חיים ווֹלטרמאן – בּחוּר כּבן עשׂרים וּשמוֹנה, גבה־קוֹמה, אשר זקן עוֹטר את פּניו המוּדאגים תמיד ועיניו כּחוּלוֹת וּכשרוֹת כּעיני ילד – כּבר בּחוֹדש השלישי לבוֹאוֹ לעיר ק. התחיל לחשוֹב על עזיבתה. כּאשר בּשבתוֹ בּעיר ח. לפני בּוֹאוֹ לעיר ק. וכן בּשבתוֹ בּעיר א. לפני בּוֹאוֹ לעיר ח. כּאז גם עתה התחיל להיוֹת לא מרוּצה מחיים אלה שהוּא חי פּה. לא לשם־כּך בּא הנה ולא בּשביל כּך כּדאי להישאר פּה.

וּבלתי־מרוּצה היה חיים ווֹלטרמאן מכּל מה שהיתה לוֹ איזוֹ שייכוּת שהיא בּעיר הזאת. גם חדרוֹ נמאס עליו. עצבוּת שׂררה בּו עד כּדי רחמנוּת. רבוּע ונמוּך – כּל מה שנמצא בּוֹ, המיטה, השוּלחן הקטן והמרוּבּע וכסאוֹת אחדים, הכּל נראה כּאילוּ לא בּמקוֹמוֹ, רווּיי עצבוּת מרה. והקירוֹת המכוּסים טאפּטים לבנים־צהוּבּים שדהו מעוֹררים רחמים עד שאתה מוּכן לתת להם את כּל לבּך – הכּל לא כּמוֹ שצריך להיוֹת. ולא בּשביל אלה היה כּדאי לעזוֹב את ח. ולבוֹא הנה. ושוּב תקפוּהוּ אוֹתן ההרגשוֹת הידוּעוֹת לוֹ יפה בּזמן האחרוֹן.

כּל גוּפוֹ כּאילוּ התכּווץ. בּלילות היה ישן בּאי־מנוּחה וחלוֹמוֹת משוּנים בּיעתוּהוּ. היה קם עם כּאב־ראש וּבריקנוּת בּמוֹח וּבלב. ריקנוּת מעֵין זוֹ המטילה פּחד על האדם והמעיקה בּכל כּבדה על הנשמה. מעוּצבּן ומרוּגז התרחק ממכּיריו והשתדל לא להפּגש אתם. לא היה מוֹצא לוֹ מקוֹם־מנוּחה. מסתוֹבב יחידי בּחוּצוֹת ק. שכּל־כּך לא אהבם ואשר כּאילוּ דחפוּהוּ והריצוּהוּ שימהר וייפּטר מהם… וּבמוֹחוֹ התרוֹצצוּ קרעי מחשבוֹת משוּנוֹת על האנשים, החיים ועל עצמוֹ, ודמיוֹנוֹת־שוא וּמדוּחים על מה שלא היה ולא נברא. וּכשהיה חוֹזר בּלילה עיף לחדרוֹ העצב היוּ תוֹקפוֹת אוֹתוֹ ריקנוּת ורחמנוּת על עצמוֹ… היה מתישב אצל שוּלחנוֹ, מנסה לעיין בּספר, אבל כּל-כּך רחוֹק ממנוּ, ללא כּל שייכוּת אליו היה כּל הכּתוּב בּספרים. כּל-כּך ריק וקר, וכל־כּך רחוֹק ממנוּ… והיה שוּב שוֹקע בּמחשבוֹת. היה חוֹשב על הטעמים מדוּע הוּא מוּכרח לעזוֹב את העיר ק. והטעם העיקרי, היה נדמה לוֹ, הוא בּזה שחייו פּה אינם כּשם שצריכים היוּ להיוֹת. וגם משוּם שהמכּרים שלוֹ פּה הם מקריים. אנשים לא משלוֹ, הם לא קרוֹבים לוֹ והוּא לא קרוֹב להם. היתה זוֹ חבוּרה של אנשים צעירים האוֹהבים כּל-כּך את מחשבוֹתיהם של אחרים וּמתפּעלים כּל־כּך ממעשׂי־גבוּרה של אחרים. ותוֹך מחשבוֹת אלה היה קם מאצל השוּלחן והיה מתחיל לצעוֹד בּחדר הנה והנה, כּשהוּא מעשן סיגריה אחר סיגריה. ושוּב צצוּ ועלוּ דמיוֹנוֹת משוּנים וקרעי־מחשבוֹת ללא כּל קשר, סדר והגיוֹן. בּעוֹמק לבּוֹ היה יוֹדע וּמרגיש שלא קרעי-המחשבוֹת האלה ולא השגיוֹנוֹת האלה לא יעזרוּ לוֹ בּמשהוּ, ולא יחכּימוּ אוֹתוֹ כּלשהוּ ולא יעשׂוּ את חייו טוֹבים יוֹתר וּבכל־זאת דבק בּמחשבוֹת הטוֹרדוֹת האלה וּבדמיוֹנוֹת המשוּנים הללוּ. זמן רב היה מהלך בּחדר הנה והנה עם הסיגריה בּפיו כּשידוֹ האחת בּכיס מכנסיו, צוֹעד צעדים גדוֹלים מעוֹררי הד ואחר־כּך היה שוֹכב בּמיטתוֹ, טרם יכבּה את המנוֹרה, פּניו אל הקיר הטעוּן רחמים והיה מתעמק בּדמיוֹנוֹת אהוּבים עליו בּימי ילדוּתוֹ. היה חוֹלם: תמוּ פּתאוֹם כּל האנשים בּכל העוֹלם. קרה משהוּ והם נעלמוּ, תמוּ… כּוּלם… רק הוּא יחידי נשאר בּעוֹלם. ריק וּמשוּנה כּל־כּך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא. יערוֹת־עד, הרים ועמקים, תוֹהוּ־ובוֹהוּ, וריק ועמוֹק הכּל מסביב ורק הוּא לבדוֹ בּעוֹלם… יחידי. פּתאוֹם היה מתעוֹרר מחלוֹמוֹ. כּוֹעס על עצמוֹ, על מחשבוֹתיו ושגיוֹנוֹתיו. היה מכבּה את המנוֹרה. מתכּווץ עוֹד ועוֹד בּמיטתוֹ. משתוֹקק כּל־כּך למהר ולעזוֹב את ק.

וּלמחרת היתה בּעלת־הבּית שלוֹ, אשה זקנה וּמרירה, אוֹמרת לוֹ ספק בּצחוֹק ספק בּכעס:

– בּחוּר משוּנה אתה. תחילה אתה מתהלך בּחדר הנה והנה בּצעדים חזקים עד שאי־אפשר להרדם ואחר־כּך אתה צוֹעק מתוֹך השינה כּאילוּ שוֹחטים אוֹתך…

– – – – – – – –

כּך עברוּ עליו על חיים ווֹלטרמאן בּעיר ק. כּשני חדשים מאז התחיל לחשוֹב על עזיבתה עד שקיבּל מכתב מהעיר ו. ונאמר בּוֹ כּי ימצא בּה ודאי כּדי פּרנסתוֹ והוּא יכוֹל לבוֹא שמה. אך קיבּל את המכתב הוּקל ללבּוֹ. ההכּרה שהוּא עוֹזב את ק. מילאה את לבּו שׂמחה. גוּפוֹ התישר וּכאילוּ בּן רגע גבה. מצחוֹ המעוּנן תמיד נעשׂה בּטוּח יוֹתר ועיניו הכּחוּלוֹת והילדוּתיוֹת התחילוּ נוֹצצוֹת. בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא היה אז אביב, אביב זה החוֹזר שנה־שנה בּכל חידוּשוֹ.

גבהוּ והבהירוּ השמים מעל העיר ק. והיא הוּארה אוֹר רך ורענן. מעל הכּל נשבה רוּח שׂמחה ותקווֹת טוֹבוֹת. העצים בּרחוֹבוֹת וּבגני העיר נתנוּ ריחם הירוֹק וסיפּרוּ על תקוה, שהנה השנה, השנה יתפּתחוּ ויגדלוּ בּכל כּוֹחם ואוֹנם. ורוּח אביב שבּא מחוּץ־לעיר, הרחק, הרחק, מהשׂדוֹת המוֹריקים וּמהיערוֹת הירוּקים שׂיחק בּרחוֹבוֹת בּזקניהם של הגברים וּבמקלעוֹת הנשים. וּבין המוֹן האנשים בּרחוֹבוֹת נראוּ, כּסגליוֹת הללוּ בּין הדגן, נערוֹת צעירוֹת ויפוֹת בּחוּלצוֹתיהן הלבנוֹת. פּניהן התמימים ועיניהם הנוֹצצוֹת חיפּשׂוּ הכּל ושיחקוּ עם הכּל. מאֵי־שם מבּעד לחלוֹן פּתוּח נשמע צליל פּסנתר רווּי געגוּעים. והכּל טבוּע בּחוֹתמוֹ של אביב עדין ואוֹר. הכּל כּאילוּ רוֹצה לעלוֹת על הכּל באביבוֹ שלוֹ, שהוּא שׂמח יוֹתר וּמאוּשר יוֹתר.

וּכשיצא חיים ווֹלטרמאן החוּצה עם מחשבתוֹ הטוֹבה שהוּא יוֹצא מכּאן וּלכל מה שהעיק עליו פּה אין כּבר שוּם שליטה עליו, והכּל פּה כּבר אינוֹ שייך לוֹ – נראה לוֹ עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא נאה כּל־כּך. הכּל. גם מכּיריו וּמיוּדעיו וחדרוֹ העצב, גם העיר גוּפא על בּתיה הנערמים אחד על חברוֹ, שכּל־כּך רוצה היה להיפּטר מהם – כּל זה גז ממנוּ, רחק ממנוּ ונעלם באיזה עוֹלם שאין לוֹ כּל שייכוּת אליו, בּעוֹלם שאינוֹ שלוֹ לגמרי… מעין גדוֹל של אוֹר־אביב ורוּחוֹת קלים וצחים עם ריחוֹת משכּרים של פּרחים, עצים ועשׂבים, בּחוּרים וּבחוּרוֹת צעירים עם פּניהם הכּשרים ועיניהם הנוֹצצוֹת ועצים מלבלבים וּפרחים פּוֹרחים. כּמה הדוּר ונאה וטוֹב עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא.

למחרת לאחר שקיבּל את המכתב כּבר עמד בּקרֹון הרכּבת על־יד החלוֹן והבּיט בּעינים נוֹצצוֹת על השׂדוֹת והיערים המתגלים ונעלמים. הוּא נוֹסע לעיר ו. לבּוֹ קל עליו. בּבירוּר איך יהיוּ חייו בּעיר ו. לא ידע, אבל דיוֹ שהוּא נפטר מהחיים וּמהאנשים האלה והוּא מתרחק מהם ועוֹזבם. וּבלב חוֹפש, מרץ ושׂמחה.

לעיר ו. בּא חיים ווֹלטרמאן בּאוֹתוֹ מצב־רוּח טוֹב כּבשעת עזבוֹ את ק. לנגד עיניו עוֹד הבריק אוֹר־האביב וּברחוֹבוֹת עוֹד נראוּ לוֹ רק בּחוּרים וּבחוּרוֹת צעירים. הוּא שׂכר לוֹ חדר והתחיל לחפּשׂ עבוֹדה. שיכּוֹר מהמקוֹם החדש חי לוֹ קל, סתם כּך, לא בּיקש מעצמוֹ מאוּמה ולא מאחרים. משוּל כּאילוּ הוּא חי בּכלל אי־שם ללא כּל שייכוּת למישהוּ וּלמשהוּ. כּן נוֹדע לוֹ, כּי בּאחד מפּרבּרי העיר יוֹשבת מכּירתוֹ מלפנים, ליזה, שזה שנים לא ראה אוֹתה. זכוּרה היא לוֹ כּבחוּרה עם עינים שחוֹרוֹת, יפוֹת וּבוֹערוֹת. פּנים מלאי חן וּביישנוּת משוּנה. ימים אלה עד שהסתדר בּחדרוֹ והתעתד ללכת וּלהתראוֹת עם ליזה, עמדה לפניו כּחיה. הנה הוּא מרגיש את ריח שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת והנה הוּא רוֹאה את גזרתה העדינה וחזה־נעוּריה הצנוּע. חלם כּי כּשיסתדר פּה יבקר אצלה תכוּפוֹת כּאשר אז בּעיר מ. וּכאז כּן עתה שעה שיסרוֹק את שׂערוֹתיה השחוֹרוֹת, הרכּוֹת והארוּכּוֹת, יספּר לה הכּל מה שבּלבּוֹ, יספּר לה כּמה קשוֹת וּמטרידוֹת עברוּ עליו ארבּע השנים הללוּ מאז היוֹתם יחד בּמ. וחלוֹמוֹ זה רוֹמם עוֹד את מצב־רוּחוֹ והקל.

אבל רק כּחוֹדש ימים עברוּ מאז בּא חיים ווֹלטרמאן לו. ועמוֹק־עמוֹק בּלבּוֹ כּבר התחיל להרגיש פּחד ממשהוּ מעין זה כּבהיוֹתוֹ בּעיר ק. איך קרה הדבר? מתי? לא ידע. רק התחיל לחיוֹת את חייו הסדירים; היה לוֹ חדר משלוֹ, היתה לוֹ עבוֹדה קבוּעה וּמכּירים קבוּעים, התחיל להעיק מה על לבּוֹ. שכרוֹן המקוֹם החדש התחיל להתנדף, מאוֹר־האביב ניטל זהרוֹ וּברחוֹבוֹת העיר החלוּ נראים לוֹ פּני־חוּלין של יהוּדים מלאי צער ועינים מלאוֹת עצבוּת המספּרוֹת על גלוּת קשה וצרוֹת רעוֹת. גם החלוֹם על ליזה נמוֹג. לא זוֹ ליזה שחלם עליה. עיניה יפוֹת גם עתה, פּניה מלאים חן גם עתה, אבל פּראוּת בּיישנית זו שנתבּרכה בּוֹ נעלמה, כּאילוּ יד גסה, מישהוּ גס מחה כּל אלה מפּניה. גם נראוּ בּפניה, בּקצוֹת פּיה, שני קמטים רגילים, של חוּלין וּמכּל גוּפה כּאילוּ ניטלה קלוּת שלוֹ והוּא עיף ורשלני. ונוֹסף על כּל אלה מצא שהיא קרוֹבה מאד לבחוּר אחד, פּוֹדוֹלסקי שמוֹ. בּחוּר כבן שלוֹשים, מוֹרה לשׂפה הרוּסית, שפּניו טיפּשיים וּשׂבעים. אחד מאלה שלא החיים דוֹרשים מהם מאוּמה ולא הם דוֹרשים מה מהחיים. מאוּזנים, בּעלי הגיוֹן, צריכים הם יוֹם־יוֹם לעתוֹן, לשיעוּרים טוֹבים וּלאשה יפה אשר ידבּקוּ אליה כּעלוּקה זוֹ. וכך קרוֹבה היתה ליזה לפּוֹדוֹלסקי עד שהם היוּ כּבר מספּרים זה לזה על כּאב־ראש, על ארוּחה שלא מצאה חן בּעיניהם ועל הקיבה שאינה בּסדר, כּל־כּך כּאב לבּוֹ ונצטער על ליזה.

וּמיוֹם ליוֹם גבר פּחדוֹ מפּני הרגשוֹתיו הידוּעוֹת לוֹ ונשמתוֹ ידעה, כּי הנה־הנה הן בּאוֹת. וּמיוֹם ליוֹם הרבּה לחשוֹב על החיים והאנשים, חשב בּכאב על מכּיריו, וליזה בּיניהם, אשר לפני ארבּע שנים חי אתם יחד בּעיר מ. כּוּלם היוּ קשוּרים בּחלוֹמוֹת חייהם העתידים, איך יעברוּ יפים ונעלים ואיך יביאוּ אתם אל החיים דבר־מה חדש ויפה. איך גזוּ כּל אלה ואיך שוּנוּ. את כּל אחד ואחד דחפוּ החיים לאיזוֹ פּינה והם דוֹעכים והוֹלכים על חלוֹמוֹתיהם וּמחשבוֹתיהם. וּבעשׂוֹתוֹ את חשבּוֹנוֹ זה, היוּ געגוּעים תוֹקפים אוֹתוֹ, געגוּעים למשהוּ אחר, שוֹנה מזה שהוּא רוֹאה לפניו. וּפחד ורחמים עוֹברים אוֹתוֹ למראה־עיניו.

חשב הרבּה גם על עצמוֹ. הנה מכּל החבוּרה אז במ. נשאר הוּא יחידי חי בּאוֹפן משוּנה כּל־כּך. איננוּ מוֹצא לוֹ מקוֹם־מנוּחה בּעוֹלם. ואינוֹ מסתגל לדבר. פּעם נתקרב אל הפּוֹעלים. חי אתם, משׂוֹחח אתם על עבדוּת ואדנוּת. על יסוּרי־תמיד שבּלב האדם, חיי בּוֹץ וָרשע. לא נראוּ להם הדברים: “מרבּה לדבּר – היוּ אוֹמרים – מתלהב ומתלהב וּמאוּמה אין לדעת וּלהסיק מדבריו”… וּפעם ניסה לשלוֹח מה לדפוּס, קיבּל תשוּבה: “אתה חוֹשב, יש לך לב חם אבל טכניקה חסרה לך”… וּפעם אהב והנערה השיבה לוֹ אהבה ולילה אחד כּשלבּוֹ היה מלא צער והשתוֹקק כּה להרגיש נשמה קרוֹבה לוֹ חיבּק את אהוּבתוֹ, וּפתאוֹם עברוֹ איזה פּחד מעצמוֹ, ממנה וּמהחיים. משוּנה נראה לוֹ בּזרוֹעוֹתיו גוּפה החם. העינים הצמאוֹת והמבריקוֹת בּברק משוּנה… מה זאת? מי הוּא? הוּא… השמים, הארץ… אנשים?… הוא הרבּה לדבּר אז בּאזניה והיא הקשיבה ועיניה תמהוֹת, נבהלוֹת ונדהמוֹת.

חשב הרבּה על ליזה אשר החיים מיהרוּ כּל־כּך לשברה. זוֹ ליזה בּת־העשׂרים אז שהכּל קיווּ לה וציפּו. וכך כּאב לבּוֹ ונצטער עליה.

והמחשבוֹת המרוֹת האלה רבּוּ והלכוּ מיוֹם ליוֹם ושוּב אפפוּהוּ אוֹתן ההרגשוֹת הידוּעוֹת לוֹ למכבּיר. שוּב אינוֹ מרוּצה מכּל־וכל וכעס משוּנה על עצמוֹ, על הכּל… שוּב חלוֹמוֹת־מדוּחים כּל הלילה ושוּב ריקנוּת גמוּרה בּמוֹח עם בּוֹקר. שוּב החלוֹם הזה שכּל האנשים נעלמוּ ורק הוּא לבדוֹ נשאר בּעוֹלם… יחידי… ושוּב הרצוֹן החזק לעזוֹב את העיר ו. כּאילוּ, כּביכוֹל, רק בּה, בּעיר הזאת האסוֹן שעשׂה את חייו קשים כּל־כּך.

אל ליזה היה בּא לעתים קרוֹבוֹת, אבל ליזה לא היתה מקילה את משׂא לבּוֹ. להיפך בּעזבוֹ אוֹתה היה לבּוֹ כּוֹאב יוֹתר. בּבוֹאוֹ אליה היה מוֹצא אוֹתה כּשהיא שוֹכבת בּמיטתה, שׂערוֹתיה פּרוּעוֹת, נתוּנה כּבמין עצלוּת של גוּף ונפש. ופּוֹדוֹלסקי על ידה, אינוֹ עוֹזב אוֹתה אף לרגע. עם בּוֹאוֹ היתה כּאילוּ נבוֹכה כּלשהוּ וניכּר היה מרוֹך העצבוּת שהיתה חוֹלפת את פּניה, שהוּא מפריע אוֹתה בּמשהוּ וּמכביד על נשמתה. וּבכל זאת היתה נשארת בּמיטתה כּאשר לפני בּוֹאוֹ. יש והיה רוֹצה לדבּר אתה, לספּר לה מה, לאמר לה, אבל היא השתדלה לא להישאר אתוֹ יחידה, כּאילוּ יראה אוֹתוֹ, את דבריו. רק פּעם אחת עלה בּידוֹ לספּר לה על חייו, על עצמוֹ, אבל מיד נתחרט ונשתתק. נדמה היה לוֹ כּי לשוא הוּא מתוַדה לפניה. ליזה שמעה אמנם בּפנים עצבים וגם נאנחה פּעם. אבל לוֹ נדמה היה כּי אוֹתוֹ עצב היה לפניה ואוֹתה אנחה שמע אתמוֹל כּשפּוֹדוֹלסקי התאוֹנן על שקיבתו אינה בּסדר… הוּא נשתתק. פּני ליזה חָורוּ, כּאילוּ פּגעה בּה שתיקה זוֹ שלוֹ. אבל הוּא קם והלך. ורחמים רבּים תקפוּ אוֹתוֹ על החיים, עליה ועליהם שניהם. וּתשוּקה עזה עברתוּ למהר ולעזוֹב את ו. למהר ולעזוֹב…

פּעם, בּאחד הימים הקשים בּיותר, בּא ווֹלטרמאן אל ליזה. הוּא מצא אוֹתה יחידה. שעה ארוּכּה ישבוּ שניהם ושתקוּ. דוֹמה היה כּי לשניהם רצוֹן לאמר משהוּ איש לאחיו אבל נעתקוּ המלים מפּיהם.

– נעליך קרוּעוֹת כּה – אמרה ליזה כּשהיא מבּיטה על רגליו.

הוּא הבּיט על נעליו וענה:

– כּנשמתי…

חיוּך עצב עבר על שׂפתי ליזה.

– וּמה?… – חייכה – אין אתה יכוֹל לחיוֹת בּעוֹלם.

– אינני יוֹדע אם אני אינני יוֹדע לחיוֹת – אמר בּשקט כּשהוּא מבּיט על נעליו – אוֹ אפשר אין הכּל חיים כּמוֹ שצריך לחיוֹת. אינני יוֹדע… איני יוֹדע.

עננה קלה חלפה על־פּני ליזה ועצב עד כּדי דמעוֹת ירד לעיניה. הם שתקוּ. בּינתים נכנס פּוֹדוֹלסקי. הוּא וגוּפוֹ וּפניו השׂבעים. ווֹלטרמאן קם והלך.

הוּא עזב את הפּרבּר וּפנה לצד העיר. השמש שקעה. רוּחוֹת קלים מרחפים בּכל מלוֹא המרחב בּין השמים והארץ, מסתבּכים איש בּאחיו ואוֹרגים את ליל־הקיץ הסוֹדי והעמוֹק. בּמהירוּת וּברצינוּת הם עוֹשׂים את מלאכתם. הגבעוֹת והעמקים, העצים הבּוֹדדים והבּתים המפוּזרים פּה ושם בּיניהם, הכּל־הכּל נעשׂוּ לשעה מבוֹדדים, כּאילוּ עוֹלם בּפני עצמוֹ. וּמרגע לרגע מתעטף הכּל בּדוּמית הלילה. וּמראה אחר מראה גז, וכוֹכב אחר כּוֹכב נדלק בּשמים העמוּקים והבּהירים וּזרוֹעוֹת הלילה מתרחבוֹת ומתפּשטוֹת על פּני העוֹלם. חוֹבקוֹת הכּל בּדממה וּבחזקה. חיים ווֹלטרמאן הלך יחידי תפוּשׂ־מחשבוֹת ועיניו הבּיטוּ איך בּא ליל־הקיץ. עתים יפה כּל־כּך עוֹלם־יה. גדוֹל, עמוֹק וּמלא מחשבוֹת דוֹממוֹת על הנצח… וּבלבּוֹ מוּעקה. הוּא התקרב אל העיר. רחוֹב ארוֹך, ארוֹך לפניו.

חתיכת אש ממנוֹרת חשמל לא הרחק ממנוּ דחקה בּחזקה את הלילה על סוֹדוֹתיו. וּכאילוּ להכעיס מי השתלטה על הלילה. עגלוֹת רצוֹת הנה ושוֹב על פּני אבן הרחוֹב וּמרעימוֹת ואנשים הוֹלכים, ממהרים. הוּא הבּיט על הרחוֹב וּפחד נפל עליו למחשבה לשוּב עתה העירה אל חדרוֹ. חזר והלך תפוּשׂ־מחשבוֹת בּלי דעת לאן וּלשם־מה הוּא הוֹלך. הוּא עלה על גבעה ליד הפּרבּר וישב. הבּיט על העיר שרבצה בּעוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא כּטלאי גדוֹל של חוֹמוֹת גבוֹהוֹת משוּנוֹת, דוֹחקוֹת זוֹ את זוֹ וכך לא נאה וּמיוּתר נדמה לוֹ הטלאי הזה. הוּא הסיר את עיניו מהעיר וּנעצן בּחשכת־הלילה. וכה השתוֹקקה נפשוֹ למַשש את העיקר, את התוֹכן, את נשמת הדבר הגדוֹל הזה המחבּק את כּל העוֹלם. אתה מבּיט, לכאוֹרה, על כּל אלה בּעינים פּקוּחוֹת, הנה־הנה ואתה צוֹלל וּמחבּק כּל אלה, ממַשש. אוּלם לבּך אוֹמר לך, כּי לעוֹלם־לעוֹלם לא תמצא את הדבר אשר נשמתך שוֹאפת אליו, לעוֹלם־לעוֹלם לא יכילם לבּך. משל לריח־פּרחים זה שאתה מריחוֹ־מריחוֹ וּכאילוּ הנה־הנה אתה תוֹפס את עצם מהוּתוֹ, את סוֹד ריחנוּתוֹ המשכּרת – אוּלם אתה יוֹדע כּי הניתן לך הוּא רק מעֵין הסוֹד, משהוּ מהאמת.

הוּא ישב מפליג וּמעמיק בּאלם הלילה ועל לבּוֹ העיקוּ מחשבוֹת. הוּא אינוֹ יוֹדע ואיננוּ יכוֹל לחיוֹת. איננוּ יוֹדע מה הם החיים, האנשים וכל מה שהוּא רוֹאה לפניו. הכּל בּטוּחים כּל־כּך בּחיים, בּמחשבוֹתיהם וּבמעשיהם והוּא איננוּ יוֹדע… איננוּ יוֹדע כּיצד לחיוֹת. איננוּ יוֹדע כּיצד חיים הכּל כּך עלי אדמוֹת. על האלוֹהים הם מדבּרים כּוּלם בּבטחוֹן כּזה וּבוַדאוּת. מי יוֹדע? יש אלוֹהים, יש אלוֹהים? שם, שם בּשמים העמוּקים והאילמים תמיד. יש אלוֹהים? אלוֹהי אמת. ולמחשבה כּי אמנם ישנוֹ יחם כּל־כּך ללב… מי יוֹדע? מאוּמה איננוּ יוֹדע. ולבּוֹ כּלה בּגעגוּעים לאיזוֹ מלה חמה. זה זמן רב, ימים מרוּבּים שלא שמע דיבּוּר חם מפּי מישהוּ. לא ידע לחיצה חמה אמתית של יד.

מחשבוֹתיו לא נתנוּ לוֹ לשבת על מקוֹמוֹ והוּא קם והלך לוֹ לצד הפּרבּר כּשיכּוֹר. הלך ולא שאל עצמוֹ לאן וּלשם־מה וּלמי הוּא הוֹלך. הוּא התקרב למקוֹם־מגוּריה של ליזה. חלוֹנוֹת חדרה היוּ פּתוּחים והוּא נמשך והתקרב לבּית. מה לי פּה? מה לי פּה? וּלאן אני הוֹלך? חלפה אוֹתוֹ מחשבה. הוּא נתעכּב והבּיט כּשיכּוֹר לפניו. כּבר נראוּ דמדוּמי השחר. העצים, פּה ושם, כּאילוּ נתארכוּ, העשבים כּוּסוּ טל צוֹנן. זך, שקט ורך ואחוּז שינה הכּל מסביב. זמן רב עמד כּה וּבלבּוֹ צעקה מחשבה: מה לי פּה?

– ווֹלטרמאן, ווֹלטרמאן, – נשמע קוֹל ליזה, כּשהתרחק כּבר צעדים אחדים מהבּית.

הוּא חזר תמה וליזה נראתה לוֹ בּחלוֹן. שׂערוֹתיה סתוּרוֹת, פּניה עיפים וּבעיניה געגוּעים רבּים.

– כּיצד הגעת הנה? – שאלה בּתמיהה משוּנה וּפניה העיפים כּאילוּ אוֹרוּ.

– איני יוֹדע – ענה מתבּייש – כּל הלילה ישבתי פּה, על גבעה.

– חכּה – בּבקשה – הנה אצא אליך. אף אני לא ישנתי כּל הלילה.

ליזה יצאה וּשניהם ישבוּ על ספסל על־יד הבּית.

– ווֹלטרמאן – פּנתה ליזה אליו בּעינים מלאוֹת עצבוּת – מה אתה חוֹשב עלי?

הוּא שתק.

– אתה יוֹדע את הנעשה בּלבּי? – שאלה שוּב.

משהוּ כּאילוּ נקרע בּלבּוֹ של ווֹלטרמאן ורחמים רבּים עברוּ אוֹתוֹ. מה? גם היא? – קידחה מחשבה את מוֹחוֹ – גם היא. עוֹד עוֹלם חרב. הוּא לא אמר לה דבר. לא ידע מה לאמוֹר ושתק. והיא סיפּרה לוֹ כּי מאז בּוֹאוֹ הנה נתעוֹררוּ עליה החלוֹמוֹת והמחשבוֹת שמאז היוֹתם בּיחד בּמ. ואינם מַרפּים ממנה. ותמיד־תמיד כּשהיא רוֹאה אוֹתוֹ היא מתבּיישת מפּניו. סיפּרה לוֹ על לילוֹת נטוּלי־שינה כּלילה הזה ועל יסוּרים רבּים.

שעה ארוּכּה ישבוּ ליד הבּית ואחר כּך שוֹטטוּ כּל הבּוֹקר והיוֹם בּין פּרבּרי העיר וּברחוֹבוֹתיה. הוּא שתק והיא דיבּרה ודיבּרה. את לבּה השיחה לפניו. הכּל בּחיים – מקרה. גברים משכּרים את הנשים בּגוּפם השׂבע וּכשהשכּרוֹן פּג – כּוֹאב כּל־כּך הלב על מתנת־שוא שחננת ונתת. היא אינה יכוֹלה כּבר להתחיל שוּב מחדש. משהוּ כבה בּלבּה. הלך מאתה לעוֹלמים. החיים התפלים הללוּ עם בּן־אדם שׂבע… ועוֹד ועוֹד דיבּרה וסיפּרה והוֹסיפה להכאיב את לבּוֹ של ווֹלטרמאן. וּכשחזר לעת־ערב הבּיתה רצוּץ ועיף הטיל עצמוֹ אל מיטתוֹ וּבפּעם הראשוֹנה מאז הוּא גר בּחדרוֹ הרגיש מתוֹך פּחד בּוָו גדוֹל ושחוֹר המזדקר מתוֹך התקרה וּמחשבה נוּגה פּילחה את מוֹחוֹ העיף.

– – – – – – – –

וּמהלילה ההוּא גברה בּחיים ווֹלטרמאן ההחלטה למהר לעזוֹב את העיר ו. היה מפחד להישאר בּחדרוֹ מתחת לתקרה זוֹ שוָו גדוֹל ושחוֹר מזדקר מתוֹכה. וּכשקיבּל מכתב ממכּירוֹ מהעיר ד. כּי הוּא יכוֹל לבוֹא שמה, עזב בּוֹ בּיוֹם את ו.

וּבנסעוֹ דרך רחוֹבוֹת ו. אל תחנת־הרכּבת, היה לבּוֹ ריק מכּל תקוה. הוּא ידע כּי לא בּערים האלה שהוּא חי בּהן טמוּן אסוֹן חייו. לא בּאלה סוֹד חייו הקשים. אוּלם כּשיצא מבּית־התחנה לרחָבה וראה לפניו את פּסי־הרכּבת שטוּחים לשני עבריהם הרחק־הרחק אל תוֹך עוֹלמוֹ של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא והם אוֹמרים, כּביכוֹל: "בּן־אדם, עוֹלם גדוֹל וּרחב-ידים ישנוֹ, חפשי וּפתוּח לרוָחה. בּן־אדם בּוֹא, הימינה והשׂמאילה, למקוֹם שלבּך חפץ – רוַח לוֹ ללבּוֹ.