רקע
זלמן יצחק אנכי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

ר' חייים־בּר “הנכד”, יהוּדי כּבן־ששים, אשר זה למעלה משלוֹשים שנה הוּא סוֹבב־הוֹלך על ערים ועיירוֹת – חזקה היתה לוֹ לשבּוֹת בּקמקוֹבה. וּטעמיו עמו: ראשית, בּית־המרחץ שבּקמקוֹבה הוּא הטוב שבּכל הסביבה; המקוָה, קירוֹתיה – חרסינה. והמים, גם חמים וגם קרים, זוֹרמים מבּרזים. וחוּמה של האצטבּה נעים – הכּלל, בּית־מרחץ מעוּלה. ובית־מרחץ, בּערב־שבּת, לאיש־דרכים, נע ונד כּמוֹהוּ הוּא דבר של הכרח ממש. ושנית, עצם השבּת על שוּלחנוֹ של ר' לייבּ פישל’ס, עם הדגים בּליל שבּת, כּבד וקריש־רגל בּסעוּדת הצהרים ויין לקידוּש. וגם דבר של תוֹרה יש לשמוֹע וגם להשמיע כשמסבּים על שוּלחנוֹ של ר' לייבּ פישל’ס, ונוֹסף על כּל הטעמים האלה אוֹהב הוּא בּכלל לשבּוֹת בעיירה שהיא מבוֹרכת בּלוֹמדים, בּבני־דעת, בּ“בני־אדם”. קמקוֹבה היא העיירה העשירה בּיוֹתר בּכל הסביבה וּממילא בּעלי־הבּתים שבּה מעוּלים יוֹתר מבּכל העיירוֹת שבּסביבה. חזקה זוֹ לא קשה היה לקיימה. וגם הפּעם, עוֹד בּרביעי בּשבּת, סיים וחיסל ר' חיים־בּר את חוֹדוֹטוֹבה, וּבעצם היוֹם הזה היה בּדעתוֹ לעשׂוֹת דרכּוֹ מחוֹדוֹטוֹבה לטאטארשצינה. בּטאטארשצינה היה בּדעתוֹ רק ללוּן, כּי מה לוֹ שם להתעכּב הרבּה. בּבית־הכנסת בּבּוֹקר אחרי התפילה יאסוֹף את ה“צעהנערס” האחדים מידי אלה שרגילים לתתם לוֹ מדי שנה בּשנה. יקח מהרב את חמשים הפּרוּטוֹת שטאטארשצינה נוֹתנת לוֹ שנה־שנה מ“לחם אביוֹנים” וחסל סדר טאטארשצינה. וּבחמישי בשבּת, מיד אחרי התפילה – ישר לקמקוֹבה לשבּת. והנה קרה כּי בּיוֹם הרביעי, כּשהוּא כּבר מוּכן לעזוֹב את חוֹדוֹטוֹבה, לא נמצאה לוֹ כּל היוֹם עגלה לנסוֹע לטאטארשצינה. רק בּערב, בּשעת תפילת מעריב, נוֹדע לוֹ בּבית־הכנסת, כּי למחרת, היינוּ ביוֹם החמישי, השכּם בּבּוֹקר, יוֹצאת עגלה לטאטארשצינה והוּא יכוֹל לנסוֹע בּה. הרי שמוּכרח יהיה לשבּוֹת בטאטארשצינה נדחת ועניה זוֹ. היתה לוֹ עגמת־נפש גדוֹלה.

מדוּכדך ונעצב שכב לישוֹן. ולמחרת, לפני עלוֹת השחר בּאה העגלה לקחת אוֹתוֹ. עוֹדוֹ אחוּז שינה, ראשוֹ קשה עליו, כּאילוּ צמוּד לכּר. קשה היה לוֹ להרים מהמיטה את גוּפוֹ הזקן והצנוּם. ללא כּל רצוֹן התלבּש, נטל את ידיו, בּירך את בּרכּת־השחר. סרק את זקן־השׂיבה הדליל והתאוֹנן בּאזני הרב – בּדרך מסעיו היה מתאכסן אצל הרבּנים – שכּבר קם משנתוֹ והכין עצמוֹ לשתית תה וּלשיעוּר גמרא כּדרכּוֹ יוֹם־יוֹם לפני התפילה:

– בּגילי, היינוּ לעת־זקנה, דרך האנשים שהם חיים כּבר בּמנוחה. אם טוֹבים אוֹ רעים, חלילה, החיים, אבל לא נע ונד. אֶט! אין אלה חיים.

כּשנפרד מהרב נתן לוֹ הפּעם הרב לא רוּבּל שלם מ“לחם האביוֹנים”, כּבכל שנה, אלא שמוֹנים קוֹפּיקוֹת.

– עניי המקוֹם נתרבּוּ כּך – נתן הרב טעם לדבר.

ה“נכד” נתרגז:

– היתכן? כּבר עשרים שנה שחוֹדוֹטוֹבה נוֹתנת לי מדי שנה בּשנה רוּבּל שלם! הלא זוֹהי חזקה.

–לוּ ידע כּבוֹדוֹ – טוֹען הרב – מה נעשׂה עתה בחוֹדוֹטוֹבה; זר לא ידע זאת. הרבּה, הרבּה מאלה שהנה־הנה היוּ בּעלי בּתים, וּבּעלי־בּתים תקיפים – נצרכים עתה לקוּפּה של צדקה. יוֹתר משמוֹנים קוֹפּיקוֹת אסוּר לי לתת.

– אבל הלא זוֹהי חזקה – תבע “הנכד” את שלוֹ – אין בּרצוֹני לאמוֹר על רב בּישׂראל מלה חמוּרה יוֹתר, אבל… אבל… הלא זאת היא גזילה. עשׂרים הקוֹפּיקוֹת שלי הן. שלי. זוֹהי חזקה… גזילה ממש.

הרב הניע בּכתפיו וטען:

– אסוּר לי לתת יוֹתר. אסוּר לי. בּלב כּבד ועמוּס, גם מזה שחוֹדוֹטוֹבה גזלה השנה ממנוּ עשׂרים קוֹפּיקוֹת וגם מזה שכּבר לא יגיע לשבּת לקמקוֹבה, יצא “הנכד” מבּית־הרב לעלוֹת על העגלה. בּעלוֹתוֹ הרגיש שהקש בּה מוּעט, כּמעט ריקה היא. וכל־כּך קשה יהיה לשבת בּה. סוּס מעין זה, בּקוֹשי יסחב את העגלה.

– ואיפה נתפלל שחרית? –שאל “הנכד” את בּעל־העגלה כּשהתישב בּעגלה הריקה.

– בּסוֹחוֹבקה, אצל הפּוּנדקאי, כּתשע פּרסאוֹת מכּאן – ענה העגלוֹן בּמשכוֹ את המוֹשכוֹת והסוּס עוֹנה לוֹ בעצלתים.

היה זה ימים אחדים אחר חג הסוּכּוֹת. יוֹם קריר עמד להיוָלד אחר ליל־חוֹשך קר. השמים היוּ מכוּסים עננים אפוֹרים שבּישׂרוּ גשם קר וטוֹרד. בּתיה הדלים, הישנים והמעוּקמים־למחצה של חוֹדוֹטוֹבה היוּ ספוּגים עצבוּת, כּאילוּ סוֹבלים מהקוֹר ומהבּוֹקר הכּהה. העגלה התנהלה בּעצלתים על פּני הרפש של העיירה, מטלטלת את “הנכד” מצד אל צד. מאיזוֹ פּינה נשמע קוֹל חריקת בּריח וּמישהוּ אחוּז שינה פּוֹתח את הדלת. על גזוזטרה ישנה וחרבה עוֹמדת אשה בּאה בּשנים, שביס על ראשה והיא מעוּטפת בּמעיל־גבר ישן. כּל גוּפה רוֹעד מקוֹר וּבּמבּט קהה היא מבּיטה בּעוֹלם הקהה וּכאילוּ היא שוֹאלת בּשתיקה: האם כּדאי לקוּם בּשביל יוֹם כּזה? אי־שם קוֹרא תרנגוֹל בּעצבוּת. ו“הנכד” יוֹשב, זקן וצנוּם בּתוֹך העגלה הריקה והקשה וּבמוֹחוֹ הזקן והמנמנם למחצה מתרקמוֹת מחשבוֹת קשוֹת וּמעציבוֹת. כּמה טוֹב היה לשכּב עתה בּמיטה רכּה וחמה וכמה רע להיוֹת נע־ונד לעת זקנה, וּמשנה לשנה, מיוֹם־ליוֹם, ניטל ונפחת מהעיירוֹת שהוּא סוֹבב עליהן, חנן. הן נעשׂוֹת־עניוֹת ואתה מרגיש עצמך בּהן כּאילוּ שרוּי בּעצבוּת. גם היהדוּת, לימוּד התוֹרה, האנשים – לא. אין כּל אלה כּמלפנים.

בּקצה העיירה ליד הגשר הרעוּע נטתה פּתאוֹם העגלה הצדה ו“הנכד” כּמעט שנפל ממנה והוּכּה קשה בּצדוֹ.

– עוֹד מעט ונפלתי – התאוֹנן מר “הנכד”.

העגלוֹן הכּה בּכעס בּשוֹטוֹ על הסוּס, מילמל משהוּ לנפשוֹ, בּלי מלים.

יצאוּ מחוּץ לתחוּם העיירה, לשׂדה. כּבר עלה היוֹם. העננים נעשׂוּ כּבדים יוֹתר. רוּח קר נשב על־פּני השׂדוֹת הריקים. על־יד כּל עץ ערוֹם ולגמוּד לצדי הדרך, נערמה ערימה של עלים צהוּבּים ונוֹבלים. היה קר בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא, כּאשר היה קר לגוּפוֹ הזקן והצנוּם של “הנכד”. הסוּס סחב את העגלה צעד אחרי צעד. וּבמרירוּת וּבעצבוֹן חשב “הנכד”:

– אין אלה קרוּיים חיים, לא.

בּשעה עשר לערך הגיעוּ לסוֹחוֹבקה. שם התפּללוּ. הסוּס נח בּינתים וּלעת־הצהרים עזבוּ את סוֹחוֹבקה ועשׂוּ את דרכּם הלאה. כּשהתרחקוּ פּרסאוֹת אחדוֹת מסוֹחוֹבקה הבהירוּ לזמן־מה השמים. השׂדוֹת כּאילוּ נעשׂוּ שׂמחים יוֹתר. העצים הערוּמים והגלמוּדים משני צדי הדרך כּאילוּ נעשׂוּ זקוּפים יוֹתר. כּאילוּ נזכּר עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא לשעה, כּי זה לא מכּבר היה קיץ, זה לא זמן רב צהלוּ שׂדוֹת ועשׂבים אמרוּ שירה, העצים היוּ ירוּקים וריחניים וּבשמַים האיר שמש צעיר וחם. הסוּס הרים קצת בּזריזוּת את ראשוֹ, זקף בגאוָה את אזניו וצהל…

“הנכד” פּתח את מעילוֹ הישן והקרוּע, הוֹציא מתוֹך החזיה תיבה עם טבּק־הרחה, לקח, בּהנאה רבּה, מלוֹא קוּמצה טבּק.

– נוּ, וקוּמצת טבּק אתה רוֹצה? – פּנה לעגלוֹן.

– אם כּי מר גם בּלאו־הכי – התלוֹצץ העגלוֹן בּתחבוֹ שתי אצבּעוֹת עבוֹת בּתוֹך תיבת הטבּק.

“הנכד” מילא שוּב את נחיריו טבּק. הבּיט בּגעגוּעים על עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וצלל בּזכרוֹנוֹת, איך התחיל לסוֹבב בּערים וּבעיירוֹת. היתה אז המחלוֹקת הגדוֹלה בּמשפּחתוֹ, אחרי מוֹת זקנוֹ, זקנוֹ היה רב בּקליקוֹבה. היה מפוּרסם בּ“נסתר” וּמכּל הסביבה נהרוּ אליו. והנה נקרא פּתאוֹם לישיבה־של־מעלה ולא השאיר אחריו צוָאה. וסמוּך למוֹתוֹ פּרץ ריב בּשל הירוּשה; מי מבּניו אוֹ מחתניו לוֹקחי בּנוֹתיו ראוּי לשבת על מקוֹמוֹ. קשה היה לוֹ לשאת את המחלוֹקת הזוֹ. וחוֹתנוֹ – יהוּדי קשה וקפּדן. והאשה – עתים בּריאה ועתים דעתה נטרפת עליה. אז החליט בּלבּוֹ לעזוֹב את כּל אלה ולצאת וּלשוֹטט בּעוֹלם ולמצוֹא איזה מקוֹם־מנוּחה. אוּלי תזדמן לוֹ מלַמדוּת הוֹגנת, דיינוּת. והוּא התחיל לנסוֹע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה. שוּם דבר של ממש ואחיזה לא נמצא לוֹ בּדרכּוֹ, אשר יצמדהוּ למקוֹם אחד. והוּא גם לא התעצב על כּך. אדרבּא, כשאין יוֹשבים בּמקוֹם אחד, כּשנוֹסעים מעיר לא נוֹדעת לחברתה, שוֹכחים הרבּה ממה שמעיק על לבּך וּמכאיב את ראשך. וּבערי היהוּדים וּבעיירוֹתיהם היתה אז אוֹרה ושׂמחה. יהוּדים חיוּ אז בּיתר טוֹבה, היוּ עשירים יוֹתר. יתר אמוּנה וּבטחוֹן היוּ אז בּלבּוֹתיהם של יהוּדים. בּתי־המדרש המוּ אז מרוֹב לוֹמדים, בּ“שטיבּלך” חזרוּ על מאמרי־חסידוּת. וּמעצם הנסיעה, מישיבה זוֹ בּעגלה המַסיעה אוֹתך על־פּני שׂדוֹת־קיץ ירוּקים ויערוֹת עבוּתים – היתה לוֹ הנאה מרוּבּה. הוּא היה אז צעיר וּבריא. יש וּבזמן־נסיעתוֹ היתה עוֹברת אוֹתוֹ תשוּקה משוּנה להשתוֹבב. איזה מין שׂמחה של שוֹבבוּת היתה תוֹקפת את לבּוֹ. היה מוֹציא מידי העגלוֹן את המוֹשכוֹת ואת השוֹט והיה דוֹפק בּסוּס ומזרז אוֹתוֹ. בּינתים מתה עליו אשתוֹ. גם חוֹתנוֹ הלך לעוֹלמוֹ. הוּא הלך ונתרחק מכּל משפּחתוֹ. לא בּית ולא גוֹאל. לא ידיד ולא קרוֹב. אבל דבר זה לא ציער אוֹתוֹ הרבּה. אדרבּא, נחה עליו דעתוֹ. והתחיל להרגיש עצמוֹ בּן־חוֹרין. נוֹסע מעיר לעיר, מעיירה לעיירה. אלא שגדל בּוֹ הרצוֹן להרחיב את חוּג סיבּוּביו. לנסוֹע למקוֹמוֹת חדשים שלא ידעם. וּ“תקוּפתוֹ” אמנם הלכה וגדלה. ערים ועיירוֹת חדשוֹת נתוַספוּ לוֹ. הוּא נזכּר עתה בּתשוּקתוֹ הגדוֹלה להיוֹת בּ“ראַסייה”. תמיד, כּמעט מיוֹם שהתחיל לנסוֹע, חשקה נפשוֹ להיוֹת בסמוֹלנסק, בחארקוֹב ועוֹד ערים בּ“ראַסייה”. אבל דבר זה לא ניתן לוֹ לעוֹלם.

– “נא!” – וּמכּה חזקה, מיוּאשת של העגלוֹן על גבּי הסוּס עוֹררה את “הנכד” ממחשבוֹתיו.

השמים נתכּסוּ שוּב עננים קרים וקהים. רוּח קר חבט בּפנים. העגלה התנוֹעעה מצד לצד והיכּתה את “הנכד” על גוּפוֹ הרזה. הוּא ריכּס את מעילוֹ הישן והקרוּע. נתן את כּפּוֹת ידיו בּתוֹך השרווּלים. וּבלבּוֹ ניעוֹר שוּב משהוּ קר ועצוּב. מה טוֹב היה לוּ ישב עתה בּקביעוּת בּבית־כּנסת בּאיזוֹ עיירה. היה יוֹשב ולוֹמד תוֹרה והקץ לחיי־נדוּדים. והוּא התחיל מוֹנה בּמוֹחוֹ את הערים והעיירוֹת שיכוֹל היה להתישב שם. ואף אחת מהן לא מצאה חן בּעיניו להשתקע בּה. אז, לפנים אוּלי, אבל עתה – לא. לא אוֹתם האנשים, לא אוֹתם בּעלי־הבּתים, לא זוֹ השׂמחה שמלפנים. לא אלה ה“לוֹמדים”, לא זוֹ היהדוּת – לא… ואוּלי להתחיל לנסוֹע בּסביבה אחרת, בּאיזוֹר חדש לגמרי. אפשר שם ימצא לוֹ עיירה להשתקע בּה, בּבית־מדרשה.

– בּשנוֹתי – התאוֹנן “הנכד” בּאזני העגלוֹן – חי לוֹ כּל איש בּמקוֹם קבוּע. יהיוּ החיים כּאשר יהיוּ, אם טוֹבים ואם רעים, אבל – לא נע־ונד. חיים כּאלה אינם חיים. אינם חיים.

– וּמי מכריח את כּבוֹדוֹ להיוֹת נע־ונד? – אמר העגלוֹן כּאילוּ לעצמוֹ בּהרימוֹ בּתוֹך כּך את שוֹטוֹ על הסוּס. מי כּוֹפה עליך?

– מה שייך מי כּוֹפה? – ענה “הנכד” בּרוֹגז – אין איפה לשבת. בּעיירוֹת שלכם אינני יכוֹל לחיוֹת. אינני יכוֹל. אין איפה להתישב.

– ואוּלי בּ“ראסיה”. ואפשר לבחוֹר בּאיזוֹר חדש, בּסביבה חדשה – לחש “הנכד” בּמרירוּת לנפשוֹ. בּחבל חדש, בּסביבה חדשה. שמה… שמה…

והרוּח הוֹלך וקר ועוֹקץ. והסוּס מוֹשך את העגלה בּעצלוּת יתירה. בּוֹסס בּרפש הדביק שבּדרך.

בּשעה מאוּחרת בּלילה נראתה מרחוֹק טאטארשצינה. עצב קהה עבר את לבּוֹ של “הנכד”. הוּא נזכּר בּשבּת העוֹמדת לפניו בעיירה הענייה, הגלמוּדה והנידחת הזאת. קרירוּת גדוֹלה ירדה ללבּוֹ. כּעבוֹר שעה קלה עברה העגלה ליד בּית־הקברוֹת של העיירה הסמוּך אל הדרך. וּמחשבה מרה וקרה העיקה על מוֹחוֹ של “הנכד”:

– וּמי יוֹדע היכן תבוֹא לקבר־ישׂראל. כּחייך כן מיתתך. לא היה לך מקוֹם איפה לחיוֹת בּעוֹלם ואין אתה יוֹדע איפה ינוּחוּ עצמוֹתיך…

העגלה נסחבה על־פּני הרפש של רחוֹבוֹת טאטארשצינה בּין הבּתים הדלים, החרבים למחצה. גוּפוֹ של “הנכד” נזרק מצד אל צד, ודפני העגלה הריקה היכּוּ בּצדדיו של גוּפוֹ הישן והצנוּם.

המלצות קוראים
תגיות