רקע
זלמן יצחק אנכי
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

 

א

יוֹם הממַהר כּה לחלוֹף, עני וריק ממעשׂים. אַספיר המתאוֹננת תמיד על רוֹע לבּם של בּני־אדם. גרינשטיין המַשרה עליך ריקנוּת ושעמוּם. וּכשהיוֹם חוֹלף ואתה עוֹמד לשכּב, אתה מרגיש צער קהה בּלב על הימים העוֹברים עליך ללא חיים, ללא כּל מעשׂה ואפילוּ ללא מחשבה חשוּבה. האם למען כּל אלה כּדאי וראוּי למהר לקוּם בּבּוֹקר? עם מחשבה זוֹ היתה מַניה מאחרת לשכּב בּבּוֹקר בּמיטתה. אינה יוֹדעת לשם־מה עליה לקוּם. מי בּעוֹלם היה נמצא חסר לוּ לא קמה כּלל היוֹם ולא היתה מתעוֹררת לעוֹלם משנתה. וּמה היתה היא עצמה חסרה?

מחשבוֹת אלוּ על עצמה ועל חייה נתעוֹררוּ בּה לא מזמן. כּשעזבה את עיירתה, זמן־מה לאחר סַיימה את הגימנסיה, וּבבוֹאה אל העיר הגדוֹלה מ. שהיא יוֹשבת בּה זה כּשלוֹש שנים, היתה כּוּלה מלאה תקווֹת וּשאיפוֹת. היא היתה אז כּבת עשׂרים. התענגה מגוּפה הבּריא והיפה. היתה גאה על שׂערוֹתיה הערמוֹניוֹת הארוּכּוֹת והרכּוֹת שהיתה אוֹהבת לעשׂוֹתן צמה אחת ארוּכּה ועבה. אף היא ידעה כּי פּניה גלוּיים ויפים ועיניה כּעין הדוּבדבנים. נשמה שלה טהוֹרה והלב רך וענוֹג. וּבלב שאיפה להראוֹת עצמה בּפני האנשים והחיים. וגם לראוֹת בּמוֹ עיניה את האנשים הללוּ, הנבוֹנים, החכמים, הגדוֹלים והיפים, אלה המעמיקים לחשוֹב מחשבוֹת־אמת, מלמדים מתוֹך אהבה את האדם תוֹרת אמת. ואמנם כּשבּאה למ. עלה לה להיוָדע וּלהתקרב לחברת אנשים אשר הרבּתה כּל־כּך לשמוֹע טוֹבוֹת עליהם ואשר כּיבּדה אוֹתם כּל־כּך. ואם כּי בּהיפּגשה אתם נתקלה, לפעמים, בּמשהוּ שלא נראה לה, שלא כּך דימתה בּנפשה, אבל כּל מַהוּתה נמשכה אליהם וּלחברתם. והימים עברוּ עליה כּאשר הם עוֹברים על האדם. יש שאיזוֹ תקוה מתבּדית. הנשמה נרתעת לזמן־מה. ואיזוֹ מנגינה עליזה, קרן־אוֹר של שמש משכּיחים כּל אלה. הנה נתפּסת בּטעוּת שטעית בּפלוֹני, ודיבּוּר חם וחביב, מבּט טוֹב של איש אחר מרגיע אוֹתך. יש שהחיים הוֹרסים בּנין שלם בּנפש, לבּך נרתע וּמחשבוֹת מרוֹת על החיים והאנשים מאפילוֹת לשעה על נשמתך וּבא חלוֹם חדש ועוֹלה על חוּרבוֹת החלוֹם שחלף. חיים… כּך עברוּ עליה, על מַניה, שלוֹש השנים בּמ. אבל בּזמן האחרוֹן פּקדוּ את לבּה הרהוּרים וּמחשבוֹת חדשים. תחילה לא בּרוּרים, תלוּשים, שאינם מצטרפים, אבל מיוֹם ליוֹם התמידוּ והתכּיפוּ עד שנתפּרשוּ ונצטרפוּ והניעוּ את מַניה לשנוֹת את יחסה למכּריה וּלעצם חייה היא.

וּבשכבה בּבּוֹקר בּמיטתה מהרהרת על חייה ומַכּריה, היתה בּאה לכלל מחשבה על החיים בּכללם. ונדמה היה לה כּי עד עתה לא חשבה כּלל עליהם כּראוּי וּברצינוּת. כּל־כּך משוּנים הם החיים הללוּ, ועתים גם המחשבוֹת עליהם משוּנוֹת כּך. בּוּשה לספּר בּאזני מישהו. משוּנה… חיים אנשים. חיים וּמתים… הכּל, הכּל מתים וקוֹברים אוֹתם בּתוֹך האדמה. משוּנה עד לצחוֹק ולבכי גם יחד. וגעגוּעים גדוֹלים תוֹקפים אוֹתה לחיים. כּאילוּ הנה והנה ועליה להיפּרד לעוֹלם מהם, מהשמים וּמהאנשים. הנה חוֹמד הלב וכלה לשמי־האביב הרחבים והעמוּקים, לאוֹר־השמש היקר, לריחוֹת־אביב ולפּרחים הלבנים שכּה אהבה אוֹתם – לחיים… וכך היא שוֹכבת בּמיטתה מהרהרת בּגעגוּעים עד שנכנסת לחדרה אֶספיר.

 

ב

אֶספיר – בּחוּרה כּבת שלוֹשים. פּניה צנוּמים וגוּפה דל. וּבעיניה השחוֹרוֹת והכּבוּיוֹת לעתים נשארוּ עוֹד סימני זריזוּת מלפנים. פּניה היוּ נצתים וּמאירים לפעמים בּחן יהוּדי, אוּלם רק לעתים רחוֹקוֹת; בּרוּבּם היוּ עייפים, וּמתוחים־מוּארכים מרעב. בּשׂערוֹתיה שהיוּ סרוּקוֹת ישר־ישר נראתה פּה ושם שׂיבה. התפרנסה משיעוּרים פּרטיים וגרה בְאוֹתוֹ בּית שגרה בּו מַניה. ועם כּניסתה של אֶספיר היו מתחילים חיי־יוֹמה של מַניה. עם בּוֹאה היתה מתחילה להתלבּש. וּבזמן האחרוֹן בּהבּיטה אל פּני אֶספיר נתגלה לה כּאילוּ לראשוֹנה, כּי פּניה ארציים, חמריים המה מאד ועתים רוֹגזים. מצחה מבריק ויבש, קמטים וּבני־קמטים בּשני צדי הפּה מסַפּרים על שברוֹן־לב וזעם. ולא רק פּניה, את כּל מהוּתה, לא יכלה בּימים האחרוֹנים לשׂאת. אֶספיר היתה פּוֹתחת בּדבר איזה מכּיר אוֹ מכּרה וּבדיבּוּרה היה נשמע איזוֹ התאוֹננוּת על מישהוּ; איזה רעל, אם כּי מסוּתר, הוּרגש בּוֹ. אֶספיר היתה משתדלת להטמין את כּל אלה, אבל מַניה הרגישה זאת בּבירוּר. שיחוֹתיה של אֶספיר על־דבר אנשים היוּ מלוּווֹת הערוֹת דקוֹת, עתים עמוּקוֹת על חוּלשוֹתיהם של בּני־אדם אשר רק אנשים שהחיים המרוּ להם מאד מרגישוֹת בּהן. מַניה היתה מרגישה עצמה בּשעוֹת אלוּ כּמי שרוֹאה לפניו פּצע פּתוּח; לבּך מלא רחמים לאיש החוֹלה ועם זאת אתה מתפּלל שגם הפּצע וגם האיש ימהרוּ וייעלמוּ מעיניך…

בּינתים היה נכנס גרינשטיין, אוֹרח־תמיד, יוֹם יוֹם. – כבן שלוֹשים, קוֹמה בּינוֹנית עם מצח גדוֹל ויבש. בּקמטים שמסביב לעיניו האפוֹרוֹת והעיפוֹת היה טמוּן צער מר על משהוּ שמת בּלבּוֹ, על משהוּ שדעך בנשמתוֹ, ועיפוּת מרוּבּה בפניו המגוּלחים והמזקינים. כּשבּא גרינשטיין היתה אֶספיר משתנית פּתאוֹם. נעשׂית שׂמחה, קוֹלה אחר ואיזוֹ עדינוּת ורכּוּת ילדוּתית בּתנוּעוֹתיה. והכּל בּה – קוֹלה, תנוּעוֹת־גוָה הרכּוֹת והבּיישניוֹת כּאילוּ, הכּל, הכּל בּה כּאילוּ מבקש בּתמימוּת ילדוּתית: אנא, נהגוּ בּי בּרוֹך, לטפוּ אוֹתי, שׂחקוּ אתי כּעם ילד קטן… וּכשהיוּ שלָשתם יוֹשבים אצל השוּלחן ושוֹתים תה, היתה אֶספיר מרבּה דברים על חייה. כּמה קשה למי שהוּא בּעל־נפש לחיוֹת עתה, שעה שהכּל נתוּן בּתוֹהוּ־ובוֹהוּ , החיים, המחשבוֹת. החיים אמנם מלאי־ענין בּיוֹתר והדוֹרוֹת הבּאים יקנאוּ בּנוּ על אשר חיינוּ בּזמן כּה סוֹער ועשירמעלָלים. אבל בּכמה כּל זה עוֹלה לאדם. דיבּרה הרבּה וּבעצבּנוּת, הנה בּכמה עלוּ לה המעברים הללוּ מאמוּנה אחת לשניה. מעוֹלמם של אבּא־ואמא לעוֹלם זה של מחשבוֹת חדשוֹת שגילוּ לה, כּי אמוּנתם של אבּא־ואמא אמוּנת־שוא היא. ואחר־כּך מהציוֹנוּת לבּוּנד וּמהבּוּנד למפלגה… גרינשטיין היה שוֹמע כּל אלה והיה מבּיט על אֶספיר בּמבּט של בּן־אדם היוֹדע וּמכּיר את כּל זה וּמבין לנפשה היטב־היטב. למַניה היה קשה ולא נעים, גם משוּם שאֶספיר משתנית כּל־כּך בחברתם של גברים והעיקר בּחברתוֹ של גרינשטיין וגם משוּם שבּדברי אֶספיר נשמעה לה נימה לא כּנה, מוּגזמת וחוֹלנית. צער משוּנה היה תוֹקף אוֹתה בּשל אֶספיר והיתה יוֹשבת וּמבּטה נעוּץ בּשוּלחן אוֹ בּאיזוֹ נקוּדה בּכּוֹתל, כּאילוּ יראה להיפּגש בּעיני אֶספיר אוֹ בּעיני גרינשטיין.

ויש שלפעמים היה גרינשטיין קוֹרא לפניהן מַאמר שלוֹ – הוּא היה עוֹבד בּעתוֹן יוֹמי מקוֹמי. אֶספיר היתה כּוּלה הקשבה וּפניה מתוּחים עד כּדי טיפּשוּת. כּשגרינשטיין היה מסיים את קריאתוֹ היתה אֶספיר יוֹשבת שעה ארוּכּה כּמאוּבּנת, תפוּסה בּמחשבוֹת, כּאילוּ מחמת רוֹשם שעשׂה עליה המאמר המכריח אוֹתה בּלא־יוֹדעים להתעמק בּאוֹתן המחשבוֹת שהוֹליד בּמוֹחה. אחר־כּך היתה קמה ממקוֹמה, וּבהבּיטה ישר בּפניו של גרינשטיין, כּשעיניה מפיקוֹת תוֹדה מרוּבּה לוֹ וּפניה מאירוֹת, היתה מתקרבת אליו, מניחה את שתי כּפּוֹת־ידיה על כּתפיו, וּכאילוּ איננה מוֹצאת את המלה המתאימה בּאמת, וגם מתבּיישת לאמוֹר לוֹ את המלה הנכוֹנה שיש לאמוֹר לוֹ עתה, היתה פּוֹנה למַניה:

– אַת הבינוֹת?

מַניה מרגישה שהיא מתאדמת כּוּלה כּילד זה שמוצאים אוֹתוֹ בּקלקלתוֹ. היא אינה יוֹדעת מה יש כּאן להבין וּממה יש כּאן להתפּעל. מאמר בּינוֹני מאד, מאלה המצוּיים בּכל עתוֹן רגיל והרבּה מהנאמר בּוֹ, דוֹמה, כּבר קראת וגם שמעת לא פּעם. וּגרינשטיין, פּניו מתלהבים מהתפּעלוּתה של אֶספיר, היה מתחיל לדבּר בּחוֹם לאֶספיר וּלמַניה על החיים, האנשים ועל כּתיבתוֹ. הנה הוּא עוֹמד להוֹציא את כּל מה שכּתב עד עתה בּספר בּשם “חיים וּמחשבוֹת”. פּני גרינשטיין הנלהבים היוּ נראים אז למַניה כּה טיפּשים, וכה משעממים. קשה היה וגם בּוּשה היתה לראוֹת איך חוֹלמים גרינשטיין ואֶספיר, חוֹלמים והוֹזים, ריקים כּל־כּך, טיפּשיים וּמשעממים.

אחר־כּך היה בּא, זה אחר זה, מחנה שלם של מכּרים, מי למַניה, מי לאֶספיר וּמי לחפּשׂ אצלן את גרינשטיין. היו אלה מתלמדים ואנשי־מפלגה. וּברעש וּבהמוּלה וּבבטלה היה עוֹבר היוֹם.

בּלילה היתה שוּב מתכּנסת חבוּרה שלמה לחדרה של מַניה. רוֹב הלילוֹת היוּ עוֹברים בּויכּוּחים. וראשי המדבּרים בּהם היוּ אֶספיר וּגרינשטיין. מַניה יוֹשבת וּמקשיבה, צמאה לדעת עם מי מהמתוַכּחים האמת. אבל הויכּוּחים היוּ מקהים וּמבלבּלים את המוֹח, והאמת לא נתנה להיתפס. ויש שבּשבתה כּה, מקשיבה לדברי המתוכּחים, היתה מַניה מהרהרת על עוֹלם חדש המתקרב וּבא. ימים בּאים. הנה־הנה הם בּאים. לא רחוֹק הזמן ויבוֹאוֹ חיים אחרים… חיים חדשים… בּבירוּר, מה יהיוּ החיים החדשים האלה, מה צביוֹנם וּמַהוּתם לפרטיה, לא ידעה. אבל אז, אז יחיוּ האנשים אחרת, לא כּאשר עתה. חיים טהוֹרים, טוֹבים ונאים יוֹתר. הכּל יהיוּ חפשים. גדוֹלים, טהוֹרים ויפים יהיוּ החיים ההם. נפשה חשקה להתעמק בּימים הטוֹבים והיפים התלוּיים מעל לראשה. הנה־הנה הם בּאים. עוֹד דברי הסבּרה אחדים חמים, סוֹערים בּאזני האוּמללים, לפקוֹח את עיניהם, עוֹד אוֹמר אחד לעבדים אוּמללים, אמוֹר להם שעבדים המה, וּלאחר מלחמה קשה עם רשעי־עוֹלם – והנה, הנה בּאים החיים החדשים, זרוּעי אוֹר, חוֹפש וּדרוֹר, אשר אם גם אין אתה רוֹאה אוֹתם בּבירור, הרי נדמה לך, כּאילוּ אתה מבּיט אל תוֹך השמים הבּהירים, הכּחוּלים והעמוּקים… שם, שם למעלה, עיניך אינן תוֹפסוֹת מה שם, אבל אתה מרגיש ויוֹדע שעיניך מבּיטוֹת אל תוֹך עוֹלם נאצל בּהדרוֹ ועמקוֹ. אוֹר ואוֹשר משתפּך בּלבּה וּבכל גוּפה. עיניה מתרחבוֹת וכל מה שהיא רוֹאה לפניה מזדקר, מתגדל ומאיר. יפים וּמאירים נעשׂים פּניהם של אלה שהיא רוֹאה אוֹתם לפניה. עיניהם מבריקוֹת והן עמוּקוֹת וּמלאוֹת תוֹכן. כּל הרע יחלוֹף, יעבוֹר ויֵעלם… וכך כּדאי למסוֹר את חייך בּשביל החיים היפים הבּאים. ואם גם לא תזכּה לראוֹת אוֹתם. זרם אוֹר זוֹרם בּלבּה. היתה רוֹצה לעשׂוֹת עתה דבר אשר לכל אלה היוֹשבים פּה, לכוּלם ייטב פּתאוֹם. אוֹר וּרוָחה ללבּם. היא נפנית שוּב להקשיב לדבריהם, וּמרגע לרגע הוֹלך חלוֹמה וּמתנדף, חוֹלף והוֹלך. מדבּרים, מתוַכּחים, זה בּכה וזה בּכה. וּכשזה מדבּר נדמה לך שהצדק אתוֹ וּכשחברוֹ עוֹנה, נדמה לך שהצדק עמוֹ. יש לחשוֹב כּכה ויש לחשוֹב כּכה. כּאילוּ ניתן המוֹח להימתח גם לכאן וגם לכאן. וכל שאתה מרבּה לשמוֹע, כּן יסתבּך מוֹחך עוֹד ועוֹד. וכל־כּך היתה רוֹצה לדעת בּאמת עם מי הצדק… ואיזה כּעס מתעוֹרר בּלבּה על כּוּלם. לוּ מיהרוּ ויצאוּ מחדרה והניחוּ אוֹתה יחידה לנפשה שתוּכל בּאמת להתעמק בּמשהוּ ולחשוֹב. וּכשהיוּ מסתלקים סוֹף־סוֹף כּוּלם בּשעה מאוּחרת בּלילה, היוּ בּלבּה צער רב ורוֹגז על יוֹם ולילה, עוֹד יוֹם ולילה, שעברוּ ללא כלוּם, ריקים וּבטלים.

 

ג

כּך התחיל להתרחש בּלבּה של מַניה דבר זה שהיא עצמה לא ידעה בּבירור מַהוּ וּמאין בּא. ויש שמפּחד לנעשׂה בּחדרה כּל היוֹם, היתה ממהרת לעזוֹב אוֹתוֹ בּבּוֹקר בּטרם יבוֹא מישהוּ, והיתה משוֹטטת יחידה בּרחוֹבוֹת.

לבוּשה מעילה הקצר והסגוּר על כּל כּפתוֹריו, שהיה מבליט את גזרת־גוָה העדינה, מלאת חיים וּתנוּעה, היתה סוֹבבת בּרחוֹבוֹת העיר. כּאילוּ מישהוּ דוֹפק עליה לברוֹח ממַשהוּ. לברוֹח מכּל וכל. סוֹף קיץ. המדרכוֹת ורצפּת־הרחוֹב היוּ יבשוֹת. יבש היה קוֹל צעדי האנשים ורעש כּל עגלה העוֹברת. רוּח קריר נשב. מהעצים בּצדי הרחוֹבוֹת נשרוּ עלים יבשים וּצהוּבּים. מסתוֹבבים־מסתוֹבבים בּאויר בּין השמים והארץ ונוֹפלים על־יד המדרכה ועליה. הכּל – העלים הנוֹשרים, הרוּח הקר והכּביש היבש והקר, הכּל, הכּל הזכּיר את השלג הראשוֹן העתיד לבוֹא. לוֹבן רך, קר וצח מכוּסה אז עוֹלמו של הקדוֹש־בּרוּך־הוּא והנשמה שלך בּהירה, זכּה ואַמיצה. איזה נחשוֹל זך, טהוֹר ואמיץ עוֹבר את לבּה ורצוֹן עז מתעוֹרר בּה ללכת כּך נגד הרוּח אל אשר תשׂאינה העינים. איזה רצוֹן לשיר שיר עליז וקל וללכת נגד הרוּח, על אפּוֹ וחמתוֹ, להכעיסוֹ. ללכת ולחתוֹך את האויר העז, הקר והחריף… הנה עוֹמדת ליד שער אחת החצרוֹת עגלה גדוֹלה טעוּנה תיבוֹת. יהוּדי גבוֹה וחסוֹן מטה את כּתפיו לעגלה, מרים את ראשוֹ לשמים וּמעמיס תיבה על כּתפיו וּבקריאה עליזה, הוֹפּ, הוּא עוֹקר רגליו והוֹלך לוֹ עם התיבה על כּתפיו, כּאילוּ לא־כלוּם, אל תוֹך החצר ונעלם. רצוֹן לצחוֹק צחוֹק של שׂמחה תוֹקף אוֹתה וגוּפה מתגעגע למשהוּ דוֹמה לזה… טוֹב להרגיש כּי כּוֹח לך… והיא מאיצה את צעדיה, ממהרת ממהרת.

פּעם בּשוֹטטה כּך בּרחוֹבוֹת ללא כּל תכלית וּמטרה יצאה אל מחוּץ לעיר. נוֹף הפקר נתגלה פּתאוֹם לעיניה. השׂתרע שׂדה מלא רחבוּת ללא גבוּל וקץ. פּה ושם עצים בּוֹדדים וּמסביבם תלי עלים צהוּבּים, וּלמַעלה שמים עמוּקים וּרחבים. אוֹר משוּנה האיר את מוֹחה ורוּח פּראים והפקר נשב מהשׂדה רחב־הידים על פּניה ואל לבּה. עמדה מסתכּלת בּמראה החדש אשר מזמן לא ראתה כּמוֹתוֹ ולבּה מתרחב והוֹלך והעינים כּאילוּ מתרחבוֹת אף הן. הצדק אתי. הצדק אתי. ישנוֹ עוֹד עוֹלם, עוֹלם־אמת, חפשי, טהוֹר. עוֹלם של שׂדוֹת ושמים רחבים וחפשים. כּשיכּוֹרה צנחה על האדמה הקרה. כּמוֹ חיוֹת עוֹברוֹת בּמוֹחה תמוּנוֹת שוּרוֹת שוּרוֹת בּעוֹדה בּית־אביה בּעיירת מוֹלדתה. נזכּרוּ ערבי־קיץ מתוּקים. מלא כּל העוֹלם, בּין שמים וארץ, ריחוֹת־בּוֹשׂם ורוּח קל ורך נוֹשב מהשׂדוֹת שמסביב וּמהיערוֹת וּמַאהיל בּגעגוּעים על כּל העיירה. וכל־כּך קל לגוּף ולנפש, שיכּוֹרה משׂמחה. פּעם בּקיץ חנה על־יד עיירתם מחנה־צוֹענים, בּיניהם צוֹענית צעירה שפּניה שזוּפים, רווּיי אוֹר ושמש. עיניה שחוֹרוֹת, גדוֹלוֹת וּמבריקוֹת וכל גוּפה גמיש וזקוּף כּערבה בּרוּכת־טל בּשׂדה – חוֹפש וּדרֹור. פּעם היתה חתוּנה בּמחנה והצוֹענית היפה והפּראית הזאת עברה פּעמים אחדוֹת בּיעף בּרחוֹב העיירה על סוּס. מרתיחה אוֹתוֹ בּצעקת פּרא: הפּ, הפּ, הפּ! הסוּס ורוֹכבוֹ – גוּש אחד של סערת־פּרא נישׂאת בּין שמים וארץ. הפּ, הפּ, הפּ! הסוּס נישׂא־מוּעף, הזוֹגים מסביב לצוָארוֹ היפה מצלצלים בּצליל דק ועדין. אמהוֹת חוֹטפוֹת וּמאספוֹת את הילדים מהרחוֹב. עיני הצוֹענית שוֹלחוֹת בּרקים שחוֹרים. פּניה בּוֹערים וקוֹלה מספּר על חוֹפש יערים החבוּי עמוֹק־עמוֹק בּנפש האדם – הפּ, הפּ, הפּ!.. מַניה השהתה עצמה שעה ארוּכּה בּזכרוֹן הצוֹענית היפה הזאת. ואיזה כּעס עלה בּלבּה והתגּבר על חייה עתה ועל ידידיה שנראוּ לה עתה כּה רחוֹקים ממנה, כּה קלי־ערך וּמעוֹררי רחמים וּמעיקים כּך על נשמתה.

כּשחזרה הבּיתה בּשעה מאוּחרת בּלילה מצאה בּחדרה את אֶספיר. ממראה פּני אֶספיר הנלהבים בּמרירוּת, ממראה כּל גוּפה הנדכּה והרצוּץ הבינה מַניה, כּי משהוּ נפל היוֹם בּין אֶספיר וּגרינשטיין. דברי ריב והתנגשוּת בּין אֶספיר וּגרינשטיין לא היוּ נדירים ותמיד נראוּ לה, למַניה, התנגשוּיוֹת אלוּ מגוּחכוֹת ואויליוֹת. על דבר של מה בּכך רוֹגזים ורבים. גרינשטיין היה מראה אז לאֶספיר שׂנאה רעה, מלאת רעל, כּאילוּ היתה אֶספיר בּאמת אשמה בּמשהוּ גדוֹל בּחייו. אף אֶספיר היתה אוֹמרת לוֹ אז דברים קשים ורעים, אבל תמיד היה נשמע בּקוֹלה וגם נראה בּפניה, שהיא עצמה מפחדת מפּני דבריה אלה, ניכּרוּ ההתרפסוּת וּבקשוֹת־הסליחה שתבוֹאנה מיד אחרי דבריה אלה. תבוֹאנה מיד, מיד. קשה היה לה, למַניה, לראוֹת עתה את אֶספיר ואף לשמוֹע את דבריה. ואמנם מיד התחילה אֶספיר לספּר מה שנפל בּינה וּבין גרינשטיין. האנשים אינם מבינים איש את רעהוּ, מוּכנים בּכל הזדמנוּת לנעוֹץ את ידיהם המגוּשמוֹת בּלב הזוּלת בּמקוֹם הכּוֹאב בּיוֹתר וּמחַטטים וּמחַטטים. ואף התאוֹננה מר על שבּכל חייה מרובּי רעב ודאבוֹן־לב היתה היא נוֹתנת תמיד לכל הנפגש לה יוֹתר ממה שקיבּלה היא. תמיד חָננה ונתנה טוּב־לב, חוֹם וּשׂכרה היה – קרירוּת־לב ואף אכזריוּת. מרים וקשים היוּ דבריה על הגברים שאינם ראוּיים שנשמת־אשה תחַממם. קוֹלה הלך ונעשׂה עצבּני וארסי ונשמעה בּוֹ שאלה מרה: מפּני מה? לשם־מה רעבתי כּל־כּך, סבלתי והתיסרתי בּחיי? בשביל מי, מדוּע ולמה? אֶספיר לא עזבה את חדרה של מַניה ונשארה ללוּן אתה בּמיטתה. וּבשכבה יחד עם מַניה בּמיטתה, חלמה בּהקיץ בּאזני מַניה על מקרי האהבה שקרוּ בּחייה. ומקוֹלה עלוּ געגוּעים למקרים אלה שיִשנוּ ויחזרוּ עתה שנית, מתלהבת טענה בּארס על זה שנשים נוֹצרוּ מתוֹך אכזריוּת. ולוּ היתה היא גבר, היתה מהחוֹטאים בּיוֹתר וּבהשליכה מאליה את השׂמיכה שאלה בּצריחה כּשיכּוֹרה:

– אמרי, מַניה, אמרי, האם גֵוי מכוֹער? אמרי, כּלוּם אי־אפשר לאהוֹב אוֹתי? איך הוּא בּוֹער, כּמה חיים בּוֹ… מַניה, אמרי, הבּיטי… אין אַת יוֹדעת איך אני יכוֹלה לאהוֹב. אין אַת יוֹדעת.

היא חיבּקה בּזרוֹעוֹתיה את צוָארה של מַניה בּחזקה וּבחום ואימצה את כּל גוּפה ונשקה אוֹתה בּפראוּת, רוֹעדת כּוּלה כּמקוֹר. למַניה היה קשה כּל־כּך להבּיט בּפני אֶספיר, בּוּשה היתה לשמוֹע כּל זה. הרגישה בּכל מַהוּתה איך לא נאה לדבּר כּך על עצמך. לא יפה להתאוֹנן כּך על כּאב לבּך. לא יפה לפתוֹח כּך בּפני אחר את פּצעי נפשך. וּמחשבה לא בּרוּרה אילמת לחצה את לבּה שלא יפה, מאוּס, להתיסר בּיסוּרים כּאלה וּמי שאֵלה לוֹ הוּא עצמוֹ כּאילוּ לא נאה… היא ליטפה את ראשה של אֶספיר, החליקה על שׂערוֹתיה. היה רצוֹן להקל עליה וּבלבּה עצמה התרעמה על הכּל. נתקבּצוּ כּוּלם יחד בּמקוֹם אחד ודוֹחקים וחוֹנקים איש את רעהוּ, מציקים איש לאחיו. וגעגוּעים רבּים תקפוּ אוֹתה לעוֹלם אחר, העוֹלם ההוּא על שׂדוֹתיו ושמיו הרחבים, העמוּקים והחפשיים…

 

ד

וּמחשבוֹתיה של מַניה על חייה ועל האנשים הסוֹבבים אוֹתה הלכוּ ונעשׂוּ מרוֹת יוֹתר. ונוֹסף על כּל אלה התחיל גרינשטיין לשׂוּם עיניו בּה וּלהתקרב אליה וזה הכבּיד עליה מאד. רצוֹנה היה שגרינשטיין לא ישׂים לב אליה כּלל כּמוֹ עד עתה. וּמאז החל להתקרב אליה, התחילה אֶספיר להתיחס אליה בּכעס וּברוֹגז.

יש וּגרינשטיין היה פּוֹנה אליה ושוֹאל, למה היא מהוּרהרת כּך והיא היתה עוֹנה לוֹ: “כּך, סתם”… ואֶספיר היתה מבּיטה אז עליה ועל גרינשטיין בּמבּט אַרסי והיתה אוֹמרת בּצחוֹק מעוּשׂה:

– על מה היא יכוֹלה לחשוֹב? חוֹשבים…

לוּ שניהם, גם גרינשטיין וגם אֶספיר, לוּ עזבוּ אוֹתה לנפשה. אבל גרינשטיין לא הרפּה. אוֹמר לה כּי הוּא רוֹאה בּה איזה חידוּש, שהיא משתנית והוּא משתוֹמם איך זה לא השגיח בּה כּל הימים הרבּים האלה. פּעם גם התנצל לפניה על שלא הכּיר אוֹתה עד עתה. ואף אמר לה כּי בּעת האחרוֹנה היוּ לה פּנים אחרים לגמרי עמוּקים יוֹתר ואף אחד מהסוֹבבים אוֹתה אינוֹ מבין אוֹתה והוּא מפציר בּה לספּר לוֹ מה מעיק על לבּה. שתחדל לחשוֹב כּל־כּך הרבּה. וּבדבּרוֹ כּל אלה היוּ עיניו מבּיטוֹת עליה כּך עד שכּל מַהוּתה נרתעת. אֶספיר נתכּעסה עליה מיוֹם ליוֹם. היתה מרבּה לדבּר בּכעס על זה שהאדם תמיד בּוֹדד. על זה שאין היא מאמינה בּרעוּת וכי רעוּת אמיתית איננה וּכלפּיה היוּ ידידיה תמיד לא כּנים ואפילוּ הקרוֹבים בּיוֹתר לא התחשבוּ בּיסוּריה ותמיד עלה לה כּך שדוקא בּשעה שחייה נעשׂוּ נוֹחים יוֹתר וּמשהוּ החל להאיר את עתידה, דוקא אז היה מישהוּ מתערב והיה הוֹרס בּלי רחמים את כּל חלוֹמוֹתיה. ויש שאֶספיר היתה פּתאוֹם בּלי כּל סיבּה שהיא נטפּלת וּמציקה לה. וּמַניה התחילה להרגיש כּי מחוּץ למתהווה בּלבּה פּנימה, הוֹלך ונרקם סביבה משהוּ מסוּבּך וטיפּשי.

לילה. מַניה שכבה בּמיטתה. המנוֹרה עוֹד דלקה. המיטה והשׂמיכה עליה לבנוֹת וּנקיוֹת. היא הרגישה בּגוּפה הבּריא, החם, היפה והנקי. נשמתה ערגה לאיש קרוֹב, יקר אשר מפּניו אין מתבּיישים. הוּא יוֹדע אשר בּלבּך, הכּל בּך יקר לוֹ וּבפניו אַת יכוֹלה להיוֹת חפשיה בּמעשׂיך. להתמסר לאיש היקר לך כּל־כּך והקרוֹב ולחיוֹת בּאמת… לחיוֹת נקי, יפה, פּשוּט. לחיוֹת…

פּתאוֹם דפיקה על הדלת:

– המוּתר להיכּנס?

היא מכּירה את קוֹלוֹ של גרינשטיין. בּלבּה ניתק משהוּ. אי־רצוֹן מר תוֹקף את לבּה. כּאילוּ אוֹיב רע מתגרה בּה, חוֹמד לצוֹן מר… היא מכבּה את המנוֹרה.

– לא…

– רק ספר לקחת. שכחתיו פּה – אמר גרינשטיין כּמתחנן.

גרינשטיין נכנס אל חדרה. היא מרגישה בּחוֹשך שאין הוּא מחפּשׂ את הספר בּרצינוּת.

– אינני יכוֹל למצוֹא אוֹתוֹ – מגמגם גרינשטיין וקוֹלוֹ רוֹעד – וללכת הבּיתה אין כּל רצוֹן.

מַניה שוֹתקת. לוּ רק מיהר. לוּ רק מיהר להסתלק מכּאן.

– ואַת אוֹמרת בּאמת לישון, מַניה – שוֹאל גרינשטיין כּאילוּ לא בּקוֹלוֹ שלוֹ.

– כּן… אני רוֹצה לישוֹן – היא ממהרת לענוֹת לוֹ.

גרינשטיין עוֹמד בּחדרה כּל־כּך טיפּשי כּאילוּ אינוֹ יוֹדע מה לוֹ לעשׂוֹת.

– נוּ – הוּא אוֹמר כּשהוּא מתקרב למיטתה – הנה לך יד.. לילה טוֹב…

– כּבר התפּשטתי – ממַהרת היא להתנצל על שאיננה מוֹשיטה לוֹ את ידה. ממאנת כּל־כּך שיגש למיטתה קרוֹב אליה. אינה רוֹצה, קשה לה כּל־כּך.

היא מרגישה שפּני גרינשטיין נעשׂים מבוּלבּלים וטיפּשיים בּיוֹתר והיא מתמלאת רחמים עליו, אבל כּל חפצה עתה הוּא שיעזוֹב את חדרה, שימהר ויעזוֹב ויצא.

– מַניה, מדוּע אַת כּוֹעסת כּך עלי – מתחנן גרינשטיין.

– גרינשטיין, גרינשטיין, הנח לי. אני רוֹצה לישוֹן… עזוֹב אוֹתי – מתפּרץ מלבּה.

גרינשטיין יוֹצא מבוּלבּל. וּבלבּה מחנק עד לדמעוֹת, לבכּוֹת, לבכּוֹת…

וּלמחרת בּבּוֹקר, אך הקיצה משנתה, בּאה אֶספיר וּכאילוּ מן הצד ללא כּל כוָנה מיוּחדת שאלה אם גרינשטיין נכנס אתמוֹל לאחר שיצא מחדרה גם אליה, אל מַניה. וכמה נתעכּב אצלה ועל מה דיבּר. וניכּר היה כּי כּל מה שתאמר לה לא תאמין לה ואפילוּ אם תישבע בּכל היקר לה, לא תאמין לה. מַניה רוֹאה עין בּעין איך היא נדבּקת למשהו מאוּס, לא נאה. וּבלבּה מוּעקה, מוּעקה.

 

ה

והזמן חוֹלף ועוֹבר. יוֹם רוֹדף יוֹם, שבוּע שבוּע וחוֹדש חוֹדש. וּכאילוּ איזה מסך שהסתיר עד כּה ממנה את האנשים, את החיים, התחיל להתרוֹמם לפניה. וּמהמתגלה לעיניה מתחיל להתרקם בּלבּה משהוּ המעיק כּל־כּך על נשמתה והוּא גדל והוֹלך וּמעיק, מעיק. בינה וּבין אֶספיר גדל ועלה דבר אוילי. וכל כּמה שהשתדלה למנוֹע אוֹתוֹ גדל עוֹד ועוֹד. גרינשטיין היה מרבּה לבקש ממנה שתגלה לוֹ את לבּה, מה מתרחש אתה, והיה אוֹמר כּי היא משתנית מיוֹם ליוֹם וּבפניה הוּטל משהוּ חוֹלני.

וּפעם בּשבתם שניהם בּחדרה התחנן לפניה:

– מַניה, מה אתך?

– לא־כלוּם – ענתה כּמי שנוֹגעים בּוֹ בּמקוֹם הכּאב.

גרינשטיין לא הרפּה והוּא הפציר עוֹד ועוֹד:

– אוּלי אַת חוֹלה?

– לא־כלוּם… אינני יוֹדעת. אוּלי חוֹלה… יתכן. אינני יוֹדעת.

– יוֹתר מדי אַת חוֹשבת בּימים האחרוֹנים. אל תחשבי כּל־כּך הרבּה – התחנן.

– מאליהן הן בּאוֹת המחשבוֹת, שלא מדעת ורצוֹן – התפּרץ מלבּה.

– ראי, מַניה – אמר גרינשטיין בּקוֹל מר – רק לשעה אַת חוֹשבת וּכבר נתבּלבּלת… ואני מרבּה לחשוֹב זה מכּבר, זה מזמן… וּבכל זאת אני חי… זה שנים רבּוֹת, מַניה, אני חוֹשב על האנשים והחיים, שנים רבּוֹת, לחשוֹב, לחשוֹב ולחשוֹב…

מַניה הבּיטה בּפני גרינשטיין הנוֹקשים והצנוּמים רווּיי צרוֹת ורעוֹת. עיניו הבריקוּ עצבוּת והקמטים מסביבן סיפּרוּ על עקת לב. היה לה עתה רצוֹן שיספּר לה על המרירוּת שבּחיי האדם, כּאילוּ תשקיט בּזאת את מרירוּת לבּה היא. גרינשטיין הרגיש בּזאת וּכמי שחיכּה לכך מזמן התחיל לספּר לה על רעב ועינוּיים רבּים בּשביל משהוּ אוֹר בּחיים… סיפּר לה על החלוֹמוֹת שנעקרוּ מלבּוֹ בּמכאוֹבים ואיש אינוֹ יוֹדע. אנשים, החיים, הם שעקרוּ את החלוֹמוֹת מנשמתוֹ ולא האנשים ולא החיים אינם יוֹדעים מאוּם, מה עלה להם לחלוֹמוֹתיו. חלם כּי הוּא איש גדוֹל נוֹעד להציל את עמוֹ. הוּא האדם החדש, עוֹד לַסַל חדש, עוֹד מַרכּס חדש. ואחר־כּך קמוּ לנגד עיניו הסוֹפרים הגדוֹלים… וסיפּר לה על חייו עתה, חיים של פיליטוֹניסט שלא העוֹלם ולא הוּא עצמוֹ צריכים לוֹ. מה נבער לסחוֹט מעצמך את הטיפּה האחרוֹנה כּדי לכתוֹב פיליטוֹן בּינוֹני שאינוֹ נצרך לשוּם איש… ועם זאת אתה צריך לחיוֹת ולמוּת, לאחר כּל הרעב והיסוּרים והחלוֹמוֹת היפים והגדוֹלים שנעקרוּ מנשמתך… מַניה מקשיבה לדבריו וּללבּה לא רק שלא הוּקל אלא שהכבּיד עוֹד. כּאילוּ עוּד מסך אחד התרוֹמם לפניה והיא הרגישה, כּי מן השׂיחה הזאת נתעמק עוֹד יוֹתר אוֹתוֹ דבר המעיק על לבּה, התהוֹם שלרגליה.

וּפעם בּלילה לאחר התנגשוּת טיפּשית בּינה וּבין אֶספיר, כְשאֶספיר פּרצה בּהיסטריה מרה וּמַניה צנחה אל מיטתה בּחדר עטוּפת סוּדר וכל גוּפה רוֹעד מכּאב־לב וּמרירוּת, נכנס גרינשטיין. הוּא הרגיש מיד בּמצב־רוּחה והתחיל כּתמיד להפציר בּה שתירגע. מדבּר אליה כּתמיד שלא תרבּה לחשוֹב וּמתחנן לפניה:

– מַניה, סעי מפּה…

מַניה הבּיטה אליו בּחיוּך מר:

– לאן?

– סעי… סעי מפּה – התחנן גרינשטיין – החליפי את המקוֹם… סעי, תיפּגשי עם אנשים חדשים, אחרים, אוּלי טוֹבים יוֹתר מאלה שהכּרת עד כּה.

– לא אמת… לא אמת… – אמרה מַניה, חיורת, כּשכּל גוּפה רוֹעד כּמקוֹר – לא אמת… וכי מה? כּלוּם האנשים, כּל אלה שאני מכּירתם פּה רעים הם? ואתה… אֶספיר… הישנם אנשים טוֹבים מכּם? לא אמת. לאן לנסוֹע? את מי לחפּשׂ? רק אחת: פּצצה גדוֹלה להשליך בּדבר הסתוּם הזה שעשׂה את החיים אוּמללים כּה ואשר הרס ולא חמל את חייך אתה, את חיי אֶספיר ואשר ישבּוֹר גם אוֹתי כּשם ששבר אתכם. וּמַהוּ הדבר הזה? מה? אתה יוֹדע?

מַניה הרגישה שמוֹחה מתבּלבּל עליה. הכּל, התקרה, התנוּר הלבן, המנוֹרה המכאיבה כּה את עיניה, פּני גרינשטיין, הכּל מבוּלבּל וּמעוּרבּב.

וקוֹלוֹ של גרינשטיין מתחנן לפניה:

– מַניה, אַת חוֹלה. סעי מפּה. אני, אֶספיר, אנחנוּ זקנים בּשבילך. סעי מפּה.

משהוּ הרים אוֹתה ממיטתה. היא לבשה את מעילה ויצאה החוּצה בּעזבה את גרינשטיין בּחדרה. היה לילה אפל, קר וּמסֹוער. הרחוֹבוֹת היוּ ריקים. חוֹשך. משהוּ אכזרי ורוֹגז הסתוֹבב, שוֹרק, בּין השמים והארץ וּפיזר שלג יבש על הרחוֹבוֹת והמדרכוֹת. מכוּוצת מקוֹר הלכה. וּבלבּה העיק מה איוֹם; לעוֹלם יסער הרוּח הקר הזה. לעוֹלם יסתוֹבב כּה אכזרי בּין השמים והארץ ויהמה מעוֹצר כּעס. וּלעוֹלם יעמדוּ החוֹמוֹת הקרוֹת האלה. וּלעוֹלם יעיק לבּה כּמוֹ עתה וּלנצח בּין השמים והארץ בּתוֹך הסערה, בּין החוֹמוֹת הקרוֹת יתהלך אדם כּמוֹה היא עתה כּשהוּא מתכּווץ מקוֹר וּמאימה שבּלבּוֹ… וּמה יהיה לאחר המות?… ואיזה כּעס עצוּר קם בּלבּה על שמעוֹלם, מאז היא בּמ. מעוֹלם לא שמעה ממי שהוּא אם אמנם ישנוֹ עוֹד עוֹלם. עוֹלם־הבּא… וּמעוֹלם לא דיבּרוּ על־דבר אלוֹהים… וּפתאוֹם נזכּרה לה תפילתה של אמה בּמוֹצאי־שבּת: “אלוֹהי אברהם, יצחק ויעקב”… וכה כּלתה לשמוֹע את המלה – אלוֹהים… אלוֹהים…

וּכששבה לחדרה מצאה בּוֹ עוֹד את גרינשטיין וגם את אֶספיר יוֹשבת ליד התנוּר. אֶספיר הבּיטה עליה בּמבּט מלא כּעס. מַשהוּ חד חנק את גרוֹנה. הנה הנה ותתפּרץ מלבּה זעקת בּכיה מרה. היא ישבה על מיטתה. בּאזניה צילצל קוֹלוֹ של גרינשטיין: מַניה, מה אתך? והיא משיבה כּתמיד: לא־כלוּם, לא־כלוּם… מה אתה? כּמדוּמה שלא־כלוּם… דוֹמה כּל חדש לא אירע לה. הכּל כּאשר בּכל שלוש השנים שהיא בּמ. רק לרגע התחילה לחשוב. לא־כלוּם, לא־כלוּם… מה אתה? עבר לפניה חצי־השנה האחרוֹן מאז נדמה היה לה שמשהוּ חדש מתרקם בּלבּה, כּאילוּ צוֹללת בּמשהוּ שאין לוֹ סוֹף. חיפּשׂה איזה מקרה, משהוּ יוֹצא מדרך הרגיל ולא מצאה. וכה ארוֹך נראה לה חצי־השנה האחרוֹן. וכך כּבר יהיה לעוֹלם, כּל ימי חייה. היא הבּיטה על גרינשטיין ועל אֶספיר. מדוּע, מדוּע הרעוּ כּל־כּך החיים לגרינשטיין? האם כּדי להיוֹת פיליטוֹניסטן בּינוֹני שאין העוֹלם צריך לוֹ היה עליו להתנסוֹת כּל־כּך בּמיני יסוּרים רבּים, כּל־כּך חלוֹמוֹת רבּים לעקוֹר מלבּוֹ… וּמדוּע אֶספיר בַת השלוֹשים הזדקנה כּבר? מדוּע מררוּ אוֹתה כּל־כּך החיים והרעימוּ? וּמדוּע אין איש מהיוֹשבים פּה, לא גרינשטיין ולא אֶספיר, יכוֹלים להקל לה? לגרש מלבּה את המתהווה שם. מדוּע אֶספיר כּוֹעסת כּל־כּך עליה ואם גם תפּוֹל על צוָארה, תנשק לה ותישבע בּדמעוֹת שהיא לא חטאה נגדה – והיא לא תאמין לה? האדם גלמוּד הוּא, בּוֹדד… לא אחד מבין את חברוֹ ולא אחד יכוֹל לעזוֹר למשנהוּ, לעזוֹר בּאמת. בּרגעים האיוּמים האדם גלמוּד… גלמוּד… מאין יבוֹא עזר? האם ממַעמקי השמים, ממרחבי־השׂדֹות, מערבי־הקיץ של עיירתה הקטנה, מאצל פּרחי־הבּר הלבנים שכּה אהבה אוֹתם לפנים… אבל מישהוּ לחש לה מר ועז, כּי כּל אלה לא מעוֹלמה הם, לא מעוֹלמוֹ של בּן־אדם וחייו… וכל זה יהיה סגוּר בּשבילה. לעוֹלם סגוּר, אילם, כּמוֹ סערת השלג הקרה עתה בּחוּץ הסר והזוֹעף וּכמוֹ חוֹמוֹת העיר האילמוֹת בּחוּץ. אילם, אילם, לנצח…

למחרת הוֹסיפה עוֹד הסערה להשתוֹלל וגברה עוֹד.

המלצות קוראים
תגיות