לילה, לילה, לילה – אני אוֹהב אוֹתך!
אני אוֹהב את הלילה כּשהעיירה הקטנה ישנה, שעה שהלילה העמוֹק, הרך, הנשיי, ליל־קיץ, מחבּק בּכנפי קסמיו את העיירה הקטנה והעצבה. אני אוֹהב אוֹתך אז, ליל־קיץ, ליל נשיי.
שקט רך נם על פּני העיירה הקטנה בּת הרחוֹב האחד. ושקט רך על כּל סביבוֹתיה – על שׂדוֹת־הקיץ הרחבים, הירוּקים והרעננים, ועל יערוֹת־הקיץ העבוּתים המלאים מחשבוֹת־לילה.
לילה, ליל רך, עדין, נשיי.
משי כּחוֹל השמים. הכּוֹכבים חדשים כּאילוּ זה עתה נבראוּ, וירח־כסף מבּיט בּצניעוּת אל הליל הרך. סוֹדוֹת ורמזי־רמזים מרחפים בּין השמים והארץ וּמתלחשים משהוּ עמוֹק ולילי. צללים שחוֹרים ואילמים מאזינים לסוֹד־לחשם. רוּחוֹת־משי מנשבים בּרוֹך וּבנוֹעם וּמעלים בּשׂמי ניחוֹח מכּל עשׂב וַפרח, ריחוֹת עצים רעננים וירוּקים, ריח טל, ריח אדמה רעננה וירוּקה.
לילה, ליל רך, עדין, נשיי.
והעיירה בּת הרחוֹב האחד שוֹכבת לה בּטוּחה תחת כּנפי הלילה הענוּגים. הרחוֹב הרחב והישר נרדם מתוֹך מחשבת־לילה גדוֹלה ועמוּקה. הבּתים הדלים והעזוּבים משני צדי הרחוֹב מתרפּקים בּאמוּנה על סוֹדוֹת הלילה. העצים פּה ושם ליד הבּתים התעטפוּ סוֹד וּשני הקילוֹנים הגבוֹהים של הבּארוֹת משני קצוֹת העיירה גבהוּ, התנשׂאוּ והתעמקוּ בּסוֹד הלילה. והכּל, הכּל בּעיירה כּה שקט ונם שינה עמוּקה מתוֹך הבּטחוֹן. לילה, האִם בּרוֹך שלך וּבעדנתך היא בּטוּחה וּמאמינה? מה טוֹבה אתה לוֹחש וּמבטיח לבתים דלים ועזוּבים אלה של העיירה הקטנה? האם נגלה לך סוֹד עברם המר ואוּלי אתה יוֹדע גוֹרל עתידם?
שקט וּמכוּשף הלילה. רוֹך ועדנה, כּהמוֹן לבּוֹת־נשים בּאהבתן, מרחפים בּין שמים וארץ וּבלבּך אתה עוֹלה תוֹדה חמה. תוֹדה לכם, יערוֹת־לילה עבוּתים ואילמים. תוֹדה לכם, שׂדוֹת־לילה רחבי ידים ירוּקים ואילמים הזרוּעים אוֹר־ירח. תוֹדה לכם, שמי משי לילה וריח פּרחי לילה העדינים. תוֹדה לכם, רוּחוֹת־לילה רכּים, מחשבוֹת לילה, צללים שחוֹרים ואילמים וסוֹדוֹת לילה – תוֹדה, תוֹדה. יקר חסדך, לילה.
לילה, ליל רך, אוּלי אתך איזוֹ בּשׂוֹרה טוֹבה לאלה הנחים עתה בּבּתים הדלים האלה של העיירה היהוּדית הקטנה הזאת? לילה, היש בּיערוֹת־פּרא אוֹ בּין רסיסי טל־לילה על הפּרחים, היש מקוֹם בּוֹ טמוּנה וּשמוּרה בשבילם נחמה?
עזוּבים וגלמוּדים! החוֹלמים אתם? האם אתם עֵרים? היוֹם לא יכוֹל לרמוֹתכם, והלילה הנשיי והרך מספּר לכם חלוֹמוֹת? אתם חוֹלמים?
שקט וּמכוּשף הלילה. שקטים השמים, הארץ ואשר בין שמים וארץ. והלילה מספּר חלוֹמוֹת. חוֹלמים השמים, הארץ. חוֹלמים כּל עשׂב, כּל פּרח, השׂדוֹת והיערוֹת ואוֹר־הלבנה השפוּך עליהם. חוֹלמים הרוּחוֹת הרכּים. חוֹלמים הבּתים הדלים והגלמוּדים של העיירה. חוֹלמים האנשים – עוֹלמוֹ של הקדוֹש־ברוּך־הוּא חוֹלם.
* * *
בּאמצע העיירה, בּבית עתיק עם גזוֹזטרה ישנה וחרבה, ישן הרב. אוֹשר שפוּך עתה על פּניו הזקנים והמקוּמטים. ראש השׂיבה שלוֹ מוּנח על הכּר בּמנוּחה. בּמנוּחה פּרושׂ על לבּוּ זקנוֹ הלבן. וחזהוּ נוֹשם בּרוָחה וּבשקט – הלילה מספּר לוֹ חלוֹם:
בּנוֹ היחיד, התוֹעה זה שנים הרבּה בּדרכים כּוֹזבוֹת ללא תוֹרה ואמוּנה, משׂחק בּידי השׂטן, חזר בּתשוּבה. הנה הוּא עוֹמד לפניו כּשעיניו מאירוֹת מתוֹך פּניו היהוּדיים־העדינים. והוּא נוֹשק את מצחוֹ:
– אבּא – דוֹבבוֹת שׂפתיו בּאהבה – מוֹרי ורבּי. שבתי אליך. אלוֹהי אבוֹתינו קוֹרא אוֹתי אליו. התוֹרה הקדוֹשה מוֹשכת אוֹתי אחריה. כּל עוֹצם אהבתוֹ המסוּתרת לבנוֹ מתעוֹררת בּוֹ. הוּא מחבּק אוֹתוֹ בּשׂמחה, נוֹשק אוֹתוֹ:
– אתה, בּני, תעית עד כּה? לא הבנת את אלוֹהינוּ, את תוֹרתנוּ הקדוֹשה, תעית בּדרכים כּוֹזבוֹת?
– כּן, אבּא…
– אלוֹהים יסלח לך… הוּא מוֹחל וסוֹלח. אתה חוֹזר בּתשוּבה?
– כּן. ידעתי. אדוֹני סוֹלחן הוּא. אני מאמין בּוֹ.
– אלוֹהינוּ הוּא האלוֹהים, יחיד וּמיוּחד. תוֹרתנוּ קדוֹשה.
– כּן. אני מאמין. אני מאמין.
– משיח יבוֹא, כּאשר הוּבטח לנוּ, בּוֹא יבוֹא.
– כּן. אמת. אני מאמין. אני מאמין בּאמוּנה שלמה.
לב יהוּדי זקן, מלא יגוֹן, המאמין אתה בחלוֹמך?
רך, שקט וּמכוּשף הלילה.
הלילה מספּר חלוֹמוֹת.
ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.
* * *
מגגוֹ וּלמעלה גבוֹה מכּל בּתי העיירה הוּא בּית־הכּנסת הישן־נוֹשן. כּחוֹשב מחשבוֹת עמוּקוֹת, עטוּף תפילוֹת ותחנוּני דוֹרוֹת מרוּבּים של עם שגלה מארצוֹ לתוֹך גלוּת מרה וחשכה, עוֹמד הוּא קצת מרוּחק מאחוֹרי שוּרת הבּתים ושקוּע בסוֹדוֹת עתיקים־עתיקים. הלילה מכסה אוֹתוֹ וּמתרפּק עליו. הירח שוֹפך אוֹרוֹ על דלתוֹת הכּניסה הרחַבוֹת וּמאיר את האוֹתיוֹת העשׂוּיוֹת עץ, ישנוֹת ומבוּקעוֹת: “מה טוֹבוּ אהליך יעקב משכּנוֹתיך ישׂראל”. בּתוֹך בּית־הכּנסת, בּ“חדר השני” ישן פּרוּש. גוּפוֹ הצנוּם איננוּ מרגיש עתה בּספסל הקשה שמתחתיו; הוּא חוֹלם:
גן גדוֹל של עצי־פּרי למיניהם וצמחי־בּוֹשׂם יקרים. בּאמצע הגן היכל־שיש. דלת של זהב נפתחת לפניו. הוּא נכנס אל חדר מלא כּל טוּב. עין ילוּד־אשה לא ראתה עוֹד כּזאת. הקירוֹת בּדוֹלח מאיר. הרצפּה שן והתקרה – כּשמים בּליל־קיץ. בּאמצע החדר שוּלחן־זהב ועל־ידוֹ כּסא־זהב. על הכּסא יוֹשב יהוּדי זקן עטוּף טלית וּתפילין. פּניו מאירים כּשל מלאך־אלוֹהים והוּא לוֹמד בּגמרא המוּנחת לפניו על שוּלחן־הזהב. וקוֹלוֹ כּה נעים, כּה מתוֹק והלב מתרחב מרוֹב מתיקוּת. על השוּלחן מנוֹרה של זהב ואוֹרה כּאוֹר השמש.
היהוּדי הזקן, עטוּף טלית ותפילין, מראה לוֹ על דלת־זהב אל חדר שני. בּחדר השני מראים לוֹ על דלת אל חדר שלישי. מחדר לחדר הוּא מהלך, אחד אחד יפה מחברוֹ ואוֹרוֹ שבעתים. וּבחדר השביעי מסוּבּים ליד שוּלחן־זהב משוּבּץ אבנים טוֹבוֹת וּמרגליוֹת על כּסאוֹת של זהב טהוֹר האבוֹת עם משה רבּנוּ בּראש. שבע מנוֹרוֹת שאוֹר כּל אחת מהן כּאוֹר השמש מאירוֹת את החדר וּמלאכים וּכרוּבים משמשים את המסוּבּים. הם עוֹסקים בּענין ה“קץ”. וּבת־קוֹל יוֹצאת ואוֹמרת:
– פּרוּש, בּזכוּת זוֹ שעסקת יוֹמם ולילה בּתוֹרה; בּזכוּת זוֹ שהקרבת את העוֹלם־הזה למעני וּלמען תוֹרתי; בּזכוּת זו אתה זוֹכה לשבת על־יד שוּלחן אחד עם האבוֹת ועם משה־רבּנוּ ואזנך קשוּבה לשמוֹע סתרי־תוֹרה וה“קץ”. אשריך, אשריך, בן־אדם.
פּרוּש גלמוּד ועזוּב, אשריך!
רך, שקט וּמכוּשף הלילה.
הלילה מספּר חלוֹמוֹת.
ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.
* * *
ממוּל לבית הכּנסת עוֹמד לוֹ הבּית הגדוֹל בּעיירה. וּפנימה בּחדר מרוּוָח, מסוּדר ויפה, ישנה האלמנה הצעירה במיטתה מוּל מיטת בּעלה הריקה. שקטים עתה פּניה היפים, כּפני ילדה תמימה. רענן וצעיר נוֹשם חזה החם. שׂערוֹתיה היפוֹת והארוּכּוֹת מפוּזרוֹת על הכּר הרך והלבן. והיא חוֹלמת:
– לא אמת, שקר הדבר. לא קרה האסוֹן אשר החשיך את נפשה. לא אמת, לא אמת שפּרעוֹת היוּ בּעיירתם, שאת בּעלה היקר והאהוּב, את שמוּאל, הרגוּ הפּוֹרעים. לא אמת. שקר. הנה הוּא לנגד עיניה:
שתי עינים גדוֹלוֹת, יפוֹת, פּנים מלאי חן ונוֹעם. שׂערוֹת מתוּלתלוֹת וקוֹלוֹ כּל־כּך נעים, כּל־כּך רווּי אהבה חמה – שמוּאל, שמוּאל הוּא זה. הנה הוּא על־ידה, מבּיט בּאהבה אל תוֹך עיניה וּמספּר לה על אשרוֹ הרב מיוֹם שנשׂאה.
– וּפרעוֹת לא היוּ? – היא שוֹאלת אוֹתוֹ.
– לא, יקירתי – מבטיח הוּא אוֹתה.
– ולא תהיינה?
– לא… לא, אשרי – הוּא נשבּע לה.
– ולא יקחוּ אוֹתך ממני?
– לא… לעוֹלם אהיה אתך… הרגעי, יקירתי.
– וּכשיִוָלדוּ לנוּ ילדים, לא יהרגוּם לעינינוּ?
– לא… לא, יקירתי. מאוּשרים יהיוּ חיינוּ.
היא מחבּקת את ראשוֹ של שמוּאל שלה, מהדקת אוֹתוֹ אל חזה החם והמאוּשר. והוּא נוֹשק את צוַארה היפה וּמבטיח לה:
– מלאי אוֹר יהיוּ ימי חיינוּ על־פּני האדמה.
אשה יהוּדיה, צעירה ויפה. אַת חוֹלמת.
רך, שקט וּמכוּשף הלילה.
הלילה מספּר חלוֹמוֹת.
ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.
* * *
בּקצה העיירה, בּבית עני, עקוֹם ועתיק, ישנים שמֶרל החנוַני, אשתוֹ וילדיו, יחד כּוּלם שתים־עשׂרה נפשוֹת. הוּא איננו שוֹמע עתה את אנחוֹת אשתוֹ החיורת. שׂפתיו צוֹחקוֹת, פּניו נוֹהרים – הלילה מספּר לוֹ:
הוּא בּנה בּית חדש. חנוּתוֹ מלאה סחוֹרה. פּרנסה די־מחיתוֹ. הבּית נקי, מלא אוֹר. הילדים לבוּשים בּגדים שלמים ויפים. הם כּוּלם בּריאים. אשתוֹ חיה’לה שׂמחה. היא צוֹחקת מרוֹב אוֹשר:
– שמרל – היא קוֹראת לוֹ.
– מה? – הוּא שוֹאל
חיה’לה שלוֹ רוֹצה לאמוֹר לוֹ דבר, אבל היא צוֹחקת, צוֹחקת מרוֹב אוֹשר.
– שמרל, כּמה נקי בּיתנוּ, כּמה אוֹר בּוֹ. הבּט על ילדינוּ, כּמה הם בּריאים. איך הם שׂמחים.
– אבּא, אבּא – קוֹרא לוֹ בּשׂמחה ילד – אתה רוֹאה את הבּגדים החדשים לי, אבּא…
– לכוּלכם, לכוּלכם מלבּוּשים חדשים ויפים מאד – עוֹנה לוֹ שמרל – קניתי, קניתי בּשביל כּוּלכם…
– אלוֹהים חנן ונתן – מספּרת חיה’לה לילדים – הכּל משלוֹ, לאכילה וּלהלבּשה, אדוֹני נתן…
ואֶל שמרל היא פּוֹנה:
– נוּ, שמרל, מה חסרים אנוּ עוֹד?
שמרל מבּיט על הילדים שלוֹ, על חיה’לה שלוֹ והוּא שוֹתק וּבלבּוֹ משתפּך אוֹשר חם וָטוֹב.
יהוּדי עני ועזוּב. מה חסר אתה עוֹד?
רך, שקט וּמכוּשף הלילה.
הלילה מספּר חלוֹמוֹת.
ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.
* * *
עוֹד שנַים חוֹלמים. הם אינם ישנים. הם עֵרים וחוֹלמים:
בּתוֹ של השמש ריבה’לה היפה, וחיים בּנוֹ של בּרוּך הסייד.
כּבר מזמן המרוּ ללבּוֹ החם והצעיר המחשבוֹת על החיים אשר לפניו: חיי גלוּת מרה וחשכה, חיי־עבדוּת ואימת־רעב ודחקוּת. אף הוּא יוֹדע על־אוֹדוֹת אנשים גדוֹלים, בּני־חיל, שלחמוּ בעד המאוֹר שבּחיים וּבעד אוֹשר לבני־אדם. עתה יוֹשבים הם שנַים, הוּא וריבה’לה שלוֹ היפה, צמוּדים איש לרעהוּ מאחוֹרי בּית השמש. עיניו יפוֹת עתה משהן תמיד. הוּא מבּיט לפניו, אל תוֹך הלילה העמוֹק והמכוּשף. הוּא מאמין בּלילה וחוֹלם:
– הוּא יתעמק בּכל הספרים הגדוֹלים הטוֹבים והעמוּקים, המלמדים את החיים, המספּרים על אנשים ועל האמת. הוּא ילָחם על אשרם של בּני־אדם, על המאוֹר שבּחיים, על הישוּעה האמיתית לעמוֹ האוּמלל.
– שנינוּ, שנינוּ יחד – לוֹחשת ריבה’לה – גם אני, גם אני.
– כּן, ריבה’לה, אתך יחד… יחד…
– וכאשר נלחם ננַצח?
– כּן ריבה’לה… כּן…
– לא נחיה עוֹד כּעבדים? נהיה חפשים?
– אנחנוּ נלחם וּננַצח.
– וּמלאי אוֹר יהיוּ החיים עלי אדמוֹת. טוֹבים יוֹתר.
– כּן, ריבה’לה.
חיים מאמין בּחלוֹמוֹת־הלילה וחוֹלם. ריבה’לה מאמינה בּחלוֹמוֹתיו של חיים וחוֹלמת.
חוֹלמים גדוֹלים של העיירה היהוּדית הקטנה, אתם מאמינים בּחלוֹמוֹת שלכם?
יוֹשבי העיירה היהוּדית הקטנה, העזוּבים והגלמוּדים, קשי־יוֹם וּמרירי־חיים, בּיוֹם הייתם עֵרים. היוֹם קשה היה לוֹ לרמוֹת אתכם. והלילה הרך, העדין, הנשיי, מספּר לכם חלוֹמוֹת. אתם חוֹלמים?
רך, שקט וּמכוּשף הלילה.
רכּים וּשקטים שמים וארץ וכל אשר בּיניהם רך שקט וּמכוּשף.
הלילה מספּר חלוֹמוֹת.
ועוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא חוֹלם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.