רקע
זלמן יצחק אנכי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

מאוֹת אחדוֹת בּתים, מהם מפוּזרים פּה ושם וּמהם סמוּכים זה לזה, דחוּקים איש לאָחיו. נראה כּי מחשבה מקרית הוֹלידה אוֹתם. דרך־מקרה וּבחפּזוֹן נבנוּ.

מאחוֹריהם, מסביב, שׂדוֹת רחבי־ידים וסוֹד אילם של הפקר ונצח מרחף עליהם. בּחוֹרף מכוּסים השׂדוֹת שלג לבן ונוֹצץ וּבקיץ הם מתקשטים בתבוּאה צבעוֹנית וכל פּרחי־בּר למיניהם.

את השׂדוֹת הפּתוּחים לצד מזרח חוֹצה בּקיץ נהר לבן, שקט ורך. משתעשע לוֹ לעצמוֹ וּלנפשוֹ. ויש שהוּא מתקמט פּה ושם בּחן, הנה והנה, והוּא שוֹטף לוֹ על פּני השׂדוֹת רחבי־הידים הרחק־הרחק ואין רוֹאה ואין יוֹדע את סוֹפוֹ, כּשם אין יוֹדע ואין רוֹאה את תחילתוֹ. שׂפתיו – חוֹל צהוֹב זרוּע חַלוּקי־אבנים קטנים וּלבנים. פּה ושם ניצבים עליו עצים בּוֹדדים, זקנים. עתיקי־ימים כּנהר עצמוֹ. שוֹמרים הם שהוּפקדוּ על הנהר השקט, הרך והלבן, גדוֹתיו וחלוּקי־אבניו.

כּך היא אַשיפּוֹבה וּסביבוֹתיה.

עיירה יהוּדית. התגוֹררוּ בּה יהוּדים שעיניהם בּוֹערוֹת־דוֹלקוֹת ותרוֹת תמיד. תנוּעוֹתיהם עתים מהירוֹת ועתים כּאילוּ מהוּרהרוֹת. וּפניהם חרוּשים קמטים עמוּקים וּמשוּנים.

ורבּה של העיירה – רבּי אלחנן.

גבוֹה, גוּף חסוֹן. מצחוֹ גדוֹל, רחב, מבּיע חשיבוּת וּמחשבה. עיניו חוּמוֹת, רכּוֹת וּרווּיוֹת געגוּעים. פּיאוֹתיו וּזקנוֹ, שׂערוֹת־משי שחוֹרוֹת, עוֹטרים את פּניו המוּארכים, כּבן־ארבּעים. נתקבּל לרב לאַשיפּוֹבה לא מזמן. מאיזוֹ עיירה קטנה ששמה סוּרבה לוּקח הנה.

אַשיפּוֹבה מרוּצה מאד מרב אלחנן. “רב יפה”, הסכּימו הכּל, “רב נעלה”.

הרחוֹב שבּוֹ גר רב אלחנן – הוּא רחוֹב בּית־הכּנסת הישן והגדוֹל שבּוֹ הוּא מתפּלל – היה מוּרגש: זהוּ הרחוֹב שהרב רב אלחנן גר בּוֹ.

שבּת, אחרי התפילה. היוֹם חם. יוֹם־קיץ לבן. כּבר שבוּ השבים מבּית־הכּנסת. יוֹשבים מסוּבּים משפּחה־משפּחה ליד שוּלחנוֹת ערוּכים לכבוֹד־שבּת. השמש – מאיר, שׂמח, שבּתי – שוֹפך את אוֹרוֹ בעצלוּת של חג על הרחוֹב. על הרחוֹב מרחף אבק־כּסף קל; זה עתה שב העדר מהמרעה. הרחוֹב ריק. שבּת. רק על הגזוזטרה העתיקה והחרבה של בּית־הכּנסת הישן יוֹשב לוֹ שמוּאל המשוּגע. גבה־קוֹמה, צנוּם, שראשוֹ גדוֹל וּזקנוֹ לבן עוֹד מצעירוּתוֹ. זה כּבר בּר הנה ואין איש יוֹדע מי הוּא וּמאין הוּא. אין איש יוֹדע מה הוּא עוֹשה פּה בּין אנשים בּריאים וּפיכּחים. יוֹשב לוֹ יחידי על הגזוֹזטרה החרבה והישנה וּמביט אילם על השמש. החלוֹנוֹת משני צדי הרחוֹב פּתוּחים. פּה ושם נראים בּעדם חוּלצה לבנה, זכּה, מטפּחת־משי, שביס שחוֹר, ראש גבר עם ירמוּלקה, של סַמט שחוֹרה עליו, ראש אשה בּפּיאה נכרית. בּא בּיעף מתוֹך חלוֹן זה וזה אל תוֹך העוֹלם קטע של שׂיחה עליזה, התחלה של קידוּש, ניגוּן מקוּטע של “זמירוֹת”. וּפתאוֹם, כּאילוּ בּפּעם הראשונה מאז נברא העוֹלם, משתפּך מחלוֹן אל תוֹך הרחוֹב צחוֹק בּריא, חי וּמלא אוֹר של ילד קטן. שבּת. ועל כּל אלה מרחף ברחוֹב קוֹל ניגוּן, בּין שמים וארץ, כּאילוּ מחפּשׂ הוּא מה. האם תיקוּן בּשביל עצמוֹ, אם מקוֹם־מקלט בּלב אדם? הניגוּן בּא מבּית־הכּנסת הישן. עמוֹק כּה, מלא דביקוּת וגעגוּעים: “וּבטוּ־בוֹ מחַ־דש בּכל־יוֹם ת־מיד מע־שׂי בּרא־שית”… הרב רב אלחנן עוֹדנוּ מתפּלל.

כּבר סיימוּ הכּל את סעוּדת הצהרים. שמש של שבּת כּבר נטה מאמצע השמים. בּתי הרחוֹב השבּתי כּאילוּ התכּוֹפפוּ בּשקט, בּלא רוֹאים, לשמש והם טוֹוים צללים שחוֹרים־שקוּפים על הארץ. על־יד אַחַד הבּתים יוֹשבים, על עשׂב ירוֹק ורענן, בּרוָחה של שבּת, נשים וּגברים, וּמשׂוֹחחים. מסַפּרים וצוֹחקים, ילדים רוֹחשים על־ידם. פּתאוֹם כּאילוּ קמה בּהלה… הגברים קמים, הנשים מתקנוֹת עצמן בּזריזוּת; זוֹ מיטיבה את המטפּחת שעל ראשה, אשר קווּצת שׂערוֹת שחוֹרוֹת ויפוֹת מבצבּצת ונראית מתוֹכה, זוֹ את שוּלי שׂמלתה וזוֹ מכסה כּל כּמה שאפשר את שדה הלבן אשר תינוֹק יוֹנק ממנוּ – הרב חוֹזר מבּית־הכּנסת. רב אלחנן הוֹלך לוֹ בשקט, אגוּדל בצד עקב, שקוּע במחשבוֹת. מעיל־המשי השחוֹר על כּתפיו. טליתוֹ הלבנה עם פּסי התכלת נראית מבּעד לשוּליו והם נוֹצצים מוּל השמש. השטריימל העגוֹל על ראשוֹ האמיץ והגדוֹל והסַמט שלוֹ מבריק. פּניו עוֹדם שקוּעים בּתפילוֹת של שבּת והוּא מזמר לוֹ בּשקט לנפשוֹ ניגוּן בּלי מלים. נער שוֹבב עוֹזב את חבוּרתוֹ ורץ לקראתוֹ, מרים ראשוֹ למעלה אל פּני רב אלחנן, כּאילוּ הוּא מוּכן לקפּוֹץ על אבנטוֹ, על כּתפיו למעלה, וקוֹרא בּשׂמחה:

– שבּת־שלוֹם, שבּת־שלוֹם.

כּשהוּא מגיע עד ליהוּדים העוֹמדים, הם מברכים אוֹתוֹ בּכבוֹד וּבדרך־ארץ:

– שבּת־שלוֹם, רבּי, שבּת־שלוֹם.

רב אלחנן מַפנה אליהם פּנים מאירוֹת וּרציניוֹת ונענה להם בּראשוֹ:

– שבּת־שלוֹם, יהוּדים, שבּת־שלוֹם.

הוּא הוֹלך לוֹ הלאה בּשקט, הליכה של שבּת, אל בּיתו. וּמאחריו מתלחשים הכּל ואוֹמרים:

– הנה, זהוּ יהוּדי! זהוּ יהוּדי!

––––––––––

מיוֹם ליוֹם גדל שמוֹ של רב אלחנן באַשיפּוֹבה. התפּארוּ בּוֹ והתבּרכוּ בּוֹ. אבל רב אלחנן מאז יוֹם בּוֹאוֹ לאַשיפּוֹבה מלא לבּוֹ עצבוּת. הנה שטוּחים מעל לראשינוּ שמים סתוּמים ואילמים. לנגד עינינוּ מתים אילמים בּני־אדם, מחשבוֹת, חלוֹמוֹת. היוֹם המאיר מַסתיר בּחוּבּוֹ סוֹד אילם מעוֹלם שמעֵבר ליוֹם והאוֹר. והלילוֹת השחוֹרים מלאי־סוֹדוֹת. ויש שלבּוֹ של בּן־אדם מלא געגוּעים ועצב והוּא מתעצב, מתעצב והוֹלך.

לעתים קרוֹבוֹת היתה מתפּרצת מלבּוֹ של רב אלחנן אנחה עמוּקה. אשתוֹ הרבּנית, חיה, בּעלת קוֹמה בּינוֹנית, שפּניה לבנים, עדינים, יראת־שמים, חוֹלנית כּלשהוּ, אי־שקטה, היתה שוֹאלת אוֹתוֹ:

– אלחנן, על־מה אתה נאנח?

והוּא היה עוֹנה כּמדבּר אל עצמו:

– ידעתי זאת מקוֹדם, בּיוֹם שבּוֹ עשׂינוּ דרכּנוּ מסוּרבה, בּוֹ ביוֹם נפתח לי הספר בּהלכוֹת־אבלוּת… בּכל ענין שהייתי צריך לעיין בּשוּלחן־ערוּך היה עוֹלה לי “הלכוֹת־אבלוּת”.

וּבלחש, כּמבוּייש קצת, אבל בּבטחוֹן היה מוֹסיף:

– יש לי סימנים משלי, יוֹדע מראש… אני יוֹדע.

קוֹלוֹ הבּטוּח של רב אלחנן, מבּטוֹ העצוּב, היוּ מפחידים את הרבּנית והיא היתה יראה להוֹסיף ולשאוֹל.

עוֹד בּטרם יבוא רב אלחנן לשכּוֹן כבוֹד באַשיפּוֹבה, היתה מעיקה על לבּוֹ מחשבה גדוֹלה וּכבדה ועתים היה פּחד תוֹקף אוֹתוֹ, אוּלם עתה היא מכבּידה עליו בּיוֹתר ואיננה נוֹתנת לוֹ מנוֹח. הוּא מרגיש כּי איננוּ כּמוֹת שצריך להיוֹת. הבּעל־שם־טוֹב, המגיד ממזריטש, רב נחמן מבּרצלב, רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב – הם היוּ אחרים. הוּא למדן בנגלה, גדוֹל בקבּלה, אבל איננוּ כּמוֹת שצריך היה להיוֹת. הוּא אמנם מרגיש במַשהוּ גדוֹל, מלא אוֹר עד אין סוֹף המתהווה בּוֹ בּכאבים ויסוּרים, אבל כּאילוּ איזוֹ יד גדוֹלה ונעלמה שאין הוא רוֹאה אוֹתה ואין הוּא משׂיג אוֹתה, סוֹגרת וחוֹתמת כּל אלה עמוֹק, עמוֹק בּלבּוֹ.

הוּא חוֹלם: הוּא לבוּש ז’וּפּיצה שלוֹ של אטלַס, חגוּר חגוֹרת־משי וּבראשוֹ השטריימל, עוֹמד על ראש הר גבוֹה, העם מתחת להר, מבּיט אליו. הוּא פּוֹרשׂ את ידיו וקוֹרא:

– כּה אמר אדוֹני…

ריקן וצוֹנן לבּוֹ כּשהוּא מקיץ מחלוֹמוֹ. יחידי הוּא יוֹשב בּחדרו. ארוֹן גדוֹל עם ספרים ישנים, אילמים נגדוֹ, מות מרחף בּין כּתלי חדרוֹ הגבוֹהים, וקר…

שבּת. רב אלחנן חוֹזר מבּית־הכּנסת. מהלך הנה והנה בּחדרוֹ, מפזם את הזמירוֹת שלפני הקידוּש. ידוֹ השׂמאלית נתוּנה בחגוֹרת־המשי וּבאצבּעוֹת ידו הימנית הוּא מַקיש לקצב הניגוּן העמוֹק, רווּי־געגוּעים. עוֹד הוֹמים בּנשמתוֹ שיירי הניגוּנים של תפילוֹת־השבּת. הוּא ניצב ליד החלוֹן. בּעדוֹ נראה שטח רחב־ידים. אוֹר־קיץ של שבּת שפוּך על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. הרחק, הרחק בּאוֹפק עוֹמד לוֹ עץ יחידי. גלמוּד הוּא בּתוֹך השטח רחב־הידים הזה. רב אלחנן מתעמק בּעצמוֹ, עיניו פּוֹנוֹת לשמים. הם רחקוּ עתה, כּל כּך. ניתן החלוֹם בּמרוֹמים. הם־הם העוֹטפים את נשמתוֹ. חלוֹמוֹת עתיקים, עמוּקים, נסתרים אשר עם־קדוּמים חתמם בּרוּחוֹ. דם של עם עתיק־יוֹמין בּעוֹרקיו ונימים של כּינוֹר בּן אלפי־שנים הוֹמוֹת בּנשמתוֹ. השמים בּתוֹך לבּוֹ הם, לבּוֹ בּשמים – נצח.

וּכשהרבּנית חיה היתה מעוֹררת אוֹתוֹ מחלוֹמוֹתיו, מזמינה אוֹתוֹ לשוּלחן, היה מרגיש עצמוֹ כּה זר ורחוֹק…

וּבלבּוֹ של רב אלחנן קיננה עצבוּת גדוֹלה. יש שהיה מתגבּר ונלחם עם עצמוֹ. וּבלילה כשהיה מאחר יחידי בּחדרוֹ על־יד ספר ישן, נשמתוֹ טוֹבעת בּגעגוּעים וּבעצבוּת ללא סוֹף וגבוּל היה טוֹען לעצמוֹ:

– אלחנן, התעוֹרר! אלחנן… צדיקי־הדוֹר האמיתיים היוּ עוֹבדים את הבּוֹרא מתוֹך שׂמחה… התעוֹרר…

היה קם מאצל השוּלחן והספר, צוֹעד בּחדרוֹ הנה והנה בּמהירוּת, מוֹחא כּף אל כּף בּהתרוֹממוּת, בּדביקוּת, בּהתלהבוּת:

– אלחנן, הקיצה, עוּרה נא, עוּרה, דבק וּשׂמח בּבּוֹרא יתבּרך.

אבל מחשבה מרה היתה גוֹחנת וּמענה:

– צדיקי־הדוֹר האמיתיים ידעוּ את דרכיו. הבינוּ אוֹתוֹ והנהגתוֹ. הם הבינוּ. הבּעל־שם־טוֹב, רב לוי יצחק מבּרדיצ’ב, המזריטשי, רב נחמן מבּרצלב אחרים היוּ. אחרים. הם ידעוּ את דרכיו..

––––––––––

רב אלחנן התחיל לעשׂוֹת את רוֹב ימיו ולילוֹתיו בּבית־הכּנסת הגדוֹל והישן של אַשיפּוֹבה.

יחידי, כּלעצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ, עמד לוֹ בּית־הכּנסת הישן בּנוּי עצים עם גזוֹזטרה ישנה וחרבה. גבוֹה מכּל בּתי אַשיפּוֹבה היה והבּתים מסביב עמדוּ הרחק ממנוּ מרוֹב דרך־ארץ מפּניו. קירוֹת העץ התעקמוּ קצת מרוֹב ימים וּפני האריוֹת, הצבאים, העוֹפוֹת והפּרחים למיניהם שעליהם דהוּ פּה ושם. מַשהוּ עמוֹק חרוּת כּאן על הכּתלים האלה, רשוּם פּה בשׂפת אֵלם, שׂפה עתיקה. בּצד המערב על־יד ארוֹן־הספרים הגדוֹל מצוּירת מנוֹרה בּעלת שבעה קנים. מי שזוֹכה רוֹאה אוֹתה דלוּקה תמיד. על כּרכּוֹב ארוֹן־הקוֹדש שני אריוֹת של עץ, אחד מוּל אחד. שוֹמרים הם על משהוּ גדוֹל, עתיק וקדוֹש. התקרה הגבוֹהה והעגוּלה הוֹלכת וצרה למעלה, וּדבר־מה עקשני וחסוֹן ספוּן בּחללה. סוֹדוֹת אילמים מרחפים בּבטחה ובאמוּנה עצמית בּחלל בּית־הכּנסת. טמוּנוֹת וחתוּמוֹת בּחוּבּם מחשבוֹת גדוֹלוֹת ועתיקוֹת של עוֹלם חבוּי וחתוּם בּתוֹך התקרה הזאת והכּתלים האלה. עוֹלם שבּמקרה הוּא פּה תחת השמים האלה, על אדמה זוֹ.

רב אלחנן היה מַשכּים וּמַקדים לבוֹא לבית־הכּנסת. בּהכּנסוֹ נעשׂים פּניו ערים יוֹתר וּמאירים. הוּא מתעטף בּטלית וּתפילין. השמש הזקן, איש שׂיבה, שפּניו רציניים, מדליק את הנרוֹת לפני העמוּד. הוּא עוֹשׂה זאת בּאהבה וּבכוַנת־הלב, כּאילוּ לוֹחש לעצמוֹ: “היוֹם שלך ואוֹרוֹ של יוֹם שלך הם, אבינוּ שבּשמים, שלך… ואנוּ, בּני־אדם, יש לנוּ אוֹר משלנוּ, וּלמענך ולכבוֹד התפילוֹת אנוּ מדליקים”. רב אלחנן ניצב במקוֹמוֹ על־יד ארון־הקוֹדש וּפניו לכּוֹתל. עוֹמדים בּתפילה, תנוּעוֹת חמוֹת, קוֹלוֹת מלאים געגוּעים ועינים לא מעלמא הדין, עוֹלה קוֹל תפילה מלבבוֹת אשר ידעוּ פּעם טוֹבה ואוֹרה והפסידוּ. והם מבקשים וּמחפשׂים את אבידתם. כּך מתפּלל אם קדוּם שהלך אל גוֹלה והוּא מתרפק על ימיו הקדוּמים. רב אלחנן עטוּף כּוּלוֹ בּטליתוֹ, ישר וחסוֹן, עוֹמד על עמדוֹ וּפניו לכּוֹתל, וּכאילוּ לא כּאן הוּא. כּאילוּ שלוּח הוּא הנה מאלוֹהי העוֹלם הגדוֹל והקדוֹש המרחף בּבּית הזה להיוֹת עֵד, כּי גדוֹל וקדוֹש העוֹלם, כּאילוּ נוֹעד הוּא להיוֹת שוֹמר נאמן.

בּית־הכּנסת מתרוֹקן. התפילוֹת של היוֹם מצטרפוֹת עם אלוּ שלפניו. עוֹד בּתפילה אחת נתקדש בּית־הכּנסת. עוֹד בתפילה אחת נתעמק ונתקדש. שקט. הס. רב אלחנן מתהלך הנה והנה. טליתוֹ מעל ראשוֹ עד ל“של־ראש”. מבּעד לטלית נראים פּנים עמוּקים, מאירים, חשוּבים. הוּא צוֹעד בּבטחוֹן בּעוֹלמוֹ של בּית־הכּנסת. הוּא מהרהר:

– הוּא, רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב, היתה לוֹ תקיפוּת הרבּה. תמיד היה מלמד זכוּת לפני הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, על בּני־ישׂראל… מתחטא וטוֹען לפניו כּדרך שטוֹענים לפני בּן־אדם, בּפשטוּת, בּגלוּי. כּוּלם, כּל צדיקי הדוֹר, היתה להם תקיפוּת מרוּבּה. הם ידעוּ את דרכיו. הבינוּ אוֹתוֹ וכשצרכוּ לוֹ דרשוּ ממנוּ בּתקיפוּת, דרך דרישה וּתביעה. ואני אינני מבין… אינני יוֹדע את דרכיו…

וּפתאוֹם מחשבה חמה, מלאת התלהבוּת ותקוה קדוֹשה, ממַלאה את לבּוֹ. הוּא טוֹען לעצמוֹ בּהכּרת־ערך וּבמסירוּת נפש:

– אלחנן, יתר תקיפוּת… דרוֹש ממנוּ… בתקיפוּת… דרוֹש!

שעה מאוּחרת בּלילה. רב אלחנן יוֹשב לפני השוּלחן הארוֹך על יד ארוֹן־הספרים הגדוֹל. יחידי הוּא עתה בּבית־הכּנסת לבוּש מעיל־המשי השחוֹר וחגוּר אבנט־משי. על ראשוֹ השטריימל. המנוֹרה שעל השוּלחן מאירה רק את רב אלחנן והגמרא הגדוֹלה הפּתוּחה לפניו. העוֹלם הישן־ישן הממַלא את בּית־הכּנסת מכוּסה ועטוּף צללים עבים. נשמוֹת ישנוֹת, גדוֹלוֹת וּקדוֹשוֹת; נשמוֹת הנביאים, התנאים והאַמוֹראים, של הזוֹהר הקדוֹש והבּעל־שם־טוֹב השאירוּ פּה את צלליהן. הן עוֹלוֹת מארוֹן־הספרים הגדוֹל, דביקוֹת זוֹ בזוֹ וּמאפילוֹת. וּכאילוּ מסוּפּר כּאן בּבית־הכּנסת בּלילה, בּלחש וּבסוֹד: נחתם פּה ואיתכּסה עוֹלם גדוֹל וקדוֹש. פּעם נתגַלה ורקם את הוָיתוֹ. הוּפסק בּאמצע, התכּווץ לתוֹכוֹ מקוּפּל וּמסתתר וּמחכּה… וּמחכּה…

– ת–נוּ רבּ–נן. רבּ–נן ת–נוּ, רבּ–נן, רבּ–נן ת–נוּ…

געגוּעים עמוּקים רווּיי־כּאב עוֹלים מקוֹלוֹ. כּך מתגעגעים קצוֹת עוֹלם, מארץ לשמים, בּני־אדם לדוֹרוֹת הבּאים, וּכאילוּ מבקש הוּא עזרה בּוֹ בּעצמוֹ:

– ת–נוּ רבּ–נן… רבּ–נן, רבּ–נן ת–נוּ, ת–נוּ רבּ–נן…

רב אלחנן קם מאצל השוּלחן. מהלך בּבית־הכּנסת הנה והנה וטוֹען:

– רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם! מה אתה דוֹרש ממני? רבּי לוי יצחק מבּרדיצ’ב היה מדבּר אתך בּגלוּי… פּשוּט… אני… אני שוֹאל אוֹתך, מה אתה מבקש ממני?

הוּא ניגש לארוֹן־הספרים וניצב על ידוֹ. וּכאילוּ מי מהצללים הישנים המרחפים פּה בּבית־הכּנסת קם לתחיה. הוּא עוֹמד חי, גבוֹה, מלוּבּש משי שחוֹר ושטריימל על ראשוֹ. פּני רב אלחנן מלאים אוֹר, בּטחוֹן וּקדוּשה. הוּא נישא הרחק־הרחק. מעין קדוֹש של אוֹר משתפּך אל נפשוֹ. לפני עיניו אוֹר… כּל העוֹלם, האין־סוֹף לבוּש אוֹר, זך, קדוֹש, אוֹר־אלוֹהים, אוֹר נצחי. – אוֹר… אוֹר… אוֹר…

רב אלחנן טוֹען:

רבּוֹנוֹ־של־עוֹלם! אני מאמין בּך. לא להאמין אי־אפשר. אני מרגיש אוֹתך. אני רוֹאה אוֹתך. אוֹרך עוֹטה אוֹר כּשׂלמה את כּל העוֹלם. כּבוֹדך מקצה תבל ועד קצה. בּכל הספירוֹת אתה הוּא. בּכל הלבוּשים והמַדרגוֹת. בּכּל אתה הוּא. אוֹרוֹ של יוֹם אוֹרךָ הוּא. הוּא שפוּך על היערוֹת, על השׂדוֹת, על ימים וּנהרוֹת, על ההרים הגבוֹהים, על כּל צמח קטן ועל העמקים והתהוֹמוֹת. אני מאמין בּך. בּכּל אני רוֹאה אוֹתך. לוּ בּגיא־צלמות יצרתני גם שם הייתי מרגיש אוֹתך. לוּ עיור מרחם יצרתני, הייתי רוֹאה אוֹתך. אוֹר לי, אוֹר, אוֹר… אבל מדוּע אינני מבין את דרכיך? אינני יוֹדע. אינני מבין איך אתה נוֹהג. ידעתי: מחשבה גדוֹלה נסתרה מאתנוּ, בּני־אדם. נסתרה. גלה את עינַי. גלה לי אוֹתה. הלא היא בּתוֹרתך. בּה הסתרת אוֹתה. בּבת־מלכּה – תוֹרה. הסר את הלבוּש מהכּלה. גלה אוֹתה. אני רוֹצה לדעת את סוֹדוֹתיה. אהיה נע־ונד, מהלך בּעוֹלם יוֹמם ולילה, בּימי חוֹל ושבּת ואוֹדיע את מחשבתך הנסתרת. דרכּך בעוֹלמך. גלה לי אוֹתה. אני רוֹצה לדעת אוֹתך, להכּיר. מדוּע אין אתה נגלה לאלה המשתוֹקקים כּל־כּך לדעתך, להבינך? יצרת את האדם, הראֵית לוֹ את אוֹרךָ ואתה מַחבּיא וּמַסתיר ממנוּ את מחשבוֹתיך. אינך צוֹדק, אינך צוֹדק, אינך צוֹדק…

רב אלחנן משעין את מרפּקוֹת ידיו בּארוֹן־הספרים וּמסתיר את פּניו בּכפּוֹת־ידיו. הוּא רוֹאה לפניו אלוֹהים גדוֹלים וּמרגיש, שהאלוֹהים הגדוֹל והמאיר אינוֹ צוֹדק.

וּבהכּרת ערך־עצמוֹ, בּלי זעם, אבל בּבטחוֹן וּבאמוּנה, הוּא טוֹען:

– אתה אינך צוֹדק… לא צוֹדק… לא צוֹדק…

––––––––––

ערב ובוֹקר, חוֹל ושבּת. נשמתוֹ של רב אלחנן התעצבה עוֹד ועוֹד. מה היה לה לאַשיפּוֹבה שלא נתנה לרב אלחנן מנוּחה, שהעציבה כּך את נשמתוֹ? בּית־הכּנסת הישן שבאַשיפּוֹבה? השדוֹת רחבי־הידים שמסביב לה? ואוּלי הנהר השקט, הלבן והרך, מאחוֹרי העיירה לצד מזרח, עם העצים הבּוֹדדים, הזקנים השוֹמרים עליו? מי יוֹדע?

בעיירה התחילוּ להתפּלא: “הרב רחוֹק כּל־כּך מכּוּלנוּ. זר כּך”. הנשים חלמוּ ואחת גילתה לחברתה את משאלת־לבּה:

– בּרכה מהרב. בּרכה מהרב.

ורב אלחנן מרגיש כּי בּלבּוֹ גדל מַשהוּ איוֹם, מלא מכאוֹבים ויסוּרים ואוֹר, אוֹר אין־סוֹף. יד חזקה וּגדוֹלה שאיננוּ רוֹאה אוֹתה, אינוֹ מבין אוֹתה, מסתירה וחוֹתמת ומטילה אֵלם בּכל אלה. והוּא דוֹרש שהיד הזאת תינטל מעל לבּוֹ. והוּא מחכּה…

קיץ. מוֹצאי־שבּת. רב אלחנן בּביתוֹ, בּחדרוֹ. עוֹדנוּ לבוּש בּגדי־שבּת, משי שחוֹר. כּבר סיים את הזמירוֹת של מוֹצאי־שבּת. בּנשמתוֹ עוֹד מצלצל בּגעגוּעים הזמר: “אליהוּ הנביא, אליהוּ התשבּי, אליהוּ הגלעדי”…

הוּא יוֹשב ליד השוּלחן אצל חלוֹן פּתוּח וּלפניו ה“זוהר”. אַשיפּוֹבה ישנה. לילה. שקט שפוּך על השׂדוֹת רחבי־הידים מסביב, על הנחל, על העצים השוֹמרים גלמוּדים עליו. שלוָה ושקט בּכּל.

ליל קיץ עמוֹק, אילם. בּתי אַשיפּוֹבה ניבּטים אילמים. בּעקשנוּת לקחוּ להם מקוֹם, מחשבוֹת מקריוֹת מתוֹך ליל־הנצח. הלבנה מאירה בּאוֹר שקט, חיור. כּאילוּ לעצמוֹ, לא בּשביל מישהוּ.

לילה בּפני עצמוֹ, עם עצמוֹ וּבתוֹך עצמוֹ. השמים, הכּוֹכבים, הירח, עמוּסי מחשבוֹת, משׂוֹחחים בּשקט, בּנחת, עם עצמם ולעצמם:

– לילה.

– עתה משוּלה הארץ לנוּ.

– ראשית ואחרית בּזרוֹעוֹתינוּ. ההתחלה והסוֹף בּנוּ הם. אנוּ עצמנוּ הם.

– מה? מה אלוֹהים, ארץ וּבני־אדם?.. מי יוֹדע?..

– מי יוֹדע?..

רב אלחנן יוֹשב לוֹ על־יד החלוֹן הפּתוּח. על השוּלחן לפניו ה“זוֹהר” הישן. מבּיט דרך החלוֹן וחוֹשב על היוֹם, הלילה, האלוֹהים וה“זוהר” העמוֹק.

רב אלחנן קם מאצל השוּלחן. צוֹעד בחדרוֹ הנה והנה. מצחוֹ החסוֹן שקוּע במחשבוֹת. עיניו הגדוֹלוֹת הרכּוֹת והעמוּקוֹת מאירוֹת ומחפּשׂוֹת מה… הוּא יוֹצא מהבּית אל הגזוֹזטרה. לילה. והירח מאיר חיור, זך, שקט. לא בּשביל מי־שהוּא, לעצמוֹ. ותפילה ממַלאה את לבּוֹ של רב אלחנן:

– אדוֹני, – אני מאמין. – אתה האב, התוֹרה הכּלה ואנחנוּ עמך ישׂראל – החתן. הסר לעיני החתן את הלבוּש של הכּלה האהוּבה. גלה לפנַי את כּלתי היפה. אני משתוֹקק לדעת את סוֹדוֹתיה.

והוּא חוֹשב:

– בּוֹא יבוֹא המקוּוה. הוּא מחכּה, הוּא מחכּה.

הוּא יוֹרד מהגזוֹזטרה, עוֹבר את הרחוֹב ופוֹנה אל מחוּץ לעיירה. שׂדה רחַב־ידים ועץ יחידי עוֹמד שם.

– הבּעל־שם־טוֹב היה מתיחד אף הוּא עם עצמוֹ. עם עצמוֹ בּשׂדוֹת.

לילה. לילה בּפני עצמוֹ, עם עצמוֹ, בּתוֹך עצמוֹ. השמים, הכּוֹכבים, הירח – הם לוֹחשים בּשקט עם עצמם ולעצמם:

– לילה.

– עכשיו הארץ משוּלה לנוּ.

– מה שהיה וּמה שיהיה – אנחנוּ מחבּקים אך כּל אלה. אנחנוּ וּבנוּ כּל אלה…

– מה? מה אלוֹהים, הארץ, בני־אדם. מי יוֹדע?

המלצות קוראים
תגיות