חי לוֹ חיים־משה ואשתוֹ שינה בּאחת העיירוֹת בּתפוּצוֹת־הגוֹלה. לבדם חיוּ. הבּנים מפוּזרים על פּני כּל העוֹלם הגדוֹל. את מחיתוֹ מצא לוֹ חיים־משה כּאשר מצא, כּדרך היהוּדים בּעיירוֹתיהם. בּרוּך ה' יוֹם־יוֹם. וגם לאמיתו של דבר לא זה העיקר; התכלית האמיתית הלא היא בּהעמקת הנפש בּתוֹרה הקדוֹשה, בּגמרא וּבכל הספרים הקדוֹשים, בּאהבת האל היחיד והמיוּחד, בּמצווֹת־עשׂה ולא־תעשׂה, בּטוֹהר המחשבה בּשעת התפילה. וּבאמת, לוּלא הטרדוֹת היתרוֹת בּעניני הפּרנסה, יש בּרוּך־השם מה לעשׂוֹת ועל מה לחשוֹב… וּמחשבוֹתיו של חיים־משה טמוּנוֹת וחתוּמוֹת עמוֹ בּעיניו החוּמוֹת והחמוֹת, בּזקנוֹ העבה וּבכתפיו הכּפוּפוֹת.

ואשתוֹ שינה, ודאי אשת־חבר כּחבר. אשה יראת־אלוֹהים. אלא, אי משוּם שחלתה בּרגליה וּבקוֹשי היא משׂרכת אוֹתן, אי משוּם צוֹרך להבליט את ישוּתה – לא מרוּצה היתה, מהכּל… וגם מחיים־משה.

ויבוֹאוּ לארץ־ישׂראל.

מחשבוֹתיו של חיים־משה הן שהביאוּ אוֹתם הנה. כּי כּה היוּ דבריו של חיים־משה לאשתוֹ שינה:

– פּה לא טוֹב… לא טוֹב… גלינוּ מארצנוּ בּעווֹנוֹתינוּ הרבּים. ועכשיו בּני ישׂראל שבים אליה, אל ארצם וּמוֹלדתם. וישנן גם מצווֹת התלוּיוֹת בּארץ…

והיתה שינה מבּיטה עליו ושוֹתקת. ורק תנוּעת ידה בּהעמיקה להסתיר את שׂערוֹתיה מתחת למטפּחתה הוֹדיעה לוֹ כּמה מגוּחך הוּא בּעיניה.

והמה נסעוּ ועלוּ לארץ־ישׂראל.

והיה חיים־משה פּוֹנה לשינה אשתוֹ ואוֹמר לה:

– נוּ, מה אַת אוֹמרת, הראית מימיך שמש מאירה כּזוֹ? וּלאוֹר הלבנה בּלילה הן אפשר לקרוֹא כּאן מצפּוּנוֹ של אדם מעל פּניו. וּלאוֹרה אפילוּ בּאוֹתיוֹת של רש"י אתה קוֹרא.

ושינה אוֹמרת:

– וכי אין ארצוֹת יפוֹת יוֹתר מזוֹ? וכי איטליה לא יפה? יוֹדע חיים־משה, כּי שינה שלוֹ אינה יוֹדעת אפילוּ היכן היא איטליה זוֹ. וגם את השם שמעה ודאי רק בּדרך לארץ, אלא שטבעה בּכך שאין שׂמחה לה בּכּל וּמכּל.

ואף־על־פּי־כן נתרכּך לבה קצת והיתה מוֹסיפה:

– אמנם כּן, כּאב־הרגלים שלי דוֹמה שפּחת קצת. נראה שמין שמש היא פּה…

שׂמח חיים־משה בּשמעוֹ את הדברים האלה יוֹצאים מפּי שינה שתחיה. סרק להנאתוֹ את זקנוֹ העבה בּאצבּעוֹתיו, כּשפניו צוֹחקוֹת. מרגיש הוּא בּעצמוֹ שאהבת־הבּוֹרא התגבּרה עליו פּה משפע האוֹר והזיו. שקע בּאוֹתוֹ עצב עמוֹק התוֹפס אוֹתוֹ בּחוּבּוֹ וטוֹען נגדוֹ, שלא גילה עוֹד, וטרם ירד עוֹד לעצם־מַהוּתוֹ של הסוֹד הגדוֹל, הסוֹד הכּמוּס של הארץ, ארץ־ישׂראל… וּבתוֹך כּך הוּא משׂיא עצה לשינה אשתוֹ שתרגיל עצמה לישב בּחוּץ מוּל השמש כּשעה או שעתיים בּיוֹם לטוֹב לרגליה.

וגם פּרנסה מצא לוֹ חיים־משה.

סמוּך לבוֹאוֹ לארץ נכנס לבן־עירוֹ לר' זוּסיה גרינבּרג. בּעל בּעמיו. איש סוֹחר ועוֹסק בּצרכי ציבּוּר וגם מנהל מוֹסד ציבּוּרי. נכנס כּך, סתם, לקבּל שלוֹם ולמסוֹר שלוֹם. פּני ר' זוּסיה נשתנוּ. הוּא גילח את זקנוֹ וגם את שׂפמוֹ ועיניו נעשׂוּ זריזוֹת, מלאוֹת חשבּנוֹת. קיבּל מר גרינבּרג את פּניו בּ“שלוֹם־עליכם” רחב וּבשׂמחה. אבל תוֹך כּדי כּך חלף צל בּעינים הזריזוֹת: הנה שוּב דאגה… עוֹד איש… והוּא מספּר לבן־עירוֹ על העוֹל הקשה הרוֹבץ עליו בּהנהלת המוֹסד ועל עוֹד עסקי ציבּוּר שוֹנים שאין הוּא יכוֹל לפרוֹש מהם. ויש דאגוֹת־קרוֹבים, מיוּדעים וּבני־עיר. וּלבסוֹף הציע לחיים־משה שיסוּר מחר למשׂרדוֹ. אפשר ימצא בּשבילוֹ עבוֹדת־מה.

חיים־משה לא חיכּה לזה, לא לשם כּך נכנס לר' זוּסיה, אבל מכּיון שהוּא הציע לוֹ, בּא למחרת למשׂרדוֹ, והלה מסר לוֹ עבוֹדת גביה בּמשׂרד הציבּוּרי שהוּא מנהלוֹ.

תחילה לא תפס חיים־משה מַהוּתה של מלאכה זוֹ מַהי.

– מה שייך גבייה? כּלוּם יש מי שאינוֹ משלם כּשיש לוֹ? על שׂפתי מר גרינבּרג המגוּלחוֹת למשעי והשאננוֹת וּבעיניו הזריזוֹת נראתה בּת־צחוֹק מסוּתרת והוּא אוֹמר:

– הלא פּה, ר' חיים־משה, לא יתפּרנס מעסקי העיירה שלוֹ שם.

ונעשׂה חיים־משה גוֹבה.

צר לוֹ לחיים־משה על אלה שהוּא בּא אליהם להיוֹת להם כּנוֹשה. נכנס לבּית בּ“צפרא טבא”, פּוֹתח וּמשׂוֹחח וּבדרך־אגב מַזכּיר את זמן־הפּרעוֹן וּמוֹסיף, לפעמים לבת־צחוֹקם של הנתבּעים, בּדברי ניחוּם והרגעה.

פּעם אף העיר לר' זוּסיה:

– נוֹכחתי, כּי להרבּה מהם אין בּאמת בּמה לשלם.

הבליע מר גרינבּרג איזוֹ תנוּעת אי־רצוֹן שמקצתה נשארה על שׂפתיו ואמר:

– אין לך, ר' משה־חיים, אלא לעשׂוֹת את המוּטל עליך. וּכשעזב חיים־משה את המשׂרד פּנה מר גרינבּרג לאחד הפּקידים, פּיקח וחרוּץ ואמר:

– למַה יצלח זה בּארץ, ולמה יבוֹאוּ כּאלה?

צחק הפּקיד הפּיקח החרוּץ להנאתו של אדוניו והסכּים:

–כּן…

מהלך חיים־משה מצריף לצריף בּקצוֹת־הכּרך בּחוֹלוֹת המוּזהבים. מהלך וּמחפּשׂ, וּמתאמץ להרגיש בּעמקי־הנפש את הסוֹד הפּלאי הזה, הסוֹד של הארץ הקדוֹשה.

וּפעם בּעצם היום הלוֹהט בּלכתוֹ אל אחד הצריפים הבּוֹדדים, פּגע בּוֹ אדם עם אזוֹר־עוֹר בּמתניו, ואמר לוֹ “שלוֹם”.

החזיר לוֹ “שלוֹם”.

וילכוּ שניהם יחדיו.

– בּאת? – אמר.

– בּאתי.

– ושבוּ בּנים לגבוּלם… כּי ריחם ה' את עמוֹ.

ויוֹסיפוּ ללכת שניהם יחדיו, עד שפּנה לחיים־משה:

– השמש נוֹטה כּבר ועוֹד היוֹם עלי להיוֹת בּעמק־יזרעאל. כּי דבר ה' היה לי לאנשי עמק־יזרעאל.

פּרש ממנוּ. הגדיל את צעדיו ונעלם.

הבּיט חיים־משה מאחריו אל העיר הלבנה שהרבּה כּנפים לבנוֹת שלוּחוֹת לה בּתוֹך זוֹהר־היוֹם, אל הים הכּחוֹל והגדוֹל מכּאן ואל הרי יהוּדה מכּאן. ועל הכּל אוֹר חשׂוּף, גדוֹל ונוֹרא.

וּלשינה הנאה מהדירה שלהם. חדר וּמרפּסת סגוּרה והעיקר – אמבּטיה, בּשוּתפוּת עם עוֹד שכן. וּבכל יוֹם חמישי לשבוּע היא רוֹחצת בּה, משוּם רגליה הכּוֹאבות וגם משוּם הנאה בּעלמא: תמיד כּשהיא רוֹצה – האמבּטיה בּרשוּתה כּדרך ה“גבירוֹת”. ולבּה של שינה מתרכּך עליה יוֹתר ויוֹתר. פּעם פּנתה לחיים־משה ואמרה:

– כּן אשה. מה אשה מבינה… נראה שהשמש פּה אחרת.

– והלילוֹת… ממַלמל חיים־משה כּלעצמוֹ.

נבקעו שמי־הלילה והאוֹר הגנוּז משתפּך על פּני היקוּם. חיים־משה מתהלך לוֹ ליד בּיתוֹ ונפשוֹ כּלה להתעמק בּאוֹר־הלילה, בּסוֹד האפל והבּהיר הנגלה והכּמוּס בּנוֹראוֹתיו… מתהלך לוֹ בּתוֹך הלילה ושוֹאל:

– האוּמנם נפגוֹש נפגש לוֹ האיש אשר איזוֹר־עוֹר בּמתניו?…

בּאחד הימים בּבוֹא חיים־משה בּבּוֹקר למשׂרד פּנה אליו מר גרינבּרג, כּשעיניו מבּיטוֹת לפּקיד החרוּץ והפּיקח, והוֹדיע לחיים־משה, כּי מהיוֹם יעבוֹד רק חצי יוֹם ויקבּל החצי ממשׂכּוֹרתוֹ. מר גרינבּרג התעמק קצת בּעיניו של הפּקיד כּמקבּל בּהנאה את הסכּמתוֹ לדבריו והסתלק לחדרוֹ. הפּקיד ארב וּמצא לוֹ רגע שאין אחרים מרגישים בּוֹ, פּניו השתנוּ כּזיקית זוֹ המשנה את צבעה בּכהרף־עין וזרק מפּיו בּחטיפה:

– וּמה, המעט לוֹ, כּמה מכתת הוּא את רגליו…

וּמיד שׂם את פּניו בּספרי החשבּוֹנוֹת הפּתוּחים לפניו.

וחיים־משה שקע שוּב בּמחשבותיו שנתעוֹררוּ בּקרבוֹ היוֹם בּשעת תפילת־שחרית: איזוֹ זכוּת מיוּחדת עמדה לוֹ שזכה לדרוֹך בּרגליו על הארץ שעליה דרכוּ אברהם, יצחק ויעקב, הנביאים, וה' איוָה אוֹתה למשכּן לוֹ.

בּערב סיפּר חיי־משה לשינה אשתוֹ מה שהוֹדיעוּ לוֹ היוֹם בּמשרדוֹ. נעשׂוּ פּניה חיורים וסוּמקים, חיורים וסוּמקים:

– רשעים… ממש רשעים…

– אוּלי… אוּלי קימוּצים.

התרגזה שינה עוֹד יוֹתר:

– גם אתה רשע… רשעים… – כּוּלכם. אפשר נזכּרה שינה בּרגליה שכּאֵבן שכך כּמעט ואפשר נכמרוּ רחמיה על בּעלה, אוּלם לאחר רגע נשתתקה והוֹסיפה:

– וכי מה אני יוֹדעת… מה אשה יוֹדעת.

רוֹאה חיים־משה ויוֹדע: השתנתה שינה שלוֹ. מכּוֹחה של ארץ־ישׂראל.

וּלמחרת בּא פּתאוֹם סוֹכן־הבּית – בּעל־הבּית גר בּחוּץ לארץ – והוֹדיע בּתוֹקף כּי שׂכר־הדירה צריך לשלם חוֹדש חוֹדש מראש, והוֹסיף בּפשטוּת:

– ואם אין בּמה לשלם שׂכר־דירה, אין גרים בּה.

ונתרכּך קצת והוֹסיף:

– ור' חיים־משה הלא צריך להבין, כּי אנשים בּאים וּבוֹנים פּה בּתים לא בּשביל כּך שהדיירים לא ישלמוּ את שׂכר־הדירה.

והתלהב:

– וּבבּתים הוּשקע הוֹן־כּסף. כּסף ממש. כּסף ממש…

וּכשיצא סוֹכן־הבּית נשארוּ עוֹד הרבּה זמן עיניו העגוּלוֹת והבּוֹערוֹת תלוּיוֹת בּאויר־החדר וקוֹלוֹ נשמע:

– כּסף ממש…

ועוֹד בּאוֹתוֹ שבוּע עקרוּ חיים־משה ואשתוֹ שינה את דירתם ועברוּ לגוּר בּצריף בּקצה העיר, צריף בּוֹדד שגלוּיים לפניו מרחקי־רקיע והים המכחיל מרחוֹק. והלילה מסביב ריחני וזרוּע אוֹר.

והיה לוֹ עכשיו לחיים־משה פּנאי יוֹתר לתפילה, יוֹתר זמן להישאר בּבית־הכּנסת ונתערב ונדבּק על כּל הבּאים לתוֹכוֹ להתפּלל.

וכך חי לוֹ חיים־משה בּין אלה הרבּים והמשוּנים, משוּנה כּמוֹתם. אלה הרבּים, בּעלי זקנים ארוּכּים, עבים וּמפוּתלים וגם מדוּלדלים. עם גב ישר אוֹ כּפוּף, עם עינים משוּנוֹת, עם מבּט למעלה ולעוֹמק. זרזירים וקלים כּנוֹצוֹת העוֹף. אלה הרבּים הנאבקים עם החיים, נוֹפלים וקמים, הצוֹעקים בּתפילוֹת בּכעס וּבטענוֹת כּלפּי הקדוֹש־בּרוּך־הוּא וגם שוֹפכים את נפשם בּלחש וּבבכיה… אלה המשוּנים למראה־עינים וכוּלם יחד נוֹשׂאים בּלבּם ושוֹמרים על דבר מוּפלא, גדוֹל וקדוֹש, נסתר וצפוּן מאוֹהב ואוֹיב, שהביאם עד הלוֹם… הנה… בּחזרה אל ארצם וּמוֹלדתם.

– – – – – – – –

וּבאחד הימים לפנוֹת־ערב, כּשסיים חיים־משה את סיבּוּבוֹ בּגביה ונכנס למשׂרד, הוֹדיעוּ לוֹ כּי הוּא מפוּטר. נעשׂים קימוּצים גדוֹלים בּעבוֹדת המשׂרד.

ותהה חיים־משה.

והסבּירוּ לו:

– בּמוֹסד אנשים מיוּתרים. הוּא מיוּתר.

עזב חיי־משה את המשׂרד.

השמש נטתה לשקוֹע וּפתאוֹם שקעה לתוֹך הים. זמן רב הלך משה־חיים תפוּס בּמחשבוֹתיו. אפשר טעה ואפשר נתעכּב בּאמצע הילוּכוֹ ולא הרגיש, עד שמצא עצמוֹ עוֹמד על יד צריפוֹ. והלילה כּכל לילה, – כּאילוּ בּפּעם הראשוֹנה בּין השמים והארץ. הוּא עוֹמד יחידי על־יד צריפוֹ הבּוֹדד. מסתכּל בּלילה הפּתוּח לפניו, להרים ולמרחב. הלבנה עלתה. עגוּלה ואדוּמה. “מי זאת עוֹלה מן המדבּר מתרפּקת על דוֹדה”. הוּא פּוֹתח בּתפילה: “והוּא רחוּם יכפּר עווֹן ולא ישחית”… תפּלל ולבּוֹ רחב בּוֹ. אלמלא אסוּר היה להפסיק, היה נכנס לצריף והיה קוֹרא את שינה… תעמוֹד היא, שינה על ידוֹ. פּה בּצדוֹ… מעוֹלם לא נתיחדה נשמתוֹ עם בּוֹרא־עוֹלם כּמוֹ על אדמת־הקוֹדש… הנה… הנה הסוֹד… הסוֹד של ארץ־ישׂראל… וּכשהגיע ל“ה' אחד” צללה נפשוֹ בּאוֹר זך וטהוֹר הממַלא את חלל העוֹלם וּמלוֹאוֹ:

– ה' אחד!