רקע
זלמן יצחק אנכי
אצלנוּ בּארצנוּ
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב: עם עובד; תש"ה

על כל הר וגבעה, בּעמק וּבשפלה, בּשוֹמרוֹן, בּגליל וּביהוּדה, קוֹל תפילה יישמע:

בּאתי.

אליִך, ארצנוּ, בּאתי.

אלוֹה־אל, הכּרתיך.

בּאתי לארץ ארצי, וָאראה את אדוֹני.

חיפּשׂתי את האהבה.

בּאתי לארץ ארצנוּ וידעתי את האהבה. ועזה כּמות אהבתי אליך, ארץ ארצנוּ, קוֹדש קוֹדשנוּ.

בּאתי אליך ארץ ארצי, וארץ אדוֹני הדוֹם לאוֹרוֹ.

בּאתי מלא מכאוֹבים וּבקפלי־בּגדי דם פּצעי שהכּוני אוֹיבי, וּבּחוּבּי שארית למתנה לך – נשמתי אש יוֹקדת לזכרוֹנך, שיירי חסידוּת ותפילת־לחש לך עד כּלוֹת הנפש. למתנה לך, קדוּשת היוֹפי.

בָּּא היוֹם הגדוֹל והנוֹרא. אלפּים שנה חיכּינוּ לוֹ. שבים הבּנים. ואני בּתוֹך השבים.

היוֹם גדוֹל ונוֹרא.

איש כּי חרת בּלבּוֹ את המוֹצאוֹת אוֹתוֹ בּאחרית הימים – מה נוֹרא, מה בּוֹער היוֹם הזה.

בּאתי. ואני כּוֹרע וּמשתחווה לך בּקדוּשה וּבדממת־ליל על סלעי ירוּשלים, ארצי ארצנוּ, אדוֹני אדוֹננוּ!

הללוּ את ארצנוּ!

הללוּיה, הללוּיה!

וּבוֹנים.

בּוֹנים, בּארצנוּ, ערים משכּנוֹת לנוּ וּלבנינוּ.

ועוֹמדים הבּוֹנים על המסדוֹת, על הכּתלים, על הגגוֹת, עוֹשׂים את מלאכתם כּשידיהם מלוּכלכוֹת בחוֹל וּבסיד.

אלוּ מגישים את הלבנים ואלוּ מדבּקים לבנה, לבנה בּמקוֹמה. והיה בּנוּחם מעבוֹדתם ועיניהם רוֹאוֹת את הרי יהוּדה, הרי הגליל – ונהרוּ פּניהם, וכתר של זוֹהר מעטר את ראשם ושירה עוֹלה מלבּם.

ושרים על ארצנוּ:

שמש בּוֹער לה בּאש לבנה, הריה פּראים, עמקיה ירוּקים, ים לה למרחב ולילוֹת־תהוֹמוֹת עד כּלוֹת־הנפש. יהלוֹם, יהלוֹם שלנוּ.

והם מרקדים ושרים, מרקדים ושרים ועטרה של חמה על ראשם.

– – – – – – – –

וּקבוּצוֹת לנוּ.

וּבקבוּצוֹת מלָכוֹת.

אהוּבת הקבוּצה היתה, אחת הקבוּצוֹת של סוללי הכּבישים.

נחמה שמה. וּלנחמה היתה לכּל. ונחמה בּעיניה הכּחוּלוֹת השקטוֹת וּבצחוֹקן הנעים. בּתנוּעוֹת גוָה, אשר כּרוּח צח מעל פּני פּרחים נשבוּ נוֹעם. וּבתוֹך קפלי החוּלצה על חזיה נחמה וּמתיקוּת נסתרוּ בּהם.

ועשׂתה את עבוֹדתה בּכּביש שכם אחד עם כּל בּני הקבוּצה כּוּלה.

ותהי נחמה למלכת־הקבוצה.

מחשבתה מחשבת הקבוצה ורצונה רצון הקבוצה כולה.

ונחמה משלה בּשקט, בּצחוֹקה הנעים אשר בּעיניה ואשר על שׂפתיה.

ולבּוֹת הבּחוּרים נמַסוּ מפּני אוֹרה הנעים.

וידעוּ הבּחוּרים על מה הם חיים ומה תעוּדתם:

מרחב, ארץ־ישׂראל, עבוֹדה ונחמה.

וּבמלאכת הכּביש; והיה כּל עוֹבר עליהם – ועמד. וידעוּ:

נחמה מקסימה את העוֹברים ושבים.

וגאוֹן לבש את בּחוּרי הקבוּצה:

– נחמה שלנוּ.

וַתמשוֹל נחמה בּשקט וּבבטחה ימים רבּים.

וּבעמק –

ואיש הלך מעין־חרוֹד לתל־יוֹסף.

והימים ימי אביב. השׂדוֹת ירוּקים, הכּלנית מתפּארת בּאדמוּתה ורכּה היא ורעננה. והרי־גלבּוֹע רוֹחצים בּזוֹהר השמש.

והאיש צעיר. כּוֹחוֹ בּמתניו. ועלה בּאפּוֹ ריח אשה. וַיִפן כּה וָכה. מאחריו עין־חרוֹד מלפניו תל־יוֹסף. ויֵשב על אבן על־יד הדרך ויחשוֹב:

– ארבּע שנים אני בּארץ. שנה בּכּביש. שנה בּכנרת, שנה בּירוּשלים ושנה בּעין־חרוֹד ואשה אין לי.

והנה נקוּדה לבנה קטנה, כּכף איש, יוֹצאת מתל־יוֹסף. וַירא האיש וַיאמר:

– עלמה בּאה.

וַתבוֹא העלמה עד מקוֹם האיש. ויבּט בּה, שׂפתיה שני כּאוֹדם הכּלָנית בּהרי־הגלבּוֹע. עיניה שחוֹרוֹת וזכּוֹת כּמַעין עין־חרוֹד וּמתניה נכונות. ויחשוֹב:

– כּמה בּרכה בּבטנה.

וַיקם וַיאמר:

– שלוֹם.

וַתען:

– שלוֹם.

ולא דיבּרוּ דבר וַישבוּ שניהם על האבן על־יד הדרך.

השמש בּוֹער על ראש שניהם, ועדר־הכּבשׂים של תל־יוֹסף רוֹעה על הרי־הגלבּוֹע. ואַליותיהם שמנוֹת, עבוֹת וּשמנוֹת.

וַיחשוֹב האיש:

כּמה בּרכה בּבטנה.

וַתחשוֹב העלמה: – זרוֹעוֹת חזקוֹת לצעיר הזה וּמבּטוֹ למרחוֹק.

ולא דיבּרוּ איש לרעהוּ.

ולא התאפּקה העלמה, וַתשאל:

– הזרעתם את כּל השׂדוֹת?

והבּיט הצעיר עמוֹק, עמוֹק לתוֹך עיני העלמה וַיאמר בּקוֹל רוֹעד:

– רק שׂדה אחד לא נזרע.

וצחק.

פּני העלמה האדימוּ כּשׂפתיה.

שתקה. נעצה עיניה בּעיניו ואמרה:

– השׂדה שלך.

ושאלה:

וביתנוּ איפה נבנה?

ואמר הצעיר:

– אחת ליוֹפי וּלאהבה תל־יוֹסף ועין־חרוֹד, העמק והגליל, שוֹמרוֹן ויהוּדה. בּאשר תבחרי אבחר. כּי אחת היא ארצנוּ לעבוֹדה, ליוֹפי וּלאהבה.

וַילוּנוּ בּמקוֹם ההוּא.

המלצות קוראים
תגיות