּזה, בּמזג־אויר כּזה נסע ירחמיאל לכּפר.

למחרת בּבּוֹקר בּאה אלי חנה נרעשת:

– אתה יוֹדע מר קרוֹן. ירחמיאל לא חזר אמש מהכּפר. קרה מה?

לפנוֹת־ערב בּאה אלי בּוֹכיה. מספּרת:

– ירחמיאל נמצא מת בּדרך. הסוּס עמד בּתוֹך ערימת־שלג וירחמיאל על־ידוֹ נשען על היצוּל. מת מקוֹר.

בּחדר חוֹשך. חנה בּוֹכה.

אני יוֹדע איך מת ירחמיאל:

הרוּח זרע על השׂדוֹת הלבנים שלג וכפוֹר. סוּסוֹ של ירחמיאל הוֹלך לוֹ על פּני השׂדוֹת המוּשלגים. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה וחוֹזר:

– מתה, מתה.

לילה. הסוּס הוֹלך צעד אחרי צעד. כּל דרך אין לפניו. השׂדוֹת מתכּסים והוֹלכים שלג, ערימוֹת־ערימוֹת. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה, רוֹעד מקוֹר וטוֹען:

– מתה, מתה.

הסוּס עמד. אין דרך. אין משעוֹל. ירחמיאל יוֹשב בּעגלה, העינים בּוֹערוֹת מכּפוֹר. ירחמיאל מדבּר לעצמוֹ:

– קר… מתה. בּאדמה קר.

קפאוּ ידיו, זקנוֹ, העפעפּים על העינים. בּכבדוּת הוּא מתרוֹמם ויוֹצא מהעגלה וניצב על־יד הסוּס. כּל גוּפוֹ קוֹפא. קוֹפאוֹת שׂערוֹת ראשוֹ. וּפתאוֹם אוֹר. הוּא בּביתוֹ. אוֹר וחוֹם. חם מאד. רחל־לאה עוֹמדת בֹאמצע החדר. רחל־לאה היא היא. רק פּניה רחוּצוֹת למשעי ועליה סינר לבן.

– רחל־לאה!

– מה אתה מתפּלא, ירחמיאל?

– מדוּע עזבתיני יחידי?

– אתה סבוּר כי אניחך לבדך?

– הלא מַת?

– כּן מַתי. הלא אתה רוֹאה אוֹתי.

– קחיני אליך.

– הלא אתה איתי.

– זהוּ מות? זהוּ עוֹלם־הבּא?

– כּן. שני העוֹלמוֹת… עוֹלם אחד הוּא… אלא פּה יוֹתר נקי, מרוּחץ יוֹתר אוֹר…

– רחל־לאה קחיני אליך.

– אתה אתי, אתה אתי…

חנה אוֹמרת:

– אי־אפשר היה לוֹ לחיוֹת לבדוֹ. מת גם הוּא. שניהם מתו, שניהם בּעוֹלם־הבּא.

חנה מדליקה אוֹר. אנוּ יוֹשבים ושוֹתקים. אני מתפּלל:

– אלוֹהי־החיים, הראֵה לי את פּניך האמיתיים.

יב

אני כּבר עוֹמד לנסוֹע. מירה גם־כּן. חנה מצטערת על שאני נוֹסע. היא אוֹמרת:

– אתה נוֹסע לערים הגדוֹלוֹת. הלא צריך לטפּל בּך כּבילד קטן. מי יטפּל בּך?

חַוָה אוֹמרת שלא תשכּחני לעוֹלם ואיננה רוֹצה לשכּוֹח אוֹתי.

מירה איננה מרוּצה ממני. ועתים קרוֹבוֹת היא יוֹשבת על־ידי, נוֹשקת את ידי וּמתחננת:

– קרוֹן, קרוֹן, אינני רוֹצה שתהיה כּזה. אני רוֹצה שתהיה כּבשעה שהכּרתיך, מאיר וקוֹרן.

אני מנשק את מצחה ואוֹמר לה:

– מירה, הלא אני אוֹהב אוֹתך. אני אוֹהב אוֹתך…

לעת־ערב. מירה היתה אצלי וּכבר הלכה. בּערב תשוּב. היא מתכּוֹננת לדרך. בּא ערב. אינני מוֹצא לי מקוֹם. מתהלך בּרחוֹב. נכנס הבּיתה וחוֹזר לרחוֹב. מתהלך יחידי. כּבר מאוּחר. בּעיירה כּבר ישנים. שקט. לילה.

לילה.

אחד מאלה הלילוֹת שנדמה לך, כּי ממַעמקי הלילה קוֹראים לך. אין אתה שוֹמע כּל קוֹל. אין אתה רוֹאה איש. אבל קוֹראים לך. זכרונות קמים לפניך מקוּטעים ללא קשר בּיניהם. מקרים, אנשים שנפגשוּ לך בּדרך החיים. אבל כּל מקרה כּל אדם כּאילוּ חטיבה בּפני עצמה שאין חבר להם וקשר כּלשהוּ. נזכּרוֹת מלים ששמעת פּעם ממישהוּ, אוֹ שאתה עצמך אמרת פּעם והן תלוּיוֹת קפוּאוֹת בּאויר. וכל מה שאתה רוֹאה לפניך וּמסביב – הכּל תלוּי קפוּא בּאויר, ללא כּל שייכוּת זה לזה. וכך בּוֹדד הנך. בּין אדם לחברוֹ קיר אטוּם, קר וקפוּא. מעוֹלם וּלעוֹלם – יחידי, גלמוּד…

לילה.

העיירה, הבּתים, היער שמאחריה, השמים, האדמה הלבנה – כּל אחד קפוּא בּפני עצמוֹ וזרים הם אחד לרעהוּ. וּממַעמקי התהוֹם של כּל אלה קוֹראים לך:

– בּן־אדם!

עזבתי את הרחוֹב ונכנסתי הבּיתה. הדלקתי נרוֹת אחדים והעמדתים על השוּלחן. רציתי להאיר את הלילה כּביוֹם. אבל נדמה היה לי, שקירוֹת־הבּית אינם מחוּבּרים אחד לאחד. כּל אחד לחוּד.

לילה.

ניצבתי ליד תמוּנתי. הבּטתי בּה. שאלתי מעצמי למַהוּתי. עתידי. ורצוֹן גדוֹל כּחיים עצמם עברני – להיות נקי. להרגיש את עצמי זך כּילד.

שאלתי את עצמי בּקוֹל:

– ממה להינקוֹת? מעווֹנוֹת וּפשעים? מפּשעים? אֵל־אלוֹהים, אלוֹהי הקיץ המאיר, אֵל שדי ונוֹרא של לילוֹת אילמים, האל הלבן של החוֹרף חטאתי נגדך? לא… לא… חייתי ודאי חייתי… אבל כּדי לחיוֹת יצרתני… האם החיים הם שרשרת ארוּכּה של מעשה־חטא? אדוֹני, הן למען החיים נוֹלדתי…

ורצוֹן תקיף מעיק על נשמתי להיוֹת זך. כּאילוּ כּל החטאים שבּין השמים והארץ על כּתפי הם, לוֹחצים עלי וּמכריעים אוֹתי לכרוֹע בּרך לפני אֵם:

– אמא אמא!…

לילה.

וּמעוֹמק הלילה קוֹראים לי:

– בּן־אדם

וּמישהוּ מספּר לי:

– בּן־אדם, אתה נשמה צעירה, נודדת של עם מזרח עתיק וקדוּם. בּנשמתך קבוּר חלוֹם ישן, אשר נרקם בּארץ ששמיה בּהירים תמיד. ארץ הרים ועמקים פּראים, ארץ אפקים רחבים ולוֹהטים. ארץ חלוֹמוֹת והזיוֹת. בּנשמתך קבוּר חלוֹם עתיק, חלוֹם בּית־המקדש לפני אלוֹהים אדירים וגוֹרלך לנוּד בּין נכרים… נכרים… נכרים…

לילה.

והלילה הנוֹרא והסוֹדי מספּר לי:

– נדוּדי־התמיד בּין נכרים לימדוּ אוֹתך לדעת את החיים. עתים קרוֹבוֹת אתה לוֹעג על הכּל. לוֹעג לאהבה. אבל אתה עצמך עוֹדך אוֹהב כּתינוֹק שלא חטא.

– מתוּ עליך אלוֹהי אבוֹתיך. אבל אתה מאמין. מאמין. מאמין כּאדם מלפנים, שהאמין בּבּרק, בּאבן־השׂדה וּעץ־היער… עוֹדך מאמין בּניסים… אתה מאמין…

– נתרוֹקנה עליך המלה אוֹשר. מזמן עקרת אוֹתה מלשוֹנך, אבל אתה מקווה כּילד קטן. מחכּה למשהוּ. מצפּה…

לילה.

וּמישהוּ קוֹרא לי:

– בּן־אדם!

עיף וּמדוּכּא אני שוֹאל את עצמי:

– מי אני?

והלילה הסוֹדי והנוֹרא עוֹנה:

– נשמתך דוֹמה לבית יהוּדי. נקי יפה עשיר, יפה ונקי. משי הרהיטים, וּממעל לדלת סימן שחוֹר: זכר לחוּרבּן…

– יתכן, כּי בּכוֹחך עוֹד לבנוֹת בּנינים נפלאים וחדשים בּשמים, בּחלוֹם. אבל ה“זכר לחוּרבּן” יניח לעוֹלם את חוֹתמוֹ עליהם.

– בּנשמתך חתימה שחוֹרה וישנה… זכר לחוּרבּן… זכר לחוּרבּן…

לילה.

ניגשתי לחלוֹן. הקרבתי את מצחי הבּוֹער לזכוּכית הקרה. מישהוּ זע אצל החלוֹן. מי שם? חזוֹן־לילה? מירה עוֹמדת על־יד העץ הלבן דוֹפקת על החלוֹן.

הכנסתי אוֹתה הבּיתה. לחדרי.

– קרוֹן, לא יכוֹלתי לישוֹן. לא מצאתי לי מנוּחה. נמשכתי אליך. מה לך?

הוֹשבתי אוֹתה על ידי.

– לא קרוֹן, לא. אשב על הארץ. לרגליך. כּכה. היא ישבה לרגלי והסתירה את ראשה בּחיקי. שתקנוּ.

– קרוֹן!

– מה?

– לא מצאתי לי מנוּחה… עתה טוֹב לי… כּל־כּך טוֹב… שקט בּחדר.

לילה

– קרוֹן?

– מה?

– אתה אוֹהב אוֹתי?

– כּן.

– קרוֹן. שׂערוֹתי יפוֹת, אתה רוֹאה? יפוֹת, שחוֹרוֹת, ואני אקלע בּהן פּרחים אדוּמים. למענך, בשבילך, לכבוֹדך.

שקט, לילה.

– קרוֹן!

– מה?

– אתה אוֹהב אוֹתי?

– כּן. אבל…

מירה מתרוֹממת מהר וניצבת למוּלי, בּעיניה הפּחד צמתה התפּזרה על כּתפיה הרוֹעדוֹת.

– מה?… מה?… קרוֹן!…

ראשי צנח על חזה קוֹלי רוֹעד.

– מירה, מירה. אוֹרי וישעי. אני אוֹהב אוֹתך. אני אוֹהב אוֹתך. אבל מתי ואיפה אמצא את עיקר־מַהוּתי? מי אני?.. מי אני?..

שקט.

לילה.

יג

ועוֹד לילה היה. האם בּאמת היה? אוֹ אפשר בּחלוֹם?

ועוֹד לילה היה. שכבתי בּיער. יער גדוֹל ואפל כּלילה. את ראשי השענתי על עץ קשה. הבּטתי אל מַעמקי הלילה. האם חיפּשׂתי בּלילה האפל והאילם את אָשרי? האם למנוּחה שקטה וּמתוּקה צמאתי, נכספה וגם כּלתה נפשי?

ורוּח עבר עלי. שקט ורך. כּאילוּ כּל צבעי־השחר הענוּגים נערמוּ עלי. דוֹמה חבצלוֹת רכּוֹת וּלבנוֹת בּטרם היתה עליהן השמש לפתחן שלחוּ לי את בּרכתן הלבנה והרעננה. דוֹמה אשה ענוּגה עם עינים נשׂוּאוֹת בּהרהוּרים לשמים וידיה לבנוֹת, ארוּכּוֹת ועדינוֹת פּרוּשׂוֹת בּתפילה, סיפּרה לי את סוֹדה. והרוּח מלטף את ראשי בּעדנה רכּה. וקוֹרא אוֹתי אליו.

לאחר הרוּח נשמע לי רשרוּש בּין העצים. פּתחתי לרוָחה את עינַי והנה דמוּת מתקרבת אלי עטוּפת צעיף קטיפה שחוֹר. וּכשנגעוּ שוּליה השחוֹרים בּי – נתעכּבה הדמוּת ועמדה.

קמתי ממשכּבי. הדמוּת עמדה ממוּלי ללא תנוּעה. לא פּניה ואף לא כּל קו בּגוּפה לא נראוּ. כּוּלה עטוּפה צעיף וּשחוֹרה כּלילה. שאלתי:

– מי את?

בּשקט וּבמנוּחה, אבל בּבטחון ענתה הדמוּת:

– הכּיסוּפין שלך… אני היא געגוּעיך.

נפלתי על בּרכּי. נשקתי את שוּלי הצעיף השחוֹרים. בּכיתי מאוֹשר:

– כּיסוּפים שלי. בּאת אלי. לבּי מלא אוֹתך. נשמתי כּוֹאבת, אָשרי הרוּס. אני אִתך, אַת בּי. כּה התגעגעתי לך. אֶראה את פּניך. ארגיש את נשמתך. כּלילוֹת השחוֹרים הללוּ שהם שלוּבים עוֹלמית בּאוֹר, כּן אַת שלוּבה ושזוּרה בּחיי… כּנחש הכּרוּך על עץ, כּן דבקת בּי. אני רוֹצה להכּרך. לראוֹת אוֹתך.

הדמוּת עמדה ללא כּל זיע.

התחננתי:

– הסירי את צעיפך מעל פּניך, הראיני את פּניך, אני רוצה לדעת את הסוֹד שבּעיניך.

הדמוּת עמדה ללא כּל זיע.

– למענך ניאצתי אל אלוֹהי־אבוֹתי. את אבּא ואמא עזבתי. בּרחתי מאחים וּמאחיות וּבאתי אל תוֹך היער השחוֹר הזה. הראי לי את פּניך

הדמוּת עמדה ללא כּל תנוּעה.

קמתי מהשתחווֹת. ושאלתי:

– מי אַת?

– אני – הכּיסוּפים שלך.

– הראיני את פּניך?

הדמוּת אמרה בּשקט וּבבטחה:

– לא. בּצעיף שחוֹר בּאתי אליך. את פּני לא תראה ועיני לא תכּיר.

חרוֹני בּער בּי כּאש. עד דם נשכתי את שׂפתי, קיללתי:

– ארוּרה היי!

הדמוּת אמרה בּשלווה:

– בּן־אדם, אַל תקלל את כּיסוּפיך. אַל תקלל את הוָיתך. אַל תאוֹר את מהוּתך.

חרוֹני עלה בּלהבה:

– אני אגרש אוֹת מפּנַי.

הדמוּת אמרה בּשלוַה וּבבטחה:

– לעוֹלם לא.

– אֶל מדבּרוֹת ארוּץ, עד קצווי־תבל אֵמָלט.

– אתי יחד.

אֶסָתר ממך. יש לי אהוּבה ואת ראשי בּיו שׂדיה אסתיר.

– רוּח כּנפי יִשוֹב אז מעל לראשך.

– ידעתי גם ידעתי לצאת מן החיים. אנאֵץ את אֵלי שלי. אקרא בּטרם מוֹעד למות הקר.

– על־יד ערשׂ־הדוָי שלך אעמוֹד.

כּרעתי שוּב על בּרכּי. נשקתי את שוּלי הצעיף השחוֹר. בּכיתי והתפּללתי:

– אֵל כּיסוּפי, אלוֹהי כּיסוּפי, הראֵה לי את פּניך. הראיני מראך.

הדמוּת אמרה שבּשקט וּבבטחה:

– לעוֹלם לא. לעוֹלם לא.

קמתי על רגלי. רצתי הלאה, הלאה בּתוֹך היער השחוֹר והאפל. רצתי בּלי דעת לאן, לשם־מה. נפלתי לתוֹך בּוֹרוֹת, עליתי ושוּב רצתי, נאחזתי בּעצים, השתחררתי ושוּב רצתי.

והדמוּת לפנַי אוֹמרת בּשקט וּבבטחה:

– לעוֹלם לא… לעוֹלם לא… לעוֹלם לא…

אני אוֹהב את החיים. את צבעי־צבעיהם וגווני־גווניהם, נַפתוּליהם וזעזוּעיהם היוֹצרים, המתפּרצים, השוֹקקים – אהבתי את החיים. אבל אני ירא אוֹתם, מפחד לחשוֹב עליהם. אהבתי את החיים אבל יראתי לחשוֹב עליהם

אני שׂוֹנא את המות, קרירוּתוֹ, מנוּחתוֹ, וַדאוּתוֹ האילמת – אני שׂוֹנאוֹ של המות, אבל בּרצוֹן כּל־כּך אני חוֹשב עליו… הוּא מוֹשך את לבּי, מחשבוֹתי מחַבּקוֹת אוֹתוֹ בּבטחון. שׂנאתי את המות, אבל תמיד־תמיד אני חוֹשב עליו.

וגם את החיים וגם את המות אינני מבין.

– – – – – – – –

כּשהייתי נער למדתי אצל יהוּדי בּן שמוֹנים וָמַעלה, גבוֹה, צנוּם, אשר ריסי־עיניו ארוּכּים וּלבנים, וּזקנו ארוֹך ולבן כּשלג וּבפניו – המות. בּשפת קמטים וחריצים חרת המות על פּניו את מחשבוֹתיו הקרוֹת. כּשהיה ר' יצחק יוֹשב בּין אנשים היוּ הכּל מרגישים שהמות יוֹשב בּיניהם וחוֹשב את מחשבוֹתיו על הויה שמעבר ליש, שמעבר לתנוּעה. הכּל ידעוּ, כּ ר' יצחק הוּא אוֹרח בּין החיים; המות מתאַרח לשעה אצל החיים. הכּל ידעוּ שעוֹד מעט, בּליל־ערפל אחד שקט ואילם ייעלם מבּין החיים. גם ר' יצחק בּעצמוֹ ידע זאת. כּבר קבע לוֹ מקוֹם בּבית־הקברוֹת, מכּבר הכין לוֹ תכריכים. וּבלילה היה לוֹבש אוֹתם.

בּמסירוּת וּבהתלהבוּת היה מלמד את תלמידיו. המות שעַל פּניו היה מטיל פּחד עלי. אבל הוּא היה נלהב כּל־כּך. וּכשלא היטבנוּ להקשיב לדבריו היה מתרגז. ולא פּעם נחה עלינוּ ידוֹ הקרה. מרוֹב עגמת־נפש היה משתעל. ידיו וכל גוּפוֹ רוֹעדים והוּא משתעל ונוֹשם בּקוֹשי.

עתים היה מישהוּ מהגדוֹלים רוֹצה להרגיעוֹ:

– ר' יצחק, מה לך? הירגע, הירגע. ומה אם תלמידיך יאחרוּ ויהיוּ רבּנים בּעוֹד שנה – –

ואז היה נוֹעץ את עיניו המתוֹת בּדוֹבר, נוֹתן עליו בּקוֹל כּאוּב, רווּי־צער:

– היתכן, הלא יגדלוּ “עמי ארצוֹת”, הלא לא ידעוּ לפתוֹח ספר עברי. איך יחיוּ בּעוֹלמם?

זמן רב חלף מאז. דרך ארוּכּה עברתי מאז. ידעתי את החיים ועל המות הרבּיתי לחשוֹב. ואינני מבין:

מה איכפּת לוֹ למות דבר־החיים?

– – – – – – – –

אשה הכּרתי. אשה לבעלה, אם לילדיה. חוֹלה היתה. שנים על שנים שכבה בּמיטה. בּשקט וּבנחת אבל בּבטחוֹן פּרשׂ המות את כּנפיו עליה. בּימיה האחרוֹנים שכבה בּמיטתה יבשה, קרה וּבעיניה – המות. כּשהיוּ מבּיטים עליה היוּ חוֹשבים רק על המות. וּכשהיוּ מדבּרים אליה, היוּ מחכים שהנה־הנה תסַפּר על המות. כּי הן מזמן־לזמן היא יוֹדעת את סוֹדוֹ.

ולפני סגרה את עיניה לנצח, קראה אליה את בּעלה ואת ילדיה, הרימה את עיניה אליהם ואמרה להם בּקוֹל שמעבר לחיים:

– עוֹד מעט ולא אהיה עוֹד בּיניכם. לא נתתי לכם לחיוֹת. מחלתי גזלה מכּם את מנוּחתכם. מרר את ימיכם. עתה אני מתה. אל ישבּוֹר מוֹתי את רוּחכם והיגוֹן אל יאכל את חייכם. אל תתעצבוּ, ילדי, שׂאוּ את אבידתכם בּאוֹמץ. את תמררוּ את חייכם. חיוּ בּכל מלוֹא החיים… אמכם דוֹרשת וּמבקשת זאת ממכּם עשׂוּ זאת למעני. אני מתחננת לפניכם…

דמעוֹת קרוֹת נראוּ בּעיניה ותחנוּנים רבּים על פּניה המתים.

מה איכפּת לוֹ למות דבר־החיים?

– – – – – – – –

היה יוֹם קיץ, בּהיר ורענן. אחד מאוֹתם הימים אשר בּני־האדם אוֹהבים אז כּל־כּך את החיים. בּבוֹקר אחרי תפילת השחרית בּא בּמרוּצה שוֹמר בּית־הקברוֹת אל בּית־הכּנסת. חיוור היה ומזוּעזע. גבה־קוֹמה, חסוֹן. הכֹרתיו וידעתי שהוּא בּן־אדם ישר, בּטוּח בּעצמוֹ וּבעל שׂכל טוֹב. וכך משוּנה נראה הפּעם הפּחד שהיה שפוּך על פּניו. הוּא ניגש אל הרב וסיפּר לוֹ:

– הגדר שמסביב לבית־הקברוֹת נפלה. קברים נהרסוּ.

משהוּ ניתק בּלבּם של המתפּללים. מיד קיפּלוּ את טליוֹתיהם ורצוּ אל בּית־הקברוֹת. הבּיטוּ אל הקברים ההרוּסים והלבבוֹת נשבּרוּ מכּאב וּדמעוֹת עמדוּ בּעיניהם. בּלבּוֹת שבוּרים בּיקשוּ מחילה מאת המתים. אמרוּ תהילים וּבקדוּשה רבּה תיקנו את הקברים. וּבוֹ בּיוֹם התחילוּ לבנוֹת קיר גבוֹה, חזק מסביב לבית־הקברוֹת.

הייתי אז עם הרצים לבית־הקברוֹת. הבּטתי בּפני כּוּלם. הבּטתי בּפניהם המלאוֹת חיים, בּעיניהם המלאוֹת אהבה לחיים ולא הבנתי:

וּמה אכפּת לחיים דבר־המות?

– – – – – – – –

בּחוּרה אהבתי. בּראשית אָשרי הרגשתי שהמות נעץ בּה את עיניו הזוֹעמוֹת. את פּניה התחיל לעשׂוֹת בּצבעיו וּמיוֹם ליוֹם הרחיב לפרוֹשׂ עליה את זרוֹעותיו. נלחמתי בּוֹ בּמות הקר והזוֹעם. הייתי מסתיר את אהוּבת־נפשי בּזרוֹעוֹתי האמיצוֹת והחמוֹת. בּנשימתי החמה הייתי מגרש מעל פּניה את רקמת־המות. נלחמתי. לא רציתי להיכּנע לוֹ. וּכשפּניה מלאוּ מות נשקתי את שׂערוֹתיה היפוֹת. וּכשנשארוּ משפתיה רק כּשני חוּטים דקים וקרים נשקתי את שיניה הלבנוֹת והקרוֹת. אבל המות ניצח. הוּא לקח אוֹתה ממני.

כּשלקחוּ ממני את אהוּבתי ושׂמוּ אוֹתה בּקבר היה מבוּקשי האחד, שגם אני ארד שמה. שם על־ידה בּזרוֹעוֹת המות. קל היה לי לעשׂוֹת את מבוּקשי. אבל אני נשארתי מעבר לקבר, בּין החיים.

בּכל יוֹם ויוֹם אני בּא אל קברה. פּרחים אני מביא לה. בּקיץ פּרחי־קיץ רעננים אדוּמים כּדם, צבעי חיים. וּבחוֹרף – פּרחי־חוֹרף לבנים כּשלג. צבעי כּפוֹר.

יוֹם־יוֹם אני בּא לאהוּבתי, על קברה. פּרחים אני מביא לה.

וּמי יוֹדע:

מה איכפּת להם לחיים דבר־המות?

א

אך נפקחוּ עיני להבּיט על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, אך החל לבּי להרגיש בּאנשים, בּשמים וּבארץ, וּבמוֹחי התחילוּ להירקם מחשבוֹת על־דבר החיים והמות – בּא אלי אחד ואמר לי:

– בּן־אדם, אתה אחד מאלה המחפּשׂ תוֹכן בּחיים. אני רבּךָ. מאז החלוּ בּני־אדם לחשוֹב אני מוֹרה לאנשים כּמוֹך. תוֹרת כּל הדוֹרוֹת מאז נוֹלדה המחשבה למדתי. הסכּת וּשמע תוֹרתי.

הוּא נתן לי תמוּנה – פּני־אדם – ואמר:

– בּן־אדם, הסתכּל בּפּנים האלה.

הסתכּלתי בּתמוּנה. בּצבעים שבּני־אדם קוֹראים להם “שמיימיים” צוּירוּ הפּנים. חלקים שקטים בּלי קמט. עינים גדוֹלוֹת, מוּפנוֹת לשמים, הבּיטוּ מתוֹך מצח חלק, שקט, לבן, תמים וטהוֹר. הפּנים כּוּלם רכּים, טהוֹרים כּשרים… כּל־כּך כּשרים..

והוּא אמר לי:

– זאת תהיה שאיפתך. זוֹהי האמת של החיים, תכנם ומַהוּתם. זכוֹר… אני רבּם של בּני־אדם מאז התחילוּ לחשוֹב. אני מוֹרם ורבּם של כּל הדוֹרוֹת עדיך.

בּחדר הנאה בּיוֹתר בּמעוֹני שׂמתי את התמוּנה עצמה. קוֹדש היה לי החדר כּתמוּנה עצמה.

וּבוֹקר־בּוֹקר, אך התחַלתי להרגיש את הלמוּת־לבּי, אך החלוּ להתרקם בּמוֹחי מחשבוֹת על היוֹם הבּא, הייתי נכנס לחדרי כּוֹרע לפני התמוּנה, מבּיט בּה ומתפּלל:

– תכנם היפה של החיים, האמת הקדוֹשה של מַהוּתי. תוֹרת־החיים של כּל הדוֹרוֹת וכל העמים. נאה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה!

כּל היוֹם הייתי משוֹטט בּרחוֹבוֹת בּין אנשים ורוֹאה בּחיים. מבּיט מסביבי בּלי להבין מה שעיני רוֹאוֹת. הרגשתי ולא ידעתי מה. כּל היוֹם היה לבּי נוֹקף אוֹתי, מחפּשׂ מה וּמוֹשך אוֹתי הלאה מחדרי הקדוֹש והתמוּנה שבּוֹ. ונשמתי פּירפּרה בּמכאובים ושאלה מרה למהוּת, לאמת שבּכל מראה־עיני בּין אנשים וחייהם… ולילה־לילה כּשנשמתי עיפה ממחשבוֹתי על היוֹם, הייתי בּא לחדרי, כּוֹרע לפני התמוּנה ומתפּלל:

– תכנם היפה של החיים. האמת הקדוֹשה של מהוּתי… תוֹרת חיים של כּל הדוֹרוֹת והעמים. יפה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה.

יוֹם אחרי יוֹם חלף ועבר. שנה אחרי שנה. התמוּנה נעשׂתה לי אלוֹהוּת. היא לימדה אוֹתי לשׂנוֹא את הרחוֹב ואת ההמוֹן. פּני התמוּנה הסתירוּ ממני את החיים, השתיקוּ את חיפּוּשׂי נשמתי. יוֹמם ולילה הבּטתי בּפניה, כּרעתי והתפּללתי:

– יפה אתה, קדוֹש אתה, אמת אתה!

ב

פּעם, בּליל שחוֹר אחד, נפגשתי בּאשה. היא קראה לי:

– בּן־אדם!

הרימוֹתי את עינַי וראיתי לפנַי פּנים רווּיי חוֹלי וַפחד. מקוּמטים. וּמכּל קמט וקמט ניבּטוּ חלאה וּפשעים, חלוֹמוֹת שנגוֹזוּ, מחשבוֹת שמתוּ סמוּך ללידתן וגעגוּעים עמוּקים… המצח עקוֹב מכּאב וּמיסוּרי־אנוֹש וּמתחתיו נראוּ עינים עמוּקוֹת ספוּגוֹת פּשעי־ארץ וּמלאוֹת כּעס וחרוֹן ואפר של מאוַים.

מאוּבּן נשארתי עוֹמד על־ידה וּשאלתיה:

– מי אַת?

והיא ענתה:

– נשמת־חיים.

הוֹספתי ושאלתי:

– איפה חיית?

היא ענתה:

– על הארץ.

היא הלכה אי־שם. לא ידעתי לאן. הלכתי אחריה. לא ידעתי לאן הביאה אוֹתי. ישבנוּ שנינוּ. חוֹשך היה מסביבנוּ.

שאָלתיה:

– תמיד היה חוֹשך מסביבך?

– לא… לפנים היה אוֹר מסביבי… אנשים אמרוּ לי, כּי על־ידי אוֹר להם.

– פּניך היוּ תמיד חוֹלים?

– לא, לפנים היוּ תמיד בּריאים.

– מי אַת?

– אני נשמת־חיים…

שתקתי רגע ושוּב שאַלתי:

– מדוּע נעלם האוֹר מסביבך? מדוּע הוּשחתה בּריאוּתך?

היא שתקה כּחוֹשך שמסביבה.

ישבתי על ידה. הבּטתי בּפניה ועיניה העמוּקוֹת סיפּרוּ לי בּשׂפה אילמת:

– אתה שוֹאל, מדוּע? גם אני שוֹאלת מדוּע?… בּן־אדם, לבּי היה חם יוֹתר מלבּך אתה… והדוֹמים לך… לבּי נשם אש, בּהרגישוֹ זרוֹעוֹת גבר ולבּוֹ על־ידי. בּנשמתי התלקחוּ החיים. גנַבתי פּרוּסת־חיים מהעוֹלם. בּחיים רציתי בּאמרי כּי לחיוֹת נוֹצרתי עלי אדמוֹת. מדוּע… מדוּע עלה לי כּך?…

עינַי נפתחוּ ונתרחבוּ. בּלחש וּבכאב שאלתי שוּב:

– מי אַת?

היא ענתה:

– נשמת־חיים…

– ואוּלי יוֹדעת אַת את האמת של החיים?

היא ענתה ישר, בּשקט, בּמנוּחה וּבגאון:

– אני יוֹדעת… אני – האמת של החיים…

– ואוּלי יוֹדעת אַת תכנם וּמהוּתם של החיים?

– אני יוֹדעת, אני האמת. תוֹכן החיים וּמהוּתם…

בּנשמתי נקרע משהו בכאב. בפחד תפסתי את ידה. ושוּב שאַלתי:

– מי אַת?

– אני נשמת־חיים…

– איפה חיית?

– פּה… על הארץ…

אחזתי בּידה והוֹלכתיה אלי. הכנסתי אוֹתה אל חדרי־הקדוֹש והראיתי לה את התמוּנה. היא עמדה למוּלה, הסתכּלה ושתקה. דמעוֹת נראוּ בּעיניה. הן אמרוּ לי בּשׂפת־אֵלם וּבנמחת:

– בּן־אדם, קרע את התמוּנה… אמתה – שקר, תוֹכן־שוא וּמַהוּת־כזב. – רבּךָ שיקר לך… שיקר!…

היה היה אמן. נשמת מכשף זקן חנן אוֹתוֹ אלוֹהים. וכנוֹר היה לוֹ, מקסים וּמצוֹדה נפשוֹת.

חלוֹמוֹת – היתה נגינתוֹ.

שמעוּ בּני־אדם את הנגינה וידעוּ, כּי אכן חלוֹמוֹת חיים. גוּף וּנשמה להם. מתנוֹעעים, צוֹמחים וּשׂמחים. מכשף היה האמן, מכוּשף היה כּנוֹרוֹ והוּא פרט עליו חלוֹמוֹת.

מכּל המדינה היוּ נוֹהרים אל האמן.

בּני־אדם היוּ אוֹמרים:

– כּישוּפוֹ בּזה שכּל נשמתוֹ היא הרוֹקמת דרך הכּנוֹר את צליליה.

כּל אמני־המדינה השליכוּ את כּנוֹרוֹתיהם. איש לא הקשיב למַנגינוֹתיהם, כּי בּני־אדם היוּ אוֹמרים:

– אכן יפה היא נגינתם ונאה, אוּלם לנוּ מה יקרוּ צלילי הנשמה… נשמת האמן…

– – – – – – – –

פּעם עלה בּלבּוֹ של האמן חלוֹם חדש. מכּל קצווי־ארץ בּאוּ אנשים לשמוֹע לחלוֹם החדש. מיתרי כּנוֹרוֹ התחילוּ לקוֹם את החלוֹם. והנה הוּא הוֹלך וּמתרקם. אנשים מקשיבים וחוֹשבים:

– משהוּ חדש, חדש, חדש…

– הנצח גדל, מתעמק.

החלוֹם הוֹלך וגדל. הנה העלה גוּף ונפש. אנשים מקשיבים וחוֹשבים:

– עוֹלם חדש הוֹלך ונברא… נזדקנוּ השמים.

– צרה נעשׂתה הארץ.

– שמים חדשים…

– אוֹר חדש…

– הנצח מתרחב, מתעמק.

– צר הלב מהכיל…

פּתאוֹם פּקע מיתר מתחת יד האמן. האנשים נשארוּ עוֹמדים קפוּאים. אי־משם, לא נוֹדע מאין וּמי, נשמע צחוֹק קהה וקשה, נשמת־אמן נקרעה לגזרים.

חיור כּמות שבוּר כּהישבר הנצח לעוֹלמות־עוֹלמוֹת, עמד האמן עם כּינוֹרוֹ בּידוֹ מבּיט על המיתר שפּקע והפּחד הגדוֹל בּעיניו.

האמן נשך את שׂפתיו בּחזקה, תפס את כּנוֹרוֹ בּשתי ידיו והשליך אוֹתוֹ אל הארץ. סדק כּקמט עמוֹק על מצח איש נראה בּוֹ.

וּצליל חדש – צליל שמעוֹלם לא ידעוֹ האמן ולא שמע בּחלוֹמוֹ יצא מהכּנוֹר. צליל שבוּר, מלא זעם וחרוֹן נשמע עוֹלה מהכּנוֹר.

המקשיבים הוֹרידוּ את עיניהם והטוּ את פּניהם מהאמן וכנוֹרוֹ.

ואת האמן קרה מה שלא העלה כּלל על דעתוֹ. הצליל החדש של כּנוֹרוֹ השבוּר צד את לבּוֹ. וּמחשבה נוֹלדה בּוֹ:

– מעכשיו… מעתה אנַגן נשמוֹת… נשמוֹת בּני־אדם…

הוּא הרים את כּנוֹרוֹ, מתח עליו מיתרים חדשים והתחיל לנַגן על כּנוֹרוֹ הסדוּק.

הקהל עזב אוֹתוֹ. לבדוֹ נשאר האמן. הוּא התעמק בּצלילים החדשים של כּנוֹרוֹ, הצלילים השבוּרים מלאי אימה, זעם וּמרירוּת…

מאז עזבוּ הכּל את האמן. אמני־המדינה חזרוּ שוּב אל כּנוֹרוֹתיהם. סקרנים היוּ בּאים אל האמן, מבּיטים עליו כּשהוּא עוֹמד ומנַגן על כּנוֹרוֹ השבוּר – ועוֹזבים אוֹתוֹ לנפשוֹ. יש ומישהוּ היה מתעכּב על־ידוֹ, מקשיב למַנגינותיו, מנענע בּראשוֹ, נד לאמן וחוֹשב:

– כּשהיה האמן מנַגן־חלוֹמוֹת, היתה נשמתוֹ בּוֹקעת ועוֹלה מתוֹך הכּנוֹר.

והיה הוֹלך לוֹ.

יחידי עוֹמד האמן עם כּנוֹרוֹ. לבן כּמות, שבוּר כּנצח השבוּר לעוֹלמוֹת־עוֹלמוֹת. היה משליך את צליליו אל משכּנוֹתיהם הטמאים של הרוּחוֹת הרעוֹת, אל תוֹך חשכת־לילוֹת והיה מרקם מחשבוֹת בּני־אדם. אף הוּא היה רוֹאה איך נרקמוֹת מצליליו נשמוֹת… נרקמוֹת ונוֹלדות בּעוֹלם זרוּע חוֹשך. הן מתגעגעוֹת, מלאוֹת כּיסוּפים. מחפּשׂוֹת… נעוֹת ונדוֹת כּנצח עצמוֹ. הן נתקלוֹת בּקיר קר, אפל ואילם. קיר אילם ואפל כּנצח עצמוֹ. הן נתקלוֹת בּקיר, אוֹמרוֹת לשבּוֹר אוֹתוֹ ונשבּרוֹת בּעצמן…

והאמן חוֹשב:

– מעוֹלם, אף לא בּחלוֹם אחד שניגנתי לא נשמעוּ צלילי נשמתי כּאשר עתה. מעוֹלם כּשניגנתי חלוֹמוֹת לא שוּתפה נשמתי בּנגינה כּאשר עתה.

ויש שהאמן עוֹמד יחידי עם כּנוֹרוֹ בּחשכת־לילה, גלמוּד… חיוור כּמות, שבוּר כּנצח השבוּר עוֹלמוֹת עוֹלמוֹת, והוּא מנגן. משׂפתיו מתפּרץ צחוֹק מר וזוֹעם:

– אנשים מטוּמטמים, שׂבעים וּשמחים! הלא בּצלילים אלה טבוּעה כּל נשמתי. נשמתי היא המשמיעה קוֹלה, היא המתנַגנת.

רוּם שמים. מרחבי יוֹם, מַעמַקי לילוֹת ועיני נשים קוֹסמוֹת – קוֹראים לי:

– בּן־אדם!

חיפּשׂתי את עצמי בּשמי־שמים הגבוֹהים. בּלי ארץ מתחת לרגלי למרוֹמי שמימה עפתי. לעגוּ לי:

– בּן־אדם תלוּי על בּלימה, בּלי קרקע לרגליו. על הארץ נוֹלדת וּבשמים אתה מחפּשׂ עצמך.

כּאב לבּי מהצחוֹק. אבל קוֹרָא לי. ואני עפתי. שבעה רקיעים ישנם. וּבכל רקיע ורקיע חלק מלבּי השאַרתי. לכל רקיע חתיכת ארץ למתנה הבאתי. וּכשהגעתי לרקיע השביעי, נקי מארץ וריק מלב, לפפה את נשמתי ריקנוּת גדוֹלה כּגוֹדל הרקיע עצמוֹ. הקשבתי כּי קוֹראים לי:

– בּן־אדם!

עזבתי את השמים וירדתי על הארץ. בּקשתי את עצמי בּמרחבי היוֹם המאיר. בּלי להניח ראשי התחלתי לנוּד מקצה הארץ לקצה, לעגוּ לי:

– בּן־אדם על הארץ ללא מקוֹם קבוּע. היש למרחבי היוֹם המאיר מטרה וסוף?

הֵמַר הצחוֹק ללבּי. אבל קוֹרָא לי. את מנוּחתי גזלתי ממני. בּיערוֹת־פּרא גדוֹלים ליד גזע־עץ קשה לנתי. אימצתי את לבּי לשׂדוֹת רחבים וריקים. את אָשרי וטוּבי אבדתי בּהיוֹתי נע ונד. ואָשרי למרחבי־ארץ נתתי. וּכשהלכתי יחידי, גלמוּד, ללא טוֹבה וּללא אוֹשר מקצה ארץ למשנהוּ אפפה את נשמתי ריקנוּת גדוֹלה כּזה המרחב הנצחי עצמוֹ. וקוֹרָא לי:

– בּן־אדם!

התחלתי לחפּשׂ עצמי בּמעמקי הלילות השחוֹרים. בּלי יוֹם אוֹר אחד הזינוֹתי את נפשי בּלילוֹת השחוֹרים והעמוּקים. לעגוּ לי:

– בּן־אדם בּלי כּל קרן־אוֹר לפניו. בּלילוֹת השחוֹרים הוּא מחפּשׂ דרך בּשבילוֹ.

הצחוֹק המר את לבּי. אבל קוֹרָא לי. וּמליל אל ליל התעמקתי בּחשכת־הלילה. אוֹר יוֹם החלפתי בּאֵלם סוֹד־הלילוֹת. השמש – בּשחוֹר יערוֹת וּשׂדוֹת־לילה. נמשלתי לצלוֹ של עץ גלמוּד. קיותה נפשי ללילה. לילה אל לילה קראתי. אבל ריקנוּת שחוֹרה אָפפה את לבּי. חוֹשך, חוֹשך. וקוֹרָא לי:

– בּן־אדם!

והתחלתי לחפּשׂ את עצמי בּקסמי הנשים. את עינַי חתמתי בּעיניהן, ראשי על חזיהן לעגו לי:

– בּן־אדם מחפּשׂ את מהוּתוֹ אצל נשים. בּן־אדם מבקש את סוֹדוֹ אצל נשים.

הכאיב לי הצחוֹק. אבל קוֹראים לי. את עשרי נתתי לנשים. בּפלוּסין הלבּשתי אוֹתן. בּמשי עטפתי אוֹתן, בּזהב עטרתין וּבכל אבן־יקרה. אהבה דרשוּ הן ממני, לאשה אשה נתתי את אהבתי. יש שדרשוּ ממני את נשמתי. חננתי ונתתי לזוֹ חלק מנשמתי וגם לזוֹ. וּכשנתתי לאחרונה את אהבתי האחרוֹנה ואת שארית נשמתי נתרוֹקן כּך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא! את עשרי נתתי להן, את אהבתי ואת נשמתי… וקוֹראים לי:

– בּן־אדם, בּן־אדם!

עיני נשים קוֹסמוֹת, אוּלי יוֹדעוֹת אתן, אוּלי אתן היוֹדעוֹת:

– איפה סוֹדי נקבּר? היכן מקוֹם חלוֹמי?

חי לוֹ חיים־משה ואשתוֹ שינה בּאחת העיירוֹת בּתפוּצוֹת־הגוֹלה. לבדם חיוּ. הבּנים מפוּזרים על פּני כּל העוֹלם הגדוֹל. את מחיתוֹ מצא לוֹ חיים־משה כּאשר מצא, כּדרך היהוּדים בּעיירוֹתיהם. בּרוּך ה' יוֹם־יוֹם. וגם לאמיתו של דבר לא זה העיקר; התכלית האמיתית הלא היא בּהעמקת הנפש בּתוֹרה הקדוֹשה, בּגמרא וּבכל הספרים הקדוֹשים, בּאהבת האל היחיד והמיוּחד, בּמצווֹת־עשׂה ולא־תעשׂה, בּטוֹהר המחשבה בּשעת התפילה. וּבאמת, לוּלא הטרדוֹת היתרוֹת בּעניני הפּרנסה, יש בּרוּך־השם מה לעשׂוֹת ועל מה לחשוֹב… וּמחשבוֹתיו של חיים־משה טמוּנוֹת וחתוּמוֹת עמוֹ בּעיניו החוּמוֹת והחמוֹת, בּזקנוֹ העבה וּבכתפיו הכּפוּפוֹת.

ואשתוֹ שינה, ודאי אשת־חבר כּחבר. אשה יראת־אלוֹהים. אלא, אי משוּם שחלתה בּרגליה וּבקוֹשי היא משׂרכת אוֹתן, אי משוּם צוֹרך להבליט את ישוּתה – לא מרוּצה היתה, מהכּל… וגם מחיים־משה.

ויבוֹאוּ לארץ־ישׂראל.

מחשבוֹתיו של חיים־משה הן שהביאוּ אוֹתם הנה. כּי כּה היוּ דבריו של חיים־משה לאשתוֹ שינה:

– פּה לא טוֹב… לא טוֹב… גלינוּ מארצנוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים. ועכשיו בּני ישׂראל שבים אליה, אל ארצם וּמוֹלדתם. וישנן גם מצווֹת התלוּיוֹת בּארץ…

והיתה שינה מבּיטה עליו ושוֹתקת. ורק תנוּעת ידה בּהעמיקה להסתיר את שׂערוֹתיה מתחת למטפּחתה הוֹדיעה לוֹ כּמה מגוּחך הוּא בּעיניה.

והמה נסעוּ ועלוּ לארץ־ישׂראל.

והיה חיים־משה פּוֹנה לשינה אשתוֹ ואוֹמר לה:

– נוּ, מה אַת אוֹמרת, הראית מימיך שמש מאירה כּזוֹ? וּלאוֹר הלבנה בּלילה הן אפשר לקרוֹא כּאן מצפּוּנוֹ של אדם מעל פּניו. וּלאוֹרה אפילוּ בּאוֹתיוֹת של רש"י אתה קוֹרא.

ושינה אוֹמרת:

– וכי אין ארצוֹת יפוֹת יוֹתר מזוֹ? וכי איטליה לא יפה? יוֹדע חיים־משה, כּי שינה שלוֹ אינה יוֹדעת אפילוּ היכן היא איטליה זוֹ. וגם את השם שמעה ודאי רק בּדרך לארץ, אלא שטבעה בּכך שאין שׂמחה לה בּכּל וּמכּל.

ואף־על־פּי־כן נתרכּך לבה קצת והיתה מוֹסיפה:

– אמנם כּן, כּאב־הרגלים שלי דוֹמה שפּחת קצת. נראה שמין שמש היא פּה…

שׂמח חיים־משה בּשמעוֹ את הדברים האלה יוֹצאים מפּי שינה שתחיה. סרק להנאתוֹ את זקנוֹ העבה בּאצבּעוֹתיו, כּשפניו צוֹחקוֹת. מרגיש הוּא בּעצמוֹ שאהבת־הבּוֹרא התגבּרה עליו פּה משפע האוֹר והזיו. שקע בּאוֹתוֹ עצב עמוֹק התוֹפס אוֹתוֹ בּחוּבּוֹ וטוֹען נגדוֹ, שלא גילה עוֹד, וטרם ירד עוֹד לעצם־מַהוּתוֹ של הסוֹד הגדוֹל, הסוֹד הכּמוּס של הארץ, ארץ־ישׂראל… וּבתוֹך כּך הוּא משׂיא עצה לשינה אשתוֹ שתרגיל עצמה לישב בּחוּץ מוּל השמש כּשעה או שעתיים בּיוֹם לטוֹב לרגליה.

וגם פּרנסה מצא לוֹ חיים־משה.

סמוּך לבוֹאוֹ לארץ נכנס לבן־עירוֹ לר' זוּסיה גרינבּרג. בּעל בּעמיו. איש סוֹחר ועוֹסק בּצרכי ציבּוּר וגם מנהל מוֹסד ציבּוּרי. נכנס כּך, סתם, לקבּל שלוֹם ולמסוֹר שלוֹם. פּני ר' זוּסיה נשתנוּ. הוּא גילח את זקנוֹ וגם את שׂפמוֹ ועיניו נעשׂוּ זריזוֹת, מלאוֹת חשבּנוֹת. קיבּל מר גרינבּרג את פּניו בּ“שלוֹם־עליכם” רחב וּבשׂמחה. אבל תוֹך כּדי כּך חלף צל בּעינים הזריזוֹת: הנה שוּב דאגה… עוֹד איש… והוּא מספּר לבן־עירוֹ על העוֹל הקשה הרוֹבץ עליו בּהנהלת המוֹסד ועל עוֹד עסקי ציבּוּר שוֹנים שאין הוּא יכוֹל לפרוֹש מהם. ויש דאגוֹת־קרוֹבים, מיוּדעים וּבני־עיר. וּלבסוֹף הציע לחיים־משה שיסוּר מחר למשׂרדוֹ. אפשר ימצא בּשבילוֹ עבוֹדת־מה.

חיים־משה לא חיכּה לזה, לא לשם כּך נכנס לר' זוּסיה, אבל מכּיון שהוּא הציע לוֹ, בּא למחרת למשׂרדוֹ, והלה מסר לוֹ עבוֹדת גביה בּמשׂרד הציבּוּרי שהוּא מנהלוֹ.

תחילה לא תפס חיים־משה מַהוּתה של מלאכה זוֹ מַהי.

– מה שייך גבייה? כּלוּם יש מי שאינוֹ משלם כּשיש לוֹ? על שׂפתי מר גרינבּרג המגוּלחוֹת למשעי והשאננוֹת וּבעיניו הזריזוֹת נראתה בּת־צחוֹק מסוּתרת והוּא אוֹמר:

– הלא פּה, ר' חיים־משה, לא יתפּרנס מעסקי העיירה שלוֹ שם.

ונעשׂה חיים־משה גוֹבה.

צר לוֹ לחיים־משה על אלה שהוּא בּא אליהם להיוֹת להם כּנוֹשה. נכנס לבּית בּ“צפרא טבא”, פּוֹתח וּמשׂוֹחח וּבדרך־אגב מַזכּיר את זמן־הפּרעוֹן וּמוֹסיף, לפעמים לבת־צחוֹקם של הנתבּעים, בּדברי ניחוּם והרגעה.

פּעם אף העיר לר' זוּסיה:

– נוֹכחתי, כּי להרבּה מהם אין בּאמת בּמה לשלם.

הבליע מר גרינבּרג איזוֹ תנוּעת אי־רצוֹן שמקצתה נשארה על שׂפתיו ואמר:

– אין לך, ר' משה־חיים, אלא לעשׂוֹת את המוּטל עליך. וּכשעזב חיים־משה את המשׂרד פּנה מר גרינבּרג לאחד הפּקידים, פּיקח וחרוּץ ואמר:

– למַה יצלח זה בּארץ, ולמה יבוֹאוּ כּאלה?

צחק הפּקיד הפּיקח החרוּץ להנאתו של אדוניו והסכּים:

–כּן…

מהלך חיים־משה מצריף לצריף בּקצוֹת־הכּרך בּחוֹלוֹת המוּזהבים. מהלך וּמחפּשׂ, וּמתאמץ להרגיש בּעמקי־הנפש את הסוֹד הפּלאי הזה, הסוֹד של הארץ הקדוֹשה.

וּפעם בּעצם היום הלוֹהט בּלכתוֹ אל אחד הצריפים הבּוֹדדים, פּגע בּוֹ אדם עם אזוֹר־עוֹר בּמתניו, ואמר לוֹ “שלוֹם”.

החזיר לוֹ “שלוֹם”.

וילכוּ שניהם יחדיו.

– בּאת? – אמר.

– בּאתי.

– ושבוּ בּנים לגבוּלם… כּי ריחם ה' את עמוֹ.

ויוֹסיפוּ ללכת שניהם יחדיו, עד שפּנה לחיים־משה:

– השמש נוֹטה כּבר ועוֹד היוֹם עלי להיוֹת בּעמק־יזרעאל. כּי דבר ה' היה לי לאנשי עמק־יזרעאל.

פּרש ממנוּ. הגדיל את צעדיו ונעלם.

הבּיט חיים־משה מאחריו אל העיר הלבנה שהרבּה כּנפים לבנוֹת שלוּחוֹת לה בּתוֹך זוֹהר־היוֹם, אל הים הכּחוֹל והגדוֹל מכּאן ואל הרי יהוּדה מכּאן. ועל הכּל אוֹר חשׂוּף, גדוֹל ונוֹרא.

וּלשינה הנאה מהדירה שלהם. חדר וּמרפּסת סגוּרה והעיקר – אמבּטיה, בּשוּתפוּת עם עוֹד שכן. וּבכל יוֹם חמישי לשבוּע היא רוֹחצת בּה, משוּם רגליה הכּוֹאבות וגם משוּם הנאה בּעלמא: תמיד כּשהיא רוֹצה – האמבּטיה בּרשוּתה כּדרך ה“גבירוֹת”. ולבּה של שינה מתרכּך עליה יוֹתר ויוֹתר. פּעם פּנתה לחיים־משה ואמרה:

– כּן אשה. מה אשה מבינה… נראה שהשמש פּה אחרת.

– והלילוֹת… ממַלמל חיים־משה כּלעצמוֹ.

נבקעו שמי־הלילה והאוֹר הגנוּז משתפּך על פּני היקוּם. חיים־משה מתהלך לוֹ ליד בּיתוֹ ונפשוֹ כּלה להתעמק בּאוֹר־הלילה, בּסוֹד האפל והבּהיר הנגלה והכּמוּס בּנוֹראוֹתיו… מתהלך לוֹ בּתוֹך הלילה ושוֹאל:

– האוּמנם נפגוֹש נפגש לוֹ האיש אשר איזוֹר־עוֹר בּמתניו?…

בּאחד הימים בּבוֹא חיים־משה בּבּוֹקר למשׂרד פּנה אליו מר גרינבּרג, כּשעיניו מבּיטוֹת לפּקיד החרוּץ והפּיקח, והוֹדיע לחיים־משה, כּי מהיוֹם יעבוֹד רק חצי יוֹם ויקבּל החצי ממשׂכּוֹרתוֹ. מר גרינבּרג התעמק קצת בּעיניו של הפּקיד כּמקבּל בּהנאה את הסכּמתוֹ לדבריו והסתלק לחדרוֹ. הפּקיד ארב וּמצא לוֹ רגע שאין אחרים מרגישים בּוֹ, פּניו השתנוּ כּזיקית זוֹ המשנה את צבעה בּכהרף־עין וזרק מפּיו בּחטיפה:

– וּמה, המעט לוֹ, כּמה מכתת הוּא את רגליו…

וּמיד שׂם את פּניו בּספרי החשבּוֹנוֹת הפּתוּחים לפניו.

וחיים־משה שקע שוּב בּמחשבותיו שנתעוֹררוּ בּקרבוֹ היוֹם בּשעת תפילת־שחרית: איזוֹ זכוּת מיוּחדת עמדה לוֹ שזכה לדרוֹך בּרגליו על הארץ שעליה דרכוּ אברהם, יצחק ויעקב, הנביאים, וה' איוָה אוֹתה למשכּן לוֹ.

בּערב סיפּר חיי־משה לשינה אשתוֹ מה שהוֹדיעוּ לוֹ היוֹם בּמשרדוֹ. נעשׂוּ פּניה חיורים וסוּמקים, חיורים וסוּמקים:

– רשעים… ממש רשעים…

– אוּלי… אוּלי קימוּצים.

התרגזה שינה עוֹד יוֹתר:

– גם אתה רשע… רשעים… – כּוּלכם. אפשר נזכּרה שינה בּרגליה שכּאֵבן שכך כּמעט ואפשר נכמרוּ רחמיה על בּעלה, אוּלם לאחר רגע נשתתקה והוֹסיפה:

– וכי מה אני יוֹדעת… מה אשה יוֹדעת.

רוֹאה חיים־משה ויוֹדע: השתנתה שינה שלוֹ. מכּוֹחה של ארץ־ישׂראל.

וּלמחרת בּא פּתאוֹם סוֹכן־הבּית – בּעל־הבּית גר בּחוּץ לארץ – והוֹדיע בּתוֹקף כּי שׂכר־הדירה צריך לשלם חוֹדש חוֹדש מראש, והוֹסיף בּפשטוּת:

– ואם אין בּמה לשלם שׂכר־דירה, אין גרים בּה.

ונתרכּך קצת והוֹסיף:

– ור' חיים־משה הלא צריך להבין, כּי אנשים בּאים וּבוֹנים פּה בּתים לא בּשביל כּך שהדיירים לא ישלמוּ את שׂכר־הדירה.

והתלהב:

– וּבבּתים הוּשקע הוֹן־כּסף. כּסף ממש. כּסף ממש…

וּכשיצא סוֹכן־הבּית נשארוּ עוֹד הרבּה זמן עיניו העגוּלוֹת והבּוֹערוֹת תלוּיוֹת בּאויר־החדר וקוֹלוֹ נשמע:

– כּסף ממש…

ועוֹד בּאוֹתוֹ שבוּע עקרוּ חיים־משה ואשתוֹ שינה את דירתם ועברוּ לגוּר בּצריף בּקצה העיר, צריף בּוֹדד שגלוּיים לפניו מרחקי־רקיע והים המכחיל מרחוֹק. והלילה מסביב ריחני וזרוּע אוֹר.

והיה לוֹ עכשיו לחיים־משה פּנאי יוֹתר לתפילה, יוֹתר זמן להישאר בּבית־הכּנסת ונתערב ונדבּק על כּל הבּאים לתוֹכוֹ להתפּלל.

וכך חי לוֹ חיים־משה בּין אלה הרבּים והמשוּנים, משוּנה כּמוֹתם. אלה הרבּים, בּעלי זקנים ארוּכּים, עבים וּמפוּתלים וגם מדוּלדלים. עם גב ישר אוֹ כּפוּף, עם עינים משוּנוֹת, עם מבּט למעלה ולעוֹמק. זרזירים וקלים כּנוֹצוֹת העוֹף. אלה הרבּים הנאבקים עם החיים, נוֹפלים וקמים, הצוֹעקים בּתפילוֹת בּכעס וּבטענוֹת כּלפּי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וגם שוֹפכים את נפשם בּלחש וּבבכיה… אלה המשוּנים למראה־עינים וכוּלם יחד נוֹשׂאים בּלבּם ושוֹמרים על דבר מוּפלא, גדוֹל וקדוֹש, נסתר וצפוּן מאוֹהב ואוֹיב, שהביאם עד הלוֹם… הנה… בּחזרה אל ארצם וּמוֹלדתם.

– – – – – – – –

וּבאחד הימים לפנוֹת־ערב, כּשסיים חיים־משה את סיבּוּבוֹ בּגביה ונכנס למשׂרד, הוֹדיעוּ לוֹ כּי הוּא מפוּטר. נעשׂים קימוּצים גדוֹלים בּעבוֹדת המשׂרד.

ותהה חיים־משה.

והסבּירוּ לו:

– בּמוֹסד אנשים מיוּתרים. הוּא מיוּתר.

עזב חיי־משה את המשׂרד.

השמש נטתה לשקוֹע וּפתאוֹם שקעה לתוֹך הים. זמן רב הלך משה־חיים תפוּס בּמחשבוֹתיו. אפשר טעה ואפשר נתעכּב בּאמצע הילוּכוֹ ולא הרגיש, עד שמצא עצמוֹ עוֹמד על יד צריפוֹ. והלילה כּכל לילה, – כּאילוּ בּפּעם הראשוֹנה בּין השמים והארץ. הוּא עוֹמד יחידי על־יד צריפוֹ הבּוֹדד. מסתכּל בּלילה הפּתוּח לפניו, להרים ולמרחב. הלבנה עלתה. עגוּלה ואדוּמה. “מי זאת עוֹלה מן המדבּר מתרפּקת על דוֹדה”. הוּא פּוֹתח בּתפילה: “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן ולא ישחית”… תפּלל ולבּוֹ רחב בּוֹ. אלמלא אסוּר היה להפסיק, היה נכנס לצריף והיה קוֹרא את שינה… תעמוֹד היא, שינה על ידוֹ. פּה בּצדוֹ… מעוֹלם לא נתיחדה נשמתוֹ עם בּוֹרא־עוֹלם כּמוֹ על אדמת־הקוֹדש… הנה… הנה הסוֹד… הסוֹד של ארץ־ישׂראל… וּכשהגיע ל“ה' אחד” צללה נפשוֹ בּאוֹר זך וטהוֹר הממַלא את חלל העוֹלם וּמלוֹאוֹ:

– ה' אחד!

על כל הר וגבעה, בּעמק וּבשפלה, בּשוֹמרוֹן, בּגליל וּביהוּדה, קוֹל תפילה יישמע:

בּאתי.

אליִך, ארצנוּ, בּאתי.

אלוֹה־אל, הכּרתיך.

בּאתי לארץ ארצי, וָאראה את אדוֹני.

חיפּשׂתי את האהבה.

בּאתי לארץ ארצנוּ וידעתי את האהבה. ועזה כּמות אהבתי אליך, ארץ ארצנוּ, קוֹדש קוֹדשנוּ.

בּאתי אליך ארץ ארצי, וארץ אדוֹני הדוֹם לאוֹרוֹ.

בּאתי מלא מכאוֹבים וּבקפלי־בּגדי דם פּצעי שהכּוני אוֹיבי, וּבּחוּבּי שארית למתנה לך – נשמתי אש יוֹקדת לזכרוֹנך, שיירי חסידוּת ותפילת־לחש לך עד כּלוֹת הנפש. למתנה לך, קדוּשת היוֹפי.

בָּּא היוֹם הגדוֹל והנוֹרא. אלפּים שנה חיכּינוּ לוֹ. שבים הבּנים. ואני בּתוֹך השבים.

היוֹם גדוֹל ונוֹרא.

איש כּי חרת בּלבּוֹ את המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּאחרית הימים – מה נוֹרא, מה בּוֹער היוֹם הזה.

בּאתי. ואני כּוֹרע וּמשתחווה לך בּקדוּשה וּבדממת־ליל על סלעי ירוּשלים, ארצי ארצנוּ, אדוֹני אדוֹננוּ!

הללוּ את ארצנוּ!

הללוּיה, הללוּיה!

וּבוֹנים.

בּוֹנים, בּארצנוּ, ערים משכּנוֹת לנוּ וּלבנינוּ.

ועוֹמדים הבּוֹנים על המסדוֹת, על הכּתלים, על הגגוֹת, עוֹשׂים את מלאכתם כּשידיהם מלוּכלכוֹת בחוֹל וּבסיד.

אלוּ מגישים את הלבנים ואלוּ מדבּקים לבנה, לבנה בּמקוֹמה. והיה בּנוּחם מעבוֹדתם ועיניהם רוֹאוֹת את הרי יהוּדה, הרי הגליל – ונהרוּ פּניהם, וכתר של זוֹהר מעטר את ראשם ושירה עוֹלה מלבּם.

ושרים על ארצנוּ:

שמש בּוֹער לה בּאש לבנה, הריה פּראים, עמקיה ירוּקים, ים לה למרחב ולילוֹת־תהוֹמוֹת עד כּלוֹת־הנפש. יהלוֹם, יהלוֹם שלנוּ.

והם מרקדים ושרים, מרקדים ושרים ועטרה של חמה על ראשם.

– – – – – – – –

וּקבוּצוֹת לנוּ.

וּבקבוּצוֹת מלָכוֹת.

אהוּבת הקבוּצה היתה, אחת הקבוּצוֹת של סוללי הכּבישים.

נחמה שמה. וּלנחמה היתה לכּל. ונחמה בּעיניה הכּחוּלוֹת השקטוֹת וּבצחוֹקן הנעים. בּתנוּעוֹת גוָה, אשר כּרוּח צח מעל פּני פּרחים נשבוּ נוֹעם. וּבתוֹך קפלי החוּלצה על חזיה נחמה וּמתיקוּת נסתרוּ בּהם.

ועשׂתה את עבוֹדתה בּכּביש שכם אחד עם כּל בּני הקבוּצה כּוּלה.

ותהי נחמה למלכת־הקבוצה.

מחשבתה מחשבת הקבוצה ורצונה רצון הקבוצה כולה.

ונחמה משלה בּשקט, בּצחוֹקה הנעים אשר בּעיניה ואשר על שׂפתיה.

ולבּוֹת הבּחוּרים נמַסוּ מפּני אוֹרה הנעים.

וידעוּ הבּחוּרים על מה הם חיים ומה תעוּדתם:

מרחב, ארץ־ישׂראל, עבוֹדה ונחמה.

וּבמלאכת הכּביש; והיה כּל עוֹבר עליהם – ועמד. וידעוּ:

נחמה מקסימה את העוֹברים ושבים.

וגאוֹן לבש את בּחוּרי הקבוּצה:

– נחמה שלנוּ.

וַתמשוֹל נחמה בּשקט וּבבטחה ימים רבּים.

וּבעמק –

ואיש הלך מעין־חרוֹד לתל־יוֹסף.

והימים ימי אביב. השׂדוֹת ירוּקים, הכּלנית מתפּארת בּאדמוּתה ורכּה היא ורעננה. והרי־גלבּוֹע רוֹחצים בּזוֹהר השמש.

והאיש צעיר. כּוֹחוֹ בּמתניו. ועלה בּאפּוֹ ריח אשה. וַיִפן כּה וָכה. מאחריו עין־חרוֹד מלפניו תל־יוֹסף. ויֵשב על אבן על־יד הדרך ויחשוֹב:

– ארבּע שנים אני בּארץ. שנה בּכּביש. שנה בּכנרת, שנה בּירוּשלים ושנה בּעין־חרוֹד ואשה אין לי.

והנה נקוּדה לבנה קטנה, כּכף איש, יוֹצאת מתל־יוֹסף. וַירא האיש וַיאמר:

– עלמה בּאה.

וַתבוֹא העלמה עד מקוֹם האיש. ויבּט בּה, שׂפתיה שני כּאוֹדם הכּלָנית בּהרי־הגלבּוֹע. עיניה שחוֹרוֹת וזכּוֹת כּמַעין עין־חרוֹד וּמתניה נכונות. ויחשוֹב:

– כּמה בּרכה בּבטנה.

וַיקם וַיאמר:

– שלוֹם.

וַתען:

– שלוֹם.

ולא דיבּרוּ דבר וַישבוּ שניהם על האבן על־יד הדרך.

השמש בּוֹער על ראש שניהם, ועדר־הכּבשׂים של תל־יוֹסף רוֹעה על הרי־הגלבּוֹע. ואַליותיהם שמנוֹת, עבוֹת וּשמנוֹת.

וַיחשוֹב האיש:

כּמה בּרכה בּבטנה.

וַתחשוֹב העלמה: – זרוֹעוֹת חזקוֹת לצעיר הזה וּמבּטוֹ למרחוֹק.

ולא דיבּרוּ איש לרעהוּ.

ולא התאפּקה העלמה, וַתשאל:

– הזרעתם את כּל השׂדוֹת?

והבּיט הצעיר עמוֹק, עמוֹק לתוֹך עיני העלמה וַיאמר בּקוֹל רוֹעד:

– רק שׂדה אחד לא נזרע.

וצחק.

פּני העלמה האדימוּ כּשׂפתיה.

שתקה. נעצה עיניה בּעיניו ואמרה:

– השׂדה שלך.

ושאלה:

וביתנוּ איפה נבנה?

ואמר הצעיר:

– אחת ליוֹפי וּלאהבה תל־יוֹסף ועין־חרוֹד, העמק והגליל, שוֹמרוֹן ויהוּדה. בּאשר תבחרי אבחר. כּי אחת היא ארצנוּ לעבוֹדה, ליוֹפי וּלאהבה.

וַילוּנוּ בּמקוֹם ההוּא.

אוּלי עוֹד תלוּי בּפינת קוּרפירסטנדאַם ואוּלאנד אשר בּבּרלין בּמדינת אשכּנז, השלט מעל החנוּת הקטנה: סיגריוֹת מוּבחרוֹת. וּמתחת לשוּרה הלא־גדוֹלה אך בּוֹלטת – שם בּעל־החנוּת: א. סאלאנט.

קטנה היתה חנוּתוֹ של א. סאלאנט, אך ידוּעה. כּל הרוֹצה בסיגריה טוֹבה, מוּבחרת, בּלי אוֹנאה כּלשהי, נכנס לחנוּת האיש השתקן הזה, שזקנוֹ עגוֹל, צהצהב בּמקצת, וּמתקפּל מתחת לסנטרוֹ. עיניו נחבּאוֹת בּעוֹמק ורוֹך של הנאה מתנוֹצץ בּהן כּשהוּא מראה לקוֹנה את הסיגריוֹת המוּבחרוֹת למיניהן. נכנסים לחנוּת וּמיד ניתן לך בּשתיקה כּל מבוּקשך. ורק לעיתים רחוֹקוֹת הוּא נכנס בּדברים עם הבּא. מסַפּר חידוּד, מאמר מחכמי־ישׂראל וסוֹגר את פּיו בּשתיקה וּבהנאה על החכמה הגנוּזה בּספרי היהוּדים. וּכשהוּא נשאר לבדוֹ בּחנוּתוֹ, עיניו שוּב נצמדוֹת בּתוֹדה לכל מיני הסיגריוֹת המוּבחרוֹת. כּי מה שטמוּן עמוֹק, עמוֹק בלב, האם זר יבין זאת?

מאין הוּא בּא, אין איש יוֹדע. מי ימנה דרכיו של יהוּדי הנע ונד עד שהוּא בּא לבּרלין. פּתח חנוּת וחי לוֹ עם משפּחתוֹ, עם חנוּתוֹ ועם הסיגריוֹת הצהוּבּוֹת והנבחרוֹת וּמלא תוֹדה, כּי הנה נמצא לוֹ מקוֹם תחת השמים.

עד שקם בּוֹקר אחד והרגיש שהאדמה בּוֹערת שוּב תחת רגליו. יוֹרקים בּפניו ומבקשים את נפשוֹ. עוֹמדים לכלוֹתוֹ. סגר את חנוּתוֹ נפרד ממשפּחתוֹ, עד שיביא אוֹתה אליו, והלך לארצוֹ וּמוֹלדתוֹ.

רבּים הדרכים לארצוֹ, אבל סגוּרים ומסוּגרים הגבוּלוֹת, ושוֹמרים זרים שוֹמרים את גבוּלוֹת ארצוֹ.

פּעם הלכתי בּדרך, על גבוּל ארצי. ועל הר שמם, על סלע דוֹמם כּדממת לילוֹת מוֹלדתי, ישבה דמוּת אשה מאוּבּנת כּסלע ותינוֹק מאוּבּן כּמוה בּזרוֹעוֹתיה. וכך סיפּרה לי:

– סוֹבבנוּ, סוֹבבנוּ, אני וּבעלי עם ילד־טיפּוּחי את גבוּלוֹת ארצנוּ. כּי נוֹרא האוֹיב מבּחוּץ וּצמאה נפשנוּ למוֹלדתנוּ ואם לא למעננוּ, למען פּרי־בּטני המתוֹק הזה. אך סוֹבבים השוֹמרים הזרים על הגבוּלוֹת. חבלוּנוּ והכּוּנוּ. גוית בּעלי מוּשלכה בּאחת הבּקעוֹת, ואני וילדי על הסלע הזה. ורבּים, רבּים הפגרים בשערי ארצנוּ.

ויוֹשב לוֹ א. סאלאנט בּסירה. וּכגנב בּמחתרת אמר לחתוֹר בּלילה אל חוֹף ארצוֹ.

לא אחת התקרבה סירתוֹ לחוֹף תשוּקתוֹ והוּחזרה, שוֹמרים על גבוּלוֹת ארצוֹ.

ויהי בּליל בּהיר ולבן, המתגלה רק לאדמת ציוֹן וחוֹפיה והמסַפּר בּדממה את סוֹד היקוּם הטמיר והנעלם, והסירה נישׂאת על גלי־הים עמוּסי קלף לבן, לנוֹכח העיר הלבנה השוֹכנת על החוֹף כאגדה. ולא יכוֹל א. סאלאנט להבליג על צמאוֹן־נפשוֹ ועל תשוּקתוֹ לאוֹרוֹת המתנוֹצצים מארצוֹ והשליך את עצמוֹ לתוֹך גלי־הים. אליה, אליה, לארצוֹ ולמוֹלדתוֹ. לאוֹרוֹת המתנוֹצצים שם מהעיר, המלכּה הלבנה על שׂפת־הים. ותפילה בּפיו לאֵל־אבוֹתיו:

– רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם, אלוֹהי־אבוֹתי. אתה יוֹדע וַעֵד כּמה טולטלתי והוּכּיתי. עזרני, עזרני, אֵל־ישעי.

והשוֹמרים הזרים שוֹמרים את חוֹפי־ארצוֹ. אין נוֹתנים לגשת ואָפסוּ כּוֹחוֹתיו וירד תהוֹמוֹת.

וַתעל גוּלגוֹלת מתהוֹמוֹת והיא צפה על פּני הים.

וזקנוֹ המתקפּל מתחת לסנטרוֹ נתחבּר לקצף הלבן אשר לגלי־הים הגוֹלשים, הגוֹלשים לחוֹף הצהוֹב, וּמנשק הזקן את עפר ארצוֹ.

ולילה, לילה מסַפּרת היא לשמים ולכּוֹכבים את אש תשוּקתה לארצה וּלמוֹלדתה.

לילה, לילה מסַפּרת היא לשמים ולכּוֹכבים מה עוֹללוּ לה תחת השמים.

צפה גוּלגוֹלת על פּני הים.

ויהי בּימי…

לא יכוֹלתי לעצוֹם את עיני הלילה. שמעתי מי שהוּא קוֹרא לי. עזבתי את בּיתי ויצאתי החוּצה. והנה איש הוֹלך יחידי. נלויתי אליו. יצאנוּ את העיר. בּאנו לשׂדה וישבנוּ תחת דקל בּודד.

וַישאל אוֹתי האיש:

–מה אתה רוֹאה?

וָאַעַן:

– ויהי בּימי שפוֹט השוֹפטים. ויהי בּימי דוד המלך. ויהי בּימי שלמה בּנוֹ. ויהי בּימי עוּזיהוּ. ויהי בּימי נחמיה.

וָאשאל אוֹתוֹ:

– מי אתה?

ויאמר:

– אחד מאלה, מהימים ההם: בּימי השוֹפטים, בּימי דוד המלך, בּימי שלמה בּנוֹ, בּימי עוּזיהוּ, בּימי נחמיה…

וַיוֹסף וַיאמַר: – מחר תקרא לבּן ולבּת, לאח ולאחוֹת, לקרוֹב ולרחוֹק: נַחמוּ… נַחמוּ… נחמוּ עמי…

אמרתי:

– לא יאמינוּ לי.

וַיען וַיאמַר:

– גם לי לא האמינוּ…

ישבנוּ שנינוּ תחת הדקל הבּוֹדד וראיתי: ויהי בּימי שפוֹט השוֹפטים. ויהי בּימי דוד המלך. ויהי בּימי שלמה בּנוֹ. ויהי בּימי עוּזיהוּ. ויהי בּימי נחמיה.

היהוּדי

– כּמה גבוּרה לוֹ.

– כּמה הרג.

– גדוֹל הוּא.

– אדם העליוֹן.

– שוֹפך דם כּמים.

– גדוֹל, גדוֹל הוּא.

עזבתי את המשׂוֹחחים. יצאתי החוּצה. והנה יהוּדי חוֹזר מבּית־הכּנסת מהתפילה. תחת בּית־שחיוֹ הטלית וּתפילין. על זקנוֹ וּפיאוֹתיו השׂבים מרחפים עוֹד מזמוֹרי התפילה. הוּא צוֹעד לאט. עיניו בּשמים ושקוּע הוּא בּמחשבוֹת על ה' וּמשיחוֹ… עמדתי והסתכּלתי בּוֹ, בּאוֹר־השמש השוֹפע על הארץ.

פּגשני אחד ושאל:

– מה אתה רוֹאה?

ואמרתי:

– את אוֹר־אדוֹני אני רוֹאה.

לארצי

אָשירה נא לאַרצי.

מה נעמת בּדממת־לילוֹתיך.

מה יפית בּחוֹפיך על ימך.

מה לבנים וּבהירים בּתי־עריך.

מה נאווּ בּתי־כּפריך ואהלי וּמשכני קבוּצוֹתיך.

מה מבריקוֹת עיני־עוֹבדיך.

וּמה מתוֹק אוֹר־שמשך.

אָשירה נא לאַרצי.

וישאָלוּני רעי:

– איך תשיר בּימים אלה וּבאזני מי תשיר?

ואמרתי:

– ראיתי אשה הרה, ראיתי אב מלטף את ילדוֹ, ראיתי עלם בּאהבתוֹ.

על כּוּלנוּ

ישבתי עם רעי. סיפּרתי להם:

– היה היה יהוּדי שמסר את נפשוֹ על קדוּשת השם…

וַיאמר לי אחד מרעי:

– ספּר לנוּ מהימים האלה.

סיפּרתי:

– היה היה יהוּדי שעינוּ אוֹתוֹ בּיסוּרי־מות והוּא בּיהדוּתוֹ נשאר.

וַיאמר השני:

– ספּר לנוּ מהימים האלה.

סיפּרתי:

– היה היה יהוּדי שרגל טמאה רמסה את כל קדשיו, את אֶחיו ואַחיוֹתיו שחטוּ והוּא התפּלל והאמין בּצדקתוֹ וּבנצחוֹנוֹ.

ויאמר השלישי:

– ספּר לנוּ מהימים האלה.

ואמרתי:

– הלא אני מספּר מהימים האלה. עלי, עליך, עליו ועל כּוּלנוּ…

לעת כּזאת

ראיתי היוֹם את קרן־האוֹר הראשוֹנה ששלח השמש על פּני הארץ.

ראיתי פּרח פּוֹתח את גביעוֹ לאוֹרוֹ בּעוֹד הטל מתנוֹסס עליו כּבדוֹלח.

ראיתי תינוֹק פּוֹתח את עיניו וּמבּיט בּהשתוֹממוּת על האוֹר, היקוּם וּבעיני אביו ואמוֹ.

ואמרתי: לעת כּזאת אשר גבּוֹרי התקוּפה מקיימים את אמיתת מחשבוֹתיהם בּסַיִף, בּעת כּזאת שגיבּוֹרי התקוּפה חוֹשלים את תוֹרתם על צוארי בּני־האדם, ולהם ולכבוֹדם שרים המשוֹררים, להם ולכבוֹדם מספּרים המספּרים –

לעת כּזאת אני על האוֹר, על הפּרח ועל עיני־תינוֹקוֹת אספּר.

והיה בּאחרית הימים

התלמיד: והיוּ רעבים? אנשים שלא היה להם לחם לאכוֹל?

המוֹרה: כן. היוּ רעבים.

התלמיד: והשׂבעים ראוּ זאת ואכלוּ את לחמם?

המוֹרה: השׂבעים הבּיטוּ על הרעבים בּבוּז וּבשׂנאה.

התלמיד: וגם מלחמוֹת היוּ אז?

המוֹרה: כּן. מלחמוֹת. שחטוּ איש את רעהוּ. וגם בּתי־ספר מיוּחדים היוּ שלמדוּ בּהם איך לשחוֹט איש את רעהוּ.

התלמיד: ואנשים האמינוּ שכּך צריך להיוֹת?

המוֹרה: כּן, האמינוּ. האמינוּ שזה למען קדמת האנוֹשוּת, לשם מהפּכוֹת וּלטוֹבת הנשחטים עצמם. בּהתלהבוּת, בּשירה וּבזמרה שחטוּ כּשם שהעבירוּ פּעם את בּניהם למוֹלך…

התלמיד: וּמי הוּא שציוָה לעשׂוֹת כּך?

המוֹרה: המצווה נקרא גיבּוֹר.

התלמיד: גיבּוֹר?

המוֹרה: כּן. מי ששחט יוֹתר והלהיב יוֹתר לשחוֹט נקרא אז גיבּוֹר, כּשם שהמלהיב לקרבּנוֹת־אדם למוֹלך נקרא כּוֹהן.

התלמיד: מדוּע אינני מוֹצא בּספרים ואינני שוֹמע בּני־אדם אוֹמרים “קרבּן” ו“גיבּוֹר”?

המוֹרה: נמחקוּ מזמן מכּל הספרים ונשכּחוּ מבּני־האדם המלים: קרבּן וגיבּוֹר…

נשמת העם

וַיבוֹא אלי איש מהגוֹלה וַיסַפּר לי על עינוּיי עמנוּ שם, בּימים אלה, תחת יד־אוֹיב מוּשחת מאדם, על יסוּרי מות, הרג ואבדוֹן; וידבּר על היד הרשעה השלוּחה גם אל ארצנוּ, וַנבךּ שנינוּ מרה.

וָאקח את האיש וַנעבוֹר בּערי ארצנוּ הלבנוֹת. עברנוּ בּרחוֹבוֹת הנביאים, בּרחוֹבוֹת התנאים והאָמוֹראים, בּרחוֹב־הרמבּ“ם, רחוֹב יהוּדה הלוי, רחוֹב רש”י, רחוֹב שפּינוֹזה, האר“י, הבּעש”ט ורחוֹב־החלוּצים. הלכנוּ לעיר הקוֹדש ירוּשלים. בּכינוּ ליד הכּוֹתל־המערבי והתפּללנוּ על גאוּלת־ישׂראל וּביאת־המשיח.

הלכנוּ ונדדנוּ על פּני ארצנוּ. נחנוּ בּכרמי כּפרינוּ וּקבוּצוֹתינוּ וּבשׂדוֹתיהם החרוּשים והזרוּעים. וּבלילוֹת שמענוּ בּיהוּדה, בּשרוֹן, בּשוֹמרוֹן, בּעמק וּבגליל שירי־המוֹלדת.

וַיאמר האיש:

– רוַח לי.

אמרתי:

– ראינוּ את נשמת־העם. בּנשמתוֹ יחיה.

בּיוֹם ההוּא

ישבתי בּדד בּחדרי, שבוּר משבר עמי, ושמעתי כּבת־קוֹל מנַהמת:

למה רגשוּ טמאים בּגוֹיים ולמה יהגוּ ריק.

גילינוּ לכם את האלוֹהים. משיחכם ואלוֹהיכם בּשׂר מבּשׂרנוּ הוּא, ותוֹרת האדם נתנוּ לכם.

והיטב חרה לכם. תוֹרת האדם, הרחמים והאהבה מכרסמת את נשמתכם.

האלוֹהים אשר שנאתם אוֹתנוּ בּגללוֹ יכלה כּל טוּמאַתכם ורשעתכם.

בּיוֹם ההוּא יוּארוּ כּל המעשׂים אוֹר־צדקה, רחמים ואהבה.