מחזה בארבע מערכות

הנפשות:

אבּיצ’י – מוכר עטרן

חנה – אשתו

קרֵינה – אחותה של חנה

חיֵנה – אחותה של חנה

פיני – בעלה של קרינה, מוכר עטרן

חיים – בעלה של חינה, מוכר עטרן

עטה’לה – בעלה של קרינה, מוכר עטרן

ינטה – גבאית

רב

גברים, נשים.

המקום – עיירה יהודית, הזמן – אחר הפסח, ממערכה אחת לשניה כשבועיים ימים.

 

מערכה ראשונה    🔗

בית אביצ’י. חדר גדול, מטבח וחדר-אוכל כאחד. לימין – המטבח, תנור גדול ועל ידו דלת לחצר. ספסל. בפינה – כלי-מטבח, מגרפה, מטאטא ועוד. בצד שמאל – חדר-האוכל. דלת לרחוב. סמוך לה חלון. על-יד החלון ספסל ושולחן ארוך, בלי מפה. מסביב לשולחן דלפקי-עץ. בקיר, מול הקהל, דלת לשאר החדרים. על-יד דלת החצר כלי-פח למדידת עטרן, שחור ומשומן. בחדר ובכל אשר בו אי-נקיון, לכלוך ורפש. – לפנות ערב. מתחיל להחשיך.

חנה, כבת שלושים, יושבת על הספסל על-יד השולחן. על-ידה קרינה וחינה, הצעירות ממנה בשנה-שנתיים. הן דומות זו לזו. שחרחרות. תאוה עצורה בפניהן ובגביהן הכפופים במקצת.

חנה: ש ש… (מקשיבה). ש ש… כמדומה שנוסעים. (מקשיבות)

קרינה: לא. רק נדמה לנו. אולי הילדים המצחקים בחצר.

חנה: הילדים הלכו כבר לישון. חכי… ש ש… (האחיות מקשיבות שוב).

קרינה: לא. רק נדמה לנו. דבר מוזר. עוד אמש היה עליה לשוב. היום בבוקר. ועד עכשיו עוד אינם.

חינה: ואני אמרתי לחיים שלי, שלא יסע ליריד. והם כולם כלום היו צריכים לנסוע? (שותקת רגע). כל פעם שחיים שלי נוסע עם העטרון לכפר והוא שב בשלום אני מודה לאלהים.

קרינה: רק שלך?… ופיני שלי כלום איננו נוסע לכפר?

חנה: פרנסה כזו לכולנו. (שותקות).

חינה: לבי מגיד לי דבר-מה. לבי מנבר לי לא-טובות…

קרינה (באי-מנוחה וברגשות): את… לבך תמיד מנבא לך… הצומות שלך יעבירו אותך מן העולם. (לחנה) היא שוב טעתה בחשבון ושבוע היא יושבת כבר בתענית…

חנה (מתוך צער): הלא שחפת תאכלך.

קרינה (שכורת תאוה): השמעת מימך, תמיד היא… אשה שלא תדע למנות… אחרי לידה יש שטועים… אבל בכלל אשה שלא תדע מתי מותר ומתי אסור… שלא תדע למנות…

חינה: וכי מה אשמה אני?… מניתי… אולי חולה אני… מה לי לעשות? הלואי וימחלו לי את פשעי הגדולים.

חנה: פורשים לזמן מהבעל ואין באים לכלל טעות.

חינה: אסור. גם הוא אומר שאסור…

קרינה: (ברוגז): הירא שמים שלך…

חינה (משולהבת): אין את ראויה להעלות את שמו של חיים שלי על שפתותיך.

קרינה (מחקה את קולה של חינה): אינני ראויה להעלות את שמו על שפתי… אַ, קדוש הוא וקדוש הדבלול שלו ועיניו המורמות שמימה.

חינה (בהתלהבות): והא ראיה: שמו של חיים שלי בפי כל “רב חיים” ופיני שלך האדום…

קרינה (צועקת): הלואי, יאיר מזלי כך, כפיני שלי. (בתאוה) פיני שלי…

חינה (בהתלהבות ובכעס): לא פיני ולא אביצ’י אינם שוים אפילו צפורן אצבעו הקטנה.

חנה (מתעוררת): אביצ’י שלי… אביצ’י שלי…

הדלת המובילה לחצר נפתחת. נכנסת צעירה כבת תשע-עשרה, יפה. פניה עדינים. עיניה שחורות, טובות, חולמות. בגדיה לא בגדי-עושר, אבל נקיים. על ראשה צעיף קל. היא צועדת פסיעות אחדות לפנים החדר. מתעכבת רגע וחוזרת ויוצאת מהבית. שלוש האחיות מפסיקות את דבורן. מפנות את ראשיהן לדלת, אבל מבטיהן נופלים עליה כשהיא נסגרה כבר מאחורי היוצאת. הן מביטות בדממה זו בפני זו ומשתאות.

חנה: כמדומני שמי שהוא היה פה.

קרינה: כמדומה…

חינה: כן, כמדומה.

חנה: (מביטה מסביבה משתאה): כאילו איזה זוהר עבר…

קרינה: כאילו אור חלף ועבר…

חינה: כן. כאור… (מביטות משתאות. הס).

חינה: לבי מנבא לי דבר-מה…

נפתחת הדלת לחצר. נכנס אביצ’י. איש כבן שלושים ושלוש. גבה-קומה, חסון. זקן שחור, דליל, נטוי לפנים הצואר. עיניו פקחות, מלאות חיים. איזו אי-מנוחה בהן. וידיו שחורות, משומנות בעטרן. מגפיו גבוהים. מעילו מוארך. הכובע מופנה קצת למעלה ונטוי הצידה מתוך פיזור-נפש. בידו האחת סל וצרור של חפצים ובשניה – השוט. הוא נשאר עומד על סף הדלת הפתוחה. הוא מדבר לאחוריו, לתוך החצר.

אביצ’י: את מתבישת… את מפחדת?… בואי. הכנסי הביתה. בואי… (חנה, קרינה וחינה קמות ממקומותיהן מרוצות. עוזבות את השולחן).

כולן יחד: בואו כבר… בואו…

חינה: גם חיים שלי?…

קרינה: פיני שלי גם כן?…

אביצ’י (כשהוא עומד בפתח, בטוב לב לחצר): נו, בואי…

(הביתה נכנסת הצעירה שנראתה מקודם. היא ואביצ’י באים לפנים החדר).

קרינה (לאביצ’י): פיני שלי בא?

חינה: וחיים שלי?

אביצ’י (בטוב לב ובשמחה, כשהוא מעמיד את הסל וצרור החפצים על יד הקיר): בואו, בואו, לכנה לקבל את פניהם.

קרינה וחינה ממהרות אל הדלת המובילה לרחוב ומביטות אל הצעירה. הן פותחות את הדלת, מתעכבות רגע. מביטות באי-מנוחה אל הצעירה ויוצאות מהבית. חנה עומדת נבוכה, מביטה אל אביצ’י, אל הצעירה.

אביצ’י (לחנה): מה אַת מביטה ככה מבולבלת? הלא זוהי עטה’לה… בתו של קרובנו, ראש-הישיבה, רבי נחמן… הבאתי אותה אלינו. הכיני, חנה, את המיחם. (לעטה’לה): שבי, התפשטי, אני אגש לסוסים.

אביצ’י יוצא את הבית. חנה יוצאת לחדר הפנימי. עטה’לה נשארת רגע יחידה באמצע החדר. מסירה את הצעיף שעל ראשה ומעילה. מניחה אותם על החפצים שלה ויושבת על-יד השולחן. מביטה מסביבה בסקרנות ובקצת פחד. חנה שבה ומיחם בידה. מעמידה אותו על-יד התנור ומטפלת בו. אחר-כך היא יוצאת שוב לפנים הבית ושבה ובידיה כוסות אחדות עם מגבת. לבושה חולצה אחרת, של שבת. מעמידה את הכוסות, נוטלת מהחלון מנורה ומעמידה על השולחן.

חנה (כשהיא מדליקה את המנורה, לעטה’לה כמתנצלת): בבית יש ומתלבשים שבאמת חרפה להביט עליך. לבשתי חולצה אחרת. יותר יפה…

עטה’לה (מביטה על חנה בעינים טובות ומחייכת).

חנה (מוציאה מהמגרה מפּה ומכסה את השולחן. מנגבת את הכוסות. לעטה’לה): מדוע אחרו לבוא?

עטה’לה: תעו בדרך. יצאנו לפנות ערב. אני והדוד והם מאחורינו, ותעו בדרך.

חנה (נבוכה): תעו בדרך?… הלא הדרך ידועה להם כל-כך…

עטה’לה (מחייכת): לא יראתי. כשיצאתי את העיר פגעו בנו אכרים שכּורים אחדים. ירד הדוד מהעגלה ונתן לאחד מהם מכה כזו עד שלבו התכוץ בו. התפזרו וברחו. ואני לא יראתי עוד. וכשבאנו ליער תעינו. יער גדול ומסובך. כל הלילה תעו. לא יראתי. (מחייכת).

חנה (במבוכה, כאילו לעצמה): הלא לאביצ’י הדרך כל-כך נהיר… תעה…

אביצ’י (נכנס הביתה ושתי רתמות על כתפיו. הוא מניח אותן אצל הקיר בפינת המטבח ומדבר לעצמו): הרתמות, ליתר בטחון, תהיינה בבית.

חנה (לאביצ’י): מדוע זה אחרתם כה לבוא?… תעיתם בדרך?…

אביצ’י (כשהוא משתחרר מהרתמות): כל הלילה… והדרך, הלא בעינים עצומות, בתוך השינה אני יודע אותה, ותעיתי… מעשה שדים…

חנה (נבהלת): לעת הלילה… אל תעלה את זכרם…

אביצ’י (צוחק): מה, אַת יראה?… הנה תעינו כל הלילה ולא יראנו. (לעטה’לה): אמת?…

עטה’לה (צוחקת): כלל וכלל לא. אני – לא.

חנה (באי-מנוחה): מה הצחוק שאתם צוחקים? אינני מבינה.

אביצ’י (כשהוא יושב אצל השולחן): איך דולקת הלילה המנורה, בבהירות כזו. מה זאת?

חנה (באי-מנוחה): גם אני השתוממתי… לא הייתי צריכה לעסוק בה הרבה. תיכף ומיד נדלקה. ואיננה מעלה עשן. ומאירה כל-כך.

אביצ’י (צוחק): לכבוד האורחת. (מידי חנה נשמטת כוס ונשברת).

חנה (מבולבלת ובאי-מנוחה): מה לי?… הכל נשמט מידי הערב…

אביצ’י (בטוב לב): תהי הכוס כפרת כולנו. (מקשיב להמית המיחם). כמדומני, שהמיחם מוכן כבר.

חנה (סרה אל המיחם).

אביצ’י (לעטה’לה): נו, הרגישי את עצמך אצלנו כמו בביתך. אנחנו אנשים פשוטים. בלי חכמות. אינני לא רב, ולא ראש-ישיבה, לא שוחט, אפילו לא מלמד. אביצ’י מוכר-עטרן ותו לא. בלב שלם ביקשתי מאביך, שירשה לי לקחתך לביתי… אם תרגישי את עצמך אצלנו לא בטוב, אפילו במשהו, תיכף תגידי לי. (הוא מביט רגע על עטה’לה ובת-צחוק טובה מתפשטת על שפתיו) אינני יודע… הלא תעינו בדרך, ולא היה איכפת לי. ואור היה בבית… (שותק רגע ומדבר לעצמו) והסוס שקניתי – מציאה… איזו רגלים ואיזה חזה לו וגב. ואיך הוא מחזיק את ראשו. ועינים פקחות, עיני ממזר – “צעצוע”… לא לחינם מקנא בי פיני.

עטה’לה (בתמימות): מדוע מקנא פיני?…

אביצ’י (צוחק): עודך ילדה ואין את מבינה בזה. שהאחד מוצא מציאה, מקנא בו השני… שייך מקנא. הנה רוצה פיני חלק בו. ואילו לא היה פיני נבל, היה אחרת. הלא הוא הסתובב אצל הסוס. רצה לעשות רעה… להרעילו רצה. ועם נבל להתרועע, להיות אנשים-אחים, אינני אוהב.

עטה’לה: פיני איש רע?

אביצ’י (עושה תנועה בידו): מילא, נניח.

חנה (באה ומיחם רותח בידיה).

אביצ’י (קם בכעס כלפי חנה): כמה פעמים אמרתי לך שלא תשאי את המיחם אל השולחן. לאביצ’י מוכן-עטרן ידים חזקות וחנה אשתו חלשה ממנו ועליה לגדל את הילדים.

חנה (כשהיא מעמידה את המיחם על השולחן): לא כבד. לא כבד.

אביצ’י (בטוב לב): הנשים הללו. רוצות להראות שידן בכל… כשיש בעל בריא וחזק בבית אין האשה צריכה להגיש את המיחם.

נכנסים פיני וקרינה. פני איש כבן שלושים שנה, בעל קומה ממוצעת. זקן עגול ועבה מכתיר את פניו. הוא צהוב, נוטה לאדום. שפתיו מכווצות בחזקה. עושה רושם של שתקן ועקשן. הכובע יורד עמוק על המצח.

קרינה (כשהיא יושבת יחד עם פיני על-יד השולחן): כמה מאירה הערב מנורתכם… פיני אמר: נלך הנה לרגע.

נכנסים חינה וחיים. חיים כבן שלושים ושתים. מראהו כאיש היודע ערך עצמו. זקנו שחור, לא-מסורק. עינים של ירא-שמים. שערות ראשו מגודלות פרע, דבלול לו.

חינה (עם הכניסה לבית): איזה אור בבית…

(חיים וחינה יושבים על-יד השולחן).

חנה (מגישה טה למסובים).

עטה’לה (קמה, לחנה): תני-נא, אעזור לך.

חנה (באי-מנוחה): לא… לא… בעצמי. אני יכולה בעצמי…

אביצ’י (לעטה’לה): אַת באת מהדרך. אורחת. עליך לנוח. (כשהוא מגיש לה כוס טה) שבי ושתי טה.

חיים: בודאי, מהדרך.

חינה (שמה את עיניה בחיים, מתוך אי-מנוחה): אמרתי לו: בתנור יש קומקום, שתה טה בבית.

פיני (כשהוא מושיט לעטה’לה את הכלי עם הסוכר): הנה הסוכר.

קרינה (פניה נעשים חורים. במבוכה): הקרה כדבר הזה? לתעות בדרך… כשפיני יודע את הדרך בעל-פה, בקי בו כיהודי ב“אשרי”, והנה תועים… (לפיני): שתה ונלך הביתה.

חינה (כאילו לעצמה): מחר צריך לקנות מנורה גדולה יותר.

קרינה: גם אני אקנה. המנורה שלי מעלה עשן וחושך סביבה.

חנה (באי-רצון): מה היה למנורה שלנו, שהיא דולקת הלילה בבהירות גדולה…

אביצ’י: ובכן הלא טוב… אור.

עטה’לה (גמרה לשתות. נשענת בקיר עיפה).

אביצ’י (לעטה’לה): את עיפה. לכי אל החדר השני, פנימה, שם סַפה, שכבי לנוח. (קם) בואי, אני אראה לך.

חנה (קמה במהירות ממקומה): אני אראה לה. אני… בואי… תבואי, תבוא…

אביצ’י: למה “תבואי”? כמו לבת, כמוני. בואי. (לעטה’לה) ואַת לה: דודה… כמו לי – דוד. (יושב על מקומו).

(עטה’לה קמה כשהיא מחיכת והולכת אחרי חנה לחדר השני. כולם מביטים אחריה. חנה שבה מיד. יושבת אל השולחן. שותים טה).

קרינה (לחנה, כשהיא מרמזת בראשה לדלת המובילה לפנים הבית): מה, אורחת?

חנה (מנענעת בכתפיה): אינני יודעת.

אביצ’י (כשהוא שותה טה): לקחתיה אלינו… יתומה. אביה נתעוור כמעט.

חיים (ביראת-שמים): ראש-ישיבה. למדן גדול. (לחינה) קרובה של אביצ’י. וכמעט קרובה לכולנו.

קרינה (לחנה): מוטב היה לעזור לאביה בכסף ככל האפשר.

חינה (בלחש): בודאי…

אביצ’י (כאילו לא שמע מה שקרינה וחינה דיברו עם חנה): תמיד כשאני בא ליריד אני סר אליו. והנה הוא מתאונן לפני, כי כמעט שאיננו רואה כלום, נתעוור. רוצה הוא לישב בבית-המדרש וללמוד. ואיננו יודע אם העירה תתמוך בו. ואגב מה יעשה עם עטה’לה… נפשו קשורה בה, אוהב אותה כבבת עינו. נכנסו אליו אחדים מנכבדי-העיר. דבּרתי אליהם קשות: היתכן? עיר ואם בישראל ולא תתמוך בראש-הישיבה כשהוא רוצה לישב בבית-המדרש ולעסוק בתורה? חרפתי אותם כמו שאביצ’י יכול לחרף גם את ה“פני” שלנו בבית-הכנסת כשהם ראוים לכך. ואת עטה’לה, אני אומר, אני לוקח אלי… ולאחר שהפצרתי, התרצה רבי נחמן למסור אותה לידי. רתמתי את הסוסים – והביתה. (שותקים ושותים טה).

פיני (לאביצ’י): ובסוס שקנית יש לי חלק?

אביצ’י (כשהוא דוחה ממנו את הכוס, במנוחה ובהחלטה): לא.

חיים: על-פי דין יש לו הזכות לכך. וגם לי. ראיתי בקנותך את הסוס.

אביצ’י: על-פי הדין אסור ליהודי, ומה גם ליהודי ירא-שמים כמוך, לשקר. ואתה, פיני, לולא הסתובבת אצל הסוס היה אחרת. אבל מכיון שכך – לא.

פיני (בכעס. תוחב אצבע מקופלת לפיו, נושך אותה וצועק): יש לי חלק בו…

חיים (חוטף בידו את זרועו של פיני, כשהוא מרמז בעיניו אל הדלת לפנים הבית): שש… שש…

פיני (נושך ביתר כוח את אצבעו. מתאמץ לא לצעוק): מזלך…

אביצ’י (במנוחה): מה הסתובבת אצל הסוס?… באורוה… ביריד???

פיני: כן… כן… חפצתי להרעיל אותו… לא לי ולא לך… מזלך… בעבוּרה… (מראה לדלת פנימה). בגללה, לא עשיתי זאת…

קרינה (במבוכה): בגלל מי?…

חינה (קמה): בואו הביתה. נצא מפּה… (קרינה קמה גם היא. פיני וחיים אחריה. יוצאים כולם מהבית).

אביצ’י (כאילו לעצמו): איזה נבלים! בני-אדם שכמותם… (לחנה) השמעת? להרעיל סוס… אַ!… איזה לב להם…

(בדלת, המובילה לפנים הבית, נראית עטה’לה, נשארת על סף הדלת)

עטה’לה: דוד, מי זה צעק? נרדמתי והנה נדמה לי שצועקים.

אביצ’י (צוחק): את יראה? אינך רגילה לאנשים גסים… את מפחדת?

עטה’לה (כאילו נזכרה מה): לגמרי שכחתי. הבאתי לכם מתנה. “מזרח” שרקמתי. (היא ממהרת לחפציה אצל הקיר, פותחת את הסל. מוציאה משם דבר-מה. רצה אל השולחן ומראה לאביצ’י ולחנה) אתם רואים, רואים אתם? (אביצ’י וחנה מסתכלים ב“מזרח” המרוקם):

אביצ’י: יפה… יפה מאד…

חנה (מביטה על המזרח במבוכה): יפה יותר מדי בשביל ביתנו… יותר מדי יפה… לא בשבילנו…

עטה’לה (משתאה): מדוע… מדוע?…

חנה: יותר מדי יפה בשבילנו…

אביצ’י (מרוצה): טוב… טוב… הנה מעל הספה בחדר השני (לעטה’לה) את תישני שם. מעל הספה נתלה… (אביצ’י ועטה’לה מסתכלים במזרח).

חנה (כשהיא מתרחקת קצת מהם. יושבת וידיה על לבה. מביטה לפניה כשקועה בהרהורים. מנענעת בראשה ומדברת לעצמה): יותר מדי יפה בשבילנו… יותר מדי יפה בשבילנו…

המסך

 

מערכה שניה    🔗

החדר של המערכה הראשונה. נוסף רק קיר המבדיל בין המטבח וחדר-האוכל. נקי. הרצפה מכובדת. הכתלים סוידו מחדש. על השולחן מפה. החלון פתוח – לפני הצהרים.

אביצ’י יושב על יד השולחן. לפניו על הספסל רתמה. עוד אחת מונחת על ידו על הרצפה. הוא מתקן את הרתמה במרצע.

חנה יושבת במטבח על יד הדלת והיא נראית לקהל. לבושה חולצה של שבת. היא מבררת קטניות.

אביצ’י (כמו לעצמו): הנה זו היתה תפלה היום! – במתיקות…

חנה (בלחש): עני – עוזרים לו במידה שהיד מגעת. אבל לקחת צעירה… הביתה… וגם בשבילה אין זו תכלית…

אביצ’י (מגרד את ראשו מאחוריו כשהוא מהרהר): מה את מדברת שם, כאילו לנפשך?

חנה (מניחה את שתי ידיה על הסיר במרירות): אני מדברת עליה… לגבי עטה’לה… בשבילה גם בשבילה אין זאת תכלית אצלנו…

אביצ’י (עושה את מלאכתו. בצחוק): אוי, כמה הנשים אוהבות “תכלית”…

שתיקה.

אביצ’י (ידו נדקרת במרצע): אוי, אַ, דקירה.

חנה (ממהרת לאביצ’י): מה? מה קרה?

אביצ’י (מביט על ידו): אין דבר, נדקרתי במרצע.

חנה (בפחד): במרצע, עמוק? מים קרים…

אביצ’י: אין דבר. ראה איך נבהלה. אין דבר, חנה, לא עמוק. אין צורך במים. נדקרתי קצת. אין דבר.

אביצ’י חוזר למלאכתו. חנה חוזרת למטבח.

חנה (בדרך הילוכה): לא נוח לעשות כך מלאכה. גם אתה וגם הרתמה על הספסל.

אביצ’י (בטוב-לב. בבת-צחוק על שפתיו): מקודם, כשהייתי צריך לתקן את הרתמה, הייתי מעלה אותה על השולחן ומושיב עצמי על הספסל. עתה הנה עטה’לה אומרת, שלא יעשה כן. והצדק אתה. השולחן – לאכול עליו, ואיננו מקום לבגדי-הסוס. צדקת, צדקת. עטה’לה… איזה מין עטה’לה זאת…

חנה (מהמטבח, כשהיא יושבת על מקומה הקודם, בהתמרמרות): כמה פעמים אמרתי אני לך זאת?…

אביצ’י (צוחק בטוב-לב): אשה את, חנה יקרה, טובה; אבל לא את הכל את זוכרת.

הפסקה

אביצ’י עושה את מלאכתו. חנה מבררת את הקטניות. מהחדר שבפנים הבית עולה קול-שירה ממושך של עטה’לה. ניכר, שהיא עסוקה באיזו עבודה. פני חנה מתעצבים.

עטה’לה (שרה):

טס ובא טוס זהב

מארץ מרחקים,

מארץ מרחקים,

ואבדה לו נוֹצת זהב

בחוֹלוֹת זרים,

ואבדה לו נוֹצת זהב

בחולות זרים…

אביצ’י (קורא כשעיניו במלאכתו): עטה’לה, עטה’לה…

עטה’לה (נראית בדלת): מה, דוד, מה?

חנה (מטה באי-מנוחה את גופה לחדר-האוכל ושולחת מרגע לרגע מבט של פחד על אביצ’י).

אביצ’י (מרים את עיניו ומביט על עטה’לה): כל הזמן, עטה’לה, את מסדרת שם את החדר. רוצה את ליפות אותנו… טפשונית, אביצ’י מוכר-העטרן ישאר לעולם ועד אביצ’י מוכר-עטרן…

עטה’לה (צוחקת צחוק ילדה): מה, האם חרפה היא להיות מוכר-עטרן?…

אביצ’י (כשעיניו במלאכתו, שהוא עסוק בה): חרפה? מי זה אומר? מה שייך. כשאדם חי מיגיע כפיו, בצדק, האם זו חרפה? אלא מאי, יש אומרים, שלהיות רב, יותר מכובד, יותר יפה…

עטה’לה (צוחקת).

אביצ’י (מניח את הרתמה והמרצע. מראה את ידו לעטה’לה): הנה את רואה, עטה’לה, הידים משומנות בעטרן. שחורות כעטרן. ניסיתי לשפשף אותן, לרחוץ, לנקות ולשוא.

עטה’לה (מתקרבת לאביצ’י. שואלת בלבביות, כמשתתפת בצערו): נסית גם בסבון? בסבון ובמים חמים?… אני אנקה לך.

אביצ’י (ברצינות): בכל נסיתי… כל הבוקר רחצתי אותן, שפשפתי במים רותחים, בסבון, לא הועיל כלום… עטרן הוא עטרן.

(מביט רגע על עטה’לה. בת-צחוק מתפשטת על שפתיו). היודעת את?… אנחנו גם את הפשטידה לשבת אנו עושים מעטרן.

עטה’לה (ברצינות, משתאה) מעטרן?!

אביצ’י (צוחק): בודאי… שאלי את חנה. מעטרן… על עטרן אנו חיים, מעטרן אנו מתלבשים, ממנו אנחנו אוכלים ומעטרן אנו עושים פשטידה!

עטה’לה (צוחקת. היא חוזרת אחורנית צעדים אחדים אל הדלת. נשענת אל המזוזה כשידיה מקופלות לאחוריה. שתיקה. כחולמת): ובקיץ אתם נוסעים דרך שדות ויערים… כאשר נסענו הנה…

אביצ’י (שב למלאכתו): כן… הסוס הולך לו ואתה יושב בעגלה נשען על חבית עטרן שקוע במחשבות, ואין אתה יודע בעצמך על מה אתה מהרהר. ככה… סתם… מהרהר… ומהרהר… (שוקע במחשבות).

עטה’לה: והשדות ירוקים, היער ירוק. השמש זורחת… ובלילה…

אביצ’י: בלילה יש שנשארים ללון באמצע השדה… מתירים את הסוס והוא רועה לו בשדה. ואתה בעגלה…

עטה’לה: ביער, גדול, עבות, כזה שתעינו בו… וביער, בלילה שרים, רוקדים…

אביצ’י (צוחק מטוב לב): מי?

עטה’לה (מתוך חלום): איני יודעת… בלילה… ביער… בקיץ…

אביצ’י (מתוך צחוק): שדים רוקדים שם.

חנה (קמה באי-מנוחה. נכנסת לחדר-האוכל): אביצ’י, אסור לקרוא בשמם…

אביצ’י (צוחק בקול): שמם של מי?… אסור להוציא מהפה שדים… אוי, חנה טפשה שכמותך.

חנה (יושבת על-יד השולחן, דמעות נראות בעיניה. בצער ובמרירות): נו, ויהי שאני טפשה, אבל בבית יהודי הס מלהזכירם.

אביצ’י (צוחק עוד מטוב-לב): נו, נו, טוב. לא אזכור עוד את שמם… טוב, טוב…

מהחדר שבפנים נשמע קול ילד כבן חמש קורא “עטה’לה, עטה’לה”…

עטה’לה נכנסת החדרה.

אביצ’י (לעצמו): דוד’ל השובב. כמה התקשר אליה. איננו עוזב אותה אף לרגע…

הדלת המובילה לרחוב נפתחת. נכנסת ינטה הגבאית. היא מאספת נדבות לעניים. בכלל “כף המבשלים” של העירה. “יראת שמים”. בת חמשים.

ינטה: צפרא טבא. ה' עמכם!

אביצ’י וחנה: צפרא טבא, צפרא טבא.

אביצ’י (מרים עיניו לינטה): שבי-נא, באת מסתמא באיזה ענין.

חנה (מתרחקת קצת ממקומה): תשב-נא, ינטה, תשב.

ינטה (יושבת על-יד השולחן. מדברת בנחת, ביראת שמים): לא תמיד נכנסת ינטה לשם איזה ענין. כך. עברתי את הבית, ונכנסתי. (לאביצ’י) הלא לקחתי ממך נדבה זה לא כבר. ועכשיו אין לי צורך. כלומר, מה שייך… ברוך השם… לא אפסו האביונים מן הארץ. והלא זו דרכי לאמר: שבח והודיה להשם יתברך שיש ממי לקחת. אם כי… תארו לכם (היא מניעה בראשה) בינינו לבין עצמנו… מפיני, ואפילו מחיים הירא-שמים, גם אינני מבקשת לעולם…

שתיקה

ינטה (כשהיא מתישבת יפה על מקומה): והעירה כמרקחה… וכשהפעמונים מצלצלים, אומרים אנשים חכמים, סימן הוא לחגא… בשל הקרוֹבה שלכם הרעש.

אביצ’י (עושה מלאכתו ושותק).

חנה (באי-מנוחה): מה?

ינטה: הלואי עלינו ועל כל ישראל, אומרים, כי היא יפת-תואר… עדינה…

חנה (באי מנוחה): נו, ובכן?…

ינטה: הרבנית אומרת, כי כשמביטים עליה יורדת אורה ללב, כאילו מביטים על צדקנית… אומרת הרבנית, לכי חכמי ודעי, איפה הקוצים עולים ואיפה הפרחים צומחים…

אביצ’י (צוחק בפני עצמו. מרים ראשו ממלאכתו. לינטה): הלא את יודעת, ינטה, אביצ’י הלא הוא אביצ’י. אוהב הוא מלה חריפה. גם מאביו שלו אינו חושך אותה. ואת האמת הוא אומר בפנים. את הסוף לא הרבנית אמרה, אלא ינטה בכבודה ובעצמה… אין דבר…

ינטה (קמה ללכת): צריך ללכת. שלום. אֵ, העירה רועשת… שלום.

חנה ואביצ’י: שלום.

חנה (מלוה בעיניה את ינטה, עד שהדלת נסגרת אחריה. שותקת רגע ופונה לאביצ’י): השמעת מה אמרה?… העירה רועשת…

אביצ’י (בטוב-לב‎)‎‎‎‎: תרעש לה…

חנה: לא. לא שמעת… לא הבנת… כשהפעמונים מצלצלים, היא אומרת, סימן הוא לחגא… אתה מבין?…

אביצ’י: אוי, חנה, אל תבלבלי את מוחי… איכפת לי כשלג אשתקד. פחות משוה פרוטה.

חנה (במרירות): אבל את האשה, בקול אשתך, צריך אתה לשמוע?

אביצ’י (בנחת): אם היא אומרת לך דבר של טעם, כן, שמע בקולה. אבל אם היא אומרת לך טפשות, אסור לשמוע בקולה… אפילו בקול אשתך…

חנה (מר, בתחנון): היא… עטה’לה… לא צריכה להיות פה… אביצ’י…

אביצ’י (כועס רגע): מה את מבלבלת את מוחי? מה את רוצה?… (ברוֹך) חנה, למה רע לבך עליה? איפה עליה להיות? אין לה בית. עם¹ בואה נעשה ביתנו נקי יותר, צח, יפה יותר… חנה, מה אתך… הלא טובה את…

הדלת נפתחת. נכנסים פיני וחיים. שערותיו של חיים קצרות יותר, מסורקות. כובע של פיני שמוט לו קצת לצדו, דרך הידור. שניהם יושבים על יד השולחן.

חיים (לאביצ’י): היינו צריכים לעשות חשבון של שתי חביון העטרן שקנינו בשותפות.

אביצ’י (כשהוא עושה את מלאכתו): כן. אני מוכן.

פיני (נראה שהוא מתאמץ בכל כוחותיו להיות שקט): ובנוגע לסוס. בנוגע לחלקי בסוס, מה יהיה?

אביצ’י (מסיים את מלאכתו. מרחיק ממנו את הרתמה): מה צריך להיות? הנה גמרתי לתקן את הרתמה. ארתום את הסוס, אוכל ואסע לכפר.

פיני (מרוגז): אנחנו כולנו נסע עוד מעט. אבל חלקי שיש לי בסוס.

חיים (בצדקות): מהראוי באמת שתבואו לידי הסכם. הלא יש לנו הזכות.

אביצ’י (במנוחה, לחיים): כבר אמרתי לך, חיים, שלא תשקר. אסור לשקר… (לפיני) ואתה, פיני, הנך מנוול וחסל…

פיני (נושך את אצבעו. ניכר שהוא נלחם בעצמו. איננו גובר. קם ומכה באגרופו על השולחן): יש לי חלק בסוס. אני לא אשתוק. סוס כזה… הסוס לא יהיה שלך… היה לא יהיה.

בדלת המובילה לפנים הבית נראית עטה’לה מבוהלת ושבה ונעלמת. חיים ופיני מרגישים בה, חיים חוטף ואוחז ביד פיני.

פיני (מחויר, צועק): מזלך הוא. היא… (מרמז בידו על פנים הבית. משתדל למשול ברוחו). היא… בגללה…

הוא יושב חיור, שותק. על מצחו זעה. נושך את אצבעו. נכנסות הביתה קרינה ואחריה חינה.

קרינה (בכעס): כל הימים הם מבלים פה… הסוסים רתומים, רק לאכול ולנסוע והנה הם פה.

חינה (לחיים): צדקה. הסוס כבר רתום. ואת השולחן ערכתי כבר.

חיים (ביראת-שמים): נו, בנוגע לסוס. הלא צריכים אנו לבוא לאיזה הסכם סוף-סוף.

קרינה: רבונו של עולם, למה לא מת הסוס מיתה משונה קודם שקנו אותו. איזה מין משלחת רעה היא זאת… סוּס, בּוּּס… מה אתם מבלבלים את מוחנו… הנשמע כזאת?… גם רגע אחד אינם יכולים לשבת בבית – אף רגע אחד.

אביצ’י שם את שתי הרתמות על שכמו והולך לו דרך המטבח לחצר. גם פיני וחיים עוזבים את הבית דרך הדלת המובילה לרחוב. קרינה וחינה יושבות על-יד השולחן אצל חנה.

קרינה (לחנה בכעס): הביטו, איזו פנים לה…

חנה (בעצב מר): אינני יכולה לישון… כל הלילה אינני ישנה…

קרינה: וכדאי… הכל בשביל בתולה שהבעל הביא אתו… אני במקומך הייתי זוֹרק אותה מביתי…

חינה (לחנה) איזו פנים. נורא.

קרינה: והכל בגללה…

חנה (במרירות, כמו לעצמה): איזו טענות לי אליה?… הבית נעשה באמת יפה יותר… וכשהיא שרה, כשהיא מדברת הלא עונג לשמוע… חיוּת…

קרינה (מחקה את דברי חנה וקוֹֹלה): עונג לשמוע, חיוּת… היא – שד… מדוע תעו בדרך כשנסעו אתה יחד… והאם היא מדברת כבן-אדם?… גם פניה לא פני אדם… חידוש שהיא יפה… ומאז בואה נתבלבל ביתנו. כאלו היא מיפה אותו. מי ביקש זאת מידה – מי מבקש ממנה שתיפה את ביתנו. – שד היא, ולא אדם…

חנה (מתחננת): אל תזכירי את השם… אסור להעלות את שמם בבית יהודי. אסור. (בפחד. כמו לעצמה) גם אני חשבתי, שהדבר איננו פשוט…

חינה (בפחד): אסור לקרוא בשמם. (מפיחה בפה) “כהנדוף עשן תנדוף כהִמֵס דונג מפני אש”. אסור…

קרינה (לחינה, בכעס): את כבר מתחילה עם יראת-השמים שלך… אין דבר… שלך התחיל כבר לסרוק את דבלולו. בשבילך לא היה צורך בזה. ועתה לא תטעי עוד בחשבון… לא תצטרכי…

חינה (במרירות): הלא הדבלול סגולה היא לכאב-ראש. וראשו הוא אומר, חדל לכאוב… הוא, באמת, מתרה בי שאזהר ולא אטעה בחשבון…

קרינה (צוחקת בהתרגזות): הצדיק שלך. אהא… (לחנה) עליך לגרש אותה מן הבית.

חנה (בקול מר) איזו טענות לי אליה? אינני יכולה…

קרינה (בקול): אבל. הלא את אם לילדים. אַת בטוחה?…

חנה (שותקת).

קרינה (בקול): אַת בטוחה?…

חנה (לקרינה, בקול מר): ואַת בטוחה?…

חינה (לחנה): הלא שואלים אותך. אַת בטוחה?…

חנה (לחינה): ואני שואלת אותך. (לשתיהן) ואני שואלת את שתיכן…

קרינה (צועקת): אני שואלת אותך, האם אַת בטוחה?…

חנה (שותקת).

קרינה (שוב): אני חוזרת ושואלת אותך, האם אַת בטוחה?…

חנה (שוב שותקת).

קרינה (טופחת ברגליה וצועקת): אני שואלת אותך ועני לי. אַת בטוחה?…

מהחלון הפתוח לרחוב נשמע קול גויה קורא: “חינקא, חינקא, אַ חינקא”. חינקה קמה וממהרת אל החלון. מוציאה את ראשה לרחוב, מרכינה עצמה. מדברת דבר-מה בלחש, בסוד, עם הגויה. שולחת את ידיה דרך החלון החוצה. נוטלת דבר-מה משם ועוזבת את החלון, כשבידיה מטפחת מלאה עשבים.

קרינה (לחינה): מה זאת?…

חינה (נשארת במקומה ושותקת).

קרינה: מה זאת?…

חינה (ניגשת אל השולחן. אוחזת בשתי ידיה את המטפחת עם העשבים. בלחש, מבולבלת קצת): זה אתמול נגשתי לכפר… גויה מכּירה… אשת וַסיל… יודעת מין עשב… כשאוכלים אותו…

קרינה (באי-סבלנות): מה אַת מגמגמת. דברי… ספרי…

חינה (בלחש): זו סגולה שהבעל… יהיה מסור… יאהב… שׂמים זאת בחמיצה… אני בישלתי היום חמיצה… והנה היא הביאה…

קרינה: סגולה… גם אני בישלתי היום חמיצה…

חנה: גם אני…

רגע של דממה.

חנה (בלחש): אבל… אין זה מזיק, חלילה?…

חינה: נשי הכפר יודעות זאת… הן אומרות, כי מועיל…

קרינה (בבטחון): אשת וַסיל, היא ידענית…

חנה: אבל אני יראה…

קרינה (בכעס): מה אַת יראה?… הלא אומרים לך שזו סגולה… אלה מה לשתוק ולכלות… (לחינה) קחי וחלקי לכולנו… חלק כחלק… ונשׂים בחמיצה. איך עושים?

חינה: קוצצים בסכין ושׂמים בחמיצה.

קרינה (לחינה): חלקי… לא… תני לי, אני אחלק.

חינה: אני אחלק…

קרינה: לא… אני… חלק כחלק… שוה בשוה…

לוקחת מידי חינה את צרור-העשבים ומחלקת אותו לשלושה חלקים. ממהרת ועוזבת עם קרינה את הבית.

חנה (מביטה על העשב. נראה שמלחמה בלבה. מתחילה לבכות): רבונו של עולם, אבי שבשמים… למה אתה מיסרני ככה?

קמה. לוקחת את העשב מעל השולחן והולכת אל המטבח. מתעסקת שם כלשהי ושבה ובידיה לחם, מלח, סכין וכף. מנחה אותם על השולחן. מתקנת את המפה אגב דמעות. נכנס אביצ’י.

אביצ’י: נו, האם אפשר כבר לאכול, הסוסים רתומים.

חנה (מתאמצת לבלי לבכות): כן. חמיצה תאכל?…

אביצ’י (בתמהון): מה השאלה?… למה תשאלי?… טוב מאד…

הולך למטבח. נוטל את ידיו. שב ויושב על-יד השולחן.

חנה (מביאה מהמטבח צלחת חמיצה. מעמידה אותה על השולחן לפני אביצ’י. יושבת גם היא על ידו).

אביצ’י (טעם כף חמיצה. מעוה קצת פניו): מה זה?… מר…

חנה (שותקת).

אביצ’י (בולע עוד כפות אחדות. יורק): איזו מרירות… מה זה?…

חנה (חורו פניה. שותקת).

אביצ’י (מסתכל בכף): אולי הכף… (הוא טועם עוד כף, בולע): פוי… מה זאת?

זורק את הכף, רץ למטבח, מתאנח.

חנה (נותנת קולה בבכי): אני אשמה… רעל, הורעל… (יוצאת בריצה החוצה. צועקת) הצילו! (שבה וממהרת למטבח. לאביצ’י. צועקת) עטה’לה… אנשים… בואו… הצילו, הצילו…

עט’לה (באה במרוצה מפנים הבית בפחד. מביטה למטבח) אוי, דוד, מה אתך… דוד יקר…

רצה למטבח, לאביצ’י.

באים נבהלים מהחוץ גברים, נשים. ממהרים למטבח. רעש, מהומה, צועקים: “מעט מים… מים…”, “גם פיני נסתכן”… “חיים גם כן”… נכנסת ינטה, כשהיא מביטה בסקרנות למטבח. מדברת לעצמה: “יסלח השם, לשון הרע… בודאי הכו איש את רעהו, עטרנים”… נכנסת מבוהלת קרינה, אחריה חינה צועקת: “לא לאכול את החמיצה”… “לפיני הוטב כבר”… “גם לחיים הוטב”… רצות למטבח וצועקות מבוהלות: “להקיא, להקיא”… נשמע קול אביצ’י: “אין דבר, אין דבר, כבר הונח לי. חמיצה מרה”…

עטה’לה (מוליכים את אביצ’י מהמטבח לחדר-האוכל. אחריהם – כולם. הוא יושב על יד השולחן, ועטה’לה עומדת אצלו, בידה האחת היא אוחזת את ידו של אביצ’י, ובידה השניה היא מלטפת את ראשו, מביטה עליו ברוֹך): מה, דוֹד, הונח לך? הונח?

אביצ’י (חיור, מביט על עטה’לה): הוטב… עטה’לה, הונח לי… טוב… (מביט מסביבו) מה הרעש פה?… הקאתי… החמיצה מרה… ולא כלום…

חנה (עומדת על-יד השולחן, ידיה על ראשה): אני אשמה… אני… מה עשיתי… יסרני, רבונו של עולם, אותי…

קרינה (חורת): מה אשמה?… מי אשם?… קנינו כולנו חַסה מידי גויה והנה היא מרה… חלילה, לא נסתכנו… מה הרעש?.. לא אשמים…

אביצ’י (כשרוחו שב אליו): באמת, מה?… החמיצה מרה… לא צריך לאכול ממנה…

חנה (בוכה וידיה על ראשה): רבונו של עולם, רבונו של עולם, אבי שבשמים…

עטה’לה (ניגשת לחנה, מחבקת אותה. אומרת ברוֹך ובשמחה): דודה, מה את בוכה?… הלא הדוֹד מרגיש כבר את עצמו טוב… דודה… (כולם מסתכלים כאלמים בעטה’לה).

המסך

 

מערכה שלישית    🔗

החדר שבמערכות הקודמות. הוא קיבל צורה אחרת. הכל בו טהור, נקי. על-יד הקיר, ממול הקהל, ספה רכה, מכוסה מכסה לבן ונקי. השולחן עומד באמצע החדר וסביבו כסאות יפים. הוא מכוסה מפה נקיה ולבנה כשלג. על החלון הפתוח לרחוב וילונים לבנים ונקיים.

אחרי-הצהרים.

עטה’לה עומדת על כסא, על-יד הספה ותולה על הקיר את ה“מזרח”. באותו זמן באה חנה מהמטבחה וחוזרת שוב, כאילו עיננה מוצאת לה מקום. חנה לבושה חולצה ושמלה של שבת.

עטה’לה (שרה בשעה שהיא תולה על הקיר את המזרח):

טס וּבא טוָס זהב

מארץ מרחקים,

מארץ מרחקים,

ואבדה לוֹ נוֹצת זהב

בּחוֹלוֹת זרים.

ואבדה לוֹ נוֹצת זהב

בּחוֹלוֹת זרים.

עטה’לה (יורדת מהכסא. מעמידה אותו על-יד הקיר. ניצבת באמצע החדר וסוקרת מתוך רצון את כולו. פונה אל חנה הנכנסת): יפה, דוֹדה, באמת?…

חנה (מוסיפה לעמוד על עמדה. זורקת מבט עגום על החדר, על ה“מזרח” ושותקת).

עטה’לה (ברצון ובשמחה): החדר ההוא, פנימה, גם בלי ה“מזרח”, מסודר יפה. ולכן לקחתיו הנה. פה הוא מתאים יותר. כשהשמש תשקע, קויה יפלו עליו, כמו שם, בחדר ההוא, ואז יוּאר יפה…

חנה (יושבת על-יד השולחן עצובה, שותקת).

עטה’לה: כשבאתי בפעם הראשונה הנה נדמה היה כאילו נכנסתי למרתף אפל. (צוחקת בתמימות ילדותית) ועכשיו, איזה אור פה… נקי, טהור, יפה… אמת, דוֹדה?

חנה (בעצבות): נקי יותר מדי… יפה יותר מדי… בשבילנו…

עטה’לה (בתמימות): מה? הלא טוב ככה… נקי… יפה… יפה…

חנה (שותקת).

עטה’לה: גם הדירות של פיני ושל חיים סוידו. נקי יותר, יפה יותר. היום הייתי בביתם. (שתיקה). פיני – כל-כך חזק. כשהוא מברך אותי, הוא לוחץ את ידי עד כדי כאב. וכל פעם, שהוא פוגש אותי הוא נותן לי שלום ביד. האם כל פעם כשנפגשים צריך לתת יד?… הלא הוא בביתנו פעמים אחדות ביום. כשהייתי, היום, אצלם לחץ את ידי בחזקה, עד שדמעות קמו בעיני. קרינה גערה בו בקול, עד שרחמי נכמרו עליו ואמרתי, כי עשה זאת בלי כוָנה. וחיים איננו רואה כשעומדים על ידו. עוד מעט ונפלתי בגללו. על רגלי דרך. חינה נבהלה ופניה הלבינו.

חנה (שקועה במחשבות, כאילו אינה שומעת את דברי עטה’לה, פונה אליה): עטה’לה, רוצה אני לשאול אותך משהו… שבי, רגע.

עטה’לה (יושבת על-יד השולחן. שמחה): מה, דוֹדה, מה?

חנה: אצלנו, ריח של עטרן בביתנו. אנחנו התרגלנו כבר בזה.

עטה’לה: לא. עכשיו, לא. כשהדוֹד בא מן הכפר עולה ריח של עשבים ירוקים, ריח שדות ויערות קיץ… (צוחקת בחדוה ובתמימות ילדותית).

חנה: ואין אַת מתגעגעת לביתך?

עטה’לה (בעצבנות, שקועה במחשבות): את אבא אני רוצה מאד-מאד לראות. הוא בא אלי בחלום לילה-לילה. הוא כל-כך טוב… הוא היה מספּר לי מעשיות יפות מהגמרה, על-דבר צדיקים… אבא הלא מתגורר בבית-הכנסת. הדוֹד אמר, שיזמין אותו הנה…

חנה: ואין אַת חושבת לגמרי לעזוב את ביתנו?…

עטה’לה (בתמימות): לא… מדוע, דוֹדה? כל-כך טוב לי פה.

חנה (מתאמצת כל הזמן לבלי לבכות. איננה מושלת ברוחה ודמעות נראות בעיניה).

עטה’לה (בחמימות, ברגש של רחמנות): דוֹדה, מה אתך?… למה אַת בוֹכה?… את עצובה כל-כך… מה את בוכה?…

חנה (בוכה מר: אני זקנה כבר… מכוערת… (מראה על החזה) נובל… אינני יכולה כבר למצוא חן…

עטה’לה (במבוכה, קמה וניגשת לחנה): דודה, מה לך?… בעיני מי למצוא חן?… אַת טובה כל-כך… ישרת-לב… צריך לשים לב לבריאות. לשתות חלב. (מחבקת את חנה) לבך כואב, דוֹדה?

חנה (פניה נעשים לרגע איומים מכעס. היא דוחה מאתה את עטה’לה): הניחי… הלאה…

עטה’לה (באימה): דוֹדה… מה אתך… רע לך…

חנה (מתגברת. מושלת ברוחה. פניה מתעצבים שוב. מביטה על עטה’לה בצער ובחרטה): אין דבר… עטה’לה… טובה… יפה… נעשה לי רע… חשבתי שעל ידי אביצ’י… אני דחיתי אותך?… עטה’לה… לא אותך… (היא בוכה מר).

עטה’לה (חובקת את חנה, מלטפת את ראשה): דוֹדה, אַת חולה?… שכבי במיטה, לנוח. עוד מעט ויבוא הדוד, יקרא לרופא. אַת צריכה להזהר, לא לעבוד קשה כל-כך, דוֹדה טובה…

חנה (משעינה את ראשה על עטה’לה ומנגבת את דמעותיה): הונח לי, עטה’לה, הוטב לי. שבי, הונח לי. שבי, עטה’לה… על ידי.

עטה’לה (יושבת על יד חנה).

חנה: תני לי, עטה’לה, את ידך… יקירה… (היא לוקחת את ידה של עטה’לה בידה, שולחת את מבטה מסביב, בחדר, מביטה על עטה’לה. פניה נעשים שמחים, אורים). טוב לי… לגמרי טוב, עטה’לה… (שמה את ראשה על חזה של עטה’לה. מביטה כחולמת). ובבית נקי, אור, יפה… וכל-זה את, עטה’לה, הבאת… עם בואך… מעולם לא התלבשתי ככה… (מרימה את ראשה, מביטה על עטה’לה). את רואה בבגדי שבת אני מתהלכת עכשיו בימי חול… לכבוד שבת, עטה’לה, אני תופרת לי בגדים אחרים… הקדוש-ברוך-הוא יעזור… ואת, עטה’לה, כשמביטים עליך, כאילו על צדקנית… נזכרים באמהות, אומרת הרבנית. כל-כך נקי, מאיר, יפה נעשה בבתינו עם בואך. נפלא… מעולם לא חלמתי, כי אפשר שבביתנו יהיה יפה כל-כך… כל-כך יפה… אביצ’י, איש טוב הוא תמיד. אף פעם לא הרים את קולו עלי… ועכשיו אינני שומעת מפיו אף מלה רעה אחת… אם כי אינני נותנת לו עתה מנוחה… מעולם לא השתעשע כל-כך הרבה עם הילדים כמו עכשיו… ומתפלל בכונה… פיני וחיים היו מריבים תמיד, צועקים ומגיעים גם למהלומות. ועכשיו לא… והכל אַת עטה’לה… אַת הבאת זאת… עם בואך…

עטה’לה (מביטה על חנה בעינים חולמות, ובתמימות ילדותית): הונח לך, דוֹדה, כן?…

חנה (ברוֹך): כן, עטה’לה… טוב… טוב מאד… כל-כך קל… אור… (משתתקת לרגע). הלא התכוננת ללכת אל הנחל, להתרחץ… לכי עטה’לה, לכי.

עטה’לה: אינני רוצה לעזור אותך לבדך. אשאר אתך.

חנה (ברוך): לא, עטה’לה, לכי. התרחצי. עוד מעט ויבוא הדוד. לכי, עטה’לה, לכי.

עטה’לה (קמה לצאת): אלך לקחת את המגבת.

חנה (מתבוננת בה ברוֹך): הילדים כבר בבית. הם בחדר ההוא. דוד’ל לא יתן לך ללכת, עטה’לה. איזה שובב הוא.

עטה’לה (מהחדר בפנים הבית): אין דבר, דוֹדה, הוא שומע בקולי. (בעוד רגע היא יוצאת מהחדר עם מגבת על ידה). הנה אני הולכת, דוֹדה, להתרחץ. (בשמחה) עוד מעט והדוֹד יבוא… הנה היהיה טוב… (עוזבת את הבית).

חנה (מלווה אותה בעיניה ופורצת בבכי) עוד מעט והדוֹד יבוא, אמרה. הדוֹד. רק לו היא מחכה… (תופשת את ראשה בשתי ידיה). אשה טפשה… זקנה, מכוערת, אשה טפשה… האם אין אַת רואה?… האם אין אַת מבינה?… הדוֹד יבוא… האם עיניך יצאו מחוריהן ואין אַת רוֹאה מה נעשה פה?… מה נעשה מסביבך?… לעזוב אשה, אֵם לילדים, בגלל שתי לחיים יפות… אסון קרני… אוי לי… אבוי לי… רבונו של עולם… (ראשה צונח על השולחן והיא בוכה מר(.

מהחצר נכנס הביתה אביצ’י. השוט בידו. נשאר עומד בחדר. נבהל.

אביצ’י (נבהל): מה זאת?… מה קרה?… (רץ לחנה) איזה אסון? איפה הילדים? (הוא ממהר לפנים הבית. שב בחזרה). הילדים שם. חנה, מה קרה?… מה לך… איפה עטה’לה?… (ניגש לחנה, רוצה לנגוע בידה.

חנה (דוחה אותו ממנה): לך… איפה עטה’לה… היפהפיה שלך… רק היא במוחך… שלום לעטה’לה שלך… שלום… הלכה להתרחץ… לקראת שובך… למענך…

אביצ’י (נבהל ומבולבל): חנה, מה אתך?… אמרי מה?… מה?… (הוא רוצה שוב לקחת את ידה).

חנה (דוחה את אביצ’י, קמה ויוצאת בבכי לפני הבית).

אביצ’י (נשאר עומד רגע משתאה, מבולבל. מתחיל ללכת בחדר הנה ושוב. מדבר לעצמו): לפרא-אדם היתה. בוכה ומיללת… איזה שגעון נכנס במוחה… (עומד מהורהר. שולח מבטו מסביבו על החדר. ברצון) אֶ, בית אחר לגמרי… נקי, טהור, יפה… הנאה ממש… ואת ה“מזרח” תלתה פה… יפה… (ניגש לפינת הקיר, המבדיל בין המטבח וחדר-האוכל. מעמיד שם את השוט). נו, צריך ללכת אל הסוסים. (צועד צעדים אחדים, חוזר בו בבת-צחוק על שפתיו) לא. עכשיו כבר לא פה מקומו של השוט… (לוקח את השוט בידו). מספיק לכבודך המטבח. (יוצא למטבח ומשם לחצר).

חנה (נכנסת מהחדר השני, מסתובבת, כאילו איננה מוצאת לה מקום ויושבת מתוך בכיה על-יד השולחן).

נכנסים הביתה פיני ואחריו חיים. שערותיו של חיים מסורקות. הדבלול איננו, אחריהם באות, מיד, קרינה וחינה.

קרינה (לפיני בכעס): הבנתי תיכף, כי הם רצו הנה… הביתה!… הקץ לכל אלה!…

פיני: מה אַת צועקת? פה… לא יפה…

חינה: באמת. רק עכשיו באתם וכבר… לך, חיים, לאכול.

חיים: אנו הולכים תיכף (לפיני) בוא, פיני.

חיים ופיני עוזבים את הבית.

קרינה (לחנה): יבוא פעם קץ… די…

חנה (במרירות): מה אַת רוצה ממני?…

קרינה: גרשי אותה מהבית… זכרה אַל יפקד פה…

חנה (בכאב): הלא היא יתומה, בלא אֵם. אביה עיור. ומה טענות לי אליה?… והלא היא ייפתה ככה את ביתנו… ביתי… וביתך… בעצמך אמרת לי, שפיני איננו צועק, כמקודם, עליך. וחינה איננה יושבת כבר בתענית… (לחינה) וחיים שלך, שערותיו מסורקות, נעשה נקי… מה טענות לנו אליה?…

חינה (בנחת, אבל בבטחון ובתאוה): טוב יותר לשבת בתענית כל יום, טוב יותר, יהי עם דבלול בראש, ובלבד להיות בטוח, שבעלך הוא בעלך… שלך…

קרינה (בחמימות): יהא פיני, פיני שלי, צועק עלי, יכה אותי, אבל אַל יראה בפני אחרת… את השד… אותה… יפה יותר ממני… אינני צריכה, שביתי יהיה נקי יותר… יפה יותר… אינני רוצה זאת… אינני צריכה… כולנו איננו צריכות…

חנה: אבל מה אני רוצה ממנה, מיתומה?…

קרינה (צועקת): אבל אַת בטוחה, שאביצ’י שלך… שלך… שאביצ’י שלך איננו ישן אתה?…

חנה (במרירות): מה לך ולאביצ’י שלי?… אביצ’י שלי הוא איש ישר… שקר… (בקול) שקר!… ואַת בטוחה בפיני שלך?… (לחנה) ואת בטוחה, שחיים שלך?

קרינה (טופחת ברגליה): הלא אני שואלת אותך… עני… אַת בטוחה… טפשה, בול-עץ… אַת בטוחה?…

חנה (בוכה מר. נכנס אביצ’י ונשאר על מקומו לא רחוק מהדלת. משתאה. שלוש האחיות משתתקות… הפסקה).

קרינה (נראה שהיא מחליטה מה. מתקרבת לאביצ’י. בבטחון): אני רוצה לדבר אתך.

אביצ’י: למשל, מה?

קרינה (בהחלט וברוגזה): עד מתי תהיה זו פה?…

אביצ’י (משתאה): מי?…

קרינה (מדגישה ומאריכה): עטה’לה…

אביצ’י (מבולבל) מה?!…

קרינה (בהדגשה): אני שואלת אותך: עד מתי תהיה אצלכם עטה’לה?…

אביצ’י (נרגש): מה זה נוגע לך?

קרינה (בתקיפות): זה נוגע לי…

אביצ’י: מה זה נוגע לך? את לחמך היא אוכלת?…

קרינה: חנה היא אחותי, ואם בעלה איננו רואה איך אשתו גוועת לעיניו, האחות רואה. (צועקת) אנחנו שלשתנו גוועות…

אביצ’י (בכעס): מה אַת צועקת, מה אַת מפטפטת?…

קרינה (בקצף): כשמאספים בתולה יפה לבית אין משגיחים באשה…

אביצ’י (מלא קצף. צועק): מה? מנוולת, חצופה.

קרינה (צועקת): כן… כן… חושדים בך… בעטה’לה… בעטה’לה שלך…

אביצ’י (חוטף כסא, מרימו ורץ אל קרינה): את ראשך אני ארוצץ. כל מי שיהין להגיד אף מלה… (מחזיק את הכסא מעל ראשה של קרינה וצועק) מי חושד?… מי?… אמרי…

קרינה (נבהלת, אך עומדת על מקומה): הכל… כל העירה… אנחנו… וחנה… חנה שלך… חנה…

אביצ’י (צועק): שקר… שקר… (שולח מבט חריף לחנה).

חנה (מביטה על אביצ’י. מפיה מתפרץ בלחש, אבל בבטחון): כן…

אביצ’י (נשאר עומד על מקומו אלם ומבולבל. מוריד לאט לאט את הכסא. מעמיד אותו מדבר כאילו לעצמו): חנה?… חנה?… חנה?… (הוא מביט במרירות על חנה. מעביר מבטו מחנה על קרינה וחינה ומתחיל לצעוק): אבל אתן, מנוּולות, צאינה מביתי… צאינה… הלאה… צאינה…

קרינה (צועקת): אני בבית אחותי. לא בביתך… בבית אחותי…

אביצ’י (חוטף את הכסא): צאינה… כשאני פה זכרונכן אַל יפקד פה… צאינה… צאינה… (רץ אליהן עם כסא נטוי).

קרינה וחינה (ממהרות לעזוב את הבית כשהן משאירות את הדלת פתוחה).

אביצ’י (סוגר אחריהן את הדלת כשהוא צועק): צאינה… הלאה… (ניגש אל השולחן. יושב ושותק).

חנה (יושבת ושותקת).

אביצ’י: חנה… אַת… אַת… אַת חושדת… במי?… מילא בי… נו, אביצ’י מוכר-העטרן… לא יותר ממוכר-עטרן… אבל היא… עטה’לה… הטובה… בה אַת חושדת… הלא זה מלאך… חנה, מדוע אַת שותקת? הלא אַת טובה. מה אַת רוצה ממנה?…

חנה (בלחש, במרירות): אין לי עליך כלום… אין לי עליה כלום…

אביצ’י (בשמחה): כך… ככה… אָ… אָ… מה שהמנוולות הללו מדברות… כך, חנה… ראי, איזה בית נעשה אצלנו… אור, מבריק ויפה… (הוא שולח לחנה את ידיו). אַת רואה, הן טוהרו, רוחצו. טפשה, הלא נחיריך אַת יריחו את ריחן… וכמה אני שומר על נקיוני… ואַת לבשת בגדי שבת… ופיני הפסיק להתנפל במהלומות… חיים סורק כבר את שערותיו… והכל בגללה… בעבורה… עטה’לה… בעבורה נעשה יפה מסביב, בביתנו בכל הפנות… אור…

חנה (שומעת. פניה נעשים נוחים, טובים, שמחים).

אביצ’י: אַת, חנה, היית כועסת עלי, שאני מתפלל כלאחר יד, מזלזל בתפילה. עכשיו, אַת רואה, אני מתפלל כבר כמו שצריך, הייתי לירא-שמים… (במתיקות) ומקודם לא הייתי מהר כל-כך מהכפר הביתה. הייתי נוסע לאט. עכשיו אני מאיץ בסוס, הביתה, מהר הביתה. שם טוב… אור… יפה… חנה מהלכת בבגדי-שבת… ועטה’לה יש בבית… עטה’לה כמלאך…

חנה (פניה מתלהבים פתאום. היא צועקת): אהא… בעצמך אמרת… יש עטה’לה… בתולה יפה… אהא… מנין לי הבטחון?… אהא…

אביצ’י (מבולבל ונרגש): מה אַת צועקת… מה אהא?… מה בטחון?…

חנה (מתלהבת יותר): כן… כן… אני בטוחה… אני יודעת… באמצע הלילה אתה יוצא כאילו לראות את הסוס… דרך חדרה… מה, כלום עיורת אני?… אינני רואה?… אינני מבינה?… פעם קראת לה, לפנות ערב, אל האורוה, כאילו לראות את הסוס. שמרתי עליך… הלכתי אחריכם, כגנב, הסתכלתי מתוך סדק. בודאי הרגשת שאני מביטה ולא קרה מאומה… אבל באמצע הלילה, כשאתה הולך לראות את הסוס, דרך חדרה… זכרה לא יפּקד פה, בביתי!… אליה היית בא… אליה… לחצופה… ל…

אביצ’י (קם בכעס: מכה בשולחן): הס!… אל תהיני לאמר עליה מלה רעה… אף מלה אחת… עלי אמרי מה שאת רוצה… אבל עליה… על עטה’לה… לא אתן… לשום בן-אדם… את ראשו ארוצץ, מי שיהין לדבר עליה סרה… אל תהיני להגיד עליה מלה אחת רעה… אַת שומעת. (מכה באגרופו. בשולחן). שומעת, חנה…

חנה (צועקת עוד יותר): אַהאַ… אסור לגעת בה, קודש, כמזוזה… אהא… אני אגיד לה זאת בפניה… לה בפניה…

אביצ’י (אוחז בראשו בשתי ידיו): מה?… תחרפי אותה?… בפניה… מה?… (מתחיל מתהלך בחדר הנה והנה) לא… לא… כבבת עיני אשמור עליה… (נשאר עומד באמצע החדר. כאילו נצנצה מחשבה במוחו. כאלו נתחוור לו מה. לעצמו) כן… עטה’לה איננה צריכה לחיות בין עטרנים… האם מקומה של עטה’לה ברפש?… (ניגש אל השולחן. לחנה) לא… לא… לא יהיה לך כבר את מי לחרף… אני יודע כבר מה לעשות… עד כאן… די…

חנה (צועקת בבהלה): מה החלטת? מה תעשה?… מה?…

אביצ’י (במרירות): כן… נחוור לי כבר הכל… כן… שוב תוכלו להחנק עד הצואר ברפש, בעטרן… הרווחה תהיה… כחזירים תתגוללו שוב ברפש… כן… אז תחיו… וכשמידי יעל שוב סרחון העטרן, תשובי לתחיה… כן… חזירים צריכים לחיות כחזירים…

הדלת נפתחת. רב העיירה נכנס. חנה ממהרת לעזוב את החדר ונכנסת לפנים הבית. הרב, בן ששים, לבוש משי. חגור חגורת משי. כובע רחב-שולים. בידו מקל.

הרב: צפרא טבא.

אביצ’י (מתקן את מלבושו כמו מאליו. רוכס את כפתורי מעילו. הולך לקראת הרב להקביל את פניו): צפרא טבא, רבי, צפרא טבא. (נגשים אל השולחן. אביצ’י מראה על כסא שבראש השולחן) ישב, רבי, ישב-נא.

הרב יושב. גם אביצ’י. מוכן לשמוע מה בפי הרב. הרב מוציא מכיס החזיה קופסה של סיגריות ומניחה על השולחן. מוציא מהכיס האחורי שבמעילו מטפחת ושם גם אותה על השולחן, מעלה אש בסיגריה ומעשן. אביצ’י יושב מוכן לשמוע. ניכר שהוא תפוש במחשבותיו.

הרב (כשהוא מעשן. מסתכל בחדר מסביבו): ברוך השם, שונה פה לטוב. זה מכבר לא הייתי אצלך. מאז לקחתי ממך “מעות חטים”… מה, הוספת מה על ביתך? סדר אחר לגמרי היה אז.

אביצ’י (כשעודנו תפוש במחשבותיו): לא, רבי, אותו החדר, אלא שהוא נקי יותר, יפה יותר…

הרב (כשהוא מביט מסביבו): יפה… יפה…

שתיקה.

אביצ’י (בשקט, בדרך-ארץ): מה, רבי, דבר נחוץ בודאי. בכבודו ובעצמו טרח ובא עלי, לביתי.

הרב: כן… וכמעט לא… נצרך אני, באמת, לכסף בשביל משה הסנדלר. לא עליכם אביון גדול. פשוט מחוסר-לחם… אבל זאת הייתי יכול לעשות על ידי אחר. אביצ’י, אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו, אין אתה טומן את ידך, כשאתה מתבקש. אבל עוד דבר-מה לי… בין מנחה ומעריב – נכנסתי.

אביצ’י (מוציא מכיסו את הארנק): כמה, רבי?

הרב: חמשה. ואם יש לאל ידך, ולא קשה לך, תן ששה. השם יתברך יעזור.

אביצ’י (כשהוא נותן את הכסף להרב): יש בידי. יש בכוחי, רבי…

הרב: לכמו אלה עוזר השם יתברך. עוזר. (שתיקה). עוד מה רציתי לאמר לך… (מסתכל מסביבו). אין איש?…

אביצ’י: בבקשה. ידבר-נא, רבי, ידבר.

הרב: אביצ’י, ידעתיך לאיש ישר… יהודי ישר… יש שאתה מחרף את מי שהוא בבית-הכנסת, הרי זה מתוך יושר. אוהב אתה את האמת… אמנם הפתגם אומר: אסור לשקר, אבל אין חובה לגלות את האמת… אולם יהודי צריך לאהוב את האמת… איש ישר אתה, אביצ’י…

אביצ’י (צוחק במרירות): אביצ’י מוכר-עטרן. לא יותר…

הרב: שמעני, אביצ’י. בעיירה מדברים… מפטפטים… אומרים… קרובה… בתולה… עטה’לה שמה… אין שלום-בית… ובנוגע לאשה נאמר בגמרא: אתתך גוצא, גחין ותלחש לה… צריך לשמוע בקולה… ושלום-בית, אומרים, הופרע… אשתך חושדת…

אביצ’י (מתאמץ למשול ברוחו): רבי, מה חושדת?… מה?… מה שייך חושדת?… מה השייכות?… קרובה… אין לה צל קורה… אב עיור… בת כשרה ויקרה, מלאך, רבי… מה חושדת?… בתולה… נו, בתולה יפה… ובכן?… עטה’לה היא עטה’לה ואשה היא אשה… רבי, שא לי, אני מדבר בגסות… אני, אביצ’י מוכר-עטרן… אבל איזו שייכות יש פה?… אמת, אני שומר עליה כעל בבת עיני… כשאני עובר, בלילה, דרך חדרה, לראות את הסוס, אני שם לב לראות אם היא ישנה במנוחה… אם החלון, על ידה, סגור היטב, שלא תצטנן… אמת… אבל איזו שייכות יש לזה, לאשתי ולילדי… לאשתי, אֵם לילדי… האשה – אשה ועטה’לה היא עטה’לה…

הרב: אביצ’י, אני מאמין לך… אינני חושד בך, חס ושלום… אני יודע. אתה איש ישר. עיניך הרואות, אני לא שלחתי לקרוא לך אלי… באתי אליך, לדבּר אתך. כך… ליעץ לך עצה… אני מאמין לך… אבל, שלום-בית… רחמנות על אשתך… תעזור לאביה. אני מכיר אותו, איש נעלה, תעזור לו בכסף. הלא ידך פתוחה תמיד. אבל שלום-בית הוא ענין גדול… והעיירה רועשת… לא צריך להביא אנשים לידי לשון-הרע…

אביצ’י (קם ממקומו. מתהלך הנה ושוב בחדר. ניצב על-יד השולחן סמוך אל הרב. מתחיל במנוחה. וככל שהוא מדבר קולו מתרומם, מדבר במרירות דברים היוצאים מתוך הלב): רבי, אגלה לו את האמת… את כל האמת… אור נעשה בביתנו עם בואה של עטה’לה… כבודו רואה את ביתי. לא הכיר אותו… וגם בלב נעשה אחרת. גם נתחזקה אמונתי. ואני מתפלל בכונה. על כל אלה היה עלינו לשבח ולהודות לאל… והנה, כנראה, שטוב יותר מדי בשבילנו… יפה יותר מדי… אור יותר מדי… רבי, אני מבין כבר… היום כבר נתחוור לי… אני הנני איש פשוט מוכר-עטרן, והיום נפתח בי מוחי… כאילו בול-עץ הכּוּ על ראשי ומוחי נפתח… זה יותר מדי יפה בשביל מוכרי-עטרן… ולא רק בשביל עטרנים, בשביל כולם, רבי. כל עירה רועשת… אינם יכולים לסבול זאת… מה איכפת להם כשעטה’לה נראתה ברחוב? כאילו על צדקנית, אמרו, כשמביטים עליה… אבל, לא… אי-אפשר לסבול את זאת… יפה יותר מדי… אבל, רבי, אין על מה לדבר… מחר היא שבה לאביה העיור… ואל יחשוב, רבי, כי נבהלתי… אני יורק בפני העירה… יסלח, רבי… כן… אני יורק בפניה… אביצ’י יודע לירוק. וגם לא לקול אשתי אני שומע. הצדק לא אתה… על עטה’לה צר לי… עטה’לה… אינני רוצה שתשמע אף מלה אחת רעה… בגללה… בגלל עטה’לה…

הרב (מוציא מכיסו את השעון. מסתכל בו): כבר הגיעה שעת מעריב. (לאביצ’י) ידעתי, שאתה איש ישר. אני יודע… יעזור לך השם. ליל מנוחה.

הרב עוזב את הבית. אביצ’י מלוה אותו עד הדלת. סוגרה אחריו. מתהלך בחדר הנה והנה. מחשיך. נכנסת הביתה עטה’לה. שמחה ומגבת בידה.

עטה’לה (בשמחה) אֵ, הדוד בא, מזמן בא, דוֹד?…

אביצ’י (מביט רגע על עטה’לה): כן, עטה’לה. באתי מזמן… (במרירות) ולואי ולא הייתי בא.

עטה’לה (משתאה, במבוכה): מה קרה?…

אביצ’י (מביט על עטה’לה, בעצבות): עטה’לה, איפה היית, התרחצת?…

עטה’לה: כן. וכי מה?…

אביצ’י (שותק, מביט בעצב על עטה’לה. עטה’לה מביטה עליו. משתאה). עטה’לה, שבי רגע. אני רוצה לאמר לך דבר-מה.

עטה’לה (יושבת): מה, דוד?

אביצ’י (מתהלך הנה והנה. נצב מול עטה’לה. נראה שכבד ממנו הדבר להתחיל): את יודעת… אנחנו נוסעים מחר… לאביך…

עטה’לה (משתאה): מי?…

אביצ’י: אני ואת…

עטה’לה (בתמימות): לזמן-מה, להתארח.

אביצ’י: לא. לגמרי…

עטה’לה (בתמימות ילדותית): אתה לועג לי, דוֹד…

אביצ’י (במרירות): לא… למה לך להיות פה, בין אנשים פשוטים, מוכרי-עטרן גסים…

עטה’לה (בתמימות כמקודם): טוב לי פה… אצלכם… טוב מאד… וגם חבל על אבא…

אביצ’י (מלטף אותה בראשה): לא את הכל צריכה את לדעת… לא הכל תביני… אנחנו מוכרי-עטרן יודעים הכל ומבינים… ולא רק מוכרי-עטרן – כולם, כולם מנוולים… אבל לא את… אַת לא צריכה לדעת את זאת. לא תביני זאת… אל תשאלי, עטה’לה. – מחר בבוקר אנחנו נוסעים… מחר.

עטה’לה (עיניה מתרחבות. דמעות נראות בהן): לאן לנסוע? חבל על אבא… אני אשמה? במה? גם הדודה בכתה היום. דוֹד… (בוכה מר כילד) מפני מה?… דוֹד…

אביצ’י (מעמיד את עצמו מאחוריה. מלטף בשתי ידיו את ראשה): אַל תבכי, עטה’לה, לשוא. אַת, מלאך… אל תבכי… אני עושה זאת למענך, עטה’לה… לא אתן להרע לך. אל תבכי…

עטה’לה (מתאמצת לבלי לבכות): אני אשמע בקולך, דוֹד… אתה אומר, שכך צריך להיות… אני מאמינה בך, בכּל… אשמע לך בכּל… אינני בוכה, דוֹד. (פונה לאביצ’י, מסתכלת בעיניו). דוֹד, גם אתה בוכה… לא צריך… מה, דוֹד, מה?… מה קרה?…

אביצ’י: לא אבכה, עטה’לה, לא אבכה… אביצ’י הוא אביצ’י… נו, יהיה טוב… קחי, עטה’לה, וטעמי מה.

עטה’לה: אינני רוצה, דוֹד. אינני יכולה.

אביצ’י (נוטל מהחלון את המנורה. מדליק אותה): נו, עטה’לה, נקח ונצרור את החפצים שלך. נסע מחר בבוקר-השכם…

עטה’לה (כבחלום): שוב דרך היער העבות…

אביצ’י: כן.

עטה’לה (כחולמת): שוב נטעה בדרך, כמו אז…

אביצ’י: אפשר… אמנם, רק פעם אחת תועים. פעם אחת…

עטה’לה (בעצב): מדוע?…

אביצ’י: וכי יודע אני?… כך הוא הדבר… (הס. שניהם שותקים, שקועים במחשבות). נו, עטה’לה, צריך לצרור את החפצים. ואולי, לא. מחר. קודם הנסיעה… עכשיו אכלי מה ולכי לישון. מחר עליך להשכים…

עטה’לה: לא. אינני רוצה לאכול.

אביצ’י (מביט על ה“מזרח”): ואל תשכחי, לקחת אתך את ה“מזרח”.

עטה’לה: הלא הוא מתנה לכם…

אביצ’י: לא, עטה’לה… בלעדיך אין צורך בו. הוא ילוכלך פה… לא… (שותק רקע, שקוע במחשבותיו). נו, עטה’לה, לכי לישון. נוחי…

עטה’לה: לא… אני אשכב פה. על הספה. החלון פתוח. פה טוב…

אביצ’י (לוקח בידו את המנורה): ואני אלך אל האורוה. להתכונן לנסיעה. ארתום את הסוס, החדש…

קם ויוצא עם המנורה בידו דרך המטבח לחצר.

עטה’לה נשארת לבדה. יושבת זמן-מה שקועה במחשבות ומתחילה לבכות בכי מר. קמה ממקומה, נגשת לספה. שוכבת. בוכה ונרדמת.

אביצ’י בא מהחצר והמנורה בידו. מעמיד אותה על השולחן, כשהוא נצב על יד הספה. מביט על עטה’לה בעצב, במרירות ומדבר לעצמו.

אביצ’י: נרדמה, העלובה. מפני מה, היא שואלת, באמת, מפני מה?… יפה יותר מדי… יותר מדי אורה… מלאך, אַת… (עומד שקוע במחשבותיו. בלחש) צריך לכסות אותה… החלון פתוח, יכולה להצטנן… (רוצה להסיר את מעילו) לא… מעוטרן… לא בשביל עטה’לה… (נכנס לפנים הבית ומביא משם מטפחת, שם אותה עליה, ברוך ובזהירות).

עטה’לה (מתעוררת מתוך פחד): מה?… מי?…

אביצ’י: (ברוך): עטה’לה, מדוע נבהלת?… אני… אני כסיתי אותך…

עטה’לה (יושבת): תודה, דוֹד… נבהלתי… חלמתי, שרודפים אחרי… רוצים להכותני…

אביצ’י (ברוך): פתיה, לא אתן… אני לא אתן…

עטה’לה (כאילו נזכרה מה. בעצב): נוסעים אנחנו מחר. דוֹד?…

אביצ’י: כן… עטה’לה… כן…

יושב על-יד עטה’לה על הספה. שתיקה. הרוח מניע את הוילונות שעל החלון.

אביצ’י: עטה’לה…

עטה’לה: מה… דוֹד…

שתיקה.

עטה’לה מתכוצת. מתעטפת במטפחת. מתחילה לשיר. היא שרה בקול ממושך, בצער, בעצבות. בכי נשמע בקולה.

טס ובא טוָס זהב

מארץ מרחקים,

מארץ מרחקים.

בדלת המובילה לפנים הבית נראה ראשה של חנה. מביטה לחדר באי-מנוחה, בגנבה, כאילו אורבת.

אביצ’י (מצטרף ביגון ועצב לעטה’לה. הם שרים שניהם):

ואבדה לו נוצת זהב

בחולות זרים,

ואבדה לו נוצת זהב

בחולות זרים…

עם החרוז האחרון יורד המסך לאט-לאט.

 

מערכה רביעית    🔗

אותו חדר שבמערכות הקודמות. עזובה בחדר. אי-נקיון כבמערכה הראשונה. תחילת לילה. חנה, קרינה וחינה יושבות על-יד השולחן. חנה בבגדי חול כבמערכה הראשונה.

חנה (מנסה לתקן את המנורה): איזה פגע רע… נקיתי אותה, תקנתי, והפיח כמו בלב.

שתיקה.

קרינה: כמה ימים עברו מאז נסעה?…

חנה: מי?

קרינה: עטה’לה…

חנה (בעצב): שלושה שבועות.

קרינה: ונראה כאילו ימים רבים מאוד עברו מאז…

חנה (כמו לנפשה): כן… שלושה שבועות ואביצ’י איננו מתפלל כבר… פיני צועק… ולחיים שב הדבלול… הנה בת-מזל… (שותקים).

הדלת נפתחת – נכנסת ינטה.

ינטה: ליל טוב.

כולן: ליל טוב

חנה (קמה): שבי, ינטה, שבי.

ינטה (מתקרבת אל השולחן. לחנה): אל תטרחי. שבי, שבי. סרתי לרגע. רוצה אני לשאול כלי-פח. ואולי אשב רגע. (יושבת). המנורה מעשנת. צריך לתקן את הפתיל.

חנה: תקנתי כבר.

שתיקה.

ינטה: ומעטה’לה יש לכם ידיעות? אַ, יפת תואר… מרגישים בחסרונה. בעיירה אומרים: למה אין רואים את עטה’לה?

חנה (בעצב): בת-מזל היא… בת-מזל…

קרינה: כשהקדוש-ברוך-הוא חונן ונותן למי שהוא הריהו נותן ביד רחבה… (בצער) כן… בת מזל…

חינה (בלחש): כן… בת-מזל…

ינטה: כשהיו רואים אותה מיד היה עולה בלב זכר האמהות… והרבנית אמרה כבר: לך ודע איפה הקוצים עולים ואיפה הפרחים צומחים…

קרינה (בכעס): וכי מה? האם מוכרי-עטרן אינם בני-אדם?… גם אצל מוכרי-עטרן יכולה להוָלד עטה’לה…

ינטה: ודאי… ודאי… מי אומר אחרת?… אדרבה, מוכרי-עטרן יכולים להיות יראי-שמים ויהודים יפים יותר מאחרים… השם אתך… מי אומר אחרת?… הלא זהו דרך הלצה… אני אומרת רק, שאי-אפשר לשכוח אותה…

חנה (בלחש): כן… עטה’לה…

קרינה (כמו לנפשה): עטה’לה…

חינה (בלחש) כן… עטה’לה…

מהחצר עולה מהומה. נצים. נשמעים קולותיהם של פיני ואביצ’י. המהומה מתגברת. חנה, קרינה, חינה וינטה קמות ממקומותיהן.

ינטה (ממהרת כשפניה מתעותים): מחר אבוא לקחת את כלי-הפח. (יוצאת מהבית).

מהחצר נשמע קולו של פיני: “אני אהרגהו”. קול אביצי: “מנוול”. קול חיים: “על-פי הדין הצדק אתו”. הרעש והקולות מתגברים.

חנה (במרירות): התחילו כבר… פיני וחיים שלכן.

קרינה וחינה (רצות אל החצר, צועקות): אביצ’י שלך…

חנה (יחידה בחדר): רבונו של עולם… אבי שבשמים…

אביצ’י (נכנס מהחצר משולהב): א… מתנפל עלי ביצול להכות… מזלו שלא נתנו אותו… היה נופל מת במקומו…

חנה (במרירות): רבונו של עולם, אבי שבשמים… כבר החלו הסכסוכים והמריבות.

אביצ’י (בחמימות): שוב את הסוס הוא רוצה… אני אומר לו, נשאל אנשים, נלך אל הרב… והוא באחת: לא. דוקא הסוס שלו. את חלקי, הוא אומר, ישלם לי בכסף, אבל הסוס צריך להשאר אצלו. יבעיר, הוא אומר, את הבית, אבל הסוס לא ישאר אצלי… יעשה… יבעיר… א, מנוול שכזה…

המהומה בחצר ששככה לרגע מתגברת שוב. פיני צועק: “הניחו לי, הניחו לי”. נראים מתאבקים. נשמע קול קרינה הצועקת: הביתה… לא דרך הבית…" פיני נלחץ אל המטבח ומשם לחדר-האוכל, פניו אדומים, עיניו בוערות. קרינה, ואנשים שנאספו לקול הצעקות, חוסמים את הדרך לפניו. בתוך העגול גם חיים. חינה אצלו, שומרת עליו מלאת-פחד. אביצ’י עומד בבטחון על מקומו וצועק: “הניחו לו, אדרבה, יהין לגשת אלי ולהרים יד”. חנה מגינה על אביצ’י. בעמל רב מוציאים את פיני החוצה. חינה דוחפת גם את חיים החוצה. חיים צועק: “ריק ופוחז אתה, אינך מתפלל”… חנה סוגרת מאחריהם את הדלת. אביצ’י יושב על-יד השולחן. שתיקה.

אביצ’י (מנסה לתקן את המנורה. בכעס): איך היא דולקת… לכל הרוחות…

חנה (דמעות נראות בעיניה. מנגבת את עיניה).

אביצ’י (ברוך): מה אַת בוכה?… הלא הוא לא הכה אותי, יהין, נראה. מה אַת בוכה?

מבפנים הבית נשמע בכי של ילד שנתעורר משנתו. חנה ממהרת אליו. משתקת אותו. שותק רגע ומתחיל שוב לבכות. אביצ’י מנסה לתקן את המנורה. שקוע במחשבותיו. חנה שבה החדרה.

אביצ’י (לחנה): מה הוא צועק?… מה הוא רוצה?

חנה (נרגזה): צועק.

אביצ’י: האין להשקיטו… מה הוא רוצה?…

חנה (שותקת)

אביצ’י: מה הוא רוצה?…

חנה (בכעס): מה הוא רוצה?… את הצלחת מן השמים…

אביצ’י: הרגיעי אותו… תני לו… תני לו…

חנה (פורצת בבכי. בכעס): נשתגע… לעטה’לה נתאוה פתאום… לעטה’לה… רבונו של עולם, מה הוא רוצה ממני…

אביצ’י מוריד ראשו ושותק. חנה עומדת באמצע החדר במבוכה. שתיקה. מהחצר נשמע קול חרחור של בהמה ודפיקה עמומה, כאילו מכים בקיר האוּרוה.

אביצ’י (מקשיב רגע ופורץ בצווחה): אוי!… (קם ורץ לחצר).

חנה (נבהלת, עומדת על מקומה וצועקת) אביצ’י, לאן אתה רץ?

היא רוצה לרוץ אחריו, אבל הילד בוכה והיא ממהרת לפנים הבית. הבימה ריקה. מהחצר עולות דפיקות עמומות בקיר האורוה. חנה מרגיעה את הילד: “שתוק, שתוק… מה, מה אתה רוצה… היא נסעה, עטה’לה איננה… שתוק, יקירי… אל תבכה… אני מתחננת לפניך, דוד’ל, אני, אמך, יושבת על ידך… יקר, נחמד…” הילד נשתתק. נשמעות הדפיקות בקיר האורוה.

אביצ’י (נכנס אומלל. חיור)

חנה (באה לקראתו): מה, מה קרה?…

אביצ’י (עושה תנועה בידו. יושב חיור על-יד השולחן ושותק).

חנה (יושבת על-יד השולחן. נבהלה): מה?… איזה אסון?… הגד…

אביצ’י (אומלל): הרעיל אותו… הגזלן הרעיל את הסוס…

חנה: מה?… הרעיל את הסוס… (ממהרת לחצר).

אביצ’י: אל תלכי… אי-אפשר לראות… הוא גוסס… כבן-אדם… אל תלכי…

חנה (שוב יושבת. בוכה): הרעיל את הסוס… אויה לי…

אביצ’י (במרירות): גוסס כבן-אדם… צער בעלי חיים… הבהמה מה אשמה?… (משעין את ראשו בכפות ידיו. אלם. מלא מרירות).

חנה (בוכה מר).

מפנים הבית נשמע קול הילד. בוכה שוב.

הילד (בוכה וקורא מר): עטה’לה… עטה’לה… איפה עטה’לה… עטה’לה!…

המסך